רקע
ישראל כהן
יוסף וייץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

במלאת 75 שנה ליוסף וייץ נכתב עליו ככובש העבודה בימי העליה השניה, כעובד בפלחה בגליל, כשומר בכרמי יהודה, כמנהל החווה בסג’רה, כיו“ר הסתדרות הפועלים החקלאים, כנוטע יערות בהרים, כמתכנן נקודות ישוב בתחומם, כמפקח על המטעים, כפעיל בגאולת הקרקע והכשרתה להתישבות. כל אחד מאלה הוא פרק בפני עצמו בחיי וייץ ובחיי הישוב, או פרק משולב בחברו, המקפל בתוכו שפע של עבודה חלוצית, פעילוּת מקצועית וציבורית, יזמה התישבותית והישגים נכבדים. ונכון עשו אלה, שעמדו על תולדותיו ועל מסכת עלילותיו ותיארו את גודל תרומתו לישוב משנת תרס”ח ועד היום, ועד בכלל. שכן וייץ הוא אחד מאותו סגל-חבורה, שבתוך הביוגראפיה שלו מובלעות חטיבות שלמות של מעשים ומאורעות בחיי הישוב העברי בארץ, שהוא היה לא רק מושפע מהם אלא גם משפיע. ולא עוד אלא שישנו סוג אחד בהתישבות, שצלמו של יוסף וייץ טבוע בו, כגון יעורה של הארץ.

על תחומים נכבדים אלה, שבהם פעל וייץ, אין ברצוני להוסיף דבר, הואיל והם ענין למומחים ולבקיאים ממני. אך מרגיש אני, שבתוך כך הובלעה דמותו של יוסף וייץ כסופר. פה ושם מזכיר מאן-דהו גם את כתיבתו ואת עוּבדת היותו סופר, אך הוא עושה זאת בהערת-אגב, כאילו אין זה אלא קו מקרי, צדדי, בדיוקנו של וייץ. ולא היא. וייץ הוא סופר בעל סגנון משלו. אם סופר הוא מי שייחודו ניכר בכל מה שהוא כותב, הרי וייץ הוא סופר. הנושאים, שעליהם הוא כתב, עלולים להטעות: “הגפן”, “עמק חפר”, “התנחלותנו בתקופת הסערה” וכיוצא באלה. הרואה נושאים אלה סבור, שאין כאן אלא עיסוק בסוגיות מקצועיות, “המצטיינות” כידוע, ביובש ובפרוטרוט של דברים. אולם זאת היא טעות. בלי לקפח את הנושא הנדון על ידי וייץ מן הצד המקצועי, כמומחה חקלאי וכבקיא בידיעת הארץ, מצויה בכתיבתו מלחלוחיתה של שירה ומכשרונו של אמן. ראייתו את נוף הארץ, למשל, היא בעיניים כפולות, בעיני גיאוגראף, המתאר כל מקום והסובב אותו תיאור מדוקדק על החי והצומח שבו, על תולדותיו ונסיונות יישובו מחדש; אך עם זה הוא רואה אותם בעיני מי שרוח השירה נוססה בו, המתפעם ממראות ומצבעים ומקולות, ואף מבנות-קול של העבר הרחוק המהדהדות בין ההרים ובמרחבי שדות. על כן אין התיאורים חיצוניים, שיש בהם סימני-היכר גיאוגראפיים בלבד, אלא רישומי נפש, חויות-נוף, שהדיוק המדעי מוסיף להם לווית-חן של אמת אוביקטיבית.

ולפי שראייתו היסודית של וייץ היא ראייה מקראית, זו הראייה, שנטבעה בו בילדותו בקראו את סיפורי התנ"ך, גם אוצר מילותיו היסודי, המזומן לפניו בשעה שהוא מתאר מידבר או ישוב חדש, לקוח מן המקרא. אך אין אלו מליצות מקראיות מוכנות ועומדות, אלא לשון מקראית וקצב מקראי, הממוזגים במושגים, במונחים ובתחביר מישנתיים וחדשים, כדי לעשותם מסוגלים להביע את עניני ימינו. סגנונו העברי של וייץ הוא איפוא עצמיי ומתבלט ברעננותו ובייחודו בכל מה שנכתב על ידו. מן הראוי להדגים, ולוּ דיגומים זעירים, מן השפע הגדול המוכן לפני כל מי שיעיין ברוב פרסומיו.

ברשימה “צלליות” כתוב לאמור:

בפרדס צעיר, שבו עבדתי בימים שלאחר הבציר, צמח לו מגזע עץ-תפוח-זהב בן שנה חוטר “חזיר”, בהעלם עינו של הפועל הראשי. במרוצת הימים עבה, גבה החוטר ויתנשא בענפיו נושאי הקוצים מעלי עץ הרוכב. ראהו הפועל הראשי ויצווה עלי לבערו. משגדמתי את החוטר משרשיו ראיתי והנה קצהו התחתון כפוף כמקטרת וגזעו עד ההסתעפות ישר וחלק. חימדתיו לעשותו מקל-נועם. למחרתו השכמנו, חבורת צעירים, ונשאנו רגלינו ללכת מרחובות ליפו לאסיפת “הפועל הצעיר”, לקחתי את המקל אתי ויהי לי לעזר ולשעשוע בדרך. ואף חזרה ליווני, כי לא שכחתיו ביפו וגם לא נתתיו לחברי מגליל שחשקו בו. מני אז דבקתי בו, עד כי נהפך ברבות השנים למטה בידי. הוא הוליכני בשבילי המחשבה, הפסיעני בנתיבי-המעשה ומעבירני את הארץ לארכה ולרחבה, וכשאני נשען אליו עתה וחש את יציבותו ואת רצונו להמשיך, כי לא עייף ולא שבע סיפוק, אני אומר בלחש: אכן, הרחקת עבור מאז ועד היום, זה ארבעים שנה, וארץ מולדתך… ממנה לוקחת, הרי היא לפניך. קום ועבור.


ובמאמרו “גילת המידבר והערבה” הוא כותב בין השאר על שתי היאחזויות: משאבי-שדה ועין-יהב.

וכבר בצעדים הראשונים ידעו המתנחלים לבטים שלא שיערום מראש. אם קשים היו התנאים לפיתוח מחצבים ותעשיות, לבנין עיר וכו' – הנה שבעתיים קשים היו התנאים לפיתוח חקלאות. – – בחקלאות היה מאבק אורגאני: אדמה קשה, שדופת לשד ולקויית-מליחות, נדוּדת –חול וכאובת-צרורות, ואקלים קשה – חרבון כמעט תמידי, חום לוהט בקיץ וקור צורב בחורף, רוחות זלעפות מקדם, ומים אינם, ואם ישנם במשׂוּרה, הריהם מלוחים. והלכות זריעה ונטיעה, שנקנו בעשרות שנות עבודה חקלאית בצפון הארץ, לא יתאימו לתנאי המדבר, והמתנחל עם מדריכו עמדו לפני תעלומה, שלא זו בלבד שלא הסבירה להם פנים לגלותה, אלא הקבילה אותם בזעף: שתילים שנשתלו בשבט – קמלו בניסן, זרעים שנבטו בטבת – חול כיסם בשבט; שיירים שנשארו והשתלבו – חמסין האביב שדפם, ובלהט הקיץ יבקש המתנחל צל להסתתר בו – ואין.


והנה תיאור של “שדות-מגן בנגב”:

שדות-מגן מה הן? הווה אומר אילנות-יער נטועים בשורות ארוכות מסביב לישובים, כרמים, גנים ושדות, כדי להגן על האדם ועל החי ועל הצומח מרוחות סער וקדים. אלה מלאכי-החבלה של הטבע, הקשים ביותר לאדם ולצומח, ביחוד בארצות התרבות, בהובישן את הלחלוחית, שאינה מרובה גם בלאו הכי, ובהסיען את פרוּדות העפר הזעירות, ונשדף הצמח הרך הרך ונצמק פרי הנטע ונתשש כוח האדם. משב רוחות אלה כשהוא נתקל באילנות, העומדים צפופות בשורות, הוא מתרופף, נשבר ונעצר, כהיתקלו ליד קיר-מגן. אילנות אלה מגינים על הצומח ועל האדם שמאחוריהם מזעף הרוחות, ובהיותם נטועים בשורות ארוכות, מסועפות לכיוונים שונים, לפי כיווני הרוח, כשדרה, הם נקראים “שדרות-מגן”. – – –


כאמור, הדגמות אלו הן מעט מזעיר, שכן כל רשימה וכל מאמר עשויים לספק לנו רבות כיוצא בהן. והלא יוסף וייץ הרבה לכתוב. הוא התחיל ברשימות ב“הפועל הצעיר” בחתימת “בן-פורת” והמשיך אחר כך בפרסום דבריו, בשמו ובעילום-שמו, כמעט בכל הבמות הפובליציסטיות והספרותיות. ואני לא נתכוונתי כאן, אלא לרמוז על קו זה בדמותו היוצרת, על וייץ הסופר ובעל הסגנון הנאה, הנאמן לעצמו תמיד.


תשכ"ה

המלצות קוראים
תגיות