רקע
ישראל כהן
בין העבר הנח וההווה הנע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

הבעיה המעסיקה אותי היא: קניני היהדות, שנתגבשו במשך הדורות והגיעו אלינו בצביונם ובקלסתרם כפי שהגיעו – מה יהא עליהם? היישארו נחלת קומץ קטן או גדול של חרדים ואדוקים במצוות, שיטיפו לקבלתם כמוֹת שהם, ללא שינוי, וסופם שיהיו מונחים בקרן זווית? היהיו טרף לשיני הזמן ודחליל בעיני רובו של הדור הצעיר? הנפסלו לשימוש כל עשרת הקבים של ערכי יהדות, או שמא מצויים כמה קבים חיוניים ויש צורך לנפותם, לצחצחם ולחדש את טעמם וריחם?

כשאני שואל שאלו אלו, הריני יוצא, כמובן, מן ההנחה, שקיומן המיוחד של האומות הוא כורח-חיים, מציאות שלא תשתנה במהרה. וכשם שהיחיד הוא תא האומה, כן האומה היא תא האנושות. ובבריאותם של התאים תלויה בריאותה של האנושות. אולם רוחה של אומה היא סיכומן של החוויות, ההתרקמויות, התורות, האמונות והדעות, שהשפיעו עליה מראשית היותה ועד היום. מצד שני האומה אינה רק הוויה, אלא גם התהווּת מתמדת. היא אינה חיה מן העבר, אלא גם מן ההווה ומן העתיד. לפיכך מן הצורך הוא למצוא שיווּי-משקל בין העבר המוגמר, הנח, ובין ההווה הדינאמי, הנע, המעביר בעל כרחו תחת שבט ביקרתו את ירושת העבר ומסננו. בהיסטוריה הישראלית היו התנגשויות חמוּרות בין העבר וההווה. אולם אין ספק, שמחמת תנאי החיים המיוחדים בגולה, התאבן העבר בעמנו יותר מאשר אצל עמים אחרים, עד שהגיע לצורת ייחוּדו זה. ויהיו הסיבות לייחוד אשר יהיו. עובדה היא, שכל אותו אוצר של קניני-רוח וערכי-חיים, המקופלים ביהדות מאז ועד היום, הם פרי ייחוּד. והם הונחלו לנו, לדור הבונה את מדינת ישראל. הנפקירם? הנבזבזם? הנראה בכולם מעמסה מיותרת?

זהו ענין הרה-גורל לנו ולעתידנו. ולכן אנו מטפלים בו לא דרך גערה ונזיפה, כפי שעושים רבני הדור, שאבד להם המגע עם החיים המתהווים, אלא דרך דיון ובירור עיוני ושיכנוע הדדי.

והנה כשאנו אומרים לבחון את מידת חיוניותם של ערכי היהדות, מיד אנו נתקלים בכת של מתנגדים. כת זו אומרת: התורה היא מן השמים. היא נצחית, ולא תהא מוחלפת ולא תשתנה לעולם; ואין רשות לשום אדם להבר ולזרוֹת או להעדיף. הכל מרועה אחד ניתנו. וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. דין ראשונים כדין אמצעיים, ודין אמצעיים כדין אחרונים.

אני מכבד את אלה הגורסים כך. אמונתם היא כבודם. אך אין חלקי עמהם. אין גם טעם להתווכח אתם. אף אין זה ענין של הגיון והבאת מופתים חותכים. ראָיות הגיוניות אינן תופסות כאן. על ויכוח כגון זה היו האדוקים אומרים: “אל תתווכח עם הבלתי-מאמין, כי ‘כל שכן דפקר טפי’”.

אולם על יסודה של אמונה זו צמחה לא רק שירה דתית עמוקה ופילוסופיה דתית נכבדה, אלא גם גוזמאות ואמונות תפלות ופרשנות תמהונית, כגון:

“אברהם קיים התורה כולה – אפילו עירובי תבשילין”.

“יצחק קיים כל מה שכתוב בתורה”.

“יעקב זקן ויושב בישיבה היה”

“יעקב כל ספר תהילים היה אומר בבית לבן”.

“שין של תפילין הלכה למשה מסיני, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני”.

וכיוצא בהם.

חוששני שעם כל הכבוד שאנו רוחשים לבעלי-אמונה זו, חובה עלינו לומר, כי לא הם ישמרו בתקופה זו על העם ועתידו ולא מפיהם יחיה הדור. קפיאתם עלולה להמאיס את כל תורת היהדות על הדור הצעיר. תפיסה זו, הנראית בעינינו מאובנת, תצטמצם ותלך בקרב כת קטנה, שתתבצר בתוך קנאותה ותתרחק מרוב העם ריחוק שאין לגשרו.

כנגד השקפה זו, כי מה שנתגלה למשה רבנו בהר סיני או לאיזה נביא אחריו, הוא אמת נצחית לכל הדורות, שממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף אפילו תג אחד – רואה אדם בן-דורנו את ההשתלשלות ההיסטורית של המצוות והערכים, שהיתה כפופה לתנאים שונים, שעם השתנותם נשתנו אף הם.

לא אחדש דבר אם אומר, שיש כמה תורות: יש תורת האבות ותורת משה, תורת כוהנים ותורת הנביאים, תורת התנאים והאמוראים ותורת השולחן-ערוך, תורת החסידוּת ותורת המתנגדוּת, ושינויי הגירסה בהן אינם קלים כל עיקר, כפי שפשרנים נוטים להניח, אלא ישנם הבדלי עקרונות. ובארץ עצמה, קיבוץ הגלויות והעדות מציג לפנינו אָרחות-חיים-והנהגה שונים ואף מסורות דתיות שונות. הדברים ידועים ואיני רוצה להאריך בהם. ודאי מתגלית ביהדות איזו מהוּת-שתייה, איזה לוּז, הקיים בכל הדורות; אך הגידין והקרומין, שהתלבש בהם אותו לוּז, נתחדשו מתקופה לתקופה. גם היום קיים אותו לוּז רוחני ביהדות, אך הוא יקרום עור ובשר אחרים.


עם כל הצער, שדברים אלה יגרמו לחרדים האמיתיים, אי אפשר שלא לאמרם. כי האמת קודמת לכל. בחיי האומה כבחיי הפרט השיכחה חשובה כמו הזכרון. היא מסייעת לזכרון. לולא היא היה הזכרון קורס תחת משאוֹ. לא לחינם שמו של שר השיכחה פוּרה. שכן הוא מפרה את האדם, את זכרונו, רוחו וכוח-יצירתו. בלעדיו היה גבב במוחו של האדם. הוא הדין באומה. מסורת, שהיא כספוג הקולטת ואינה פולטת, נעשית למעמסה, לעושר השמור לרעתה. סופה שהיא מכלה את עצמה. עם בריא, אדם בריא, מתקומם. על כן בא מיזרה הזמן, שהוא מכשיר חשוב לכל מסורת ולכל תרבות, ומנקה ובורר.

אם אתה רואה דור יהודי, הנאמן לעמו ולהיסטוריה שלו, מסיח את דעתו מיסודות מסוימים מן המסורת, או אף דוחה אותם, דוק ותמצא, ששר-הקיום מדבר מגרונו. בגולה היה מקום לדאגה שמא פועל כאן הרצון להסתגל, להתבולל. אך כאן אין הסכנה הזאת קיימת. החובות החדשות של אומה בונה ונבנית, המצוות החדשות של היחיד, תפיסת החיים החדשה, מן ההכרח שידחו מצוות וחובות שנשמתן פרחה מתוכן שאין המקיים מרגיש טעם במילוּאן. אילן היהדות טעוּן זמירה וגיזוּם. הגרעיני והחיוני יישארו, אך המיובש והטפל ייבדקו ויוסרו. והלא ידוע, שהגיזום מסייע לגידולו של האילן. נמצא, שדווקא פיתוח היהדות והמשך קיומה מחייבים ניפויה ובירורה.

דווקא הזיקה למסורת צריכה להביא אותנו לידי הכרה, שכל הרוצה לכפות אותה על הרבים כמות שהיא, ישיג את ההיפך. היא לא תיסבל ותתגנה. אפשר שבגולה היה פחד מפני כל בדיקה וראו את כל היהדות כולה ככרי של אגוזים, שאין להזיז אפילו אגוז אחד שמא יתדרדר הגל כולו. אבל בארץ-ישראל לא זו בלבד שאין סכנה כזאת, אלא זהו ממש צו-חיים, כדי להציל את הבריא והחיוני ולדחות את הבלוי והמהוּה.

נביא לדוגמה את אחד מערכי השתיה של היהדות, את השבת, שהיא ראשית-תבואתה של האומה והישג אנושי נפלא, שהגויים לא הבינו זמן רב טעמו העמוק. קביעת יום-מנוחה קדוש לא היתה מובנת אפילו לפילוסוף הרומאי סנקא, וראה בכך בזבוז זמן ועצלות של יהודים. אולם מי שיתעקש ויעמוד על כך, ויהיו טעמיו ונימוקיו מה שיהיו, שהשבת תישמר בישראל על כל פרטיה ודקדוקיה, תוך הקפדה על כל אבות מלאכה ותולדותיהן, ויאסור טיולים וכדורגל ונסיעה בשבת – מובטח לו שיביא לידי ביטול גמור של השבת, שכן מה שהיה פעם לפי טעם הרוב עונג-שבת מורגש בדורנו כעינוי-שבת. רק סיגולה של השבת למושגי הדור ולצרכיו, מתוך ראייה מתמדת של העיקרון “וחי בה”, יהפוך אותה ליום-מנוחה ציבורי, אנושי ולאומי. והלא העובדה, שלאומה הישראלית יהיה יום-מנוחה משלה, מיוחד, שתחילתו נעוצה בקדמוּת התפיסה על הבריאה, היא העיקר. שכן היא מחברת את כל הדורות בחישוק-זהב אחד ועושה אותם חטיבה אחת. אין זה מונע את החרדים לשמור על השבת כהלכתה. אך המדובר בחוק-המדינה ולא בהלכות שבת.

נסמיך לכך דוגמה מספירה אחרת: כוחו המכריע של השכל האנושי כפי שתפסו אותו קדמונינו. לשם כך ראוי להביא את הסיפור מבבא מציעא עמ' נט:*

במחלוקת שפרצה בין הסנהדרין (החכמים) ובין אליעזר לא קיבלו החכמים את דעתו. והלה אמר: "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח; נעקר החרוב ממקומו. אמרו לו אין מביאים ראָיה מן החרוב. אמר להם: אַמת המים יוכיחו. חזרו אַמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראָיה מן המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כתלי בית המדרש יוכיחו. נטו כתלי בית המדרש ליפול. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאה בת-קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום? עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! מהו “ולא בשמים היא”? אמר רבי ירמיהו: אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר ניתנה לנו על הר סיני וכתוב בה: “אחרי רבים להטות”.

והמענין בסיפור זה הוא, שאותה שעה חייך הקדוש ברוך הוא ואמר: “ניצחוני בני, ניצחוני בני”.

אין אנו צריכים לטרוח הרבה, כדי להבין מה משמעותו של סיפור זה. בדברים המסורים להגיונם של בני אדם, והגיון זה אומר, שהולכים אחרי אנשים בעלי כוח-שיפוט ובעלי כובד-ראש, אין משגיחין בבת קול ולא בשום סמכות כאריזמאטית, בלתי-רציונאלית, אלא סומכין על הרוב ששיקולו מכריע.

יודעני, שבמקומות אחרים מצויות דעות אחרות, אולם דווקא משום שישנם ביהדות כיווּנים שונים בתורת המידות ובתפיסת החיים, מן החכמה היא לנקוט אותו כיווּן, ההולם את רוח דורנו ולא את המנוגד לה. גישה זו עתידה להביא לידי פיוס-מה בין המסורת של העם ובין בני-דורנו, החוששים מפני המטען המת, העלול להכביד עליהם.

ידוע, שהעם לא הקפיד הרבה בקיום מצוות שבין אדם לחברו, כי קל היה לו יותר לקיים מצוות שבין אדם למקום. בעסקי מסחר, ריבית, משכּוֹנות ולשון הרע, למשל, לא היינו בין המצטיינים. והדברים עתיקים, ולא כאן המקום לפרטם. אולם זה היה פגם בהגשמה, בהתנהגות. אך מבחינת ערכי היהדות ומוסר-היהדות אין אנו יכולים לבוא בטרוניה כל עיקר. שפע של מימרות ואזהרות ותוכחות מעיד, שהתפיסה היתה אחרת, והתביעה לדקדק במשא ומתן עם בני אדם ולנהוג במידת החסד, היתה חמורה מאוד; ואביא דוגמאות אחדות לכך:

“עבירות שבין אדם לחברו אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”.

“דברים שבינך לבין המקום מוחלין לך, דברים שבינך לבין חברך אין מוחלין לך, עד שתפייס”.

“הגוזל את חברו שווה פרוטה יוליכנה אפילו למדי”.

“כל מי שהוא מלווה בריבית עובר כל העבירות שבתורה”.

“שקולה גמילוּת חסדים כנגד כל המצוות”.

“כל קנין בטעות חוזר”.

“כל מי שנושא ונותן באמונה, מעלין עליו כאילו קיים את כל התורה כולה”.

דוגמאות מעטות אלה הן טיפה מן הים ודיין להוכיח, מה חשבו על נושא זה הקדמונים וכן הרועים הרוחניים של העם בשעה שההנהגה היתה בידם. רבים מהם ליגלגו לא פעם על חסידים שוטים, המדקדקים בקליפות כאילו היו תוך, והיה בכך מעין אותו יחס-הביטול, שהיה לנביאים בשעתם אל הקרבנות והזבחים הרבים, שבאו במקום ההתנהגות במידת החסד והרחמים.

“עולם חסד ייבנה” – זאת היתה קריאת הנביא, המדהדת עד היום הזה.

בנקודה זו ראוי להפנות את הדעת אל ערך נעלה מאוד, שטוּפח על ידי היהדות, הלא הוא ערך התשובה והחרטה. הכנסיה הנוצרית קבעה כתורה רשמית את “הגזירה המוקדמת” ו“החטא הקדמון”. לפי זו ניתנה פעם לאדם בחירה חפשית, אלא שאדם הראשון סרח, ובאכלו מעץ הדעת קיפח במו ידיו חופש זה. מאותה שעה הוטל החטא הקדמוני, בעטיו של נחש, על כל האנושות, עד סוף כל הדורות. האדם הוא איפוא חוטא בעל כרחו וראוי להיות נידון לכליה, אלא שהאלוהים ברחמיו הרבים הבדיל לטובה קצת מבני האדם, אלה נידונו לחיי עולם ואלה לדראון עולם.

כנגד השקפה זו קודרת ומייאשת זו הנוטלת את טעם חייו של אדם, אמרה היהדות הנבואית, ולאחריה היהדות התלמודית והרבנית, כי גדולה תשובה, והיא אחד משבעת הדברים שנבראו קודם שנברא העולם. כלומר, עוד לפני אדם הראשון ולפני שחטא. אכן, גבוה הוא רעיון התשובה הקובע, שהחוטא אינו צריך להתייאש, ומי שנפל פעם אחת בחטא אינו צריך לשקוע ברשעו, אלא יכול ע"י תשובה להתרומם למדרגת צדיק. אמנם תשובה זו מכוּונת בעיקר לחטאים שבין אדם למקום, אולם אנו צריכים לתיתה ענין לחטאים שבין אדם לחברו. הווידוי והריצוי הם מלאכי-השלום בין אנשים, הפוגעים זה בזה.

מכאן לערך העזרה ההדדית, הבולט בכל ססגוניותו בתורת ישראל. החל מ“עזוב תעזוב עמו” וכלה במצוות הצדקה והסעד, שהיו מובנות מאליהן כמעט בכל דור. קרוֹפוֹטקין כתב, כידוע, ספר גדול על “העזרה ההדדית בעולם החי”. הוא אסף נתונים ועוּבדות מדעיים מדוקדקים מתחום בעלי-החיים השונים, שהוכיחו בשפה ברורה, שלולא העזרה ההדדית לא היה שום חי יכול להתקיים אפילו שעה אחת. בזה הפריך את ההנחה, שדגלו בה בהחלטיות גדולה כל כך, כי רק המלחמה האכזרית שולטת בעולם. השקפה זו, שלבשה ממדים נרחבים אצל קרוֹפוֹטקין, היא שמונחת ביסודה של היהדות. יש צורך ללטוש אותה ולהלביש לה לבוש ההולם את זמננו והשגתנו. שכן מעיקרון זה נובעת מסקנה, שהיא אבן-פינה בכל השקפת-עולם הומאניסטית, היינו, שהמוסר אינו יצור עליון, חכמת אלוה ממעל, אלא פרי כורח החיים. אם הזולת לא יתקיים, לא יתקיים גם האני! בלי קיום שבע מצוות של בני נוח, שהן יסוד-מוּסד לכל מוסר, אין חיים ואין חברה, ואיש את חברו חיים בלעו. אגב, עצם המושג “שבע מצוות של בני נוח” מעיד על כך, שגם קדמונינו סברו, שהמוסר קדם למעמד הר סיני. קביעתם של הלל הזקן, ושל ר' עקיבא, שהעיקר הוא אהבת הזולת, היא ערך עליון גם בזמננו.

זה הכלל, כשם שהחיים יוצרים חיים, כלומר, המשך של חיים ותריסים מפני המוות, כך החיים יוצרים מוסר. המוסר אינו איפוא ענין למטיפים דתיים, אלא הוא חיוני, הוא תנאי לקיומו של אדם. אם להשתמש בנוסחה של בובר, בשינוי-גירסה, נוכל לומר, שזיקת אני-אתה, האנושית ולא האלוהית, היא הקרקע, שממנה יצמח המוסר החדש. מובן, שהמוסר מתפתח, וחברה נמוכת דרגה יש לה מוסר נמוך, וככל שהחברה מתעלה ומתעדנת כן מתעדן מוסרה. ודאי, מצויות תקופות קצרות או ארוכות של ליקוי-מאורות, של ירידה מוסרית ונסיגה אל תוך הבארבאריות. אולם אף אלו, עם כל חומרתן, אינן מערערות את ההנחה, שבלא מוסר אין קיום ליחיד ולא לכלל.

ואל יטענו: ההומאניזם לצורותיו הכזיב, ולא הצליח לחנך את האנושות ולהדריכה כראוי. ולכן רק הדת כוחה רב להושיע. זוהי אמירה, ששוברה בצדה. הדת הכזיבה לא פחות, ואולי יותר, מן ההומאניזם. גם הנסיון של עשרות השנים האחרונות הורנו, כי דיקטאטורה דתית מסוכנת שבעתיים מדיקטאטורה חילונית. דיקטאטורה, המדברת בשם אלוהים ומכריזה שעליה להביא מלכוּת שמים עלי אדמות, יכולה להתקיים מאות שנים. ואילו דיקאטאור אכזרי הרוצה להביא, דרך כפיה, אושר לאנושות בעולם הזה בלבד, הוא בן-חלוֹף. עוד שנה ועוד שנה ותבוא התפכחות והעריץ יוּדח מכסאו. כמה שנים שלט היטלר או מוסולוני? עשרים וחמש שנים לכל היותר.

מוסר, שיסודו בהתגלות חד-פעמית, מוסר דתי, שמוצאו אלוהי, הוא ענין ליחידים בלבד. מוסר הומאני, שיסודו אנושי, שמכוּון לטובת האדם, שיש לו שרשים בהשקפות כל דור, וכל דור רשאי לבדקו ולהגיה אותו, סיכוי וסבר לו להתגשם. המדינה, הביטוי הקיבוצי של רצון הקיום אשר לאומה, היא שומרת נבונה יותר ומועילה יותר מן הכהונה או מן הרבנות הראשית. ממשלתה נבחרת ע"י רוב דימוקראטי, שיכול גם להפילה ולהחליפה. והיא חייבת לשקוד על רווחת העם ושלומו. מערכת החינוך והאקלים הרוחני והתרבותי עשויים למלא כאן תפקיד ראשון במעלה.


אולי לא מן המיותר להשמיע משהו בתחום, שאין מרבים לדבר בו. השואה הרסה את האמונה התמה במוסר-אלוה גם בלב מאמינים. שהרי לפי תפיסת-מוסר זו באה השואה על יהודי אירופה, וכן כל שואה אחרת, מחמת עוונות ופשעים. העם חטא שאוֹל ובא על ענשו. אולם הבאמת נקלטה תפיסה כזאת במוחו או בלבו של מישהו? ההשלים מישהו עם אֵל אכזרי כזה, קנא ונוקם, שבגלל חילול שבת ורשלנות בקיום מצוות תפילין וסוכה ומשא ומתן, הביא מבול של מים ואש ומיתות משונות על ששה מיליונים של יהודי אירופה, אנשים, נשים וטף? היש צידוק למעשה כזה, אפילו מיוחס לאֵל? האפשר לאהוב אֵל כזה ולהידבק במצוותיו? היכול אֵל כזה לתת תורת מוסר לבני אדם? אם אין בו מידת החסד, איך ינחיל אותה לאחרים?

יודעני מה שמשיבים הוגי הדת החרדים; הם אומרים: נסתרה דרכו של אלוהים מאתנו. אין אנו יודעים תכלית מעשיו וכוונותיו. קטונו מלבוא עמו בטרוניות. ויש מי שקורא מנהמת לבו: הן יקטלני – לו אייחל!

ברם, זוהי מיטאפיזיקה בלתי-מוסרית, המצדיקה למעשה את הזוועות ורואה בהיטלר מטה-זעם בלבד. היא אינה עשויה להתקבל על דעת אדם חושב, ויש בה בעצמה מן הזוועה. הגע בעצמך: לאחר פורענות איומה כזאת שנתרגשה על ראשה של יהדות אירופה, באים ושמים על פצע-המוות שלה איספלנית מיטאפיזית מגוחכת כזאת. לא רק מוסר-האדם ירד פלאים, אלא גם מוסר-אלוה ירד פלאים. על כל פנים, חוששני, שהתרועה הגדולה, שהדת ניצחה ורק היא תושיע את האדם, באה להחריש איזו זעקה שבלב, המתקוממת על המיטאפיזיקה הבלתי-הומאנית של הדת והוגיה. אגב, סתירה איומה מכרסמת בה, סתירה בין העיקרון, שהאלוהים הוא מקור הטוב ויש להידבק במידותיו, ובין הפירוש, העושה את שדי לאל-נקמות מזווע, המביא תופת כזה על עם שלם בגלל חטאיו. האמנם ממליצים המיטאפיזיקאים להידבר במידה זו של הקב"ה שנתגלה באלוהים בימי השואה; או שמא אירע להם מה שאירע לא פעם להוגי-דת, שבשעה שהם עוסקים בתיאודיציה, בצידוק קיומם של הרע והנורא, הריהם שוכחים לחלוטין, שבמקום אחר ובשעה אחרת פיהם מלא שבח על מידותיו של הבורא, שהוא מרחם על כל מעשיו וחייב אדם לדבוֹק בהן (“מה הוא רחום, אף אתה רחום”).

השקפה דתית כזאת, המנוקבת ככברה בסתירות ובניגודים הגיוניים, לא תצליח בימינו, ויהיו מטפחיה מי שיהיו, פילוסופים או רבנים או חכמי-דת. אנו גורסים ככתוב ב“איכה”: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”1.

סטייה קלה זו בדברי היתה הכרחית, כדי להקהות את עוקצה של היהירות הדתית, החוגגת נצחונות מדוּמים. להשקפת-העולם הדתית יאה קצת ענווה, כלכל השקפה אחרת, ואולי יותר מאשר להשקפה אחרת.

אך מצד שני רוצה אני לברר בתכלית הבירור, שאין מקום לחגיגת נצחון על הדת. אף בעלי ההשקפה ההומאנית-החילונית אינם מאושרים ואף רוחם עגומה עליהם. לא מזמור לדת היורדת ולאנושות היורדת עמה הם אומרים, אלא קינה עליהן. אולם דווקא הלך-רוח זה הוא שמכשיר אותם ואף מזכה אותם, לא להניח את גורלה של האומה בידי מקנאי הדת ולא בידי מתקניה, אלא לבדוק שתי בדיקות: בדיקה אחת של מצב רוב האומה, שאין לבם לתרי“ג מצוות ולשס”ה לאווין ואינם מודים ב“תורה מן השמים”, אבל רוצים בכל נפשם ומאודם להיות יהודים שלמים על פי דרכם. ובדיקה אחרת של ערכי העבר והמסורת, קניני הרוח ואָרחות המוסר, כדי לנחול אותם ולהנחילם לדור כשהם מותאמים לרוח הזמן ולמושגי ההווה, ומנוקים מדוֹגמות, המתפוררות כל-אימת שהן באות במגע עם כוח השופט של האדם.

מכאן צידוקו וחיובו של הנסיון הרציני להעביר את כל המורשת שלנו תחת שבט הביקורת והבחינה ולבוֹר מתוכה את החיוני. ואל יאמרו צימוקים אתה בורר, ואין תרבות מתקיימת על ברירה כזאת; לא צימוקים, אלא יין. במידה שנשתייר יין משומר בקנקנים הישנים, נמזוג אותו לתוך צינורות הוויתנו התרבותית, המוסרית והמשפטית. כן. גם המשפט הישראלי חייב לאשש את עצמו על יסודות המשפט העברי. הוא צריך לכלול בתוכו דפוסים ותוכן מסורתיים, במידה שכוחם יפה לחיינו ובמידה שהם עולם בקנה אחד עם ההרגשה המשפטית והמוסרית של דורנו.

ברוח זו ברצוני לרמוז – רק לרמוז – על כמה ענינים נוספים, שיש בהם כדי לחזק את הזיקה ההיסטורית והמוסרית על ישראל סבא.

הרי לפנינו רעיון הצדק האנושי והחברתי. ספק אם איזו תורה מודרנית שהיא, ליבראלית או סוציאליסטית, הגביהה את רעיון הצדק לגובה רב יותר ובלהט מוסרי גדול יותר מן המקרא והתלמוד ותנועת-המוסר בישראל. והרעיון הזה לא הושמע בצורה מילולית בלבד, אלא עורר מאבק גדול שהרתיח את מצוּלות העם, הרגיז את מלכיו וכוהניו, ועשה את כל החברה כמרקחה. לרעיון נתלוו תעוזת-הגשמה ומסירות נפש של נביאים ותלמידיהם, שנתנדו על ידי יריביהם השליטים ואף הושמו בצינוק. סימן שלא הפטרת-שפתים היתה כאן, אלא דיברה הבוערת כאש ואינה נותנת מנוח לבעליה. ואמנם כמעט כל ספר ראוי לשמו בתולדות הסוציאליזם נועץ את ראשיתו בנביאים. עלינו החובה הנעימה, להעלות דבר זה על נס, לפתח את גרעיני ההשקפה החברתית המקופלים ביהדות ולנסחם בסגנון זמננו. מעטים העמים בעולם, שיכולים להתברך באבות-בנין ובבניני-אב כאלה, במורשת-רוח חיונית כל כך, שהניעה את מערכות חיי העם דורות רבים. גיבוש ערכים ודעות אלה בספירת הצדק הסוציאלי בצורה הומאַניסטית מובהקת תזריח אור אנושי גדול על היהדות, תפריך עד היסוד את העלילה על ריאקציוניותה, כביכול, ואף תעמיק את הזיקה בין בני דורנו ובין מורשתנו.

הוא הדין בחזון השלום ואחרית-הימים. זוהי אוטופיה הנשגבה ביותר ששמעה האנושות מעודה ועד היום, ואין לה אחות בשום עם. חזון השלום, העתיד לבוא לא רק בין אדם לאדם ובין עם לעם, אלא גם בין אדם לחיה ובין חיה לחיה. חזון זה, שממנו נתבשם העולם כולו והדו נשמע בכל שאיפה ומדברי כל חולם ולוחם לעתיד טוב יותר, באשר הם שם – מלפף אותנו חום וטוהר כל-אימת שהוא נוגע בנו. ובצדק הוא גאוותנו, כי עד כה לא הצליח שום פייטן ולא מדינאי בעל מעוף להביעו ביתר שגב וביתר עומק ופשטות מנביאינו. שילובו בתוך מסכת השאיפות של הדור תוך הבלטת ראשיתו ומקורו הוא תעודת כל אוהב תורת ישראל.

וארמוז עוד על דעת בכלל ועל דעת היהדות בפרט. אני מדגיש דעת היהדות ולא מדע היהדות. הכוונה למה שהקדמונים כינו בשם תלמוד תורה לשמה. הצמאון לדעת והעיסוק בה אף הם ערכים מורשתיים גדולים, שדיברו בשבחם תמיד וכוחם יפה גם בימינו. דעת זו היא לא רק תנאי מוקדם לידיעת רוח האומה ויצירתה, אלא גם לידיעת הלשון העברית על בוריה. שכן רק מי שבקיא בגנזי הספרות בקיא גם בגנזי הלשון. אין סודות הלשון העברית מתגלים באמצעות ספרים חיצוניים אלא מבפנים, מתוך אוצר ספריה המקוריים. והלא יש לא רק מלים ואותיות וצירופי מלים ותחביר. אלא גם ריחות-לשון וטעמי-לשון, וזכרי-לשון ושמעי-לשון, העולים מרבדיה התחתונים המדושנים דשן פיוטי, היסטורי, פילוסופי ועממי. וערך הלשון איננו ערך בתחום ההבעה, אלא בתחום החוויה. מלה עתיקה מעניקה חוויה עתיקה, המתחדשת תוך שימוש באותה מלה. באופן כזה מתמזגות חוויות-בראשית עם חוויות-אחרית. תהום אל תהום קורא. קול עונה לקול. וכך נוצרת מקהלת הדורות. הלשון היא פרי מסורת וגם אמצעי תקשורת בין התקופות והאמונות. לא יצוייר סופר עברי אמיתי בלא שלשון הדורות תהא הומה בו כחלילים.

ולבסוף אעיז לומר משהו על ערך, שלכאורה כולו דתי, אך אני רוצה בכל מאודי לשבצו בחיי החולין. כוונתי לערך הקדוּשה. אין זה מעניני ברגע זה לעקוב אחרי השורש האֶטימולוגי של מלה זו, ואף לא על התהוות מטענו הדתי. המושג הזה חיוני הוא וצריך ויכול להיכלל בהוויה האנושית בגלגולו ההומאניסטי.

אם אני מניח כיסוד היסודות של כל דעותי, כי חיי אדם קדושים הם, ואין קודש כקדוּשתם, ממילא שתלתי את ערך הקדוּשה בחיי החולין. הוא הדין בקבעי מציאותה של קדוּשת המצפון. אין זאת קדוּשה לפי צו אלוהי; זוהי קדוּשה חילונית, שלא אוותר עליה, אפילו יקומו כל הרבנים ויטילו עלי שמתא וחרם. אם להשתמש במימרה תלמודית אומר, שאני רוצה בחיי חולין על טהרת-הקודש. קדושה, המסמלת עליונותו של ערך, המשמש קנה-מידה לעצמו ולזולתו.

אי אפשר למנות כאן את כל הערכים הקלוטים בתוך תוכה של היהדות, כגון שוויון האדם, יופי וכיעור, צער והנאה, אמת ושקר.

סופרי ישראל ומוריו צריכים לנחול ולהנחיל מחדש את קניני היהדות בכל גילוייהם. חלילה להם להיות קנינם של אורתודוכסים בלבד. עלינו למצוא שיטות קריאה והוראה חדשות, שיטות כינוס ותימצות. שכן הבנת רוחה של האומה ובירור הטוב והמסוּלת שבערכי היהדות, לא ייתכנו אלא מתוך השראה ובקיאות, הבחנה ואינטואיציה. אפשר יהיה להסתייע בחוקרים ובמלומדים. אולם יש להקים סנהדרין – כדרך שהקימונו את ה“כנסת” – שתצלול לתוך ים הספרות הישראלית לתקופותיה ולביטוייה השונים, תבדוק לאורה של השקפה חברתית ותרבותית נרחבת ובת זמננו כל גילוי רוחני, כל פרק חזון, כל ניצוץ תרבותי, כל בדולח-רגש, כל גביש מחשבה, אם בתחום ההגות, השירה, החוקים, ההלכה, האגדה, המנהגים או המידות. הם יוערכו מתוך חירות רוחנית גמורה ומתוך אהבת האמת, הטוב, היופי והמועיל. סנהדרין זו של רוחות ומוחות תתקין לה קנה-מידה, שיאחד בו יחס כבוד להוד המסורת החופף על ערך מסוים ובחינה מדוקדקת של השאֵרית החיונית המקופלת בו, תוך מתן כוח-הכרעה ליסוד החיוני. מסביבה תתחולל תנועה רוחנית גדולה, שתיעשה שותפת לעיצוב מסקנותיה של הסנהדרין לאחר בירור וליבון. קמעא קמעא ייחשפו ערכי עבר רחוק וקרוב וישתבצו בתוך הוויתנו החדשה, שתתרענן מתוכה, תתעמק ותושיט ידה לדורות הקודמים. פגישה מחודשת זו עם דורות הראשונים ויצירתם לא תהיה על יסוד של כפיית העבר, בחינת ראשונים כמלאכים, אלא על יסוד הבנת הדורות, שעם כל המתיחות תהא שרויה ביניהם שמחה על עצם הרציפוּת של חוליות הקיום הלאומי והרוחני.

אינני מתפאר בוודאות המוחלטת שבידי. הספקנות היא מנת חלקי. אולם אף הספק הוא יסוד לגיטימי ביהדות. הוא מצוי באיוב ובקוהלת ובשאר ספרי המקרא. ואין צריך לומר בתלמוד ובמדרשים, ברמב"ם ובאבן עזרא. ההיפך מן הספקנות היא הפסקנות, השנואה מאוד עלי בעניני אמונות ודעות, מידות וטעם. ואם יבוא אדם ויטיח כנגדי: אין בכוחך ולא בכוחם של גדולים ממך לצפות באיצטגנינות ולומר מהו הלבוש החדש, שהיהדות עתידה וצריכה להתלבש בו, וביחוד קצרה דעתך לפסוק על ערכים וקנינים בנוסח “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי” – אנענע לו בראשי: ניצחתני. אך אם יבוא עלי בטענה, שברור לו, כי תורה מן השמים והיא נצחית, ולא תשתנה, ואין לי רשות להזיז בה דבר ממקומו, ויביא כנגדי חבילי חבילין של פסוקים ומימרות לחיזוק אמיתו – לא אשמע לו. טענת הנצחיות לא תנצחני.

וכשם שאני מוכן להודות בהגבלתי הפרטית ובקוצר-המשיג שלי, כך אינני מוכן להודות, שהאומר, “אני מאמין בנצחיות התורה” או באיזה עקרון אמונתי אחר, זכה בגלל זה לידיעת האמת מן השמים. גם עליו חלה ההגבלה האנושית. גם הוא לא עלה למרום. אנו כולנו בשר ודם. אם פסקה הנבואה ונחתמה, הרי היא נחסמה בפני כולנו. ולפיכך עלינו לסמוך איש איש על שכלו וכוח שיפוטו, ואיש איש על טעמו ועל הבחנתו. ובזה הכל שווים ואין יתרון לבעל-אמונה על החפשי בדעותיו.

אכן, מבחינת הראייה של עתיד העם וגורלו לא הצטיינה היהדות הדתית האדוקה כל עיקר. היא לא הבינה באותות. ברובה נגררה אחרי הציונות החילונית ובאה למדינת ישראל כמעט בעל כרחה. אין לה איפוא כל זכות להופיע כמנהיגת העם, היודעת את הדרך. היא היתה סומאת בשתי עיניה ועדיין ראייתה לקויה.

תחושת הגורל ניטלה ממנה וניתנה לחלקים אחרים בעם, הסוללים, תוך חיבוטים וגישושים ויסורים, מסילה חדשה לחיי העם ועתידו. כי הם לפופים הרגשת אחריות עמוקה לגורל האומה ולתרבותה, להמשך חייה ולעתידה. הם חשים במשבר הגדול, שהתחולל בתחום הזיקה בין המסורת ורוב העם. משבר, העלול להביא לידי קרע תרבותי, לידי התנכרות רוחנית וממילא לידי התרוקנות התוכן היהודי המקורי. השמרנות הקפואה, יהיו ביטוייה מה שיהיו, היא מסוכנת ביותר, מפני שהיא מקפיאה את מחזור-הדם של האומה. תעודתנו להתאים את תמונת-המסורת לתמונת-העולם שלנו.

אין זאת מלאכה קלה לשנה אחת, ואף לא לדור אחד, אך איננו בני-חורין מלהתחיל בדבר, איש איש כפי כוחו וכולנו כאחד כפי כוחנו. אנו בונים את מולדתנו לדורות הבאים ועלינו להשקיע במסד אבני-עבר, כשם שעלינו להעלות עליהן נדבכי-הווה חדשים ומבהיקים.

ואם נזכה, לא זו בלבד שנכתוב בספר-החיים את השבח והעליה של תרבות ישראל לדורותיה ונכניסם לתוך חיי היחיד והחברה, אלא אף נפתח אותם ונמשיך את יצירת הדורות לפני מתכוֹנת חדשה. על דרך זו ניצור הומאניזם יהודי-אנושי, היונק ממקורותינו ומיניק את עצמאותנו הרוחנית.

סופרים וחוקרים ומלומדים קרויים להגשמת משימה כבדה ונכבדה זו.


ניסן תשכ"ה


  1. מכל ההגדרות ביחס למציאות האֵל שקראתי, קרובה ללבי זו של אלברט איינשטיין, כפי שניסח אותה בתשובותיו לסופר גוּנתר פלאַוּט מיום 8.1.40. וזו לשונה:

    “תחושת האמונה שלי, המתעוררת מתוך הנסיון, שאדם כמעט מתקרב לתפיסה ההגיונית של יחסי עולם עמוקים אלה, היא ממין שונה במקצת מאותה תחושה, שנוהגים בדרך כלל לקרוא לה דתית. היא מעיקרה רגשי–יראה ויראת–כבוד לשכל העליון, המתגלה במציאות, ואינה מביאה לידי הנחה, שקיימת אישיות אלהית, אישיות, הדורשת מאתנו דרישות או מתענינת בקיומנו בתור פרטים. אין בכך לא רצון עליון, לא מטרה ולא הכרח, אלא אך ורק הוויה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות