מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ההוויה התרבותית בישראל

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

רמת-גן: מסדה; 1968

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

כל המנסה להטריד את המדינה ואת הציבור בליבון השאלה, מהי דמותם של חיי-התרבות בישראל, מיד באים וטוענים כנגדו, מי בלחש ומי בקול: לאט לך! אל תתפוס מרובה! האומה נלחמת לקיומה; אויבים שתו עלינו מכל צד; אנו שקוּדים לקבץ נידחי העם ולהגדיל את מספרנו; כורח הוא לנו ליצור אמצעי-מחיה בחקלאות ובתעשיה; אנו מצוּוים לבצר את צבא-ההגנה, לשמור על הגבול, על הנפש והרכוש; מוטל עלינו להשריש את העליה החדשה בעבודה ובחברה, לחנך את הילדים בבתי-ספר יסודיים ומקצועיים; להקנות השכלה טכנית, תיכונית וגבוהה לדור הצעיר, בהתאם לצרכי המשק וההגנה ביבשה, באוויר ובים, ולחזק את מעמדה הבינלאומי של המדינה בעולם. כל עוד כאלה הם התפקידים הדחופים והתמידיים, מן הדין שהדאגה לתרבות העילית תהיה שניה, ואולי אף שלישית, במעלה. כאמור, לא הכול אומרים דבריהם בפומבי. הרבה בוּשה עושה; לא נעים לדבר בגלוי נגד יצירת תרבות בישראל. הרבה הרגל עושה; כבר מקובל להזכיר את תרבותנו החדשה במליצות גבוהות ביום חג ומיפגן, ואין זה מן המידה לפגום בנימוס המקובל. אולם רבים אומרים מה שהם חושבים, ולא זו בלבד שהתרבות הרוחנית נראית להם כדבר-מותרות מוחלט, אלא הם אפילו מתריסים כנגד החינוך ההומאניסטי המופרז בבתי-ספרנו, והיו רוצים להחליפו בהקניית מדעי הטבע והטכנולוגיה, כיאות לעידן הטכנולוגי. היסטוריה, לשון, ספרות, ציור ופיסול, נגינה ותיאטרון הם, לדידם, מעין פרפראות הבאות לאחר הסעודה. בצד אלה מצויים אנשי-רוח ופרופסורים, שלכאורה גורסים חינוך על ברכי מדעי הרוח והחברה, אך כופרים בצורך לטפח בקרב הדור הצעיר ערכים רוחניים כהשקפת-עולם, המכונים בפיהם לגנאי “אידיאולוגיה”, ומטיפים לפראגמאטיזם, ל“גישה חפשית” מכל צמידוּת לערכים, לפולחן של עוּבדות ונתונים, לתורת היעילות הבאה במקום זיקה לערכים עילאיים מדריכים, שפקע כוחם בדורנו ואינם אלא מעכבים את הקידמה. על כן הם מציעים סילוק האידיאולוגיה.

מובן שיש אמת בפי אלה, המפרטים את תפקידינו הדחופים כאומה מתהווה וכמדינה נבנית. כדרך שאמת היא, שכוחותינו מוגבלים והצורך מרובה מן היכולת, ואנו נאנקים תחת המועקה הזאת. אולם ההודאה בדברים אלה אינה פוטרת אותנו מראיית הצד השני של המטבע. אדרבה, היא מחייבתנו להודות, כי לקינו בראייה חדצדדית ואולי גם בהסחת הדעת ממסכת הבעיות והתפקידים האחרים. ואפילו התעלמות זו באה מקוצר-רוח ומעבודה קשה, ואפילו היא נגרמת בשגגה, אין זה גורע מן החוּמרה ומן האחריות לתוצאות הכבדות, שכן שגגה בספירת התרבות והרוח עולה זדון. קל-וחומר שיש בכך מידה רבה של שימוש בטעמי נוחוּת, שנתלבשו באמתלאות שונות. לפיכך חובה היא לשרטט, לפחות, את הבעיה בלא כל יומרה למצותה.

ב

בבית-מדרשם של הוגי-הדעות, הגרמניים בעיקר, הודגשה ההגדרה המבחינה בין קולטורה וציוויליזאציה. האנגלוסאכסים והצרפתים לא גרסו בדרך כלל הבדל זה במונחים ולא טיפחוהו. ובוודאי היו להם טעמים לכך. הם מבדילים בין תרבות חמרית, או טכנית, ובין תרבות שאינה חמרית, או רוחנית. ואף אנחנו רגילים היינו ללכת בעקבותיהם. ואם אני רוצה עכשיו להיאחז בהבחנה זו בין קוּלטורה וציוויליזאציה, הרי אין זה מתוך כוונה להכריע במחלוקת-הפוסקים, אלא שלהבחנה זו, אף שיש בה קצת מן המעושה, נודעת, לדעתי, חשיבות חיונית ועיונית לליבונה של הסוגיה “ההוויה התרבותית בישראל”. ואל נא תטעה אותנו החזוּת החיצונית של המציאות, או של מפרשי המציאות, שבתוכה נראים התחומים בין שתי אלו מטושטשים. לאמיתו של דבר, תגלה בהן עין רואה ספירות נפרדות בחיי המעשה ואחת נבנית מצמצומה של חברתה.

לפי ההגדרה הנ"ל, כוללת הציוויליזאציה כיבוש הטבע, גילוי ארצות, התפשטות, פיתוח הטכניקה ומערכת הייצור, חכמת הכלכלה והשלטון המדיני, ריבוי נכסי-הנאה, ציוד האדם באביזרי נוחוּת, כלומר, שלטונם של כוחות חיצוניים, טיפוח מנגנון החיים והראציונאליזאציה בכל תחומי הוויתו של היחיד והחברה. ואילו הקוּלטורה ענינה לשון וספר, שירה ומוזיקה, מישחק ומחול, ציור ופיסול, מידות ומנהגים, אָרחות-חיים ומוּסר, דת ופילוסופיה, כלומר: כל אותם הערכים, שיניקתם ממקורות פנימיים, רוחניים נפשיים. ובעוד שנכסי ציוויליזאציה ניתנים להעברה ממקום למקום ולהקניה מעם לעם על ידי לימוד ואימון ותירגול, צומחים ערכי הקולטורה מקרקעה של אומה, צמודים בטבורם למקום, ועליהם נטוי אופק מסוים של מולדת. הם יונקים מן העבר הלאומי ומן המורשת ההיסטורית, ואפילו השפעותיהן של קוּלטורות אחרות, המצויות בכל התקופות, מתעכלות תחילה בדמה של התרבות הלאומית ומקבלות את צביונה. שכן הקוּלטורה מעוצבת על פי אידיאל פנימי, על פי השקפת-עולם דתית, מוסרית או חברתית, ועל כל גילוייה רבי-הפנים, חופפים רוח אחת וסגנון אחד. תרבות רוחנית פירושה, הגשמה עצמית של כוחות-היצירה באדם. ואילו תרבות טכנית היא פרי התפתחות מיכנית ואין עליה זיקת מקום ועם. על כן אפשר להרכיב אותה במידה רבה על שבט או על עם, שהקולטורה שלהם אינה מפותחת. ראָיה לכך משמשות עכשיו המדינות החדשות באפריקה ובאסיה, המסגלות לעצמן את הטכניקה המערבית בלא הכשרה מיוחדת לקלוט את ערכי הדמוקראטיה המערבית, שהם מגילוייה העיקריים של הקולטורה.

ודאי, הממציאים והמגלים הגדולים הם אנשי רוח וחוזי חזיונות, החיים חיים עמוקים, אינטואיטיביים. אמצאותיהם באות עליהם לא פעם כהארה עליונה, כהתגלות. אולם הללו בודדים הם ומעטים. ההמונים נהנים מפרי עבודתם דרך שיגרה, מתוך בחירה תועלתית. ואף זהו ההבדל העמוק בין משוררים ואמנים, ש“הצרכן” שלהם, הטועם את פרי עבודתם, זוכה למישנה-יצירה. שכן הקורא שירה חי את השירה כאילו הוא חיבר אותה. והרואה הצגה, מגלגל את עצמו בתוך ההתרחשות על הבמה כאילו הוא ברא אותם גיבורים. מה שאין כן הטכניקה. היא אָזוֹטרית, יוצריה הם כת קטנה, ולפעמים אף נסתרת. ההמונים המשתמשים בטכניקה אינם יוצרי-מישנה, אלא נהנתנים פאסיוויים, שעד מהרה סולדת נפשם בחידוש ותובעים חידוש אחר, מרעיש יותר, מגרה יותר. לעתים רחוקות מעניק הישג טכני גם משהו לנפש האדם הרגיל, להמונים, ובמידה שרבים משתתפים בחברה טכנוקראטית בייצור טכני, הריהם ממלאים תפקידים של ברגים קטנים, של שירותים זעירים, שרק בזכות הצטרפותם למנין גדול יש להם איזו חשיבות שהיא.

אין אנו גורסים פירוד בין חומר לרוח, בין ציוויליזאציה לתרבות. בכל חומר יש רוח ובכל רוח יש חומר, ואין קיום לזה בלא זה. המחלוקת של בית-שמאי ובית-הלל, שהללו, אמרו שמים נבראו תחילה והללו אמרו הארץ נבראה תחילה, אינה מקובלת עלינו. אנו נוטים לפסוֹק כדעת החכמים שאמרו, ששניהם נבראו כאחד. גם בחיינו אין להפריד שמים וארץ. הם שני יסודות של הוויה אחת, שני צדדים של מטבע היקום.

ברם, על כרחנו נקבע בצער, שהשאיפה למזיגה של תרבות חמרית ורוחנית, כלומר, למצב-חיים, שבו ההתקדמות המדעית והטכניקה תהא הולכת רגל ברגל עם ההתקדמות הרוחנית והמוסרית – נהפכת לחזון רחוק. דווקא התקופה האחרונה מעידה על הפער הגדול בין שתי אלה. המראת הקוסמוֹנאוּטים בחלליות, המעוררת התפעלוּת בכוח-ההמצאה האנושי והמנבאות עתידות נוראות-הוד לתחבורה בין גרמי השמים – לא נתלוותה לה המראָה רוחנית או מוסרית כיוצא בה. המעפיל לרקיע חוזר לקרקע מוכתר בנצחון טכני ואנושי עצום, אך בספירת האָתיקה והמידות לא נכבש אפילו טפח אחד. השפל המוסרי בעינו עומד, הרשעוּת והשנאה לא פחתו כהוא-זה. נשתנה, אולי, היחס בין אדם למקום (לחלל), אך לא בין אדם לחברו או בין עם לעם. אם טייס-החלל הסובייטי ליאונוב, שהיה ראשון המרחפים בחלל, עדיין התייחס ביראת-כבוד למשימתו המופלאה ולא רצה לזרוק את מיכסה-המצלמה, “כי אמר לעצמו, שאסור ללכלך את הקוסמוס”, הרי לצערנו, יש רגליים להשערה, כי כשתגדל התחרות ילוכלך גם הקוסמוס. מובן, ששטוּת היא להגיע לידי מסקנה, שצריך לשלול את פיתוח הטיסה בחלל. אין דרך חזרה מהתפתחות זו, כי אין מעצור לרוח האדם. אולם אין גם להימנע מחרדה נוכח הנצחון החדצדדי הזה של הרוח האנושית, שאינו נושא ברכה לאדם על אדמות, והלא הוא העיקר.

ג

כמדומה, שלא אטעה אם אציין, כי הנטייה להדגיש את יסוד ה“ציוויליזאציה” על חשבון “הקולטורה”, בולטת מראשית ימיה של תנועת התחיה שלנו. והטעמים מובנים וברורים. ראשיה יצאו מן ההנחה, שהעם היהודי מסורבל ברוחניות, מוּפלג במוֹחיוּת ומטוּפל בשמימיוּת. גודש זה הוא לרעתו. סוּלמוֹ הפוּך: הוא מוצב בשמים וראשו מגיע ארצה. אין הוא יוצר נכסים של ממש. אינו מוציא לחם מן הארץ ולא בגד מבית-החרושת; אינו שותף בפיתוח הטכניקה ולא בהתקנת מכשירי-ייצור; אינו יונק מן הקרקע אלא מן האוויר. הוא מתווך ולא מייצר. הוא עוסק בעניני רוח, בפלפול תלמודי או בחכמת ישראל. כתוצאה מזה חולני הוא כל מיבנה-חייו וכל רוח מצויה ממוטטוֹ. היו שהחריפו את ההגדרה ואמרו, שהעם היהודי הוא פאראזיטי, שאוכל ואינו עושה, שמתפרנס מיגיע-כפיהם של אחרים.

מכל מקום, המסקנה היתה, שנקודת-התורפה בחיי עמנו איננה בתרבות, אלא בציוויליזאציה, לא בתחום הרוח והיצירה, אלא בתחום החומר והייצור. ואמנם בהתלהבות גדולה שיקעו עצמם כמה דורות בתיקון הפגם הזה. ייבוש ביצות, כיבוש העבודה, התיישבות, סלילת כבישים, הגנה, חינוך צבאי, הכשרה ימית ואווירית, הקמת תעשיה אזרחית וצבאית וטיפוח הממלכתיות העצמאית – אלה הם רק ראשי-תיבות של מסכת ההגשמה הציוויליזאציונית הלאומית, לשם “נורמאליזאציה” של חיי העם במולדתו.

השקפה זו היתה מבוססת על מציאות מסויימת, שהצדיקה אותה. מפני שאי-אפשר לחולל מהפכה שרשית אלא אם כן היא חותרת לשינוי מא' ועד ת'. הקנאוּת היא כאן מחוייבת המציאות, והפשרה מקלקלת את השורה. אי אתה יכול לעקור דור צעיר מביתו ומארצו, להעבירו לארץ ישראל ולהמיר את כל אורח-חייו ומחשבתו ועיסוקו, אם אינך מגלה לפניו את כל הכיעור והבלתי מוסרי במצבו הקודם או בחברה, שבה הוא שרוי.

על דרך זו נשתלשלה ההדגשה בדבר יתרונה של התרבות החמרית לעתידנו עד ימינו אלה. ודאי, כמה וכמה ערכים רוחניים נחשבו אף הם ליסודות התחיה. החייאת הלשון העברית, החינוך העברי, ובחלק נכבד של ציבור העובדים – אף צורת-החיים החדשה, הקבוצה. אולם דווקא אלה מוכיחים, שכל מה שהיה לנו בחינת “אני מאמין”, שנותנים עליו את הנפש, נתקיים בידנו, וכל מה שהיה בחינת “אפשר כך ואפשר כך” – אפה הוא בידנו, רפה מאוד.

הרצון הזה, להיות ככל הגויים ולמשוך חיוּתנו מכלכלה עצמית ועצמאית בריאה תוך יצירת ציוויליזאציה מקומית, המשלבת אותנו בזו העולמית – הביא ברכה רבה, אף-על-פי שנתלווה לו, כנרמז לעיל, חזיון-לוואי, שקיפח את זיקתו האמיתית ליצירה הרוחנית, לתרבות. אולם אל הרצון הזה, שהיה מובן בשעתו, נצטרף בתקופה האחרונה גורם חדש, המשבש את עולמנו. הפראגמאטיזם המנסר בעולם וכובש את לב הדור הצעיר, המאוכזב מן המורשת המוסרית, שהנחילו לו אבותיו: פראגמאטיזם זה, המביא עמו בהכרח קאַרייריזם ואף כפירה בכל “אידיאולוגיה”, כלומר, אדיקות בעקרון היעילות וגישה צינית לבחינת בעיות וענינים מנקודת-ראות של ערכים, ערכי-רעיון וערכי-חיים. בעלי השקפה זו גורסים “ציוויליזאציה” כערך עליון, המבטלת ערכים אחרים. נעלמו הטעמים הלאומיים והציוניים, שבהם הצדיקו עמדה זלזלנית כלפי תרבות הרוח, ובמקומם בא הנימוק התועלתי, המדביר כל שיקול-דעת וכל בחינה אחרת. דומה, שגישה זו אינה מניחה לה לאידיאולוגיה להיות אפילו בנין-על למסד הכלכלי, כגירסת המארכסיזם, אלא עושה אותה למעשה-מרכבה מדומה, ואולי אף לאחיזת-עיניים.

סילוק האידיאולוגיה הוא מן הנמנעות בכל חברה אנושית בעל שיעור-קומה מוסרי, מפני שלא יצוירו שום חיי-חברה תקינים בלא הערכה מוסרית או אֶסתטית. הדוגלים בשלילת האידיאולוגיה הוזים בהקיץ, אף-על-פי שהם מדברים בשם המדע הצרוף ובשם הוד-רוממותה של המציאות. השתחררות גמורה מאידיאולוגיה היא פיקציה תמימה, והללו, המשלים את עצמם שיעלה בידם להחלץ ממנה, נופלים ברשת המיסטיפיקאציה, שאף לה אופי אידיאולוגי. שכן כדי לסלק אידיאולוגיה אחת, צריך להעריך אותה תחילה, והלא אף זהו אקט אידיאולוגי. אין היחיד והחברה יכולים להתקיים בעולם העוּבדות הערטילאיות; יש להם צורך בעולם האמיתות והערכים, הנותנים טעם לעוּבדות. הכשרת הדור הצעיר למלחמת-קיום גרידא, כדי שישיג באמצעותה מנת-שפע גדולה בתוך חברת-השפע, עתידה להביאו לידי אכזבה ולידי ליאוּת גדולה. החינוך למחשבה יבשה, קונקרטית, שאין עמה לחלוחית של הנפש המעריכה, ההרגל לייחס ממשות רק לנכסי-חומר ולראות אידיאל עליון בנצחונה של ההתחרות על רמת-חיים גבוהה – עלולים להסתיים בשני אופנים: בנהייה אחרי אוֹקוּלטיזם וספיריטיזם, או בהסתאבות החיים המביאה עמה התאבדות.

לפיכך ניתנה רשות לומר, כי בשלילת האידיאולוגיה מקופלת תפיסה עויינת-תרבות, שיש בה משום סכנה לעצם הקיום הרוחני של הפרט והכלל, וכל אותם מורים ופרופסורים, המכוונים מעל קתדראותיהם את מחשבת תלמידיהם במגמה זו, נוטלים על עצמם אחריות כבדה, שאולי לא ירדו לעומקה. כוונתם בוודאי טובה והם עושים זאת לפי מצפונם המדעי, אך התוצאה החינוכית והמוסרית צריכה להדאיג אותם כבר עכשיו. גם מדעי הרוח והחברה אינם בלא מצפן ובלא פנס. אין הם מדעים אפלים, אלא חלונות להם, הנשקפים אל רחובות המציאות המוסרית. אף להם אי-אפשר שלא יהיו כפופים במידה רבה להשקפה בדבר תכלית החיים והחברה האנושית, כלומר, לערכים.

וצר מאוד, שתפיסה עויינת-תרבות זו אינה נחלת בעלי עסקים ואנשי מעשה בלבד, שאפשר לפטור אותם באמירה: נסלח להם, אינם יודעים ואינם רואים דבר מלבד עסקיהם! לגודל הצער, מטפחים אותה גם מבית, ושותפים לה אנשי תרבות ואנשי אמנות, כביכול. הללו, העושים את תרבותנו פלסתר ומזייפים את חותמנו, הופכים את הרוח לאי-רוח, ואת האמנות לאי-אמנות. עקרון התועלת והיעילות הוא שמדריכם. כמה וכמה שמות לעקרון זה: “הצלחה קופתית”, “תרבות להמונים”, “הקץ לאמנות ירחמיאלית”, “תקופת-הבידוּר הגיעה”, וכיוצא באלה הכינויים, שכולם לא באו אלא להכהות את האור ולסמא את שארית הראייה הנכונה. במות-הבידור, הצצות ככמהין ופטריות בתוכנו, ואמנים המוותרים על שמם ויעודם ומצטרפים לבמות אלו, והקהל הנוהר לחזות בפטריות-שעשועים אלו ול“התפקע” מצחוק – כולם חָברו יחד להוריד את אמנות-הבימה, שהתחילה מבצרת לה מקום-כבוד בתוכנו. ולא עוד אלא אף הבמות, שעליהן גאוותנו, מסירות מעל ראשן מזמן לזמן את כתר-המלכוּת ולובשות מסכות של חצרנים וליצנים. מחזות של פשע וזימה מוצגים על ידן בשפע, מחזות, שאולי הם משקפים איזו מציאות במקומותיהם של המחברים הלועזיים, אך אין להם קשר עם הוויתנו, אלא שהם עלולים לשמש “מופת” ליצירת הווי כזה, שלאשרנו אינו רוֹוח עדיין אצלנו. באווירה זו, מסתגלים מחזאים עברים ואף הם כותבים מחזות קלוקלים, פרי חיקוי, הבולשים אחרי מראות-נגעים, מציאותיים או מדומים, ומקפלים אותם בתוכם, כדי “להשתוות” אל עמיתיהם בחו"ל. בתנאים אלה לא תצמח דראמה עברית מקורית, שהיא אחד מיסודותיה של תרבות-אדם-ועם אמיתית. מחזות כאלה לא ישמשו בבוּאה למציאות הרבגונית שלנו ולא יגלמו שום רעיונות אמנותיים או אנושיים. הם גם לא יזכו, כפי שכבר לימדנו הנסיון, לחיי עולם הבא. קיקיוניים הם, ולא ייצררו בצרור הדראמאטורגיה הרצינית, הם יטביעו את חותמם השלילי על הדור הצעיר ועל חיינו בכלל, אך שום עקבות אחרים לא יניחו אחריהם. מן הדין שהאחראים לאמנות הבמה, אם במישרין ואם בעקיפין, השוחרים טובתה ודואגים לעתידה ולחלקה בדמותנו הרוחנית, ישווּ לנגד עיניהם חריפותה של בעיה זו וחומר תוצאותיה. שאם לא כן, מעותדת לנו אמנות-במה זעירה, גמדית, לוואנטינית ופורנוגראפית כאחת. בצלה לא יתפתח שום מחזאי צעיר, וכל מי שייגש לכתוב בכובד-ראש, ייחשב לירחמיאלי ויצירתו תיחבא במגירת שולחנו כמה שמיטות. האוּמה בישראל ראויה לתיאטרון משובח ומזוכך, לתיאטרון של חזון. אם אין להזמין עידית באורח מלאכותי, הרי אין גם להביא אלינו את הזיבורית של הגויים ולומר: זוהי אמנותך, ישראל!

ד

אחד החזיונות הקשים הוא התרגומיוּת בחיינו התרבותיים במובנה הרחב של מלה זו: חיקוי לאורח-חיים מערבי, אמריקני או בריטי; הבאת סרטי-קולנוע טובים וגרועים מכל קצווי תבל, ופולחן דמויות-מופת שבהם; מסיבות משפחתיות וחגיגות בנוסח לועזי (מסיבות קוקטייל, סילווסטר וכו'); סגנון התנהגות וסמלי שאפתנות ויחוס זרים, דיבור מופקר מן החוץ, ואפילו הציניזם עשוי במתכוּנתם של אחרים; תצוגת אָפנות שונות; הצפת השוק בספרים לועזיים; תרגומים של ספרים זולים ומגרים; הצגת מחזות מן החוץ, קלוקלים ופורנוגראפיים, על במותינו; בליל לשונות ברחובותינו; עתונוּת בשבעים לשון המקיימת את המחיצות בין עדות ועולים שונים; העתקת זיוֹפת אמנותית מן העולם הרחב; נטיה אצל מקצת מן המשוררים הצעירים לתת לנו מגמות ודימויים בתרגום-לשון תוך הצהרת-זלזול במסורת הפיוטית שלנו. כל אותו סילון של תרגוּמניות וחקיינות והעתקיוּת, המציף את הוויתנו הצעירה, מסרס את נשמתה ומקצץ את כנפי המקור הטעון טיפוח אבהי רב-חסד. מובן, שקל להעביר נתחים גדולים של ספרות ואמנות משל אחרים ולהגישם להנאתנו, וקשה ליצור על האָבניים משהו משלנו, מתוך תמצית דמנו. אולם מה שמושג בקלות נעלם בקלות ואינו מניח רושם רב. על דרך זו אנו יכולים להביא את כל צרכי המחיה והכלכלה שלנו מכל מקום ולהיפטר מדאגת השוק המקומי ו“השוק המשותף”. אף-על-פי-כן אין אנו עושים כך. משום שבתחום זה עמוקה ההכרה, שאין עם עצמאי, אלא מי שיוצר כלכלה ונשק ברשות עצמו ואינו תלוי באחרים אלא במידה שאינו יכול לייצרם בעצמו. לכן אמרנו, במו-ידינו נוציא לחמנו ונעשה בגדינו. יהיו מזונותינו מרורים כזית וקשים כקריעת ים-סוף, בעצמנו נכין אותם. מכאן הקסם הגדול שהיה בשעתו ל“עבודה עצמית” ול“תוצרת הארץ”. שכן טעמנו בהן את הטעם המתוק של תבונת-כפיים. רצינו להיות שותפים במעשה-בראשית. צא וחשוב, מה היתה דמותנו הכלכלית והמדינית אילו היינו נוהגים לפי אותו כלל שמה שאפשר להביא מן החוץ אין צורך לייצרו בבית. והלא מוּצרי חקלאות ותעשיה דומים בכל מקום זה לזה ואין חותמה של עצמיוּת האומה עליהם; מה שאין כן תנובת-רוחו של עם, ספרותו ואמנותו, שכל עם יוצרן בצלמו ובדמותו. ואפילו בימינו, ימי התחבורה הסילונית, המקצרת מרחקים בקפיצת-הדרך, לא בטלה הגושפנקה הלאומית הטבועה בכל תרבות רוחנית, הן בכוח הלשון והן מבחינת אופיה של היצירה.

עלבון הוא לשכל הישר ולנסיון-החיים אם יש עדיין צורך לחזור על הנחות מקובלות ומוסכמות כאלו. אולם יש צורך! שכן מתחדשות אצלנו כל פעם ההצהרות של “אזרחי-העולם” בקרבנו המטיפים לנו, הקרתנים, מוּסר על רדיפתנו אחרי המחזה המקורי והדימוי המקורי והמוזיקה המקורית. והסיסמה היא: “עלינו ליהנות מכל מה שהוא טוב ולהביאו אלינו מכל מקום שהוא ישנו”. ודאי, אנו צריכים ללמוד מאחרים ולא להיסגר בפני השפעות טובות ורעננות, להזמין אלינו מפקידה לפקידה להקות ואמנים ומנצחים, למען נשמע ונראה מה נתחדש בבתי-היוצר השונים. איזהו עם חכם? הלומד מכל עם. ברם, לשם כך דרושים חכמת-השיעורים וחוש-מידה. אסור שההשפעות מן החוץ ידבירו את הגרעינים של כוח-היצירה העצמאי. הן צריכות לסייע לו בגידולם. ונימוק ההנאה והנוֹחוּת כוחו יפה אולי לפרט, המבקש “לחם ושעשועים” בלבד, אך לא לכלל, הדואג לעתידה של היצירה העברית, שמן הדין שתהא רווית חזון וייעוד לאומי ואנושי.

ורואה אני גם בחזיון-החיקוי הזה אצלנו התגברות הציוויליזאציה על התרבות, שכן אם זו נעשית עיקר ואידיאל-חיים, ממילא נהפך סולם-הערכים. והנוחות והיעילות וההווי הבעלביתי נקבעים כקנה-מידה לשאיפת האדם, ליוקרתו ולמעמדו בחיים. ציוויליזאציה, כאמור, אפשר להעביר על כרעיה ועל קרבה, ואין לטרוח בייצורה. דיה מלאכת-סיגול-והתאמה קלה, שהמציאות הישראלית מחייבתה, והכל בא על מכונו. ואפילו אותה מנת-רזון של תרבות רוחנית אינה אלא כמין קרום של לאַכּה מבריקה על גבי התרבות החמרית הקיימת או הנכספת. על כן אל תתמה אם היא מתקלפת על-נקלה ונושרת.

ה

הכול מודים, שתנאי מוקדם לכל תרבות הוא ביעור האנלפביתיות והקניית ראשית-דעת לכל ילד וילדה בעם, כפי שזה נעשה על ידי בתי הספר היסודיים. התפשטות ההשכלה והדעת בקרב המוני העם, לפחות במידה ממוצעת, מכשירה את העם להיות נושא תרבות. אין נכנסים לפרדס החכמה בלא הכנה. ויפה עושה הממשלה, הרואה במערכת הלימודים בבתי-הספר העממיים חזוּת גדולה. יום גדול היה לישראל, שבו החליטה הכנסת להנהיג חינוך-חובה-חינם. במדינה, המקבצת יהודים מכל קצווי-עולם, וביניהם כאלה, שבארצות מוצאם היו שרויים בחשיכה תרבותית ונשללה מהם היכולת לקנות השכלה ואף עזבו אותן בידיים ריקות מכל רכוש – פירושה של אותה החלטה, יצירת רובד עממי ראשון של נושאי תרבות עברית, כלומר, בנין האומה כחטיבה אחת. מחזורי המסיימים בגנים ובבתי-הספר העממיים והתיכוניים הם הם גדוד מגיני הלשון והתרבות. עליהם תישען האומה ובזכותם תיכון המדינה. על קיום מצווה יסודית בדבקוּת יבורכו כל אלה, העוסקים בכך.

אולם החינוך היסודי הוא פרוזדור לטרקלין. הכנת המונים לפרוזדור היא עיקר גדול, אך אינה מספיקה. הרחבת האפקים ושיפור הטעם הם פרי השכלה מוגברת וכוללת. הכשרת הקרקע לתרבות-עם, לתרבות-המונים, נעשית בהמשכת החינוך בדרגים גבוהים יותר. וגם תרבות-המונים זו אינה סוף פסוק. בכל אומה ישנו מיעוט, הנקראת עילית. הוא תנאי וכורח חיוני לכל תרבות. מיעוט זה מלשד את חיי האומה ומפרה את יצירתה. מתוכו קמים יחידי-סגולה בכל תחומי התרבות והמדע, המצעידים קדימה את הדעת האנושית ומוציאים מוניטין לעמם. כדי לסבר את האוזן הייתי אומר, שעלינו ליצור לא רק המוני צרכנים הנהנים מערכי ספרות ואמנות, אלא לטפח גם שיכבת יצרנים המביאים לעולם נכסי-תרבות חדשים, או מפתחים ברשות עצמם נכסים קיימים ומסורתיים ומוסיפים עליהם נופך משלהם. אין להעלות שיכבה כזאת על פי פקודה או הזמנה; שכן המדוּבר באנשים, שהטבע העניק להם כוח-יצירה וייחד להם סגולות וכשרונות, שאינם מצויים אצל רבים. אין להמציא אנשים כאלה, אך כשהם נמצאים – והם נמצאים – חייבת כל אומה וכל חברה לתת בהם עין טובה, להקיפם ענני-כבוד, ולסייע להם בחומר ובתנאי-עבודה. יחסה של כל אומה למיעוט היוצר הזה, שהוא צמרתה וכתרה, משמש קנה-מידה לשיעור תרבותה והבנתה.

אי-אפשר לומר, שהבנה זו היא מנת-חלקה של חברתנו. ודאי, חל שינוי לטובה ביחסה לאנשי-הרוח, ושוב אין הם סובלים חרפת-רעב. אך לא לכך הכוונה. אם כשרון היצירה עצמו הוא מתת-הטבע ואין להשיגו במחיר, הרי טיפוחו והדאגה לבעל-הכשרון והשקידה על הפצת פרי היצירה, הם ענין לאומה כולה ולארגונה הממלכתי. מה דל הוא האחוז המופרש מן התקציב הממלכתי לעניני תרבות ויצירה, לספרות ולמוזיקה, לתיאטרון ולציור, לפיסול ולמחול. לטיפוח היצירה הרוחנית הזאת, שהיא נחלת בני-עליה מועטים, דרושים אמצעים כבירים ולא הפרשת אחוז מסויים. מה כוחו של מאמץ בעידוד היצירה, דבר זה ראינו בתרגומיו הקלאסיים של שלמה דיקמן ז"ל. מובן, שלולא מציאותו של אמן ברוך-אלוהים כדיקמן, לא היו שום אמצעים חמריים מועילים, אך בלי קרן מיוחדת, שנתייחדה לתכלית זו, לא היה דיקמן עוצר כוח להעניק לנו את העושר הרב הזה בשנות עבודתו המועטות ולא היו רואים אור עולם. ואין זאת אלא דוגמה בלבד. לצערנו, אין הכרה זו חיה בקרב כל ראשי המדינה והחברה, אלא רואים את התביעה הזאת כטרדנית ואת תובעיה כחולמים בהקיץ.

ו

אמצעי אחד יש בידי ראשי המדינה ושמו: טענת מוקדם ומאוחר. בעזרתה דוחים כל הצעה וכל עצה לגילום כוח-היצירה הגנוז באומה. קודם כול, אומרים הם, צריך להעלות יהודים לישראל, לספק להם צרכיהם הראשוניים, להקים בתי-ספר, לצייד את הצבא בכלים משוכללים, לרכוש אניות-סוחר ומטוסים וכיוצא בזה, ואחר-כך אפשר יהיה להיפנות לצרכים הרוחניים העליונים, ולפי שהיכולת קטנה מן הצורך והאמצעים מעטים, והתחומים החיוניים האמורים אינם באים על סיפוקם, קל-וחומר שאין לקפחם בגלל הקדשת אמצעים לענינים שביצירה רוחנית.

מובן, שכל הנימוקים האלה עם שהם נכונים הם בכל זאת מופרכים. ראשית, לעולם לא יהיו האמצעים מספיקים. העליה עתידה להימשך עוד שנים רבות עד שיבוא לכאן אחרון-היהודים. גם שאר הצרכים יתרבו ויתבעו סיפוקם. תמיד אפשר יהיה לומר, שיש דברים קודמים בחשיבותם הדוחים את האחרים. אומה שאינה נפנית מיד לעניני יצירה רוחנית, לא תיפנה לעולם. טענת המוקדם והמאוחר היא איפוא עלה-תאנה לכסוֹת בו את חוסר-ההבנה ואת האמת הערומה, והיא, שאין מחשיבים, פשוטו כמשמעו, את צרכי הרוח ודחפי היצירה, אלא שמחמת הבושה משתמשים באותה טענה.

האמת היא, שהכול צריך ליעשות בכרך אחד ובעת ובעונה אחת. בד בבד עם פיתוח היצירה הכלכלית והתרבות החמרית, יש לפתח גם את היצירה הספרותית והאמנותית. דווקא משום שכוחות-היצירה הם חד-פעמיים ועצם מציאותם הוא בחינת נס ופלא, אסור שבתקופה מסויימת יידחו או ייחלשו מפני טעמים של מוקדם ומאוחר. שמא מה שקיים בדור הזה, או בעשור זה, לא יהיה קיים בעשור הבא. הדמיון היוצר והכוח היוצר אינם הולכים אחרי חישוביהם של מחשבי חשבונות ואינם מזמנים עצמם כל שעה שרוצים בהם, אלא הם מצויים או אינם מצויים, והכרח הוא לעודדם ולמצות את יכולתם כל-אימת שהם קיימים. מה שמאחר דור אחד, לא ישלים דור אחר. נסיון זה, על כל פנים, נקנה לנו, והוא צריך לאַלפנו דעת. אסור לנו לנהוג משק-של-ביזה באוצר הכשרונות וכוחות היצירה, שניחנו בהם יחידים בתחומים השונים. חובה היא לחפור אותם מטמונים ולטפל בהם כדרך שמטפלים במטמונים.

כדי לנהוג כך, אין צורך להוציא את הפסוק הגדול, המתנוסס במקרא: נהיה אור לגויים! ניתנה לנו רשות לחלום חלום גדול כזה, אך אין אנו רשאים לעשותו חולין ולנופף בו תמיד, שמא יתחלל מרוב שימוש. אבל דיינו שנהיה אור לעצמנו. עלינו קודם כל להגשים את עצמנו, להוציא לאור את גנזי כשרונותינו וברכותינו, ולהעמיק את ערכי חיינו. נר לאחד, נר למאה. אם יאיר נרנו לעצמנו, יאיר ממילא גם לאחרים. וראָיה לכך מן העזרה שאנו נותנים לארצות נחשלות באסיה ובאפריקה. לפני שעלינו ארצה לא קבענו לנו יעוד או תנאי להושיט סיוע לאחרים, אלא הלכנו לכבוש את העבודה ולפתח את החקלאות ואת התעשיה לעצמנו. ואילו ה“אור לגויים” הוא תוצאה מחוייבת המציאות מן ההישגים וההצלחות שנחלנו לתומנו בכל תחומי העשיה והבניה. לפי שעה יהיה כבודה של ישראל פנימה.

ז

אין הכוונה להגיש כתב-קטרוג גדול לשמו או להגדיש את צבעי השחור. אך הכרח הוא לראות את הדברים כהוויתם, וביחוד כמגמתם. בשבע-עשרה שנות קיומה של המדינה מתגבשת והולכת חברה, הנוטה לראות עצמה שווה לכל חברה בכל מדינה. אולם בעוד שמדינת-ישראל אינה חדלה להטעים שהיא שונה מכל המדינות בעולם, שאינה תכלית לעצמה, והיא מוקפת אויבים, ועליה לקלוט עליה ולהרבות את אוכלוסיתה, להגן על הגבולות, לשמור על הנפש ועל הרכוש, להשיג אמצעים מן החוץ ולצייד את העם בשירותים ובצרכי-אוכל-נפש, כלומר, היא מודה שאינה עדיין מדינה נורמאלית – נוהגת החברה כאילו היא נורמאלית. במידה מסויימת החברה שלנו היא פאראזיטית וחיה על חשבון המדינה. כל תפקיד כללי שצריך למלאו ושבמילואו תלוי גם קיומה של החברה, מושלך על כתפי המדינה. ומורגל בפי רבים: אין דבר, המדינה תעשה! זוהי המגמה הנבלטת לכל עין, וגדולה הסכנה הצפויה לנו ממנה.

כנגד זה מצויים גרעינים אמיתיים של תרבות, ספרות ואמנות וכנסת חשובה של סופרים ואמנים ויוצרים בכל תחומי היצירה. הללו לא ישלימו עם מצב זה של תרגומיוּת, לועזיות, ציוויליזאציה זוללנית, של לא-איכפתיות רוחנית ובעלביתיות קטנת-השגה. הם חשים, כי מדינתנו וחברתנו נוצרו לגדולות ואף יכולתן רבה. הם בטוחים, שאפשרויות רבות גנוזות בעם היושב כאן והמתקבץ לכאן, ויש צורך לעוררם ולהכשיר את התנאים ליצירה. ולא עוד אלא שנכסי-היצירה הקיימים והמתהווים מרמזים על גנזי-כוחות אלה ועל עתידם. ספרותנו החדשה הגיעה לכלל הישגים ניכרים בצורה ובתוכן. גם שאר סוגי האמנות כגון התיאטרון, הציור והמוזיקה כבשו לעצמם מקום נכבד בחיינו ובהכרת העולם כולו. לא לשווא עברו עלינו חמישים שנות תחיה ובנין הארץ. מהררי המציאות הזאת חצבנו חיים רוחניים ויצירה תרבותית. התרעתנו על המגמות השליליות, האורבות להן והמאיימות עליהן מחמת הנטיה ה“ציוויליזאציונית” היתרה, אינה ממעטת את דמותן של האמנויות ולא את כיבושיהן ומאמציהן. אולם אסור לנו להסתפק במועט המצוי, אלא עלינו לראות את המרובה הרצוי. אין מקום, חלילה, לקינה על מצבה של היצירה המקורית, אך אין גם מקום ל“שישוּ בני מעי”. אין השכינה שורה אלא מתוך עצבות על החסר, ולא מתוך שמחה מדושנת על היש הקטן. אך בעיקר חובה היא להתריע על העובדה המרה, שאפילו אותו יש תרבותי חשוב, יהי שיעורו מה שיהיה, נדחה לקרן-זווית מחמת הסתלפות מוּשגיה של החברה, וביחוד מחמת השתבשות סדרי ההערכות ואורח-החיים. ואם אין חברה, המתחממת לאורה של יצירה מקורית ואינה משפיעה על מחולליה חום, אהבה ורחשי הוקרה, הריהי עלולה להתכווץ בתוך עצמה ולקמול. על כל פנים, העדר ברכת-הנהנין של ציבור אורגאני, איננו “סגולה” לעידוד הצמיחה והיצירה.

על כך עלינו לקרוא תיגר; על קוצר-הראות וקוצר-ההשגה המתראים אצלנו כשיא החכמה וההבנה. אי-אפשר לדרוש מכל מנהיג מדיני, ומכל-שכן מעסקן רגיל, בינה בדרכי הרוח והיצירה. אך חובה היא לתבוע מהם ומכל החברה כולה אזניים קשובות לקריאת אותם חלקים באומה, שהגורל הועיד אותם ליצירה רוחנית. וביתר ייחוד כורח-חיים הוא להדריך את מנוחתה של העידית בדור הוותיק והצעיר, לבל ינהו אחרי חיים קלים העתידים להסתיים עד מהרה בחיים קשים וכבדים, במיאוס החיים וסיאובם. זה הכלל: חיים של קלות נעשים לזרא; ואילו חיים של כובד-ראש ומשא-נפש דורכים את האדם למאמצים ונותנים לו תוכן.

ה“ציוויליזאציה” בישראל היא הכרחית וחיונית, ואין לדחותה או להפחיתה; אך היא חלק מן החיים ולא תמציתם. היא זקוקה תמיד להשגחה עליונה, להכוונה, להגהה הבאה מספירת התרבות והרוח. אפילו במיטב ביטוייה טמונה בה סכנת גולם הקם על יוצרו. על כן יש לשמור תמיד על כך, ש“השם המפורש” יהיה משגיח עליה.

אמור מעתה, הגורס מוקדם ומאוחר, ודוחה את השקידה על היצירה הרוחנית למועד אחר, לאחר זמן, לכשירחיב, כשהשעה תהא פנויה לכך, והאמצעים יהיו מרובים, והדעה תהיה נינוחה – הריהו משלה את עצמו, טועה ומטעה. אין מוקדם ומאוחר ביצירת חיי עם ומולדת. אנו מניחים עכשיו יסודות לחיי הגוף של האומה ולחיי רוחה. אלה באלה אחוזים. כל פגימה, כל חסר, כל הזנחה וכל השמטה יהיו בכיה לדורות.

ההוויה התרבותית שלנו אורות רבים בה וכיבושים גדולים. והמופלאים ביניהם הם הלשון העברית החיה, המשתכללת והמתגוונת, הנענית לכל צרכי השעה והנצח, ומערכת החינוך העברי המוציאה מתוכה מחזורי תלמידים רבים, גידולי-בית מרהיבים, שהם נושאי המדינה ועתיד האומה. אולם היא מלאה גם פחים ומוקשים, גלויים וסמויים, העלולים לערערה ולפלגה מבפנים. חובה עלינו להסתכל באספקלריה של הוויה זו, אך לא כדי להתאהב בבבוּאַת עצמנו, אלא כדי לראות את העיווּתים והעקמומיות והקמטים וּלפשט אותם. בייחוד גדולה הסכנה, מפני שעקמומיות וקמטים אלה נראים לרבים כעצם הפנים לזוהר. ניזהר מפני זוהר-שווא זה.


אייר תשכ"ה

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

גלמוד

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

שש נשים היו לו לסנדר (מעצמו מובן, זו אחר זו), ועוד הפעם גלמוד הוא ומבקש לשאת אשה שביעית.

את אשתו הראשונה כמעט שאינו זוכר כלל.

פעם אחת הביא לו אביו ר' פתחיה, עליו השלום, שעון של זהב, ואולי רק של כסף …כעבור איזה זמן עמד מתחת החופה (זוכר הוא את דקירות המחטים של בני-גילו), ואחרי כן אכל מרק-זהב, והשתומם כי אין זהב במרק על עיקר. את תואר פני אשתו הראשונה לא יוכל להעלות על זכרונו בשום אופן. זוכר הוא רק שׂמלה מוקפת זר של כסף, מטפחת בעלת צבעים שונים, ועגילים משני עבר המטפחת, ואת הפנים שבין העגילים לא יזכור… ובכל זאת אי אפשר לו לחשוב, שהיתה לו אשה בלי פנים.

אבל זוכר הוא, כי כמה ירחים (שנים או שלושה) קודם החופה הראשונה היה לבר-מצוָה, ושביום ההוא נשבע לאביו, במצוָתו בפני הנאספים, בשבועה חמורה ובתקיעת-כף, שלא ילמד אחרי כן אל דרכי חותנו, שעל שולחנו יהיה סמוך אחרי החתונה, ולא יסע אף פעם אחת לקוצק; לא יעבור לעולם זמן קריאת-שמע ולא יתפלל בעל-פה, כי אם בכוָנה מן הסדור “אורח חיים” או כיוצא בו.

אביו היה נוסע לבּלז, ואך אתו לבּלז עלה לרגל…

ולמה התחתן עם חסיד מקוצק? פליאה היא…

עוד זוכר הוא, כי רב העיר, גם כן חסד בּלוּי, ניגש אליו וַיצבוט את לחיו לאות חבּה ותהילה בעד הדרשה, שדרש ביום ההוא, ובעודנו מחזיק את לחיו בין אצבעותיו אמר: “תורה לחוד וחסידות לחוד; תורה היא ענין יפה מאד, אך בלי חסידות אינה מצלת, על פי הרוב מדינה של גיהנום… והא ראיה, הגאון מוילנא… (ז"ל – הוסיף כאילו כפאו שד), הלא הוא היה עוקר הרים ממש, ובכל זאת… איני אומר שהוא, חס ושלום, בגיהנום… הוא בגן-עדן, אבל במדרגה שפלה מאד… יושב הוא בפרוזדור הגן-עדן ולומד גמרא, גמרא ולא יותר, והוא רואה בשברון הלב ממש, איך שאנשים פשוטים, שלא קראו ולא שנו וידעו “עברי” בדוחק, מדלגים עליו ישר אל הגן-עדן… כי באמת ראשית חכמה – יִראָה, ואחריתה כוָנה, ועל כולם הבטחון בהשי”ת ובצדיק עושׂה רצונו… דוקא עושׂה רצונו, ולא בצדיק אחד, צדיק מדומה כמו…"

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.