א    🔗

אפשר שחסד מיוחד עושה עמנו הגורל, שהוא מחדש בלבנו מזמן לזמן את תחושת הפלא בהקמת המדינה ואת חשיבותה המכרעת לקיומנו ולקיום האומה כולה. דרכו של כל חידוש, ואפילו הוא רם ונישא ומשובב נפש, ליהפך להרגליוּת ולשיגרה; ההתלהבות הראשונה, שעמה הוא בא לעולם, מתפוגגת; חריפותה של חוויה ראשונה מתקהה, המופלא נעשה נוסח מובן מאליו, האגדה החמימה – ענין צונן של יום יום.

כך אירע גם לנו. מלחמת הקוממיות, שהרעישה את כל כנסת ישראל ואת העולם כולו, ונתנה לנו את המדינה, שככה. חזון-הדורות הגדול קרם בשר וגידים. קיבוץ-גלויות משיחי, שהיינו רגילים לקרוא עליו רק במדרשי-הגאולה שלנו, זינק, כביכול, מתוך הספרים והתחיל מתגשם לעינינו. מכל קצות תבל, דרך היבשה, הים, המדבריות והאוויר, הגיעו אלינו המונים המונים, ניצולי הכבשנים ומשוחררי המחנות, מדוכאי תימן ומשועבדי שאר ארצות המזרח, שכוכבה של ציון האיר את מחשכי חייהם. העליה הגדולה חייבה בנייה גדולה. נוצרו ישובים חדשים בכל פינות הארץ. הונחו יסודות למפעלים כלכליים עצומים. בהדרגה, אם כי בכבדות רבה, נקלטו ההמונים האלה בהוויתה המשקית והחברתית של הארץ. שכלול הצבא, החיים הפארלאמנטאריים בכנסת, רשת החינוך הענפה, גידול מקורות התעסוקה וקישוטי האביזרים של חיי עם ריבון התחילו לשוות למדינה צורת-קיום נורמאלית, וראשיתה המרעישה של המדינה התחילה להתעמעם, ביחוד בעיני הדור הצעיר.

ברם, אויבינו שקדו על שלילתה של מראית-העין הנורמאלית. הם איימו, התקיפו, השחיתו, רצחו וסיכנו את קיומנו. או-אז בא עלינו “מיבצע-קדש”, שהזכיר לכל מי שהסיח את דעתו מכך, מה יקרה לנו המדינה ועד כמה עדיין היא טעונה שמירה מעולה תוך חירוף נפש. מערכה זו נסתיימה כפי שנסתיימה, על הישגיה ונסיגותיה, ושוב עברו עשר שנים של התעצמות צבאית וגידול כמותי ואיכותי בכל תחומי הכלכלה והחברה. מנוחה שלמה ונחלה בלתי מבוהלת לא היו מנת חלקנו גם בעשור זה. לא חסרו מאורעות קלים וחמורים, תקריות-דמים וסערות בבית ובחוץ, אך סבר-הפנים ה“נורמאלי” של המדינה לא נפגם.

בינתיים קם דור חדש, שנולד במדינה או גדל בתוכה באורח טבעי. מלחמת השיחרור והאפופיאה של הקמת המדינה נעשו בשבילו חומר אגדי או תמליל לזמר. לאחר שמילא את חובת התגייסותו לצבא, היה שוקע בבנין חייו הפרטיים. חיי הציבור היו זרים לרבים ולא שימשו להם אלא נושא לליצנות. גם גידולי-פרא התחילו לבצבץ בחברה, בכלכלה ובספרות. סופרים ואמנים התחילו מנכּרים את עצמם לדעת. השתמטו מזיקה לאומית בהופעתם או ביצירתם והתכחשו למניעים ולמטרות, שאינם אישיים. לא נעדרו גם נימות של זלזול במדינה והתגנדרות בפולחן הלעז, הזר והרחוק. שכן המדינה כבר נראתה להם כמנגנון קר ונזעם, כמימסד, “אֶסטבלישמנט” בלעז, כמציאות אפורה מלאה סירכות ופירכות, שאינה ראויה להוקרה, ומצווה לבעוט בה.

הלך-רוח מלאנכולי זה לא נתקבל בשוויון-נפש. רבים חשו בסכנתו, ומה שחשוב יותר, באבסורד שבו. היתואר – שאלו – שהנוער שלנו יהיה ככל העמים, שביטניקים ו“היפיס” יתחילו לצאת ממנו ולמלא את קרנות-הרחוב? הנעלם ממנו מעמדה המיוחד של המדינה, הטעונה עדיין הגנה על גופה ונפשה? הנשתתק בהמוני העם חוש הקיום, בהרשותו לעצמו להיות להוט אחרי הבצע והמותרות ולבזבז נכסי ציבור? האין הם רואים את האופק הקודר והאין הם מרגישים את הצורך שכל יחיד בישראל ישים את המצב אל לבו ויתן את חלקו לתקומת הכלל? אכן, “פרשיות” שונות, שהרתיחו את מצולות חיינו, הוסיפו לא-מעט להגברת הנטייה לפריקת-עול ולהסתגרות בתחום הצר של הענינים האנוכיים. מצב זה חולל פולמוס על אָפיו של הנוער, על ירידת המוסר ועל ניגודי הדורות, ואף נשמעה קטיגוריה קשה על מערכת החינוך לפני קום המדינה ובכל שנות קיומה, שלא השכילה ליצור טיפוס של נוער, הצמא לאידיאלים ולמשימות.

ובעוד אנו מביטים כה וכה ועוסקים בקטנות ובגדולות שבחיינו, והנה זינקה עלינו מלחמת-ששת-הימים. היא לא היתה צפויה במועד זה. כל מחשבי הקיצין דחוה לתאריך מאוחר יותר. לפי ההגיון, צריך היה כוח-ההרתעה שלנו למנוע את מצרים מלהתגרות בנו בצורה דורסנית כזאת; אך הגיוננו איננו הגיונם של שליטיה. הם השתכרו מכוחם הצבאי ונלכדו ברשת עצמם. אפשר שנאצר חשב תחילה להביא את המצב עד סף המלחמה ולקטוף את הפרי המיוּחל בקלות יתרה, אך רוח תזזית נכנסה בו ועד מהרה עבר את הסף – וניגף לפני צבאות ישראל.

הימים שקדמו למלחמה זו והמלחמה עצמה היו ימים גדולים, רוויי יסורים עמוקים, מלאי תעלומה וציפיה, שהעמידו בשעות ספורות עם במערכה, שנתנו לו לב חדש ורוח חדשה, שהכשירוהו למסירות-נפש ולקידוש שם ישראל, ושהביאו לו נצחון רב פירות ותהילה. האויבים הוכו ונבוסו, ירושלים עם כל מחמדיה חזרו לבעליה, נכבשו שטחים רחבי-ידים המשתרעים עד תעלת סואץ, הורחקו עמדות קדמיות של האויב בצפון ובדרום ועל ידי כך בטלו או נתמעטו הסכנות להתקפת ישובים. אולם מאורעות אלה עוררו את שונאי ישראל, גלויים וסמויים, שפיתחו התקפה מדינית עלינו בשיעור ובעוצמה, שלא היו כמוהם, כדי לעשות לאַל את פירות נצחוננו. ועדיין אנו נתונים בלחצם של כוחות אלה, הפועלים נגדנו בזעם-שטנים ומכריחים אותנו פעם בפעם לעמוד על נפשנו בחזית הצבאית ולהתייצב במלוא אזננוּ ובהתמדה בשער החזית המדינית.

לא זה המקום לעסוק בסיכומי המערכות; הללו נעשים וייעשו לרוב. מעניננו כאן לציין מה עמוקה ורבת רושם היתה זו המַזכּרת, שהושיטה לנו מלחמת-ששת-הימים וכל מה שמקופל בה. היא החזירה אותנו לשורש קיומנו והטעימתנו מחדש טעם עצמאותנו, מתיקותה וחרדתה, כדרך שגילתה לנו שוב סוד עמידתנו. היא מירקה את המדינה עד שחזרה לזיווה הראשון, והיא מירקה את עוונותינו וקלוּת דעתנו כלפי המדינה והכשירתנו לאהוב אותה כבראשונה. מדינת ישראל חזרה ונוסדה, כביכול, בלבנו. מתנת-חסד זו, שהעניקה לנו מלחמת-ששת-הימים בעקיפין, אין ערוֹך לה.

 

ב    🔗

מדינת ישראל טרודה הרבה בעסקי הגנה ובטחון. לצערנו, אין אויביה מניחים לה להיפנות מהן והיא נאלצת להקדיש רוב זמן ומרץ וממון לשמירת הגבול, הנפש והרכוש. מזמן לזמן היא אנוסה להזעיק את העם למלחמת-מצווה ולהפסיק את מהלך-החיים הרגיל. אולם תכלית המדינה – בנין חיי האומה ויחידיה על אשיות צדק ומישרים. בתחומי המדינה שרויה החברה, שהיא נשמת המדינה וטעם קיומה. באין ריבונות מדינית ולא במסגרת ממלכתית, אין חברה נורמאלית. אך החברה טעונה טיפוח שקוד ואבהי ואיננה פרי הנושר מאליו מאילן המדינה. היא זקוקה לפעולה מכוונת תמיד, בעת צרה ובעת רווחה. לעולם אין להסיח דעת הימנה. החברה היא הוויה המתהווה תמיד, המשתנית תמיד. נושאיה מתחלפים מתקופה לתקופה. ביחוד יפה כוחה של הנחה זו לגבי החברה הישראלית, השרויה כולה במזל של התהוות, שהעראי מרובה בה על הקבע. היסודות נוצקים לעינינו. אבני הפינה רותחות. כל מה שאנו עושים, כל חוק שאנו מחוקקים, כל מסורת שאנו מנהיגים, כל טביעת-הווי שאנו טובעים, ישמש ראשית להתפתחות ומופת לעתיד. כל קלקלה עלולה להיות בכייה לדורות. לפיכך אנו צריכים להשחיז את הרגשתנו כלפי אירועי החברה, צרכיה התרבותיים וסטיותיה. אין לומר בשום פנים: יש בעיות דוחקות יותר. שכן הבעיות הדוחקות יותר אף פתרונן מחובר ומלופף בבעיות החברה. ביחוד צורך הוא לנו להיות ערים לליקויי החברה ולפתח השגחה כללית ופרטית על מעשיה ומחדליה.

בחינת ההוויה החברתית והתרבותית בישראל צריכה להתרחק מהטפה. התוכחה היא ירושה לנו מן הנביאים. אבל אין נביאים בדורנו, ומשפסקה הנבואה פסקה התוכחה. וכבר עמדו על כך קדמונינו. במסכתא ערכין ט"ז אנו מוצאים: “אמר ר' טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו טוֹל קיסם מבין עיניך, אמר לו טוֹל קורה מבין עיניך. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”.

התוכחה המופנית כלפי אחרים מרגיזה ואינה מעוררת אֵמון, ופעולתה עלולה להיות הפוכה. על כן נרחיק עצמנו מן התוכחה, אך נחייב עצמנו בבחינת מצב הדברים. הבוחן חושף את שלשלת הסיבות והמסובבים של הרע, מגלה את הטעות בחשבון ובסופו של דבר הוא עשוי לעורר לחרטה ולשינוי. ואילו בעל-התוכחה נוזף וגוער תוך עילוי עצמו ותוך פגיעה בסופג התוכחה.

עלינו להתרגל למחשבה, שהכל אשמים במצבה הרע של חברתנו. כולנו תורמים לו, אחד המרבה ואחד הממעיט. אחד בפועל ואחד בהשתקה. אחד הנהנה מן הרע ואחד המשלים עמו; אחד הגורם לפשיטת רגל של באנקים ואחד הגורם לפשיטת-רגל רוחנית. להפקרות מקורות רבים ושושבינים רבים. אף ההפקרות מצטברת קמעא קמעא. היא איננה מעיזה להופיע בבת-אחת. ולכל אומה תנאים משלה. ההפקרות היא לאומית. אלה מלגלגים על החלוציות, ואלה חותמים את בעל הכוונות הטובות בשם-גנאי “ירחמיאליות”; אלה שוללים את ערך האידיאולוגיה בחיינו ומלמדים את הגישה הפראגמאטית, ואלה מכריזים על אידיאלים חיוניים כנושים ודורסים אגב כך כל שאיפה חיה בנפש הנוער; אלה פורקים עול תורה, ואלה – עול דרך ארץ. מן התרבּוּכה הזאת צומחת ההפקרות, שהיא סם-המוות לכל עם, קל וחומר לעם המתקבץ משבעים גלויות, שבלי סדר-ערכים וסדר-חיים לא תהיה לו תקומה.

 

ג    🔗

להלן ייוחד הדיבור על קצת מפרקי הוויתנו החברתית והרוחנית, מנקודת ראות של אדם אחד מישראל שלא בא להטיף, אלא לתאר מה שפגום בעיניו וצריך תקנה.

אחת התופעות המכאיבות בתקופה זו היא – מיעוט דמותם של כוחות הנהגה רוחניים. והתוצאה היא, שהתורה צולעת אחרי המעשה, החזון מפגר אחרי המדע, השאלות גדולות מן התשובות, התהייה מרובה על הראייה, והנתון במבוכה אין לו הדרכה. ודאי יש התפתחות טכנית ורוחנית בישראל. גם צינורות המחשבה לא נסתתמו. אולם, לשם הבהרה, מן הראוי להבחין בין יֶדע ודעת. ידע פירושו השגת ידיעה טכנית רבה, צבאית, חרשתית, מדעית. ואילו דעת פירושה כאן השגת הנפש הפרטית והקיבוצית, הבנת נפש היקום, דעת עצמנו ודעת הזולת, דעת ההווה ודעת העתיד, דעת המורשה וזיווּגה לחדש המתייצר. הידע חותר אל ה“איך” (באמריקנית: KNOW HOW), ואילו הדעת חותרת אל ה“מה”. לעולם לא ישיב הידע על השאלה: למה אני יהודי ולשם מה עלי לקיים את הייחוד היהודי? ואין רוב ידע עשוי לומר לך איזו דמות ראוי לעצב לעמנו כאן ולאן פני חברתנו מועדות. כדרך שהידע לא יעניק לך חוש להבחין בין העיקר והטפל שבמורשה ולא ילחש לך מה להבר ומה לזרוֹת. ואם אמנם נכון הדבר, שהידע שלנו מתרחב עד כדי כך, שאנו יכולים להשאיל ממנו גם לעמים אחרים, לא כן הדעת. ממנה אין לנו די הצורך לעצמנו. ודאי, לא אלמן ישראל. יש מוחות הוגים וחוקרים בקרבנו, ויש פרי להגותם ולמחקרם. אך הרגשה היא בנו, שחסר אותו נופך חיוני, אותו קורטוב מקורי, אותו קב ונקי משלנו, שיש בו כדי לפרנס את הדור ולהיות מורה לנבוכים.

מבחינה זו מורגש מיעוט מחשבה, והוא בשני תחומים. ישנו מיעוט-מחשבה דתי ויש מיעוט-מחשבה חילוני. והאחרון מסוכן מן הראשון. שכן אם אמרכלי הדת ורבני דורנו, סותמים את הבעיות הרותחות של התקופה בפסוקים ובמימרות ואף בגערות, ואינם רואים עצמם חייבים, או אינם מרגישים עצמם מוכשרים, להציץ אל התהום ולהרהר הרהורים נועזים על פתחי פיה – מילא; אנשי דת יכולים לקיים את עצמם זמן-מה, ואולי אף זמן רב, גם בכוח השיגרה המחשבתית והמסורת הווגטאַטיווית. מחצית דבקוּת במורשת-אבות עושה, ומחצית – סרך-היחד ואמונה קפואה עושה. אמנם, באחד הימים יתעוררו האחראים והמרגישים בעדת הדתיים וימצאו עצמם מיותמים וגלמודים, הם לא יבינו את שפת הסובבים אותם, והסובבים אותם יתעלמו מהם כאילו מציאותם מדומה. אולם עד שתבוא שואה זו – יוכלו הדתיים להמשיך קיומם ולהשלות את עצמם בשווא.

מה שאין כן החברה שאינה דתית, הקרויה חילונית. זו כל עיקרה מחשבה וביקורת וחקירת כבשונו של עולם. היא שואפת לדעת את עצמה ואת עברה, נוטה קו לעתיד ושואלת לנתיבות עולם. היא חותרת לגיבוש ערכי חיים ומוסר אנושיים, ללאומיות נאורה וליחסי עם-אדם מתוקנים. כל עמידה וקפיאה מוות הן לה. היא אינה יכולה להתקיים במיעוט-מחשבה ולהיות ניזונה מנכסי אבות בלבד. הבחינה המתמדת, השאלה והספקנות – צורך נפש הם לה. היא מחוייבת לבדוק תמיד אף את הישגיה שלה, לקטרג על עצמה ולעשות עם עצמה פלילות. היא צריכה להשגיח על מנגנון פעולותיה, לאַזן בין תרבות של יצירה והתקדמות טכנולוגית, בין מדיניות ומוסר חיוני, בין שמרנות וחידוש. שוב אינה יכולה להסתפק בפסוק הנפלא “נצח ישראל לא ישקר”. נוכח השוֹאה שהתרגשה על עמנו, חייבת היא לדאוג לגורל הנצח הזה ולהשעינו על עמודים חזקים. בחינת כבד את הפסוק וחשדהו.

הוגי הדעות והיוצרים בישראל צריכים לראות את עצמם בכל הענווה והצניעות כאחראים למשקה הרוחני של האומה. אחריות זו, קבלת-עול זו, תגדיל שאר-רוחם ותיתן להם הרגשת יעוד. תנאי לכל אלה: ראייה ישרה, ללא כחל ושרק, ראיית התהומי והטראגי. לא בריחה מן המציאות ולא פיאוּרה, אלא התמודדות עמה. עצירת תהליך ההתרוקנות הרוחנית וריכוז המוח והלב לשם יצירת מלאוּת חדשה. מלאוּת זו מאליה תבוא. מבארות ומצינורות רבים תמשוך: מאוצר המחשבה היהודית בת הדורות, מזרמי התמורה בתקופות שונות, מביקורת ההשכלה וממחשבת תנועת התחיה, ממקורות העמים ותרבותם. והעיקר: המחשבה העצמית הנועזת. ניתוח המהות היהודית והאנושית, היתוך יסודות הוויתנו וצריפתם, בירור מחודש של האוּטוֹפיה הציונית, שדמותה נתדלדלה, נעכרה ואף עוּקמה, טיהור חיינו מסיגי שררה לשמה. קיצורו של דבר, נסיון אינטלקטואלי חדש ואמיץ לקבוע ולייחד מקומנו בעולם, להעמיק את תכלית קיומנו, לצמצם במידת מה את המרחק בין החזון והמציאות, ולשלב את הנכסף בתוך הקיים.

לא יצוייר, שהיסטוריה חרוּשת יסורים ומכאובים ושליחות בת אלפי שנה, והיסטוריה שותתת דם, סעוּרת עלילה הירואית ומלאה קפיצות-נחשון ותמורות-פתע כבת מאה שנה, יידחקו לקרן-זווית ויסתגרו במרכאות או בכנעניות, או יתגמדו בחזיונות-שווא ויסתפקו בפולחנאות קטנים ומשתנים לבקרים. כל עצמותינו מפללות, שהקמת המדינה ורוב משימותינו ועומס דאגתנו לביצורה, לא יסתמו אלא יפתחו את צינורות השפע הרוחני. חס לנו להצדיק כל קפיאה וכל סטייה בתירוץ של שעת-חירום. כי מי יודע אימתי תסתיים שעה זו? שמא נגזר עלינו לבנות וליצור מתוך מצוקה תקופה ממושכת. לא נירתע גם מזה. כי מעיין השאיפות לא הוביש. הסנה הבוער לא אוכּל. המראה הגדול אשר הוראֵינו לא הוּעם ולא יוּעם על ידי נחשולי הזמן.

ואל יאמר האומר: מליצות של חג הוא משמיע לנו. לא. אנו הוגים ברוחנו הקשה מול פני חזיונות וגילויים מסולפים. זהו נסיון לצפות לקראת ראשית חדשה ולהיחלץ מן המיצר. אל נתבייש לראות את גנזי החיים שבנו, את רצוננו בחלום חדש ואת סלידתנו במבוכת-התועים.

 

ד    🔗

צורך השעה לרמוז גם על סוגיה אחת, הטעונה בירור, אף על פי שקל להיכווֹת בה. כוונתי לגישה האֶסתטיציסטית בספרות ובאמנות. היופי הוא נשמת האמנות. שיר יפה, סיפור יפה, תמונה יפה, נגינה יפה, פסל יפה, הצגה יפה או אפילו פסוק יפה – מרחיבים דעתו של אדם ומשרים עליו הלך-נפש והארמוניה ומגלים לו זיווֹ של עולם. הספרות היא אשכול של סוגי יופי שונים: יפי השמע, יפי הראות, יפי ההרגשה, יפי הבנין ויפי הצירופין. בלי קסמי צורה אין שירה ואין סיפור ואין אמנות – וכל החיים תפלים.

אולם כשם שהזלזול ביסוד הצורני והאֶסתטי שבספרות תוך ראיית העיקר בצד המוסרי עלול להביא את היצירה הספרותית לכלל אי-ספרות, כך עלולים פולחן הצורניות, היפיפנוּת, ועבודת-אלילים אֶסתטיציסטית להציג את הספרות ככלי ריק מערכים, או להפכה לחומר שעשועים ועילוסים. הספרות, ככל בריה חיה, יש לה בשר ודם, לב ומוח. בה מקופלים אופי ויופי, אמת וגורל, מוסר ודעת, רגש ומחשבה. אלה הם אבות-המזון שלה. וכל המעמיד אותה על יסוד אחד בלבד, נוטל את חיותה ועומק משמעותה.

המבקש רק לקח ומוסר-השכל, ילך אצל ספרי-יראים ומגידי-מישרים ואל יעמוד במחיצתה של ספרות אמנותית. מטיפים ומוכיחים ומוסרנים יתנו לו מיד, באמירה ראשונה, מה שהוא רוצה. הם עשויים אף להביאו לידי בכי ולידי חזרה בתשובה. לא זאת היא תמציתה של ספרות ולא תכליתה. אולם גם המבטל את יסוד האמת והמוסר בספרות, מדלדלה ומכה אותה בשחפת מהירה. הטוב, האמיתי והצודק הם ערכים-אחים ליפה, להארמוני ולצורני. הם מתבשמים זה מזה ומשלימים זה את זה. פולחן היופי הערטילאי בין בחברה ובין בספרות, עלול להיות תקלה לאדם. אין אנו יכולים לוותר לא על אב-המוסר ולא על אֵם-היופי. אנו בני טיפוחיהם של שני ההורים.

מן הראוי לחזור ולהביא דוּגמה מימי מלחמת איטליה בחבש. ברוּנוֹ מוסוֹליני, בנו של הדיקטאטור, היה טייס ונשלח להפציץ את חבש. הוא עשה זאת בחמדה גדולה, ולהלן סיפורו על ההתקפה מן האוויר:

היתה שומה עלינו להעלות באש את ההרים המיוערים, את השדות והכפרים הקטנים. כל זה היה מעשה-שעשועים רב. הפצצות נתפוצצו עד שנגעו בקרקע ונהפכו לעשן לבן וללהבה אדירה, והעשב היבש התחיל בוער. חשבתי על הבהמות: אֵל אלוהים, כמה דלקו-דהרו! לאחר שנתרוקנה חגורת הפצצות, התחלתי משליך פצצות בידיים. היה זה מעמד מבדח ביותר: מחנה גדול מוקף עצים גבוהים וקשה לפגיעה. הייתי צריך לקלוע בזהירות ובדייקנות אל גגי-התבן ולא הצלחתי להשיג את המטרה אלא בקליעה השלישית. העלובים הללו שהיו בפנים, בראותם כי גגם בוער, קפצו החוצה וברחו כאחוזי טירוף. כחמשת אלפים חבשים כלו בעשן לאחר שהוקפו על-ידי גלגל של אש, מחזה של גיהינום נהדר!

זוהי דוּגמה קלאסית לסכנתו של יופי טבעי, פראי, שאין עמו הכשרה להבחנה מוסרית. בלא אהבה וחמלה הוא מתגלגל בכיעור אנושי. התקפה גרעינית על מדינה מן המדינות עשויה להגיש לנו “יופי” כפול-מיליון מזה שראה בן הדיקטאטור. ואמן התיאור, משורר או מספר, שכשרונו קודם למוסרו, יראה בשריפת העולם תפארת שבגבורה, ובלבד שהוא עצמו ירחף, כמובן, אותה שעה בחלל ויהא צופה במחזה “הנהדר” ממרחק אלפי קילומטרים…

פורעים בעלי נטיה פיוטית אפלה היו יכולים לתאר, ואפשר שאף תיארו, את הפרעות באנשים, נשים וטף יהודיים, באותה מידת התפעלות מן הנוצות שנתפרחו באוויר ומן הדם השפוך ומן העינויים הסאדיסטיים.

מכאן הסכנה הצפויה לספרות ולחברה מאלה, שהם בעלי הכשרון בלבד, מן הווירטוּאוֹזים הגדולים, המצויים הרבה בימינו בתחום הלשון וההבעה בקסמי הרצאה מושכת, ברקימת עלילה סיפורית, בעיצוב דמויות, ביצירת מתח, בטכניקה דקה. שכן הכשרון כשלעצמו הוא סומא. הוא אינו “הולך”, הוא מוּלך. בעל הכשרון הוא בעל מישחקים. רצונו – מושך את כשרונו לכאן, רצונו – מושכו לכאן. ורק כשמתלווים לכשרון המוטבע גם צביון מוסרי, מצפון אנושי, לב בשר ונפש חיה ומגמה – יש לשמוח לקראתו ולחבקו. הווירטואוזים הם בחינת כשרון-להשכיר, אחת היא אם הם מקבלים פרס ממש או כבוד. לפיכך הם מרבים קלקול בעולם ומסייעים לא-אחת לסיטרא אחרא. מתוך שניחנו ביכולת-פלאים, שענפיה מרובים ושרשיה הנפשיים מועטים, הם מגיעים בנקל לנפילת-פלאים.

על כן צורך הוא לסופר לבוא במגע ממשי עם החברה, צרכיה וחובותיה, ערכיה ומטרותיה, אפילו היא מטילה עליו מרות מסויימת, שכן זוהי מרות מתוך חירות, מין ויתור-מרצון על חופש ולוּא גם כזית. החברה יורה לו חץ מדריך, ואפילו הוא מהפכן ובעצמו יורה חיצים בחברה, כדי לזעזעה ולשנותה. בעל-כשרון סתם, שלא איכפת לו אם החברה בנויה על צדק או על עוול, אם היא משעבדת או משחררת, אם טובה היא או מושחתת – אחת היא לו למי ימכור את כשרונו. הוא יירתם למרכבתו של כל משטר וייענה – לכל מי שירבה במחיר.

ודאי, חופש-הבחירה-והיצירה של סופר היא יסוד-מוּסד בחברה מתוקנת. כל רצון לשעבדו או לכוונו בכוח חוקים גלויים או סמויים, קובע את נפשו. בספירת היצירה מותרים לסופרים דברים שאינם מותרים לשאר כל אדם. יתר על כן: היתר זה הוא תנאי ליכולת היצירה. בנידון זה דומים הם לסנהדרין, שאמרו עליהם: “אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי כשפים”. והלא המכשפים היו חייבים מיתה. אולם לסנהדרין לא רק התירו ללמוד כשפים, אלא אף חייבו אותם, כי בלי ידיעה זו לא היו יכולים למלא את תפקידם. אף הסופר והאמן בימינו חייבים להיות בני-בית בחברה ולהכיר את כל רבדיה העליונים והתחתונים. הם מצוּוים לתאר מכלי ראשון כל מיני הווי וכל מיני טיפוסים הרוחשים בעולם ואף הווי של מטה, של גנבים ואַנסים מופקרים ורוצחים, בוגדים ובעלי סטייה מינית. ואם הסופר הוא אמן אמיתי, אפילו תיאור דברים שבינו לבינה אינו פוגם. כל בעל טעם ירגיש את ההבדל בין התיאורים האינטימיים ב“ליידי צ’טרלי” ובין אלה של פאני היל. כאן אמת-חיים לשמה וכאן פּוֹרנוֹגראפיה, המעוותת את האמת לשם מטרה חיצונית, לשם גירוי ועשיית פרקמטיה.

הוא שאמרנו: ישנם גדרים, גדרי תרבות, חינוך וטעם טוב, שאין לפרצם. ביחוד קיימים סייגים לגבי סופר של אומה בהתהוותה וחברה בהתרקמותה. עצמותיה של אומה זו רכות הן ומחלות ילדות תוקפות אותה, ואימת אויבים מלפפתה, והיא זקוקה לבריאות הגוף והנפש. סופריה ואמניה של אומה כזו שליחות נוספת להם מעבר ליעודם האמנותי והאֶסתטי, אם כי במחובר להם. מן הדין שספירות הנוי והאמת, החינוכי והמוסרי יהיו נושקות זו את זו ביצירה העברית בת זמננו, ואפילו קמו על זה עוררין בעולם – אין משגיחין בכך! לא כמעמדם מעמדנו.

 

ה    🔗

רבים הביעו דעתם על תעודת הסופר בחברה, ולא ניכנס כאן למחלוקת הפוסקים. כותב הטורים האלה סבור, כי שטות היא לומר, שהכל חייבים ורשאים להשפיע על החיים ועל החברה חוץ מן היוצרים. ואף על פי שסופרים גדולים חיוו דעה זו, אין חולקים כבוד לטועים. השפעתו של הסופר נבדלת משל אחרים רק בטיבה, בדרכיה, בצינורות-ההולכה. אולם לשם כך הוא חייב להיות בקי בהוויות החברה ולרדת לעומק בעיותיה. יכולת ההשפעה וסמכותה לא יושגו על ידי פרישות מן החברה ולא על ידי אֶסתטיציזם קיצוני. ודאי כוחו של הסופר ביחידות, בשפריר אהלו. מחלפות ראשו גדלות בחשאי ובאין-רואים. במסתרים מתרקמת יצירתו ובאה לידי גמר בישולה. אולם מבּאֵר החברה ידלה תמיד, גם בהתבודדו. אין לסופר “משק רוחני אוטארקי”. אין הוא די-לו-לעצמו. מן החבר יינק ואליה יערה את השפעתו. פעולת-גומלים כאן. ברכת-גומלים.

לענין זה עוד בחינה אחת. החברה מסרבת לקבל השפעה. ואולי נכון יותר לומר, ששליטי החברה חוששים, לאמיתו של דבר, מפני “התערבותם” של סופרים והוגים בעסקי מדיניות וכלכלה. די להם במסגרות הדמוקראטיות הפורמאליות, שבתוכם נערכים מישחקי כוח פארלאמנטאריים. עצמאותם של יוצרים ברשות הרוח, הקיימת בפועל או בכוח, אינה נוחה להם. היא עשויה “לקלקל” את השורה. סירוב זה פעמים שהוא נרדם ופעמים שהוא קולני, אך לעולם הוא מורגש. הוא איננו חדש. הוא קיים מאז היו כוהנים ונביאים, כלשון המסורת. הוא ביצבץ ועלה בפתאום לפני זמן-מה, בהיווסד “התנועה למען א”י השלמה“. כותב הטורים האלה מהרהר אחרי תנועה זו, ודרכי התבטאותה ופעולתה אינן נראות לו כל עיקר. אולם העובדה, שמשוררים ומסַפרים עומדים בראשה של תנועה ציבורית, ראויה לברכה. אף על פי כן, היא עוררה זעם מיוחד אצל נשיא ההסתדרות הציונית, ולא נתקררה דעתו עד שקרא מנהמת לבו: “מוטב שהאינטלקטואלים יעסקו בכתיבת שירים”. בזה אמר מדעת או שלא מדעת שני דברים: ראשית, שהספרות אין לתתה ענין לחיי הציבור, ושנית, שהסופרים צריכים לעסוק בעיסוקם הבטלני ולא להתערב במערכות החברה והמדינה. שניהם, כמובן, מופרכים. עצם יציאתם של אינטלקטואלים מעוגתם ועלייתם על הבמה הציבורית היא חזיון פורה ומפרה. היא אף בקו המסורת של הספרות העברית. עדיין צריך עיון מי תרם יותר להגשמת חזון המדינה – הספרות העברית או העסקנות הציונית? הספרות העברית היתה תמיד ציונית ומהפכנית והכשירה את העליה השניה, את דור ההגנה והפלמ”ח.

אם “התנועה למען א”י השלמה" נראית למישהו משובשת או מזיקה, הרשות והחובה בידו להתדיין עמה ולגלות את נקודת תורפתה. אך פסילתה מפני שמשוררים מדברים בשמה, אינה מעידה על הבנה עמוקה ולא על חוש אחריות, אלא – על זחיחות דעת יתרה. הלא בכך פסל גם מסַפרים ומשוררים ואינטלקטואלים אחרים, המתערבים ומתדיינים במערכות ציבוריות אחרות! חייץ זה, שמציב ד“ר גולדמן, הוא לא רק משונה, אלא אף בחזקת סכנה וטעון ניפוץ. ודאי חייב הסופר, הנוטש לשעה את חדר יצירתו ועולה על הדוכן הציבורי, להיות ראוי לכך. הוא חייב לדעת את הנושאים הנדונים ולגלות אחריות לאומית כוללת; מידות אלו נתבעות ממנו לא פחות מאשר מן העסקן המקצועי או מן המנהיג הנבחר. אולם היותו סופר מרבה יכלתו ואחריותו ואינה מפחיתה. והקריאה: “משורר, כלך לך אצל שיריך” – היא קריאה תפלה ואינה נובעת ממציאותה של נשמה יתרה. ואילו היתה זו קריאת יחיד, אפשר היה להתעלם ממנה, דא עקא: חוששני, שלא מעטים הסכימו עם ד”ר גולדמן בלבם. וזהו חזיון שראוי לתהות עליו, שכן מקורו נעוץ במה שכינינו לעיל “הסירוב לקבל השפעה”. ביטויים וצידוקים הרבה לסירוב זה. אלא שצידוקים אלה הם מן השפה ולחוץ. לעומקו של דבר, יש כאן ראציונאליזאציה של פחדים סמויים מפני השפעה. שכן אין דור יתום. אין דור עני מכוחות רוחניים. אבל יש דור סרבן. יש דור עייף, כשם שיש דור רעב וצמא. העייף מתקשה להקשיב, או מקשיב במצב של נים-ולא-נים. הוא רוצה רק מנוחה ומרגוע. וכל מי שמדריך את מנוחתו, הריהו טורדו ומרחיק עצמו ממנו. יתר על כן: יש אנשים וחטיבות ציבוריות בתוכנו, שעצם מציאותם של כוחות רוחניים, כגון סופרים ואינטלקטואלים ובעלי מצפון, או קיבוצים ומושבים, המגשימים מנת-צדק גדולה יותר בהוויתנו הכלכלית והחברתית – הם לצנינים בצדיהם וכקוץ בעיניהם. והסיבה לשנאה זו אל הטוב והנבחר בקרבנו יונקת מכמה מקורות. יחידים וחוגים מסוג זה אינם מונופולין למעמד אחד; הם מצויים בכל המעמדות. הם נמנים עם מעמד מבקשי הנוחות. הם רבים. שכן בעלי המצפון והבלתי שקטים, אלה שחשבון גדול להם, חשבון-עולם, אלה מטילים מזמן לזמן, “אני מאמין” או “אני מאשים” – משביתים את ההארמוניה הנפשית, כביכול, של השקועים בתאוות בצע, או בתאוות שלטון או בתאוות אחרות. מפני שבעלי עבירה אלה לא זו בלבד שהם מבקשים הנאה ושכר בעולם הזה, אלא אף שואפים לשלוות-נפש, למצפון שקט. וכל מה שהוא להם “כמזכרת עוון” – לא ייסבל. לחוטאים ולפיליסתרים מכל המינים נוח במצב, המתואר בתהילים: “כי גמר חסיד, כי פסוּ אמונים מבני אדם”. “הכל סר, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב”. זהו מצב אידיאלי בשבילם. לפיכך נכווית עינם מכל אי ירוק של טוב ויפה, וכל קול צלול של המצפון צורם את אזנם. צורך הוא להם, “להוכיח”, שגם איש-רוח פלוני וחוג אלמוני אין תוכם כברם. והרבה שלוחים להם: העתון, הנאום הדמאגוגי, הלחישות והלעז הקולני והמצויר. והציניקנים-מטעם נוברים ומוקיעים בצהלה כל שגיאה וכל כשלון – ומי נקי מטעות או מכשלון? בדרך זו משחיתים הם כל ציץ וכל פרץ של אמת ונוי. אויבם הגדול ביותר הוא אדם, שנראה להם כמי שעשוי להשמיע דבר ביקורת או להטיל ספק באיזו מוסכמה.

הוא שאמרנו: חברה, שאינה מוקירה הוקרת-אמת את הטובים שבה, לא את הסופרים ולא את האמנים ולא את ההוגים, אינה עשויה לקבל השפעה. שכן דרושים תנאי נפש מסוימים לקבלת השפעה, התכשרות והצטיידות ברצון טוב. הסתלקות ההקשבה והתרופפות הסמכות, יהיו סיבותיהן מה שיהיו, הן אסון לאומה. משתלט חזיון, שאפשר לקרוא לו בשם ביטול הסמיכה, התשת הזיקה לבני-עליה, הסתפקות בנבחרים מטעם הדמוקראטיה והתעלמות מבחירי-עם, שסגולת השפעתם אינה באה לידי גילוי אלא באווירה של אצילות. ואילו חברה שמתנהגת עמהם בהיסח-דעת ובהסתר-פנים, אף הם מצטנפים ומתקפלים ומדירים אותה מהשפעתם. ושמא יפה כאן כוחו של הכלל הכלכלי: העדר ביקוש מדלדל את ההיצע.

ומצויים הסברים, שלפיהם גורמת לכך ההשתקעות ההכרחית בבנין המדינה, הצבא והמשק. וכן טוענים, שצרכי מלחמה והגנה מרובים ותקיפים; שהערצת הנוער המחרף נפשו מאפילה על הערצת אנשי מעלה; שעניני קיום פיזי, עבודה וחינוך יסודי קודמים לכל ענין אחר; ולפיכך טבעי הוא שבני-עשייה דוחקים בני-עליה. אולם שום תקנה לא תצמח מהסברים אלה וכיוצא בהם. יש צורך בשינוי ערכים, בשינוי הערכה ובשינוי זיקה. שאם לא כן, ישולחו רזון ושדפון בחיינו. אין זאת תמורה קלה, אך היא אינה מן הנמנעות.

 

ו    🔗

ושמא ראוי לטפל בסוגריים גם בחזיון אחד קטן, שהשפעתו רבה. הכוונה למידת דרך-ארץ שכלתה מן הרחוב ומחיי הציבור. כמה פולמסאות, שניסרו בחיינו בשנים האחרונות, ערערו נימוסים ויראת כבוד, שאין שום חברה ולא משפחה יכולה להתקיים בלעדיהם. שילפי רוחות וריחות אלה עדיין דבקים בנו. כשמתחולל משבר כלכלי או חברתי, קמים מתקנים ומטכסים עצה איך להעבירו מן העולם. אך יש גם משבר בתרבות היחסים, בדרך-ארץ, והוא איננו פחות חמור מכל משבר אחר. ואם לאבטלה יש אמצעי-עזר לאלתר כגון עבודת-דחק או תעסוקת-חירום; מה תקנה יש לחוסר נימוסים, לגסות-דיבור, לרמיסת יחסי-אנוש, לזלזול הדדי? אם אין דרך-ארץ – אין סמכות, ואם אין סמכות – אין אנשי-מופת ואין רצון להידבק במידותיהם; ואם אין מופת – אין חסד אנושי, אין מעשים גדולים, והאנוכיות הקטנונית מהלכת בראש חוצות ומצפצפת על כל הקדוש והטהור.

ניתנה האמת להיאמר: מעטים הם המוכתרים בנימוסים יפים ואילו הרבים, הקטנים והגדולים, המורים והתלמידים, פקידים ואנשי ציבור, אינם מצטיינים בדיבור מנומס, לא בסבר-פנים ולא ביחסי גומלים נאים. הבמות הציבוריות, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, לא תמיד משמשות דוגמה טובה למידות ולגינונים נאים ולצחות-לשון.

מנדלי היה אומר, שכוחו של סופר בלשון. וכשם שחולה, הבא לפני רופא, אומר לו הרופא: הראני את לשונך, ואם לשונו נקיה סימן שגופו בריא ונפשו בריאה, כך סופר, אם לשונו נקיה, סימן שהוא סופר ראוי לשמו.

בסופר אמרו, אך הכוונה גם לאישי ציבור, לחברי הכנסת. אפשר שרצוי הוא, שכל מועמד להיות חבר כנסת, צריך בין שאר הדברים להראות לפני קהל הבוחרים את לשונו, כדי להוכיח שהיא שלמה, נקיה וצחה. מה יפה היה אילו היתה הכנסת לא רק מחוקקת חוקים, אלא נותנת דוגמה בדיבורה, בנקיון לשונה, בחריפות רוחה; אילו היתה כל ישיבה של הכנסת מצטיינת בזיקוקין-די-נור לשוניים, מחשבתיים, פולמוסיים, והיתה משמשת כעין בית-יוצר לצחצחות לשון ולעושר הבעה! זה לא היה גורע מערכה המעשי, אלא היה מוסיף לה לווית-חן. אולם עברית מרושלת זו שבפי רבים מחברי הכנסת, ונימוסים משובשים אלה שבפולמוס והתנהגות – כלום אינם תורמים חלקם למשבר בתרבות המידות ודרך-ארץ?

היו לנו בעבר אנשי כנסת הגדולה, שעל שמה נקראת גם הכנסת שלנו. אין אנו יודעים עליה הרבה. אולם נשתיירו לנו ממנה תקנות, הלכות, מימרות, תפילות וברכות. ומה יפות הן! איזה לשון פשוטה ומסולתת, לשון של זהורית, הם הורישו לנו. וגם אנשי כנסת הגדולה היו שרויים לאחר עליה גדולה ושיבת-ציון. שמא תיכנס בנו רוח של קנאות ונשתדל ליטול ממנה לא רק את שמה, אלא גם ללמוד את לשונה ולהתדמות אליה? הייבצר מאתנו הדבר?

*

עסקנו כאן בפכים קטנים וגדולים תוך הרגשת שמחה בקיום המדינה, שעשרים שנותיה לא המעיטו כהוא-זה את זכר התהוותה המאירה, ולא את גנזי התקווה לעתיד; מאידך גיסא, מעיקים הרגשת הצללים ומראות הנגעים, שנתגלו בקירות ביתנו, וצורך הוא להסירם. לא הכל נאמר, והשיור מרובה על המבוטא. אך מפעל-אדירים, שנעשה במשך עשרים שנה, נותן מקום ורשות להאמין, שאפשר יהיה לנקוט מידת-עשייה כפולה: להוסיף חדש ולתקן את הישן; לשקוד על יצירת נכסים וערכים, תרבות של חומר ורוח, ועל טיפוח אנשי מעשה והערכת אנשי-עליה. רק בכוח הרוח העֵרנית, התוהה על עצמה תמיד, והרגישה לפגימות גם בספירות העשייה, נגיע לכף התקווה הטובה, למדינת-ישראל מתוקנת.

ראשית אדר תשכ"ח