רקע
ישראל כהן
דב סדן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

 

צער גידול עצמו

א

דב סדן מעורר הפלאה בריבוי האנפין שבגילויי רוחו, בפוריותו, בהיקף תפיסתו, בחריפותו, בבקיאותו ובכוח-זכרונו. העין רגילה לראותו בכל מקום, והאוזן רגילה לשמעוֹ לעתים קרובות, והקוראים רגילים לקראו בבמות רבות, והמטיילים רגילים לפגשו משוחח עם רבים, והלומדים רגילים להאזין ללקחו בבתי אולפנא שונים, והעתונאים רגילים לצודד מפיו מימרות ושנינות, ומקבלי הפרסים רגילים ליהנות מפסק-דינו, ומחברים רבים רגילים להוציא ספריהם בחסות הקדמותיו והמלצותיו, והדתיים רואים בו אחד מבני היכלא שלהם, וחכמי ייִדיש רואים בו אחיעזר ואחיסמך, וזקני הסופרים מתבשמים מעושר מקורותיו, וצעירים נהנים מהסכמתו, מריח שיחו ואף מחוֹחוֹ, וכל זה וכיוצא בזה מכונס ומגולם באיש אחד.

ולפי שגורמי ההפלאה מתמידים, וכוחם לא תש אף לאחר עשרות שנים, הורגלו בני דורו אליהם ושוב אינם מקשים. אולם ראוי לתהות קצת על דמותו של דב סדן, ולא לקבלו בפשטות שבהפלאה. שכן גם זו כבר נעשתה שיגרה.

ראשית, אל תטעה את עינינו שלוותו של דב סדן. הוא מופיע לפנינו כמעט תמיד כשנעימה של הוּמור בפיו, בסיפור מעשה משובב, במילתא דבדיחותא, ברמיזה חריפה, במתינות הדעת, בפה רך ובקול רגוע, בענווה ובזהירות. אולם דברים אלה הם פרי כיבוש עצמי, תרבות מידות ושפע רוחני. כלומר, זה האיש דב סדן חצה עד צוואר במים זידונים, ידע ויודע סערות נפש ומאבקים, מעלות ומורדות, אכזבות וכשלונות. דרכו בחיים ובספרות לא ניתנה לו באפס-יד ולא זכה בה בהיסח הדעת. הוא סלל אותה במסות ובמבחנים, ואף במשברים. היו לו שנות-בוסר ופעלי-בוסר; היו לו ימי אפרוֹחוּת וטירוֹנוּת, שבהם עשה נסיונות שלא הצליחו; היתה לו תקופת תהייה על סוד עצמו וכוחו, שבה בוודאי פישט כמה עקמומיות ונצרף מכמה סיגים. השתרגו על צווארו מקרים ותלאות, יחסים, תנועות וחליפות; הוא שקד על לימוד עצמי אינטנסיבי, עסק בשבירת כלים, ידע פעילוּת ונפעלוּת – וכל אחד מאלה הניח רישומו בו ושימש אב לתולדות שונות.

אפשר שאירועים אלה מצויים אצל רבים, ביחוד אצל יוצרים, ולכאורה מה רבותא בהבלטתם? אולם בכל שפע הדברים שנכתבו על דב סדן מצאתי את יסוד ההפלאה, וכמעט שלא מצאתי נסיון רציני לעיין בסוד חבלי ההתהוות וההתרקמות, שפירותיהן מבשילים, כידוע, בדרך עיכול הניגודים ביצירה ממוזגת. והלא נפשו של סדן היתה משחרוּתה זירה רבת מתח דראמאטי, שבה נאבקו כוחות ויצרים, נטיות ונטיות-שכנגד, תקוות וחלומות. מובן שתמיד היו רשפי-יצירה מרשיפים אותו ואת פעלו, ומעולם לא היתה תנופתו תנופת-שווא ולא מלחמתו לריק. בתוך נפתולים אלה גדל ובנה גשר בין הניגודים וקשר בין הנפרדות, גיבש את הריבוי והשליט עליו רוח של אחדוּת, המשווה לו חוסן של אילן ששרשיו וענפיו מרובים. אבל דין הוא לסלק את ההערכה המתוקה כלפי סדן, האדם והיוצר, שיותר משיש בה הערכה יש בה מיתוס. סדן הטוב והמיטיב הוא צד אחד במטבע שלו, ואילו סדן בעל נפתולי היצירה, ששמיִם לו ממעל ותהום לו מתחת, הכובש אוֹרו מן התוהו וחוצב צורות מן ההיוּלי – הוא צד שני במטבע שלו.

ב

ספרו של סדן “ממחוז הילדוּת” מטעימנו במידה מספקת את האמת, שרמזתי עליה כאן: היותו ילד ונער ועלם נסער. שלוות ביתו לא עשאתוּ שליו בנפשו. אמו מתה עליו סמוך ללידתו. ואין תמורה לאֵם, לא בכפל-אהבה של אָב, לא בעדינות נפש של אֵם חורגת ואף לא “בשלושה זוגות של אבות זקנים”. תקופת ינקוּתו השפיעה על גידולו, אם כי התגבר על הרגשת הקיפוח של הטבע1.


אמו מתה עליו בהיותו בן חמישה ימים והוא מהלך כל הימים עם השאלה: האם הייתי ראוי לקרבנה? גידלוֹ אביו הלמדן והטוב והוא היה קטן וחלש ול“חדר” היו נושאים אותו על ידיים. בכור היה, אך אֶחיו היו, למעשה, הבכורים. קומתם גבוהה וקומתו קטנה. חשתי עצמי ברייה בדילה. יתמותי הטרידה אותי. (“הארץ”, אלי אייל, 23.2.62).


בעצרת זכרון מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (י' בתמוז תשכ"ז) שילב סדן בדבריו וידוי קטן, וזו לשונו:


אבי זקני, ר' אלכסנדר זיסקינד, אמר לי סמוך לפטירתו, כששנת השמונים ושש מאחוריו: הלא ידעת, כי אמך מתה בלדתה אותך, ודין שתדע, כי ההכרעה, אם היא נגזרת לחיים ואתה נגזר למיתה, או איפכא, היה בידה. ודחתה נפשה מפני נפשך, ועל כן חובה היא לך שלא תשכח לשאול ולחזור את עצמך, האם אתה ראוי לכך, ואם אתה בא לידי עבירה.


וכשביקש בבית-הספר, בשעת השיעור על הרכב המשפחה, להגן על ה“תיזה” שיש שלושה זוגות אבות זקנים ולא שניים, “פתחה כל הכיתה בצחוק רשע ומקנטר”. רישומי צחוק זה לא נמחוּ מלבו. גם עצם הישיבה בעיר והביקור בבתי-הספר לא תמיד היו מרהיבים את לבו. “זכרם היה משומר כהרגשה של מיצר לפנים מיצר. ומהו המיצר לפנים מיצר? הווה אומר: הישיבה בחדר, בבית הספר, בגימנסיה”. חבריו בחדר לא ראו אותו “כקנקן נאה”, וכיבדוהו בכינוי עכבר ירוק. “אותה גזירה שווה, שנגזרה ביני ובין עכבר ירוק, לא גרמה לי תענוגות מרובים”. יחסו של המלמד “אדום אדום” היה כפול: מצד אחד התרסן כלפיו מאימת אביו של הילד, אך מצד שני הקל אותו כינוי עליו להתאכזר אליו ולכבדו ב“פעקיל”, כלומר, בעונש חמור ומעליב ביותר. וכדאי לקרוא את דברי סדן עצמו על אותו מאורע:


קשה רישומו של עונש זה, וחוששני שטעם-עלבונו יעמוד בי כל ימי ואפילו שעת-המיתה לא תשכיחו מנפשי. לא שלא טעמתי עלבונות גדולים ממנו – ידעתי עלבונות צורבים ברשות היחיד וברשות הרבים, בבית וברחוב, בספסל הגימנסיה ובקרון הרכבת, בעבודה ובפרנסה, במוסדי ציבור וחיים, לכל אורך החיים, אבל אינו דומה עלבונו של צב שהעלה קליפה קשה והמוּשלך בידי נערים פותים ומרשיעים, כעלבונו של אפרוח שלא העלה נוצה והמושלך בידי נערים פותים ומרשיעים (“ממחוז הילדות”).


ראוי לאלה, הרואים את סדן שכולו מישור ושלום נפשי, לשים לב לא רק למה שסיפר כאן על עלבון ילדותו, אלא גם על העלבונות “לכל אורך החיים”.

יפה לכאן גם סיפורו על הדרשה, שצריך היה לדרוש לפני הקהל. “האדום האדום” הקדים את אחיו, הצעיר ממנו בשנתיים, באמירת הדרשה לפני הרב, בעוד שהוא, הבכור, דרש אחריו ונכשל כשלון חרוץ וגעה בבכיה תוך עמידה על השולחן. וסדן מוסיף הסבר להתנהגותו הבלתי מהוגנת של המלמד:

איני יודע אם עשה כך משום החיבה לאחי הצעיר, שלא היה כמותי בחינת עכבר ירוק, אלא ילד יפהפה ומתוּלתל, או משום שביקש להראות, שאף על פי שהוא קטן ממני בשנים הוא גדול ממני בבינה (שם).


אותה שעה היתה בו הרגשה מורכבת ביותר, הרגשת נקם.

סבל כפול ומכופל נפל בחלקו של הנער בגימנסיה, שבה המאיסו עליו לימודי הדת את שחיבבו עליו לימודי החדר. נפשו נחצתה לשתי נפשות. החוּמש נעשה לו כשני חוּמשים, אין איפוא פלא, שרגשי מריו תבעו פורקן שנתבטא בתעלולים ובמילולים, שאינם מנומסים כלפי מוריו, שהביאו עליו עונשים ומכאובי נפש. וכך יעיד בעצמו:

ציוּני בבית הספר היו מן המעוּלים, ולא בשל התעניינות שגיליתי בלימודים, אלא בשל מלחמתי להכרה בי כאדם, כתלמיד (“פי האתון”, 6.5.1962). אך כבר בילדותו היה המצטיין. וכשהיה בכיתה ששית בגימנסיה היה כבר מורה לששית, שביעית ושמינית (“הארץ”, 23.2.62).


אולם בשנה השביעית הרחיקוהו מן הגמנסיה, וכמה סיבות היו לכך. ראשית, חדל להתעניין בלימודים והקדיש תשומת לב לתנועת “החלוץ” ולהכשרה; שנית, פירסם מפרי רוחו ב“כווילאַ” שהיה עתון ציוני בשפה פולנית, ודבר זה היה אסור על התלמידים; שלישית, הודיע כי שפת אמו היא עברית ולא פולנית, ורביעית – וזה היה הקש ששבר את גב הגמל – הסתכסך עם המנהל.

המנהל בחן אותי בספרות פולנית. לאחר שמיציתי את הבעיה עד תומה, שאל אותי: מה עוד? עניתי: "אדוני המנהל, גם אתה אינך יודע יותר. וסולקתי (“פי האתון”, 6.5.1962)


אולם דווקא לאחר שהיה מחוץ לכתלי בית-הספר וללא משמעת ברזל, קרא ולמד הרבה.

תלאות מלחמת העולם הראשונה והתעללות קלגסי הכובשים הרוסיים ביהודי העיר הטביעו חותם-צרבת בנפשו. הילד ראה במו עיניו התנוולות האדם, התגלות החיה שבו, חילול המוסר האנושי והתבדות מליצות ההטפה בבית וברחוב.

ג

ודאי ניסה סדן נסיונות ראשונים של כתיבת שירים ופרוזה (ביחוד תרגומים). אם איני טועה כתב את שירו הראשון כשהיה בן 12 שנה. סדן עצמו מספר, כי בפעם הראשונה ראה את שמו מודפס באותיות גדולות בלוח-המודיעין של הגימנסיה בלבוב כתלמיד מצטיין. שמו היה אז ברל שפּרבּר. כי שפּרבּר היה חניכתה של אמו. כמעט באותו זמן, בשנות 1915–16, ראה את שמו נדפס בעתון יהודי-גרמני במרישאוֹסטראוּ במדור לנוער, שבו היו חידות ותשבצים, שסדן היה פותרם. חרוזים ששלח למערכת לא נתפרסמו, אך פתרוניו נתקבלו, ושמו, שהתנוסס בין הפותרים, היה אז: ברנארד שטוֹק. וכן כתב בשתי מחברות את קורות בריחתו ואת בריחת אחותו, ומחברות אלו הושמדו על-ידי המחבר.

הדבר הראשון, שפירסם בעתון הפולני “כווילאַ”, היה תרגום סיפור של שופמן. בשנת 1925 שלח כמה שירים לעתון “פאָלק אוּן לאַנד” בווארשה. כמה מן השירים האלה נכללו באנתולוגיה לשירה של מרדכי יפה.

בכוֹר-פרסומיו היתה חוברת-שירים בשם “צלילים”, שנדפסה בשנת 1921 בפשמישל. לא עברו ימים רבים והספרון לא הפיק רצון מאת מחברו. קצב התבגרותו, שהיה מזורז, הביא אותו עד מהרה לידי הכרה, שהספר אינו לכבודו, מפני שניכר בו העתק מוטיבים וריתמוסים, וכן היו בו מלים “קשות” ותמהוניות כגון “מטמוֹע”, שכשאתה מעיין במילון של לוי או של יאסטרוב, מתברר לך, שפירושה: שקיעת החמה. ואמנם מחפש היה סדן אחרי ספר זה חפשֹ מחופש, כדי לבערו מן העולם. וכמדומה לי, שמיבצע “ביעור” זה עלה בידו. סבורני, שנסיון-נפל זה לימדוֹ לקח ומילא את נפשו ביקורת עצמית. השירים ביידיש ובעברית, שכתב אחרי כן, כבר היו חתומים חותם עצמי. מקצתם נתפרסמו, ויותר מהם נשתקעו. ואולי עתידים עוד להתגלות. כמדומה לי, שכמה משיריו שלח בשעתו ללחובר בשביל “התקופה”, והם הוחזרו לו בתשובה השיגרתית, בערך: “אמנם יש בהם ניצוצות, אך עדיין אינם ראויים להידפס”. כשלעצמי נראה לי, שכבר אז היו כמה משיריו של סדן (שטוק) ותרגומיו ראויים לעמוד במחיצתם של משוררים אחרים, אך מי יבוא בדין עם עורך בוורשה?

על כל פנים, ראשיתו של סדן לא היתה סוגה בשושנים. לבטי כתיבה וספקות שבהערכה עצמית לא הירפו ממנו זמן רב. הוא לא נכנע לשולליו ולא הצדיק את דינם, משום שהרגשת בטחונו העצמי כבר התחילה להתבצר בתוכו, אך אי-אפשר היה לו לפטור את משפטם של בני-סמך בביטול גמור. ישרו ופכחונו, שתי תכונות אלו, המלוות אותו תמיד, לא הניחוהו שיהא מפטם את עצמו באשליות ורודות, כדרך שלא הניחוהו להגיע לידי חולשת דעת ונפילת מוחין. מעין הערכת-ביניים היתה מתמצעת בין שני קטבים אלה, שהיתה באה לידי ביטוי מאופק בשיחתו עם חבריו או ביומנו, שהיה מונח על השולחן במרכז “החלוץ” או בחדר מגוריו. ובן-מחיצתו הקרוב לו היה מציץ הצצה גנובה במה שרשם על עצמו, על חלומותיו, על אכזבותיו ועל טיבם של חבריו.

באותה תקופה הוציא עתון עברי בשם “עתוננו”, שהיה כלי מבטאו של “החלוץ” בפולין הקטנה, היינו בגליציה. וכותב הטורים האלה היה מסייעו בהכנתו ובתרומות עטו. זה היה מפעל ספרותי ראשון, שבלי ספק אִישש את הילוכו של סדן בדרך זו. אמנם לא שירים ולא סיפורים נתפרסמו בו, אלא דברי התעוררות ועיונים בבעיות הנוער, החלוץ והעליה לא"י; אך עצם הכתיבה בעברית היתה באה אותה שעה מסיטרא דפיוטא; מלבד זה היה הכל משועבד לרעיון אחד, רעיון החלוץ, הגאולה והעליה, אם כי לא חסרה גם כתיבת שירים וסיפורים ומסות על טהרת הסוג הספרותי הזה.

לאחר תקופה של עריכת “העתיד” בווארשה, כתיבת מאמרים וסיפורים ושירים בכתבי-העת בארץ, הוציא דב סדן, ששמו היה עדיין שטוק, את ספרו הראשון, שאני מכנהו בפשטות, ספר נפלא – “ממחוז הילדוּת” (תרצ"ח).

לתמהוני, לא שעו מבקרי סדן המתוקים גם להקדמה שבאותו ספר, שיש בה משום פתיחת אשנב לנפשו המתלבטת כסופר. וכך יאמר שם:

ספר זה עיקר צמיחתו מתוך השיחה. אהוב מחוז-הילדוּת כרחש וכשמועה, חביב על מתקו ואימתו, ולפרקים מרובים הייתי מעלה מתוכו דיוקנאות וענינים ודורשם בדברים שבעל-פה במסיבה של קרובים ורחוקים. לימים עמדו לפני הדברים וכאילו תבעו: כתבנו על ספר. תחילה שיעשעתי עצמי בתקווה, כי אדע לקומם פאנוראמה כדרך מספר, עושה בחמרו מעשה הרכבה והתכה, גלגולי-דמות וגלגולי מאורעות, חטיבה של חידוש, ואף ניסיתי בזה ופירורי-נסיוני נתפרסמו ברבים. אולם חומרת-הדין, שאני משתדל לנהוג במעשי, חייבתני לומר, כי אין בי מן הכשרון למעשה רב כזה, וגנזתי את הכתובים. כשמונה שנים לאחר שהודיתי בכשלוני חזר חפצי ונדחק לפני ותבע גאולתו. חזרתי אל העולם הזה, אולם עתה, לאחר תבוסה, אמרתי לאחוז בו דרך אחר.


הדגשת כמה פסוקים היא משלי, אולם המלים “כשלון” “תבוסה”, “אין בי מן הכשרון”, שסדן ריצף בהם את כתלי דבריו המעטים בהקדמה, מעידות כמאה עדים כמה זעזועים ורעשים עברו עליו עד שנתחזקה בו אמונתו בעצמו ויצא למרחב, ושוב לא היה נזקק לסַפר ברשות הרבים על חיבוטי נפשו וכשלונותיו, אפילו היו כאלה, ובוודאי היו לו כאלה.

נתונה לנו עדותו, שלו עצמו, ואף היא על דרך הנוטריקון הנפשי, בתקופה מאוחרת יותר, במלאות לו חמישים, בשיחה עם י. אבן-חן, וכה יאמר:

חלומי היה להיות משורר, והוצאתי ספר שירים בשנת תרפ"א, אבל כנראה שבת-השיר לא חלמה חלומותי. ניסיתי גם בסיפורים ויצא ספרי “באלכסון”. אני מתקשה לאמור, כי הוא הרעיש את העולם. אף ספרי הזכרונות שלי היו צריכים להיות תחילה רומאן. אני כותב על מצע של זכרונות, אין אני עושה מעשה היתוך חדש, אך הכללים הם של בלטריסטיקה. אין זה מן הנמנע כי אתעקש לשוב למסילה הראשונה.


זמן מה לאחר מכן הוא חוזר ומזכיר אותה אכזבה, שהיתה, כנראה, צורבת ביותר, ברשימותיו הביוגראפיות שנתפרסמו בספר “דיוקנאות סופרים” (תשט"ז).


לאחר אכזבתי מקובץ-שירי, שגנזתיו סמוך להופעתו, לא הייתי בהול על הוצאת ספרי, ומלבד קונטרסים כגון “אַ בּינטל בּריוו פוּן אַ חלוּץ צוּ טאַטע-מאַמע”2 (לבוב תרפ"ו), והם מכתבים לאבי, שידידי ראו להוציאם ברבים, ומחברת שירי לי-טי-פה (וארשה תר"ץ) בתרגום עברי, ומחברת “דער אמת פוּן בּיראַבּידזשאַן”, שיצא גם ביידיש (בואֶנוס איירס, 1936) וגם בגרמנית (פראג) – לא ראיתי לכנס במגילת ספר עד בוא הרגשת השואה הקרובה ותשוקת ההצלה של דמות החיים ששקעו, והוצאתי ספרי “ממחוז הילדוּת” (תרצ"ח), שנצטרפו לו לימים חיבורים אחדים, שיסודם על מסד האבטוביוגראפיה “ממעגל הנעורים”, “אחרית השעשועים”, “מעשים שהיו כך היו”.

ד

ראיתיו תקופה לא-קצרה בגידולו ובליבוטיו. ראיתי את כוחותיו הנובעים נביעת-פלאים, שהשתפכו על פני שדות שונים בעוז ובבטחון: בשדה הפעולה הציבורית והנהגת הנוער החלוצי, בשדה השירה והפובליציסטיקה, בשדה התרגום והנאום, בשדה העריכה והחינוך. והכל באורח מקורי, עצמיי, יחודיי. לא פעם הרהרתי: ריבונו של עולם, גוף זעיר זה, כיצר הוא אוצר בתוכו גנזים כאלה של מרץ ועוצמה? דב סדן הצטיין כפדגוג בכל מה שעשה. אך הוא היה קודם כל מחנך את עצמו. קודם שבא להשכיל את הרבים השכיל את עצמו. הוא היה אבטודידאקט, שיצר שיטת לימוד והוראה לעצמו. אפילו שעה אחת לא עברה עליו לבטלה. הוא היה מורה לעצמו ספרות ולשון ודרכי תרגום, בימי בחרותו, כדרך שהכשיר את עצמו בימי העמידה להיות מרצה ופרופסור באוניברסיטה, אף-על-פי שלא היה מעולם תלמיד בשום אוניברסיטה ולא שמע שיעורים מסודרים מפי שום פרופסור. הוא בנה לו קאתידרה לייִדיש, אם כי מעודו לא קלטה אזנו תורה מפי יושב בקאתידרה. הוא העמיד תלמידים הרבה, המחבבים ומוקירים אותו ומשכימים לפתחו, אף-על-פי שמוריו לא שימשו לו מופת ולא היו, בדרך כלל, חביבים עליו. מנפשו למד. תמיד חצב, ניקר, למד, חקר, בדק וחתר אל העיקר. בהיר ראייה היה מנעוריו. היה יושב ליד שולחנו במרכז “החלוץ” בלבוב ורואה באספקלריה המאירה את המתרחש במרחק רב. דעת-עצמו היתה מסייעת לו לקנות את דעת הזולת. וידיעתו היתה פרי חקירה עמוקה. אדיקותו בפסיכואנאליזה בתקופה מסוּימת היתה לו לא ענין של אופנה, אלא כלי-תשמיש לפלישת אדם לתוך הנפש של עצמו ושל האדם בכלל, כדי לגלותה ולהאירה מכל צדדיה. ואם הפריז זמן-מה בהחשבת תורה זו וראה בה חזות-הכל כאיש-חברה וכמבקר ספרותי, הרי היה זה טבעי ביותר לאדם שנשתכר מהכרות חדשות. ולאחר שמיצה את תוכה של שיטה קיצונית וקנאית זו, גברה זיקתו לשיטה מקובצת, שבעליה בורר תפיסות ודרכי הסברה וניתוח וצורפם וממזגם בלא להשתעבד, מדעת ושלא מדעת, לבר-סמכא אחד, יהיה מי שיהיה.

ואין לך סיום נאה לפרק זה כהבאת דברי סדן, שאמרם על הרחוב של מורו ר' שמואל בלבוב:

לשנים, כשהפלגתי בים-החיים וחזיונותיהם ועמדתי על טיבם של עולם ונפש, שבתי וראיתי מתכונתם ביסודה אינה אלא כאותו הרחוב השקט, שמוצאו האחד פתוח לדרך המלך החדשה ומוצאו האחר סתום בבית-קברות ישן ושלא כקליפתו תוכו ושלא כתוכו תוך-תוכו, שקליפתו שלוות-יום ותוכו סערת-לילה ותוך-תוכו כאותו יום מקוּוה, אשר הוא לא יום ולא לילה (“שנות חיים”, עמ' 87).


אכן, קליפתו של דב סדן שלוות-יום, אך תוכו סערת-לילה!

 

סדן המספר

דב סדן המסַפר נתעמעם קצת ודחוי משום-מה לקרן-זווית. כמה טעמים לדבר, וכולם בלא צדק.

ראשית, מנהג הוא אצל הקהל ואף אצל קצת מן המבקרים “לתפוס לשון אחרון”, כלומר: לראות את העיקר ביצירותיו האחרונות של הסופר. ולפי שמלאכת הביקורת של סדן נתעצמה בתקופה מאוחרת יותר, ממילא ראו אותה כשלב כלפי מעלה בהתפתחותו. מחצית העצלוּת עושה: לחזור ולקרוא את הסיפורים שיצאו לאור לפני שתיים או שלוש עשרות שנים, הרי זה ענין של יגיעה, שלא רבים עומדים בה. ומחצית השיגרה עושה: מישהו זורק הברה, ומיד קולטים אותה רבים ולועסים אותה ושוב אין תקנה. שבשתא כיוון דעל – על.

שנית, ריבוי האנפין וריבוי הענפים והסוגיות אצל סדן אינם נוחים למגדירים. ודרכו של מגדיר להיאחז באיזו בליטה ולעשותה עיקר. על דרך זו שוּמטה צלע אחד מגוף יצירתו של סדן – הסיפור. ודאי מזכירים גם סוג זה, אך רק כלאחר-יד, כפי שנוהגים לגבי פרט צדדי. ולכן רק אחד או שניים מן המבקרים נדרשו לענף זה של יצירת סדן.

וטעם שלישי, ואפשר שהוא אב-גורם להסחת הדעת מיצירתו הסיפורית של סדן – הלא הם ספקותיו של סדן עצמו בערך סיפוריו. בהקדמותיו ובשיחות שבעל-פה מצאו קוראים ושומעים רבים אסמכתא לכך, שמחבר הסיפורים אינו רואה בסיפור את דרך-המלך שלו ואף מהסס לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה.

והנה, אף-על-פי שהענווה היא מידה יפה וראוי לכל סופר להצניע במתן תארים לעצמו, אין דעתו מכרעת בעינינו. ידוע, שלא-אחת ראה סופר את גדוּלתו בתחום מסוים ואילו קוראיו ומבקריו ראו אותה בתחום אחר. לא מפיו אנו חיים. היצירה, כיוון שיצאה מרשות יוצרה, הריהי מונחת לפנינו ואנו דנים אותה דין אמת לפי טעמנו וכוח הבחנתנו. מבחינה זו נכשל סדן כמבקר. הוא המעיט את דמות עצמו וביקרתו החטיאה את המטרה.

כך אירע, שדב סדן המספר הוחבא אל שאר כלי אמנותו וסוגיה. לפיכך דין הוא שנהא חוזרים ומבליטים, שדב סדן הוא מספר-אמן, שיש לו מה לספר ויודע איך לספר, ורוב הערכין האמנותיים והטכניים שקבעו חכמים בסיפור, משוקעים גם בשלו. צא וראה, כמה רעה גורמים התיוּק והדבקת התווים, שבעֶטיים נדונו סיפוריו כזכרונות או כפרקי אבטוביוגראפיה בלבד. ופתק שנדבק פעם אחת לסופר, אם באקראי ואם מתוך אדיקות פורמאליסטית, שוב אין הסרתו קלה כל עיקר. אולם הרואים ללב היצירה ולא לעיניה, לא יסכימו בשום פנים לציוּן נחוּת של “מחוז הילדוּת” ו“ממעגל הנעורים”, ולא כל שכן שיתנגדו לכך ביחס לסיפוריו הקצרים. שכן היסוד האבטוביוגראפי אינו פסול, אלא מעלה, ושום יצירה גדולה אינה פנויה ממנו. ואילו שאר סגולות, שנתייחדו לסיפור או לרומאן, אם נתקיימו בספרים “ממחוז הילדוּת” או “במעגל הנעורים”, הריהם כספרות יפה לכל דבר.

הבה נתאר לעצמנו, שקוראי סיפוריו של סדן אינם בני-דורו, היודעים את ברוֹדי ואת לבוב, אלא בני-הארץ, שלא ראו מימיהם ערים אלו ולא את הוויתן היהודית והגויית. כלום ירגישו פחיתות בכך, שהנפשות הפועלות בסיפורים האלה היו חיות וקיימות ואינן יצירי-הדמיון? הלא ההיפך הוא האמת: האותנטיוּת של הגיבורים ועלילותיהם מוסיפה ואינה גורעת. קנה-המידה לערכם של הסיפורים נעוץ בספירה אחרת לגמרי. אם הזכרונות הם תפלים, קרים וחסרי חיוּת, ואם הנפשות הפועלות בהם יבשות, כרוניקאליות, משפחתיות-מצומצמות, זוחלות-עפר – הריהם מימוארים בלבד, שלכל המוטב עשויים לשמש חומר לסיפור בידי יוצר אחר. אבל אם הזכרונות ותולדות החיים, המסופרים על דרך האמת המציאותית, רוח פיוטית מרחפת עליהם, ורבות מן הנפשות עולות למדרגת סמלים, והאירועים יוצאים מכלל צמצום מקומי ונעשים נרתיקים לתוכן בעל משמעות אוניברסאלית – כי אז לפנינו מספר אמן גמור וחלוּט.

כלום שונה הוא המלמד האדום מברוֹדי, זה הסאדיסט, המסתולל באכזריות מחושבת בתלמידיו, ממורה מסובך, המתואר ברומאן אחר? הלא מחומר אנושי אחד קוֹרצוּ, ו“כבודם” מלא עולם. הצביון הלוֹקאלי, הברוֹדאי, המצטין בתוספת יהודית, קרתנית, רק מבליט את יחוּדו! גם הטיפוס המוזר משה בודק, כפי שהיטיב לתארו סדן, איננו דמות-עראי טפלה. הוא כאילו נשתל מהוויה אחרת אל תוך סביבה יהודית. אמנם הוא ריש-דוכנא, אך כל עלבונות החיים הכבושים בו, מתפרצים מתוכו בשעה שניתנת לו מעט שררה או בשעה שהוא “עם עצמו” ואין עליו אימת עליונים:

מושה בודק ישב ואכל, כדרכו, פת-שחרית שלו, חתיכות-לחם כשיעור פרסות-סוסים, שנמרחו שכבה עבה של זיבדה, ונזרה עליהן רוב פאפריקה, ובעצם האכילה נעקר ממקומו והתחיל מכה וצובט פני אחי הצעיר (ממחוז הילדוּת, עמ' קפ"ג).


מה קלע סדן בדמוֹתוֹ את שיעור חתיכות הלחם “כשיעור של פרסות סוסים”. זוהי השוואה הולמת מחשבותיו של יהודי-גוי, זולל וסובא. יהודי אמיתי דימויים אחרים לו. הוא הדין בסיטואציות ובחוויות. ההתעללות בילד והתקוממותו עליה, ההענשה ותאוות הנקם, האימה מפני הפרעות של גויים והרגשת הביטול והזעם כלפיהם, החורבן והבריחה מפני התקרבות החיילים הרוסיים, סבלות הנדידה וקורת-הרוח החשאית של הילד מן הרשמים שבדרך, קליטת הכיעור שבחיים והתרגלות לניבול פה – מעידים על בנין שיטתי של הוויה אובייקטיבית. ואף-על-פי שבסיפורי סדן עומד המחבר במרכזם, אין זה משבית את תבניתם הבלטריסטית. שכן לעתים קרובות מסתתר ה“אני” ואנו מסיחים את דעתנו ממנו. אותה שעה ניתנת “רשות הדיבור” לטיפוסים שונים, להתרחשויות ואף לתיאורי סביבה פיוטיים.

אכן, בסיפורי סדן אתה מוצא יריעה רחבה ומנומרת, שבה מצויירת חטיבה גדולה של כנסת ישראל בגליציה תחת ממשלת הקיסר פראנץ יוזף הטוב והרחמן בימי שקיעתה. לא בית-אב אחד ניתן לנו, אלא נוף יהודי שלם, ולא תולדותיו של סדן בלבד בהם, אלא קורות דור רווי מכאובים, וכך ראה סדן בעצמו את סטארי בראדי:

לא גדולה היתה עדת-ישראל באותו כפר-לא-כפר, כשמונים או מאה בתי אב. אבל ריבוי-הגוונים שבה גדול היה משל קהילה, שאוכלוסיה לאלפים. כאילו כל הפרצופות נתכנסו בה, שתהא בבואתם של כל ישראל בזעיר-אנפין (מחוז הילדוּת, עמ' מ"א)


הנוקדנים יהיו תופסים אותי על כך, שהמסגרת הצורנית, שנקבעה לסיפור, אינה אצל סדן לפי ההלכה לכל פרטיה, ויורו באצבע על סטיות מדרכי הבנייה והעיטור הבלטריסטיים המקובלים. אולם דקדוקים וקפידות אלו אינם משמשים עוד בימינו סימן-היכר הכרחי לטיבו של סיפור. בעקבות שבירת הכלים והצורות ושינויי המבנה עוצבו גינוני תיאור וסיפור חדשים, שהתישו את סמכותה של תורת-הסיפור האורתודוכסאלית.

כל מספר נבחן בכוחו לעצב דמויות וחוויות. ודב סדן מפליא בזה לעשות. אנו חשים בכפל-מעמדו: הוא הנפש הפועלת והוא מספר העלילה, ואין מעמד אחד נכווה מחברו. הוא חכם הרזין. כל נפש ונפש שבעיירתו מתיצבת לפנינו לא כזכרון פרטי מטושטש או מקרי, אלא כדמות בלטריסטית נכבדה. אנו רואים אותה לפני ולפנים, בחולשתה ובגבוּרתה, ברטטיה ובזיעיה הדקים. אפילו אנשים שהציקו לו והזיקו אותו והשאירו צלקת בחייו, אין סדן מסלקם בכעס ואינו מבטלם כלאחר יד ולא מונע מהם מתת רוחו. אדרבה, הוא חודר לתוכם בכוח-ראייה מרוכז ומפלשם מקצה לקצה, באופן שיצריהם ותועבותיהם נעשים מובנים לנו. אין סדן נושא פנים לחביביו ואינו מַפלה לרעה את שנוּאי נפשו, אלא חולק לכל אחד את מנת התיאור המעמיק הראויה לו. וזהו ראש-סגולותיו של מסַפר טוב. הדיוקנאות המחותכים יפה, העלילה המתפתחת בקצב סוער או איטי, שלושת הדורות הפועלים בצוותא ובמנוגד, שילוב הפרקים למסכת אחת, צבעי הסביבה הבולטים, הרקע החברתי והמעמדי, ההתנגשויות בין יהודים וגויים, החלומות והפחדים של נער יהודי מתבגר קודם זמנו, מגמות ההתבטלות וההטמעה, ועל הכל ההומור והשנינה – נותנים לסיפורי סדן צביון ספרותי אמנותי מובהק.

סיפוריו של סדן מלאים מתח דראמאטי. ראייתו של סדן היא ראיית ניגודים, הטוב והרע הולכים צמדים, הגדול מתבלט מול הקטן, הרשע לעומת המהוגן, הקרע נגד השלם, מידת החסד מבהיקה באופל האכזריות. החוּמש המחולל בשעת הלימוד בבית הספר נראה “כנער יתום שנתעה ביום סגריר בעיר של ערלי-לב”. ומה נאה “בית קאפילוש3”, הירש קאפילוש וניסלי קאפילוש, “אבי המהפכה של שנת 1848”. אין אלה דמויות-אקראי, שנזדמנו בדרכו של סדן, אלא בניני-אב, אבני-יסוד, שכמותם ובדומה להם היו מצויים לא רק בברודי ובסביבתה, אלא בכל קהילות ישראל.

ראוי להביא לפחות סיטואציה אחת בסיפורו של סדן, שיש בה כדי להדגים ניגוד חמור והיתולי כאחד: בעיר לבוב, שבה ישבה משפחת סדן כפליטי מלחמה, חלתה אֵם-אמו החורגת. מתוך חרדה לחייה לא הסתפקו בביקורו של רופא-הבית אלא כינסו קונסיליום.

והנה קודם ששלושת הרופאים התכנסו בחדר, נחבאנו, אני ואחי, מאחורי ארון-עראי, ולא זו בלבד שלא שמענו אפילו תיבה אחת של לאטיין, אלא לא שמענו אפילו מלה אחת על החולה וחוליה. אבל שמענו בו דיבורים שחזרו: קאסינוֹ, אשת הקוליגה המדמה שאין יפהפיה כמותה, וכדומה בדיבורים, שאין בהם להעיד על שיחה של פיקוח נפש. אחר כך הוציא אחד הדוקטורים שעון, ושלשתם עמדו על רגליהם, ורופא הבית אמר: “ובענין הזקנה – מה ניתן לומר, סקלירוזה שאין לה תקנה”. ונראה, שחבריו ניענעו לו ראשיהם. משעמדו שלשתם בפתח, נשמע דשדוש רגליהם של בני הבית וקולו של רופא הבית: “כן, נועצתי עם חברי וגם דעתם כדעתי, ובכלל, מה שלא תעשה המדיצינה יעשה הטבע” (“מעשים שהיו כך היו”, עמ' 43).


ואמנם הטבע עשה את שלו – הזקנה נפטרה.

התחבאות שני האחים, כדי להאזין לשיחתם של הרופאים, שלפי דעתם היתה צריכה להיות בלשון הלאטינית; בילוּים של הרופאים כחצי שעה בדברים בטלים; הקבלת ענין שיש בו פיקוח נפש אל פטפוטי גברים על אשה יפהפיה, אל אכזבתם של שני ילדים, שציפו לשמוע משא ומתן למדני ומקצועי על גורלה של החולה ואל העמדת הפנים של שלושת הרופאים כלפי בני הבית כאילו עסקו במניעת הסכנה מן החולה – ממחישים יפה מהלך של אירועים רצופים, המטלטלים אותך מתוגה לשחוק, ומשחוק לתוגה. שכן בני הבית היו בטוחים, ואף החזיקו טובה לעצמם, שעשו כל מה שהיה בכוחם לעשות, כדי להסיר את המחלה מן הזקנה ולהאריך את חייה. ביחוד מרעידה אותנו החתימה באותו סיפור קטן, ששני האחים רוח של ספקנות, ושמא מוטב לומר: של ציניזם, נכנסה בהם. “ובאותה שעה ואילך, ככל שהייתי שומע מונח של לעז, הריני חושדו כיסוי של מרמה” (שם).

למהותו של דבר, פועלים בסיפוריו של סדן נפשות וטיפוסים, הממלאים את עולמם של סופרים אחרים, שקדמו לסדן. אלה הם אותם גברים ונשים, זקנים וילדים, כלות וחתנים, רבנים וסוחרים, מגידים ומורים, מאמינים ואפיקורסים, עמי-הארץ ותלמידי-חכמים, חסידים ואנשי מעשה, המאַכלסים גם את סיפורי עגנון וברש, הזז ודבורה בארון. כמוהם משבץ סדן בתוך המעשים שהיו קטעי אגדה, רסיסי פיוט, אמונות תפלות, אנקדוטות, פולקלור, מימרות חריפות, דברי תורה, נטפי שכרון ורוח פכחון. כמוהם הוא רוקם הוויה רצופה, רבת דורות, של יחיד ושל כלל, אלא שאינו ממציא גיבורים ואינו בורא נפשות ואף אינו שם להן סתר-פנים בלטריסטי. אדרבה, הנפשות החיות וקיימות, הבשר-ודמיוֹת, שהיו מכתרות אותו בעליל וממש, או שנמסרו לו בקבלה מאבותיו ומרבותיו, מהלכות בקומתן ובצביונן וממלאות את תפקידן הטבעי, כשידו הטובה של סדן מוליכה ומביאה אותן, נפש נפש למחוז יעודה. בשעת קריאה אנו מסיחים את דעתנו, שסדן מספר על בית אבא ועל דודיו ודודותיו, אלא ודאוּת גדולה משתלטת בלבנו: על בית ישראל יספר כאן!

כל הרוצה למצוא חיזוק למה שנאמר כאן, ילך אצל הפרק הנפלא המתאר את “זמרי בראָד”, ש“עלו וצמחו בתוך מרתפי מעונם ומרתפי נפשם של קהל ההדיוטות, חייטים, גלבים, נגרים, עושי מברשות ושאר אומנים, והמבריחים לסוגיהם בראשם”. לאט לאט נשתקעה בת קולם ולא נשתיירו מהם אלא סיפורי מעשיות. אולם בימי מלחמת העולם הראשונה נתגלה בעיר מי שהיה בנערותו עצם מעצמם ורוח מרוחם של זמרי-בראָד. וכשסדן מתאר את אחרון זמרי-בראָד – תא ושמע:

ישיש מופלג היה, הליכתו שחוחה, רגליו נתונות בסנדלי עץ, לסתותיו העטורות זקן לבן ודל רועדות, עיניו מיוגעות וממצמצות, אבל עקשנות נוראה בפיו ובידיו. בפיו – הוא לא נפתח לכל אמירה של חול, וקולו לא נשמע אלא בהגייה רפויה של אמירת אמן; בידיו – כאילו לא שלטה בהן זיקנה היו נושאות דליי מים, שעליהן פרנסתו העלובה. עיקר פרנסתו לא לצרכיו בא – אלא לתקן סעודה שלישית בקלויז הקטן של ר' שמואל’כן. – – – תיקון של סעודה שלישית שגזר על עצמו הוא לעורר את המסובים למזמורים של קדושה ולהחזיר את שניטל מהם לשרשם…


איזה גלגול מופלא! דמות, שהיתה שקועה בזמר של חולין, במשובה ובלגימה ובסיאוב של נוודים, חזרה בתשובה והנעימה למסובין בסעודה שלישית במזמורים של קדושה. ואין זה אלא נתז אחד מסגנון סיפורו של סדן!


הסיפורים שבספר “באלכסון” אבני-מילואים הם במשבצת הווי גדולה. וההווי הווי מעורב של בני-ברית ושאינם-בני-ברית, שמתיחות עולם ביניהם, ועם זה אינם יכולים להתקיים אלא בצוותא. פטרו קטולניצקי הגס והאימתן, והפונדקי היהודי וילדיו הנפחדים בסיפור “הצל הטוב”, מיקיטה וסוחר החזירים והנאַטקו הרקולס וזליג בסיפור “מגרש”, אף על פי שהיחסים ביניהם הם כמעט כיחסי קין והבל, הריהם מחוברים זה לזה חיבור של קיימא. גלגל-המזל של זליג, זה מישחק-השעשועים, הגורר אחריו לא רק הפסד ממון, אלא גם שפיכת דמים, איננו ענין של בילוי ושל סיכוי לזכייה בלבד, אלא הוא סמל. זהו גלגל-מזל, גלגל של עליה וירידה, שאין לו סוף. שכן לאחר שהנאַטקו זכה בערמה רבה זכייה גדולה והציג ככלי ריק את הפרוס, בעל-השעשועים החדש, שבא במקומו של זליג, ולאחר שהנאַטקו נרצח מתוך נקמה על ידי הפרוס – שוב ביצבץ ועלה זליג וקולו הידוע נשמע מתוך אותו צריף עצמו, כבתחילה. ובלבו חשב: “בואו, גלגל-המזל עומד על מכונו. בואו, יש רווחה, הנני”. ושוב באו שלשתם, מיקיטה ואיבאן וסטפאן. הם וכל הדומים להם. “והעיקר, שהיו בטוחים, כי יזכו במחרשה ובסוס”. גורל סבוך בגורל. המשחק והמישחק, באי היריד וגלגל-המזל, המַשלה והאשליה, היהודי והגוי, הרוצח והנרצח, מתנים זה את זה. וסדן מגלם תנוּת גומלים טראגית זו בקווים חתוכים וברורים.

כל אחד מהסיפורים בספר “באלכסון” הוא קטע של הוויה רוטטת, יהודית ושאינה יהודית. שפע של דמויות ומאורעות בהם. ראשיתם בתיאור רגיל וסופם באיזו פואֶנטה, המטילה אור מרוכז על כל ההשתלשלות. כאלו הן הרשימות הקטנות והחריפות “דחי”, “הפלא”, “אלישע”. לפרקים מורגש, שסדן פתך מסממני שופמן לסגנון סיפורו, אלא שאין בכך כדי למעט את דרך עיצובו המיוחד.

עם כל בזקי ההומור שבהם אין הסיפורים שאובים ממחוז השקט. הם מַתז המציאות הבוערת. לא שלוות-עולם בהם ולא שלום-בית. מתוכם בוקעים רעידת-עולם ורעש-הבית, אם של תבל רבתי ואם של הבית היהודי בהזדעזעו.

זהו סדר-עולם זוטא, הנראה לעין כמרושע וזדוני, שהוא אולי חלק של סדר-עולם רבא. אולם הכרת קיומו של זה, העולה מהשקפת עולמו של סדן כהוגה-דעות וכפובליציסט, איננה עולה מסיפוריו. רחוק הוא מתיאודיציאה, אין בהם רמז לצידוק האֵל במעשיו, קל וחומר שאין בהם צידוק מעשיהם של בני אדם. לפיכך גרסנו, שהם ספוגים טראגיזם, העומד נדהם נוכח זרוּיות של אֵל ואדם כאחד.

אין סדן מהלך “על גבי ההתרוצצות באנפילאות של לבד, שלא להדריך את מנוחתו של האזרח השקט”, כתיאורו באחד הסיפורים; להיפך, הוא מדריך מנוחה, מעורר ומנער. לעתים קרובות נכנסים לתוך סגנונו ההארמוני תיאורים חדים כחרב-פיפיות, הדוקרים את הקורא עד זוב דם. כאלה הם תיאורי החורבנות ונפש השבויים, החוזרים מן המלחמה. על דרך זו מתוארים אימי הפרעות ביהודים בימי ההפיכה. אך לא הם בלבד. גם הנוף הוא, לעתים, חלק מן הזוועה המקומית או העולמית, כשם שלעתים הוא מבהיק בזיווֹ כהיפוך גמור להרגשת הקדרות הנפשית. אך יש שרצון-החיים הבראשיתי מערים על הסכנה ומדביר אותה. מוראות הנוף ורעמי קולו נסוגים מפני קול האדם ועוז נפשו.

בספרו “שנות חיים”, שהוא המשך ל“ממחוז הילדוּת”, מספר סדן מאורע אחד מימי מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהחיילות הרוסים נתקרבו ומשפחתו נמלטה מן העיירה גלינה ללבוב. לאחר שהדודים עם המוזג הלכו לבקש גוי, שיאות להוליכם ללבוב, נמצא איכר, שנתרצה להם מתוך שהמוזג שידלוֹ בדברים ופסק לו דמים מרובים:

אך ישבנו בעגלה הגדולה, שנרתמה לשני סוסים גדולים, וסוס שלישי, צעיר ונאה, מהלך על ידם, והתחלנו בתוך הערפל הנמוג של הבוקר, להפליג בשדות, ניתן לי לראשונה לקיים תפקידי – סביבנו נראה עשן להבות, אילו העיירות והכפרים, שחיל-אויבים העלם באש והדי-יריות תותחים מתגלגלים והולכים, והאיכר מטה אוזן ואומר: אדונים, חוששני שראוי לי, שאחזיר סוסי ואשוב לכפרי שאיני יכול להניח ביתי בלא בעלים. היו הגדולים שבעגלה משדלים בנו: שירו, ילדים, שירו ולא ישמע הגוי הדי-תותחים. נשמענו להם ושרנו שירי ילדותנו החביבים, ואני כמנצח על המקהלה הקטנה. תעלומה כבדה בלבי ואני מחריש יגונה ונותן קולי בשיר, שהרי אני עתה הכל. שרנו, מלוא גרוננו שרנו, במסירת נפש שרנו – – – ואם כי קולנו לא החריש את קול התותחים, הרי הבריח מעט פחדנו, וגם האכר דבקה בו שמחתנו, וכשהפסקנו עייפים מרוב התאמצות, פתח גם הוא בשיר (עמ' 40–41).


חוויה זו – אמר סדן – היכולת להשתיק תותחים בכוחה של שירה, נעשתה לו סמל לכל ימי חייו.

 

סדן המבקר

א

ביקורת הספרות נכתבה על ידי סדן מגילות מגילות, ולא כחטיבה שלמה או כתורה חתומה. אין קביעת עובדה זו באה למעט את דמותה כחוּט-השׂערה. חזיון רגיל הוא, שמבקר לא רק משנה פסקי-דינו, אלא אף מתקן את הנחותיו הראשונות, אם מפני שלו עצמו נתגלו במרוצת הזמן אמיתות חדשות, או מפני שאחרים גילו אותן ונתקבלו על דעתו. ואם בספרות העולם כך, בספרות ישראל, שבה עדיין אבני הבוחן ואבני הבדק רותחות, והמסד רק מתאשש והולך – על אחת כמה וכמה.

כמבקרים אחרים באותה תקופה היה סדן מושפע בתחילה מן הביקורת הקרויה אימפרסיוניסטית. לזו יש, כידוע, גוֹן סובייקטיבי, כלומר: הקורא המבקר מתאר את הרושם שעשתה עליו יצירה מסויימת בלא לצרף לכך חומר-הוכחה המעיד על טיב הערכים האובייקטיביים, הכלליים4, המשוקעים באותה יצירה. נטיותיו ודחיותיו הסובייקטיביות של המבקר נעשות, כביכול, חוק ומופת. בספר-הכינוס הראשון של מסותיו (“אבני בוחן, תשי”א) דן, כנראה, סדן “דין גניזה על כמה וכמה דברים” מסוג זה, אך מקצת מהם נכללו. לפיכך ראה המכנס צורך להטעים, ש“הקורא יבחין במהלכה של ראיית-הנושא, שפעמים הוא כקו רסוּק, ואפילו כדי אמירה וניגודה, אך לרוב הוא כקו רצוף”.

אחר-כך נקט סדן שימוש מופלג בשיטה הפסיכואנאליטית בביקורת הספרות. בתחום זה היה נועז מאד ומושכלותיו ומימצאיו הכניסו זרם של חידוש בביקורת העברית. אחת מעבודותיו המובהקות מבחינה זו היתה “פרקים בפסיכולוגיה של י. ח. ברנר”, שנתפרסמה בירחון “אחדוּת העבודה” בשנת תרצ"א. בפתיחתא של עבודה זו כתוב: “השורה הארוכה של דוגמאות, המצויות ביצירותיו של המחבר, מוכיחה לנו, כי הבלתי-מוּדע בקעה רחבה נגדרה לו בעולם של הנפשות הפועלות, שאין הן בסופן אלא בבוּאות או גלגולים של המחבר”. כל המונחים וההנחות של הפסיכואנאליזה באים במאמר זה לידי הפעלה; יצרי-עריות, חוויות הילדוּת, ההיסח וההדחה, תסביך הפחיתוּת, תסביך אֶדיפוס, הפורקן המקל, דוּ-ערכיוּת וכיוצא באלה. בשקידה מרובה ובחריפות גדולה ניתח סדן את רוב סיפוריו של ברנר והביא מהם טעמים ונימוקים דקים ומשכנעים לאימוּת הנחותיו. ואף היום, שהוא התרחק משיטה קיצונית זו, עדיין אנו קוראים בהנאה ובהשתוממות אותו מאמר נרחב, שהוא מלאכת-מחשבת למופת. ברם, דווקא שכלול זה בשימוש בשיטה הפסיכואנאליסטית הבליט את מגרעתה: הקורא הוּסט בכוח גדול לזווית-ראייה אחת, האור הוצלף על בחינה אחת, על היצריי והטבעי בנפש היוצר, וברנר הוֹראָה לנו באורח חד-צדדי. לא לחינם עורר מאמר זה בשעתו תגובות שונות. לא שעירערו על האמיתות שנתגלו בו, אך הורגשה מידת קיפוח. ברנר איננו רק כזה. הוא גם כזה. ואין לפלגו, בחינת מקצת אמת במאמר זה ומקצת אמת במאמר אחר. עצם השיטה מקפחת בחינות אחרות באישיותו של ברנר וביצירתו.

ולפי שמאמר זה, שכותרת-המשנה מעידה עליו שהוא לקוח מתוך ספר, שלא נכלל עד היום הזה בשום כינוס, מסתבר, שהוא עתיד להופיע, אם יופיע, כיצירת-נעורים, כתחנת מעבר, ולא כפרק עצמיי ומהותי של מסכת הביקורת הסדנית.

עוד בשנת תרצ"ט ראה סדן להגיב על דברי צמח, ששלל את השיטה הפסיכואנאליטית בביקרתו וטען, שרק תורת-הספרות נשׂכרת הימנה ולא הספרות, וכי “היא מוליכה תמיד אל המחבר ולא אל יצירתו”. וסדן אומר: “ריאקציה בריאה היא בנו, אם תחת ההרגל שנעשה טבע לראות את היצירה בלבד, התחילו רואים אצלנו גם את היוצר. הייתי אפילו אומר, כי ההפרזה מבחינה זו לא תזיק, והמשל בכפיפת המקל לצדדיו מתבקש כאן ממילא. הרי בסופו של דבר גם היוצר איננו כמות מבוטלת – בין נגיע אליה בשיטה אחת בין נגיע אליה בשיטה אחרת” (“אבני בדק”, עמ' 205).

וראוי לשים לב לתיבה הפרזה, שהדגשתה היא מעשה המעתיק, שכן כמה מן הטוענים נגד השימוש באותה שיטת-ניתוח טענו באמת נגד ההפרזה, אף על פי שגם הם הודו בתועלתה כאחת השיטות. לימים, פרש סדן מהפרזה זו. ב“שלוש הערות” לספרו “על ש”י עגנון" אומר סדן “שראה את עצמו מחויב בבדיקה חוזרת של עצמו. חובת-בדיקה זו כרוכה לא בלבד בשינוי הרצוי של מעמד-ההבנה, אלא גם בשינוי המצוי של מעמד הידיעה בגופי דבריו של המספר”.

יתרה מזו: הפסיכואנאליזה היא משנה סדורה ושלמה, ומי שאדוק בה מן הדין שיהא מקבל את דינה גם בתחום הדת, מקורותיה, גורמיה ועתידה. זיקה כזאת לביקורת פסיכואנאליטית לא תצוייר אלא במחובר להשקפת-עולם חילונית מסויימת, שדב סדן נתן לה במרוצת השנים גט-פיטורין. ואף זוהי עילה לצמצומה של השיטה הזאת בספירת הביקורת של סדן, צמצום, שיש עמו הרחבה והשגת האמת בדרכים שונות ומגוּונות.

בין כך ובין כך היה סדן חלוץ הכיווּן הזה, ואף היה בו מן השכרון של ראשון, של מגלה דרך במלכות הביקורת שלנו. הוא נעשה מורה-הוראה לתלמידים, ולפעמים שלא בטובתו. שכן עדת-המחקים מטבעה שהיא אדוקה ומדקדקת בשיטת הרב יותר מן הרב, ועל-ידי זה היא משבשת את משנתו ומוציאה עליה שם רע. הראשון, שהוא נועז, אין סגולת-ההעזה נוטשת אותו גם בשעה שיש צורך להגיה את שיטתו הקודמת, או להטיל בה שינוי ניכר, ואילו הדורכים ביִקבו וההולכים בעקבותיו סר כוחם לחדש או לשנות שינוי של ממש, והריהם מחזיקים בנושנות וכפותים לנוסח ראשון.

על דרך זו נעשו תלמידיו משועבדים לשיטה האנאליטית לאחר שהרב כבר פרש ממנה. סיפר רוברט גרייבס: פעם שאלתי עלמה הלומדת ספרות אנגלית אצל פרופסור: “אילו שירים את קוראת ונהנית ביותר?” והיא השיבה ברוב הדר: “שירים לא להנאה ניתנו, אלא לניתוח ניתנו”…

סדן התחיל מלטש את הקצוות ומסיר את הזיזים שבשיטת ביקרתו הקודמת, ובכשרון ארדיכלי למופת בנה שיטה ממוזגת, סינתטית, שהביאה עמה הישגים ניכרים, המייחדים לו מקום נכבד בקריית הביקורת שלנו. וכבר אמר גיתה: “רק מי שנושא בקרבו סינתיזה, יש לו רשות לאנאליזה”. סדן טיפח את ההנחה בדבר חשיבותה של הביוגראפיה, חקר גורמי יצירה אחרים, ניתח מוטיבים, מיין סוגים, בדק טכסטים של יצירות, השתמש בדרך ההשוואה של נושאים ושל יוצרים שונים, חשׂף סמלים ודימויים, מסורות ומקורות, קצבים ומשקלים, עמד על צדדים צורניים, סגנון וניבים וכו'. אולם עם זה, הוא חתר אל הראייה הכוללת, אל מיצוי המשמעות של ערך היצירה ועומקה. פעולות חקר וניתוח אלו לא האפילו על האופק כולו. השיטה המקובצת העניקה לו ולנו כמה דרכי חדירה והבנה ביצירה, ששיטה דו-צדדית אינה מסוגלת לכך.

ב

ולא שיטתו בביקורת בלבד הורחבה במרוצת הזמן, אלא גם השקפתו על הספרות העברית. סדן אינו גורס את המונח “ספרות עברית חדשה”, אלא “ספרות הדורות האחרונים”. הראשון מצמצם את היקפה של הספרות בתחום של מאתיים שנה בערך, ואילו האחרון רואה אותה כתוצאה של שלושה זרמים, שנשתפכו לתוך נהר אחד, והם: החסידוּת, המתנגדוּת וההשכלה. שלוש אלה, שנוסח תרומתן שונה ומיוחד, כל אחת מהן השקתה לפי דרכה את הפרדס של תרבות ישראל, הצמיחה פרחים ופירות, הטביעה חותמה בתודעת העם, ואין להפריד בין שיעורי חלקן המקובץ. ולא צמצום הספרות החדשה לתנועת ההשכלה בלבד מרוֹששה ומקפחה, אלא אף העמדתה רק על מה שנוצר בלשון העברית. ההנחה בדבר קיום תלת-זרמיות צד-השלמה לה בתלת-לשוֹניוּת. שכן גם היצירה בלשונות גולה, ביידיש ולאדינו, היא אבר חי מגופה, ואף מה שיצרו סופרים יהודים בלשונות לעז ובלשונות נכר – בכלל ספרות ישראל הם. הכוח היוצר היהודי הבקיע לו דרך בכל מקום ובכל שעה ובכל לשון, ותמיד יתנכר בפריוֹ. גושפנקה של רוח ישראל טבועה בכל יצירה של בן-ישראל, בין נשאר נאמן לביתו ובין נטשוֹ והלך לרעות בכרמי זרים. לעולם אין יינו של ישראל יין-נסך. אם כך ניגש לספרות ישראל, אומר סדן, יתגלו לפנינו עומקה ורוחבה. ולא עוד אלא שתופיע לעינינו מערכת צינורות סמויים, שדרכם מצטלבות השפעות-גומלים, המחלחלות בכל חוליה וחוליה של שלשלת יצירתנו. ייחשפו זיקות וסמיכויות, שלא שיערנון, וגוּלוֹת-מים תחתיות ועיליות יפכפכו ויתמזגו ביצירה אחת בת הדורות האחרונים.

זוהי תמצית תמציתה של משנת סדן, שהוא חוזר עליה מפקידה לפקידה ומבססה ומשכללה בחומר-הוכחה חדש ורב-ענין.

כשלעצמי, נראה לי במשנתו זו קודם כל עקרון הרציפוּת. ספרותנו החדשה אינה ניתוק אלא המשך. ובלשונו של סדן: “אין היא אלא מחזור אחד בכל הספרות העברית, הנמשכת ברציפות אלפי שנים”. סימן-ההיכר של קודש וחול, קודש בספרות ישראל עד ההשכלה, וחול מתקופת ההשכלה ואילך, וביחוד בימינו – אינו מקובל עלי ואין הוכחה בצדו. קודש וחול היו מעורבים גם במקרא וגם בספרות ימי-הביניים, וכבר עמדתי על כך במאמרי “רציפותה של ספרותנו”. מבחינה זו עשה סדן מלאכת ביסוס נאה ויסודית, הראויה לכל שבח. אולם ענין התלת-לשוניות, אף-על-פי שיש בו גרעין של אמת, הרי גישתו ליידיש, הרואה בה ובמייצגיה שלומי אמוני העם, יש בה מן ההפרזה, שהסברי-לוואי אינם עשויים לתת לה תיקון.

השוֹאה, שנתרגשה על יהדות אירופה, שיידיש היתה בפיה ובעטה, וסופם של ראשי הייבסקציה, שמיתתם האכזרית כיהודים היא כפרתם, מהממות אותנו ונוטלות כל יכולת נפשית להתווכח בנידון זה: קל וחומר לקשור קטיגוריה על האשמים. אפשר, איפוא, מטעמים אלה או אחרים להימנע מלטפל בסוגיה חמוּרה זו. אך אם מטפלים בה, הרי מידת האמת והמצפון הלאומי מחייבים, שנהא שואלים שאלה קשה ומכאיבה: יידיש זו, ששרשיה וגזעה הזרים גוירו וקודשו קדוּשת-בית, מה אירע לה, שקמה על העברית וביקשה לדחותה ולעשותה “לשון מתפגרת”? כלום היו ועידות צ’רנוביץ, הפוליטיקה הלשונית של ה“בּוּנד”, הייבסקציה וכו' מקרים טפלים בלבד, תאונות קטנות, ולא מרד לאומי מחפיר, שמחולליו ביקשו להחזיר את תרבותנו לתוהו? האמנם רשאים אנו לעבור בשתיקה על אותו חזיון ממאיר של הייבסקציה ברוסיה ושל חלוציה השונים בארצות שונות? האפשר לפטור יידיש מכל חובה ומכל אחריות ומכל חטא ללשון העברית ולעם ישראל? ושמא היה בעצם התפתחותה משום פיתוי להשתלט לא רק על הלשון העברית, אלא אף על ההיסטוריה העברית? יידיש ולאדינו קניני הזמן הם, יחסיים הם, בני חלוֹף הם, לעומת הלשון העברית, שהיא מוחלטת ובחינת נצח ושום שוֹאה לא תכלה אותה. מסתבר, שהרצון לעקור הכרה זו מלב העם ולשׂים את כתר הנצח על ראש יידיש, היה מקנן בתנועת יידיש עשרות שנים, אלא שהשעה לא היתה כשרה והתנאים לא בשלו להגשים אותו או להטילו על העם בכוח הזרוע. אולם משניתן שלטון פורתא בברית-המועצות לבעלי יידיש, מייד “טיהרו” אותה מכל יסוד עברי ומכל כתיב עברי, כדי שתחיה כולה בזכות עצמה ולא תיזקק לזכות אבות. היא סירבה להיות "שברי לוחות”, כביטויו של סדן, אלא נשתנתה להיות, מכל מקום בעיני עצמה, לוּחות-ברית חדשים, המפירים ברית עתיקה.

אין זה איפוא מן המידה להציג את תעודת-הזהות של יידיש בלא לצרף לה “פרטים אישיים” אלה. אין טלית היחסים בין יידיש לעברית טלית שכולה תכלת. ה“סִימבּיוֹזָה”, בלשונו של סדן, לא עלתה בעשרות השנים האחרונות יפה כל כך. היא היתה עלולה להביא חלילה על הלשון העברית טרומבוזה.

ואל נא יאמרו: היו גם חלקים אחרים בעם, שיחסם ליידיש ולעברית היה שונה לטובה. ודאי היו. אולם, לצערנו, היה ה“בונד” ושאר שוללי ציון נציגים אותנטיים יותר ליידיש. הציונים הטובים, ובייחוד הדור הצעיר שהתכונן לעליה דיברו עברית וראו ביידיש לשונם בהווה ולא בעתיד, ולא הם היו קרואים לבצר את קיומה, לכל היותר היו מתבלים דיבורם ביידיש ושרים שירי-עם, נהנים קצת ממורשת סבתא, ומודים בצורך להציב נפש ליידיש, לחקרה ולתרגם כל מה שנוצר בה. זה הרבה מאד, אך תקומה ליידיש לא היתה עשויה לבוא מכך. משהרגישו בכך נציגי יידיש, בערה בהם חמתם עד להשחית, וכשעלו לשלטון אף השחיתו את היסוד. אין זאת אפיזודה, שאפשר להתעלם ממנה. זה היה חוק-מרד אימאננטי של שפת-בית, שראתה עצמה מקופחת, חילונית, שבכל שעה חגיגית, ואין צריך לומר, בעידן דקדוּשה, מסיחים את הדעת הימנה וממירים אותה בעברית: חוק זה זרם בדמה והרתיח אותה משעה שנתעוררה בה התודעה העצמית.

התפתחות מעוקמת זאת עתידה היתה להגיע לידי שיא בהכרזת יידיש כשפת המדינה היהודית בבירוביג’אן. או-אז היתה האומה נפלגת לשתי אומות, אלא שנתחוללה הפורענות וקברה גם סיכוי-בלהות זה. הסימביוזה נסתיימה איפוא בפירוד גמור.

מגלגלים זכות על-ידי זכאי וחובה על-ידי חייב. וכשם שאנשים אחראים למעשיהם, כך תנועות אחראיות להם. סדן מדבר על יידיש לא כאוצר מלים ואידיומאטיקה, הצרורים בגווילים ובספרים, אלא כתנועה, והוא דן בסופרים שדיברו וכתבו בה ופיתחו אותה, כלומר, כנושא חי. לא תצוייר איפוא סקירה על הסימביוזה של שתי הלשונות בלי לנגוע בנגע זה שנתגלה בבית. הביוגראפיה של חיי-שיתוף אלה פגומה.

ואין זה אלא ראשית דיון בענין הטעון יתר הרחבה.

ליקוי-מה מצוי גם בפרופורציה, שסדן מייחד לכל זרם בתלת-הזרמיוּת מבחינת חלקו בהשפעה על ספרותנו. בשעה שאנו עוסקים בספרות עברית חדשה יש בידנו קנה-מידה אמנותי, אֶסתיטי, טכני, לשוני, שעל פיו אנו קובעים ערכה של כל יצירה. מה שאין כן כשאנו מדברים בספרות חסידית או מתנגדית. שהרי איש אינו מפקפק בערכן הספרותי, למשל, של המעשיות לר' נחמן מבראצלאב, כדרך שהכול מעריכים את החטיבות הספרותיות והאמנותיות המשובצות בתלמודים ובמדרשים. ברם, האמירה שההשכלה, החסידות והמתנגדוּת “יונקים ממסתורי-שרשים משותפים, ביתר דיוק: משורש אחד, ונפגשים בסופם בצמרת, ושעל כן הספרות של שלשתם, היא היא הספרות העברית החדשה” – היא כוללנית מדי. הכללה סתמית זו, שאין עמה הגדרת מהותה הספרותית והאמנותית של התרומה החסידית והמתנגדית, במשמעו המודרני, טומנת בתוכה סכנת טשטוש, העלול להביא עמו ירידת הערך של מטבע היצירה. דברי סדן עשירים בהוכחת העיקרון של התלת-זרמיות, אבל טעונים השלמה רצינית בתחום ההערכה של עצם היצירה החסידית או המתנגדית ומתן סימנים ברורים לערכה הספרותי והאמנותי. ושוב: העמדת שלושת הזרמים כשווי-זכויות-ודרגות כיצירה ספרותית, יש בה משום יחס של יראת-כבוד, אך אין בה כדי לצאת ידי חובת הערכה ספרותית ואמנותית. מן הדין למצוא תחילה מכנה אמנותי משותף, לא מוסרי ולא דתי, על כל פנים לא אלה בלבד, אלא אמנותי, אסתטי. דרך משל: סיפורי מעשיות ואגדות ומיתוסים, שנוצרו על אָבני החסידות, אפילו יש בהם מעוף ורגש ומחשבה עדיין אינם כשלעצמם בגדר ספרות במובנה האמיתי, שסדן וכולנו מתכוונים אליה. מן ההכרח שיהיו מלובשים לבוש אמנותי – ויש גם כאלה – או שיהיו מעוצבים לפי כללי יסוד של עיצוב ספרותי. בלעדיהם הם כעין מקורות, אוצר של נושאים וסמלים, פרחי פוֹלקלור, מראי-מקומות, חומר גלמי לספרות, ולא הספרות עצמה. תמיהני, שסדן לא הרגיש בחסר זה, ולא השלים עד כה את משנתו בבירור טיבה הספרותי של החסידוּת או המתנגדוּת, לא דרך הכללה, שאינה דרכו, אלא דרך הפירוט והניסוח, שהם כוחו של סדן.

אבל, כאמור, יש בעצם פיתוח העקרון של רציפות משום הפריה גדולה, העתידה להעשיר את מחקרינו.


יפה היא הבחנתו של סדן בין ספרות-לעז שנכתבה על ידי סופרים יהודים בלשון הגויים בשביל ישראל ובין ספרות-נכר, שנכתבה בידי יהודים בשביל הגויים. וסדן נותן בהם סימני-היכר:

הסופר בן-ישראל, שהלך ללשון הסביבה כלשון-נכר להיטמע בה, עמה ושירתה, הנפתולים שבין העולם שהוא ביקש לעקור עצמו מתוכו ובין העולם שהוא ביקש לנטוע בו את עצמו, היה בו ככוח מתסיס, ואישיותו, שעמדה בנפתולים אלה, נגלית לפנינו עזה ומגוּונת; הסופר שהלך ללשון הסביבה כלשון-הלעז, לעשות בה סניף לספרות ישראל, לא ידע את הנפתולים האלה, או ידעם במידה מחוקה, ולא נסער כקודמו בהתנגשות של שני העולמות, שכן הסתדר כביכול בנוח בשוליהם, ואישיותו, שעמדה בפינה שבה אין משב האור והאויר מרובה ביותר, נגלית לפנינו קלושה ומעומעמת".

אולם נראה לי, שהוא מייחס להם השפעה נפרזת על ספרותנו בשתי לשונותיה (עברית ויידיש). הבודק יפה ימצא, שהשפעתו של היינה היהודי, למשל, על ספרותנו היתה במשך שנים הרבה פחותה מהשפעתם של גיתה ושילר, שאינם יהודים. אם איני טועה, תורגם משהו מהיינה לעברית בפעם הראשונה בשנת 1887 (תרמ"ז). והלא התרגום הוא הסימן העיקרי למציאותה של השפעה. מסקנתו של סדן, שספרות-הלעז ראויה לכינוס, היא מסקנה נכונה, אך מערכת ההוכחות בדבר עומק רישומה בספרותנו טעונה ליבון, ואפשר להעמיד הוכחות-שכנגד, שלא יהיו פחותים במשקלם.

ביחוד טמונה נקודת רפיון בהערכת הזרם החסידי והמתנגדי.

זכותו הגדולה של סדן, שהיה סופר עברי ראשון, שעשה ספרות יידיש נושא עיקרי לביקרתו ולמחקרו, כלומר, לא בחינת “וגם מזה אל תנח ידך”, אלא עיסוק שיטתי מתמיד ומעמיק. על דרך זו אפשר לומר עליו, שהוא מבקר-יוצר ברשויותיהן של שתי הספרויות, ובתחומי שתיהן הישגים לו. איני יודע אם חוקרי ספרות יידיש שָמוּ את לבם גם לכך, שסדן העלה אַספּקטים חדשים ומיוחדים בהארת ספרות יידיש, שעד כמה שידיעתי מגעת לא העלה אותם שום מבקר יידיש בעולם. ואין פלא בדבר: כסופר עברי מובהק, המעורה במורשת-הרוח של עמו והבקיא בכל חדרי יצירתו, הוכשר מלכתחילה למה שלא הוכשרו אחרים. עינו הבחינה בספרות יידיש זיקות והקשרים ואזנו קלטה צלילים ורמזים, שלא נתגלו לזולתו. הוא רואה תמיד לפניו מסילת-השפעות דוּ-סיטרית על כל נטיותיה ועיקוליה, ומבליט כל יסוד ויסוד מתוך ההכלאה וההצטלבות של רישומים.

חוששני, שסופרי יידיש, אשר שמחו שמחה רבה במתנה זו ששמה דב סדן, שהגורל זבד להם, הסיחו את דעתם מן המתן שלו, מחלקו המיוחד וטיבו. רושם הוא בי, שמדי דבּרם בו יוצאת נפשם לבן-יקיר זה ומשפיעים עליו דברי מתק. עצם היזקקוּתוֹ לחקר ספרות יידיש הוא מין נס בעיניהם. שכן רוב הסופרים העברים בדור הקודם, ומכל שכן בדורנו, לא טיפלו בה בכובד-ראש ולא התחקו על שורשי התהוותה.

מכל מקום, מבין גל ההערכות מצד סופרי יידיש, שנזדמנו לידי, לא מצאתי אלא ניסויים קלים לעמוד על טיב ביקרתו של סדן בתחום ספרות יידיש, ואילו רובם מעתירים עליו אמרי-שבח ונופת-צופים.

והלא סדן העמיק חקר בתחום זה, כפי שלא עשה שום סופר עברי לפניו. רק לשון ענוותנות נקט סדן באמרו בהקדמה לספרו “אבני מפתן”, שהוא נתכוון לעורר את הקורא “לדרוך על מפתנו של הבית”, בית היצירה של ספרות יידיש; לאמיתו של דבר, הוא מכניסנו במאמריו לפני-ולפנים. בכלותנו לקרוא בספר זה ובמאמרים אחרים, שלא נכללו בו, ברור לנו, שלמדנו הרבה. הוא מושיט לנו בקנה ידיעה נרחבת על ראשונים בספרות יידיש, על סופרי ביניים ועל אחרונים. אברהם גולדפאדן ונחום מאיר שייקביץ, שלום-עליכם ופינסקי, יהואש ולייוויק, גלאנץ-לעיעלעס ואיציק מאנגר, אוֹפאטוֹשוּ ומאסטבוים, פוקס וברגנר, ניגר וצינברג ביקל ויינשטיין ופאפרניקוב ועוד – כל אחד מהם מתבאר בייחוּדוֹ ובשיתופו, כחוליה בשלשלת ספרות יידיש. על דרך זו קמה וניצבה לפנינו דמותה של יצירה זו, אסכולותיה וחביוני השפע והתפתחותה. סדן מקנה לקורא יחס של כבוד לספרות יידיש, כספרות-אחות, שמאמציה היציריים והישגיה מובלטים ומומחשים על ידו בטוב טעם ודעת. מאלפים ותמציתיים הם דבריו על הזרמים השונים בשלושת המרכזים כגון ה“שטראָם” בשירת-יידיש ברוסיה, ה“כאַליאַסטרע” בשירת יידיש בפולין, ו“אינזיך” בשירת יידיש באמריקה. הוא חושף את שרשי התהוותם, שהיו נעוצים בתחושת-עולמם של משוררי יידיש, שנתגבשה לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה שלאחריה, שיש כורח בתמורה בביטויה של הנפש, שהורעשה עד היסוד בה ואינה מה שהיתה קודם לכן. הסבריו מקרבים אלינו סופרים אלה כיוצרים יהודים, שיצקו את הוויית העם בדפוסי פיוט וסיפור אמנותי, וסייעו להכרת עצמנו הלאומית והאנושית מעבר לכל אידיאולוגיה, שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם משמעות יצירתם.


בסמיכות לכך ראוי לומר דבר של שבח על חזיון ספרותי-חברתי מורכב, שסדן השכיל לבארו לעומקו. כוונתי לעניין הסופרים היהודים בתחום הלשון הגרמנית. בספרו “הנמר וידידו המנמנם” חשף את שרשי “הנאציזם הרוחני”, שהיו נעוצים במלכות הספרות הגרמנית. יוצרים יהודים בתחומים שונים, שלכאורה נתאזרחו בספרות הגרמנית ותרמו לה מן העידית, ואף-על-פי-כן לא שפר גורלם. גדולה היתה המתיחות ביניהם לבין עמיתיהם הסופרים וההוגים שאינם-יהודים עד שסוף-סוף פקעה האשליה בדבר הסימביוזה, והטראגדיה הופיעה במערומיה. וכל זה, משום שעמידתם היתה “עמידתו של הזר והרחוק באשכנז, שאפילו הוא מקיים תעודה, שגודל-תועלתה גלוי וברור, אפילו הוא מחלץ מצרה ויסורים, סופו נעשה שעיר לעזאזל, שעליו נשפכים כל הכעס והחימה, שנועדו לכתובת אחרת, – מעמד השליטים. סופו נעשה כלי-רעם5, הקולט כל תצבורת-השנאה, שעלולה היתה להתפרק במרד והפיכה” (עמ' 20).

הרבה דברי-חכמה ובינה באדם בספר זה.

ג

אם בתיאור סדר התהוותה של הספרות העברית ומגמת הוויתה ראיתי להביע קצת ספקות וערעורים, הרי עצם מפעלו של סדן בביקורת הספרות העברית ראוי, לדעתי, להערכה גבוהה. הוא יסודי, מקיף ורב-השראה. בו חוּבּרוּ יחדיו חקר התולדות, עיון במהותה של יצירה, הגדרת ייחוּדוֹ של היוצר, ירידה אל השיתין של שפת היצירה, חכמת הפרדה והרכבה, גילוי מקורות והשפעות, תוך הבלטת הסגולי והעצמיי ותוך הצמדת העין אל החטיבה השלמה והכוללת. זהו מפעל שקומה לו וצורה לו. אין הוא בנוי אבני-יד קטנות, אלא אבני-גזית. לא לחינם קרא לספריו בשם “אבנים” (אבני שפה, אבני בוחן, אבני מפתן, אבני זכרון); ללמדך שיש כאן מסד וטפחות, בנין כבד, בניין-מידות. ולא בזמן קצר הוקם. שנים רבות שוקד סדן על הקמתו לפי תבנית שראה בחזונו. אין אצלו מקריוּת או רפרוּפיוּת, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, עומק, שרשיות.


סדן לפת את עמודי-התווך של הספרות העברית החדשה: ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, עגנון, הזז. וכן כתב, ביתר צמצום, גם על משוררים ומספרים אחרים, ואף בחלקתם היצירית חרש (פיכמן, שמעוני, שניאור, ברקוביץ, שלונסקי, ש. שלום, שנהר, אלתרמן, יצחק קצנלסון, ש. בן-ציון וכו' וכו'). באלה ובדומיהם שיקע את רוחו היוצרת, המנתחת והממזגת, בחנם מצדי צדדים, ירד לעומקם ולרוחבם, עקב אחרי כל קו, בדק כל פליטת-עט, כל מוטיב, צירף את הנגלה לנסתר ולמד מן הסמוי על הגלוי, וכך העלה לפנינו ברוחב תפיסתו דיוקנאות של יצירות ויוצריהן. מכאן ואילך אי-אפשר שלא לראות את ביאליק או את עגנון באספקלריה של סדן. כל מבקר הבא אחריו קלוטה עמו ראייתו של סדן לרצונו או לאָנסוֹ. משום שסדן שירטט את דמות-השתייה של יצירתם. אין דומה עגנון שמלפני ביקרתו של סדן לעגנון שלאחריו. חס לנו לקפח את חלקו המיוחד, המקורי והמבורך של קורצוייל בתחום זה6, אולם סדן נהנה מזכות-ראשונים, שהיא היקרה שבזכויות. עוד זכורים לנו מוּספי “דבר” לשבת, שרובם ככולם היו מוקדשים לביאליק, לעגנון ולטשרניחובסקי. זה היה חידוש רב בשעתו, שהפנה את דעת המשכילים לצדדים שונים ביצירתם, שלא הוּשם לב אליהם קודם לכן. ולא הגילויים בלבד היו חשובים, אלא דרך החקר ושיטת הביקורת, שאפשר היה לתיתם אחר כך ענין לסופרים אחרים.

נאמר כאן, שסדן לפת את עמודי-התווך של הספרות העברית. לכאורה, הקדיש סדן תשומת-לב וכוח יצירה רב גם לבינונים ואף לקטנים. ידועה חיבתו לנידחים, לשכוּחי-חיים, לעלובי הדורות, שטרח הרבה לא רק כדי להציב להם נפש, אלא אף לבנות את נפשם ולייחד להם מקום בתולדות הספרות. ולא עוד אלא שפיתח תיאוריה, הבאה לא רק להצדיק את מאמציו בתחום זה, אלא אף לחייבו. בשיחה עם גליה ירדני אמר:


אכן, מכאן אני נותן כוחי ודעתי לגדולים ממש, ומכאן – לקטנים ממש, אולי מתוך תגובה-שכנגד לתפיסה ההרואיסטית הרוֹוחת. שהרי אין לנהוג בתולדות הספרות שיטת מבחר, הנוהגת באנתולוגיות. תולדות הספרות הוא ענין כולל, וכמה פעמים המשלתים ליער (ולא ידעתי, כי הקדימני בזה שלמה צמח), שאפשר תכליתו היא האילנות הגדולים, אבל עצם הוויתו ואפשרות קיומו – הוא בעמלם של שאר העצים, השיחים ומיני העשב והטחב. משום כך לפנינו סתירה-שלכאורה – הראייה הכוללת של הספרות היא המחייבת טיפול בקטנים (שיחות עם סופרים, עמ' 98)


המשל בתחום הבוטאני אין זיווּגו לנמשל הספרותי נראה לנו. ואם להשתמש בשיטת המעמקים של סדן עצמו, אפשר שנמצא, כי לא כסוכן הטבע, המחויב לתת חמרי מזון לגדולים, מטפל סדן בקטנים. זהו צידוק חיצוני מדי. האמת היא, שאם הנידח או הנשכח הוא גדול שנשכח, הטיפול בו מעמידו על חזקתו כגדול, והריהו תכלית לעצמו; אך אם הוא קטן באמת, ואפילו בחייו לא מילא כל תפקיד – לשם מה להחיותו? חסדים כאלה בספרות הם לפעמים – חטאת.

אך מסתבר, שכל הענין טעון בדיקה. אמנם סדן הירבה לכתוב על נידחים ואנשי-שוליים, וביניהם כאלה שהעלה למדרגה נאה כגון “כוכב נידח”, על העילוי בנימין גריל מז’ולקוב, או “המנגן המופלא” מיכאל יוסף גוזיקוב. ואולם את עיקר כוחו ומוחו ורוחו שיקע סדן באילנות הגדולים, באשלי רברבי. בהם טיפל, שרשיהם חשף, סתרי השפעתם ההדדית גילה, סדניהם בדק, אל צמרותיהם טיפס, בענפיהם התבונן ואת עליהם ציחצח. הוא גיבש, כביכול, את הוויתו המנומרת של כל אילן, הבליט אורו וצלו ונופו. ואותם אילנות גדולים, שכל אחד עומד בנפרד, כישות בפני עצמה, וצומח וממריא אל על – השיק את צמרותיהם ברום והפגיש את שרשיהם בעומק. הוא גילה את מקור גידולם הנסתר ואת אוצר-חיוּתם המשותף. כך נגע ביאליק בטשרניחובסקי, ועגנון בהזז, ושניהם במנדלי, וכולם כאחד – ביוצרי האומה לדורותיהם.

ד

אפילו במאמר נרחב אי-אפשר לתאר במפורט את שיטת ביקרתו של סדן ודרך שימושה. נסתפק איפוא בקצת הנחות והדגמות.

סדן מייחס חשיבות מכרעת לקורות היוצר, ביחוד לשיכבת-הקורות בשחרית-חייו. “שכן אוטוביוגראפיה היא ממשות נתונה ועומדת ואין לבדות תחומיה, והיא ואך היא בלבד מעין-השאיבה וקרן-המילואים; מתוכה בלבד נולדים גלגולים והיתוכים, כיד-הקסמים של האמן” (“בין דין לחשבון”, עמ' 292). בהנחה זו אין חידוש. אולם חידוש מצוי בדרכים, שבהם מעלה סדן לאור עולם את שׂפוני-טמוני הילדוּת ביצירתו של המשורר או המספר. הוא חותר ומוצא מוטיבים חד-פעמיים וכן מוטיבים חוזרים ונשנים, שמקורם בחוויית-בראשית. ומנגנון מסועף וכלי תשמיש רבים בידי סדן לפענח נעלמות אלה, ולקרבם לדעת הקורא. על ידם יישב ניגודים וסתירות, שנתגלו כמדומים אוֹ כמשלימים זה את זה. הכול תלוי במיצפה-הנפש, שמעליו ומתוכו משקיף המבקר או הקורא. על דרך זו, למשל, רואה סדן את שלוש פגישותיו של ביאליק (וולוז’ין, אחד-העם, מנדלי) כפגישות פאטאליות. שכן סביבה זו, שהיתה קרובה לו כל כך כאדם וכאיש-ריעים, השפיעה עליו לצד הצמצום של אופק יצירתו ומהותה. היה מין “מלך אסור ברהטים”. זלזולו של מנדלי ב“מגילת האש”, שלאחר שהופיעה “הבריכה” אמר עליה “ואתא מיא וכבא לנורא” – היא רק דוּגמה קטנה לקיצוץ כנפי ביאליק במחיצת ידידיו. גדולי-דורו ביקשו לראותו כמין שופר לאומי, המשמיע שברים על צרת העם ותורע תרועות לאידיאולוגיה של הזמן. אך לא היו מוכשרים להעריך את ליבנת-הספיר של שירתו הלירית, האישית.

“הוא נולד – אומר סדן – בתוך מחיצה שהיתה עלולה לכווץ אותו, ואף כיווצה אותו, ואם לא כיווצה אותו ככוחה, הרי משום שסתרי נפשו מרדו עליה גם אם גילויי נפשו נכנעו לה”. סדן הבליט שניוּת זו בגישת הדור והסיק את מסקנותיו ממנה. ואין זה אלא בחינה אחת במפעלו.

סדן חוזר ודן במכלול שירת ביאליק ובפרטיה, במקורות לשונה ובמוטיבים החוזרים ובמיקצביה, בחריזתה ובצמדי ניגודה, ונועץ את הגורמים והמסובבים בכפיפת חייו, במורשתו, בסביבתו ובייחודו הנפשי. אולם לאחר שמיצה אותם, הריהו מדגיש את קוצר-ידו של ההסבר הביוגראפי, החיצוני והפנימי, הניתוחי והמיזוגי. וראוי לשים-לב לסך-הכול שלו על ביאליק:

שבו מתבארים הכוחות הפועלים, הגלויים והנעלמים של תקופת שלמה, מבלי שהוא יתבאר מתוכה, שכן יש בו אותה יותרת סגוליית המציינת את הפינומן. יותרת זאת מתגלית לפנינו בכל גישה שאנו מנסים בה לגבו, בין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מי היה, בעצם ביאליק ובין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מה היה, בעצם, ביאליק, והשאלות ניתנות להן תשובות רבות וסיכומן הוא: פחות ממה שהיה ויותר ממה שהיה.

ה

סדן הגדיל לעשות בעיוניו ביצירת עגנון. ספרו על ש"י עגנון הוא מחרוזת של מפתחות להבנת עולמו וברואיו. הוא הקים פרוזדור מופלא להיכלו של עגנון, פרוזדור, שהוא עצמו בחינת היכל. כל היסודות ביצירתו של עגנון נבדקו על ידו בטוב-טעם וברוב-דעת, כחוקר וכבעל אינטואיציה. אף הוא עורר את השאלה, שהטילו כלפי עגנון שני דורות של מבקרים: עגנון מהו – סופר מודרני או רושם סיפורי העבר הדתי? ולשונו מהי – סטיליזאציה, חיקוי גאוני, או סגנון אורגאני מוּשרה ומוּאר על ידי הנושא עצמו? בבקיאות, בעמקות ובחריצות צבר סדן את חמרי תשובתו מכל פינות יצירתו של עגנון. והוא פסק: עגנון סופר מודרני הוא, שבעיות זמנו דלוקות בחדרי-נפשו ומאירות ואף מצילות על נושאיו ודיוקנאותיו, נופיו וחופיו. עגנון חוט של רציפות בידו, שתחילתו בהווי שלפני חמישה או ששה דורות, וסופו מושחל במסכת ימינו. “למן אחרי ימי פראנק עד רחביה בירושלים” – אומר סדן. יש כאן “ריבוי תימאטי ואחדות מהותית”. זה העיקר, ואידך – אינו אלא פרטים.

ר' יודיל בטלן ונכדו יצחק קומר, ושכן-שכנם ד"ר גינת ודומיהם, אינם אלא ענפים שוני-גילוי של שורש שווה-מהות (על ש"י עגנון, עמ' 62).

המודרניות היא נפש-נפשו ומיצויה בא על דרך חפירת שכבותיו, שכבות גידולו כדרך היורד משכבה לשיכבה, ולשונו7 היונקת מתחומי השכבות האלה, היא לו לשון מחוייבת, מוכרחת. (שם).


ודאי עדרו בחלקה זו לפניו, ואחריו, בייחוד אין ערוך לתרומתו של קורצווייל, הנפגש עם דעות סדן ואף נפרד מהן והולך בדרכו; ברם, חרישתו של סדן וזריעתו בשדה זה היו בחינת דוּגמה. הוא העביר תחת שבט ביקרתו את כל סוגי יצירתו של עגנון וסוגיותיה: סיפורי-קודש וסיפורי-חול, העבר וההווה, התמימות והשֹחוק, הסאטירה והלעג, האמונה והכפירה, הדת והחיים, הנס והממשות, הסמלי והמוחשי, ההארמוניה והמסוּכסכוּת. כל אלה נבדקו, כביכול, בקרני רנטגן והוארו מכל צד. לא נבוא לומר, שסדן עשה עד תום, אף הוא בחינת תנא ושייר; אך בלי ספק הניף את מחקר-עגנון ועמו את הביקורת העברית כולה תנופה גדולה. וכן עשה לברנר ולהזז שביקש לחקרם מתוכם, מבית נפשם ויצירתם, על-ידי עמידה על שורש נשמתם וייחודם. על כן אינו מסכים לביקרתו של קריב, המתריס כנגד ברנר בלשון של מוכיח וגוער, על שלא צייר את כנסת ישראל כהלכה וכפי שנראית לקריב. “אין הוא מחויב – אומר סדן – לראות בעינינו אלא בעיניו, ומתעודתה של הביקורת, אפילו מתערבבים לה תפקידו של מבקר ושל מוכיח, לא לגעור בו במספר על שראה כך, אלא להסביר על שום מה ראה כך. – – – כי ראשית חכמת הביקורת היא הבנה, שאינה אמנם הסכמה, כל שכן הסכמה מראש” (“בין דין לחשבון”, עמ' 151).

בקנה-מידה כזה ניגש גם להזז, “המפליא בכוח כיבושו, למן ישוב של יער באוקראינה עד ישוב אחינו בתימן”. סדן עקר שגרות ומוסכמות של הערכות גם על טשרניחובסקי ועל אחרים. ביחוד יש ענין רב בדבריו על משה שמיר, שראה בו נציג דור, יליד ארץ-ישראל, שמבחינה רוחנית מהלך התפתחותו הפוך: בעוד שסופרי הדור הקודם עריסתם עמדה בבית-אבות דתי וראשית יניקתם דתית, ושׂיח-דורות הוא שיחם הטבעי, והם הפליגו אחר-כך מן המורשת הזאת אל הספירה החילונית, הרי משה שמיר אינו כן. הוא נעוץ בדורו בלבד ותחילתו בסיפורי הווי וביניקה מן השיכבה הגלויה והחילונית ואילו המשכו בנעיצת עצמו במורשת העבר. כובד נחלה שביקש להיפרק – מכאן, וקלות מטען שביקשה להיעמס – מכאן. במקום הילדוּת הדתית המוטבעת, באה הילדוּת הנקנית – מורשת פרי בגרוּת.

ובכדי אמרו על סדן, שאינו מגבש בביקרתו משפט-הערכה על הסופר, אלא מפרש את הסתומות שביצירה על דרך הניתוח והגילוי, התיאור וההארה. אמירה זו יסודה בתפיסה משובשת ואף בקריאה משובשת. לאמיתו של דבר, סדן מחייב ושולל, מכשיר ופוסל, ובמפורש. עיין, למשל, בדבריו על שירת דוד שמעוני או על שירת שניאור: “הרחיפה בחלל הפסגות, הניתק מקרקע היניקה, שנשארה מאחוריו פרוצת שער ובריח, העמידו את השירה ממילא וכבעל-כרחה בפני הסכנה של מישחק-הגיונות ומחשבה, המסיח את עצמו במופשט” (אבני בוחן, עמ' 92). מלבד זה עצם טיפולו המעמיק והרב-צדדי ביצירה מן היצירות כבר מקפל בתוכו משפט-הערכה. ודאי, אין סדן מתלמידי בית שמאי. אמת-הבנין שבידו אינה לשם דחיפה החוצה, אלא לצורך בחינה ומדידה. אין סבר-הפנים והנימוס פורשים הימנו לעולם. אולם התביעה ממנו שיהא חוזר ומודיע כל פעם: זה טוב, זה רע, היא לא רק תמימה, אלא נטולת-טעם. כך נוהג מורה המחלק ציונים לתלמידיו ולא מבקר בעל שיעור-קומה.

סדן הוא דיוקנאי, המעצב דמויות של סופרים והוגי-דעות מן הפנים אל החוץ. הוא תופסם בזרמת ניגודיהם, בתסיסת לבטיהם ובנסיונותיהם לחפות על פערים ועל תהומות. שפע רב של דיוקנאות יצר, שאם נבוא למנותם אין אנו מספיקים. הלא הם כתובים ב“אבני זכרון”, במונוגראפיה שלו על שילר ובשאר ספריו. הצד השווה שבהם שכולם מחוטבים יפה, ואין לך דמות בלא חידוש משל סדן, ויש שציירם בדרך מקורית ביותר, משום שבין שאר הסגולות שניחן סדן ראוי להזכיר את מידת השקידה על פרטות, הבקיאות בסתרי הנושא וכוחו לעצב שברירי חומר גולמי לנפש חיה וממללה.

בשיחתו עם גליה ירדני אמר סדן, כי “יש בי הרושם שהגעתי, דרך מחקרי, ביחוד מחקרי ביצירה היהודית, למין ראייה של ארכיטיפים”.

מושג פסיכולוגי זה הוא מבית-מדרשו של יונג ונכנס לתחומו של מדע-הספרות. ענינו, כידוע, בכך, שתמונות-בראשית, שנתרקמו כתוצאה של נסיונות פנימיים וחיצוניים לאין ספוֹר, היו אי-פעם קנינה המשותף של האנושות. מאחורי המוּדע והבלתי-מוּדע האישי, קיים, לפי דעת יונג, בלתי-מוּדע קיבוצי. מתוכו גולשים תמונות-בראשית או דימויים קמאיים באמצעות המשורר, אך לא בידיעתו, לתוך המיתוס ואף אל השירה המודרנית. השאָלוֹת, סמלים ומצבים פיוטיים אלה מתמצים וחוזרים ומתחדשים. אותו אי-מוּדע קרוי בפי יונג גם בשם “זכרון גזעי”.

דב סדן, שבא בסודן של תמונות-הבראשית העבריות למן המקרא ועד ספרות דורנו, ובקיא בלידתן ובגלגולי-גלגוליהן השונים, קרוי לטפל לאורן בשירה העברית. אנו מצפים לקיום הבטחתו.

ו

יצירתו הספרותית של סדן היא רבת אגפים. ולא דיברנו כאן אלא על הסיפור והביקורת. אולם דב סדן הוא גם חוקר הלשון. הלשון, שהיא המופלא בתשמישי הרוח האנושית, שבעזרתה פותרים כל החידות והבעיות – היא עצמה בעיה ותעלומה. ואין לך יוצר שלא נפתל עמה ולא נתן חלק מחילו כדי לבוא בסודה ולכרות ברית-אמונים עמה. ואם בכל לשון כך – הלשון העברית, שהיא בת אלפי שנים ועשירת רבדים, על אחת כמה וכמה. וסדן תהה על שינויי הוראתן של מלים ועל מטבעות-לשון ועל צירופים שונים, התחקה על שרשי התהוותם ודרך שימושם, “ריגל” את רמזי פגישותיהם ובלש את תנועותיהם. סדן מחשיב את שלשלת-היוחסין של אנשים ושל מלים וביטויים. הכוח האסוציאטיבי של היוצר הוא כביר. בת-קולה של מלה מעוררת פסוק עתיק, תיבה גוררת תיבה, ביטוי בן-ימינו מושך אחריו, מדעת ושלא מדעת, זכר-לשון שנשכח או חילחל במסתרים. יש מלים שיסודתן בהררי-קודש, בעבודת אלוהים, מהן שנסתעפו סעיפים, פרו ורבו ומילאו את חללה של שפת האדם בעל פה ובכתב; אך יש מלים וביטויים, שיסודתן בחוּלי-חוּלין, בפליטת-פיהם של קלי-עולם, או שהם פרי טעות, אולם נעשו במרוצת הימים אבות לצאצאים ולצאצאי-צאצאים. המעקב אחריהם עד דור עשירי הוא התפקיד שהטיל סדן על עצמו, והוא ממלאו ברוב בינה וחריצות. לשם כך הוא מפליג במסעות הרפתקניים אל תוך זמנים ומקומות קרובים ורחוקים ובודק ספרים, שירים, מאמרים, שורות ומיבטאים של סופרים נודעים ושל עלומי-שם, מפשפש במקורות עבריים ולועזיים, כדי למצוא אחיזה או אסמכתא לצורתם או לצירופם. בדרך זו האיר פרשיות גדולות בשדה הלשון, ופיענח טעמן של כמה יצירות פיוטיות. אפשר לומר על סדן, שהוא דיין האלמנות ואבי היתומים הלשוניים. למלים “עגונות”, שכבר אפסה תקוותן, מחזיר סדן את בעליהן ממדינת הים. גידולי-לשון, שנראים מוזרים וממזריים, מקבלים פתאום תעודת-כשרוּת וחוזרים בכבוד גדול לחיק המשפחה. הוא הביוגראף של ביטויי הלשון ושושבינם כאחד.

מפעלו של סדן בחקר הלשון ראוי לניתוח מפורט ולהערכה גבוהה, שכן מעמיק הוא ידיעתנו בתולדות לשוננו, בהבנת גלגולי המשמעויות של מלים ומבטאים, בגילוי סממנים מיוחדים בספרותנו, וממנו תוצאות גדולות למילון האקדמי המקיף, שחיבורו הוא חלום דורנו ותעודת הדורות הבאים.

וישנו סדן חוקר הפולקלור, שזיכנו ב“קערותיו” ב“יריד השעשועים”, וב“גלגל המועדים”. בהם קיפל לא רק חכמת-עם, בדיחות, מימרות, שיחות-חוּלין, אוצר של הומור וסאטירה, מטבעות הווי, שסדן ניפה ומיין, השווה ופירש וגאלם מן הפיזור ומן השיכחה, אלא אף שיקע בתוכם כשרון ניסוח ותרגום, שיש בהם לא פעם מעשה-בראשית. סדן גיבש פילוסופיה לפולקלור הזה בהוכיחו, כי פיתגם והלצה וחידוד משקפים את דפוסי המחשבה והדעות של עם.

וישנו סדן הפובליציסט, התורם מן השבח והעליה למחשבת הדור ולוויכוח הדור, החל במאמריו ב“עתוננו”, כלי מבטאו של “החלוץ” בגליציה, וכלה בנאומים ובהרצאות כחבר-כנסת. כי סדן אינו יושב ספוּן באהלו, אלא מעורב הוא בכל עניני הזמן, בקי בבעיות השעה, מכיר את האישים הפועלים ובשעת הצורך הוא נוקט עמדה מדינית או חברתית מפורשת. לכשיכוּנסוּ פירסומים אלה יתברר לרבים, שהם ממיטב הפובליציסטיקה של התקופה.

וישנו סדן המתרגם, שהעתיק לעברית מיידיש, מגרמנית ומפולנית ספרים גדולים וקטנים, שירים וסיפורים, מסות ומאמרים. חידושיו בתחום זה מרהיבים בריבוּים, באיכותם ובהעזתם. רבים מהם כבר נעשו קנין הכלל, ורק מחקר מיוחד יוכל לקבוע את בעלותו עליהם.

וישנו סדן המורה, שהעמיד תלמידים הרבה, המתוודים בנאומים, במאמרים ובהקדמות, כי הרבה מאורם ממנוּ וּבשׁלוֹ הוא, ומברכים ברכת הנהנין ומודים לו על טובו.

וישנו סדן העורך אנין-הטעם, המעודד כוחות צעירים, השמח לבשׂר בואו של ספר או של סופר חדש, אם בדברי הקדמה או ברשימת כּרוֹז; וסדן האדם והחבר אף הוא ענין גדול ומלבב. לכל אלה עוד תבוא שעתם. לא לסכם אמרתי; וכי איך אפשר לסכם שפע שופע והתהוות מתמדת? אלא נתכוונתי להסב מחדש את הדעת אל חזיון אנושי, יצירתי ומחקרי ששמו דב סדן.


תשכ"ז


  1. אחד מסימני התגברותו היא הסאטיריזאציה העצמית על שיעור–קומתו הגופני ועל יום הולדתו בפורים. מסופר, למשל, על סדן שפעם הירצה בבית–ברנר לפני אסיפה גדולה, וקולו הרפה לא הגיע לאזנם של יושבי הספסלים האחוריים. אחד הנוכחים קרא לעומתו: “בבקשה לקום”! וסדן השיב לו מניה וביה: “מניין אתה יודע שלא קמתי?…”  ↩

  2. תרגום: צרור מכתבים מחלוץ לאבא–אמא – הערת פב"י  ↩

  3. במקור המודפס “קאפליוש”, כנראה צ“ל ”קאפילוש“ – הערת פב”י  ↩

  4. במקור המודפס: הכלכליים, כנראה צ“ל הכלליים – הערת פב”י  ↩

  5. בימינו מקובל הצרוף “כליא–ברק” – הערת פב"י  ↩

  6. סדן עצמו מציין בספרו “על ש”י עגנון“ בהערה מיוחדת את פיענוחו של קורצווייל וביאורו המקיף לסיפורו של עגנון ”פת שלמה“, ואף מביע קורת–רוח, שהיה שושבינו של מאמר זה, שהוא מראשוני מאמריו של קורצווייל על עגנון, מהיותו עורכו של אותה חוברת ”גזית“, בשנת תש”א, שבה נתפרסם המאמר.  ↩

  7. במקור המודפס: ‘לשונות’, צ“ל ‘לשונו’ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות