רקע
דוד פרישמן
הַגָּדוֹת אַנְדֶּרְסֶן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כל כתבי דוד פרישמן, כרך שישי; מהד' ב, ורשה-ניו-יורק: לילי פרישמאן; תרצ"ח

לידידי ד"ר י. ל. קצנלסון.

על הגשר האלכסנדרוני עמדנו רגע אחד, בעברנו את הנֶוָּה, אז נמשכו עיני בחזקה אל מי-הנחל ואביט המימה. ברגעים האלה והיום והלילה נפגשו ואור-השמש ואור-הלבנה נשקו; אז היה אור יקרות על פני כל הככר, הוא האור אשר צבע אין לו ואשר אין לו שֵׁם ורק עֵרב ארגמן עם תכלת יהיה כנוֹגה על פני המים. ואני ראיתי את בּא השמש ואת עלות הלבנה ברגע אחד גם יחד, ואזני שמעה קול-המוֹת נפלא, אשר לא ידעתי מה הוא, ורק נפשי ידעה פתאום כּי ירד כבוד אלהים על המקום אשר לפני וזה קול אדני על המים הרבים. מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה הזאת? – ואתה שלחת את ידך וַתּעירני מדמיונותי ומחלומותי אשר חלמתי בהקיץ, וַתּדַבּר אלי ותאמר: הלא זה אשר יאָמר לו: לילה מן “הלילות הלבנים”!…

והלילה הזה הוא גם הלילה אשר בו הרבית מאד לדַבּר על לבּי בדבר אַנדרסן, ותאלצני בדברים לגשת אל המלאכה ולשום את ספורי הגדות אַנדרסן לפני בני-ישראל. ימים רבים דברת על לבי ולילות רבים, ירחים רבים פתיתני ושנים רבות, ואני נדרתי נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי והניח לי מעמלי במעט, ועשיתי את אשר יעצתני ואת אשר יעצתי גם אני בלבי זה מאז. – ההיה אלהים עמדי כאשר שאלתי? ההונח לי מעמלי אף מעט?… ראה, הלא מביא אנכי היום את ספורי הגדות אַנדרסן בשפת עברית לך ולבני ישראל!…

לך – ואתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי; ואולם לבני-ישראל – היבינו הם מה זה אַנדרסן ומי הוא להם?

הנקל היה לי להגיד לקוראי לאמר: ראוּ, הנה נעתקו ספורי הגדות אנדרסן ליותר מארבעים לשונות; כל גויי-אירופה ורבים ממשפחות אסיה ואפריקה העתיקו להם ללשונותיהם את הספורים הנפלאים האלה! הקירגיזים יושבי חופי הים הכספי קוראים כיום הזה את ספור ההגדה על-דבר “בגדי המלך החדשים”, ועל גדות הגיחון, אשר שם יפרח הלוט אשר שם תעלה ההדסה, שם יקרא ההודי את דבר “האם והמוצאות אותה”, ולבו בקרבו יגדל וירחב; כי אין ספר בכל הספרים החדשים אשר יהיה נחשב בין ספרי ספרות העולם ואשר יהיה לנחלה לכל גוי ולכל מדינה כספר ספורי-ההגדות הנפלא הזה, אשר כתב לנו אנדרסן. ולכן היה לי להגיד לאמר: אם חושבים אנחנו את עמנו גם הוא כאחד העמים ואם ספרותנו ספרות גם היא כאחת הספרֻיוֹת, אז מה אות טוב מזה אם לא בהעתיקנו לנו גם אנחנו את הספר הזה. ואולם לוּ דברתי כדברים האלה, כי אז דברתי ללא אמת. בפה מלא אנכי מודה, כי בגשתי אל המלאכה לא זכרתי את הדבר הזה, וכי נכון הייתי לשום את הספר הזה לפני הקוראים העברים, לוּ גם היה ספר אשר לא נעתק לכל לשון עוד.

ואתה הוא האיש אשר הבינות את הדבר הזה.

זוכר אנכי, כי ראש כל מאויי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני-ישראל שירים ליריים הרבה, וגם במאמרים השמעתי את הדבר הזה לא אחת ושתים, כי אמרתי, רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני-ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועֵדן, איזו נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה! יבָּרא-נא רוח ליריות לנערי בני-ישראל, ינתן-נא ספר שירים ליריים ביד בני-הנעורים, אולי יהיה להם ספר כזה לסדור-תפלה לכל מועדי השנה, אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר יהיה לבם מלא, והתמססה האבן הכבדה הרובצת בלב העם האמלל הזה, אשר מצוקותיו הרבּות טמטמו ברב הימים את לבו. – ואולם ידעתי תמיד, כי לא נקל הדבר לחבּב את סגנון “השורות הקצרוֹת” על רֹב בני-עמנו.

האם לא נבוא אל המטרה, אם נרגיל אותו מעט מעט על-פי ספר כתוב שפה פרוזית, אשר דופקת בו רוח לירית בחזקה? – הנה כן לא יפָּלא עוד הדבר כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד, לשום אותו לפני בני ישראל!

רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה מלא את ספר הספורים הזה, אשר אין מָשְׁלוֹ ואשר אין כמוהו – וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו-נא ילדות לילדי בני-ישראל! הוסיפו-נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת-רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו-נא את הילדות לבני-ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו-נא אותם תמימות והרגשה וְחָלֹם חֲלוֹם! בנו-נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון-נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו-נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני-אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדַבּר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס-המקל וגם איש-החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר-הצבא העשוי עגת-דבש וגם כפתורי-הבגדים ושרוך-הנעל והסרגול ועט-העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארֻבּת-העשן, כלם כלם מדַבּרים ומתנועעים ומשיחים ומסַפרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדַבּר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצוה ומרת-נפש וחשבונות ודאגות ותקוות וחקירות! תנו לנו טל-ילדות.

תנו להם טל-ילדות – איך נִתּן טל ילדות לעם אשר בו גם הזקן וגם הנער אין להם סימן מבדיל להבדיל ביניהם בלתי-אם הזָקָן לבד? אַל-נא נשלה את נפשנו – היכול נוכל לקוות כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגוים את הספור על-דבר בן המלך ובת המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? היתכן הדבר, כי העם, אשר על אחדים מבניו יסֻפּר, שהם הביאו לבב-חכמה לברך ברכת “שהכל” גם על החלב אשר ינקו משדי מיניקותיהם, היתכן הדבר, כי העם הזה מסֻגל לקרוא באֹרך-רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון? יהודי אשר רמ“ח אבריו אינם נבראים אלא על-מנת להתפלפל ואשר שס”ה גידיו אינם עושים דבר אלא קוראים כל היום: “מאי קא משמע לן?” היתכן, כי עם אשר כזה יפַנה את לבוֹ אף רגע אחד אל העדן היותר גדול אשר בראה הספרות? הן אוהב היהודי את גן-העדן, אוהב הוא אותו ומקוה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים, כי-אם אחרי מותו…

ובכל-זאת אני יודע וחש ומרגיש בנפשי, כי אין עם בארץ אשר בניו יהיו ילדים ואשר גם זקניו יהיו מלאים רוח ילדות כעם הזה! גם הגדולים אצלנו יהיו ילדים תמימים! כל ישראל אינו אלא ילד גדול!

שני מיני תמימות יש בעולם, תמימות הבאה מן הכוח ותמימות הבאה מן הלב. והנה אמת הדבר, כי בנוגע לתמימות הבאה מן המוח אין אנו מוצאים ילדות לישראל אפילו פחות מכביצה, כי ערום העם הזה מאד, פקח העם הזה מאד, שנון העם הזה מאד והחשבונות והדאגות והחקירות והחֻקים והסברות וההיקשים הם דברים המיוסדים כמעט בטבעו ובתכונת רוחו, ולכן הוא אוהב את הפלפול ואת ההיקש, ואפילו היקש על-פי הגיון מעֻקם, ולכן אוהב הוא את החקירה הדקה מן הדקה, ואפילו חקירה בדבר ביצה שלא נולדה עוד כלל, ואולם בנוגע לתמימות הבאה מן הלב אין כמעט במערב הארץ כעם הזה האוהב את הדמיון, את החלום, את הנעימות, את השירה ואת השתפכות-הלב. בנוגע למוחו יש לו דמות עם שבטי הכנענים, הם הפיניקיים הראשונים, ובנוגע אל לבו דומה הוא אל אחיו הערביים.

יש עמים אשר תמימות הילדות מובנת להם היטב, ויש אשר לא יבינוה היטב עד עולם. גיאורג ברַנדֶס יסַפר לנו את שיחתו עם איש צרפתי נבון דבר, אשר שאל אותו על-דבר הגדות אנדרסן, והצרפתי ענה: “”un peu trop enfantin החריפות הנתונה לעם הצרפתי אינה נותנת אותו למצוא נחת גם בתמימות ילדים; לא הילד הטוב יחָשב אצלו לילד, כי-אם הילד הפרא, אשר יקרא לו enfant terrible; וברַנדס מוסיף, כי לוּ יתנו את הגדות אנדרסן לילד צרפתי בן חמש שנים לקרוא אותן, ומצא בהן צד ילדות יותר מדי גם הוא. תמימות הצרפתי אינה אותה התמימות הבאה מן הלב; ובכלל אנחנו מוצאים, כי תמימות הילדות הוא דבר הנושא עליו חותם גרמני מוחלט, וביותר יבינו אותה באנגליה ובאשכנז, פחות מהם יבינו אותה הגוים הרומניים, והעם הצרפתי פחות מכלם. ואולם אצל שבטי בני-שם אנחנו מוצאים תערובות נפלאות: ערמה של מוח ותמימות של לב. עם ישראל הוא זקן מצד זה וילד מצד זה.

ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

ואולם רק רגע אחד נסכים לדעת האומרים האלה, ולבנו אין עמנו. ההשמיעו האנשים האלה לאזנם את אשר הם אומרים? – אנדרסן הוא אחד “המשוררים” היותר גדולים אשר היו לעולמים: רוח דמיון עז עם נעימות שפך-לב, רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות בו נשקו, והוא קם בעודו עלם ויבקש שנים רבּות את המקצוע בשדה השירה, אשר שם יוכיח את עצמיותו המוחלטת, ויהי תועה ממקצוע למקצוע, אז חזר על כל מין ומין ממיני השירה ולא הניחו את רוחו, וינסה את כחו גם בכתיבת רומנים וגם בכתיבת שירים שקולים וגם בכתיבת חזיונות וגם בכתיבת שירי-עלילה, ולא מצא את אשר בּקש. “בהיותו משוטט שנים רבות בארץ – יאמר ברנדס, – והוא אחד מתלמידי אֶהלֶנשלֶגֶר המובהקים, ופתאום והנה הוא תועה מן הדרך אשר סלל לפניו אֶהלֶנשלֶגֶר והוא בא בנשף בערב יום אחד עד לפני דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תאר, היא דלת פתח ספור ההגדה. אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את “כלי האש”, הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו”. הימים האלה ימי שנת השלֹשים, ואנדרסן החל לכתוב את ספורי ההגדות אשר לו, ויהי פתאום לאיש מהֻלל מקצה תבל ועד קצה תבל, כי הנה מצא אנדרסן את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם? אם מצא אלכסנדר דיומא (הבן) את המקצוע אשר לו בכתיבת חזיונות המתארים את לב האשה עם כל סבכיו ותעתּועיו ותהומותיו, האין לגברים לקרוא את הספרים ההם ורק הנשים תקראנה אותם? – אכן כתב אנדרסן את ספורי-הילדים אשר לו, כי זה הוא המקצוע אשר לו המקביל היטב לעצמיותו ולכל מעלות רוחו, לתאר לנו את הילד בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, בכל שיחו והגיגו, בכל תמימותו ופשטותו ובכל חזיונותיו, ולא יתאר לפנינו את הילד על-ידי מה שישים לפנינו תמונת ילד, כי אם על-ידי מה שידַבּר אלינו בלשון הילד, ואולם קוראיו הנאמנים הם הגדולים, כי רק הם יכולים להשיג את רב הערך אשר ל“שירים הפרוזים” האלה. הנה זה הוא הכח אשר לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבו! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו והגדולים קוראים ומבינים אותו. יש אשר הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא, והוא ימצא שם רק את החדוד ואת הסַטירה הנמרצה ואת הבקרת החדה.

וספורי ההגדות האלה שונים מאד למיניהם הרבים. יש אשר נמצא בהם ספורים שהם, בסקירה הראשונה, רק לילדים, ויש אשר נמצא ספורים הכתובים גם לקטנים וגם לגדולים, ויש אשר הם כתובים רק לגדולים לבד. רב לנו אם נזכיר פה בשם את ספור ההגדה “הצל”, וכן “הנפש”, למען הוכיח כי לא לקטנים נכתבו הספורים האלה. גם מן הגדולים לא יבינו אותם בלתי-אם הקוראים המבינים.

ומן המינים הרבים והשונים אשר אנחנו מוצאים בספורי הגדות אנדרסן בחרתי לי אחדים מכל מין ומין, באֹפן שכל המינים השונים נכללים בספר הזה, אשר אני שם לפני בני-ישראל. – מוצאים אנחנו בספורי אנדרסן ספורים המצטיינים על-פי רוח הבקרת החדה הנושבת בם, ורק שהם כתובים בהלצה יפה, כמו: “חזיר הכסף”, “זבוב האשפות”, “נכון הדבר כנכון היום” וכדומה; מוצאים אנחנו בהם כאלה המצטיינים על-פי דעת העולם ודעת בני-האדם במדה מרֻבּה, שהמסַפּר מראה בהם את כחו, כמו: “זבוב האביב”, “הרוח מעתיק ציונים”, “דבר” וכדומה, או כאלה הכתובים אך רק למען הילד, כמו “הארגז המעופף”, “מפיל חבלי שנה” וכיוצא בהם, שהם כתובים ברוח הילד ועל-פי הדמיונות המלאים את לב הילד ועל-פי ההשגה שיש לו להילד ועל-פי ציור העולם הנתון בלב הילד, ורק שהקורא הגדול, בקראו אותם, ישתומם לבו בתוכו גם על יפי מלאכת-המחשבת ועל הכשרון הנפלא שיש לו למסַפּר הזה. הנה כן אנחנו מוצאים בין הספורים האלה ספורים אשר זה כחם ברוח שירתם הנפלאה, כמו “גן העדן”, “המלאך”, “חלום האלה הזקנה” ודומיהם; או “האם והמוצאות אותה”, שהוא ספור מלא רוח שירה הנוגעת עד הנפש, והם כתובים באֹפן שהילד הקורא אותם ימצא בהם את שלו ואת העולם שהוא מבקש, והקורא הגדול ימצא בהם גם הוא את שלו ואת הקרוב ללבו יותר. ויש ספורים הנוגעים אל השאלות העומדות ברומו של עולם, שאלות בדבר תקון החברה המחכות עוד לפתרונים, כמו: “הנרות”, “אכן נבדלנו”, “החלזון ומקל השושנים”, ויש ספורים המיוסדים רק על ההלצה לבד, כמו: “בת המלך על העדשה”, “בית-הצאור” וכדומה, וגם בהם יראה דעת העולם ודעת בני-האדם אשר למספר הזה; ויש שנמצא בהם חקירות ופילוסופיות הכתובות בלצון הרבה, כמו “התנין הגדול אשר בים”, “הזמיר”, “בגדי המלך החדשים”, “נטף המים” וכיוצא בהם; וכן גם ספורים אשר כל-עיקרם אינו אלא בשביל המוסר הנמצא בהם, כמו: “מעשה”, “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית”, “הדגן הטטרקי”, או גם ספורים אשר יזכירונו תמיד שחוק-שפתים ודמעת-עינים בבת-אחת, כמו “צרת נפש”. ואולם רבים-רבים נמצא בספר הזה הכתובים לא רק לאנשים גדולים, כי-אם לאנשים הוגים וחושבים וחוקרים דבר עד תכלית, כאשר אמרתי למעלה.

ואני בגשתי להעתיק לעברית את ספורי ההגדה האלה ידעתי, כי יבָּצר ממני להעתיק מכל הבא בידי וכי עלי לבֹר היטב ספוּרים מקרב הספורים, ובחרתי את הספורים המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים, ביחוד נטשתי את הספורים הנשענים ביותר על האגדה הצפונית ואת הספורים הכתובים ברוח הנוצריות, ובזאת הייתי מוכרח לשַנוֹת לפעמים באיזה ספור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המסַפּר, כמו בספור “מעשה”, או “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” או “חלוֹם האֵלה הזקנה”.

ככה אני נותן את הספר הזה היום לבני-ישראל ולך.


כפר בֶּאדן, אב התרנ"ו.

המלצות קוראים
תגיות