רקע
דוד פרישמן
מְשִׁיחַ הַסִּפְרוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כל כתבי דוד פרישמן, כרך שישי; מהד' ב, ורשה-ניו-יורק: לילי פרישמאן; תרצ"ח

השם מוזר קצת. אחד מסופרי גרמניה, פריטץ לִינְהַרְדְּ נשא באחר הימים האחרונים משא על זרמי הספרות החדשים, ויקרא לו שם כזה. בשם הזה הוא מתכוֵן כנגד אלה, המבקשים זה עשרים שנה במקצוע הספרות את המשיח החדש. – כמו רבים אחרים, המחכים בימי הערבוביה האלה איש איש במקצוע שלו לאיזה משיח, אשר עליו לבוא ולגאל אותם מן המבוכה, אשר הם נתונים בה, כן מחכים רבים גם במקצוע הספרות למשיח, אשר יבוא ואשר יורה סוף־סוף לנבוכים את הדרך הנכונה. – אין לך אומה ואין לך לשון, אין לך מקצוע ואין לך ענין, שאין שם צֹרך בימִים האלה לאיזה משיח. מוצא אני, כי הדברים אשר ידַבּר פריטץ לִינְהַרד ראוים מאד מאד כי גם קוראינו ישימו אליהם לב.

 

מה־זה יֹפי?

לתכלית ההכרה וההרגשה נחוצים שנים: הענין הנראה, והאדם הרואה. מתוך יחוסם של שני אלה ביחד – כמו מתוך יחוסם של שני צירים מגנטיים – יוצאת הפעולה.

היפי הוא אפוא בחלקו האחד מין דבר הנמצא מחוץ לנו, כלומר בתוך הענין, ועם זה הוא בחלקו היותר גדול מין דבר שעלינו לבקשו בקרבנו פנימה. – היפי, בנוגע לחלק זה שבקרבנו פנימה הוא כח נפשי.

היום אחרי הצהרים עברתי יער מחריש ולבן, יער־חֹרף. היער היה קרח, בהיר, אלם – מין יפי של שיש. הדממה היתה גדולה כל־כך, עד ששמעתי את השאון ואת הרחש בתוך ראשי ובתוך דמי. אני בעצמי נהפכתי למין יער־חֹרף נשגב. ואוּלם בבקעה אשר מתחת התהלך המון נערים מחללים ושורקים, והם בתרועת עליזותם הגסה הפריעו את ההרמוניה של היפי הזה. היער שם היה אותו היער אשר פה; ואולם מראהו הנשגב לא פעל עוד את פעולתו שם; הצירים של בני־האדם שם לא היו מכֻוָּנים לעומת הציר שכנגד היער: לא היה היחס המשֻׁתּף.

האסתיטיקה שלנו מתעסקת יותר מדי בשאלה, מה זה יפי ומה ״מהותו״ האוביקטיבית. הלא טוב יותר כי נהפוך את פנינו ונאמר: מה זה יפי ומה ״מהותו״ העצמית, דבר זה אין שום אדם ילוד־אשה יודע, כמו שאין שום אדם יודע ומסֻגל להכיר את ״הענין לכשעצמו״, את עצם ההויה. כל מיני ההכרה של האדם תלוים באותו האיש הבא להכיר: תלוים הם במעמד הנפש שלנו. במעמד ״הנפש״, ולא במעמד החושים, כי החושים אינם אלא משרתי־הנפש. בחושיהם ראו גם אותם הנערים את היער, אלא שהנפש שלהם לא היתה מכֻוָּנה לעומת היער.

ובדברים האלה אני מתכוֵן גם כנגד אלה, אשר יצאו לבקש את ״משיח הספרות״, והם מבקשים אותו בספרותנו זה עשרים שנה. ואולם ננסה־נא להפוך את השאלה מתוך ספיקולטיבית ולעשותה לשאלה פרקטיקית וקרובה, לאמר: האם מתֻקנים ומוכשרים אנחנו לקבל את הגאוניות?

 

הסופרים

חיי העולם־הבא – חיי היפי והחכמה והעֹז – לא נבראו בשביל תלמידי־החכמים והחריפים והמפולפלים; לא נבראו בשביל הסופרים. ולא משום שבני־אדם אלה עומדים בחזקת מינים וכופרים, או משום שאינם חכמים די צרכם; טעם הדבר הוא עמוק יותר, וכמעט שיש בו מעין טרגיקה.

הקנאים האלה מתרגשים כל ימי חייהם בחמת־רוח גדולה בקונגרסים ובבתי־ועד, בבתי־קהוה, בעתונים ובתיאטראות ומתוכחים תמיד אלו עם אלו על אותו הדבר הנקרא ״אמנות אמתית״, מתפלפלים עם מתנגדיהם וכותבים מאמרים ודברי־בקֹרת ומרעישים את הספרות לכל גבולותיה – והם כלים כמו עשן. הם יצאו לבקש אקורדים – ופעולתם היתה דיסוננציה; כי האֹפן אשר בקשו את האקורדים היה הדיסוננציה שלהם, על כל רם ועל כל נשגב דברו – ובאותה שעה חרפו, קללו, ישבו כסאות למשפט, והכל ״אַד מַיוֹרַם דֵיאי גלוֹריַם״, הכל לכבוד האלהים הגדול, אשר אותו חפצו לעבוד מתוך צורות של אמנות. הדרך הזה הוא דרך אותם ״החכמים״ העקשים תמיד ויודעים תמיד את האמת, ובכח ידיעתם זו הם מריבים על־אודות מושג האלהים; האנשים אשר בכח שכלם ובסערת־רוחם הם רוצים לפתור את חידת העולם, מפליגים הם יותר מדי בערכה של הדיאַליקטיקה; הם מבטלים על־פי ״אותות ומופתים״ את המונבּלַן – והמונבלן נשאר ועומד; הם מוכיחים, כי ריכרד וַנגר אינו כלל בעל־מוסיקה ופרידריך שילר אינו אלא בעל־ריטוריקה לבד –. ואותו וַגנר ואותו שילר פּועלים את פעוּלתם גם להבא ועד נצח נצחים. האנשים האלה הם מבני־בניהם של אותם הסופיסטים שהיו בימי סוקרטס ושל אותם תלמידי־החכמים שנצחו זה את זה בהלכה על־דבר ביצה שנולדה או שלא נולדה. האנשים האלה הם הסופרים שבימינו. רק מחלה של ספרות היא אשר דבקה בנו – להלביש את הפואיזיה קדרות.

הגע בעצמך: יושב אתה בבית־זמרה לשמוע קונצרט של בּאך, ומימינך ומשמאלך אתה רואה המון עם רב, עם שלא נתבשל די צרכו, ואתה מכיר מתוך רגשנותם ומתוך כל שיחם ושיגם, שאין להם חלק, ואפילו מקצת מן המקצת, בכל אותה התכונה הסריוזית ובכל אותה עמקות האמונה של באך זה, ואין צריך לומר, שאין בכחם להחליף אפילו אות אחת מכל זאת ולעשותה למטבע עוברת בחיים; ובכל זאת הם מלאים ״התלהבות״ למשמע הפַּסיוּן־של־מתתיה או התפלה־של־ה’־מוֹל, ובכל־זאת הם מעריצי באך ומחסידי בטהוֹוֶן, ובכל־זאת הם כותבים מאמרים ודברי בקֹרת, ובכל־זאת הם מביני־אמנות מן המדרגה הראשונה. מה הם מעריצים בבאך, בטהוון ושקספיר? את המהות? את מהות הנפש אשר בה חי ובה שאף רוח אותו באך, ואשר בלעדיה אי־אפשר כלל לצייר אותו לנו? לא. את זאת דוקא מחקו ולא גרסו. את המהות הדתית השליכו הצדה בתור דבר אשר היה לעל (ולא רק את העיקרים הדתיים), ואת הקליפה השאירו להם. את הקליפה הנפוחה הזאת הם קוראים ״אמנות״.

ככה העלו חיי הרוח שלנו פטריות של עִפּוש וככה הגיעו עד לידי מחלה. את נביאי החיים הגדולים – וגם משה בתוכם – אין הם מכירים לפי כחות חייהם העצומים, אשר על־פיהם נשתנו עולמות שלמים, ואין הם משתדלים לתת את הכחות האלה לפעל עליהם למען יתחדש בהם רוח חיים; העיקר אינו עוד המעשה, כי המעשה הלא היה לעֹל ולמשא, המעשה הלא יכול חס־ושלום לשום קץ לכל הפלפול ולכל הבקֹרת ולכל הידיעה אשר כל אחד יודע תמיד יפה מחברו. ובכן הלא יותר טוב כי יקהו להם את הגדולים להיות להם לענין לדַבר עליהם ולהתפלפל על־דבר צורותיהם החיצוניות ולהשוותם יום ולילה זה עם זה; למשל: ״בשעה שבא הומירוס–עשה שקספיר–גֵיטה בשעתו–ניטשה היה אומר– מה שאין כן טולסטוי – וזה ההבדל שבין איבסן ובין סופוקלס״ – – – ככה הם מערבבים גדולים בקטנים ומינים בשאינם מינם, ובכה הם כותבים בחריפות ספרים על ספרים ומאמרים על מאמרים וככה הם מתפלפלים יום ולילה על הצורה ועל החזיון: – וככה הם מבריחים את עצמם מן הגדולה העצמית והעיקרית של הגדולים: מן הכח אשר להם לתאר את החיים ולשנות את החיים – תחת אשר באמת הלא רק מן הנקודה הזאת והלאה מתחילים ערכם וחשיבותם של החיים בעצם.

זאת היא המחלה הראשית, אשר תקפה את הספרות. בפטריות של עפוש מרקיב, אשר רפיון הרצון המוסרי העלה אותן, כסתה את משפחת האדם וב״אינטליגנציה׳׳ טמטמה את הלבבות ואת המוחות.

כמה מן הסריוזיות של החיים וכמה מעמקותם של החיים דרושות לו לאדם, בכדי שיכיר במלחמותיו הפנימיות של איזה גיטה או איזה לוּטֶר או איזה פרנץ מאסיסי (בוחר אני בכונה שלש דוגמאות שונות מאד זו מזו), ובכדי שירגישן גם הוא בעצם חייו ובעצם לבו! ואולם נניח כי בא איזה גאון, גאון עולם, שביסודותיו העיקריים קרוב הוא אל הנזכרים ומתוך חבלי נשמה עצומים ונוראים היה צר צורת החיים של אחד מאותם השלשה. ומה, אתם חושבים, היתה נעשית אז? גדולי הסופרים, אלה אשר לקחו להם קרנים להיות עומדים בין החוזה ובין הקהל והם רובצים בתור סרסורים ומבקרים על כל פתח ועל כל מפתן ושער, גדודי־הסופרים, האלה היו מתנפלים קודם־לכל על הצורה: היו מבקשים למשל את הדמיון שבין החוזה הזה ובין שקספיר, וביחוד את הדמיון שבינו ובין הבל ואיבסן; היו מוֹכיחים, כי האקט הראשון לא עלה יפה, כי האקט השלישי עשוי בחריצות רבה וכי הסוף מלא יותר מדי הגיונות פילוסופיים; הלשון היא לירית יותר מדי או לשון של־ניָר יותר מדי, ואולם במקומות רבים היא פואיטית; החזיון כלו הוא נסיון יפה ״להחיות שנית את הדרמה ההיסטורית״… צורה, צורה, צורה! אין בכל אלה אף גרגר של יכֹלת, אשר יוכלו אלה להרגיש יחד עם החוזה את מלחמותיו הנפלאות, שהן עיקרי גדולתו של הגאון, ולחיות רגע עמו באשר הוא חי ולחזור על החיים האלה במלים אחדות של פרוזה! אף לא התחלת נסיון, לנסות לתַוֵּך בין החוזה ובין העם ולהנחיל להם את ההרגשה, כי כחות חיים חדשים יצאו פה לפעולות, כחות חיים נפלאים הבאים לשנות את פנימיותנו, וכי עליהם לפקוח את עיניהם ולחדד את אזניהם ולפתוח את הצנורות שבלבם למען יראו וישמעו ויבינו את כל הנפלאות והגדולות האלה. הלא גם המלים הדרושות למלאכה אשר כזאת אין עוד בפי הסופרים האלה, ומה גם הרוח הדרוש לה! ולוא גם יבוא גואל חדש, אשר במשלי־חזיון פשוטים וגדולים ירים את הכפֹּרת המכסה את תעלומות חיי־העולם וסתרי־הבריאה ורזי־האלהים – והיתה גם זאת לעורים האלה ולתנופות הקצרות של שכלם, שאינו משיג בלתי־אם את הקֹצר, רק צורה: – ״משל שעלה יפה״ בכלו או במקצתו.

ועוד הפעם עלי להזכיר פה את יער־החֹרף המחריש שלי. חושיהם של אותם הנערים השובבים והמשחקים אפשר שראו את היער יפה ממני, ואולם הנפש אשר להם לא היתה מוכנה ומזומנה, לקלוט את תנופותיו הדקות והיותר דקות של אותו היפי ולשמוע את הנצחי שבהן.

 

לשון הסימבוליקה

אגדות של עמים אינן אלא סימבולים למעשי־הטבע. ואולם מעשי־הטבע גם הם יש להם חזיונות מלוים במעשיהם הנעשים בעולם הרוחני. באֹפן זה יש שהאגדות בציוריהן הגדולים והנפלאים יכולות לבאר לנו את המעשים הנעשים בקרבנו פנימה. זהו כחן הנסתר וזוהי חשיבותן הנצחית של האגדות.

כל הסערות והזועות של האויר יש להן מקום גם בקרב נפשנו פנימה. בנפשנו פנימה מתפרצת רוח־זועה של קצף ושוכנת רוח חרישית ונעימה. בקרבנו יש עננים וקדרות וגשם שוטף ויש חֹרף וקיץ. יש בנו אותו פרומיתוס ואותו שקספיר, אותה המלכה האכזריה, המשלחת את בתה החורגת מעל פניה, או אותה היתומה העזובה, התועה ביער שבע שנים תמימות… כל מעשי העולם ומאורעותיו, ולא רק האגדות, אצורים בשרשיהם פנימה לפי טבע נפשנו: גם הכופרים וגם האינקוִיזיציה, גם המלכים וגדולתם וגם המורדים והקושרים, גם כח־הסבלנות של האשה גם כח־המעשה של הגבר – הכל אצור בקרבנו. כל מעשי העולם ומאורעותיו אינם אלא אספקלריה חיצונית לכל מה שנסתר בקרב האדם עצמו בסגולות־נפשו היפות והנוראות ובכחות רוחו. לכל־הפחות לפי מדרגת האפשריות, ובמדות שונות לפי כל יחיד ויחיד, מונח הכל ״בקצור נמרץ״ בקרב כל אחד ממנו. הפנימיות פועלת כלפי חוץ, מתוך נטיה לפעולה; ואותה החיצוניות, מכיון שנעשית לדבר הנראה או לדבר הנשמע באֹפן כזה, מעוררת מצדה את פנימיותם של אחרים לבוא גם היא לאיזו פעולה. באֹפן כזה נעשה הכל לפעולה חוזרת. הציור אמנם נראה על גבי הבד הרחב של מאורעות העולם, ואולם הצַיָּר הנסתר יושב בקרבנו פנימה – והמנצח על כל המלאכה עומד מאחרינו בתוך עולמות נסתרים.

ובכן אפוא: פרומיתוס ושקספיר הנם בשביל זה, שיודע לקרוא, לא מלים מתות, כי־אם מספרים של קסמים, אשר בכתב־הציורים שלהם הם מבארים לי את המלחמות שבנפשי פנימה. ועם זה, כפי שיוצא מתוך הדיוק, מבארות לי התמונות האלה את הנעשה בנפש בני־האדם בכלל.

על־ידי מה שאני משתתף קצת בהתעוררות פנימית בחייו של זולתי, אני מגיע בכח הדמיון שלי למדרגה הדומה לזו שעליה עומד זולתי, באֹפן זה נמצא, כי על־ידי דוגמאות של מעשי־הטבע, של האגדות ושל המשלים מבוררת לי עצמיותי אני עם כל מהותי. מאורעות־העולם וספרות־העולם נעשים למין ספר־זכרונות של עולמי הפנימי שלי.

מוצא אני בי, כי דומה אני בדיוק בהרכבתי לאותם הלוחמים והסובלים וכי על פי תנאי־חיים דומים שואף גם אני אותו האויר ששאפו הם. הרגשה גדולה של אחדות עם כל משפחת־האדם תוקפת אותי. העולם הזה נראה לי פתאום כעין נפש־מקֻבּצת אחת, שבגלגלי מחשבותיה נרקמתי גם אני.

וכך למדתי פתאום לקרא את כל מה שנעשה ואת כל מה שמתהוה ולהבין, כי כל זה אינו אלא שפת־ציורים של הנצח, אשר גם אני הנני חלק ממנו. אין עוד שום דבר בעולם, שלא תהיה לי איזו מלה להגידה לי ושלא יהיה לו הכשרון לדַבּר ולהיות לפני באיזו שעה מן השעות. העולם כלו נעשה למשל ולספור־אגדה.

באֹפן זה יצאתי ממעמד הבקֹרת ונכנסתי למעמד הפואיזיה. אין אני מתקן עוד את מעשי־האלהים ואת מעשי־הבריאה ואין אני יוצא עוד למלחמה עליהם, כי־אם נותן אני אותם לסַפר לי את ספוריהם. וראש־מאויי הוא, כי ילך כחי הלוך וגדול עד כי יגיע לתכליתו זו: לשמוע במנוחה ובטהרה ולחזור ולסַפּר את כל זאת מלה במלה.

ככה עובד האדם בתשוקה ידועה, הנותנת לו בחרות עד זקנה ושיבה, את שביל העולם העוטה שלל־צבעים – שהוא קלסתר פני האלהים בנקודות־זהרו המרובות.

 

פואיזיה

הפואיזיה אינה אלא סימבוליקה. הסימבוליקה המחיה הזאת, ההופכת את נשמת אפה ואת מהותה של הבריאה למלים, אינה נקנית בדרך למודי או בהיקשים של מושגים. הפואיזיה נובעת בלי־אמצעי מתוך נשמתו של הטבע או של האדם ומשתפכת לתוך המלה המילודית. הטבע והנשמה נעשו באותם הרגעים שמקור השירה נפתח, לדבר אחד: נשפכים הם זה לתוך זה – והמלה הפואיטית יוצאת כברק.

לקול שירי אוֹרפֵיאוּס המחיים מתהילות האבנים לרקד, ואוֹרדיקי חזרת לרגע אחד מארץ המות לאור באור החיים. אורפיאוס נותן להם נשמה. מִידֶס הופך לזהב את כל אשר תגע בו ידו; מידס מתלחש עם הסוּף אשר על המים, והסוּף מדַבּר: — מידס הוא הנותן נשמה באפם. צללי־השאול נדחקים אל בור־הקסמים המלא דם אשר לאוֹדִיסֵּיאוּס (אודיסיאה, XI). חפצים הם לחיות. ככה נִתּן לַחוזה כח יצירה, אשר יפח נשמה באף כֹּל – וחיה. דומה, כי מעמד הנפש של המשורר, כפי שאנחנו משיגים אותו, הוא מעמד של חיים במדרגה גבוהה יותר, המשורר אינו סובל שום דבר מת.

האמצעי, שהפואיזיה משתמשת בו, הוא המלה. ולא קליפת המלה, כשהיא לעצמה, היא היוצרת את החיים; המלים הלא אינן אלא אותות שבאו בירושה, מיני כלי־מלאכה ומכשירים התלוים על גבי הקיר, שנמסרו מאיש לאיש. העיקר הוא התנועה הפנימית, האוצר הבלום של הכח, הנשמה הרועדת בתוך המלה ומביאה גם אותנו לידי אותה התנועה. הכח המשפיע הזה, אם שהוא חֹם רך ונעים ואם שהוא אש לוהטת ואוכלת, מכריח את הציר שכנגד, שיבוא גם הוא לידי אותו המעמד שהציר המשפיע היה נתון בו. מן ההכרח הוא – כמו למעלה בנוגע ליער־החֹרף שלנו – שיהיה בין שניהם יחס משותף, אם רוצים אנו שהפואיזיה תפעל את פעולתה. יש שהגאון והאומה אינם מכֻוּנים זה לזה: הגאון מלא לפעמים את הכח הגואל זה מכבר, ואולם הכח הזה נשאר סתום וגנוז או אינו פועל פעולה נכרת: כי הציר שכנגד, אשר עליו היה לקבל, לא היה נכון או לא היה כלל וכלל במציאות.

המלה של החוזה קרובה יותר אל המוסיקה מאשר אל חכמת הציור; כי כחה הוא כח של צליל־קסמים. הפואיזיה אינה מצַיֶּרת: הפואיזיה עושה רשמים. בוחרת היא בדרך אינסטינקטיבית את צלילי־המלים, שבהתחברותם הם עושים את הרֹשם המבוקש. יש שהיא בוחרת את המלים לפי הצליל העמוק או הקל, יש שהיא מדגישה את ההשקפה, יש שהיא מוציאה מקרבנו את צבא כחות מחשבותינו והגיונותינו: הכל לפי רצונו האמנותי של ההוזה או לפי ההכרח שתקף אותו באותה שעה.

הפואיזיה אין לה חלק ונחלה עם ההכרה ועם הרצון. המוּזה היא גבירה נעלה מאד; הפואיזיה היא חסד עליון. הן יש אמנם, כי מלאכת הסופרים (הרומן והפיליטון) מכילה לפעמים גם יסודות של פואיזיה, אם בנוגע לרוחה בדרך כלל ואם בנוגע לפרטים בודדים. ואולם אותה הפואיזיה שאין לה שום מגע ומשא עם הדברים שבחכמה, כלומר – עם השכל, אלא קרובה יותר בטבעה אל רוח האמונה, העוברת את שביל העולם כעובר בתוך אנדה הנבראה בכדי להתפלא עליה, המדַבּרת עם אלהים כמו שהיא מדַבּרת עם הרוח בלילה או עם האבן הרובצת על הדרך: אותה הפואיזיה הטהורה ואמתית שוטפת כמו מתוך קרעי־עבים ויורדת עלינו. פואיזיה כזאת יש בה מעין דברים שלמעלה מן השכל; מביאה היא אלינו ידיעות מתוך עולם אחר, שבדרך ההכרה הפשוטה אי־אפשר להשיג אותו.

לכן השכל והספק הם הרוצחים והתַּלינים שלה. וספרות, שהספקנות והבקרנות דבקו אליה מן הקצה אל הקצה כמו נגע צרעת, אינה באה אלא להקדיר את הפואיזיה. כי הפואיזיה פותחת את אוצרה הטוב רק למאמינים, רצוני לומר, רק למי שהוא טבעי ותמימותו לא נתקלקלה ונשמתו זַכּה ופתוחה.

ככה תאיר הפואיזיה לפני עולם השכל שלנו כמין פאטא מוֹרגאנה: רואים אנחנו על פני השמים מראות וחזיונות אשר יעוררו בקרבנו את התשוקה לארצנו ולמולדתנו, ואליהן לא נגיע. אי־אפשר להגיד, מה זו פואיזיה ומה ״מהותה״; רב לנו כי יכולים אנחנו לבאר קצת באיזה אֹפן היא פועלת. אפשר שהיא מין רוח הבאה אלינו מעולם אחר. הציור הזה, אם ציור הוא, הוא מין באור אחרון שעליו אין אני יודע להוסיף עוד.

 

סגנון

מאה פעמים ואחת ועד לידי גֹעל־נפש כבר נשמע אותו הפתגם: Le style c’est l’homme – הסגנון הוא צורת הבטוי של פנימיותו של אדם. ואולם מה שאנו מתעסקים כל־כך בפרוטרוט עם חקי הסגנון כשהוא לעצמו, תחת שעלינו היה להתעסק עם האדם השלם, שהוא נושא הסגנון, זהו סימן לתקופת ירידה.

כי תקופות ובני־אדם ממולאים כל־כך בחיים פנימיים, בדמיונות, בציורים ובמחשבות, עד שאי־אפשר כלל שתהא עינם פנויה להסתכל בפרטיות יתרה באותו הבנין של הפואיזיה גם מחוץ. רואים הם את האלהים מבעד ללבושו. שמחים הם כל־כך על מראות־האלהים ומלאים הם מהם כל־כך, עד שאינם יודעים אחרי־כן להגיד מה היה הלבוש אשר בהם נגלה אליהם. רק האדם המיושב יודע להגיד את זאת.

אמנות ופואיזיה הם שני דברים, אשר לא תמיד יהיו למושג אחד. אמנות היא דעה מיושבת ופואיזיה היא מין דבר הבא מתוך ההכרח הפנימי; אמנות היא צורה קבועה, ופואיזיה היא אש נוזלת; אמנות היא הגוף החמרי, אשר הגוף הרוחני של הפואיזיה מוליד אותו.

ואם תעבור ותכלה איזו תקופה יוצרת ואם ימות ויגיע איזה גאון אשר רוחו היתה אש שוטפת, אז ישאירו לנו אחריהם את צורותיהם; ההתפתחות האנושית הולכת ועוברת על פני הקליפות (הלשון, המשקל, המשלים המיוסדים בתנאי־הזמן); חלק אחד מן הספרות מתעסק עם המוּזיאום הזה המלא צורות; ואולם החלק הקטן ממנו מבקש את הרוח, את מה שלמעלה מן הצורות.

בין אנשי החלק הקטן הזה הנני גם אני בבואי לדַבּר היום. כבר היה לי לזרא הפלפוּל על־אודות ״הסגנון החדש״, ואין אני חפץ להִלָּוות גם אני על המתפלפלים, אשר כבר רב כל־כך מספרם גם בלעדי. כי אין אני רעב כלל לפלאי הסגנון של אותם הסופרים המבקשים תמיד חליפות ואשר נחוץ להם תמיד איזה גרוי חדש, כי־אם רעב אני לאותו הקַיָם הנצחי, העומד ממעל לצורות.

חלקים של פואיזיה אנחנו מוצאים בכל הצורות המודרניות של כל סופרינו וחוזינו, אצל מטרלינק ואצל הויפטמַן, בתוך הרומנים ובתוך הדרמות החדשים שלנו. ואולם אין אנו מגיעים אצל כל אלה עד לידי מראות גדולים ונשגבים, יען כי בתקופה זו של ספרות המלאה ספקות אין לנו הכח להתנשא עד לאותו הדבר, שאני הייתי קורא לו ״רעב לאמונה״, הלא הוא הרעב לגאון אמתי. לא רעב אל ״הסגנון החדש״, כי־אם רעב ליחס חשוב בין האדם ובין האלהים.

יחס אשר כזה היה לַקלסיים שלנו, יחס אשר כזה היה לקנט ולפרידריך. והסגנון אשר להם הוא פרי היחס הזה. הסגנון הזה לא היה צמא להסתכלות, כאותו הסגנון של המטריאליות המודרניות, כי־אם סגנון של חזק־רוח. רוח בלי חֹמר אי־אפשר, דבר זה ידע גיטה היטב: ואולם הוא וחבריו ידעו תמיד את יתרון הרוח. את היחס החוזר שבין האדם והטבע, יחס בין קבוץ הרעיונות בדממה קדושה (״הגבלה מתוך חכמה״, אומר גיטה) ובין חליפות החיים עם כל המונם.

ככה קבל הסגנון שלהם נשמה ועֹמק. הם בקשו הרמוניה בהשכלתם ובקשו הרמוניה בסגנונם. מוצק, מצומצם וחזק היה הסגנון של המלך; חד ומחודד היה הסגנון של הפילוסוף המוחלט קנט; גא ולוהט היה הסגנון הדרמטי החי של שילר, רחב ודק וחם היה גיטה בדבריו, בבואו לברוא לנו חיי־עולם.

ולכן אני נוטל לי את הרשות להחליט, כי להתעסק על מהותם של אנשים גדולים ולחנך עצמנו באֹפן הנאות להרגשת סגולות־רוח וגבורת־אדם, יקר לנו עתה שבעתים מכל אותה התעסקות שאנו מתעסקים עם צורות האמנות ועם חֻקי הסגנון.

* *

השאלה אשר ישאל המחבר מן האדם היא שאלה ישנה: כי יהיה כל עם אדני נביאים, כי יהיה כל המחנה קדוש, כי תהיה רוח־הקֹדש על כל איש, כי תהיה הארץ מלאה רק ענקים וגאונים, ולא יהיו עוד קטנים ולא יהיו עוד בינונים ולא יהיו עוד סופרים אשר לבם ילך לפעמים גם אחרי קטנות ולהטים ומעשי־צעצועים וקנאה ותחרות ותאוות־אדם ומעשים לפי שעה – שיר לעתיד לבוא.

ובכל־זאת ראוים הדברים להיות נשמעים בכל מקום ומקום ובכל פנה אשר שם עדת סופרים. אם יפול הגרגר האחד על לב איש מהם בסתר ועשה את זרעו, והיה גם זה לטוב.

המלצות קוראים
תגיות