לחן: סשה ארגוב

שרה: יונה עטרי בטלוויזיה (1976)

הָיוּ גַּם לֵילוֹת, וְרָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת

כָּתְבָה עֲלֵיהֶם בַּשִּׁירִים,

וְרֵיחַ-הַשַּׁחַת לִגְדוֹת הַכִּנֶּרֶת

בִּלְבֵּל אָז הֲמוֹן צְעִירִים.

אַךְ אֲנִי לֹא שָׁכַחְתִּי אֵיךְ פַּעַם, בַּגֹּרֶן,

דַּוְקָא כְּשֶׁהָיִיתִי כִּמְעַט מְרֻצָה,

תּוֹלַעַת כָּזֹאת, שְׂעִירָה וּשְׁחַרְחֹרֶת,

פִּתְאוֹם זָחֲלָה לִי לְתוֹךְ הַחֻלְצָה.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בַּחֻרְשָׁה לְנִיחוֹחַ הָאֹרֶן.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בֵּין רֵיחוֹת שׁוֹשַׁנָּה וְצִפֹּרֶן;

אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר,

כֵּן, אַךְ זֶה אֶפְשָׁר

לֶאֱהֹב

עַל הַגֹּרֶן?

כֻּלָּם מְסַפְּרִים שֶׁבַּגֹּרֶן רוֹמַנְטִי.

שָׁם סַבָּא הוֹפֵךְ לְצָעִיר.

אֲנִי, בְּחַיַּי, מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי

מָה יֵשׁ בְּנִיחוֹחַ חָצִיר.

אֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת: הָיָה לֵיל יָרֵחַ,

וְלִי זֶה הָיָה הָרוֹמָן הָרִאשׁוֹן.

גּוֹחֵן לְעֶבְרִי, וּפִתְאוֹם הוּא צוֹרֵחַ.

מָה קָרָה? הַמִּסְכֵּן הִתְיַשֵּׁב עַל קִלְשׁוֹן.

זֶה דֵּי מְסֻכָּן לֶאֱהֹב עַל הַגֹּרֶן.

כִּי אִם הַבָּחוּר מִתְרַגֵּשׁ,

יוֹצֵא שָׁם עָשָׁן, וּלְפֶתַע, בְּלִי צֹרֶךְ,

הַמַּתְבֵּן שֶׁל דְּגַנְיָה עוֹלֶה בָּאֵשׁ.

אוֹמְרִים:“אַהֲבָה שָׁם, בַּגֹּרֶן, פּוֹרַחַת.”

אֶצְלִי הַתְּגוּבָה הֲפוּכָה הִיא מַמָּשׁ.

כִּי אִם אֲנִי רַק מִתְקָרֶבֶת לַשַּׁחַת –

אֲנִי מִתְעַטֶּשֶׁת וְ…אָה…אָה…אָה…אַפְּ-טְשִׁי!

כֵּן, נָעִים לֶאֱהֹב בַּפַּרְדֵּס אוֹ בַּכֶּרֶם;

אַךְ בַּגֹּרֶן? אוֹ, לֹא! מְסֻכָּן שָׁם מַמָּשׁ.

אַתְּ שׁוֹמַעַת" “פְּסְסְסְטְ- פְּסְסְסְטְ”… אַתְּ נוֹרָא מְאֻשֶּׁרֶת,

וְאָז מִסְתַּבֵּר לָךְ שֶׁזֶּה רַק נָחָשׁ.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב…