לוגו
אברהמ'לה מלמד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

על פי שיר עם ביידיש

הושר בהצגה “איש חסיד היה” (1968)


אֵצֶל מִי

נוֹפֶלֶת תָּמִיד הַפְּרוּסָה, כְּשֶׁהַחֶמְאָה לְמַטָּה?

– אֵצֶל אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

מְנַסֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה לְתַלְמִידָיו,

וְהֵם מַרְבִּיצִים לוֹ בַּחֲזָרָה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.


מִי

יָדַע בְּעַל־פֶּה אֶת כָּל “שִׁירַת הַיָּם” –

אֲבָל כִּמְעַט טָבַע בַּמִּקְוֶה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

בְּ“שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ” –

וְנִכְנְסָה חֲמוֹתוֹ וּבֶאֱמֶת שָׁפְכָה עָלָיו?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.


מִי

נָפַל מֵרֹאשׁ אִילָן גָּבוֹהַּ

דַּוְקָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

שָׂרַף אֶת בֵּיתוֹ בְּלַ"ג בָּעֹמֶר,

וְגִלָּה רַק אָז –

שֶׁהַבִּטּוּחַ נִגְמַר עוֹד בְּפוּרִים?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.


לְמִי

קָרָה נֵס שֶׁל חֲנֻכָּה

כְּשֶׁקָּנָה פַּח שֶׁמֶן לִשְׁמוֹנָה יָמִים

שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לְיוֹם אֶחָד בְּקשִׁי?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

אֵצֶל מִי

הִתְפַּגֵּר הַתַּרְנְגוֹל הַלָּבָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

וְנִשְׁאֲרָה לוֹ רַק אִשְׁתּוֹ, לְכַפָּרוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.


מִי

בֵּרֵךְ שִׁבְעָה יָמִים עַל הָאֶתְרוֹג

וְגִלָּה לְבַסּוֹף שֶׁזֶּה הָיָה סְתָם לִימוֹן?

– לְאַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

הִתְאַמֵּץ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִתְקֹעַ בְּשּׁוֹפָר

“שְׁבָרִים”,

אֲבָל בַּסּוֹף יָצָא לוֹ רַק שֶׁבֶר אֶחָד?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.


מִי

הִתְחַתֵּן עִם בִּתּוֹ הַמְּכֹעֶרֶת שֶׁל הַגְּבִיר

יוֹם לִפְנֵי שֶׁאָבִיהָ פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

גִּלָּה רַק בְּאֶמְצַע בְּרִית הַמִּילָה

שֶׁל בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ

שֶׁהַנִּמּוֹל הוּא, בְּעֶצֶם, יַלְדָּה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.



יום אחד בלבד אחרי שובנו מחמש שנות לימוד בארצות הברית (ביולי 1968), התבקשתי על ידי יעקב אגמון ויוסי יזרעאלי לסייע בהשלמת הצגה “חסידית”, שישתתפו בה שישה שחקנים צעירים (שלמה ניצן, חנה רוט, לוליק, דבורה דותן, דני ליטני ובתיה ברק). שלמה היה היחיד מבין כולנו שבא מבית דתי, חסידי, והנעימות היפות והמשלים החסידיים שהשמיע באוזני חבריו באוטובוס שהסיע אותם להצגותיהם האחרות הן שהולידו, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, את הרעיון להכין הצגה שתנסה להציג את רוח החסידות לקהל הרחב בסגנון, במקצב ובתלבושות של שנות השישים. איש מאיתנו – היוצרים החילוניים של ההצגה – לא העלה בדעתו שהיא תזכה להצלחה כה רבה, תוצג מאות פעמים בכל רחבי הארץ לפני צופים בני כל הגילים והעדות (וכן עשרה חודשים בברודוויי, באנגלית, ולימים גם בארצות שונות ובשפות שונות), ותסלול את הדרך לא רק לפסטיבלי הזמר החסידי ולפסטיבל הכליזמרים, אלא גם לתופעות תרבותיות־חברתיות ששינו את פני החברה הישראלית – כמו זו של “תעשה אצלנו שבת”, ואולי אפילו “גוש אמונים”.

את לבנו משכו בעיקר רוח האהבה שבחסידות – אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החלש, השונה; אהבת השלום (בין כל בני האדם עלי אדמות), אהבת הצומח ובעלי החיים; וכמובן גם ההומור המיוחד, האירוניה העצמית, הכוונה שבלב – והשמחה.