מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

צבעים

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

צְבָעִים / רחל המשוררת


מַשְׁחִירָה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,

פְּנֵי הַמַיִם – תְּכֵלֶת וָאוֹר,

מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא

בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת, בְּמִסְתּוֹר,

וְרַקֶּפֶת צְנוּעָה מְבַקֶּשֶׁת

לְהַוְרִיד עַל סֶלַע אָפֹר.


כסלו, תרצ"א

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של רחל המשוררת
יצירה בהפתעה
רקע

החינוך

מאת נתן אליהשווילי (מאמרים ומסות)

חינוך הילדים היה עומד בשפל המדרגה, זה היה מסור בידי החכמים, שרובם היו “עמי הארץ” גמורים שלא ידעו לתרגם פסוק בצורתו. בית-הספר היה מטיפוסו של ה“חדר” ברוסיה, אשר בגרוזיה היו קוראים לזה “בית מדרש”. או “מדרש” סתם. זה היה דומה לה“חדר” רק בחיצוניותו. אולם בתוכנו היה נופל ממנו בהרבה. לימוד התורה, כאמור לעיל, לא היה נפוץ בגרוזיה. המלמדים בעצמם לא היו בני תורה והסדר היה לקוי מאד. ב“חדר” אשר על יד בית הכנסת, אשר היה נקרא “בית מדרש”, או בבית הכנסת, או בביתו של המלמד, או על הגג בימות הקיץ (הבתים לרוב היו בעלי קומה אחת וגגיהם שטוחים), הסתדרו התלמידים משלשים עד ארבעים ולפעמים יותר. ישבו שורות שורות על הארץ כשרגליהם מקופלות תחתיהם (ישיבה תורכית), או על קרש עץ ארוך וספריהם על ברכיהם, הילדים היו בחדר אחד מכל הגילים ומכל הסוגים, החל מבן חמש אשר זה עתה התחיל את הא"ב, וכלה בבן חמש עשרה, הלומד כבר “עין יעקב” – וכל אלה אצל מלמד אחד.

המלמד ישב כנגדם גם כן על הרצפה, כשמקל ארוך מונח על ידו, לייסר בו את השובב, או המתבטל בלימודו. לפעמים, באשמתו של שובב אחד לקו גם ה“צדיקים”, כלומר, מכיון שניתנה רשות ל“משחית” (למקל) והותרה הרצועה, אז הוכו כולם יחד, בגדול החל ובקטן כלה, מי על העבר, ומי על העתיד. כולם היו לומדים יחד, צועקים בכל כוחם ומשננים את שעוריהם ואחרי כן נגשים למורה ואומרים לו, שכבר יודעים את שעורם. יש והמלמד האמין לו ונתן לו שיעור אחר ויש שאמר לו שיקרא לפניו את השעור ואם לא ידע אז אוי ואבוי לו – מטר של סטירות-לחי, תלישת אוזנים והצלפות-מקל ירדו על גבו. ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו “המלאך”. בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב “המלאך הגואל”. מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה “כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום”. בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.