מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נע ונד (זכרונות יחזקאל קוטיק) - כרך ב

מאת: יחזקאל קוטיק , תרגום: דוד אסף, רחל קרונה (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה מעודכנת: המכון לחקר תולדות יהדות פולין וליחסי ישראל-פולין; המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב; בית שלום עליכם, תל-אביב; תשע"ט, 2019

סוגה:

שפת מקור: יידיש

מהדורה מתורגמת, ערוכה ומבוארת בידי דוד אסף


יחזקאל קאָטיק, מײַנע זכרונות, צווייטער טייל

מהדורה ראשונה: ורשה תרע“ד (1914); מהדורה שנייה: ברלין תרפ”ג (1922)

תרגום מיידיש: רחל קרונה ודוד אסף

עריכה: איתן בן-נתן ויהודית שרגל


© כל הזכויות שמורות – תשס"ה / 2005

המכון לחקר תולדות יהדות פולין וליחסי ישראל-פולין

המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב

בית שלום עליכם, תל-אביב


© מהדורה מעודכנת: תשע"ט / 2019

ראש דבר / פרופ' דוד אסף

בשמחה אני מגיש לפני הקוראים את התרגום העברי המוער לחלק השני של זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק. החלק הראשון, שראה אור במהדורה עברית בשנת 1998 וכותרתו מה שראיתי, התקבל בעין יפה, ורבו המעודדים והמזרזים להביא את מפעל התרגום וההדרה אל סיומו.

הופעת החלק הראשון עוררה התעניינות מחודשת בספרו הנשכח של קוטיק: החלק הראשון תורגם לאנגלית בידי מרגנית בירשטיין מירושלים וראה אור בשנת 2002 בארצות הברית במהדורה שבעריכתי.1 החלק השני של הזיכרונות תורגם לאנגלית בידי לוקאס בְּרוּיְן מהולנד, והוא מזומן לכל דורש בדפי רשת האינטרנט.2 שני כרכי הזיכרונות תורגמו גם לשפה הרוסית בידי מאיה אולנובסקיה מירושלים. תרגום זה מצוי אף הוא ברשת האינטרנט ובעתיד יראה אור בהוצאת ‘גשרי תרבות’ (ירושלים-מוסקבה).3 תחושת סיפוק של מי שהתחיל במצווה ועתה זכה לגומרה מלווה אותי אפוא עם צאת החלק השני בלבוש עברי.

כמעשה החלק הראשון כן מעשה החלק הזה. מאומה לא היה קורה בלא עזרתה, מסירותה וחוכמתה של אמי היקרה, רחל קרונה, שנענתה לבקשתי והכינה תרגום ראשוני של הזיכרונות מיידיש לעברית והניחה בידי למלא אחריה במלאכת הבדיקה והאימות, הניסוח המחודש, העריכה והפירוש. שותפות בין-דורית זו ממלאת אותי שמחה וגאווה ואני רואה בה זכות גדולה שנפלה בחלקי. מה רבה הייתה אפוא התרגשותי, ואין צריך לומר תדהמתי, כאשר רק לאחר שראה אור החלק הראשון של הזיכרונות התברר לי כי גורל מוזר מקשר בין משפחתי מצד אמי ובין יחזקאל קוטיק: בין שתי מלחמות העולם מצא סבי המנוח, ישראל צבי בלומברג, את פרנסתו בחנות צנועה לממכר ספרים וטליתות שכתובתה הייתה רחוב נאלווקי 31, ורשה. בכתובת זו בדיוק ניהל קוטיק את בית הקפה המפורסם שלו…

ספרו של קוטיק הוא נר דלוק, שבכוחו להאיר במשהו את עולמם הקסום של יהודי מזרח אירופה, עולם שהוא כה קרוב אלינו וכה רחוק מאיתנו. לוּ יהי בו, בנר זה, גם זיכרון לנשמתם המעונה של סבַי וסבתותי, דודַי ודודותי, שחייהם נגדעו באכזריות בידי מרצחים וכלו באש משרפות. מעולם לא פגשתים, אך דמותם ניצבת לנגד עיני.

בשנת תשס"ב נסתלקו לבית עולמם, שבעֵי חיים ושנים, דודי האהוב והיחיד יעקב ינון (בלומברג) ורעייתו דבורה (לבית מובשוביץ). שניהם גידוליה של יהדות פולין הציונית – זה מוורשה וזו מלודז' – אשר נטעו אוהלם בארץ ישראל עוד קודם לחורבנה של פולין. כאן בנו את ביתם החדש והולידו בנים ובני-בנים, ולי היו מעין סבא וסבתא. ‘דוֹד יעקב’ היה קורא נלהב של מחקרַי וספרַי, שואל כעניין ועונה כהלכה, במאור פנים, בטוּב לב ובהומור נלבב. זיכרונות קוטיק, ששוחחנו עליהם לא פעם אחת, עוררו בו געגועים רדומים אל בית הוריו שלו, אל אותם כרכים ועיירות ואל היהודים של ימים עברו. אני מבקש להקדיש ספר זה לזִכרם.


זה המקום להודות בענווה למורים, לעמיתים ולחברים שקראו את כתב היד של החלק השני, העירו את הערותיהם, הציעו את הצעותיהם, תיקנו ושיפרו. בראשם, ידידי אברהם נוברשטרן, שליווה את עבודתי מהחל ועד כלה, חיזק את ידי בעצה ובתבונה, ואף טרח והשווה תרגום למקורו והצילני מפח יקוש. תודה גם ליהושע מונדשיין שהחכימני בביקורתו השנונה; לאסתר גולדנברג, שהעירה ותיקנה; לאיתן בן-נתן וליהודית שרגל שערכו בטוב טעם ודעת. הספר רואה אור בזכות שיתוף הפעולה הפורה בין המרכז לחקר התפוצות שבאוניברסיטת תל-אביב ובין בית שלום עליכם, ויבואו מוסדות אלה, עובדיהם וראשיהם, על התודה ועל הברכה. תודה גם לבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב על תמיכתו. כתמיד היו לי בני משפחתי – רעייתי שרון, וילדי אבישג, נטע, הלל ומישאל – מקור תמיכה ועידוד. באין די מילים אסתפק בתודה היוצאת מן הלב.


תם ולא נשלם. במבוא לחלק הראשון הבאתי ראיות לכך, שקוטיק חיבר גם חלק שלישי לזיכרונותיו, ולפחות שישים וחמישה עמודים מתוכו נדפסו.4 כתב היד והעמודים שנדפסו אבדו ולפי שעה אינם בידינו, ואין לנו אלא לסיים בהבעת תקווה, שביום מן הימים יתגלו הדפים הנשכחים, בארכיון או בעליית גג, ואוצר הזיכרונות של יהודי מזרח אירופה יתעשר בפרקים נוספים מקורות חייו של יחזקאל קוטיק, מספר הסיפורים המופלא.

דוד אסף

תל-אביב תשס"ד


מבוא: “לנדוד, לנדוד, לנדוד”: נדודים, עיירה ומשפחה בעולמו של יחזקאל קוטיק

נדודים, זה מזלנו! רק עם ספר זיכרונות ביד. לזכור הכול, לרשום ולזכור! על שחר ההיסטוריה יכתבו מלומדים, אך על הימים הקרובים יכתבו אנשי שֵׁיבָה.

לא בדרך ‘ספרותית’ מדי, לא בדרך מלאכותית. פשוט לספר סיפור, כדבר איש אל רעהו, כמו שאנו מספרים לעצמנו ולנכדינו.

כמו ה’זיכרונות' של יחזקאל קוטיק…5


א. יחזקאל קוטיק כיהודי נודד

כמו בחלק הראשון של הזיכרונות, אשר כותרתו, ‘מה שראיתי’, נלקחה מתוך דברי ההקדמה שכתב המחבר עצמו, כן הכותרת ‘נע ונד’, המיטיבה לאפיין את תוכנו של החלק השני, נלקחה מדבריו של קוטיק בהקדמתו לחלק הזה:

הנה עתה, בחלק השני, אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.


אכן, עיקר העלילה בספר שלפנינו הוא תיאור נדודיו של קוטיק, ניסיונותיו הכושלים למצוא פרנסה נאותה אגב החלפה בלתי פוסקת של מקצועות ועבודות, ובייחוד מאמציו הנואשים למצוא את האיזון הנכון בין כורח הפרנסה ובין התשוקה להשכלה ולחיי רוח. בין תחנה לתחנה צצים על בימת חייו ועולים ומתחלפים לנגד עיני הקורא עשרות טיפוסים – בני משפחה וידידים, צדיקים וחסידים, רבנים ולמדנים, אצילים ואיכרים, בנות אצולה פולניות ונשים יהודיות, עגלונים ומלמדים, סוחרים וחוכרים, עשירים ואביונים, עסקני ציבור וגומלי חסדים, משכילים וסטודנטים. הצטרפותם יחד היא המרכיבה את הפסיפס עתיר הצבעים של יהודי מזרח אירופה בתקופה ההיא.

תולדות חייו של יחזקאל קוטיק (1921–1847), אופי זיכרונותיו ודרך התקבלותם והשפעתם נדונו בהרחבה במבוא לחלק הראשון, בלוויית תיאור קצר של תוכן החלק השני.6 חזקה על המעיין בחלק זה, שגם חלקו הראשון של הספר עומד לפניו, ועל כן טבעי הוא שדברי המבוא כאן יהיו קצרים ומדודים ועיקרם הרהורים על כמה שאלות יסוד העולות מתוך קריאת שני חלקי הספר בשלמותם.

החלק השני נפתח בשנת 1867, עם נישואיו השניים והמפתיעים של סבא אהרן-לייזר, והוא מסתיים בשנים 1882–1881, עם פטירתם של האב והסב בזה אחר זה. אולם הצגת המסגרת המשפחתית כמקשרת בין פתיחת הספר ובין סיומו היא מלאכותית ומאולצת ואינה אלא תכסיס ספרותי. אמנם, נוכחות המשפחה מורגשת גם בפרקים אחרים בספר, אך למעשה אין היא ממלאת תפקיד מרכזי בחייו של קוטיק או בעיצוב עלילת זיכרונותיו ואינה משמשת עוד יסוד מלכד.

במרכז החלק הראשון עמדה העיירה קאמניץ-ליטבסק, שעל בימתה פעלו דמויות מבני הדור שקדם לקוטיק. במרכז החלק השני ניצב על הבימה, חשוף לעיני כול, המחבר עצמו, בדרך כלל לבדו, ואת חייו, לפחות כפי שהם משתקפים בזיכרונותיו, מניע ודוחף חוסר המנוח הקיומי שבו הוא נתון. לתחושה זו נתן יחזקאל קוטיק ביטוי פעמים רבות בזיכרונותיו, והיא מתמצית היטב בהרהוריו ערב נסיעתו לוורשה בשלהי שנת 1867: “אין מיר האָט זיך גענומען דערוואַכן דער גלות-ייִד: וואַנדערן, וואַנדערן, וואַנדערן…” (התעורר בי היהודי הגלותי: לנדוד, לנדוד, לנדוד… [פרק שלישי]).

יצר הנדודים – הקול הקורא, הדחף שאינו בר-כיבוש, שלעתים היה כורח שנכפה על המחבר בנסיבות הזמן והמקום אך בדרך כלל נבע מתוכו – יצר זה הוא המפתח העיקרי להבנת עולמו של קוטיק ועולמם של רבים מבני דורו. בנו בכורו של קוטיק, אברהם-הירש (1933–1867), מצא גם בו עצמו תכונה זו, ואת זיכרונותיו שלו פתח במילים: “אני שייך לדור הנודדים. מאז שנות ילדותי אני נודד: בתחילה עם הורי, ואחר כך לבדי” (נספח ב). ואולם אברהם היה בן לדור השני של הנודדים, ואילו יחזקאל האב חווה את הנדודים באופן עמוק, ראשוני ומטלטל.

בחלק השני נפרשת אפוא לפני הקורא מסכת מרתקת ויוצאת דופן של חיי נדודים, הנמתחים על פני אחוזות כפריות וחקלאיות קטנות ונידחות ברוסיה הלבנה (ואכנוביץ', מַקַרוֹבצי, קוּשֶׁלייֶוֶה), עיירות וערים בפולין וברוסיה (ביאליסטוק, קריניק, גרודנה, בריסק, חרקוב) וכרכים הומים (ורשה, קייב, מוסקבה). המתח בין שלוש תבניות היסוד של ההתיישבות היהודית במזרח אירופה – ה’יישוב' הזעיר והמבודד, העיר הגדולה וההומה והעיירה שבתווך – טבע חותם מכריע בהתפתחותה של החברה היהודית במחצית השנייה של המאה הי"ט. ה’יישובים', ובאותה תקופה גם רוב העיירות, ייצגו את הישן – יציבות רגועה ושוקטת אך גם קיפאון ושוּליוּת תרבותית;7 ואילו הערים הגדולות והכרכים ייצגו את החדש – דינמיות ותסיסה חברתית ותרבותית אך גם ניכור וחומרנות. מתח אותנטי זה, שמַבָּעים רבים לו בספרות הזיכרונות ובספרות היפה, הוא גם המתרוצץ כל העת בנפשו המיוסרת של קוטיק, הקרוע בין שני עולמות. קוטיק נודד בכפייתיות ממקום למקום ומתחרט בלא הרף על בחירותיו ועל החמצותיו.

זמן לא רב לאחר שמאס באורח חייו – חיי פונדקי זעיר באחוזת מקרובצי הסמוכה לגרודנה – ויצא בלב מלא תקווה לפתוח דף חדש ולהיות איכר ביישוב הנידח קושלייוה, הוא נמלא חרטה ותסכול בגלל המציאות החדשה שנקלע אליה: “ובזוכרי את תענוגותיה של מקרובצי, את החופש, את הידידים והמכרים היקרים והנלבבים שהשארתי שם, היה לבי שותת דם מרוב צער ועוגמת נפש, עד שרציתי לקרוע את עצמי לגזרים. לשם מה היה עלי לנדוד משם לכאן?” (פרק שנים-עשר). כך בדיוק קרה גם לאחר שנטש את קושלייוה ונדד לקייב, והוא שוב חדור תקווֹת שווא שהפעם הזאת ישתנה גורלו לטובה. כוח המשיכה של העיר הגדולה כבר הביאוֹ קודם לכן לידי עימות עקרוני עם סבו, ‘החייל הוותיק’ של העיירה הישנה:

מה מושך אותך כל כך לעיר? מה אתה חושב שתמצא שם? רבים שם על כל גרוש ומתקוטטים על פרנסה. נחיה ונראה – עוד תתחרט שעזבת את יערות קושלייוה. לוותר על פריץ שכזה וללכת? יש לך מושג מה זה למצוא פרנסה בעיר? (פרק שישה-עשר).


הסבא ניבא, כמובן, את מה שעתיד היה לקרות. קוטיק התאכזב מיד מן המפגש עם העיר, ובמרירות האופיינית לו תלה את האשם בחוסר שיקול הדעת שלו, בפזיזותו ובמזלו הרע:

הנה הגעתי, אני פה, וקייב ממש מחכה לי. החלפתי את קושלייוה בעיר גדולה, והרי לך… מיד, בתוך רגע, תקף אותי יאוש נורא ודיכאון. חשתי כאדם שהתעוור לפתע. מה עשיתי? איך יכולתי לזרות לרוח חיים מבוססים כל כך שהיו לי? איך העזתי? איך אצליח לפרנס עכשיו אשה וילדים? ובכלל, איך אני, יהודי כפרי, העליתי על דעתי להתפרנס בעיר גדולה והומייה? מי זקוק לי פה? מי מחכה לי? מי מעוניין במציאה גדולה כמוני? (פרק שישה-עשר).


בניסוח וידויי אחר, שאף בו ניכרת המוּדעוּת להבדל שבין העיר לכפר, סיפר: “וכך החלה מסכת חיים קשה, רצופה חרטות, אסונות, צער, שברון לב, ייסורים, שבעיר גדולה בולטים יותר ומכאיבים יותר מאשר בכפר” (פרק שבעה-עשר).

רגשות דומים של יאוש וחרטה עולים אצל קוטיק גם בפרקי נדודים אחרים: “הרגשתי זנוח ומיותר בעולם,” הוא מעיד על תחושתו כשהחליט לעזוב את מוסקבה, “כמו מישהו שמגורש מדלת הבית. החלטתי לחזור לקייב” (פרק עשרים ושלושה). הסמל לתחושת הכישלון וחוסר המזל המלווה אותו כצל הוא פרוסת הלחם המרוחה בחמאה, שמידיו היא נופלת תמיד וצִדה המרוח כלפי מטה – “מיט דער פּוטער אַראָפּ” (פרקים שלושה-עשר, תשעה-עשר).

קוטיק ידע היטב כי חוויית הנדודים אינה רק עניינו הפרטי ואינה קשורה רק באופיו ובמזלו הרע, אלא היא חוויה המעצבת את דיוקנם ההיסטורי של רבים מבני הדור והיא המבחינה בין דורו ובין דור הוריו. בדרכו מקייב לחרקוב על ספינת קיטור העושה את דרכה בנהר הדנייפר, מצא את עצמו מהרהר בעצב תהומי בהבדל שבין חייו שלו ובין חיי אבותיו:

כל הדרך הייתי עצוב ומהורהר. לבי נקרע מגעגועים לקייב […] לעתים קרובות חלפה בראשי המחשבה, שחייהם של הורי היו טובים מחיי. הם גרו במקום אחד, גידלו את ילדיהם, חיו בשלווה, לא התגלגלו בדרכים, לא נדדו ולא טעמו מן החוויות הקשות כל כך, שזיכרונן הציף את לבי בשעה שהספינה שטה (פרק עשרים).


ב. התקבלות החלק השני

החלק השני של הזיכרונות ראה אור בפעם הראשונה באמצע חודש נובמבר 1913.8 אמנם, בשער הספר צוינה שנת ההדפסה תרע"ד–1914, ואולם מודעות על הופעתו נדפסו בעיתונים היהודיים עוד בראשית דצמבר 1913. הפרסומת הטובה ביותר לספר היא הספר עצמו – הדגיש באחת המודעות המוציא לאור הוורשאי א' גיטלין – וציין כי בספר מובא אחד התיאורים המרשימים ביותר של הפוגרומים שהיו בשנות השמונים.9 קוטיק וגיטלין, שהתרפקו על ההתלהבות והחמימות שהתקבל בהן החלק הראשון של הזיכרונות, הופתעו מן הסתם משהתברר כי הופעת החלק השני לא היכתה כל גלים. הספר התקבל בקול דממה דקה וכמעט שלא נסקר ולא תואר בעיתונים.

קשה לדעת מדוע הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מן הספר. ייתכן שהיא נבעה מתחושת רוויה מסוימת, שכן קוטיק וזיכרונותיו נדונו בהרחבה על סמך החלק הראשון. אין לשכוח שהחלק השני ראה אור שנה אחת בלבד לאחר שהופיע החלק הראשון, ולמן דצמבר 1912 ועד ספטמבר 1913 נדפסו בעיתונים חשובים ביידיש לפחות שש ביקורות רחבות יריעה על החלק הראשון.10

אולם ביחס הזה השתקפה בוודאי גם תחושתם של קוראים ומבקרים, שהמחבר אכזב ושלא עלה בידו לחזור על הישגו בחלק הראשון ולמלא את הציפיות שתלו בו. הבולט במאוכזבים היה שלום עליכם, שמאז שקרא את החלק הראשון עודד את קוטיק והמריצו להוסיף ולכתוב.11

מנקודת מבטו של קורא בן ימינו קשה למצוא הבדלים של ממש בין שני החלקים: יד קלה אחת היא שעיצבה את ה’גיבורים' ואת ה’עלילה' בשני הכרכים והיא גם זו שהעניקה טון ספרותי-אמנותי וסגנוני-לשוני אחיד לשניהם. אין גם כל הבדל בחשיבות ההיסטורית-התרבותית הנודעת לתוכן הספרים. כדי להבין את פשר תחושת האכזבה שליוותה את הופעת החלק השני, ראוי לנסות ולקוראו מנקודת מבטם של בני זמנו.12

גיבורי החלק הראשון היו בני דור האבות – סבו וסבתו של קוטיק, אביו ואמו ובני גילם – שרקע חייהם היה ה’עיירה', אותה ישות מוחשית ועולם חווייתי שהתגלמו מבחינתו של קוטיק בעיירת הולדתו קאמניץ-ליטבסק. בחלק הראשון היה קל למצוא ייצוג מלא, נאמן וחי של אותו עולם שהקוראים בני דורו של קוטיק זיהו כבר כעולם ישן, ורבים מהם יכלו לחוש הזדהות מלאה או חלקית עם הנוסטלגיה החמימה שקרנה מתוכו. התחושה שהצליח קוטיק להנחיל בחלק הראשון – בוודאי באופן בלתי מוּדע ולא מתוכנן מראש – הייתה, שהרקע המשפחתי והסביבתי שבו צמח דומה מאוד לרקע חייהם של רבים מקוראיו. שלום עליכם, מעריצו הגדול של קוטיק, כתב לו בפירוש:

שמע נא, איכשהו נדמה לי, שהמשפחה שלך היא משפחתי שלי (וכך חש, מן הסתם, כל קורא). אני מכיר את סבך, אהרן-לייזר, ואת סבתך בֶּיילֶה-רַשֶׁה, ואת אביך החסיד משה, ואת כל דודיך ודודותיך, ואפילו את האיסְפְּרַאווניק ואת האַסֶסוֹר ואת כל הפריצים, הטובים והרעים, ואת המלמדים, ואת החסידים, ואת המתנגדים, ואת הרופאים, ואת הרב […] ואת כולם כולם! כולם חיים וקיימים, אני מכיר את כולם […] אני נשבע בהן צדקי, שבכיתי יחד עם כולם שעה שסבך בירך אתכם בערב יום כיפור, ובשעה שנפטרה סבתך הצדקת והונחה על קרקע הבית וסבא התעלף מאה פעמים. הלוואי שנזכה כבר לישועת ישראל, כמו שעיני זלגו דמעות! ולא בגלל שמישהו הלך לבית עולמו – ריבונו של עולם! כמה אנשים מתים בכל יום ובכל עת ובכל שעה! אבל הסבתא והסבא שלך – הם שלי, שלי, שלי!13


תחושת הזדהות כל כך עמוקה עם העבר לא יכלו עוד בני דורו של קוטיק לחוש עם קריאת החלק השני, שכן קוטיק העמיד בו את עצמו במרכז, ובפרטי פרטים תיאר את קורותיו, את נדודיו, את מעשיו ומחדליו שלו עצמו.

גורלו האישי של יחזקאל קוטיק היה בוודאי דומה במידה רבה או מועטה לגורלם של בני דורו, וממילא האמינות והדיוק ההיסטוריים בתיאוריו שבחלק השני רבים יותר מאשר בחלק הראשון. אולם למרבה האירוניה, זו אולי גם הנקודה שכשל בה; שכן דווקא משום כך נבחן קוטיק בעיני הקוראים בני דורו לא כסבא זקן המספר זיכרונות מן העבר ה’מיתי' הרחוק (אמנם רחוק רק לכאורה), אלא כמי שמתאר את חיי ההווה, את חייהם שלהם. כדי לתאר מציאות המוכרת כל כך טוב לקוראים נדרש קוטיק להפוך את עורו ולהיות ‘סופר’ ולא ‘מספר עממי’, להיות ‘היסטוריון’ ולא סתם ‘זכרן’ – תפקידים שלא הוכשר למלאם ועטרות שלא היה ראוי להתעטר בהן.14

מה שנתפש ככישלון וכחולשה בעיני בני זמנו עשוי להיחשב יתרון והישג בעיני קורא ביקורתי היום. המיוחד בספר אינו רק שפע המידע ההיסטורי והתרבותי שבו, אלא דווקא השתקפות עולמו הפרטי-האינטימי של מחברו – טרחן חביב ותמים, שלא היה מגדולי הדור ולא ממנהיגיו, לא הורה דרך לרבים ולא השפיע על מהלך האירועים, אלא חי ופעל בשוליהם ונסחף עמם. והרי הוא לנו ‘מנחם-מנדל’ בשר ודם, שבחייו הממשיים ובתלאותיו מתממשים הקווים הנלעגים, הפתטיים והסימפטיים של אותה דמות ספרותית בדויה.

את דמותו של מנחם-מנדל עטה קוטיק על עצמו ברצון ומדעת. במכתבו אל שלום עליכם באסרו-חג של פסח תרע"ג (1913) הודיע לו, שסיים לכתוב את החלק השני של זיכרונותיו, וגם הוסיף:

אגלה לך סוד, שבחלק השני של זיכרונותי אני מציג את עצמי כמנחם-מנדל אמיתי. לכן, מנחם-מנדל שלך יכול להיות חבר קרוב שלי. הוא באמת עמית שלי כמעט מבטן ומלידה. כשתקרא את החלק השני של הזיכרונות תראה בבירור שאני הוא מנחם-מנדל, ממש כך.15


החלק השני של הזיכרונות הוא בתמציתו סיפורו של מפסידן. קוטיק חושף את עצמו לפני קוראיו כאדם שנכשל כמעט בכל מהלך חשוב בחייו, אם מחמת טיפשות ואם מתוך תמימות, אם עקב נסיבות משפחתיות ואם בגלל מזל רע או כוח עליון. כך או כך, מרגע שיצא לרשות עצמו לא היה מסוגל עוד לפעול באופן עצמאי, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה רוחנית. חייו הושפעו תמיד ממאורעות ומכוחות שאינם בשליטתו.

קוטיק לא היסס לתאר בגילוי לב את המשברים הללו ולהציג את עצמו ככישלון מייאש. למעשה, זה עיקרו של הספר. אמנם, בדברי ההקדמה ניסה לרמוז כי גם אופיו – אדם “הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית” – הוא מעין תכונת דיוקן המאפיינת את היהודי המזרח אירופי. ואולם בזיכרונות עצמם אין הדבר ניכר. אדרבה, הם מבליטים את כישלונו האישי. קוטיק מוקף אנשים שלא כשלו ואף הצליחו למצוא ‘תכלית’, אנשים השונים ממנו לחלוטין באופיים, בערכיהם וביעדיהם – קוטיק הוא המיוחד, השונה, שאינו משתלב ואינו מסתדר בשום מקום.

הקורא המתלווה אל קוטיק בהרפתקאותיו השונות והמשונות, שבדרך כלל הוא נמלט מהן בעור שִׁניו, מגלה דמות אנושית מכמירת לב. קוטיק נכשל פעם אחר פעם, ובדרך כלל גם ידע מראש שייכשל. הוא חורק שן וממשיך הלאה באין ברֵרה. הוא אינו גיבור נועז העשוי לבלי חת, אלא ההיפך הוא הנכון – הוא מספר בגלוי לא רק על כישלונות כלכליים ומעשיים, אלא גם על פחדים ודאגות, על לבו שנפל, על איבוד עשתונות ותחושה של חוסר שליטה בנעשה, על בכי מר ועל יאוש עמוק ונוקב.

ג. העיירה כאֵם, המשפחה כעול

בחלק הראשון עמדה העיירה במרכז עולמו של קוטיק, כדבריו בפתיחת החלק השני: “באותה עת חשבתי שקאמניץ היא כל העולם כולו, ושאלוהים, היושב למעלה בשמים, מסתכל רק בנו, לתוך העיירה.” באמצעות הזירה העיירתית הצליח קוטיק לתאר את חוויות היסוד של היהודי המזרח אירופי בין שנות הארבעים לשנות השישים של המאה הי"ט. בחלק השני המצב משתנה והפרספקטיבה שונה: לעיירה ישנם עתה מימדים אחרים והיא גורם שולי בעיצוב גורלו של המחבר.

קאמניץ, עיירת הולדתו, כמעט שאינה נזכרת עוד, ובמרוצת חמש-עשרה השנים המתוארות בחלק השני לא טרח קוטיק לבקר בה אלא ביקור חטוף אחד (פרק אחד-עשר). המִנְסָרָה שמשתקפים ומשתברים בה האירועים הכלליים והחוויות הפרטיות אינה עוד המרחב המוחשי של העיירה, אלא המרחב התודעתי הפרטי של המחבר עצמו כאדם מבוגר ומפוכח, שאינו קשור עוד בטבורו למקום אחד.

לא מקרה הוא, שדימוי העיירה למעין אֵם אוֹמֶנֶת (alma mater), שממנה יוצאים ואליה חוזרים תמיד,16 נקשר בחלק השני לא לקוטיק הנודד והמתרחק, אלא לסבו אהרן-לייזר, שאינו עוזב את העיירה אלא לפרקי זמן קצרים ותמיד חוזר אליה. כבר בחלק הראשון הציג הסב את זיקתו אל העיירה כקשר שאינו יכול להינתק. כאשר הוצע לו לעבור לעיר גדולה כדי לממש בה טוב יותר את כישרונותיו, ענה “כי בשום אופן לא יעזוב את קאמניץ. כאן נחים אבותיו ואבות אבותיו, והוא עצמו כבר כמעט כילה כאן את ימיו. זה המקום שבו הוציא את מרצו ועלומיו. אפילו יתנו לו מיליונים, הוא את קאמניץ לא יעזוב.”17 שורות החתימה של החלק השני, המספרות על קבורת הסב באדמת העיירה שבה נולד, חי ומת, הן ביטוי מזוקק למשאלת ההתחברות עם “אבותיו ואבות אבותיו” באמצעות דימוי האדמה לחיק אימהי המעניק ביטחון ומנוחה:

את מנוחת הנצח מצא בבית העלמין של קאמניץ, באדמה הליטאית הענייה, במקום שנולד בו ושאהב כל כך. ובבואו לעצום לעד את עיניו הנבונות התחמם בוודאי דמו הקר מן המחשבה, אולי האחרונה בחייו, שגופו היגע ימצא מנוחה באדמתה השלווה והאימהית של קאמניץ… (פרק עשרים וחמישה).


כשם שמנקודת מבטו של הסבא הנאמנות לעיירה איתנה ואי אפשר לערער אותה, כן גם הנאמנות למשפחה. “כלל הברזל” שנקט סבא היה, שילדים, גם נשואים, חייבים לגור עם הוריהם בבית אחד גדול, “כולם יחד כמשפחה אחת”.18 בעיני הסב, המייצג המובהק של העולם הישן ההולך ונעלם, העיירה והמשפחה הן אפוא שלמוּת אחת וקשר שאין להתירו. אולם חזון תמים זה נופץ לרסיסים באכזריות בחלק השני, עם התפרקותו של שבט קוטיק הגדול ועם נטישת רוב בניו את העיירה. וכך חלק זה הוא גם סיפור הפרתה של אותה ברית בלתי כתובה בין המשפחה ובין העיירה.

טווח הזמן המתואר בספר, שבו מתעצבת ומתפתחת מודעותו של קוטיק לעצמו ולסביבתו, מוגדר על פי הכרונולוגיה המשפחתית-הפרטית הנקשרת היטב גם בכרונולוגיה הלאומית-הציבורית. הספר נפתח בנישואיו השניים של הסב ובראשית דרכו של קוטיק כמפרנס האחראי למשפחתו. ברקע אפשר לחוש באופטימיות שהתעוררה בראשית שנות השישים בקרב יהודי רוסיה בזכות הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני. המעלות והמורדות בחייו של קוטיק מוצגים על רקע אירועים ותמורות – מלחמת רוסיה וטורקיה, אנטישמיות סמויה וגלויה, עִיוּר מואץ ותיעוש, השכלה וחילוּן. גם מותם של האב והסב אינם אלא אסונות פרטיים הנוספים על סאת הייסורים הכללית ועל תחושות השבר והערעור הקיומי לאחר רצח הצאר בשנת 1881 והפוגרום בקייב.

החוויה הקולקטיבית נקשרת אפוא בחוויה הפרטית והמשפחתית. המשפחה בזיכרונותיו של קוטיק היא מוסד-על מחבק ועוטף, שאין לחמוק ממנו ומנציגיו הקרובים והרחוקים, הפזורים כמעט בכל מקום שהמחבר מגיע אליו. הספר נפתח, כאמור, דווקא בהתפרקות המשפחה שהייתה מלוכדת כל כך – הסב האלמן נושא אשה וניתק במהירות מילדיו ומבני משפחתו: “בתוך חצי שנה הצליח סבא להושיב כל אחד מילדיו באחוזה משלו. כולם נתפזרו ונתפרדו, וסבא רווה עתה נחת ועונג מאשתו האהובה ומבנותיה. מסביב הס! שקט ודממה… אין עוד ילדים” (פרק ראשון). גם האב נאלץ למצוא את פרנסתו בכפר נידח ושם קמל אט-אט בגלל הניתוק מן החצר החסידית שאליה היה קשור בכל נימי נפשו. “ברור היה,” סיכם קוטיק את התהליך הזה, “שהספינה הגדולה נשברה, וכל אחד נאחז לו בעצים ובקרשים המעטים שנותרו לפלֵטָה” (שם).

סיום הספר עם קבורת הסב בקאמניץ הוא בעיקרו תכסיס רטורי, שתפקידו ליצור רושם של סגירת מעגל וקישור בין שני חלקי הספר. למעשה, הוא מאפשר הצגה ברורה של רשת קווי האורך והרוחב המפלשים את היצירה השלמה והמצטלבים כל העת: העיירה – הנתונה במתח מתמיד של משיכה ודחייה עם העיר ועם הכפר; המשפחה – מעין קהילה מוקטנת, הכופה את עצמה על הפרטים המרכיבים אותה והנתונה במתח מתמיד עם אינדיווידואליזם, מרדנות ושאיפה לעצמאות שמבטאים יחידים בתוכה.19

העיירה כמעט שאינה משתנה והיא היסוד הקבוע שנשאר כשהיה, ואילו המשפחה היא היסוד הדינמי והמתפתח. המשפחה עשויה להתפרק לגורמים שונים ומשונים, ללבוש צורה ולפשוט צורה, אך היא שבה ומתאחדת במקום שבו נוצרה: המפגש המלכד בין האדם ובין תבנית נוף מולדתו. העיירה, על אף מחלוקות וסכסוכים קטנוניים הקורעים אותה מבפנים, מקרינה יציבות, רציפות, כוח רצון ויכולת הישרדות; המשפחה – בהתנתקותה מן העיירה, מן ה’לוֹקוּס' שהוא מקור חיוּתה וכוחה, כולה אומרת ניידות, ארעיות, התפרקות, חוסר מנוחה וחוסר הצלחה.

מרכזיות המשפחה בעולמו של קוטיק מעוררת תהייה גדולה על מהותו של מוסד זה בעיניו. לכאורה, תשומת לבו אינה נתונה לשאלה זו. המשפחה היא עובדת חיים הקובעת את גורלו, ובמסגרתה הכלכלית והחברתית הוא אמור לפעול בחיי היומיום. ההורים, נציגיה הבולטים של המשפחה, מלווים אותו כצל גם כשאינם נוכחים ממש, ויחסו אליהם נע בין הערצה לכעס.20

בחינה מעמיקה של מוסד המשפחה, על ביטוייו בזיכרונות, מלמדת שהייתה בו בקוטיק מידה רבה של נכוּת רגשית. על פי רוב נתפשה המשפחה בעיניו מן ההיבט האנכי שלה, לשון אחר: קוטיק ראה עצמו חוליה מחוליותיה של שלשלת. מרגע שעמד ברשות עצמו והיה אחראי לפרנסת משפחתו שלו, התגלם בעיניו מוסד המשפחה בעיקר מן הצד התועלתני והטכני שלו – הייחוס הרבני הנעלה המשרת אותו בכמה הזדמנויות, או קרובי משפחה הפזורים בדרכו והעשויים לסייע לו במציאת פרנסה.21 ואילו ההיבט האופקי, הקשור במשפחתו הפרטית, באשתו ובילדיו וגם באֶחָיו ובאחיותיו, הוזנח לחלוטין מבחינה רגשית ומתואר רק אגב אורחא ולכל היותר במושְׂגֵי ‘עול’ ו’חובה'.

קוטיק אינו מתעניין כמעט בגורל אשתו וילדיו, ובוודאי לא בעולמם הרגשי והנפשי. הוא אינו מזכירם בשמותיהם ואפילו מספרם של הילדים אינו ברור: חמישה או שישה,22 ולא זו בלבד, אלא אינו חושף כמעט את רגשותיו כלפיהם. הוא אינו נותן את הדעת כלל לשאלות מטרידות רבות העולות בדעתו של כל קורא: כיצד נראו אשתו וילדיו? מה עשו כאשר נדד בדרכים וכיצד בילו את יומם? האם התגעגעו אליו והוא אליהם? כיצד גדלו והתחנכו? על כל אלה אין בזיכרונותיו מילה וחצי-מילה. תינוקו שנפל מן העריסה ומת ממחלת הטיפוס נזכר בקיצור נמרץ, ובעיקר כדי לתאר את אומללותו של קוטיק עצמו: “לאשתי ולילדים הוטב מעט, אבל אחר כך שוב עלה חום גופם. התינוק הקטן שבר את לבי ביבבותיו, אבל עד מהרה נפטר, ואת גופתו סילקו במהירות גדולה עוד יותר… שהחולים לא יראו ולא ידעו” (פרק ארבעה-עשר). הילדים האחרים אף הם נזכרים רק ברמזי אגב, וכאמור, לעולם בלי ציון שמם ובלי פרטים שכל אב היה גאה לשתף בהם את קוראיו.

יחסו אל אשתו לִיבֶּה (הוא נקב בשמה רק פעם אחת, בחלק הראשון) אומר אף הוא דָרשני. מעמדה בחייו, ומכל מקום בזיכרונותיו – הוא שולי. ביטוי עקיף לדבר יש בסיפורו על האושר שהציף אותו כאשר הביא לאחוזתו הנידחת צעיר למדן כדי שישמש מלמד לילדיו: “הייתי מאושר. ראשית, יש לי מלמד טוב; שנית, עכשיו יהיה לי עם מי לבלות בישימון הגדול של קושלייוה את ערבי החורף הארוכים והקשים” (פרק חמישה-עשר). אשתו אינה נזכרת כלל בגדר אפשרות סבירה להפגת השיממון הרוחני בלילות הארוכים…

במקרה זה, כנראה, אין לנתק את יחסו של קוטיק לאשתו מיחסו לנשים בכלל. לצד הערצה לדמויות נשיות חזקות,23 הוא מציג נשים אחרות בדרך נלעגת: קלוֹת דעת, נהנתניות ומפונקות24 או נוכלות קשוחות וחסרות מצפון.25 לא פעם מנסח קוטיק הערות עוקצניות ופוגעות כלפי נשים בכלל וכלפי רעייתו שלו בפרט. ה“שיחה עם חייצ’ה על טבען של נשים ועל התעלפויות ועוויתות” (פרק שמיני) היא דוגמה אופיינית לזלזולו בנשים.26

בהרהור גלוי לב במיוחד באשר לתחושותיו כלפי אשתו משתף קוטיק את קוראיו כאשר הוא מבכה בקייב את מְרִי-גורלו: “לעתים, ברגעים קשים כאלה, בכל זאת הייתי דן את עצמי לכף זכות: הרי יש לי אשה וילדים… התחתנתי מוקדם מדי… לאשה יש כוח גדול… אשה היא מכשול…” (פרק תשעה-עשר). האשה שעמה חלק קוטיק את חייו ואשר בחלק הראשון של זיכרונותיו כתב עליה “אשה כל כך יפה, ואני כל כך אוהב אותה, את כל חיי הייתי נותן לה,”27 נתפשת בחלק השני לא עוד במונחים רגשיים, אלא בחזקת עול, מטרד ומכשול נוסף המונע ממנו מלהגשים את יעדיו.

קשה לא פחות להבין את ההתנכרות, לפחות בזיכרונות, אל בני משפחתו האחרים ובייחוד אל ילדיו. אין בידינו תשובה ממשית לתמיהה זו ואין לנו אלא לשער השערות. מבחינה זו יש חשיבות רבה לעיון בזיכרונותיו של אברהם, בנו הבכור של יחזקאל קוטיק. בשנת 1925, כאשר שהה הבן בניו-יורק, הוא פרסם ספר זיכרונות ביידיש ושמו: דאָס לעבן פֿון אַ אידישן אינטעליגענט (חייו של אינטליגנט יהודי). הפרק הראשון עוסק בילדותו, והוא מובא בנספח ב. והנה מתברר שאטימותו הרגשית של האב היא גם נחלתו של הבן. אברהם קוטיק, שהקדיש את ספרו לאמו המנוחה (ולא לאביו שנפטר רק ארבע שנים קודם לכן!), חיבר את זיכרונותיו שלו כאילו מעולם לא כתב אביו שני כרכי זיכרונות שזכו עם פרסומם להוקרה ולהערכה. הוא לא הזכירם ולו במילה אחת, ולא זו בלבד אלא הצליח ליצור את הרושם שלא קרא בהם כלל. אין צריך לומר ששמו של אביו אינו נזכר במפורש בספרו.

ההתעלמות ההדדית הזאת אולי מלמדת על השקפה מסוימת באשר לשאלה כיצד ראוי לכתוב זיכרונות. זיכרונותיהם של האב ובנו הם מן הסתם ביטוי לגישה התובעת מן הכותב להתעלם מיסודות המביעים קשר רגשי כלפי בני משפחה קרובים ולכל הפחות לעקר אותם.28 ואולם ייתכן שאין זו רק תפישה ספרותית, אלא ביטוי לקו אופי שניחנו בו בני משפחת קוטיק.

מזיכרונות הבן עולה שהיה נער מופנם ובעייתי. ילדותו ביישובים הכפריים כפתה עליו הסתגרות חברתית. משחקים או חברים לא היו לו, והנפש היחידה שיכול היה לשוחח עמה הייתה המשרתת ולא אביו או אמו. בגילוי לב ציין אברהם – שמצעירותו היה פעיל בקרב חוגים מהפכניים – כי הפער בין דורו הרדיקלי ובין דור הוריו השמרני היה יותר מפער דורות רגיל. תהום נפערה ולא היה אפשר לגשר עליה: “ההורים לא התערבו בחיינו. הם היו משוכנעים, שברגע שמסרו את ילדיהם ללימודים בגימנסיה הם עשו את כל המוטל עליהם… להתעניין בלימודינו לא היה בכוחם. למדנו דברים שלא היה להם מושג עליהם ובשפה שלא הייתה מוכרת להם כלל. אנחנו וההורים היינו שני עולמות תחת קורת גג אחת וכל אחד חי את חייו שלו.”29

יחזקאל קוטיק, שהתחיל לחבר את זיכרונותיו באמצע שנות השישים לחייו, נחשב באותה עת בעיני עצמו ובעיני סביבתו לאדם זקן. יש להניח שבעיניו היה זה מיותר ‘לבזבז’ אנרגיה ספרותית על תיאור יחסיו עם ילדיו הקטנים, שממילא כבר היו גדולים ועמדו ברשות עצמם ועולמם הרגשי היה שונה כל כך מעולמו. לבחירתו מדעת להעמיד את עצמו במרכז החלק השני היה מחיר. קוטיק נכבש, אולי בלי משים, לעמדה של כותב אגוצנטרי, שאינו נותן דעתו על סביבתו הרגשית הקרובה ועל צרכיה ומתרכז אך ורק בעצמו. ייתכן אפוא, שהתעלמותו של אברהם מאביו והימנעותו מלהזכירו בשמו בזיכרונותיו שלו הן ‘פעולת תגמול’ ספרותית על בריחתו של האב ועל אנוכיותו.30

ד. השטעטל: מציאות ודימוי

המונח ‘שטעטל’, שבו בחר קוטיק לתאר את עיירתו (ובלשונו בהקדמה לחלק הראשון: “אַ קליין כאַראַקטעריסטיש שטעטל”), נעשה רב-משמעי ומעורפל עוד בימיו. מה הוא בדיוק שטעטל זה?31

מנקודת מבט היסטורית-חברתית הכוונה היא למרחב פיסי המזוהה עם מאות עיירות – קטנות, בינוניות או גדולות – ברחבי מזרח אירופה, שמאות שנים של חיי יהודים טבעו בו חותם ‘יהודי’ אופייני ומובהק.32 בּוֹלטוּת זו הייתה גלויה לעין כול, ובייחוד מבחינת הדומיננטיות הדמוגרפית. עיירות אלה, שלעתים חיו בהן הרבה יותר יהודים מלא-יהודים, היו צורת ההתיישבות היהודית הנפוצה ביותר בפולין, בגליציה ובתחום המושב הרוסי לפחות עד ראשית המאה העשרים. הן התארגנו בצורת קהילות אוטונומיות בעלות מוסדות דת, הנהגה, שיפוט, סעד ורווחה, שבהווי חייהן נשענו על מסורת עתיקת יומין ובכלכלתן התבססו על מאפיינים ייחודיים, שעיקרם (לפחות עד שנות השישים של המאה הי"ט) השתלבות בחברת המעמדות הפולנית, בעיקר בעסקי אשראי, חכירה ותיווך בין אצילים לאיכרים, או הספקת שירותים לתושבי העיירה וסביבתה. צורת ההתיישבות העיירתית לסוגיה הובחנה בבירור מן הכפרים שבהם התגוררו משפחות יהודיות ספורות, וכמובן מן העיר הגדולה ומרובת האוכלוסין.

קוטיק ידע עיירה מהי ומה בינה ובין עיר או כפר, אלא שבזיכרונותיו לא תמיד דקדק בהגדרות סמנטיות.33 עיירתו קאמניץ, שעל פי כל אמת מידה הייתה עיירה בינונית, מתוארת לאורך ספרו במונחים מתחלפים: ‘שטעטל’ (עיירה) ו’שטאָט' (עיר). ערבוביה זו אינה קשורה רק בחוסר עקיבות או בחוסר דיוק. דוברי יידיש הבחינו הבחנה ברורה בין עיר גדולה (‘גרויסע שטאָט’) ובין כפר (‘דאָרף’ או ‘ייִשוב’) או עיירה (‘שטעטל’), אך לא בין עיירה גדולה ובין עיירה בינונית.

על אף ההבדלים הפיסיים הגלויים בין עיירה גדולה ובין עיירה בינונית, כונו שתיהן בדרך כלל בפי דוברי יידיש ‘שטעטל’. לאמיתו של דבר, עיירה גדולה לא הייתה שונה בהרבה מעיר קטנה (‘שטאָט’) או מעיר מחוז (‘פּראָווינצשטאָט’) – בשלושתן גרו במאה הי"ט כמה אלפי יהודים, וההבדל הממשי לא היה במספר התושבים, אלא בכך שבעיר קטנה או בעיר מחוז היו גם מוסדות ציבוריים וממשלתיים כמו בית משפט, בית סוהר או בית דואר, ומוסדות חינוך מודרניים כמו גימנסיה.34

קוטיק כתב את זיכרונותיו בשנים 1913–1912, ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא ישב בוורשה, בכרך ההומה אדם והמון יהודים, וידע היטב, שלמן שלהי המאה הי"ט רבים מיהודי מזרח אירופה גרים בערים גדולות ובכרכים וחשופים למגוון הבעיות החברתיות והכלכליות שנוצרו בעקבות העיור המואץ.35 באותה עת ומנקודת מבט אוּרבּנית-מודרנית זו, כל צורת התיישבות יהודית שאיננה דומה לעיר המודרנית, שבה חיו עשרות אלפי יהודים, או לכפרים, שבהם חיו משפחות יהודיות ספורות, נתפשה כ’שטעטל'.

קוטיק כתב על העיירה עוד קודם שטושטשו כליל הגבולות שבין מציאות היסטורית לדימוי, אך הוא עצמו תרם במידה רבה לטשטוש הזה. לכאורה הוא כתב רק על השטעטל שלו, על קאמניץ המסוימת, אך בד בבד זיהה אותה גם כ“עיירה קטנה אופיינית”, שסיפור גוויעתה זהה לסיפורן של עיירות אחרות. מנקודת מבטו, סיפורה של העיירה הוא בבחינת שירה ש“נָדַמָּה ואיננה” ואין לה עוד סיכוי להתחדש נוכח אימי הרדיפות ברוסיה וגלי ההגירה לאמריקה: “העיירות היהודיות החינניות, שהיו חלשות יותר מן הערים היהודיות, היו הראשונות לגווע…”36

זו, כנראה, נקודת הזמן שבה התחיל להתגבש דימוי השטעטל לא רק כישות פיסית מוחשית המתוחמת בגבולות ברורים, אלא גם כסמל העבר, כמחוז געגועים וחפץ. אכן, מנקודת מבט פולקלורית-עממית החל אז מיתוס השטעטל להתעצם: העיירה נתפשה כמין הלך רוח, חוויה או מצב תודעה, שאינם קשורים רק ב’מקום' או ב’חלל‘, אלא גם בנפש, שאינם קשורים רק בגיאוגרפיה הפיסית, אלא גם בגיאוגרפיה הרוחנית. מכאן ואילך זוהתה העיירה בידי אוהביה ומבקריה גם יחד עם החברה היהודית המסורתית, עם אורחות חייה ועם ההווי ה’ישן’ שנוצר בה.

עיקרון ‘שלילת הגלות’, שהנחילו אבות הציונות לנוער החלוצי בגולה ולילידי הארץ, תרם אף הוא לייצוגה המסולף של העיירה. ברוח הביקורת הגורפת של ספרות ההשכלה זוהתה העיירה כבית היוצר לאורח החיים ה’גלותי‘, שהוא גרוטסקי ועלוב מעיקרו. אך בעוד שמבקריה של העיירה היו בעצמם בניה, וזו, על אורותיה וצלליה, הייתה מוכרת להם בצורה אינטימית, ולפיכך היה זה קטרוגם של בני משפחה שלבסוף מתפייסים, הרי ש’במעבר בין דור האבות לדור הבנים נשתבשה הבנת הצפנים שבהם כתבו הסופרים’:

הבנים קראו את מנדלי וברנר כפשוטם: הביקורת שהפנימו לא התמתנה על ידי חוויות חיים ומפגש עם אנשים בשר ודם, ואף לא על ידי ההבנה שהתמונה המוצגת בספרות איננה בבואת המציאות אלא ההשתקפות המעוקמת שלה. לגביהם הבטלנים של כסלון אפיינו את העיירה היהודית כפי שהייתה, על עליבותה, פרנסות האוויר שלה, חולשתה כנגד הגוי, ניתוקה מן החיים הטבעיים.37


זיהוי פשטני זה – בין אם הוא מבוסס על נוסטלגיה או אידיאליזציה, בין אם על תחושות התנשאות ובוז כלפי סמל – גרם לעיוות היסטוריוגרפי וחינוכי, לראייה חד-מימדית של יהדות מזרח אירופה ושל התמורות העצומות שחלו בכל איבריה בתהליכי המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, ולחוסר הבנה של המורכבות, הריבוד והגיוון האנושי, התרבותי, הדתי והחברתי העצום שאפיין את בניה ואת מקומות מושבם.

לייצוגה המונוליטי של יהדות מזרח אירופה באמצעות מיתוס השטעטל תרם יותר מכול זיכרון השואה והחורבן הנורא. וככול שאנו מתרחקים בזמן, כן הולך המיתוס ומתעצם ומוצא את ביטוייו בספרות היפה לסוגיה, באמנות הפלסטית, במוסיקה, בסרטי קולנוע וטלוויזיה ובתקשורת ההמונים. המחזמר ‘כנר על הגג’, קריאה פשטנית ביצירותיהם של שלום עליכם או יצחק בשביס זינגר, התבוננות שטחית בציוריו של מארק שאגאל או בתמונות שצילם רומן וישניאק והאזנה למוסיקת הכּלֵיזמרים הזוכה להתחדשות מפתיעה בשנים האחרונות – כל אלה הם מסימניה של פריחת מיתוס העיירה בדור האחרון ושל התעצמות הגעגועים אל העולם המיוצג בו. ועוד, בשנים שלאחר השואה התפרסמה ספרות זיכרונות אישית רבת היקף, פרי עטם של ניצולים ועקורים, ולצדה מאות ספרי זיכרון ועדוּת, פרי התארגנויות ספונטניות של בני המקום, שביקשו להנציח את קהילות ישראל שחרבו. הקהילות, תולדותיהן והווי חייהן מצטיירות בספרות זו, בדרך כלל, באור תמים והרמוני.38

כל אלה תרמו את תרומתם, לא בזדון חלילה, לעיצובו של זיכרון קולקטיבי בדוי על השטעטל, ליצירת תפישה אחדותית, הגורסת כי כל העיירות היו דומות זו לזו ונוצרו באותה תבנית – הִכרת אחת, הכרת את כולן39 – ולזיהוי השטעטל עם יצירה מלאכותית, קיטשית ודביקה שלא הייתה מעולם. מיתוס השטעטל נעשה מסמן כמעט בלבדי של כלל תרבותם החומרית והרוחנית של יהודי מזרח אירופה מראשית ההתיישבות בפולין ועד השואה.

יפים דבריו של הסופר הנערץ הלל צייטלין לבטא לא רק את היחס הרגשי העמוק כלפי העיירה, אלא גם את חלקו של איש הרוח בכינון המיתוס ובטשטוש הדיון ההיסטורי-הרציונלי. צייטלין, יליד עיירה קטנה בפלך מוהילב, נדד אף הוא בעיירות ובערי תחום המושב ולבסוף קבע את מקומו בוורשה ובה גר משנת 1906 ועד שנרצח בשנת 1942, בדרך למחנה המוות טרבלינקה.

בשנת 1919 חיבר צייטלין מסה מרגשת על עיירת נעוריו והציע בה אמת מידה שונה וכמעט מיסטית לבחינת העיירה. “העיירות הידועות” אכן גוועו מכבר ואיבדו את צלמן ואת ייחודן. ואולם בניגוד לקוטיק לא תלה צייטלין תופעה זו בהגירה לאמריקה או בשנאת ישראל, אלא בקִדמה ובאורבניזציה: מסילות הברזל והדרכים הסלולות הן שהוציאו את העיירות מבדידותן והביאו אל פתחן את העיר הגדולה והמנוכרת. נותרה רק ישות אמורפית ומרוחקת, מעין שמורת טבע, שאותה כינה “העיירה הבודדת”. שם היה הכול ‘אחר’ – השמים, האור, ימות החול והמועד, הרחובות והבריות – ואל עיירה זו הבודדת הוא נושא את נפשו המתגעגעת, נפש המשורר המיוסרת והלכודה בין חומות העיר:

הרחק הרחק מן הדרכים הכבושות והנתיבות הרחבות, הרחק הרחק מן ה’עיירות' הידועות ו’טיפוסיהן' הידועים, עמדו עיירות בודדות, אשר השמים שעליהן אחרים הם והשמש אחרת.

אלהי השמים בחסדו הִקְרִין פניהן, שמשו האירה ביֶתֶר אור וזוהר את גגות הקרשים שלהן.

חוּלן – אחר היה, מועדן ושבתן – אחרים. אנשיהן – אחרים, עָצְבָּן ומשושן – אחרים.

עיָרת נעורי! אני רואה אותך בהקיץ, אני רואה אותך בחלום –

אליך אשא נפשי בין חומות העיר, בין רצפות האבן, בראש הומיות, בין הרחובות המוארים באור החשמל ואנשיהם-צללים.40


ואף הוא שב ומדמה את געגועיו לעיירה ההרוסה והנטושה לגעגועי בן לאמו יולדתו:

ככה אראה בעיני רוחי עיָרת ילדותי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת הדמים, מלחמת האחים בשנים האחרונות, שריד ופליט! אַיֵּךְ, עיירתי? לבי הומה אליך, כאשר יהמה לב איש אל אמו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני ‘משכילים’ וכל מיני ‘מתקני עולם’ וכל מיני מחרחרי ריב ובעלי אגרופין משמאל ומימין? ומה עשה עמך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עזבתיך, מאז עקרני הזמן ויגלני גלות אחר גלות…41


נשוב אל קוטיק. מעבר לדיון בהישגיו או בחולשותיו של קוטיק איש המשפחה, הסופר ובעל הזיכרונות, אין חולק על עובדה אחת: שני כרכי חיבורו הצליחו להקסים את הקורא בזכות פשטותם וכנותם. קוטיק הצליח להעמיד את קוראיו נוכח תמונת עבר מרגשת וחיונית ולהציע מבט מחודש, לא מתלהם ולא סנטימנטלי, על העיירה היהודית, שהיא מקור לזהות המשותפת של יהודי מזרח אירופה. על רקע נטישתה הפיסית של העיירה ה’קלאסית' והידלדלותה הדמוגרפית והכלכלית, ובייחוד לאחר שני דורות שבהם התמקדו חלקים נכבדים של ספרות ההשכלה והספרות החדשה בעברית וביידיש בביקורת פטרונית ופשטנית על העיירה ובראייתה כמקור לכל חולייה ומומיה של החברה היהודית – על רקע זה היו זיכרונותיו של קוטיק קול חדש ומרענן. אין זה פלא ששלום עליכם – מן הבודדים שלא נסחפו בזרם ואשר התייחסותו לעיירה ולהווי המסורתי הייתה חיובית ביסודה – ראה בזיכרונות אלה לא רק “גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים,” אלא גם את “האמת הפשוטה והקדושה, שאיננה מקושטת בצורה מלאכותית.”42

פרקי זיכרונותיו של קוטיק אינם רק יצירת מופת נשכחת של ספרות הזיכרונות ביידיש ומסמך תרבותי והיסטורי שהקורא העברי זכאי להכירו מקרוב; יש בהם תרומה של ממש לחקר העיירה היהודית, ובעיקר, הם קוראים להתבוננות מפוכחת ומאוזנת יותר בעיירה. לא עוד נוסטלגיה המתובלת ברגשות אשמה ולא עוד עמדה ביקורתית-פטרונית, אלא ניסיון לעמוד על מורכבותה של תופעת יסוד בתולדות ישראל בעת החדשה, אשר עיצבה את גורלם ואת קורות חייהם של מיליונים מקרב יהודי מזרח אירופה.

הקדמה לחלק השני

בחלק הראשון של זיכרונותי ציפור דרור הייתי, ילד נטול דאגות. בקאמֶניץ הקטנה והאהובה קיפצתי בין חסידים עולצים למתנגדים מהורהרים, סביב סבא הטרוד וסבתא הנלבבת ובין כל מיני צדיקים, מגידים, ‘יהודים טובים’,43 מלחשים על עין הרע וּפְּרוּשים.44 באותה עת חשבתי שקאמניץ היא כל העולם כולו, ושאלוהים, היושב למעלה בשמים, מסתכל רק בנו, לתוך העיירה. אם כך היה בחלק הראשון, הנה עתה, בחלק השני, אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.45

אולם גם כאשר פרפרתי כדג במים, נותרו עיני פקוחות. אולי בשל העיניים הפקוחות הללו לא הגעתי לשום תכלית, אך לעומת זאת ראיתי אי-אלה דברים. ואת מה שראיתי ושמעתי אני מספר בחלק השני.

ייתכן שאני מרוכז בעצמי יותר מדי. ייתכן שאני מעורב יותר מדי בכל מה שאני כותב, שאני תופס מקום רב מדי. אבל התיתכן דרך אחרת? הרי אלה זיכרונותי, חוויותי, הזיכרון שלי… וכיצד אוכל לנתק את עצמי סתם כך ממאורע, מעובדה, ממקרה, שתפסו חלק מנשמתי?


י"ק

פרק ראשון: סבא משתדך

אחרי מותה של סבתא * סבא משתדך * אשה חדשה מופיעה לפתע * השפעת המאורע על המשפחה * ‘סבתא’ * העונג של סבא * בנותיו החדשות * מפוזרים ומפורדים46 * אחוזות * המקומות שנהגנו להתארח בהם * יוכבד * לאה * מתרחקים מסבא * אין עוד ימים נוראים כמו בעבר



סבתא מתה, ומצבו של סבא דווקא השתפר. שוב נשאר הוא הגואל והמושיע היחיד, היועץ ומורה הדרך לפריצים, שעדיין היו המומים ומבולבלים מאימי המרד ומן הרדיפות והצרות שנחתו על ראשם מיד הברזל של מוֹראוויוֹב.47 רבים מהם מצאו עתה עידוד וניחומים אצל אהרן-לייזר, החכם הזקן, ואכן הוא סייע להם בכל דבר ועניין. בעצתו החכירו את אחוזותיהם ליהודים, והכסף שקיבלו בתמורה אִפשר להם להמשיך באורח החיים הפריצי שהורגלו בו. באותם זמנים נזקקו הפריצים לכסף יותר מתמיד.

גם סבא החל לצבור כסף לרוב, וחייו התנהלו ברחבות גדולה עוד יותר מבעבר. הכרכרה שלו, הרתומה לצמד סוסים, שקודם לכן הייתה לה חזות יהודית אופיינית, לבשה עתה מראה פריצי. הסוסים והרתמות ניתנו לו במתנה מאחד הפריצים, וסבא ישב עכשיו בכרכרה במלוא רחבותו והדרו.

סבא, ששפע תמיד מרץ וזריזות, מוכרח היה כמובן להגיר את כל מעיין הדמעות שנאצר בו לאחר מותה של סבתא, אבל עוד קודם שיבש המעיין החל לחשוב על אשה שנייה… השדכנים הריחו זאת מיד והחלו צרים על סבא ובאים אליו בהצעות שידוכים שונות ומשונות: נשים צעירות, עשירות ואפילו יפות, יחסניות וכדומה. העניין כולו לא היה לכבודם של בני המשפחה, והשדכנים העמידו פנים כאילו הם מציעים את השידוך לישראל, בנו של אהרן-לייזר, שהיה בן גילי.48 איש מן הילדים לא העלה על דעתו, כי לעת זקנה ולאחר מות אשתו האהובה עוד יהיה סבא כה להוט להינשא שוב, שעה שכל ילדיו וכשבעים נכדיו וניניו חיים בביתו. אולם המחשבה על אשה שנייה הלהיבה אותו כל כך, עד ששכח לגמרי את עסקי השידוכים של בנו, שקודם לכן היו בראש מעייניו. לאחר זמן נודע לנו, כי ביקש מן השדכנים שיציעו לו אשה במלוא שנותיה, יפה ומיוחסת, ורצוי כל אלה גם יחד.

עברו בערך שלושה חודשים, ופתאום מגיע סבא מאי-שם, שמח וטוב לב, ומורה לסדר את הבית – אורח חשוב צריך לבוא. כעבור רגע הוא אומר לילדים כבדרך אגב: “התחתנתי עם יחסנית גדולה, בתו של ר' איצ’לה, הרבי מקארלין.49 צַדֶּקֶת אמיתית.”

ומיד הוסיף וסיפר בשלוות נפש: היא התגרשה מבעלה, שנעשה אפיקורס. לא אכפת היה לה שהוא גבר נאה, מלומד ואבי ילדיהם הבוגרים. היא, הצדקת, לא התחשבה בכל אלה משום שלא רצתה להמשיך ולחיות עם כופר.

את הבית אפפה אווירת חורבן. עיני כולם חשכו. בני המשפחה פרשו איש איש לחדרו ובכו. המעשה נעשה והכול כבר אבוד. סבא, כדרכו, התעלם מצערם של הילדים ונסע ללא שהיות להביא את אשתו החדשה.

כשיצא סבא מן הבית פרצה יללה גדולה. הבכי והזעקות הרקיעו שחקים, כמעט כביום מותה של סבתא. נאלמים ושטופי דמע התבוננו איש ברעהו כאנשים הניצבים נוכח גזרה שאין לבטלה. איש לא האמין כי סבא, שאהב את סבתא ללא שיעור ולא מצא ניחומים לאחר מותה, ישכח אותה מהר כל כך. מי היה מאמין כי לעת זקנה – הוא היה אז בן שישים וביתו מלא ילדים וילדי-ילדים – יכניס סבא הביתה אם חורגת.

אבל הדמעות רק דמעות הן, ואת הנעשה אין להשיב. ואכן, כעבור כמה ימים הגיעה יהודייה בעלת בשר כבת ארבעים וחמש, נאה והדורה בלבושה, וסבא ציווה על המשרתת לחמם את הסמובר.

הילדים נשכו את שפתותיהם ולא הסגירו בפני האשה הבשרנית והיפה הזאת את צערם וכעסם. הם קיבלו אותה באיפוק ובלא התלהבות. סבא חש שלא בנוח: ככל שרצה שאשתו השנייה תתקבל בחום, הבין גם כי אינו יכול לצפות לכך. על הבית, שהמה תמיד ילדים ונכדים שהשתובבו וצחקו, רקדו ושרו, ירדה עתה דממה עגמומית, כבית שמת מוטל בו. לא עוד שיחות קולניות, לא צחוק, לא צעקות, לא רעש והמולה. הכול מאופק, מדכא, חרישי. גם בני העיירה חדלו לבוא ולא ביקרו עוד את הילדים ואף לא את אהרן-לייזר. כולם ידעו שמעייניו נתונים לאשתו החדשה, ומן הסתם הוא יושב עמה בחדרו ונהנה מחייו.

‘סבתא’ נעמי, כפי שנהגו הנכדים לקרוא לה בנוכחות זרים, נהגה לפי שעה בהגינות ביחסיה עם הילדים והנכדים. היא הבינה שבני הבית הם אנשים עדינים ושמוטב לה להשתדל לקרבם ככל האפשר, כדי שלא ירחשו לה טינה. היא התייחסה אפוא לכל בני המשפחה באדיבות רבה ונהגה כ’אמא' וכ’סבתא'.

כעבור שבועיים הגיעה אורחת אל סבא: נערה בת ארבע-עשרה, בתה הצעירה של אשתו. חלפו עוד שבועות אחדים והגיעה אורחת נוספת: עלמה בת שבע-עשרה, בתה השנייה. שתי הבנות נשארו לגור עם אמן. כמה חודשים אחר כך התחתן בנה של נעמי עם בתו של אחד מבעלי הבתים בקאמניץ; וכך, בתוך זמן קצר, פחות מחצי שנה, נוספה לו לסבא משפחה חדשה.

שתי הבנות גדלו אצל סבא, והוא השפיע עליהן אהבה אבהית לרוב. הבן וכלתו, החותן והחותנת ובני משפחותיהם, אף הם היו לבני ביתו של סבא ותפסו מקום ראשון במעלה. לילדיה ולנכדיה של בֶּיילֶה-רַשֶׁה, שעד לפני זמן לא רב מילאו את הבית במצהלות צחוק ושמחה, לא נשאר עוד מקום. אווירת המרירות והדיכאון שאפפה את הילדים והנכדים השפיעה על אחדותה של המשפחה. עדיין הייתה קִרבה, עדיין הייתה אהבה, אבל אהבה זו לא להטה עוד, היא הלכה והצטננה.

על לשונו של סבא הייתה שגורה תמיד האמרה, “האדמה תקיא את עצמותיו של מי שמוציא ילד מרשותו,”50 אבל עתה גילה דאגה מיוחדת לעתידם של ילדיו. מן הסתם מיהר לפטור עצמו ממבטיהם המרירים, שהעכירו את הנאתו מאשתו החדשה. הוא חכר אחוזה לכל אחד מן הילדים ואף לעצמו חכר אחוזה ובה מבשלת יי"ש. הייתה זו האחוזה פְּרוּסְקֶה של וילווינסקי, מרחק ארבע ויוֹרסטאוֹת מקאמניץ.51 בתוך חצי שנה הצליח סבא להושיב כל אחד מילדיו באחוזה משלו. כולם נתפזרו ונתפרדו, וסבא רווה עתה נחת ועונג מאשתו האהובה ומבנותיה. מסביב הס! שקט ודממה… אין עוד ילדים.

בתחילה נשאר סבא לגור בקאמניץ, שכן האחוזה הייתה קרובה לעיר ובתוך שעה היה אפשר לנסוע לפרוסקה וחזרה. אבל לא עבר זמן רב עד שהתחשק לו, לאיש הרעשני הזה, לחיות בשקט אמיתי, בדממה שבה לא יפגום מאומה בהנאתו. עד כדי כך הוקסם מאשתו החדשה.

כל אחד מן הילדים גר באחוזתו המבודדת. קשרי המשפחה הלכו והתרופפו ואלמלא יוכבד, אשתו של הדוד יוסל,52 שלבה דאב על גורל המשפחה ועל כן דאגה לחזק את אחרוני החוטים המתרופפים, הייתה האחדות המשפחתית מתפוררת לגמרי.

יוכבד הייתה אשה מסורה, שהצטיינה במיוחד במידת הכנסת אורחים. היא גרה באחוזת בַּבּיץ‘, מרחק של שמונה ויורסטאות מקאמניץ.53 לעתים קרובות נהגו בני המשפחה לרתום עגלת סוסים, לנסוע ולהתארח בביתה. תמיד היו שם עשרה או חמישה-עשר איש – אלה נוסעים ואלה באים – שזללו חביתיות54 ומאכלי חלב לרוב. ההמולה הזכורה מביתו של סבא – אמנם קטנה ומאופקת יותר – עברה עתה אל ביתה של יוכבד. כאן שמחו, רקדו, צחקו וריכלו על ה’סבתא’ הכבוּדה ועל בנותיה.

דמות אחרת שנתפרסמה במידת הכנסת אורחים הייתה לאה, אחותו של אבא, אף היא אשה טובה וחכמה מאוד. בני המשפחה והעיירה נהגו לומר עליה, כי היא דומה לבֶּיילֶה-רַשֶׁה אמה, אך מובן שהייתה זו גוזמה. בעלה, אליעזר גולדברג, היה אדם צעיר – למדן, משכיל ומשורר. כשנחה עליו הרוח היה מחבר שיר בעברית לכבוד חנוכה או פורים. הוא אהב את החיים הטובים. נדיב היה; במשפחה נהגו לומר עליו שהכסף נוזל בין אצבעותיו… הוא גר באחוזת סטארשֶׁב, ליד זַסְטַביה, שבזמנו הציע אותה אחד הפריצים לסבא במתנה וסבא ראה בכך פחיתות כבוד.55

בני המשפחה נהגו אפוא להתארח גם בסטארשב, אף שהאירוח שם היה טוב פחות מזה של יוכבד. פרות מעטות היו שם, וכשבאה המשפחה לביקור לא היה די חלב וחמאה לכולם. בשר לא נהגו לאכול באותם ימים אלא בשבת, וגם אז לא היה קל להשיגו. דרך אגב, את החביתיות של יוכבד אהבו כולם. את סוד הכנתן למדה מחמותה, בֶּיילֶה-רַשֶׁה, שבישוליה נודעו לתהילה.56 היו אלה חביתיות מופלאות, שכבר לא רואים כמותן היום.

אבי האהוב, הבן הבכור של המשפחה, מיעט להשתתף בביקורים האלה. בראשו היו עניינים אחרים. אמנם צעירי המשפחה חשבוהו אדוק מדי ומתון מדי, אבל הם אהבו אותו מאוד. כאשר הופיע לעתים בביתה של יוכבד, היה זה יום חג לכולם, כמו רבי המתארח אצל חסידיו. בנוכחותו נהגו כולם בשקט וביישוב הדעת, בלי צעקות, בלי צחוק, בלי מעשי קונדס. הם נהגו להתקבץ סביבו, והוא היה מספר משהו או מתבדח בשנינות כמנהגו, ועיניהם של בני המשפחה זהרו.

בחורף נהגה יוכבד לפטם בבת אחת כשלושים אווזים ומהם הכינה שוּמן וטיגנה גְּלָדים.57 אז החלה פרשת גִלְדֵי השומן של יוכבד: בשר האווזים הומלח בתוך חבית קטנה, וחודש תמים אכלו בני המשפחה את הבשר ואת גלדי השומן המטוגנים. היא גם נתנה לכל אחד מנה לביתו. הכול רעש וגעש סביב גלדי השומן שלה. היא פיטמה גם תרנגולי הודו, ולכבוד פסח קיבל כל אחד מאיתנו תרנגול הודו.

אכן, יוכבד הייתה אשת חיל גם בבית גם באחוזה. היא ידעה הכול, הייתה מצוּיה בכל מקום, השגיחה על הפרות, על העגלים ועל הסוסים. היא הייתה עסוקה מבוקר עד ערב. השכימה קום בשש בבוקר. התרוצצה כל היום, בקיץ ובחורף, והכול בחריצות ובקלילות – אשת חיל אמיתית. היא הייתה מעורבת בכל דבר והשגיחה על הכול. בחורף בילתה ימים שלמים באסם ופיקחה על דיש התבואה. רווחתם של אורחיה לא נפגעה כלל מפעלתנותה. השכם בבוקר כבר המתין להם תה חם מן הסמוֹבר ולצדו ריבת שזיפים58 משובחת ודברי מאפה.

אבל היה לה חיסרון אחד – בכל זאת אשה! – שלעתים הפריע מאוד לאורחים: היא אהבה להתרברב בפני כולם איזו אשת חיל היא. היא לא הסתפקה בדרך הקיצור אלא הפליגה בשבחיה בתשעה קבין של דיבורים. היא נהגה לספר על עבודתה, על בישוליה ומאפיה, על בקיאותה בעסקים, באירוח, בהטלאת בגדים קרועים ועוד ועוד. לעתים קרובות שיגעה את כולם ברברבנות הנשית הזאת, אבל לפעמים הייתה בפטפטנותהו גם כוונה נסתרת – היא רצתה לעקוץ את בעלה, שדימה את עצמו לפריץ בעוד היא עמלה וטורחת בשבילו. הוא הפריץ, והיא עובדת כל היום בפרך. עבורו הכול מוכן ומזומן, ואילו היא צריכה להתעסק בכול ולדאוג לכול. ואף על פי כן, אין ספק שהייתה אשת חיל, ועל חולשותיה אפשר היה למחול.

בימים הנוראים, כאשר כל היישובניקים נהגו לבוא לעיר, התכנסה משפחתנו בקאמניץ.59 אל ביתו של סבא כבר לא הלכנו, אף על פי שדירתו הייתה רחבת ידיים וריקה מאדם. כל אחד שכר לעצמו דירה לראש השנה וליום הכיפורים.

סבא בא אף הוא לעיר עם אשתו ושתי ‘בנותיו’, ולהתרחק ממנו לגמרי לא היה נאה. כשנסתיימה התפילה ניגשו הילדים הגדולים אל סבא, איחלו לו חג שמח ומיד חזרו הביתה. בחג לא ביקרו אותו עוד. בראש השנה הראשון לאחר מותה של סבתא נראה היה הבית כמו עיר שחרבה. אם ניכרה שם תנועה כלשהי בימי ראש השנה, היו אלה האורחים שביקרו את בנותיו החורגות.

אבי שהה בראש השנה אצל הרבי בסלונים.60

הדוד מרדכי-לייב כעס מאוד על נישואי אחיו. הוא לא אמר לו דבר, אך בינו לבינו חשב שזהו פשע גדול ומעשה של גסות רוח, ועל כן התרחק ממנו והתנכר לו. אמנם סבא הוסיף לבקר אצל מרדכי-לייב, אבל לא כמו בעבר ולא באותה אווירה עליזה ונינוחה. סבא החכם, שהבין היטב את חרונו האילם של אחיו והשתדל לפייסו, ביקר אפוא לעתים קרובות יותר בביתו, בעוד שקודם לכן היה זה האח שנהג לבוא אליו.

הלילה שלפני ערב יום הכיפורים, שפעם, בבית סבא, היה תוסס ומלא חן, עבר עתה בשקט ובעצב. גם הפעם הזאת הקדים השוחט ובא אל סבא, אבל בעלי הבתים בעיירה כבר לא שלחו אליו את תרנגולי הכפרות. גם הילדים ערכו את טקס הכפרות בעצמם ושלחו לסבא את ה’כפרות' לאחר מעשה, שלא כמנהגנו בשנים עברו.

בערב יום הכיפורים הלכו רק הילדים הגדולים אל סבא. שוב ניצב שם אותו שולחן גדול גדוש במיני מאפה ומרקחת, כיסוני בצק, עוגות, אגוזים ויין מתוק. אבל לאן נעלמה השמחה? איפה הידידות, האחווה, האהבה הגדולה? אווירת חולין נושבת בכול – קרה, קודרת, רדומה. נשתתקה המולת המון הנכדים הקטנים והגדולים, כבה הניצוץ בעיניים. כולם התרחקו, התפזרו והסתתרו. הברכות של ערב יום הכיפורים גם הן היו שונות. אז חיכה כל אחד לאחרים ואיש לא עזב את הבית לבדו. כולם, גדולים כקטנים, התייפחו כאיש אחד, והבכיות והיללות הבקיעו את שערי השמים.

הדוד בֶּרל-בֶּנדֶט, שבימים הנוראים נהג לבוא אל סבא עם כל משפחתו, ילדיו ונכדיו – נסע השנה אל אביו, זליג אַנְדַרְקֶס. רק דבר אחד היה כנראה יותר מבעבר: דמעות חרישיות שחנקו את הגרון…

לאחר יום הכיפורים חזרו כולם לאחוזותיהם. תם ונשלם. ברור היה שהספינה הגדולה נשברה, וכל אחד נאחז לו בעצים ובקרשים המעטים שנותרו לפלֵטָה.61

פרק שני: געגועים לרבי

עצבותו של אבא * געגועיו * הכורח להתפלל עם מתנגדים * געגועים לרבי * ההפסד * שמחות חסידיות בימים עברו * רבי אבריימ’לה * בואוֹ לקאמניץ * התהלוכה * החסידים מבשלים ואופים בשיטה אמריקנית * בית המרחץ * תפילת ‘לכו נרננה’ בפי הרבי * הארוחות * אנחותיו של הרבי * שיריים * ר' ישראל אינו רוצה לשיר * כוחו של הרבי * ר' יחזקאל מגרש את אשתו * שעשועים חסידיים * מלקים את אבא * אני בוכה * שישו ושמחו


אבא, שחי בכפר בלי החסידים ובלי ר' ישראל,62 איבד את החזות השלווה והשמחה שהייתה אופיינית לו כל כך. ברור היה שבעמקי לבו הוא מתגעגע אל חבריו החסידים. פה היה בודד כאבן בשדה.63

צערו ניכר במיוחד בשבתות. אז עורר מראהו רחמים של ממש. בערבי שבת השתדלו הוא וילדיו הקטנים להיות בשמחה, הדליקו בבית כשלושים נרות, ואבא שר ועודד את כולם, אבל התוצאה – אוי ואבוי. אני זוכר שעזרתי לו לשיר, שכן ידעתי הרבה ניגונים חסידיים (כשהשתדכתי והפריזו בשבחי באוזני המחותנים, אמרו להם, בין השאר, שאני יודע לשיר בערך מאתיים ניגונים), אבל לא תמיד יכולתי להיות עמו. לאחר נישואי, כשכבר חדלתי להיות חסיד, לא חיבבתי עוד את כל הניגונים החסידיים הללו. רק את ניגוניו של ר' ישראל אהבתי. הם עוררו תמיד המיה במיתרי לבבי.

באי-חשק עזרתי לאבא לשורר את ניגוניו החסידיים, וכדי שאיהנה גם אני קצת, שר אבא בכוונה תחילה את ניגוניו של ר' ישראל. אבל שמחתו הייתה מאולצת, כפי שהזכרתי, כשמחתו של יהודי האוכל מרור בליל הסדר. כך נהגנו ‘לעשות שמח’ עד חצות הלילה.

אבא התפלל בבית גם בימי שבת, אף על פי שכל היישובניקים שהתגוררו במרחק ויוֹרסטה או שתיים נהגו להתכנס בביתו של אחד מהם כדי להתפלל במניין. כנהוג בכל מקום, גם במניין הזה קראו בתורה: שני גבאים יישובניקים הכריזו את שמותיהם של העולים לתורה, והנה, גם כאן עורר הדבר שנאה וקנאה. כל אחד התאווה לעלייה המכובדת, והגבאים לא יכלו לצאת ידי חובת כולם. לא פעם התעוררו בשל כך מחלוקות גדולות, שהגיעו עד כדי הלשנה לשלטונות או עד כדי הפקעת זכות החכירה של בית מרזח או נכס, שהייתה בידי המתחרה.

אבא מעולם לא רצה להתפלל עם היישובניקים המתנגדים. הוא לא היה מסוגל להתפלל איתם בציבור, ורק אם חסר אדם למניין, נאלץ לבוא. במקרה כזה הכין מראש ספרי מדרש או זוהר, ובשעת התפילה היה מעיין בהם. בדרך כלל התפלל בביתו תפילת יחיד. תפילתו הייתה תמיד חרישית, ורק מצחו המקומט ועיניו המתעמקות העידו על כוונת הלב.

משסיים את תפילתו נכנס אבא לחדר, בירך בקול רם “שבת שלום”, נכנס לחדרה של אמא, אשר ישבה שם ובידיה סידור או ספר ‘צאינה וראינה’, ובירך אותה בנפרד. לאחר הקידוש טעמו עוגת לֶקַח ועוגיות, דג מלוח ונתחים קרים של חזה בקר שנשתיירו מתבשיל הצימֶס של יום אתמול. כך היה נהוג תמיד. אחר כך התחילו בארוחה – דגים, בצל עם ביצים ושומן אווז.

בימי נעורי סיפר לי אבא פעם, שהרבי מלכוביץ'64 אמר, כי איבר מיוחד יש לו ליהודי הנהנה בשבת מן הבצל…65

אחרי כל אלה הגישו חמין, תפוחי אדמה, דייסת גריסים, שני סוגי קוּגל, בשר וכדומה. הסעודה נמשכה שעתיים עד שלוש. שרו זמירות של שבת, אכלו ושרו ואכלו, אך בפניו של אבא ניכר הצער החבוי. הוא נתעצב על שרחק מן העיר, מן השטיבל החסידי ששמחה אמיתית ולבבית הייתה שרויה בו, מן הסעודות החסידיות, מר' ישראל ומכלל החסידים. אכן, הוא נראה כציפור שגורשה מקנה.

כנהוג, אחרי האוכל הלך אבא לישון, וכשהתעורר למד חומש, מדרש וזוהר והתאמץ בכל כוחותיו לגבור על העצב.

אבל אני כבר הכרתי אותו ובכל תנועה מתנועותיו הבחנתי בעצבותו. לו לפחות הייתי חסיד, יכול היה אבא לבלות איתי את הזמן בנעימים, בשיחות חסידיות ובניגונים. אבל הגורל רצה אחרת, ובנו רחק ממנו כרחוק מזרח ממערב. מלבד זה ניקר במוחו חשש מתמיד, שמא איהפך חלילה גם לאפיקורס. מי יודע? ככלות הכול, כבר יצא לי שם של חקרן, של מי ששואל שאלות ומטיל ספקות, ואין לדעת מה עוד עלול לצוץ מן החקירות הגדולות שלי. בלבו הייתה אפוא דאגה גדולה.

ריחמתי עליו. מצבו ציער אותי מאוד ועל כן חיפשתי דרך לעודד את רוחו. אמנם אני מתנגד, ובכל זאת אהיה יהודי חם ונלהב. כן, יהודי חם אהיה. אך ככל שהשתדלתי, מאומה לא הועיל. היה לו ברור, שאם יכולתי לנטוש את דרך הישר החסידית בשל הוויכוחים שניהלתי והחקירות שערכתי,66 אין לדעת עד היכן עוד ארחיק לכת. אולי אף אכחיש את מציאות הבורא יתברך? אבא בוודאי הגזים בהערכת כוחי באותם ויכוחים.

כשגר אבא בפַּסֶקִי,67 תקפוהו פעם, לקראת ראש השנה, געגועים אל הרבי.68 בעונה זו לא יכול שום חוכר להרשות לעצמו לעזוב את אחוזתו: כל עבודת השדה מתרכזת סביב ראש השנה. צריך להוציא את תפוחי האדמה מן הקרקע ולהטמינם בגומות,69 לדוש את גרעיני השיפון, לחרוש את השדות ולדשנם, להכין גרעינים לזריעת הדגן של השנה הבאה, לקצור את החציר בפעם השנייה ועוד ועוד.

אבל אבא התגעגע אל הרבי – השם ישמור! כל השנה עבד בפרך, דאג לתכלית, התעסק עם גויים, וכל זה עורר בו גועל נפש. וכי דבר של מה בכך הוא להתעסק שנה שלמה רק עם איכרים ועם גויים? שנה תמימה להתרחק מחייה של קהילה חסידית? לבו פשוט נצבט בקרבו, כמו ילד שאמו עוזבת אותו.

בלי להשגיח בעונה הבוערת, בעבודה הרודפת עבודה, בלחץ הזמן ובהפסד הממון,70 קם ונסע לו לסְלוֹנים והשאיר את כל העבודה בידי אחד האיכרים. בסלונים שהה שמונה ימים, וכשחזר הביתה לקראת יום הכיפורים, באמת מצא סדר נאה באחוזתו: את שיבולת השועל לא קצרו בזמן (הקיץ של אותה שנה החל מאוחר מן הרגיל) והיא התפזרה בשדה. את תפוחי האדמה לא טמנו בגומות, ויותר ממחצית היבול נרקב. הם דשו את הדגן ברשלנות,71 זלזלו בעבודה והשאירו בכל שיבולת לפחות ארבע שיבוליות, ועוד כהנה וכהנה.

נסיעתו של אבא אל הרבי בסלונים עלתה לו בשל כך בין חמש מאות לשש מאות רובל, לבד מהוצאות הדרך. וביודעי את מצבו הדחוק של אבא, לא הייתי מסוגל להבין איך הרשה לעצמו להסתכן בהפסד כזה רק בגלל ה’סְלוֹנים' שלו.

“האם זאת אמת, אבא,” שאלתי אותו פעם, “שהפסדת חמש מאות רובל?”

“הפסדתי בערך שבע מאות רובל,” ענה אבא בשקט.

“שבע מאות רובל!”

“אבא,” העזתי לשאול, “בשביל מה היית צריך את זה? אם רוצים לנסוע, בוחרים זמן מתאים יותר.”

אבא הביט בי במין מבט משונה, עגום ומתרפק: “אף פעם לא היית חסיד. אינך מסוגל להבין מה פירוש לנסוע אל הרבי. אין תענוג גדול מזה. הרבי נותן כוח להמשיך ולחיות.”

אבא השתתק ופניו התעווּ כפני אדם שנדקר בלבבו.

השתתקתי גם אני.

איך נתגלגלו הדברים, שאבי שאהב כל כך את הרעש שמקימים יהודים יראי שמים, את השמחה וההמולה והמהומה שלהם, ואפילו את ריחם72 - שיהודי כמותו גר בכפר, בין גויים?

לעתים היה אבא שוקע בזיכרונותיו – העונג היחיד שנשאר לו בבדידותו. ואכן, היה לו במה להיזכר, שכן אבא מילא תפקיד חשוב בקהילה החסידית. הוא אהב להיזכר כיצד אירח לכמה ימים את הרבי ופמלייתו, אירוח שעלה לו סכום כסף נכבד. אני עדיין זוכר, כאילו התרחשו הדברים רק היום, את הרעש וההמולה שבהם קיבלו חסידי קאמניץ את פני האורח המכובד – הרבי מסלונים.73

רבי אברהם מסלונים הגיע לקאמניץ בבוקר יום חמישי בכרכרה מחופה רתומה לשלושה סוסים. שלושה משמשים ישבו בה איתו – אחד נשוא פנים ושני עוזרים. אחרי הכרכרה נסעו ארבע עגלות נוסעים ובהן יותר מעשרים חסידים שבאו מבריסק. חסידי קאמניץ, כשלושים במספר, יצאו לרחוב בריסק לקבל את פני רבם. עוד ממרחק, כאשר הבחין העגלון של הרבי בחסידים, החל להאט את נסיעתו, ועוד ממרחק, כאשר הבחינו חסידי קאמניץ בכרכרתו של הרבי, החלו לשיר ניגון חסידי שהרבי אהב במיוחד. גם אני הלכתי עם החסידים, שכן אבא רצה לשתף אותי בחוויה המענגת. עודני שומע את הניגון המתוק ורואה לנגד עיני את גדוד החסידים היוצאים מן העיירה לקדם את פני הרבי, כאילו היה זה רק היום.74 הו, איזו שמחה הייתה שם.

כשהגיעו החסידים לכרכרה של הרבי, סובבוה ושרו ‘שלום עליכם’ בניגון עליז שהלחין יקירנו, ר' ישראל, לבקשתו של אבא.

הראשונים שנתנו את ידם לרבי בברכת ‘שלום עליכם’ היו אבא ור' אהר’לה,75 והרבי הכניסם לכרכרתו.

משנסתיים טקס ה’שלום עליכם', שלא היה קצר כלל וכלל, הצליף העגלון בסוסים. החסידים קפצו על העגלות וחטפו מקומות ישיבה ככל שיכלו. כמקום הטוב ביותר נחשבו הקרשים שמאחורי הכרכרה של הרבי. חסיד ישב על חסיד, ממש כמו בעגלת אווזים, והפקודה ניתנה: לנסוע!…

ווִיוֹ! – הצליפו בעלי העגלות בשוטיהם.

אבא הכניס גם אותי לכרכרה של הרבי.

“זהו בני…!” הציג אותי אבא.

“בנך,” צודד אלי הרבי את מבטו, “יהיה חסיד נלהב…”

אבא שָׂמַח.

העגלונים האיצו בסוסים, והחסידים שרו בקולי קולות. זר, נוצרי למשל, לוּ התבונן מן הצד, היה חושב בוודאי כי אלה האנשים המאושרים בתבל. רק הבגדים שלבשו העידו כי אין הם עשירים במיוחד.

כשנכנסה השיירה לעיירה, כבר המהמו החסידים במצב רוח מרומם, מעוּדדים וחדורי ביטחון. ההתלהבות הייתה גדולה כל כך, כאילו נכבשה עיר מבוצרת.

וכך הגיעו אל ביתנו. אבא הכין חדר גדול לכבוד הרבי, ומביתו של דוִד-יצחק76 הובאה בשבילו כורסה גדולה. החסידים סייעו לרבי לרדת מן הכרכרה, הובילוהו אל חדרו והשאירוהו שם עם המשמש הזקן. שני המשמשים האחרים ניצבו ליד הדלת כמו חיילים על המשמר, ושאר החסידים פנו לחדרים האחרים. לא עבר זמן רב והמשמש הזקן יצא מחדרו של הרבי והודיע ש’הוא שיחיה' שוכב על הספה ויש לשמור על השקט. כל החסידים, כאיש אחד, השתתקו מיד, ובשקט הזה היה אפשר לשמוע זבוב מהלך על הקיר. כולם פחדו להוציא הגה.

אחר כך החלו חסידי קאמניץ בעבודה. צריך היה לעשות הכנות לקראת שבת בשביל כמה מאות אנשים. כולם עבדו, ובינתיים שכבו החסידים האורחים על הספסלים. את האסם הגדול שלנו הכינו כמו לקראת חג, על הרצפה זרו חול וסביב הקירות גיבבו ערמות קש גבוהות כדי שהחסידים יוכלו לישון עליהן. את העגלות והסוסים ואת הכרכרה של הרבי שלחו לאסם של זליג אַנְדַרְקֶס.

שבוע לפני כן חישבו והעריכו אבא והחסידים מה וכמה צריך להכין לשבת בשביל כל כך הרבה אורחים. החישוב נמשך זמן רב. היה צריך להכין דגים ובשר, יין מתוק ויי"ש, חמאה, ביצים, שומן, קינמון, תאנים, שקדים, חלות, לחמניות, לחם ועוד ועוד. לא הייתה זו משימה פשוטה כלל וכלל.

באותו זמן טרח ר' ישראל ולימד בלא הפסקה את תלמידיו, נערי המקהלה, את הניגונים שהלחין. גם אני הייתי ביניהם. ר' ישראל המיוזע נפנף בידיו, הלם ברגליו, פיזר הוראות, איים באצבעו והכריח אותנו לשנן ולזכור את הניגונים החדשים. הוא, המסכן, הזיע קשה בגללנו. הנערים לא הצטיינו בשמיעה טובה, ור' ישראל ממש טבל בזיעתו.

לר' ישראל היה תפקיד אחד ויחיד: ללמד אותנו לשיר. לשיר בעצמו או לשיר יחד איתנו לפני הרבי – לא רצה. ככלות הכול לא היה זה הרבי שלו…77 כחסיד טוב קיבל עליו לחבר ניגונים לכבוד הרבי הזר, אבל לשיר בעצמו – זה כבר היה מעבר לכוחו. בכל השמחה הזאת הרגיש כמו יהודי עני וגא, הרוצה לעזוב אבל מוכרח להישאר.

אבא התרוצץ וחילק פקודות למכיני האוכל. הוא ארגן את העבודה בשיטה אמריקנית: קבוצה זו בישלה דגים, הקבוצה ההיא עסקה בצליית הבשר, וקבוצה אחרת הכינה את המשקאות החריפים.78 היו גם כאלה שסתם הסתובבו, כמו בחתונה של גביר. וליהודים הייתה אורה ושמחה!

לסעודה עצמה שחטו פרה, עגלים, אווזים ותרנגולות.

החסידים ביקשו מהמלמדים, כי לכבוד הרבי יסכימו לשחרר ביום שישי את ילדיהם מן הלימודים בחדר. אבל אני, בנו של המפקד, השתחררתי כבר ביום חמישי. כשחזרו הנערים מן החדרים התכבדו אף הם בעבודה. הייתה עבודה רבה לכולם.

החסידים אוהבים לעשות שמח בכל הזדמנות. למשל, בשעה שהכינו את הדגים, לקח אחד החסידים זאב-ים והכה בו את חברו בפרצוף. הצחוק היה גדול. למען האמת, הם התלוצצו יותר משעבדו. על זה שפכו פחית מים קרים מתחת לצווארונו, לאחר נתנו להחזיק קערת דגים גדולה. עוד הוא מחזיק אותה בשתי ידיו, וכולם מושכים לו בזקנו, בפיאותיו, באוזניו, באפו… הברנש המסכן מחזיק בקערה ואינו יכול לעשות מאומה. מה נשאר לו לעשות אם לא לצחוק עם כולם?

אבא נעזר גם בי, ובאחת ההזדמנויות לחש לי באוזני: “לפני הרבי צריך לנהוג בדרך ארץ, בדיוק כמו לפני מלך.”

ביום חמישי קרא אבא לבלן וציווה עליו להכין ליום המחרת את בית המרחץ לשעה מוקדמת מן הרגיל, וכשיסיים את ההכנות שימהר ויודיע שהרבי יכול לבוא להתרחץ. ושגם המקווה יהיה מוכן. שהבלן יכין דוּד מים רותחים, ושהשכם בבוקר יבואו החסידים וייקחו את דוד המים אל המקווה בשביל הרבי. תמורת כל זאת יקבל הבלן שכר נאה.

למחרת הלכו ארבעה חסידים לבית המרחץ ושפכו את המים הרותחים לתוך המקווה. בשעה אחת-עשרה כבר היה בית המרחץ מוכן ומזומן. הביאו את הכרכרה, והרבי נכנס לתוכה עם המשמש ועם אבא, עם ר' אהר’לה ועם עוד כמה חסידים נכבדים – הרי צריך להיות מניין79 – וכולם נסעו אל בית המרחץ. אבא לקח גם אותי: לדעתו, עלי להיות כמה שיותר בחברת החסידים, ועל אחת כמה וכמה בחברת הרבי.

מניין החסידים נכנסו עם הרבי לבית המרחץ. כולם פשטו את בגדיהם בחרדת קודש והתיישבו במרחץ הזיעה סביב הרבי, דליי מים בידיהם. ככל שאני זוכר, הם לא התרחצו כלל, רק נעצו את מבטיהם ברבי ובגופו העירום. הם הביטו בו בתערובת של יראה ופליאה, ממש כמו ילדים המסתכלים בצעצוע גדול ונפלא.

הרבי התרחץ לו בנחת, נאנח ומפלבל בעיניו בשעת מעשה. בחשיכה של בית המרחץ החוויר גופו של הרבי באופן משונה, ולי, ילד קטן שכמותי, נדמָה שגופו העירום צומח וגדל לגובה ולרוחב.

בינתיים התגנבו עוד כעשרה חסידים מחוצפים, שהיו מסוגלים להבקיע אפילו חומת ברזל בדרכם אל הרבי. הם התיישבו ליד הדלת, דליי מים בידיהם, והתבוננו ברבי. לראות ולו רק מעט מגופו העירום של הרבי, ואפילו מרחוק – היה זה עבורם רווח נקי.

משסיים להתרחץ, הלך הרבי למקווה עם אבא ור' אהר’לה. גם אני נגררתי אחריהם. הרבי עמד במים, שקוע עד צוואר, וזקנו נמלא טיפות בהירות וזוהרות. היה זה מחזה מוזר: הרבי, יהודי בעל זקן גדול, עומד בתוך מי המקווה.80

הרבי יצא מהמקווה, נאנח כהרגלו ופנה ללבוש את בגדיו. החסידים יצאו אחריו והכול התנהל באִטיות רבה. החסידים לא נהנו, כמובן, מבית המרחץ עצמו. בדרך כלל נהגו לבלות זמן רב במרחץ האדים, אך הפעם הזאת היו חדורי יראת קודש כלפי הרבי. פני הרבי הביעו סיפוק על שהתקדש וטיהר את עצמו לעבודת הבורא, והחסידים היו נלהבים מכל תנועה שלו.

חיש מהר לבשו החסידים את כותנותיהם ומכנסיהם ולא הסירו את מבטיהם מן הרבי; ואילו הוא התלבש לו לאִטוֹ, בשובה ונחת. בשעה אחת בצהריים, השבח לאל, יצאו כולם סוף-סוף מבית המרחץ והלכו הביתה. כאן הגישו מיד לרבי מעט יין מתוק, עוגת ביצים ופרוסת דג.

ביום שישי הגיעו כל בני הקהילה החסידית מבריסק, והבית התפקע מרוב יהודים. הרבי עצמו עבר לפני התיבה בתפילת קבלת שבת. שקט הוטל באוויר קודם שהחל בתפילה, והחסידים המתינו ביראה גדולה. הרבי פתח בתפילת ‘לכו נרננה’ בקול צעקה גדולה, ועל החסידים נפלה אימה. אבל מיד, כאיש אחד, ענו כולם לרבי בשירה, ודומה היה שגם כותלי הבית מתפללים עמם. הייתי אז נער בן עשר שהבין אך מעט, ואף על פי כן חשתי גם אני ביראת הקודש של החסידים. כשהגיעו בתפילתם למקום שקוראים בו את הפרק מן הזוהר, ‘כְּגַוְונָא דְאִינוּן’,81 שאג הרבי בקול גדול, כאילו גדוד של חיילים נכנס פתאום לעיירה, וכולם נרעדו. עד עכשיו מהדהדת שאגתו באוזני. ושוב, כאיש אחד, בקעו מגרונם של החסידים קולות מפחידים: ‘כגוונא דאינון’…

“שבת שלום! שבת שלום!” נשמעה המולה מכל עבר לאחר שנסתיימה התפילה.

מיד אחרי כן נכנסו לחדר האוכל הגדול. הרבי פצח בשירת ‘שלום עליכם’,82 וכל החסידים הצטרפו לשירתו, ובחדר, שהיה מואר מן הרגיל, השתפכה שירה מתוקה, לבבית וערֵבָה לאוזן. אפשר היה לחוש ששבת מנוחה שרויה על הכול ושהנשמה משילה מעצמה את העול הכבד של ימות החול.

אחר כך קידש הרבי על היין. העיניים מביטות והאוזניים קשובות וכל חסיד מבקש לטעום מכוסו של הרבי. מובן שהיין לא הספיק לכולם, ולחסידים חסרי המזל נגרמה עוגמת נפש רבה.

הרבי כבר קרא לאבא ‘בעל הבית’, ולא, כנהוג, סתם ‘משה’. עיניו של אבא אורו.

החסידים, יותר משישבו על הספסלים, עמדו עליהם. יותר משלוש מאות חסידים היו שם, ובשל הצפיפות העדיפו רובם לעמוד. נעים יותר לעמוד: כך אפשר לראות טוב יותר את הרבי.

הארוחה עצמה התנהלה כך: החסידים שישבו קיבלו צלחת אחת לשניים, ואילו החסידים שעמדו קיבלו צלחת אחת לשלושה. הרבי קיבל כמובן מנות ענקיות מכל מאכל, כדי שיוכל להשאיר מהן שִׁירַיים83 לחסידים. שמתי לב שהרבי אוהב להיאנח ולפלבל בעיניו בכל הזדמנות. אוכל דגים – נאנח; אוכל בשר – שוב נאנח ועיניו מפלבלות, כאילו אין הוא מסוגל לבלוע את האוכל שבפיו.

פעם אחת הרים קולו בצעקה: “אוי, ריבונו של עולם!” ונדמה היה לי כי התקרה נסדקת. בד בבד שמתי לב שהאנחות והגניחות הללו מגבירות את תיאבונם של החסידים.

כשסיים הרבי לאכול דחף את הצלחת הצדה, וכולם הבינו שאלה השיריים. ואז החלה מהומת החטיפות. אלה שעמדו מרחוק התחננו לפני בני המזל הקרובים שייתנו להם לפחות פירור, אבל הללו היו משולהבים, טרודים בענייניהם ואנוכיים, והתחנונים לא נענו.

בין מנה למנה שרו, וזו הייתה מעין תחרות ניגונים. כל אחד פתח בניגון, ואם מצא הניגון חן, התקבל לזמן-מה, עד שמאסו בו. הסעודה נמשכה כחמש שעות.

בתום הסעודה הלכו החסידים לישון באסם, ואילו הרבי הובל בטקס גדול אל חדרו. למחרת החלה התפילה בשעה עשר בבוקר, ובשעה שתים-עשרה כבר נסתיימה. ושוב הלכו לאכול, ושוב נאנח הרבי ופלבל בעיניו הגדולות. הכול חזר על עצמו כאמש, אבל ביתר חיוניות. היו שם חמישה סוגים שונים של קוּגל – קוּגל אטריות, קוּגל יבש, קוּגל פירות, קוּגל אורז, ועוד איזה סוג שאינני זוכר.

אחר כך הגישו לרבי מנה גדולה של בשר תרנגול הודו, והרבי נאנח אנחה גדולה. יין ויי"ש נשפכו אף הם כמים. לאחר הסעודה, בשעה ארבע, פתחו בריקודים שנמשכו עד תפילת מנחה, ומיד אחר כך שוב שרו. אבל ר' ישראל, שידע לשיר טוב מכולם, לא שר. הוא היה חסיד קוֹצְק, והרבי שלח חסיד מיוחד להזמינו לסעודה.84 אכן, ר' ישראל בא, אבל במשך כל השבת כולה ישב כאילם. החג הזה לא חגו הוא, והרבי הזה איננו רבו. היה זה מחזה עצוב ומעורר רחמים.

בזמן הסעודה השלישית פנה אליו הרבי ואמר: “ישראל, שיר משהו.”

ר' ישראל כבש את צערו, הביט סביבו והחל לשיר. מעודו לא שר כך. בתוך-תוכו, כך נראה, התנגנו געגועיו לרבי שלו. החסידים הביטו בו בהשתאות.

משיצאה השבת, הלכו החסידים ונתמעטו. רבים יצאו לדרכם, וביום שלישי, כשאכל הרבי את סעודת הצהריים האחרונה בקאמניץ, הסבו רק מעטים לשולחנו. חסידי קאמניץ היו מאושרים. עכשיו היה להם שפע של מקום סביבו. עתה יוכלו לראות את השכינה נחה על פניו היפות של הרבי ולשמוע את תורותיו, המרעידות אפילו מלאכים ושרפים.

הרבי עצמו היה במצב רוח מרומם, ובשעת הארוחה שוחח עם כל החסידים. החסידים הזרים נסעו כולם, וחסידי קאמניץ, שנשארו לבדם, היו ברקיע השביעי.

כאמור, זאת הייתה סעודתו האחרונה של הרבי בקאמניץ. אחרי הארוחה נסע הרבי אל יישובניק אחד, ובביתנו ובעיירה נשתרר לפתע שקט, כאילו רגעו גליו של ים זועף. שם בכפר אירעה לרבי תקרית מכוערת.85

בשעה שאני מספר על רבי אברהם מסלונים, אני נזכר במעשה שהדהים באותם ימים את כל בני משפחתי – מעשה המאפיין את שליטתו של הרבי בחסידיו, שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים.

הדבר אירע לגיסי יחזקאל, בנו של הרב מקאמניץ. ילדיו של יחזקאל נפטרו צעירים לימים, ובתו דבורה, שמחותנה מת ביום נישואיה,86 אף היא לא האריכה ימים. לעת זקנתם נשארו יחזקאל ואשתו הדס בלא ילדים.

ר' יחזקאל היה יד ימינו של הרבי. שמונה או תשעה חודשים בשנה היה נוסע מטעם כולל סלונים כדי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל, ובזמן הנותר ישב בחצרו של הרבי.87

פעם אחת, בסעודת פורים, ישב יחזקאל ליד הרבי. הרבי מזג במו ידיו שתי כוסות יין, אחת לעצמו ואחת ליחזקאל. שניהם שתו לחיים והחסידים סביבם הביטו בהם בקנאה. לאחר שלגם מן הכוס אמר הרבי: “לחיים, ר' יחזקאל, לחיים. אם ירצה השם, בעוד שנה עם בן זכר.”

החסידים פערו פיותיהם וכרו אוזניהם, אך לא הבינו למה הרבי מרמז. הרי ר' יחזקאל ואשתו אינם מסוגלים עוד להביא ילדים לעולם… אבל יחזקאל היה חסיד נבון, ומיד הבין את ברכתו של הרבי. פשוט מאוד: עליו להתגרש מאשתו ולקחת תחתיה אחרת, צעירה יותר.

יחזקאל והדס היו נשואים יותר מארבעים שנה. הם חיו כזוג יונים. הוא היה אדם עליז שהצטיין במידות טובות וכמוהו גם אשתו. שניהם היו אנשים נפלאים. זאת ועוד, הדס הייתה עקרת בית למופת שהקפידה על סדר וניקיון. אהבה ושמחה היו שרויים בביתם, ושניהם, שכבר היו בני שישים, הביטו תמיד זה בזה כמו צעירים באהבתם הראשונה.

אבל הרבי רמז…

להוציא לפועל את הרמיזה של הרבי היה עניין מסובך הרבה יותר. אבל חסיד – כמוהו כחייל טוב. הרבי ציווה וצריך לציית. ר' יחזקאל חשב וחשב ולבסוף שלח להדס מכתב ובו כתב שהם חייבים להתגרש. זו דעתו של הרבי, ואם כך הרבי חושב, מסתמא כך נגזר משמים ויש לקבל זאת באהבה. ושלא תחשוב, חלילה, שאפשר לשנות זאת. לא ולא! כשם שהשמים אינם יכולים לרדת לארץ, כך לא תוכל היא מכאן ואילך להמשיך ולהיות אשתו! הוא ייתן לה אלף רובל כסף דמי כתובתה, ואת הכסף הזה הרבי נותן, שכן לו עצמו אין פרוטה. אם ירצה השם, היא עוד תוכל למצוא לעצמה יהודי יפה ממנו, היא עדיין יכולה להתחתן ולכן… וכן הלאה וכן הלאה.

קראה האשה את המכתב… והתעלפה. כל בני המשפחה הגיעו במרוצה והחלו ב’ויצעקו':88 “הייתכן? מה הוא רוצה, הגזלן! הוא רוצה לשחוט אותך במאכלת! יהודי שחי עם אשתו כמעט חמישים שנה, שישה ילדים היו להם, ועכשיו הוא רוצה לגרשה! מה הוא חושב לעצמו?!”

הוחלט לשלוח את הדס לסלונים, אל הרבי ואל הבעל. היא תעשה להם שם סוף שחור ותקבור אותם באדמה. אבל ר' יחזקאל כבר נסע לאסוף את כספי ארץ ישראל והשאיר אצל הרבי גט כהלכתו. הדס החלה למרר בבכי ודרשה מן הרבי שיעזור לה, אבל הוא הפסיק אותה: “אשה, הרי אינך יכולה עוד ללדת ילדים; מדוע שתמנעי זאת מבעלך? התרצי שבעלך לא יזכה לחיי העולם הבא? הלא הוא עדיין יכול לשאת לו אשה ולדנית.89 זכרי, אם תשמעי בקולי, תזכי לאריכות ימים ואחרי מאה ועשרים שנה יאיר לך גן העדן.”

הדס, בשומעה את דבריו, שבה והתעלפה, אבל בלא הועיל – את הגט אין לעכב. הרבי עמד על שלו. היא לקחה אפוא שלא לרצונה את הגט. אחרי כן נתן לה ר' יחזקאל את הכסף, והדס, מושפלת ומובסת, נסעה לקייב.

לימים מצאו להם בני הזוג, שכה אהבו זה את זה, זיווּגים חדשים. בקייב הזדמן להדס שידוך מוצלח במיוחד – יהודי יפה תואר, עשיר ומכובד. היא נישאה, ובעלה החדש זכה אף הוא באשה רכה, נאמנה ומסורה. סיפרו שהם חיים כמו זוג יונים, ואפשר להניח שלא הייתה זו גוזמה.

ואילו ר' יחזקאל נשא נערה בת עשרים ושתיים. הוא היה מבוגר מכלתו הצעירה בארבעים שנה. אשתו החדשה ילדה לו שתי בנות. הרבי לא קלע למטרה…

ר' יחזקאל לא הוטרד מבעיות פרנסה; הרבי מסלונים שלח לו די סיפוקו, ועל כן החליט לעלות לירושלים.90 והנה קרה מקרה מוזר: הדס ובעלה עלו גם הם לירושלים ונגזר עליה לגור באותו רחוב שבו התגורר בעלה הקודם. לבה דאב מקנאה באשתו הצעירה ובבנותיו, ומרוב צער אפילו נפלה למשכב.

ר' יחזקאל נהג שם בדרכו החסידית, ממש כמו בביתו הקודם, ושמו יצא לתהילה. רבים באו לבקש ברכה מפיו, ואילו הוא היה מגרשם מביתו ב’קללה' “אלוהים יברך אתכם…”

סופו של ר' יחזקאל היה רע ומר. פעם אחת, בליל שבת, כשעמד ליד השולחן ואמר קידוש, קרס חלק מן התקרה ופגע בראשו. הוא מת בו במקום. כששמעה הדס מה אירע לבעלה הקודם מילאה אף היא את חלקה: היא התעלפה שוב ושוב.

כך הפריד הרבי בין שתי נשמות שחיו יחדיו כחמישים שנה. איזה כוח היה לו לרבי!

ובכלל, לר' יחזקאל זה קרו דברים שונים ומשונים. כאמור, היו לו שישה ילדים וכולם מתו בילדותם. נשארה רק בת אחת, דבורה. הוריה, שחששו לחייה, השיאו אותה כאשר הייתה בת חמש-עשרה. החתונה הייתה בקאמניץ. אני זוכר שהמחותן היה יפה תואר ובעל גוף, גברתן כבן שלושים ומשהו שבריאות ומרץ שפעו מפניו. אחרי החופה אמר האיש שהוא חש ברע וברצונו לחזור לדירתו ולנוח מעט. “אני עייף מטלטולי הדרך ומטקסי החתונה,” אמר.

החתונה התקיימה בביתו של הרב. ניגנו, רקדו ושמחו עד בלי די. כל בני העיר באו לשמוח עם החתן והכלה. נהוג היה אצלנו להעמיד את החופה לפנות ערב. לפני הטקס רקדו הנערות והנשים; אחרי הטקס רקדו הגברים ושמחו כמעט עד חצות הליל. אחר כך הייתה סעודת מצווה, ואחריה שוב רקדו עד שבע או שמונה בבוקר.

הרוקדים היו מיוזעים ומשולהבים, והמחותן הנעדר נשתכח מלבם. כשעתיים אחרי החופה נזכר בו מישהו. הלכו אפוא להביאו, וכמה מבוהלים ומפוחדים היו כאשר מצאוהו מת. האיש שכב על מיטתו בלא רוח חיים. הקימו קול צעקה, ואנשי העיירה הגיעו במרוצה מן החתונה.

נראה שהאיש נפטר זמן קצר קודם לכן, שכן גופו עוד היה חם. האנשים עמדו מזועזעים ונבוכים ולא ידעו מה לעשות: לבכות על המת או לשמוח בחתונה? אבל הרב פסק שאסור לחתן ולכלה לבכות ביום נישואיהם. לקחו אפוא במהירות את גופת המחותן, מיהרו לבית הקברות, כרו קבר וטמנוהו בחיפזון. עשרות יהודים עסקו במצווה, העיקר שהחתן והכלה לא יבכו. בתוך פחות משעתיים נקבר האיש: אך זה היה אדם חי, וכבר עתה הוא טמון באדמה.

החתן והכלה נשתהו בבית הקברות לרגעים ספורים בלבד, ומיד הוחזרו כדי שיהיה אפשר להתחיל בסעודה. אסור לבכות. אחרי הסעודה רקדו. הראשים היו מושפלים ועגומים, בעיניים נצצו דמעות שלא זלגו, ורק הרגליים הורמו בכוח: אסור לתת לחתן לבכות את אביו… זה היה מזעזע.

האימה והצער על המת גברו בכל זאת על השמחה המאולצת, והרגליים פסקו מלרקוד. הרב ציווה על הילדים הקטנים לרקוד. מוכרחים לשמח את החתן והכלה. לקחו אפוא ילדים וילדות בני שש עד שמונה ופקדו עליהם לרקוד.

הכליזמרים ניגנו. הייתי אז בן שש, וגם עלי ציווּ לרקוד, אבל אני לא הסכמתי.

“טיפשון, לך לרקוד,” שידלו אותי הזקנות. אך לא שמעתי בקולן…


להוללות ולשובבות של החסידים לא היה שיעור ולא גבול. כשתמו התעלולים הישנים, המציאו חדשים. פעם אחת בא יוסלה החסיד אל ביתנו וביקש מאבא לבוא אל השטיבּל. נוכחותו דרושה שם. אם קוראים לך, צריך ללכת. כיצד יסרב חסיד? אבא לקח אותי עמו.

בשטיבּל כבר היו כל החסידים. כאשר נכנסנו פנימה, פרצו כולם בצחוק ופניהם סמוקות. הייתי אז בן שלוש או ארבע ולא הבנתי מה מצחיק כל כך, מדוע הם מתפקעים מצחוק. אבל הסיבה התבררה מיד. פשוט מאוד: החסידים החליטו לכבד במלקות את הנכבדים והמיוחסים שבהם, כדי שיזכרו תמיד שאַל לו לאדם להחזיק גדוּלה לעצמו, שלא יהיה בו שום סימן של גאווה. האמת היא שהחסידים הנכבדים הללו נוהגים בלא כל דופי, ביושר ובלי טיפת גאווה, אבל כשאדם נחשב לחסיד מושלם, הרי רק כפסע בינו ובין מגרעת זו. על כן ראוי להקדים רפואה למכה ולהלקותו, כדי שלעולם לא יבוא לכלל אותה פגימה.

גם אופן ההלקאה היה צריך להיות פשוט: שוכבים על השולחן, הפנים למטה, הקפוטה מורמת – וחוטפים!

תחילה הטילו גורל, מי ישכב ראשון. הגורל הוטל בצורה כזאת: פתחו סידור, ואם האות הראשונה בדף הייתה גם האות הראשונה בשמו של מישהו, היה עליו, במחילה, לשכב.91

כאשר ראיתי איך יהודי בעל זקן שוכב על השולחן והחסידים חובטים בו בכל כוחם במקום מסוים מאוד נמלאתי שמחה רבה. “איזה משחק נהדר!” התענגתי.

היהודי המזוקן צחק ונאנק גם יחד.

אבל אז הגיע תורו של אבא המסכן. הוא הלך ושכב על השולחן, פניו כלפי מטה, והמוני החסידים הרימו את ידיהם בפנים סמוקות. הרגשתי שלבי נקרע והתחלתי לבכות בצרחות אימים, ממש כאילו מובילים אותי לשחיטה. בכיתי בכל כוחי. החסידים נרתעו, ידיהם הורדו, וכך ‘הצלתי’ את אבי המסכן. קשה כנראה להרביץ מול עיניו הבוכיות של ילד.

“ובכן, משה,” אמר חסיד אחד בכעס, מנענע בראשו ומניח אצבע על אפו, “לא הבאת את הילדון בכוונה?… הוא יבכה ואנחנו לא נוכל להרביץ…”

אבל אבא צחק. מותר היה לו לצחוק, כי אפילו זקן עוד לא היה לו. הוא היה אז בסך הכול כבן שבע-עשרה או שמונה-עשרה. בגילו לא היה זה אסון גדול כל כך לחטוף מכות, בייחוד שגם הוא היה יכול להחטיף לאחרים. אבל כבר היה לו ילד, והילד הזה הפריע.

רק חלקו של אבא שפר. כל האחרים ספגו כהוגן, ובכל הכוח.

לייב קרוּהֶלֶר,92 שהיה ליצן גדול ובחור בריא, סירב להתמסר בקלות כאשר הגיע תורו. המכות עצמן לא הפחידו אותו כל כך, הוא פשוט נהנה להתאבק, לדחוף ולהילחם. הוא קפץ על הספסלים ועל השולחנות. הנה מחזיקים בו כאן בחוזקה, וכבר הוא שם, עומד על ספסל רחוק או על שולחן, צוחק בכל פה. הוא שיגע אותם. כולם היו מותשים ומיוזעים, אך בסופו של דבר היו הרבים חזקים יותר והוא נלכד. מובן שעכשיו כל מי שאלוהים בלבבו החטיף לו סטירות איומות. עם לייב קרוּהלר הסתיים המשחק. הוא היה האחרון.

עתה העמידו על השולחן כמה בקבוקי משקה חריף. חלה גדולה ודג מלוח צצו מאי-שם, והחסידים העייפים שתו ‘לחיים’ ברוב שמחה. אחרי השתייה יצאו בריקוד – כתף אל כתף, יד ביד, פנים מיוזעות, סמוקות, נלהבות – ומן הרעש הגדול של צעדי הריקוד נוצר ניגון חסידי עליז.

כך שמחו חסידים.

השמחה על המכות שקיבלו אחרים השכיחה ממני עד מהרה את הצער על המכות שרצו להרביץ לאבי. המשחק החסידי הזה הלהיב אותי עוד זמן רב. אחר כך התפארתי לפני חברי ב’חדר': “הרביצו לאבות גדולים… בעצמי ראיתי… ואיך הרביצו… במו עיני ראיתי…”

“איפה?” שאלו חברי בקנאה.

“בשטיבל…” נענעתי בידי בגאווה.

אבל עינם של חברַי לחדר הייתה צרה בי ובמזלי. לא בכל יום זוכים לראות איך מרביצים לאבות גדולים…

פרק שלישי: הנסיעה לביאליסטוק

שוב לימודים * רמאות * נסיעתי לבריסק * הלברשטם * השקר * אני נוסע לביאליסטוק * הנסיעה * ‘שמונה נוסעים’ * העגלון * אנחנו נחנקים * איפה הרגל שלי? * הבוץ * גלגל שבור * מתנדבים * כמעט נהרגנו * ביאליסטוק * הדודה * מכתב * חולשה הייתה בי * אני חוזר הביתה * לא כלום * שוב בבית * קול קורא לנדוד * ורשה


באותו זמן החלטתי סוף-סוף שעלי ‘לנטוש’ את אשתי ובני ולנסוע ללמוד. אין ספק, יהיה לה קשה. היא יתומה, בלי אב ואם, ותינוק בזרועותיה. איך אוכל לעזבה אצל הורי, בשעה שאמי אינה מתעניינת בדבר לבד מספר ‘חובות הלבבות’ שלה,93 ואבי אף הוא יחסו אליה צונן?

הייתה זו בעיה של ממש וזמן רב התחבטתי בה. לעסקים אינני מתאים משום שאני בן למשפחה מכובדת, ובמילים אחרות: זה פשוט לא בשבילי. נוסף לכך, אני הרי היושר בהתגלמותו ואינני יודע לרמות. הדרך הנכונה אפוא היא ללמוד, והרי את זאת רציתי תמיד. כשארכוש השכלה מתאימה, אצליח גם לפרנס בכבוד את אשתי.

הייתי משוכנע שאצליח להיות מלומד אמיתי, שיכול לפרנס בכבוד את רעייתו ואת בנו. עלי רק לעשות את הצעד הראשון, ובתוך שלוש או ארבע שנים אסיים את לימודי ואז אהיה מסודר בחיים. כדי להיות רב, למשל, צריך לעבוד בפרך עשר או שתים-עשרה שנים ואחר כך קשה למצוא משרה בעיר. גם ידעתי מן הניסיון, שרק מי שמסיים את לימודיו באיזשהו תחום, יכול למצוא פרנסה בטוחה. הַחלטתי הלכה והתחזקה. בכפר – כך חשבתי בלא מעט התנשאות – צפויים לנו חיי בערות וכולנו נֹאבַד. אבל יעבור עלי מה,94 פעם אחת ולתמיד, אני מוכן לכל הסבל שבעולם, לרעב, לעוני ולמחסור, ובלבד שלא אהיה נבער מדעת.

אשתי הסכימה איתי, אבל רק כלפי חוץ. ידעתי כי בינה לבינה הייתה מעדיפה להישאר יישובניקית, להיות בעלת אכסניה או חוכרת נכס,95 עסקים שיכולנו להשיג בקלות באמצעות סבא. אך היא הבינה היטב שבעיסוקים כאלה לא אחזיק מעמד זמן רב, ולכן הסכימה.

הצעד הראשון היה קשה מאוד. איך יכול איש להשאיר את אשתו אצל הוריו? הלא חייה שם יהיו עצובים ולא ממש מאושרים. אבל מקום אחר, טוב מזה, לא מצאתי. מה עושים? הרי אני חייב לנסוע. החלטתי לרמות אותה קצת (לשם לימודים מותר…), להמציא איזו נסיעונת נחוצה ולהסתלק לשבועות אחדים, כך שאוכל גם לקחת איתי מעט חפצים אישיים. אוכל לנסוע למשל לבריסק, ושם ידריך אותי משכיל, ידידי משכבר, כיצד לממש את שאיפותי.

הייתה זו נסיעתי השנייה לבריסק בענייני לימודים.96

בעיר זו היו לי גם דודה עשירה ומכניסת אורחים וגם חבר ילדות – שמואל מַיירימְס, שאיתו נהגתי להתפלסף לעתים קרובות.97 הוא היה עילוי – נער נבון, מעמיק ומקורי, ובה בעת נהג כדרכם של קדמונים להתענות בשובבי“ם ת”ת בכל יום שישי ובעשרת ימי תשובה.98 לאחר נישואיו היה שמואל למשכיל, אדם נאור וחופשי מאוד בדעותיו, ובתוך זמן קצר יצא לו שם של אפיקורס. שמואל הוא ששכנע אותי כי עלי ללמוד. נפשו שלו אף היא יצאה ללימודים, אך בשל חנות האריגים שבבעלותו נבצר הדבר ממנו. כאילו להכעיס הייתה החנות הזאת עסק מוצלח.

“הייתי מעדיף להיות קבצן, אבל בעל השכלה,” התלונן שמואל בגילוי לב.

החלטנו אפוא שעלי לנסוע לביאליסטוק, שבאותה עת נחשבה למרכז ההשכלה באזורנו. בראש משכילי העיר עמד אליעזר הלברשטם, חתנו של זבלודובסקי – משכיל בנוסח ברלין, שעסק בהפצת השכלה בקרב בני הנוער של ביאליסטוק.99 בכל שנה הוציא על כך אלפי רובלים מכיסו, ולמען מטרה זו גם קיבל סכומי כסף נכבדים מידידיו המשכילים ומסוחרים. בבעלותו היה בית חרושת לבדים, אבל הוא התמסר להשכלה יותר מאשר לבית החרושת.100 את העסק ניהלה אשתו הזריזה, ואילו הוא עסק בשלו: דיבר על לבם של צעירים חובשי בית המדרש ועזר להם לקנות השכלה. כסף, כזכור, לא חסר לו.

באותם ימים, ימי הלברשטם, היו בביאליסטוק עשרות מקרי גירושים. חותנים כפו על חתניהם, שלפנים היו למדנים ואדוקים במצוות ועתה הפכו לאפיקורסים, לתת גט לנשותיהם. בביאליסטוק התחוללה מהפכה של ממש. לעיר יצא שם של מרכז אפיקורסות, עיר גדושה השכלה ולימודים.101

אחד ממכרי, משכיל ושמו בֶּרְנזוֹן, צייד אותי במכתב לרב מטעם בביאליסטוק,102 שהיה אף הוא משכיל ונמנה עם ידידיו של הלברשטם. במכתב היה כתוב שאמנם אין לי מושג ברוסית ומלבד תלמוד איני יודע דבר, אבל בכל זאת הוא סבור כי עשוי לצאת ממני משכיל ראוי לשמו. הוא בחור כפרי צעיר – כתב ידידי – שפרנסתו מצויה לו שם בשפע, אך הוא שואף אל ההשכלה ואל האור, ומן הסתם מקננת בו רוח גדולה. צריך אפוא לתמוך בו ולהושיט לו עזרה, וכן הלאה וכן הלאה.

עתה, כשהתוכנית למימוש מטרתי הלכה והתבררה, חזרתי הביתה. בדרך תכננתי כיצד אוליך שולל את אשתי וכיצד אספר לה שעלי לנסוע לביאליסטוק לכמה שבועות. בתוך כך המצאתי שקר ארוך ומפותל: דודתי העשירה מביאליסטוק, אחות אמי, ביקשה מגיסו של בעלה, שנסע לבריסק, שיקפוץ לוואכנוביץ‘103 ויבדוק במו עיניו אם אני באמת צעיר כל כך מוצלח כפי שמרבים לשבח אותי. אם ייווכח שאכן כך הדבר, הוא ייקח אותי עמו לביאליסטוק ושם תמצא לי הדודה משרה הגונה שאהיה שבע רצון ממנה. והנה, בבריסק פגשתי בדיוק את הגיס הזה, שכבר תכנן לנסוע לוואכנוביץ’. מסתבר שמצאתי חן בעיניו, והוא הורה לי לנסוע הביתה, להביא את חפצי ולבוא ישר לביאליסטוק.

השקר היה גדול וסבוך. אודה על האמת, זו הפעם הראשונה בחיי ששיקרתי ולא בנקל עלה הדבר בידי. היה זה מר ממוות, וכשהרהרתי בכך בשעה שישבתי בעגלתו של האיכר, האדימו פני מבושה. לאורך כל הדרך התלבטתי והתייסרתי: האם עלי להונות את אשתי בשקר גדול כל כך כדי להיות לאיש משכיל, או שמא מוטב שאשאר יישובניק בכפר, בין איכרים וחזירים? לבסוף גמרתי אומר להוציא לפועל את תוכניתי.

כשבאתי הביתה מיד בישרתי לאשתי: כך וכך קרה, עסק, מזל, פגישה פתאומית בבריסק עם הגיס של הדודה, מצאתי חן בעיניו, וכן הלאה. אשתי התרשמה מאוד מן ‘הבשורה הטובה’, ואילו הרגשתי שלי נעשתה רעה יותר ויותר בראותי כיצד אשתי מתפעלת לשווא מחדשות שלא היו ולא נבראו. מובן מאליו שהבטחתי לה כי אביא גם אותה לביאליסטוק, עיר יפהפייה, שוקקת לומדים ומשכילים ומלאה דברים טובים אחרים. אשתי נשארה רגועה ומרוצה.

עכשיו יכולתי להתכונן לנסיעה באופן ‘חוקי’. לקחתי את כל הדברים הנחוצים, ארזתי – ולדרך. בזמן הנסיעה זלגו עיני דמעות בלי הפוגה. לבי נקפני על שרימיתי את אשתי ועל שעזבתי אותה בודדה.

בבריסק נפגשתי עם חברי המשכילים, ומיד הסדרתי את הנסיעה לביאליסטוק, מרחק שמונה-עשר מילין מבריסק. לעגלון הייתה עגלה מקוֹרָה, רתומה לשלושה סוסים, והמחיר היה רובל וחצי לאיש. נסיעתי לביאליסטוק הייתה מוזרה וקשה כל כך – אם כי אופיינית לאותם ימים104 – עד שראוי לספר עליה באריכות.

כאשר שאלתי את העגלון כמה נוסעים יש לו, ענה הלה: שמונה…

שמונה אנשים מלבד סחורה: מוטות ברזל, חבילות, חביות, שקים ועוד דברים שכאלה. הצעתי לעגלון תשלום מיוחד של שלושה רובלים כדי שייקח פחות נוסעים, שאם לא כן פשוט ניחנק, והעגלון הסכים.

עוד קודם שהחלה הנסיעה כבר ישבו בעגלה שישה אנשים, בנוסף למטען הסחורות הענקי. לא היה שום סיכוי לנוחיות, וכבר אני מרגיש מחנק. התחלתי להתלונן: “האם לא שילמתי לך כפול כדי שיהיו פחות אנשים? האם לא אמרת שנהיה רק ארבעה?”

“אז מה אתה רוצה?” ענה לי בעל העגלה בקוצר רוח, “שברובלים הספורים שלך אאכיל שלושה סוסים, ולהבדיל אשה ושישה ילדים?”

שתקתי. אנחנו נוסעים ויוֹרסטה אחת, והנה עולים עוד כמה נוסעים. עד שהגענו לוויסוֹקי,105 שישה מילין מבריסק, כבר היו דחוסים בעגלה, השבח לאל, עשרה יהודים: זקנים וזקנות, נשים, נערות ונערים… בוויסוקי עלה מספר הנוסעים לשנים-עשר… אנשים ישבו זה על זה וצרחו: “אוי, הרגל”, “אוי, הידיים”. אף אחד לא ידע היכן ידיו והיכן רגליו. העגלון צעק גם הוא כל הזמן: “וויוֹ, וויוֹ!…” לבד מן הנוסעים היה לו גם מטען כבד במיוחד, שמשקלו הגיע למאה פּוּד בערך.

היו אלה ימי הסתיו, ימים גשומים ורטובים. הסוסים אך בקושי זזים והבוץ כמו דייסה סמיכה. הסוסים לא מושכים את העגלה, והעגלון מצליף בהם, מכה, צורח, מלהג – עד שהם נעצרים לגמרי. הסוסים עומדים, והעגלון מצווה על כולם לרדת מן העגלה.

“הבוץ… אינכם רואים?” הוא מנופף בשוט עלינו ועל הסוסים.

זה אחר זה זחלנו מן העגלה. כולם צועקים ונרעשים. עכשיו מתחילים להרגיש את הידיים והרגליים ואת שאר האיברים. אלוהים, כמה זה כואב! לאחד נרדמו הרגליים, לשני היד, ולשלישי – הצד. והעגלון צורח: “מהר, תזיזו כבר את עצמכם, חבורת יחסנים, פריצים. לא רוצים לרדת מהעגלה…!”

אבל גם לאחר שכולם ירדו, עדיין עמדו הסוסים על מקומם ולא זזו. ושוב צועק העגלון: “אנשים, תדחפו קצת מתחת לעגלה. אם לא תעזרו בחילוץ, נישאר פה גם לשַׁבָּת.”

הייתי הראשון שדחף את העגלה, ולא השגחתי בכך שכבר כמעט יום שלם שאינני חש את ידי ואת רגלי. הייתי בחור בריא, אך כל עצמותי כאבו. אבל בלי תירוצים, חייבים לעזור ולדחוף. השבח לאל – הסוסים יצאו מהבוץ.

“מהר, עלו לעגלה,” פקד העגלון, “אנחנו נוסעים!”

עכשיו החלה צרה חדשה: כל אחד רצה לתפוס מקום יותר טוב בעגלה. הנוסעים דחפו, התקוטטו וקיללו זה את זה, והרעש היה מחריש אוזניים.

לי כבר לא היה שום חשק לזחול לעגלה. לוּ היה אור יום, חשבתי ביני לביני, הייתי מעדיף ללכת ברגל. אבל עכשיו לילה, את הדרך איני מכיר ואינני יכול לסחוב את חפצי הכבדים. עמדתי והמתנתי עד שיגמרו הנוסעים האחרים לריב ויתיישבו, ואז אדחף איכשהו פנימה ואוכל ‘לנסוע’. אבל למריבות לא היה סוף. להיפך, הקולות עלו וגברו, עד שהעגלון צרח בקול מזרה אימה של שודד דרכים: “לעלות לעגלה! לעלות לעגלה תיכף ומיד!”

ואז הוסיף בקול רך קצת יותר, אך רווּי לעג מרושע: “אדונים חביבים שלי, תיכנסו כבר לעגלה ותשבו, כי עוד רגע אני מדהיר את הסוסים ומשאיר את כולכם פה בתוך הבוץ. על מה יש כאן לריב, פריצים יקרים שלי? במקום שיושבים – יושבים.”

צעקותיו של העגלון הועילו. כך או כך התיישבו כולם, ואילו אני טיפסתי למעלה אל הארגז שליד מושב העגלון. התיישבתי שם כשרגלי מתנדנדות מחוץ לעגלה וידי מחזיקות היטב שלא אפול. אם נופלים משם, חס וחלילה, מתים בו במקום. כך נסעתי כמה ויוֹרסטאוֹת. איבדתי כל תחושה בידיים וברגליים וגם הייתי רטוב כולי; בעגלה יכולתי לפחות למצוא מחסה מן הגשם.

כך הגענו לאיזה כפר ונכנסנו לפונדק. הגניחות והאנחות שנשמעו פה הזכירו בית חולים למקרים קשים במיוחד: “אוי, הידיים…” “אוי, הרגליים…” “אוי, הראש…”

בַּפונדק היה לח וחשוך. רק עששית שמן קטנה דלקה שם. סביב שולחן גדול ישבו איכרים ונשיהם, שותים בקבוקי יי"ש ולועסים לחם שחור. על הספסלים הרחבים והארוכים שכבו אנשים ונחרו. פה יהודי או יהודייה, פה איזו גויה. התנור הגדול גם הוא היה תפוס – אין מקום להניח עליו את הראש.

רק בעלת הפונדק ומשרתת צעירה היו ערות. העגלון שלנו נכנס פנימה והשמיע צעקה (לדבר בשקט מעולם לא למד, ככל הנראה): “ערב טוב, בעלת הבית שתחיה, יש משהו לאכול בשבילי ובשביל הנוסעים שלי?”

“מה תרצו לאכול?” שאלה הפונדקית בתמימות.

“מה זאת אומרת מה נרצה?” הרעים העגלון בקולו והרעיד את אמות הספים. “תגידי תיכף ומיד מה יש לך, ואז אשאל את האנשים מה הם רוצים! יש לי כאן חבורה של ברנשים מכל הסוגים. כמה מהם יחפנים, אבל יש גם כמה צעירים נחמדים והגונים שבאים ממשפחות טובות” (והצביע עלי בידו). “מה תרצה, בחורצ’יק?” פנה אלי העגלון. מסתבר ששלושת הרובלים שנתתי לו עשו בכל זאת את שלהם.

“הייתי רוצה לשתות תה,” עניתי.

כל הנוסעים מצאו בינתיים מקום ושכבו על הקרקע או על קצה של ספסל. המשרתת הציתה אש בתנור ושפתה קומקום גדול של מים כדי להרתיח תה. העגלון הוסיף לחלק פקודות לנוסעיו וצעק: “אנשים, בואו לאכול!”

האנשים הלכו ליטול את ידיהם לפני הסעודה, אך מים אין. העגלון הורה לאחד הנוסעים העניים, מאלה ששילמו רק מעט לנסיעה, ללכת עם המשרתת ולהביא מים. המים הובאו בתוך זמן קצר, אבל שום שולחן לא היה פנוי. איכרים שיכורים ונשיהם ישבו סביב השולחנות ושרו. אז צרח העגלון על בעלת הפונדק: “אנחנו צריכים שולחן!”

אבל מאין תיקח שולחן? מיד צץ רעיון: מניחים קרש על חבית, והרי לכם שולחן. העגלון ציווה אפוא על הנוסעים העניים יותר להביא חבית וכמה קרשים – ויהי שולחן.

אבל לא כולם יכלו לאכול. הדג המלוח היה מלוח מדי וריחו רע, וגם לא היו די כפות לאכילה.106 עייפים ומותשים אכלו האנשים בזה אחר זה. אני הייתי היחיד שלא אכל. לא התחשק לי כלום, רציתי רק תה, אבל שוב – תה לא היה, רק מים חמים עם עלעלים של מטאטא.107

אחרי שסעדו מעט את לבם שוב מיהרו כל הנוסעים אל העגלה כדי לתפוס מקום טוב. שוב פרצו מריבות ודחיפות, ולולא הפחד מהעגלון בוודאי גם היו מכים זה את זה מכות רצח. טיפסתי לארגז שליד העגלון, אך מישהו כבר תפס את מקומי ומקום אחר לשֶׁבֶת איִן. בלית בררה התלוננתי באוזני העגלון: “יעקב, שלושה רובלים לקחת ממני והבטחת שיהיו רק ארבעה נוסעים. לא איכפת לי שיהיו שמונה, עשרה, מאה, אלף אנשים, אבל לכל הפחות תסדר לי איזו פינה להשעין עליה את הראש!”

הפעם ריחם עלי העגלון וציווה על הנוסעים: “פנו מקום לבחורצ’יק הזה, כולכם כפרתו… שלושה רובלים הוא נתן לי.” העגלון פשוט דחף את הנוסעים ברגליהם ובזרועותיהם, בלי לתת את דעתו אם הוא דוחף זקן או זקנה, אשה או נערה. אולם הנוסעים לא ויתרו, להיפך. המהומה גברה, וכולם החלו לצרוח: “תראו את היחסן הזה, אברך משי… תישאר בבית אם אתה כזה מפונק!”

התחיל ‘מרד’ נגד המפקד, הלא הוא העגלון. איימו עליו שיקרעו אותו לגזרים, שיפוררו אותו לחתיכות. “למה אתה לוקח כל כך הרבה נוסעים אם אין לך מקום בשבילם!” צעקו עליו. “ואם כבר אתה לוקח, אז בלי יחסנים, בלי אברכי משי שחלב אמם עוד לא יבש על שפתותיהם.”

לשמע דברי הנאצה האלה אמרתי לעגלון: “אני מעדיף ללכת ברגל…”

העגלון התבונן בי בלגלוג ואמר: “בחיי, אתה ממש בחור נבון… ודאי שיותר טוב ללכת ברגל מאשר להידחק בעגלה כמו דג מלוח… אנשים גסים נוסעים פה… מוטב ברגל.”

את העצה ה’ידידותית' הזאת קיבלתי בלית בררה. צעדתי ליד העגלה, לבושי היה כבד ומסורבל, וההליכה במעלה ההר קשתה עלי. נוסף על כך ירד גשם ונרטבתי כולי. כשעברנו על פני סכר מים קטן נתקע עקב נעלי בגזע עץ. העקב והסוליה נקרעו, ועכשיו צעדתי יחף על פני גדמי עצים וכפות רגלי נדקרו. זה היה פשוט בלתי נסבל. הייתי על סף בכי והתחננתי לפני העגלון והנוסעים שיפנו לי מעט מקום בעגלה. הם ריחמו עלי. כולם נדחקו קצת, וסוף-סוף זכיתי למקום. וכך אנחנו נוסעים עוד כמה ויוֹרסטאוֹת, שוכבים כפופים ודחוסים כמו דגים מלוחים בחבית, וכל אחד מתפלל בלבו שנגיע במהרה לפונדק כלשהו. העגלון יאכיל את סוסיו ואנחנו נוכל לחלץ לזמן מה את עצמותינו המכווצות ואת איברינו הקפואים.

אבל אלוהים היה בעזרנו, ולפתע נשבר אחד מגלגלי העגלה. התהפכנו ונזרקנו כולנו, בזה אחר זה, אל מחוץ לעגלה. מזל שהבוץ היה סמיך, שאם לא כן היינו נהרגים.

גברים נפלו על נשים ולהיפך. כולם צעקו – מהומה ויללה. עלי נפל אחד הנוסעים וראשו כלפי מטה. הוא נפגע בראשו, ואני – בחזי. הנשים בכו, הגברים נאנחו, ובראש כולם קונן העגלון על מרי-גורלו. הוא חיכה עד שכולם ירגעו קצת, ואז ביקש, הפעם הזאת בטון רך ומפויס: “בחייכם, עיזרו לי להוריד את הגלגל השבור מהעגלה. אני מוכרח לתקן אותו… בכפר הקרוב…”

אבל הנוסעים המתלוננים בשלהם: “אנחנו עייפים, שבורים לגמרי מהנסיעה ומהנפילה, לא אכלנו ולא שתינו. אין לנו כוח לעזור לך.” העגלון המשיך להתחנן: “רחמנות, עכשיו אהיה תקוע בדרך עם שלושה סוסים. אני פוחד שכבר לא אוכל לחזור הביתה עד שבת.”

מילא, מה אפשר לעשות? ניגשו כולם לגלגל השבור, אבל כיצד להוריד אותו – אף אחד לא ידע. במוחו של העגלון צץ רעיון מוצלח: נפרוק את מוטות הברזל ואת שאר המטען הכבד, ואחר כך יהיה יותר קל להוריד את הגלגל. וכך עשינו. עכשיו הלך העגלון עם הגלגל השבור, ואנו נשארנו באמצע הדרך השוממה, עם העגלה והסוסים, כמו רובינזון על האי.108

לא נעים להישאר כך בשטח כל הלילה. קר וחשוך, אין אוכל ואין שתייה, כמו במדבר. כבר שלושה ימים אנחנו בדרך! והנוסעים מבולבלים ונבוכים, לא מסתדרים זה עם זה – חנות מבוּלגנת. אף אחד לא רוצה להביט בעיני זולתו.

הלילה ארך כאורך הגלות. אט-אט עלה הבוקר, כאילו בעל כורחו, אבל העגלון והגלגל אינם. אין קול ואין עונה. “אנחנו יושבים כאן סתם,” אמרתי לנוסעים, “אין לנו אוכל, אין שתייה. מי בא איתי לחפש את העגלון?”

כמה מתנדבים הצטרפו אלי, ויחד הלכנו אל הכפר הקרוב. שאלנו שם אם ראה מישהו עגלון וגלגל? כן, אמרו לנו, הוא היה כאן, אבל הנפח לא בבית, ולכן הלך העגלון לכפר אחר. גררנו את עצמנו לכפר השני, ושם, השבח לאל, מצאנו אותו אצל הנפח.

רק בשעה ארבע לפנות ערב תוקן הגלגל. כשחזרנו לעגלה פרצו הזקנים והנשים בבכי: הם מתים ברעב. כבר יותר מיממה לא בא אוכל או משקה לפיהם! שישה אנשים, מיואשים מהצרות שנפלו עליהם, גררו את עצמם ברגל עד ביאליסטוק, מרחק חמישה מילין. אחרי צרות צרורות הגענו גם אנחנו, סוף-סוף. הנסיעה החביבה הזאת נמשכה יותר מארבעה ימים.

הגעתי אל הדודה שבור ורצוץ. בגופי לא נותר אף איבר שלם. דודתי נחרדה וחשבה שחליתי. “מה קרה לך, חצק’לה?” ספקה את כפיה. “מיד אקרא לרופא.” ואני עונה: “לא צריך רופא, אני בריא. אבל דודה’לה, הנסיעה הזאת הרגה אותי…”

האמת היא שנראיתי כמו שד, ולדודתי טובת הלב נגרמה עוגמת נפש רבה. יומיים שכבתי במיטה, שבור ומרוסק, בלי איבר שלם אחד.

כשהוטב לי במקצת, הסברתי לדודה מה הביא אותי לביאליסטוק. סיפרתי שאני מקווה כי תוכל לסייע לי למצוא איזו פרנסה. הייתי רוצה להסתדר פה, והיא יכולה, אני מניח, להיות לי לעזר רב. את רצוני להתמסר להשכלה הסתרתי מפניה. היה זה טיפשי לספר על כך ממש בהתחלה. דודתי הטובה והאדוקה ראתה במשכילים גויים ורשעים ממש.

הדודה הקשיבה בתשומת לב והעירה שבעניינים כאלה לא באים כך פתאום בלי הודעה מוקדמת. מקובל לשלוח תחילה מכתב ולברר אם כדאי לבוא, אם יש בכלל פרנסה. אבל עכשיו, כמובן, כבר אין מה לעשות.

“אם כבר הגעת,” אמרה הדודה, “תישאר כאן אצלי ותנוח. ובאשר לפרנסה, בינתיים המצב רע ומר. כדי להתחיל עסק צריך כמה אלפי רובלים שאין לך, וגם עבודה קשה להשיג. הרי אתה אדם צעיר שיודע רק ללמוד גמרא. איש לא מכיר אותך ואתה לא מכיר איש, וגם אינך יודע רוסית או פולנית. הדבר היחיד שבא בחשבון הוא עבודה קטנה שאולי תתאים לך. אבל אין דבר, אל תתייאש, אלוהים יעזור.”

הדודה דיברה ודיברה, אבל אני חשבתי על דברים אחרים לגמרי.

זכורני שעוד ביום ראשון הלכתי לרב מטעם ומכתבו של ברנזון בידי. הרב קרא את המכתב, הסביר לי פנים וביקש שאשוב אליו ביום שלישי. עליו לשוחח עם הלברשטם וכולו תקווה שאצליח להשיג את מטרתי. שמח וטוב לב חזרתי הביתה.

ביום שלישי חזרתי אל הרב והוא מסר לי מיד את הבשורה הטובה: הלברשטם מוכן לתמוך בי עד שאסיים את לימודי והוא מזמין אותי לבקרו. הוא רוצה להכיר אותי באופן אישי ולטכס ביחד עצה כיצד עלי לארגן את לימודי. לא קשה לתאר מה גדולה הייתה שמחתי. הנה השגתי מהר כל כך את מבוקשי!

באתי אל בית הדודה נלהב ושמח. החלטתי שהגיעה העת לרמוז לה שהנה אני עומד להיכנס בשערי עולם הידע והחכמה, המשול בעיניה לטרֵפה כמו חזיר. לא נורא, חשבתי בלבי, כשאסיים את לימודי, גם היא תהיה שבעת רצון. יהודים אדוקים מעריכים רופאים מוסמכים, עורכי דין, מהנדסים. ועוד איך הם מעריכים! הם מקנאים בהם. הם שונאים רק משכילים קבצנים, כאלה שאין להם תעודות. אותם הם חושבים לאפיקורסים ורק אותם הם מאשימים בכל הרע שבעולם.

סיפרתי לה אפוא בפשטות כיצד הכרתי את הרב מטעם ומה יצא לי מהיכרות זו: הוא הציג אותי לפני גביר מקומי משכיל, כדי שיתמוך בי וידריכני בלימודי.

הבשורה פגעה בה כמו כדור בלב.

“אהה!” הבינה, “הרַבּינֶר והלברשטם הם אלה שיעזרו לך! הפוחזים הללו, האפיקורסים, שבגללם סרו כל הצעירים מדרך הישר, שהמיטו חורבן על ביאליסטוק. אוי ואבוי, שוד ושבר!” וכך שפכה עלי מחרונה עוד ועוד.

בשבת קיבלתי מאשתי מכתב ספוג עצב. אבא כועס עליה מאוד על שהרשתה לי לנסוע לביאליסטוק, עיר האפיקורסים. פחד גדול נפל עליו, שאסור שם מדרך הישר. הוא חש בלבו, מסתובב נסער ונבוך אנה ואנה ומתחנן לפניה שתחזיר אותי הביתה, לוואכנוביץ'.

ביאושו פנה בבקשת עזרה גם אל אמי, שאיתה לא התייעץ עד כה מעולם. עלה על דעתו שבעזרת אמי יצליח במשימתו וישכנע את אשתי להחזיר אותי מביאליסטוק אל הכפר. הוא סיפר אפוא לאמא על אותו הלברשטם, ‘האפיקורס הגדול’, ששופך מכיסיו זהב כדי להפוך את כל בני הנוער של ביאליסטוק לאפיקורסים. מאות מקרי גירושים כבר היו שם בשל כך, והוא חושש שגם חצקל יהפך לאפיקורס.

“הרי את מכירה אותו,” הסביר לה אבא, “חצקל אוהב להקשות קושיות אפילו בעניינים נשגבים כמו אמונה. רק חסר עוד שיכיר את הלברשטם! כבר עכשיו הוא חצי אפיקורס ששואל וחוקר, והלברשטם מחפש בדיוק טיפוסים כאלה. בכול אשמה אשתו הגאוותנית. לא מתחשק לה, ליחסנית, להיות פונדקית או חוכרת. לבי ממש מפרפר. אסור לתת לאיש צעיר להגיע לעיר אפיקורסית. זה רעל. אסור!”

אבא דיבר, כמובן, באופן שהתאים לאוזניה של אשה כמו אמא – “ולכן אני מציע, שתלחצי יותר על אשתו הצעירה. היא כבר תמצא דרך להחזיר אותו הביתה. לא נורא, אם אשה רוצה משהו, היא תשיג אותו.”

אבי עדין הנפש לא היה יכול להתייחס בגסות אל כלתו. אבל עכשיו, למען האמונה ובשם היהדות, העביר את המשימה לידי אמי, בגן עדן מנוחתה, והיא עשתה כל מאמץ למלא את מבוקשו.

מובן שבתוך זמן קצר קיבלתי מכתב ארוך ובו תיארה אשתי בפרוטרוט את הסבל והייסורים שהם מנת חלקה בבית. על השכל המטופש שלי עשה המכתב רושם גדול. פני החווירו כל כך, עד שדודתי נבהלה. נתתי לה את המכתב, ואחרי שקראה את תוכנו הופיע חיוך על פניה. היא הבינה שבמכתב מוסתרת מין תרופה כזאת, שבכוחה לגרש אותי מביאליסטוק בחזרה הביתה.

ואכן, המכתב הזה ניפץ את תקוותי, את שאיפתי היחידה. הייתי צעיר מדי וטיפש מדי, ועל כן החלטתי בו במקום לזנוח את כל החלומות היפים שלי על השכלה, ידע ותעודות גמר. יהיה מה שיהיה, עכשיו הכול אבוד. אינני יכול ואינני רשאי להרוג בן-אדם. אשתי תגווע שם לבדה. אני חייב לחזור הביתה; לא אראה עוד את הרב מטעם או את הלברשטם. כן, אני חוזר הביתה.

כתבתי לרב מטעם מכתב בלשון הקודש: מאחר שקיבלתי מכתב ובו נאמר שאבי חולה מאוד (שוב שקר), אני מוכרח לחזור מהר הביתה, ולא אספיק אפילו להיפרד ממנו. אני מודה לו מאוד על טוב לבו, ולעולם, לעולם, לא אשכח אותו.

אחרי ששלחתי את המכתב התחוללה בתוכי תגובת נגד: הבנתי כי אני חוזר הביתה בידיים ריקות. שוב הצטערתי על תקווֹתַי שנופצו ושוב הרגשתי איום ונורא. הייתי שבור ורצוץ, ובמצבי זה לא הייתי מסוגל לנסוע ישר הביתה. הדודה, שהבחינה בכך, הפצירה בי להישאר. “תנוח קצת,” הביטה בי והתקשתה להסתיר את שביעות רצונה, “תירגע… אחר כך תוכל לנסוע.”

נשארתי אפוא אצל דודתי והקשבתי למעשיות שלה – מעשיות ישנות נושנות על חנות שהייתה בטבורו של השוק, על בעלה שהיה צדיק וישר ועל רבנים שנהגו להתארח בביתה לסעודות מלכים – מזה הייתה לה הנאה עצומה. היא הייתה בקיאה בכל שמות הרבנים ובכל העסקים והעניינים שהביאום לביאליסטוק.

פעם נכנסה הדודה הביתה בבכי תמרורים.

נבהלתי ושאלתי: “דודה, מה קרה?”

“לא יאָמן,” אמרה בקול בוכים, “הרב אייזל מסלונים109 נמצא בביאליסטוק. הלכתי אליו והזמנתי אותו לסעודת צהריים, אבל הוא סירב… דחה אותי, את בתו של ר' לייזר מגרודנה! הייחוס שלנו קטן מדי בשבילו? אני הנכדה של ר' הלל ושל ר' יחזקאל ושל ר' זלמן ושל ר' חיים מוולוז’ין,110 והוא, לא נאה לו לסעוד בביתי!”

לא יכולתי לראות בצערה ואמרתי שאני מוכן ללכת אל ר' אייזל ולשאול אותו מדוע אינו רוצה לבוא. הדודה שמחה על הצעתי: “אדרבה, לך ילדי.”

הלכתי אליו ושאלתי אותו מדוע העליב את בתו של ר' לייזר וסירב לבוא לסעוד בביתה. “היא באמת בת קדושים, אשה חכמה ואדוקה,” ענה לי הרבי בשלווה, “אבל אני לא נוהג לאכול אצל אף אחד. במקום שאני גר בו, שם אני אוכל.”

“אבל לאשה הזאת,” אמרתי, “הסירוב שלך מכאיב כל כך. היא ממררת בבכי.”

הרבי חייך ואמר: “לנשים, ילדי, יש כוח גדול. בעזרת הבכי הן משיגות מן הגברים כל דבר. היא באמת בוכה? נו, תגיד לדודתך שתפסיק לבכות. מחר אבוא אליה לארוחת ערב.”

הבאתי לדודה את הבשורה, והיא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. ר' אייזל מסלונים הגדול יבוא לביתה!


זמן מה לפני שקיבלתי את מכתבה של אשתי, שלחה הדודה מכתב לאחד מקרובי משפחתנו ובו שאלה אם יש עבודה בשבילי. בתוך זמן קצר הגיעה התשובה: הוא אכן זקוק למנהל חשבונות, ואם אני מבין בזה, שאבוא תיכף ומיד. בעוד שלושה חודשים הוא יצטרך גם מנהל עסקים, כי המנהל הנוכחי עומד לעזוב.

כשקראתי את מכתבו, התחוור לי שלעולם לא אֶצְלַח למשרה של ממש ושאין שום טעם לחשוב על כך. אם אני מתאים למשהו, הרי זה רק לחכירת אחוזה. אבל לחכירה כזאת דרוש כסף רב, ומה שנותר לי אפוא זה לשכור פונדק או מחלבה ולמות כיישובניק בכפר נידח.

בקיצור, אני חוזר הביתה. הדודה אף הציעה לי לנסוע תחילה לוורשה, לעיר הגדולה. דוד שלנו מתגורר שם, אחיו של סבא לייזר, אדם ידוע וטוב לב ושמו ר' יהושע סגל.111 הוא בוודאי יעזור לי להסתדר שם, ומלבדו יש עוד קרובים. “משפחה נהדרת, בלי עין הרע, כולם יחסנים גדולים,” אמרה הדודה. “אתה צריך לנסוע לשם, חצקל, זאת עצתי.”

אמרתי לה שקודם כול אני מוכרח לנסוע הביתה. אשקול את הצעתה עם אשתי ואשמע את דעתה. “אדרבה, סע להתייעץ עם אשתך,” הסכימה הדודה.

דודתי לא הרשתה לי לנסוע הביתה עם סתם עגלון. “אתה תיסע במרכבת הדואר, חצקל, כמו הגבירים. נסיעה קלה ונוחה.” 112 ואכן, כך היה. היא מצאה קבלן עשיר שיהיה שותפי לנסיעה, כל אחד מאיתנו שילם שנים-עשר רובל, ובתוך עשרים וארבע שעות הגענו לבריסק. דודתי העמיסה עלי, כמובן, צידה לדרך מכל טוּב, והנסיעה הזאת לבריסק, לעומת הנסיעה מבריסק לביאליסטוק, הייתה כגן עדן ממש לעומת הגיהנום, כפי שתיארום המלמדים שלי. זה באמת היה מעין גן עדן, ורק דבר אחד העכיר את רוחי. כשנסעתי עם העגלון, היו לי הרבה חלומות מתוקים על לימודים ועל סיומם, ואילו עכשיו אני חוזר בלי שום תקווה ובלבי ריקנות ושממה, כמו הסתיו על פני השדות.

לוואכנוביץ' הגעתי בחצות הליל. הקשתי בדלת. חדר השינה של אבא היה סמוך לדלת, אבל כאשר שמע את קולי לא רצה לפתוח. לבסוף, אחרי שהקשתי זמן ממושך, העיר את אחותי והורה לה להעיר את אשתי – כדי שהיא תפתח לי. את כל חילופי הדברים הללו שמעתי מאחורי הדלת ועצב גדול נפל עלי.

אשתי פתחה את הדלת ופרצה בבכי מר שהחריד אותי. היה זה בכי כפול: על היעלמותי ועל שובי, על הכאב ועל השמחה. כדי שתפסיק לבכות התחלתי לספר לה שהגיס של הדודה שפגשתי בבריסק הטעה אותי כשאמר שהדודה תמצא לי פרנסה, בעוד שבסך הכול אמרה סתם שהייתה שמחה לראות אותי. היות שלדודה לא היה פנאי לעזוב את ביתה ולבוא אלינו, ביקשה שאבוא אני אליה והיא תחזיר לי את הוצאות הדרך. זאת הייתה כל הנסיעה שלי. אחרי שאשתי נרגעה, סיפרתי לה שדודתי יעצה לי לנסוע לוורשה. יש לנו שם משפחה גדולה ומכובדת והם יעזרו לי להסתדר.

כך שוחחתי עם אשתי…

אבא שמח מאוד שעזבתי את העיר האפיקורסית ועתה התייחס אלי טוב יותר. דומה שבלבו גמלה ההחלטה לשנות את יחסו אלי. עד כה רחק ממני, אך עתה הבין שאין זו הדרך הנכונה. הוא התחיל להתקרב אלי מחדש – נימת קולו הייתה שונה, הבעת פניו הייתה שונה, ידידותית יותר, חמה ולבבית.

“אתה צריך למצוא פרנסה,” אמר, “מחלבה, פונדק או משהו כזה.”

“אבל אבא,” ניסיתי להתגונן, “נראה לך שאני איש עסקים? נראה לך שאני מתאים לעסקי כפר? מתחשק לי לנסוע לוורשה. שם, עם כל כך הרבה קרובים, בוודאי אסתדר.”

ערים גדולות הפחידו את אבא ולא מיד נתן לי את הסכמתו. הוא התייעץ עם סבא, וזה יעץ לחכות עד הקיץ, עד חג יוהאן.113 במועד זה עורכים חוזים על אחוזות, ואולי יזדמן לי לשכור איזו אחוזה קטנה. אמנם יחסר כסף, אבל נסתדר איכשהו.

נשארתי אפוא בוואכנוביץ' והתחלתי להתעניין בעסקי האחוזה שניהל אבא. השלכתי מאחורי גווי את ספרי ועמם גם את ספרי החקירה שנהגתי לקרוא בסתר, כשאבא היה עסוק. כך עברו כמה חודשים. לאבי הבאתי תועלת רבה מאוד; הוא החל לנסוע לעתים קרובות לקאמניץ, לבלות קצת עם חבריו החסידים, ולי השאיר את כל העבודה.

אבא היה מרוצה מאוד מעבודתי; גיליתי חריצות רבה והכנסתי סידורים חדשים בחצר. לולא היה לאבא שותף בניהול האחוזה, לא היה מסכים לוותר עלי. השותף, יעקב, היה יהודי עשיר, אדם פשוט ולא למדן, אבל ישר מאוד. הוא השקיע בחצר כסף רב, ובניו וחתניו התחילו להתערב בעסקי החצר. הייתה זו תחושה מאוד לא נוחה, הרגשתי שהולכים ודוחקים את רגלי. הצעירים החלו לחוות דעה על כל דבר ועניין, ואני פשוט פרשתי. אבא דווקא שיבח אותי על היותי ‘איש עסקים מעולה’. זה מוכיח, כך אמר, שאני אדם שקול, שמוכן לפנות את הדרך למען השלום. אמנם הצעירים הללו הבינו בעסקי החצר הרבה פחות ממני וגם תרומתם הייתה קטנה משלנו, אבל הבנתי שעבודה משותפת איתם רק תביא למריבות.

כשהגיע חג יוהאן נסע סבא אל כל חבריו הפריצים כדי לחפש בשבילי אחוזה קטנה – חיפש ולא מצא. בינתיים עבר הקיץ וכבר הגיע, השבח לאל, ראש חודש אלול ועדיין אין חצר בשבילי. אמנם סבא אמר שאדם אחר במקומי כבר היה שוכר אחוזה גדולה יותר, וכדרכם של יהודים לא היה חושש כלל שיש לו רק מעט כסף. אבל אני לא הייתי מוכן בשום אופן להתחיל עסק בדרכי עורמה. התנגדתי לכך. שוב התחלתי לדבר על הנסיעה לוורשה. התעורר בי היהודי הגלותי: לנדוד, לנדוד, לנדוד…

גם אבא הסכים עכשיו. אני רשאי לנסוע לוורשה. הוא סמך על קרובינו המכובדים, שישמרו עלי שלא אסטה מדרך הישר.

באותה עת כבר פעלו שני קווי רכבות: ורשה–פטרבורג וּורשה–טֶרֶספּוֹל.114 הנסיעה מבריסק לוורשה עלתה שלושה רובלים, ועכשיו כבר היינו פטורים מעונשם של העגלונים.115 באמצע חודש אלול יצאתי לדרך, סמוך ובטוח שאבא ינהג עתה באשתי בדרך שונה, חמה יותר. בסופו של דבר, הרי אני נוסע בידיעתו והוא אינו חושש כלל מן האפיקורסים של ורשה: הרי הקרובים שלנו נמצאים שם! הקרובים…

פרק רביעי: מלמד בוורשה

בדרך * הרכבת * השיעור הראשון * דודי ר' יהושע * בית הדוד * אני מחפש פרנסה * מציעים לי להיות מלמד * ורשה * חברת ש"ס * חברת ‘שומרי שבת’ * ליטאים * ילדיו של הדוד * אני נעשה מלמד * מלמד משוטט ברחוב באמצע היום * ושוב לדרך * מַקַרוֹבְצי


נסעתי לוורשה רגוע יותר ממה שהייתי כשנסעתי לביאליסטוק. כבר נואשתי מלקנות לי השכלה, זה כבר יצא לי לגמרי מהראש. בוורשה, כך חשבתי, אמצא פרנסה בסמוך לבני משפחתי.

הרכבת, אנשים חדשים, בגדים שונים – הכול היה חדש ובלתי מוכר לי. וכך, בשבתי ברכבת, קיבלתי באמת את השיעור הראשון על טיבה של עיר גדולה. מולי ישב יהודי לבוש הדר וטבעת יהלום על אצבעו. הוא שאל אותי לאן אני נוסע.

“לוורשה,” עניתי.

האיש, שהבין מיד כי אני בחור תמים, אברך של משי שיצא מבית המדרש, רצה ללעוג לי קצת: “ולשם מה אתה נוסע לוורשה?” שאל.

ואני עניתי: “לחפש עבודה.”

הוא הוסיף ושאל: “ויש לך שם קרובים?”

“דוד,” עניתי.

“ומיהו דודך?”

“ר' יהושע סגל…”

“מה אתה אומר, ר' יהושע? שתיכנס הרוח באבי אביו!”

הוא פרץ בצחוק גס, ואני כבר הבנתי שיש בעולם אנשים מסוג אחר, אנשים שאינם דומים כלל ליהודים הטובים והתמימים של קאמניץ ובריסק, אנשים שצריך להיזהר מפניהם.

כשהגעתי לוורשה, נסעתי ישר לביתו של הדוד, אותו ר' יהושע שקיללוהו באבי אביו. נכנסתי אליו והצגתי את עצמי: אני מקאמניץ, נכדו של ר' לייזר שהיה מורה הוראה בגרודנה. הדוד הישיש, ר' יהושע, בירך אותי לשלום, ביקשני לשבת ושאל לשלום אחיו, הרב מקאמניץ. הרב, כפי שכתבתי בחלק הראשון של הזיכרונות, מת במגפת החולירע הגדולה של שנת 1865.116 זה היה לפני שנתיים.117

לא רציתי לצערו בידיעה על מות אחיו, ועל כן מסרתי לו דרישת שלום חמה מהרב של קאמניץ, אותו רב שבשעתו קראתי לו מתוך ספרים כדי שלא יקרא בעצמו ויתעוור.118 בני משפחתו של הדוד, שידעו כמובן על מותו של הרב, הודו לי על השקר ה’טוב' וקיבלו אותי לביתם בחמימות.

ביתו של הדוד מצא חן בעיני מאוד. הדוד היה יהודי חכם, שעסק לעתים קרובות בבוררות. הגבירים הגדולים, המיליונרים, שהסתכסכו ביניהם, היו באים אליו כדי לישר את ההדורים. הנוהג היה, שכל צד בסכסוך ממנה בורר ושני הבוררים מסכימים על שלישי שיכריע ביניהם, אבל הדוד, שלא כמקובל, היה מכריע בסכסוכים כבורר יחיד.

הדוד התפרנס גם משידוכים ונודע כשדכן מעולה שעסקיו פרושים על פני כל המדינה.119 בביתו ניצב ארגז ברזל גדול ובו סכום כסף עצום – שטרות כסף ומטבעות זהב, שילדיו של ר' זימל עפשטיין הפקידו אצלו בשל הסכסוך הגדול שפרץ ביניהם אחרי מות אביהם.120 הדיונים המשפטיים התגלגלו עד פטרבורג, והוצאות ההתכתשות הזאת הסתכמו ביותר ממאה אלף רובל. אחרי שלא הצליחו להגיע לשום פתרון משביע רצון הם פנו לר' יהושע’לה בבקשה שיפסוק. הוא ישב עמם בפטרבורג ותיווך ביניהם. תמורת עבודה זו קיבל חמשת אלפים רובל, וכולם היו מרוצים.121

אנשים רבים ביקשו להיוועץ בו. גבירים לא החליטו על שותפות בלעדיו. הם שאלו לדעתו בענייני עסקים, והיו משוכנעים שאם ר' יהושע נותן את הסכמתו, תישמר השותפות זמן ארוך, ואכן, כך היה.

במוצאי שבת נהגו כמה עשירים להתכנס בביתו של הדוד ולשוחח שם בניחותא על ענייני דיומא. כמקובל באותם ימים, היה ר' יהושע גם מעין פוליטיקאי הבקי בענייני העולם ומתמצא בכל עסקי הגבירים והסוחרים הגדולים. הוא הצטיין בהכרת אופיו של כל אחד מהם ויכול היה לחזות מראש מי מהסוחרים יטפס מעלה מעלה ומי יתדרדר במהירות במורד.

הוא לא דיבר סרה באיש. צריך לשמור על הלשון, נהג לומר. הוא היה בקי גם בש"ס ובפוסקים, ומכתביו, שחיברם בלשון הקודש, שפעו חוכמה וחידוד. הוא היה אדם טוב לב, ואסור היה להפקיד ברשותו כסף מזומן. אם במקרה היו בידו כמה מאות רובלים ובאותה שעה פגש אדם שארשת של דאגה נסוכה על פניו, היה מסוגל לתת לו את כל הכסף. ואם בכל זאת היה ברשותו סכום כסף, הייתה אשתו פוקחת עין ומשגיחה עליו היטב. אבל היא עשתה זאת בחן, בשקט ובדיפלומטיות.

אשתו הראשונה של הדוד נפטרה כאשר עדיין היה צעיר. היו להם בן ובת. אשתו השנייה הייתה בתו של סופר סת"ם ורשאי. כל חייה מיום נישואיה ואילך דיברה אליו בגוף שלישי: “שר' יהושע’לה ילך לאכול… שר' יהושע’לה יעשה כך וכך…”

הילדים, משתי נשותיו, הלכו בבית על קצות אצבעותיהם. כאשר דיבר, עמדו הילדים לפניו כמו חסידים לפני רבם. שתי בנותיו היו עלמות עדינות ומחונכות והיה נעים מאוד לשהות במחיצתן. השבועות שעשיתי בביתו של הדוד נחרתו היטב בזיכרוני. הרגשתי כמו בגן עדן, מתהלך בין אנשים יפים וטובים. תמיד התייחסתי לעצמי כאל בחור מעודן למדי, אבל רק בבית הזה ראיתי עדינות ואצילות מה הן.

בני משפחתו של הדוד חיבבו אותי מאוד והצטערו שעדיין אינני מסודר ואין לי שום עבודה. יום אחד אמר הדוד: “אינני יודע אם חצקל מתאים בכלל להיות סוחר. הוא תמים מדי. עד שנמצא משהו, עצתי לו שיהיה מלמד. בוורשה זקוקים מאוד למלמדים ליטאים,122 ומפרנסה כזו אפשר לחיות כאן כהוגן.”

הדוד התבונן בי בזהירות, ובפני התחלפו הצבעים: אני מחוויר ומסמיק, מחוויר ומסמיק. מלמדוּת! כאילו קיבלתי מכה בראש – אוי ואבוי לי…

מיד התחיל הדוד לספר מעשיות על מלמדים רבים שעלו לגדולה בוורשה ועברו מהוראה לניהול עסקים גדולים, בתי חרושת גדולים וכיוצא בזה. רבים מהם הם עכשיו עשירים גדולים. אנשים בעלי מרץ לא הולכים לאיבוד בוורשה, אמר הדוד, רק לא יוצלח נשאר מלמד לנצח. המלמד עצמו זוכה פה להוקרה ואין לו שום סיבה להתבייש במקצועו.

הדוד ניסה לטשטש בדרך זו את הרושם הקשה שעשתה עלי הצעתו, ובתוך כך שב והתבונן בי בזהירות. אבל הכול כבר היה אבוד. אם הדוד אומר שטוב להיות מלמד, עלי להיות מרוצה. בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן רק חשבתי: להיות מלמד, להיות מלמד… אבל הדוד אמר שזה טוב ואין מה לעשות.

“בסדר, דוֹד,” אמרתי לו, “אני אהיה מלמד…”

“אל תתרגש,” ענה לי, “לא נורא. מאומה לא ייגרע מכבודך.”

ולפתע פתאום, ביום שבת, הודיע לי בנו של הדוד, שאביו רוצה לבחון את יכולתי בלימוד. יבוא למדן אחד ויבחן אותי. הרעיון הזה לא היה לרוחי: כלום ילד אני?

אבל אנשים עדינים כמותם ידעו להניח את דעתי והסבירו לי שצריך לדעת אילו תלמידים אוכל ללמד. כנגד זה לא יכולתי לומר מאומה וגם הסכמתי שזו דרישה הוגנת. כעבור שעה הגיע יהודי קשיש, איש של צורה, ודודי קרא לי להיכנס לחדר מיוחד. הביאו מסכת בבא מציעא והיהודי הצביע על הפרק הראשון, ‘שניים אוחזין בטלית’, וביקש שאסביר את סוגיית ‘עֵד אחד’ עם פירושי התוספות ומהרש"א.123 עניתי כמיטב יכולתי, ומסתבר שעניתי לגמרי לא רע, שכן הלה הודיע מיד לר' יהושע שאני יודע ללמוד. הדוד היה מרוצה מאוד ואני התבשרתי: “עכשיו כבר תישאר ורשאי…”

ובכן, מלמדוּת.

עכשיו אשאר בוורשה עד אחרי סוכות, הזמן שמקבלים בו תלמידים חדשים.124 בהדרגה נשכח ממני עניין המלמדוּת ומצב רוחי חזר לקדמותו. עליז ושמח הרביתי לטייל בחברת חיים-לייזר, בנו של ר' יהושע, והוא הכיר לי את ורשה ואת תולדות יהודיה,125 וסיפר לי על מנהגי המקום, על החסידים ועל הצדיקים. ביתו של ר' יהושע היה, כמובן, בית של מתנגדים.

הוא גם הראה לי את כל בתי המדרש, ויחדיו התפללנו ברחוב פרַנציסקַנסקָה, בבית המדרש של חברת ש"ס,126 החברה הליטאית הראשונה בוורשה.127 כאן התפללו כל האברכים מהמשפחות האורתודוקסיות העשירות, כאלה שקיבלו שישים או שמונים אלף רובל לנדוניה. רושם מוזר עשו עלי חלוקיהם הארוכים, השטריימלך והפיאות המסולסלות. נערים שזקנם טרם צימח התהלכו כשעל ראשם תלויות פיאות עבות, ארוכות ומיטלטלות, שנראו כמו בעלי חיים קטנים. הצעירים העשירים יותר התהלכו בקפוטות ארוכות מבד אטלס, בגרביים לבנים ובנעליים שטוחות. פגשנו המונים כמותם ברחובות נאלֶווקי, פרַנציסקַנסקָה וּגְז’יבּוֹב.128 לנערות, לעומת זאת, היו מחשופים עמוקים.

בבית המדרש של חברת ש"ס מתחו תמיד ביקורת על החסידים. היו שם המתנגדים הנלהבים ביותר. הלהט שהחסידים הפנו נגד המתנגדים התהפך כאן, והמתנגדים בערו באש התנגדותם לחסידים. אליהו היה מנהיגם של אנשי ה’חברה'. הוא היה נכדו של הגאון מווילנה, צעיר עשיר ולמדן.129 הוא לבש קפוטת משי ארוכה, ולרגליו גרביים לבנים ונעליים שטוחות נאות. פיאותיו המסולסלות, שלא היו ארוכות מדי, הוסיפו לו לוויית חן. קסמו ומראהו המיוחד משכו אנשים רבים לחברתו.

הוא היה מתנגד נלהב ותמיד צחק ולעג לחסידים ולרבותיהם. מובן שבני חבורה זו קידמו את פני בשמחה. גם אני, ככלות הכול, הכרתי את החסידים. וכך חלף לו הזמן בנעימים. בכל יום, לפני תפילת שחרית ובעיקר בין תפילת מנחה למעריב, עמדתי במרכזה של חבורת הצעירים והתרתי את חרצובות לשוני. הייתי להם כמתנת שמים, וכן היו הם בשבילי. צחקנו מהמופתים, מהאדמו"רים, מן הגוזמאות החסידיות שלא היו ולא נבראו. בכל יום טיפלנו בספר חסידי אחר שכתב איזה רבי.

בכל זאת היה דבר אחד שאיחד את צעירי חברת ש"ס ואת החסידים: שמירת השבת. חברת ‘שומרי שבת’ שמה לה למטרה למנוע מיהודים לחלל את השבת. בדרך כלל נאבקו שומרי השבת בבני השכבות החלשות והעניות, שעליהם יכלו ללחוץ יותר מאשר על העשירים.

חברת ‘שומרי שבת’ הייתה חברה גדולה. היו לה נציגים בכל השטיבּלך החסידיים, וכל אחד מהם מילא את המוטל עליו: הם השגיחו שלא יתקיים שום מסחר בשבת, שלא יקנו ולא ימכרו. חוויה לא נעימה הייתה לראות מדי פעם אברך עשיר ושבע, מאלה הסמוכים על שולחן חותניהם, מתאכזר לתגרנית130 ענייה ומסכנה, שהשתהתה בערב שבת רגע נוסף עם הסלים שלה.

בערב סוכות עם חשכה הגיע אליהו במרוצה לבית המדרש של חברת ש"ס, מתנשם בכבדות כאילו נמלט מן השרפה: “התגרניות עדיין יושבות ברחוב ומוכרות,” צרח. “מהר, בואו נגרש אותן!”

כל אברכי המשי יצאו לרחוב, וגם אני יצאתי לראות איך מגרשים את התגרניות. מערכת ביוב מסודרת עדיין לא הייתה באותם ימים, ולאורך הרחוב ישבו הנשים זו ליד זו על המדרכה ורגליהן בתוך מי השופכין הזורמים. הן מכרו שאריות ענבים ושאר פירות שאנשים קונים לכבוד החג. הסחורה, יש להודות, כבר הייתה קצת רקובה, ומה שלא יימכר עכשיו לא יהיה שווה פרוטה. אבל הצעירים הפכו את סלי הפירות אל תוך הביוב. פרצה מהומה. התגרניות בכו והתחננו: “הנה, עומדות שם נשים שרוצות לקנות את הסחורה, רק עוד רגע.” אבל האברכים לא הקשיבו.^15א^

לא יכולתי עוד לשאת זאת ואמרתי למנהיג החבורה: “אליהו, מדוע אינך מתחשב במצבן של הרוכלות העניות והאומללות וגורם להם הפסד כזה? האם לא ראוי שנאסוף בינינו קצת כסף ונשלם להן בעד השאריות, שממילא ירקבו אחרי החג, ורק אז נשלח אותן לביתן? לזרוק ולהשליך ככה, זה פשוט לא הוגן.”

אבל דברי רק גרעו מערכי בעיניהם. הם חשדו בי שכבר התפקרתי.

הם סיימו את מלאכתם וחזרו לבית המדרש של חברת ש"ס, התפללו מעריב ורצו להתווכח איתי על העניין זה. אבל החתנים הצעירים היו חייבים ללכת ולסעוד בבית חותניהם, ועל כן נדחה הוויכוח למחרת. בחג אחר הצהריים התכנסו כולם בבית המדרש והתנהל בינינו ויכוח. דיברתי חצי שעה והוכחתי להם שאסור להתייחס כך לרוכלות עניות. זאת אינה עבודת ה' אמיתית. קבוצה גדולה מן החבורה תמכה בדברי, ורק העשירים, ובהם המנהיג אליהו, התעקשו ועמדו על שלהם. הם טענו שהדין עמם ושאני כבר התחלתי לסטות מן הדרך. הקנאים התרחקו ממני בהדרגה. השאר, שהסכימו עמי, העניקו לי תמיכה מלאה, אך לאט לאט הבנתי שבשל כך ייפגעו המוניטין שלי כמלמד. בכל יום רחקו ממני עוד אנשים. כמה נחוץ כדי שיצא לי שם רע? לשם מה לי כל זה?

ואכן, כך היה. כמה אנשים שרצו למסור לידי את ילדיהם חזרו בהם.


בימים שעשיתי בוורשה התוודעתי לשנאה שיהודי פולין רחשו ליהודי ליטא, שנאה המזכירה שני עמים הנלחמים זה בזה. קודם לכן לא הייתי ער לכך כלל וכלל. יהודי ליטאי עושה איזה עוול ומאשימים את כל בני ליטא. התיעוב כלפי פיסת ארץ ענייה זו, המכוּנה ליטא, פשוט לא יתואר.

בתקופה שקדמה למרד של שנת 1863 נהג בוורשה הכרטיס היומי.131 כל יהודי שלא היה רשום כתושב ורשה חוּיב לשלם עם כניסתו לעיר חמש-עשרה קוֹפּיקוֹת ליום. לפני שישים שנה נחשב מס כזה, כמובן, גבוה מאוד, ובשל כך רק מעטים היו הליטאים שבאו לוורשה. אודסה הייתה אז העיר הגדולה היחידה שאליה היגרו הליטאים כדי לחפש בה עבודה, על אף שהייתה רחוקה מליטא הרבה יותר מוורשה. עיר גדולה אחרת שאפשר לנסוע אליה לא הייתה לליטאים. אבל אף על פי שהיהודים הליטאים היו מעטים, בכל זאת שנאו אותם יהודי פולין ולא מצאו להם כינוי מוצלח יותר אלא ‘חזירים ליטאים’.

לאחר המרד נפתחו לרווחה שעריה של ורשה לפני יהודים והמס בוטל.132 באותו זמן פעלו שני קווי הרכבת הראשונים ברוסיה: ורשה–פטרבורג, ורשה–טֶרֶסְפּוֹל.133 הרכבות עברו דרך ליטא, וכמובן, בתוך כמה שנים הגיעו ליטאים רבים לוורשה והשנאה הלכה וגדלה.134

אבל מדוע זכה הליטאי בכינוי ‘חזיר’? מדוע לא ‘רמאי’, ‘גנב’ או כל כינוי אחר? ההסבר פשוט: ליטא היא ארץ ענייה, אין בה תעשייה, הקרקע חולית ולא פורייה, והפריצים גם הם עניים. הליטאים שהיגרו לוורשה חיו בתנאים איומים, בעליבות, בקדרות. הם אכלו לחם עם בצל, צנון או שום ושתו מים קרים. בין אם הרוויחו הרבה או מעט, הליטאים מעולם לא נגמלו מסגנון חיים של עני. זו הסיבה שיהודי פולין הכתירו את הליטאי בכינוי ‘ליטוואַק-חזיר’.

הכינוי הזה רוֹוח עד עצם היום הזה, אף כי הליטאים של ימינו כבר למדו לאכול ולשתות כמו שצריך, ובצריכת מותרות אין הם נופלים במאומה מן הוורשאים: הם אוהבים בגדים יפים והצגות תיאטרון ומבזבזים את כספם בלי חשבון.

נכנסתי ויצאתי עם ילדיו של הדוד בכל מיני בתים, ותמיד דיברו שם, בייחוד הנשים, על החזירים הליטאים. כל אשה סיפרה על מעשה נתעב שעשה איזה יהודי ליטאי. ואם לא די היה בתואר הזה, גם הוכתרו הליטאים בתואר יפה עוד יותר – ‘צלם-קאָפּ’.135 בתואר הזה זכו יהודי ליטא על שום תשוקתם להשכלה. בשעה שיהודי פולין עוד נמו להם בעצלתיים על משכבם ואת התפקיד העיקרי בחייהם מילא הרבי, כבר צצו בקרב יהודי ליטא משכילים רבים ומפורסמים שעוררו את היהודים הרדומים לצאת ולקנות להם השכלה.

גם בוורשה היו יהודים שנהו אחר התרבות, אבל כבר אז החלו לנבוט בקרבם עשבי המוות של ההתבוללות. יהודים אלה התבדלו לגמרי מן החרדים – הגברים לבשו בגדים קצרים והנשים לא כיסו את ראשיהן בפיאות נוכריות – ודיברו רק פולנית ולא יידיש. החרדים כינו אותם ‘דייטשן’,136 כדי לומר בעדינות שהם דומים לגויים. החרדים שמרו בקפדנות על ילדיהם, שלא ידברו ולא ייפגשו עם ילדי ה’דייטשן', כדי שהללו לא יהפכו אותם לגויים.

אבל היהודים הליטאים היו מעורבים אלה באלה, ומן הבחינה החיצונית לא היה הבדל בין חרדים למשכילים. הקפוטה הארוכה לא הייתה סמל של חרדי, והיהודי האדוק היה יכול ללבוש בגדים אירופיים. ההשכלה והדת השתלבו זו בזו פחות או יותר. אפיקורס היה יכול ללבוש בגדים ארוכים, ויהודי אדוק היה יכול ללבוש בגדים קצרים.

לאחר המרד הגיעו לפולין ליטאים רבים, מכל המינים, והיהודים הפולנים התקשו להבחין אם הליטאי שלפניהם הוא חרדי, משכיל או בכלל אפיקורס. הם חששו שהליטאים, עם ההשכלה והאפיקורסות שלהם, ישפיעו לרעה על יהודי פולין; ואז צץ הכינוי ‘ליטוואַק צלם-קאָפּ’, כדי שייזהרו מהם ויתרחקו מחברתם. השכלה זה דבר אחד, בגדים קצרים – דבר אחר. גם השכלה וגם בגדים קצרים – זה כבר גויי, זה ‘צלם-קאָפּ’. זה מקורו של הכינוי השני.

כבר הזכרתי שהרביתי לטייל עם בן דודי בחוצות ורשה. כשהסתובבנו ברחובות הוא סיפר לי על חייה התוססים של העיר וענה בסבלנות על שאלותי הקרתניות הרבות. זכורני שפעם, כאשר הלכנו ברחוב נאלֶווקי, פגשתי את בנו של ישראל-חיים פרידברג,137 בחור צעיר ממני רק במעט, שהיה לבוש בסגנון מגוּרמן.138 מובן שהתנשקנו ושוחחנו עד בלי די. הוא סיפר לי, שמיד אחרי המרד נסע אביו לוורשה, ועכשיו גרים פה כל בני המשפחה. הבחור שמח מאוד לראותני והזמין אותי לבוא ולבקר בביתו. משפחותינו היו קרובות מאוד זו לזו.

הפגישה הזאת מילאה גם אותי שמחה רבה והבטחתי לו שאבוא. לאחר שסיימנו את שיחתנו החפוזה והמשמחת, התחלתי לחפש את בן דודי. אני מחפש ומחפש, והנער איננו. אני מסתכל לכל עבר ולא מוצא אותו. שאלתי את פרידברג: “אולי אתה יודע לאן נעלם הצעיר?” והוא הצטחק: “אינך יודע שברגע שראה שאתה מתנשק עם ‘דײַטש’ מיד נשא את רגליו וברח אל מעבר להרי החושך?”139

בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין זאת. נפרדתי מפרידברג והתחלתי ללכת חזרה הביתה. והנה קפץ עלי לפתע בן דודי והתרה בי בפסקנות, שאם אי-פעם אפגוש ‘דײַטש’ ואעמוד לדבר איתו, לעולם לא ילך איתי עוד ברחוב. לגבי דידו, אין בושה גדולה יותר מלשוחח עם ‘דײַטש’. אם אני רוצה להיות מלמד בוורשה, הוסיף ואמר, עלי להפסיק להיפגש עם ‘דײַטשן’ ולהיזהר מכל מגע ומשא עמם. אם ייוודע הדבר לבעלי הבתים, מיד יוציאו את ילדיהם מידי, גם אם אהיה גאון עולם.

דבריו פגעו בי קשה. כל שאיפתי הייתה להימצא בין משכילים, להרחיב את ידיעותי. והנה, כאן עלי להתרחק מן האנשים שדווקא מהם אוכל ללמוד. אסור לי להיפגש עם יהודים משכילים.

אם כך, מוטב לגור בכפר, וכאשר אבדתי אבדתי. מה יש לי לעשות בוורשה. שוב התחלתי להרהר במרירות, שעלי למצוא לי פרנסה בכפר – אכסניה או מחלבה. כך יקיץ הקץ על חלומותי, אבל מוטב להיות חצי אדם בכפר מלהיות לא כלום בוורשה. מוטב לחיות בכפר מלהיות מלמד בוורשה – צבוע, קנאי בין קנאים. אינני מסוגל לזה – סבלתי די מכך כשחייתי בביתו של אבא.

רגשי חרטה החלו ליסר אותי. אני מתענה כדי למצוא פרנסה בעיר הגדולה – לשם מה אני צריך את זה? הכול אבוד. אי אפשר להשיג שום דבר בכוח. בלבי גמלה החלטה לשוב הביתה.

אבל לא מיד יכולתי לממש את החלטתי: הרי מזומנת לי פרנסה כמלמד, אי אפשר להתנהג כמו חזיר, דודי טרח והשקיע בזה מזמנו… מוכרחים לפחות להתחיל.

חג הסוכות חלף עבר. את בני משפחת פרידברג, שבאמת חיבבתי, אסור היה לי לבקר – לא נאה… המלמדוּת שלי התבססה, השבח לאל, על שישה נערים טובים שילמדו גמרא עם תוספות. שכר הלימוד יהיה חמישים רובל לילד. לגמרי לא רע במושגי אותם ימים לצעיר שבא מן הכפר.

שכרתי חדר ברחוב פרַנציסקַנסקָה, וביום שלישי, מיד אחרי סוכות, התיישבתי על כיסא המלמד. בשעה תשע בבוקר הגיעו הנערים חבושים בכובעי קטיפה, לרגליהם גרביים לבנים ופיאותיהם ארוכות ומסולסלות. הם התיישבו סביב השולחן, ואני בראשם על כיסאי. פתחתי את מסכת בבא מציעא והתחלתי… אבל בזה הרגע ממש… פרצתי בבכי. ים של דמעות ניגר מעיני, ואני נמלטתי מן החדר. לא יכולתי להפסיק לבכות, וכששאלו אותי עוברי אורח לסיבת הבכי, עניתי להם בחוסר רצון: “הילד שלי חולה מאוד.”

בסופו של דבר התגברתי, חזרתי לחדר ולימדתי כמו שצריך. אחדים מן הילדים היו קשי תפישה והיה עלי לירוֹק דם140 קודם שהצלחתי להכניס לראשם פירושו של עמוד גמרא. מתברר שאלה ששיבחו כל כך את כישרונות הילדים פשוט רימו אותי.

ביום חמישי הלכתי לקנות לעצמי משהו. השארתי את הנערים בחדר ואמרתי להם שאחזור כעבור שעה, אך כל העניין ארך כמה שעות. כשראו השובבים שאני מתמהמה, חזרו לבתיהם וסיפרו לאימהות, שהמלמד יצא בבוקר לרחוב ‘לקנות סחורה’ ועדיין לא חזר. בדיוק באותו זמן פגשה אותי ברחוב אחת האימהות. אין ספק שראתה בכך חטא גדול: באמצע היום, בזמן הלימודים! בתוך זמן קצר נודע הדבר גם לבני משפחתו של הדוד. כולם השתוממו: הייתכן שמלמד ישוטט ברחובות באמצע היום?!

הייתה זו המכה הראשונה שספגתי כמלמד.

לבי נעצב עלי. בין כך ובין כך כבר אין לי מה להפסיד. הלכתי לפרידברג וסיפרתי לו באריכות על מצבי. “כעת, ידידי הטוב, אני מלמד,” קוננתי באוזניו, “אכן, הישג נאה.”

פרידברג הקשיב לדברי בתשומת לב ואחר כך פרש לפני את תוכניתו: עלי לנסוע למַקַרוֹבְצי שבמחוז גרוֹדנה,141 מקום שגר בו אחד מקרובי משפחתי, בחור עשיר, טוב לב ומשכיל, המנהל את אחוזותיה של אצילה.142 אין ספק שאצליח למצוא אצלו משהו ולהסתדר. התוכנית הזאת מאוד מצאה חן בעיני ובאותו רגע החלטתי לוותר על המלמדוּת.

אמנם הדוד אמר שזאת שטות. צעירים רבים מסתובבים בוורשה שנים על שנים עד שהם מוצאים עבודה כל כך טובה. “זה לא נורא, הרי גם מלמדוּת היא סחורה,” ניסה לשכנע אותי. “זכור, חבל לעזוב את ההוראה.”

אבל בדמיוני כבר הייתי הרחק משם. דבריו של הדוד היו לשווא…

פרק חמישי: סנדר רוזנבלום ואהבתו לפריצה

דודי חנא-מַטֶס * בית אחר לגמרי * שלווה * סנדר רוזנבלום * מטפחים בי תקוות * הפריצה ליוּבּוֹביץ' * המרץ של רוזנבלום * אהבתו לפריצה או שמא ההיפך הוא הנכון * אנשים אוהבים את זה * עובדים * אני נשאר במקרובצי


בוקר אחד, אינני זוכר אם היה נאה אם לָאו, יצאתי בדרכי אל מחוז גרודנה. כשהגעתי לקריניק,143 כבר לא הייתה פרוטה בכיסי כדי להמשיך עד מַקַרוֹבְצי, מהלך עוד שמונה ויוֹרסטאוֹת. בקריניק ערכתי בירורים על טיבו של סנדר רוזנבלום ממקרובצי, והנה נודע לי שהפריצה, לא פחות ולא יותר, מאוהבת בו. אמנם היא זקנה, אבל בשל כך העניקה לו לא רק אהבה, אלא גם רכוש ששוויו מאה אלף רובל. ואילו הוא, כך סופר לי, אפיקורס גדול, אך אדם הגון, ישר ונדיב.

שכרתי עגלה שנסעה למקרובצי, וכדי שיהיה לי במה לשלם לעגלון, נאלצתי למשכן בקריניק אחד מבגדי. במקרובצי הביא אותי העגלון אל בית דודי חנא-מַטֶס,144 אביו של סנדר ואחיה של סבתי בֶּיילֶה-רַשֶׁה. הוא גר עם בתו הגרושה בבית הסמוך לחצר האחוזה. הצגתי את עצמי כנכדה של ביילה-רשה, והם קיבלו את פני בחמימות.

הדוד היה למדן, משכיל ופיקח מאוד, יהודי בעל מזג נוח היודע גם לספר בדיחה טובה ושנונה היורדת חדרי בטן.145 כמה שנים לפני כן איבד את מאור עיניו – אדי בית המרחץ בקריניק עיוורוהו לפתע פתאום – אבל הוא היה איש שיחה נעים ביותר. אמנם בתו הייתה מכוערת, אך היא הייתה אשה מעשית שחוננה בשכל טוב.

אני כבר לא בעיר. שוב שדות ויערות ויהודים של עיירה קטנה, טובים, תמימים ופשוטים. נשמתי לרווחה ושכחתי את צרותי. הדוד שמח מאוד לקראתי. עכשיו, חשב, יהיה לו עם מי לבלות את הזמן. סיפרתי לו על מטרת בואי, והדוד סיפר זאת לבנו ועלי ציווה להתאזר בסבלנות. “יהיה בסדר,” טיפח בי הדוד תקוות גדולות.

בערב באו סנדר והפריצה. לא האמנתי למראה עיני: סנדר, צעיר בן עשרים ושמונה, היה באמת יפה תואר. אמנם הפריצה הייתה גברת קשישה, אך בעיניה נצץ זיק של נעורים וחיוניות. היא התנהגה בפשטות גמורה, אך גם בערמומיות.

הם דיברו אלי פולנית, שלדאבוני לא הבנתי. התבוננתי בהם היטב. בילינו יחד כשעה, ואחר כך ליווה אותם הדוד החוצה. כאשר עלו על מרכבתם, שאל אותם הדוד בעדינות אם יוכלו לעזור לי. מתשובתם הבין, כך סיפר לי, כי אוכל להביא להם תועלת, שכן הם זקוקים למישהו צעיר.

בביתו של הדוד שלווה ונחת, הוא עצמו יהודי חכם ומשכיל, ואילו לי יש סיכוי לעסק טוב – מה עוד חסר לי?

בלילות החורף הארוכים סיפר לי הדוד על בנו. הוא סיים את לימודיו בבית ספר ממשלתי קטן.146 הוא היה בחור חרוץ ומוכשר, בייחוד לשפות. הוא למד וידע על בוריין רוסית, גרמנית ופולנית, שהייתה השפה השלטת בבריסק. כשמלאו לסנדר עשרים שנה, ביקש הדוד מסבי אהרן-לייזר, שייתן לבנו משרה במשרדי האקציז,147 שבהם הייתה לסבא השפעה רבה. ואמנם, סבא השיג לו משרת מפקח במבשלה בחצרו של אחד הפריצים.

מנהל האקציז חיבב אותו מאוד, וכשעבר הלה למחוז גרודנה, לקח את סנדר עמו ומינה אותו לתפקיד בכיר יותר. סנדר קבע את מושבו באחת האחוזות הסמוכות לקריניק, שהייתה חכורה בידי האציל ליוּבּוֹביץ'. הלה היה עשיר מופלג – הונו נאמד במאתיים אלף רובל – אך נהג כאדם פשוט מאוד. בחצר האחוזה התהלך יחף, וכמותו נהגה גם אשתו. כשנסע על פני השדות היה ממלא את כיסיו קטניות מבושלות ואוכל אותן בדרך.

אשתו הייתה בת למשפחה מיוחסת. בעלה הראשון היה הרוויזוֹר148 הראשי של פלך גרודנה, אבל הוא חלה בשחפת ומת בחוסר כול כעבור ארבע שנים. לאשה לא היה ממה לחיות, אבל היא הייתה חכמה מאוד. כאשר ביקר שר המשפטים בגרודנה, עוד בחיי בעלה, בילה כמה שעות בביתם והתרשם מחוכמתה. הוא הבטיח להציג אותה לפני אשת הצאר.

זמן רב חיכתה לקיום ההבטחה, ובינתיים פוטר השר ממשרתו. כאמור, לאחר מות בעלה לא נשאר בידה מאומה למחייתה. היא החליטה אפוא לקבל משרה של מנהלת משק באחוזה אי שם. והנה נזדמן לה השידוך עם ליובוביץ' העשיר. הוא היה זקן, אך היא הסכימה: בכל זאת מוטב לעבוד למען עצמך מלשרת זרים. הודות לחוכמתה ולזריזותה ציית בעלה להוראותיה – כמו ילד קטן.

הוא היה קמצן, ולמראית עין נהגה גם היא בקמצנות כמותו, אבל למעשה עשתה כל מה שרצתה. חוץ מזה הייתה בעצמה קמצנית לא קטנה.

והנה הופיע סנדר בחצרה כמפקח על המבשלה.

כעבור זמן-מה מת ליובוביץ' והוריש לה ארבעים אלף רובל. עוד כשלושים אלף היו לה קודם לכן. בנו של ליובוביץ', שהיה רופא במקצועו, קיבל את האחוזה, ואילו היא שכרה את אחוזת מקרובצי מן הפריץ דוֹבּרוֹז’ינסקי, שהיה טיפוס הולל וקל דעת. הוא השכיר לה את האחוזה לעשרים וארבע שנים, והיות ששילמה לו במזומן, נתן לה אותה בזול והסכים שתישאר חייבת לו חמישה-עשר אלף רובל, אותם תשלם בתום תקופת ההשכרה. עכשיו הייתה האחוזה כולה ברשותה. רוזנבלום התפטר מעבודתו במשרדי האקציז והיה למנהל המשק של הפריצה. הוא לא הפסיד, שכן ממילא עברה אז גביית המס לידי משרד האוצר הרוסי, וכמעט כל האקציזניקים היהודים פוטרו.149

רוזנבלום התמסר כולו לניהול המשק. הוא החל להשתלט על האחוזה בכל האמצעים שעמדו לרשותו. בחריצותו ובכשרונותיו הרבים הצליח לארגן את החצר ולהנהיג בה סדרים מתוקנים. הוא עבד יומם ולילה ולא נח לרגע, וכדי להמריץ את העובדים ולחזק את רוחם עשה הכול יחד איתם: הפועלים150 הובילו זבל – גם הוא הוביל זבל; הובילו חציר – גם הוא הוביל חציר. הוא ערם ועמס, חרש ושׂידֵד, זרע וקצר, דש וגָבַב באסם עם המַגּוֹב – את הכול עשה עם פועליו יחד. בימות החורף היה נוטל עששית, מעיר את הפועלים בשעה ארבע לפנות בוקר והולך איתם לעבוד באסם. הוא גם שילם להם שכר גבוה יותר, ובזכות זאת היה הספק עבודתם גדול פי שלושה מאשר באחוזות אחרות.

בערב, כשהסתיימה העבודה, סעד סנדר פת ערבית עם האדונית ועיין בכתבי עת גרמניים שעסקו בניהול ובכלכלה.151

הוא הביא גננים מומחים לעצי פרי וניקה את תעלות ההשקיה שהוזנחו. למים המטוהרים הכניס דגים יקרי ערך וגם בנה גשרון יפהפה ושתל פרחים סביב סביב. נוספו ספסלי ישיבה חדשים והכול התחדש והשתפר.

רוזנבלום קנה פרות רבות. קירות הרפתות דופנו בשכבת חציר עבה, כדי שגם רוח קלה ביותר לא תחדור פנימה. היה שם חם כמו בבית. גם השדות נתנו יבולם, ובתוך שלוש שנים הניב כל מוֹרְג שמונה שׁוֹק שיפון או חיטה, במקום חמישה, ובכמה מקומות אף שנים-עשר, לא פחות.152 והכול, כאמור, בתוך שלוש שנים.

הפריצה התענגה על עבודתו, על כישרונותיו ועל שקדנותו. לדעתה, היו בו כל המעלות: זריזות, טוב לב, כושר עבודה, העזה, אומץ, יופי, השכלה, חוכמה; הוא יודע לעבוד כמו איכר מלידה ומתנהג כמו נסיך מלידה; הוא מדבר פולנית כוורשאי ורוסית כמוסקבאי.153

הפריצה התאהבה בו עד “מעל האוזניים”, כמו שכותב שמ"ר,154 ורשמה את כל הונה על שמו… שיגעון תקף אותה, ככל הנראה. אבל מצד אחר – מה איכפת לה? ה’מאהב' שלה הוא בן-אדם, לא שלומיאל, והכסף הזה עוד יביא רווח די והותר.

לפריצה הייתה חולשה אחת: היא אהבה סוסים. באחוזה גידלו את הסוסים המעולים ביותר, ותמורת סוס מאוּרווֹתיה היו משלמים סכום עצום. הסוסים היו נקיים, מצוחצחים ותמירים, והפריצה נהגה ללטפם כאילו היו ילדים.

המרכבות שלה היו המשובחות ביותר, אבל, במחילת כבודה, הן לא היו שלה אלא רכושו של דוֹבּרוֹז’ינסקי. אני זוכר מִגרֶרֶת חורף אחת, שהייתה גדולה כמו חדר. היא נבנתה מלוחות עץ, קירותיה החיצוניים חוּפּוּ עורות יקרים, מקושטים זהב וכסף. פנים המרכבה וספות הישיבה המפוארות רופדו בקטיפה יקרה ובשפע קישוטים. צריך היה לרתום למגררת שישה סוסים חזקים; ארבעה סוסים רגילים יכלו אך בקושי לסחוב מין ספינה שכזאת.

אורחים רבים ביקרו בביתם: פריצים שכנים מקריניק, מסוֹקוֹלְקה155 וּמבְּרֵסְטֶבִיץ,156 רופאים, בוררים ושופטי שלום, מפקדי משטרה157 ודומיהם. פקיד המחוז158 ועוזריו הגיעו מגרודנה, לפעמים עם נשותיהם, לפעמים בגפם, והתארחו שם ימים ושבועות.

מוצאו היהודי של רוזנבלום לא זעזע את האורחים, ושמא פשוט לא העזו להראות זאת. האורחים המכובדים הסתובבו בבית, ורוזנבלום המשיך כרגיל בעבודתו. גם הפריצה המשיכה בשלה והסתובבה בקלילות בין האורחים העשירים הרבים. הם נהגו לשתות כמו יהודים, כוסיות קטנות של שנאַפּס מתוק.

כאמור, הייתי מרוצה מאוד שהגעתי למקרובצי. לבי פעם בתקווה. הנה אני סמוך לקרוב משפחה עשיר כל כך ומעתה לא אדאג עוד לפרנסתי. יתר על כן, אולי גם אצליח לרכוש משהו בעתיד. ובנוסף, גרודנה קרובה כל כך – עיר של השכלה, עם ספרים ועם אנשים נאורים. נשארתי אפוא במקרובצי…

פרק שישי: מזימותיה של הפריצה

נסיעותיו של רוזנבלום לגרודנה * הכלה * תסבוכת * מזימותיה של הפריצה * הנפח * המזימות מתעצמות * הכלה בוכה * הנסיעה הביתה * הפריצה הצליחה


באותה העת שהה רוזנבלום לעתים קרובות בגרודנה, מרחק חמישה מילין ממַקַרוֹבצי. הוא התיידד שם עם המשכיל הידוע א“ג, שניהל גימנסיה בת שש כיתות.159 רוזנבלום התאהב בבתו היפה של א”ג.

אינני יודע אם ליוּבּוֹביץ' הערמומית תכננה שיצא משהו מסיפור אהבתה לרוזנבלום, כלומר להינשא לו. מן הסתם היה לה ברור שמשחק מעין זה יכול להימשך רק שנים אחדות, ואחר כך, כאשר תזדקן או תיחלש, יתחתן רוזנבלום עם נערה צעירה אשר יבחר לבו. אך היא מעולם לא חשפה את מה שהתחולל בקרבה.

היא הייתה ערה לרגשותיו אל העלמה מגרודנה, ובהסכמתה, שאמנם ניתנה בדרך נכלוּלית, הבטיח רוזנבלום לבתו של א"ג כי יישא אותה לאשה.

אבל היה בזה משהו לא טבעי. כיצד יוכל לשאת עלמה צעירה ויפה ובה בעת להישאר בביתה של פריצה שעדיין אוהבת אותו? מותר להניח כי שעה שנתנה את הסכמתה לחתונה כבר רקמה בלבה תוכניות כיצד לחבל באהבתו האמיתית לנערה.

רוזנבלום הנלהב ציווה לרתום את המרכבה והודיע לפריצה שהוא נוסע לגרודנה לחתום על התנאים. בלי היסוס הוציאה הפריצה את צמיד היהלומים שלה וסיכות חן ששוויין שלושת אלפים רובל ונתנה לו אותם כמתנה לכלה… רוזנבלום יצא לדרכו שמח וטוב לב. מיד לאחר חתימת התנאים חזר לאחוזה וסיפר לפריצה על מזלו הטוב. היא מצדה איחלה לו אושר וכל טוב…

בחודש מאי, כאשר כולם יוצאים לנפוש במעונות הקיט, לא חיכתה הפריצה שסנדר יבקש את רשותה להביא את כלתו לחודשי הקיץ, אלא אמרה לו מראש שישלח את המרכבה להביאה. “אני כבר אדאג שהיא תיהנה כאן.”

היא ציוותה עליו להכין דברים שיתאימו לבילויים של זוג צעיר – נדנדה יפה,160 מרכבה נאה וכדומה.

בחמישה-עשר במאי נסע סנדר לגרודנה עם שני משרתים והביא את כלתו לאחוזה. הפריצה התנשקה עמה בחמימות ובחביבות. הכלה קיבלה חדר מיוחד ומשרתות משלה, וכך בילו החתן והכלה את ימיהם בנעימים. בגללה עבד סנדר פחות מהרגיל, אף כי בעונת הקיץ העבודה מרובה. צא וראה מה גדול כוחה של עלמה!

אמנם הפריצה חייכה בלבביות בשעה שהביטה בהם, אך מאחורי חיוכה הסתתרו לא מעט מרירות וטינה. עד כה השתעשע רוזנבלום איתה, ואילו עכשיו יש כאן נערה צעירה, ומי יודע מה יקרה כאשר תהיה אשתו. אולי בכלל תגרש אותה מן החצר? והרי כל רכושה כבר רשום על שמו! איך עשתה טעות שטותית כזאת! הימים הללו היו, כך נראה, מן הגרועים בחייה.

כמו בכל החצרות הגדולות היה גם בחצרה של הפריצה נפח. שמו היה דוד. כנהוג אצל הפריצים שהחזיקו יהודי משלהם, בטחו בו והתייעצו עמו,161 גם כאן שימש הנפח יועץ מיוחד לפריצה ליובוביץ' בכל ענייניה ועסקיה הנסתרים. עתה, לאחר שרוזנבלום נעשה לחתן, היה הנפח ליועצה היחיד ולפניו שפכה את לבה.

הייתה לה חולשה משונה ליהודים. היא אהבה לפנות ליהודים פשוטים ולחקור אותם על אורחות חייהם ומנהגיהם ואף על עניינים אינטימיים ביותר. היא רצתה לדעת ולהכיר כל מה שקשור ביהודים. היכרותה עמם הביאה אותה לידי ביקורת חריפה, בייחוד על הנשים היהודיות. היא ראתה בהן שלומיאליות גדולות, שאינן יודעות לנהל משק בית, עלובות, מוזנחות, ובעיקר – עצלניות. הייתה לה לשון חריפה ומושחזת והיא הצליחה להביא לכך, שכל היהודים שגרו בשכנותה עבדו בפרך יומם ולילה.

הפריצה הרהרה בלי הרף בזוג הצעיר שגזל ממנה את שלוותה, ובוקר אחד, בשעת ארוחת הבוקר, כאשר הכלה עדיין ישנה בחדרה, פנתה פתאום אל רוזנבלום: “אתה יודע מה עלה בדעתי? בבנק מופקדים על שמך עשרים אלף רובל, שמניבים ריבית נמוכה. למה שלא תיתן את הכסף הזה למחותן שלך, א”ג, והוא ישקיע אותו בשבילך בדרך בטוחה ובריבית גבוהה יותר? הוא יכול לקבל שבעה או שמונה אחוזים, ולך תהיה הכנסה קלה של אלף רובל בשנה. לא חבל?"

כוונתה הייתה פשוטה: בסופו של דבר יתבטל השידוך – היא כבר תדאג לכך – ועשרים אלף הרובלים ירדו, מן הסתם, לטמיון. אמנם זה ישפיע קשה על רוזנבלום, אבל מעתה ילמד שלא להסתבך בשידוכים… עשרים אלף רובל הם סכום הגון, ורוזנבלום כבר ייזהר מאוד בעתיד שלא לרוץ אחרי כלות. על הכסף לא חסה, בין כה וכה כבר לא היה שלה. באשר לה, מוטב היה שרוזנבלום יפסיד את כספו.

רוזנבלום המאוהב והמבולבל התלהב מן ההצעה ופעל מיד.

עתה התחילה הפריצה להתקרב אל הכלה. היא השפיעה עליה אהבה ורוך, ממש כמו אמא המסורה לבתה היחידה. היא פינקה אותה בכוונת מכוון ויעצה לה לישון לכל הפחות חמש-עשרה שעות ביממה. רוזנבלום עצמו לא ישן יותר מארבע או חמש שעות בלילה.

היא הסבירה לה, שלאדם צעיר אין דבר בריא יותר משינה ארוכה. הכלה, שממילא לא היה לה דבר לעסוק בו, הייתה באמת עצלנית גדולה. גם בביתה שלה נהגה לישון עשר שעות לפחות. לא צריך היה לשכנע אותה יותר מדי – היא ישנה…

הפריצה העמידה לרשותה שלוש משרתות והורתה להן לכרכר סביבה בלא הרף. אחת תדאג לארוחותיה, השנייה תטפל במלתחתה, תלביש אותה ותפשיט אותה, והשלישית תדאג לכל השאר. העיקר שהעלמה הצעירה לא תצטרך לנקוף אצבע. היא ציוותה על שלושתן להקפיד, שהכלה לא תרים, חלילה, אפילו קש מן הרצפה.

בבוקר הגישו למיטתה תה עם תקרובת. בשעה עשר הייתה הפריצה נכנסת לחדר השינה, מתיישבת לידה, מלטפת ומלטפת, מדברת ומושכת את השיחה ומשעשעת אותה בסיפורים ארוכים, מתוקים ובדויים. היא רבצה במיטה עד שתים-עשרה בצהריים.

רוזנבלום סעד את ארוחת הבוקר בין השעה תשע לעשר, ובתוך כך נהגה הפריצה למסור לו, כבדרך אגב, דרישת שלום מהכלה, שעדיין שוכבת במיטה. אין דבר, מה יש לה למהר…. היא עדיין במיטה. בחצות היום היה רוזנבלום הולך לבקר את הכלה, ואמנם, היא עדיין הייתה במיטתה.

וכשפנה פעם לפריצה ושאל: “איך יכול בן-אדם לשכב במיטה חצי יום?” חיפתה עליה זו במתק שפתיים: “ילדה קטנה… לא נורא.”

בשעה שלוש נהג רוזנבלום לבוא לארוחת הצהריים, וגם אז לא הופיעה הכלה ולא סעדה עמו. עד שסיימה להתרחץ ולהתלבש, כבר הייתה השעה שתיים, ומיד אחר כך הגישה הפריצה מאכלים טובים ומתוקים, כדי שלא יהיה לה תיאבון לארוחת הצהריים, ובתוך כך אמרה לה: “אני רוצה לנוח קצת בחדר השינה שלך. שכבי לצדי ונשוחח. כל כך נעים לדבר.”

וכשקרבה השעה שלוש הלכה הפריצה לבדוק אם רוזנבלום כבר הגיע לסעודה, ועזבה את הנערה החלשה והתמימה בחדר השינה. כשהתעניין רוזנבלום היכן הכלה, השיבה לו הפריצה בשלווה ונחת: “היא עוד נחה על הספה.”

רוזנבלום החל עוֹין את הנערה בשל עצלוּתה ונרפותה. לחייו האדימו מאיבה.

“נו, מה יש?” הגנה עליה הפריצה ברוך ובמתיקות, “בסך הכול ילדה צעירה… לא נורא.”

רוזנבלום, שאהב כל כך עבודה ופעילות, לא יכול בשום אופן להשלים עם הדבר, ואט-אט השתנו רגשותיו כלפי הכלה. הוא החל להתרחק ממנה והתמסר עוד יותר לעבודתו.

הכלה התמימה והמאוהבת שמה לב לשינוי והתמרמרה על כך באוזני הפריצה, וזו חזרה ואמרה לה, שרוזנבלום הוא איש עמל ורחוק מענייני אהבה ומשפחה. “בראשו,” אמרה הפריצה ולחייה התנפחו ברוב חשיבות, “יש רק עבודה, עבודה ועבודה… הוא בעצמו מוביל זבל מהרפת, והוא גם קמצן איום ונורא. אם יש בו שמץ של עידון זה בזכותי, משום שאני היא שמרסנת את הקמצנות שלו שחביבה עליו כל כך.”

הכלה האומללה, שלא הבינה דבר, ענתה: “לא נורא, אחרי שנתחתן הוא יתחיל להתנהג אחרת. אני לא ארשה לו לעבוד כל כך הרבה. אולי אפילו אדבר איתו על כך עוד לפני החתונה.”

הפריצה הוסיפה וליבתה את האש ובכוונה ציננה את התלהבותה של הכלה: “כלום לא ישתנה… חבל על הזמן.”

כך הוציאה הפריצה לפועל את תוכניתה, כמו במלודרמה גדושה תככים ומזימות.

רוזנבלום שוחח איתה ושאל בעצתה: האם עליו לבטל את השידוך? האהבה שרחש לנערה כבר נמוגה. הוא לא היה מסוגל להחליט לבדו, אבל הפריצה החכמה שכנעה אותו שלא יעשה מאומה וצידדה כביכול בכלה.

“אנחנו כבר נעשה ממנה בן-אדם,” ניחמה אותו בערמומיות. “נכון שהיא שלומיאלית, עצלה וחובבת שינה שמיטתה יקרה לה מכול, אבל כל זה ישתנה אחרי החתונה. ובכלל, בשביל מה אתה צריך אשה זריזה ויעילה? תעסיק משרתים וחדרנים, והם כבר יעשו את כל העבודות.”

“לא ולא,” השיב רוזנבלום, “גם משרתים זקוקים לבעלת בית.”

רוזנבלום הבין בבירור מתוך דברי הפריצה, שאין זו האשה המתאימה לו, אף על פי שהיא המליצה לו לכאורה לנהוג אחרת. דבריה בשבח הכלה היו גרועים יותר מדיבורים של מישהו אחר בגנותה.

הייתה זו הפעם הראשונה שרוזנבלום נסע אל אביו כדי לבקש את עצתו. מעודו לא נהג כך. האב הסביר לו, בגלוי ובפירוש, כי הפריצה לא תסכים בשום אופן שיתחתן. היא לא תהיה מוכנה לסבול זאת, והיא גם לא חייבת לעשות כן.

“הדבר פשוט, בני. כל רכושה של הפריצה רשום על שמך, אבל היא עדיין איננה זקנה כל כך. אם תכניס לתוך הבית – בֵּיתה שלה! – אשה צעירה ויפה, היא פשוט תתפוצץ! והפיצוץ מוכרח לבוא! כשהיא משכנעת אותך להינשא, אין היא מתכוונת לכך בכנות. זהו רק תמרון. אינני יודע אם תוכל בכלל להתחתן כל עוד אתה גר בביתה.”

באמצע הקיץ, שעה שכבר הבשילו הירקות בגנים והפירות בבוסתנים, אמרה הפריצה שמן הראוי לשלוח למחותן בגרודנה עגלה עמוסת ירקות ופירות. “בכל זאת, מחותן…” יעצה לרוזנבלום, “לא נאה…”

רתמו אפוא שלושה סוסים לעגלה גדולה וגדשוה בפירות, בחמאה ובחריצי גבינה מיובשת ומשובחת. דוד הנפח נסע בעגלה כדי להביא את המטען לביתו של המחותן.

באין רואים הדריכה הפריצה את הנפח כיצד לפעול: אם ישאלוהו לשלומה של הבת, כיצד היא מבלה את זמנה שם במקרובצי ואיך בכלל היא נראית, עליו לעקם את פניו ולרמוז להם שמצבה לא באמת טוב. כשיפצירו בו לספר מה בדיוק קורה לה, עליו לספר, באי רצון מופגן, שהיא עצובה מאוד. רוזנבלום אינו מתייחס אליה כלל כמו שמתייחסים לכלה. רק הפריצה ליובוביץ' מעניינת אותו. לכלה אין שום מעמד בחצר, ואיש אינו מתייחס אליה בכבוד. רק הפריצה התיידדה איתה, אבל זאת איננה ידידות אמת. הכלה איננה מבינה, שבתוך תוכה הפריצה שונאת אותה ועושה כל מאמץ להעליל עליה עלילות שווא. מי יודע לאיזה אסון עוד תוביל אותה! רוזנבלום מצדד בפריצה ולא בכלה; היא אשה חכמה מאוד וערמומית עוד יותר, ומי יודע איזה מעשה נוכלות היא זוממת לעשות לכלה.

“לבי נשבר בראותי את בתכם,” כך עליו לומר להם. “אין איש שיכול להסביר לה את מצבה האמיתי. מזל ששלחו אותי להביא את המתנות, וכך אני יכול לתאר לכם את צערה.”

לשמע הדברים קמה זעקה בביתו של המחותן: בת יחידה ומוצלחת כל כך! הרי הציעו לה שידוכים טובים כל כך – רופאים, משפטנים, בעלי הכנסות גבוהות – אבל הם לא התייחסו אליהם, כי חשבו שבתם תמצא את אושרה אצל גביר כזה.

הם התעלמו מכך שלרוזנבלום יש עסקים עם נוצרייה, שהעבירה לרשותו את כל רכושה. שבתם תחיה שם יחד עם הנוצרייה? הרי זה בדיוק כמו להכניס שני חתולים לשק אחד.162 מי יודע, אולי הבת כבר מאוהבת בו כל כך ויהיה קשה להפרידה ממנו? בבית שרתה תחושת אסון.

משנרגעו הרוחות, החלו בני הבית לחשוב מה עליהם לעשות תחילה. הם החליטו לשלוח מכתב אל בתם ולהפקידו בידי הנפח, כדי שימסור לה אותו אישית. במכתב יספרו ההורים, שהם מתגעגעים אליה מאוד ומבקשים שתבוא לגרודנה לזמן מה. הם עצמם אינם יכולים לבוא אליה, בגלל הפריצה. כבר כמה חודשים היא גרה באחוזה; עוד מעט סוף הקיץ ועליה לשוב הביתה.

בד בבד ביקשו מהנפח, שיאמר לבתם כי הוריה מודאגים ממצבה ושאמהּ יושבת ובוכה. יריביה של המשפחה מרכלים על השידוך ומוציאים לו שם רע.

דוד הנפח עשה עבודה טובה עוד יותר ממה שהתבקש. מיד עם שובו הביתה מסר את המכתב לכלה בתוספת הדברים שביקשוהו למסור בעל-פה, ועל אלה עוד הוסיף כהנה וכהנה משלו. אחר כך הלך אל הפריצה, סיפר לה על הצלחתו ובישר לה, שההורים מצדם מוכנים למסור את כותנתם האחרונה ובלבד שהשידוך יתבטל.

בעצתה של הפריצה סיפר הנפח לרוזנבלום בסודי סודות, שהמחותנים שלו בוכים בלא הרף ומקוננים על שבתם נפלה בפח עם חתן כמותו. היא כתבה, ככל הנראה, מכתבים מודאגים להוריה, והם ביקשוהו להודיע לה, שאבא ואמא בוכים עמה יחד. הם מודאגים מאוד ורוצים שתחזור מיד הביתה.

רוזנבלום חש צער רב, אם כי בלבו פנימה היה מרוצה שהשידוך עומד להתבטל.

דוד הנפח מילא את שליחותו על הצד היותר טוב, ולולא התביישה, הייתה הפריצה מנשקת אותו בכל איברי גופו. היא נתנה לו מֵאִיָה ולאושרה לא היה קץ.

אחרי שהנפח חזר התחוללה באחוזה מהומה של ממש. כל יושבי החצר היו עצובים, ורק לבה של הפריצה גאה משמחה על שתוכניותיה עלו כל כך יפה. עכשיו תיסע הכלה הביתה ושוב לא תחזור. השבח לאל, הסיפור הזה נגמר. נכון, הם הלוו למחותן עשרים אלף רובל… אבל מה איכפת, שיחנק בהם! העיקר שלא נצטרך לראות עוד את הבת שלו.

לרוזנבלום היה חבל על הכסף, והוא התחיל לחשוב כיצד להציל את עשרים אלף הרובלים. לנערה מגיעה, ובצדק, מחצית מן הסכום. הרי הוא שהביא עליה את כל הצרות. הוא היה חתנה, ועכשיו ביטל את השידוך. על דבר כזה משלמים כסף. אבל איך אפשר להוציא את השאר?

רוזנבלום, כמנהגו תמיד, רץ אל הפריצה לבקש את עצתה. בערב, בזמן שתיית התה, סיפר לה בפשטות, כאיש המסיח עם רעהו, שמנוי וגמור עמו להיפרד מן הכלה.

“טוב שתפסתי את זה בזמן ועדיין אני יכול לתקן את מה שקלקלתי. את השידוך הזה אבטל, וכמו שסיפר לי דוד הנפח, זה לא יהיה קשה. אבל מה עושים עם הכסף הגדול? פשוט נכשלתי. הלוויתי כל כך הרבה כסף בלי שום ערבויות. איזו עגמת נפש… איך אצליח להוציא מהם לפחות חצי מהסכום? שהחצי השני ילך, מילא, אבל מה יהיה על היתר?”

הפריצה הבינה שעכשיו כבר אפשר לדבר. ואכן, היא דיברה ודיברה… ועיניה נצצו.

“אתה יודע,” לא הצליחה להסתיר את שמחתה, “עליך להיות מאושר שלא נפלת בפח ושלא נישאת לאשה כזאת. לא היית יכול לחיות לאורך ימים עם שלומיאלית עצלה כזאת, שרובצת במיטה לילות וימים. והיא גם פטפטנית והוללת, וכסף אצלה הוא כמו רפש,163 והגרוע מכול, היא אנוכית איומה שחושבת אך ורק על עצמה. לאף אחד אחר אין ערך בעיניה – לא אבא, לא אמא, לא חתן ולא בעל. שבץ היית מקבל בגללה! נתמזל מזלך שניצלת מפגע רע שכמותה.”

“ובנוגע לכסף,” אמרה לו, “לא צריך לדאוג. אין דבר, אלוהים ישלח עוד. אבל אתה חלש ופגוע,” היא ביקשה לקדם את פני הרעה, “יהיה לך קשה להשתחרר ממנה. מוכרחים למצוא אדם חכם, ידיד נאמן שיתדיין עם א”ג, או שאולי נשלח לו מכתב."

המועמד הטבעי היה, כמובן, הנפח, והוא שוחח על כך עם הכלה. קודם כול שכנע אותה שהוא החבר הכי טוב שלה, שהוא רק רוצה להציל אותה, ושהמקום הזה אינו ראוי לנערה יהודייה כמותה. גויים, גויים וגויים…

“רוזנבלום הוא בן זוגה של הפריצה, לא שלך,” אמר לה, “וציפורני הפריצה יקרות לו יותר מגופך. מי יודע אילו צרות עלולה הפריצה להמיט על ראשך! אפילו בחייך אינך יכולה להיות בטוחה. בקיצור, עליך לחשוב היטב לפני שתתחתני איתו. יש רק שתי דרכים: או שרוזנבלום יגרש את הפריצה מן החצר ולא יתיר לה לשוב עוד לעולם, או שאחרי החתונה הוא יעזוב את החצר ויעבור להתגורר בגרודנה. למען האמת, אפשר אפילו להשאיר את החצר לפריצה ולשכור חצר במקום אחר; הרי כסף לא חסר לו. רוזנבלום, אם רק ירצה, יוכל להשיג הכול. אבל אני, דוד הנפח, אינני משוכנע כלל שמשהו יעזור, משום שהאהבה בינו ובין הפריצה ממושכת ועזה.”

הכלה התייפחה בקולי קולות, ועוויתות אחזו בגופה, כדרכן של נשים מקוננות. דוד קרא לעזרה, וכל המשרתים והמשרתות אצו לחדר. רוזנבלום הגיע אף הוא במרוצה, ויחד החזירו את הנערה לחיים. על רוזנבלום, שהיה טוב לב באופיו, עשה הדבר רושם קשה.

לאחר שהתאוששה אמרה הכלה שברצונה לשוב לביתה. רוזנבלום הורה להכין למחרת בבוקר את המרכבה ונסע עמה אל הוריה בגרודנה. בעת הפרידה סירבה הכלה להתנשק עם הפריצה. בבת אחת נחשפו כל הקלפים…

בהגיעם לגרודנה הלכה הנערה מיד לחדרה, נשכבה במיטתה ואמרה שאינה חשה בטוב. היא סירבה לראות פני רופא, והוריה הבינו שהילדה חולה מרוב צער.

רוזנבלום היה מדוכדך ועצוב. איש לא דיבר עמו מטוב ועד רע. הוא ישב מעט ליד מיטתה של הנערה, והיות שלא ידעו מה לומר זה לזה, שתקו שניהם.

כשהוטב לה, ביקשה מרוזנבלום שישוב לביתו. היא הייתה נערה חביבה וגאה, וגם הוריה תמכו בהחלטתה. למען האמת, הם כמעט אמרו לו זאת בגלוי. רוזנבלום חש שלא בנוח. הוא הבין שהם פשוט רוצים להיפטר ממנו, ואף שזה היה גם רצונו, בכל זאת התקשה לשאת את ההרגשה שאינו רצוי.

אבל הוא נסע… וכל זה קרה בדיוק כמה ימים לפני שבאתי למקרובצי.

כאמור, הם חיפשו מישהו בלתי מוכר, שיכין מכתב למחותן בגרודנה, ואני נמצאתי מתאים לכך. הם ביקשו ממני שאעשה זאת, ואכן, ניסחתי מכתב לעילא, שהתבסס בחלקו על משפטים שהכתיב לי רוזנבלום. המכתב נמצא ראוי ונשלח לגרודנה עם שטר התנאים.

במכתב נאמר שרוזנבלום מוכן לתת לכלתו עשרת אלפים רובל, אך לפי הצדק יש להחזיר לו את יתרת הסכום. מובן מאליו שאת הכסף הזה לא ראה עוד, אבל אני עשיתי עסק מוצלח. מכתבי עשה עליהם רושם טוב וערכי עלה בעיניהם.

מסרו לידי עסק – מחלבה. הפריצה ליובוביץ' מכרה לי את החלב בחמש קופּיקות לטוֹפּ.164 מחירו של פּוּד חמאה היה אז בין שבעה לשמונה רובלים. נוסף על כך העמידו לרשותי בית מרזח, שהיה שייך לאיזה יהודי. זה היה מבנה גדול, ובו גם אכסניה, שהיה ממוקם סמוך לאחוזה וקרוב לכנסייה הפולנית, על דרך המלך בין קריניק לגרודנה. הוסכם שאשלם על כל זה כאשר אוכל.

אמרתי שבשום אופן אינני רוצה לנשל יהודי מעסקיו, גם אם ארעב ללחם. אבל הדוד השיב לי, שינסה לדבר עם החוכר ואולי יסכים הלה לקבל ‘דמי סילוק’165 כפיצוי. הוא שמע שבין כה וכה מתכנן אותו יהודי לקנות לעצמו פונדק באוּרְלִיוֹן,166 ארבע ויורסטאות ממקרובצי. יכול להיות שהאיש יסתפק בכמה מאות רובל ויעזוב מרוצה ובלי טענות.

הדוד קרא לו, ואכן התברר שהוא מתכוון לקנות את הפונדק באורליון בשש מאות רובל. אם ייתן לו רוזנבלום את הכסף הזה, הוא יעזוב ברצון. וכך היה. היהודי קיבל חמש מאות רובל, ולפני תחילת השנה החדשה167 עזב את בית המרזח.

פרק שביעי: מחלבה עם בית מרזח

מחלבה עם בית מרזח * אשתי מגיעה * העסק מתנהל * קריניק * גנבי קריניק * ‘האחים’ * ר' דוד מריין * מכתבי * גיביאנסקי * נסיעותי לגרודנה * חייצֶ’ה הורביץ * חייצֶ’ה והמושל * השיחות ב’סלון' שלה * הצאר אלכסנדר השני * ביקוריו בגרודנה


קיבלתי את הבעלות על בית המרזח והמחלבה ושלחתי מכתב לאשתי. הודעתי לה שעליה להגיע עם כל המיטלטלים – תפסנו עסק טוב… היא נסעה ואני יצאתי לקראתה והבאתי למקרובצי את אשתי ושני ילדי.168

מקומו של בית המרזח היה מצוין. כפי שכבר סיפרתי, בדיוק ממול עמדה כנסייה פולנית, ובסביבה גרו בני אצולה רבים ואיכרים משוחררים אמידים. הללו הורגלו בשתיית יי“ש משובח, שממכירתו היה אפשר להרוויח הרבה יותר ממה שמרוויחים ממכירת יי”ש רגיל.

בית המרזח היה מוזנח מאוד והתנהל בלא כל סדר. החוכר הקודם היה אדם פשוט מאוד, שלא היה לו מושג כיצד לנהל מקום שמיועד לאצילים המצפים למשקאות מעולים וליחס מעודן.

הייתי נלהב ומרוצה מאוד כאשר קיבלתי לידי את ניהול המקום. הכנסתי מעדנים ומשקאות משובחים, והאצילים באו אל בית המרזח בהמוניהם. בימי ראשון היו כל חדרי הבית המרווחים הומים אדם.

יי"ש מתוק הבאתי מגרודנה ומי דבש ויין הבאתי מקריניק, מיוכבד האלמנה, שליינותיה יצא שם טוב בכל הפלך. יוכבד מכרה טוֹפּ בחמישים קופּיקות, ואני עשיתי עסקים מצוינים.

רוזנבלום העמיד לרשותי סוס טוב ועגלה, ואני – איש צעיר הייתי אז – נהניתי הנאה מרובה מן הנסיעות לכל מחוזות חפצי. כשהגעתי בפעם הראשונה לקריניק נכנסתי לביתה של יוכבד היֵינָנִית.169 היה יום נאה. קשרתי את הסוס למעקה שלפני חלון הבית הגדול, מול החנויות ובאמצע השוק, ונכנסתי פנימה. אחרי כמה רגעים הבטתי בעד החלון, והנה הסוס מחובר רק לשני הגלגלים הקדמיים של העגלה, והעגלה עם שני הגלגלים האחוריים נוטה על צדה. הציר הוצא, ככל הנראה, ממקומו.

יצאתי החוצה במרוצה ושאלתי מי הוא זה שהוציא את הציר. הרי זה דבר מוזר כל כך! בניה של יוכבד מיהרו להרגיע אותי והסבירו לי שאין זה מוזר כלל וכלל. והמעשה שהיה כך היה: בקריניק גרים שני אחים שהם מנהיגי כל הגנבים בסביבה.170 הם מכונים ‘האחים’, וכל הסוחרים, תושבי הכפרים, חוכרי האחוזות, בעלי המחלבות וסתם חוכרים,171 מוכרחים להכיר במעמדם ולשלם להם ככל שיבקשו. נוסף על כך יש לחלוק להם כבוד. כאשר ‘האחים’ נוסעים ברחבי המחוז, הם מתקבלים בכל מקום בכבוד גדול. כדאי מאוד להכיר אותם, שכן כך אתה יכול להיות בטוח שממך לא יגנבו.

ואם בכל זאת נגנבים מדי פעם דברים, או אז פונים אל ‘האחים’, והחפצים הגנובים מוחזרים לבעליהם.172 היות שאני יישובניק חדש, הם ביקשו לרמוז לי שרצוי שאציג את עצמי לפניהם. היכרות כזאת צריכה להיעשות על חשבוני ודרך הזמנה לבילוי.173

נבהלתי והשתוממתי. הייתכן שיהיה עלי להתוודע לגנבים, להביט בפרצופם וגם להושיט להם את ידי לשלום? ידעתי שבניה של יוכבד הם אנשים חכמים וישרים ולא יבלבלו את ראשי סתם כך, ובכל זאת התקשיתי לעמוד בפגישה כזאת. קניתי אפוא ציר חדש לעגלה ונסעתי בשקט לביתי.

סיפרתי על כך לרוזנבלום, וגם הוא אמר לי שכולם מעלים מס שנתי ל’אחים' ועורכים לכבודם סעודות מיוחדות. רק מפניו הם מפחדים, שכן כל פקידי השלטון הם ידידיו הטובים. ובכל זאת לא כדאי לאיש להסתכסך איתם. פקיד המחוז ומפקד המשטרה גם הם אינם מסוגלים להגן ביעילות מפני כנופיות הגנבים. והיות שאני מתגורר בפונדק על אם הדרך, כדאי לי במיוחד להיות ביחסים טובים איתם, וכשיבואו לבקר בפונדק כדאי לי לקבל את פניהם בסבר פנים יפות, להאכיל ולהשקות אותם ואת סוסיהם ולטפל בהם יפה.

בקריניק נהגתי לקנות יי"ש אצל ר' דוד מְרַיין, חתנו של הגאון ישראל סלנטר,174 שברשותו הייתה חצר ובה מבשלה. הוא היה אדם עשיר – רכושו נאמד בשמונים אלף רובל – למדן ופיקח, אבל כעסן, אלוהים ישמור! הוא גם החשיב את עצמו מאוד. אם מישהו פגע בכבודו, או שרק נדמָה לו שהעליבו אותו, היה ר' דוד מגיב בנאצות ובגידופים איומים.

ועם זה ניחן ר' דוד במעלה טובה ויפה: הוא נח מהר מזעפו ומיד התפייס והתנצל, ואפילו בפניו של אדם קל שבקלים. כך קרה תמיד: בעיצומה של ההתפרצות כבר חלף לו הזעם ופג הכעס. ברגע שהרגיש שהעליב מישהו, שוב לא הרפה ממנו. לפעמים הדבר גם עלה לאיש ביוקר, שכן הלה הוכרח לומר בפירוש שהוא סולח לר' דוד ולהתנשק עמו.

משרדו של מריין המה אנשים. הסתובבו שם כל המוזגים ובעלי הפונדקים מקריניק וכל היישובניקים שמתגוררים בכפרים המרוחקים. סמוך לקריניק, מהלך כשתי ויורסטאות, הייתה מבשלת יי"ש גדולה עוד יותר, וגם היא הייתה בבעלות יהודית. את העסק הזה ניהלה לבדה יֶנטֶה, אשה מוכשרת ביותר, יפה וחכמה. בעלה לא היה אלא גלגל חמישי בעגלה. איש לא ראה אותו ולא שמע ממנו. כל ענייני המבשלה נשקו על פיה, והיו כאלה שלא ידעו כלל שיש ליֶנטֶה בעל. למען האמת, הוא היה אדם נחמד, למדן ואפילו קצת ידען; אבל היא הייתה זו שלבשה את המכנסיים בבית. אפילו כאשר ישב במשרד, לא דיבר איתו איש בענייני עסקים.

היו ברשותה חצרות רבות ושתי מבשלות יי“ש, ואת הכול ניהלה בעצמה. אבל את היי”ש שייצרה נאלצה ינטה למכור בסיטונות למקומות מרוחקים. המוזגים והחוכרים מן הסביבה הקרובה העדיפו לסחור עם דוד מריין, בשל יושרו הרב ומפני שעמד בדיבורו – מילתו הייתה יצוקה מברזל. אם מכר או קנה והמחיר ירד או עלה בינתיים, לא שינה אף פעם מן המחיר המוסכם.

לאמיתו של דבר, המוזגים נכווּ פעמים רבות מלשונו הזועפת, מהתנהגותו הנחפזת ומנמרצותו הכעוסה. ואף על פי שנהג להתנצל, לא היה אפשר להבליג לגמרי על העלבון. אבל יושרו והגינותו! זה מה שמשך אותם, ובתמורה היו מוכנים לשאת הכול. אפילו המוזגים שהיו חייבים לו כסף ומיאנו לשלם ולכן נשאו ונתנו עם ינטה, היו חוזרים אליו בסופו של דבר, משלמים את חובם ושוב קונים ממנו. אל סוחר כזה נמשכו כמו אל מגנט.

גם אני קניתי ממנו יי“ש בדרך כלל. הייתי לוקח חבית ובה בין עשרה לחמישה-עשר דליים של יי”ש ונוסע. ר' דוד לא הכיר אותי כלל, וכמובן, לא היה לו זמן לשוחח איתי. בא איש צעיר לקנות יי"ש – שיקנה.

זכורני שפעם אחת ביקש ממני רוזנבלום למסור לר' דוד בשמו, כי אינו נוהג כהוגן, מפני שעדיין לא לקח את תפוחי האדמה שקנה ממנו.175 לרוזנבלום אין מקום לאחסן אותם. כשבאתי כמנהגי לקנות יי"ש מסרתי לו את דברי רוזנבלום. במקום תשובה הביט בי ר' דוד לרגע ומיד התנפל עלי בגידופים כאלה, שאלוהים ירחם… החדר היה מלא אנשים, ואני, נבוך ומבויש, לא העזתי לשאת מבטי.

כשיצאתי, העיר לו חתנו, שאני לא אשם כלל וכל העלבונות שהטיח בי אינם במקומם. סתם העליב איש צעיר וזר. אבל אני הזדרזתי להסתלק מהמקום, ור' דוד לא הספיק לתפוס אותי ולהתנצל כמנהגו.

כל זה קרה עוד לפני שקניתי את היי“ש. נסעתי אפוא אל ינטה, ושם קניתי כל מה שהיה נחוץ לי. איכות היי”ש שלה הייתה ירודה, ובלבי הצטערתי על כך. התקרית עם ר' דוד הרגיזה אותי מאוד. תכננתי לקנות כחמש מאות דליים של יי"ש בבת אחת, כדי להוזיל את המחיר, וקנייה בהיקף כזה יכולתי לעשות רק אצל ר' דוד.

לא רציתי לספר לרוזנבלום על העלבון שספגתי. לא נאה לעסוק ברכילות. שאלתי את עצמי כיצד עלי לנהוג עתה, והעניין כולו הסב לי עוגמת נפש רבה.

כאשר שוחחתי על הפרשה עם כמה מאנשי העיר, אמרו כולם פה אחד, שמר' דוד כדאי לסבול, והכול בגלל סיבה אחת: טוב לעשות איתו עסקים. עוד סיפרו לי, שהוא סובל מאוד מאז העליב אותי. לבו נקפו כל כך, עד שהבטיח פרס של עשרים וחמישה רובל למי שיצליח להביא אותי אליו כדי שיוכל לפייס אותי.

התלבטתי ולבסוף החלטתי לשלוח לו מכתב בעברית (כלי הנשק שעמד אז לרשותי). כששוב אסע לקנות יי"ש אצל ינטה ואעבור ליד החצר הקריניקאית של ר' דוד, כך חשבתי בלבי, אמצא מישהו שיעביר לו את המכתב.

והנה, יום אחד עברתי בסמוך לחצר, וליד שער הכניסה, על אם הדרך, עמד ר' דוד ושוחח עם כמה יהודים. בלי שתכננתי זאת מראש, החלטתי למסור לו את המכתב במו ידי. ממרום מושבי בעגלה הראיתי לו את המכתב. הוא רץ אלי, נטל את המכתב ובעומדו ליד העגלה התחיל לקרוא בו. מכתבי מצא חן בעיניו עד כדי כך שהחל לנשק אותי ולהתחנן בדמעות שאסלח לו. הוא לא הכיר אותי כלל; הוא היה טרוד ומבולבל באותה שעה, וכו' וכו'. אמרתי לו שאני סולח ומוחל, ובתוך כך כבר אחז במושכות הסוסים ומשך אותם אל תוך החצר.

“ר' דוד,” אמרתי, “אני יכול להיכנס פנימה בכוחות עצמי.”

“לא,” השיב לי, “אני מוכרח לחלוק לך כבוד. אני עצמי אמשוך את הסוסים עד למשרד, כדי שכולם יראו כיצד אני מבקש את סליחתך.”

כשירדתי מן העגלה, שילב ר' דוד את ידו בידי והוליך אותי למשרדו. אנשים רבים היו שם, ור' דוד הכריז בקול רם: “רבותי, לפני כולכם אני מבקש סליחה מן האיש הצעיר הזה, ואני אומר לכם שטעיתי עד מאוד כאשר עלבתי בו לפני שישה שבועות.”

ר' דוד הורה להוציא בקבוק יי“ש משובח בן חמש-עשרה שנה ולחלק לכולם משקה ועוגות דבש, דברי מאפה ודגים מלוחים. עכשיו, בזמן שתיית ה’לחיים', שוב התנשקנו. בעגלה שבחצר כבר הייתה מוכנה חבית יי”ש. כשעזבתי את המקום כבר הייתי מעריץ נלהב של ר' דוד, וכל העלבונות שהטיח בי נשכחו כלא היו.

כך נהג באותם ימים גביר שרכושו נאמד בשמונים אלף רובל.

מאז ‘התאהב’ בי ר' דוד מריין, ובאמת שררה בינינו מעין אהבה. נפגשנו כל שבוע, והרבה שעות יפות ביליתי במחיצתו.176

סמוך לקריניק מצאתי גם חבר יקר, אחד מאוהביה של הספרות העברית וסופריה בני הזמן: יוסף גיביאנסקי, צעיר בן גילי, אולי אף צעיר מעט ממני.177 הוא נשא לאשה את בתו של בעל טחנה בכפר, והלה העניק לו חמש מאות רובל נדוניה וחמש שנים של מזונות על שולחנו.

גיביאנסקי התארס בהיותו בן חמש-עשרה. לפני שעבר לכפר התגורר חותנו בקריניק, ולקראת פסח הזמין את גיביאנסקי חתנו להתארח בביתו. החתן נשא דרשה בבית הכנסת של קריניק, והיא עשתה רושם רב, משל לא היה ילד בן חמש-עשרה אלא יהודי בן חמישים. בהיותו בן שש-עשרה נערכה החתונה, ואחריה חכר החותן טחנת מים בכפר סמוך, עבר לגור במקום והביא עמו גם את הזוג הצעיר.

גיביאנסקי התפרסם בלשונו העברית המשובחת ובסגנונו הנאה. שנה לפני שהגעתי למקרובצי, בא ר' ישראל סלנטר לביקור אצל חתנו, ר' דוד מריין, כדי לפוש בקיץ באחוזתו.178 הלומדים הצעירים של קריניק נהגו לבוא אליו בצהרי כל יום ולהסב לשולחנו. אחד מהם היה גם גיביאנסקי, ששלח את דבריו של ר' ישראל סלנטר לעיתון ‘המגיד’. העולם היהודי רעש וגעש מדבריו של ר' ישראל.179

התיידדנו. נהגתי לבקר את גיביאנסקי בכפר, והוא ביקרני בביתי.

לומר את האמת, שלא כמו רוב האנשים, ראשי לא היה בעסקים. לא עניין אותי לעשות יותר כסף, להרוויח יותר, להתחנף, לחטוף, לתלוש ולקרוע. אמנם היה ברשותי פונדק מצוין, ובאמצעות חנופה נכונה יכולתי להוציא מרוזנבלום הרבה יותר, אבל לא התאמצתי כלל להחניף לו או למצוא חן בעיניו או בעיני הפריצה. את ראשי ואת רוחי העסיקו שאלות אחרות: כיצד אוכל לפגוש אנשים הגונים, חביבים ורחבי דעת; כיצד אוכל להתיידד איתם ולבלות עמם בשיחות חקרניות ובוויכוחים. אלה היו התענוגות שלי.

חסר לי יצר תאוות הממון. בלי כסף, שום אדם אינו יכול לחיות, ובכסף אפשר להשיג הכול, אבל לי אין דרישות ואני מסתפק במה שיש. מי יודע? ייתכן שזה חיסרון גדול וייתכן שההיפך הוא הנכון וזו דווקא מעלה גדולה. לו הייתי שקוע כולי בצבירת ממון, ייתכן שלא היה לי כלום. יש אנשים שהכסף הוא כל חייהם ובסופו של דבר אין להם מאומה. מי יכול לדעת ומי יכול לצפות את הנולד…

בנו של ר' דוד היה עלם רב כישרונות. היינו ידידים קרובים ובילינו שעות רבות יחד בהרהורים ובחלומות.

התחלתי לקרוא במרץ ספרי השכלה, ולשם כך יצאתי לנסיעות מיוחדות לגרודנה. התירוץ שלי היה, שעלי למכור חמאה או לקנות יי"ש מתוק, אך האמת הייתה שהתכוונתי לקנות ספרים חדשים או לשאול ספרים שאינם למכירה. בשביל העסקים עצמם לא היה צורך בנסיעות תכופות כל כך: בנסיעה אחת יכולתי לסדר את ענייני לפרק זמן ארוך.

מאחר ששהיתי בגרודנה לעתים תכופות, נודע לי שגרה שם קרובת משפחה שלי ושמה חייצֶ’ה הורביץ. היא הייתה אשה מעניינת מאוד, וכדאי לתאר אותה ביתר אריכות.

בראש ובראשונה הייתה אשה חזקה. על דלת ביתה ברחוב סקידֶל שבגרודנה נכתב ‘ביתה של חייצ’ה הורביץ’ – שם המשפחה של אביה ולא שם המשפחה של בעלה! בבית הזה לבשה היא את המכנסיים.

מצאתי את הבית, נכנסתי פנימה והצגתי את עצמי. אמנם קרבת המשפחה קצת רחוקה, אבל בכל זאת קרובים… היא קיבלה אותי באדיבות רבה, ועלי להודות שעשתה עלי רושם חזק מאוד.

בביתה הסתובבו תמיד אנשים רבים בני כל החוגים והגילים: צעירים, בוגרים וקשישים, סוחרים, קבלנים, עורכי דין, רופאים וסתם בני-אדם חכמים. באו אליה לשאול בעצתה בענייני מסחר, יחסי משפחה – בעצם על הכול. שאלו אותה כיצד לנהל משפט וכיצד להופיע לפני פקיד בית המשפט, והיא הסבירה ונתנה עצות איך כדאי לדבר ולנהוג.180 היא עצמה ידעה להשיג מן הפקידים כל מה שרצתה. אפילו משפטנים היו מבקשים את עזרתה ביישוב איזה עניין מסובך או בניסוח חוזה טוב בין שותפים. היא הייתה חכמה מאוד, בעלת שכל ישר וחוש הומור, וידעה לספר בדיחה טובה.

מעסקי הגיוס181 ומעסקי בית המשפט הרוויחה לפרנסתה בין ארבעת אלפים לחמשת אלפים רובל בשנה. היא הייתה אשה טובת לב וגומלת חסדים, וכדי לעשות טובה ליהודי בעת צרה, הייתה מוכנה תמיד לכתת את רגליה אל מפקד המשטרה, אל מושל המחוז או אל מושל הפלך. כמעט תמיד הצליחה לעזור, לעתים הצלחה מלאה לעתים חלקית, אבל מעודה לא עזבה איש בלא כלום. משהו הייתה חייבת לעשות.

‘ללכת לגוּבֶּרנַטוֹר’ היה אצלה מן הדברים הקלים, ואכן, המושל נהנה לשוחח איתה. היא יכלה לספר לו בדיחה עוקצנית מאוד, שהיה בה כדי לפגוע ולהעליב, אך המושל צחק, שכן דקירתה זו הייתה שנונה ועניינית.

בעלה היה גם הוא אדם הגון ומלומד, אבל מעולם לא פתח את פיו בחברתה. הוא פשוט פחד להגיד משהו, ובפחד הזה חשו לא רק הוא אלא כל באי הבית. שכלה היה חריף מדי ולשונה מושחזת מדי, ולהיות לצחוק בפי אשה, אין זה מן הדברים הנעימים.

כשהתארחתי בביתה בפעם הראשונה שהיתי שם כמה שעות. לא הכרתי איש. התבוננתי בחייצ’ה ובאורחיה, הקשבתי לדברי החוכמה שהשמיעה באוזניהם, הבחנתי באורחותיה ובהליכותיה והחלטתי כי מוטב שאשב ואשתוק. מוטב שהיא תדבר, היא האשה החכמה ביותר כאן.

היא הציגה אותי לפני האורחים וביקשה שאשאר גם לאחר שיעזבו. היא רצתה, כנראה, לתהות על קנקני, לבדוק איזו ‘סחורה’ אני. היא הזמינה אותי לסעודת צהריים, ולאחריה יצאנו יחד לטייל ברחוב. בדרכנו ביקשה שאספר לה את כל הקורות אותי. היא הייתה מסוג קרובי המשפחה המסורים והידידותיים, שרוצים לדעת הכול, אפילו את הפרטים הקטנים ביותר. דרך משל, הנה אני מגיע לגרודנה כדי לעשות עסקים. אני מביא חמאה וגבינה למכירה וקונה יי"ש ומצרכים אחרים. הרי היא יכולה לעזור לי ולהסדיר הכול בקלות. היא לא תניח לי לטרוח בכל הדברים הללו. כשאני מגיע לגרודנה, עלי לבלות בנעימים, וכל הסידורים והעסקים שלי – עליה ועל צווארה. זה לא יהיה לה לטורח. יש לה עוזרים בכל מקום, והם ידאגו לכל דבר בִּן-רגע.

כעבור זמן השתכנעתי שזאת לא הייתה סתם התרברבות. התחוור לי שלפני כן הוליכו אותי שולל במכירת החמאה ובקניית היי“ש, ובאמת, חייצ’ה היא שהעמידה אותי על כך. היא קישרה אותי עם סוחרי החמאה ההגונים ביותר. היא לא נתנה שירמו אותי, ובזכותה קיבלתי את המחיר הטוב ביותר תמורת החמאה שמכרתי, ואת היי”ש – שקנתה בשבילי במבשלה אחרת – באיכות טובה יותר ובמחיר זול יותר. במילה אחת: הצלחתי. בזכותה הוסדרו תמיד כל ענייני העסקיים ביום אחד, ואחר כך הייתי מבלה במחיצתה עוד יומיים נהדרים והייתי נפגש עם אנשי החברה הגבוהה של גרודנה, שתמיד התארחו בביתה. שמונה פעמים בשנה נסעתי לגרודנה, וכל נסיעה כזאת הייתה לי מקור עונג בל ישוער.


הצאר אלכסנדר השני182 נהג לבוא לגרודנה מדי שנה כדי לסקור את צבאו.183 מגרש המסדרים הגדול שבעיר מצא חן בעיניו בשל מידותיו הגדולות, שהתאימו היטב למצעדיהם של גדודי הצבא.

בעונת הקיץ נהגו כל הכפריים, הפריצים והיהודים מרחבי המחוז, להתאסף כדי לצפות בצאר ובמצעדים ובתהלוכות שגרודנה קיימה לכבודו. גם אני נסעתי מדי שנה לגרודנה בימים שבהם היה הצאר אמור להגיע.

הצאר נהג לבלות בגרודנה יום וחצי, ובאותם ימים לא בא איש אל חייצ’ה. כולם התעסקו בתהלוכות ובצאר. אני דווקא הייתי אצלה בזמן המהומה הזאת. היא עצמה כמעט לא יצאה אל מחוץ לביתה. היו שם צפיפות ודוחק והיא שנאה זאת.

“סתם עומדים ולוטשים עיניים,” נהגה לומר בשאט נפש.

פעם עמדתי ליד הצאר כאשר ישב על סוסו ולפניו צעדו בסך גֵיסות הצבא. עמדתי ליד סוסו ונעצתי עיני בפניו. השתוקקתי להתבונן בו במבט חודר, עמוק וממושך. הצאר ישב על סוסו, מאושר ושופע חיים, ונעים היה להביט בגופו החזק. כשעבר על פני, נדחפתי לעברו. רציתי להיות קרוב אליו ככל האפשר.

זכורני שפעם הגיע הצאר לגרודנה בשעה אחת וחצי בלילה, ולמחרת, בשעה שבע בבוקר, כבר יצא לסקור את המצעד. בחמש בבוקר יצאתי לרחוב, אל המקום שבו היה הצאר אמור לעבור בדרכו. הוא נסע במרכבה סגורה ועמו המושל הכללי של פלך וילנה, פּוֹטַאפּוֹב.184 האנשים הרבים שעמדו לאורך הדרך החלו לצרוח: “הצאר, אנחנו רוצים לראות אותך!”

המושל הכללי פתח את דלת המרכבה וצעק אל הקהל: “הצאר לא ישן כל הלילה. הוא רוצה לנוח.” אבל ההמון לא הקשיב לו וחזר וצרח: “הצאר, אנחנו רוצים לראות אותך!” ואז פתח הצאר בעצמו את דלת המרכבה ואמר: “רבותי, כל הלילה לא ישנתי. תנו לי קצת מנוחה. אחרי המִסדר אסע לאט במרכבה הפתוחה ואז תוכלו לראות אותי.”

וכך היה. בדרכו חזרה נסע במרכבה פתוחה שהתנהלה לאִטה, וכולם ראו אותו. עמדתי ליד הכנסייה הפולנית, והצאר עלה אחר כך במדרגות המבוא שלה, שהיה מקושט בשטיחים יפים ומעוטר בפרחים.

ראש הכנסייה הפולנית עמד לידו, והצאר הושיט לו את ידו והתנצל שמפאת קוצר הזמן אינו יכול לבקר בכנסייה. מיד נכנס למרכבתו ושוב נסע לאטו על פני כל העיר עד לביתו של המושל. על פי התוכנית אמור היה לבקר גם בכנסייה הרוסית ובבית הכנסת, אבל הוא הסתפק במדרגות המבוא של הכנסייה הפולנית. הפולנים היו מאושרים. ביקורו השאיר תמיד רושם עז וטוב.

ראיתי את הצאר אלכסנדר השני כמה פעמים, וכל אימת שעמדתי סמוך אליו חשתי בעונג רוחני. תמיד התבונן ברוח טובה בקהל שמסביבו.

הצאר עצמו היה גבוה, רחב גרם ויפה תואר. מבטו של ניקולאי,185 כך אמרו, היה זועף מאוד וכעוס. סבא אהרן-לייזר היה מספר, שפעם שהה בבריסק כאשר עבר שם הצאר ניקולאי. המוני אנשים נאספו שם. כולם, וסבא בתוכם, ביקשו לראות את הצאר.

בתוך זמן קצר הופיע הצאר. הוא עמד במרחק לא רב מסבא ומבטיהם הצטלבו. “המבט הזה הקפיא את דמי,” היה סבא נרעד, “ואזכור אותו לעולמים.”

בואו של אלכסנדר השני לגרודנה היה תמיד יום חג ליהודים. כולנו שמחנו, וכאשר הופיע הצאר ברחוב נהגו כולם לעזוב את עבודתם ולטייל בחבורות עליזות ברחבי העיר.

פרק שמיני: על טבען של נשים

שיחה עם חייצֶ’ה על טבען של נשים ועל התעלפויות ועוויתות * מקרובצי * הכומר הרוסי והכומר הפולני * שיחותינו * דתו של מי נשגבת יותר? * היישובניקים שבסביבה * הימים הנוראים * היישובניקים לוקחים חתנים * ממכר המושבים בבתי הכנסת


סיפרתי לחייצ’ה שאשתי התעלפה פעם כשראתה אותי לוקח בשבת מטבע של ארבעים186 מנוצרי. את הכסף לקחתי ביד ולא במטפחת כדרך שנוהגים כל היהודים בכפרים ובעיירות הקטנות.187

בערים הגדולות מצאו לבעיה פתרון אחר. בכל המסעדות ובתי המרזח היו מוכנים ריקועים עשויים פח או נחושת, ועליהם נחרט שמו של בעל הבית. כל היהודים הוורשאים, שלא יכלו להסתדר בשבת בלי בירה או יין, קנו ביום שישי את הריקועים הללו ובשבת שילמו באמצעותם.188 מובן שכל אותם יהודים שהתפרנסו מעסקי משקאות עבדו בשבת עבודת פרך. וכי דבר קל ערך הוא להשקות בשבת את יהודי ורשה בבירה?!

אני אישית מתנגד להיתרים כאלה שיהודים מרשים לעצמם. הרי ידוע שהסיבה שאסור ליהודים להחזיק כסף בשבת – מה שקרוי ‘מוּקְצֶה’ – היא כדי שיוכלו לנוח. בלי כסף אין אדם יכול לעשות מאומה, לא לקנות ולא למכור, ואילו כאן היהודי יוצר מאותה מתכת, מנחושת ואפילו מפח, איזה מין מטבע של היתר, והנה כבר מותר לו לעבוד בפרך כל השבת, אף יותר מסוס. אם שמו חרוט עליו – הרי זה מותר; אם שמו של הקיסר חרוט עליו – הרי זה אסור.

סיפרתי על כך לחייצ’ה והיא ענתה לי בזו הלשון: “ידידי הצעיר, אל תאמין להתעלפויות של נשים. הנה אספר לך איך נהגתי אני להתעלף כל הזמן. מכל דבר התעלפתי. אם לא קיבלתי מיד את מה שרציתי – הייתי צונחת ומתעלפת.”

היא התבוננה סביבה במבט אירוני והוסיפה: "הייתי, חביבי, יתומה מאב. בת שש-עשרה הייתי ונחשבתי לנערה יפה מאוד וחכמה. ידעתי לכתוב עברית ורוסית בשעה שבנות יהודיות אחרות לא ידעו לכתוב אפילו את האות אָלֶף. באותם ימים לא היה מקובל להישאר רווקה בגיל כזה. התחתנתי אפוא ומצאתי את עצמי בעיירה קטנה, בביתו של גביר שהונו כחמישים אלף רובל. בנו היחיד נהיה בעלי. החותן רצה שבנו יישא לו אשה מיוחסת, כלילת מעלות, גם אם אין לה כסף, ואני הייתי הכלה המיועדת. הנדוניה שהבאתי הייתה רק שלוש מאות רובל. אבי היה חולה זמן רב וירד מכל נכסיו. אחרי מותו נשארו כמה אלפי רובל והרבה כלי כסף, אבל היו לי עוד שתי אחיות ואח, וגם אמי הייתה זקוקה לכסף. והנה הזדמן לי שידוך בלא כסף. לקחתי אפוא רק שלוש מאות רובל מן האלף שהוקצבו לנדוניה שלי, ואת היתר השארתי לאחיותי.

כשהגעתי לביתו של חותני בעיירה, חשכו עיני. היה זה בית גדול ומרווח ובו חדרים רבים, אבל בכל מקום היו פזורים שולחנות וספסלי עץ לבנים וגסים. בני הבית סעדו בכפות של פח מתוך קערות חרס מזוגגות ומצלחות עבות וגסות. האוכל היה טוב, לא חסר דבר, אבל הכול היה גס ופשוט. וכמו באוכל, כך גם בכל סדרי הבית. תה שתו שם מתוך קנקנים, אבל איזה תה… אי אפשר להכניס דבר כזה לפה.

רב העיירה, שהיה ידידו של חותני, בא אל ביתנו בשבת ל’שבע ברכות'. נראה שמצאתי חן בעיניו, והוא הזמין אותי ואת בעלי לבקרו בשבת הבאה. מאחר שמצאתי חן בעיני הרב, ולאחר זמן גם בעיני אשתו הרבנית, התלהבו ממני כל שאר אנשי העיירה, ואני התחלתי להרגיש חשובה, מורמת מעם, גאה.

הבנתי שאם ברצוני לשנות משהו – שיאכלו בכפות כסף ובצלחות חרסינה יפות ושאת הספסלים הפשוטים יחליפו בספות ובכיסאות, כמו בבית הורי – עלי להתקדם לאט לאט.

אף כי אבי ירד מנכסיו, אכלו אצלנו בכפות של כסף. חשבתי לתומי שבביתו של חותני יהיה העושר גדול עוד יותר. אחרי הכול, הריהו יהודי עשיר! אהבתי כל כך ריהוט יקר, כלים נאים, מראות על הקירות, שטיחים189 רכים תחת הרגליים. אבל מה אפשר לעשות כאן? להגיד לחותן לרהט מחדש את הבית, הרי זה בלתי אפשרי. איש קשיש שכמותו שוב אי אפשר לשנות. פעם אמרתי לו, שבשום אופן אינני יכולה להמשיך ולחיות כך.

‘הרי אתה עשיר,’ אמרתי, ‘ומדוע אינך חי כגביר? אני לא יכולה לאכול עוד מצלחות ובכפות כאלה, ואני כבר לא יכולה לשבת על כיסאות צרים וגסים כאלה. אני רגילה לשבת על כיסאות רכים ועל ספות, כמו בבית של אבא שלי.’

חותני השיב לי, שהוא יכול לתת לי אלף רובל במתנה, אבל לשנות מנהגים של אבות אבותיו, לכך אינו יכול להסכים. וכשם שיקרים ללבי הרהיטים של בית אבא, כך יקרים ללבו השולחנות והספסלים הגסים.

ואז השתמשתי בנשק הנשי שלי. התעלפתי… בבית פרצה מהומה. פחד מוות נפל על כולם, וכנהוג בעיירה קטנה, אצו-רצו כולם להציל אותי… כשהרגשתי קצת יותר טוב שאל אותי חותני: ‘נו, בתי, הגידי לי, מה תרצי שאקנה לך?’

מיד התאוששתי ואמרתי: ‘תן לי שלוש מאות רובל; אני אסע לגרודנה ואקנה רהיטים, כלי אוכל חדשים ועוד כלי בית.’

אבל לא יצא מזה כלום. הוא לא רצה.

כך עברה עוד חצי שנה. אמנם חותני ובעלי אהבו אותי, אבל לשנות את דעתם לא יכולתי. שוב התחלתי להתעלף…

בפעם הזאת נכנע חותני, ובזכות ההתעלפויות שלי השגתי כל מה שרציתי.

אבל לכל דבר יש גבול, ובשל הצלחתי שכחתי זאת. אני זוכרת שפעם אחת התעלפתי, ובעלי, שעמל להשיב את רוחי, אמר בינו לבין עצמו: ‘חייצ’ה, חייצ’ה, יגיע היום שתתעלפי ולא ארצה עוד לעזור לך…’

אוֹ-אוֹ! – עכשיו נבהלתי באמת. אם כך, השיטה הזאת כבר לא עובדת. מיד קמתי על רגלי ואמרתי: ‘אני מרגישה מצוין… לא אזדקק עוד לעזרתך’."

חייצ’ה לעגה לגברים שנשותיהם מובילות אותם באף ומשיגות את כל רצונן בהתעלפויות מדומות. היא קראה להם סמרטוטים.

הגברים שישבו בביתי מילאו את פיהם צחוק כאשר סיפרתי לאשתי על התעלפויותיה של חייצ’ה, וכיצד הסבירה אותן. נדמה לי שמאז חדלה גם אשתי ממנהגה…

חייתי לגמרי לא רע והרווחתי לפרנסתי אף יותר מן הנדרש. בערבי החורף הארוכים קראתי ספרי עיון, שמאז ומעולם קיננה בי תשוקה עצומה אליהם. חברים לבלות עמם אף הם לא חסרו לי.

אשתי רצתה שאבלה יותר במחיצתו של רוזנבלום, ומן הסתם תצמח לי טובת הנאה מזה. אבל אני לא רציתי. מידת החנפנות אינה קיימת בי כלל, ובייחוד כאשר אשה מבקשת זאת ממני… נשים רוצות לבלוע את העולם כולו. ספר טוב אחד היה יקר בעיני יותר מכל אוצרות כספו של רוזנבלום.

בכל שנה חסכתי כמה מאות רובל, וכך זרמו להם החיים. נהגתי לשוחח מפעם לפעם עם שכני, הכומר הפולני, נוצרי מלומד מאוד ואדוק מאוד. הוא לא אהב לדבר הרבה. לעומתו היה הכומר הרוסי אדם גס, שידע מעט אך היה טיפוס לבבי יותר, ויחסינו היו מצוינים. הוא היה גבוה, שמן, בריא ותאב חיים, ונהג לבוא אלי בעגלה רתומה לשלושה סוסים ולבלות במחיצתי כמה שעות. האדיקות לא מילאה תפקיד גדול בחייו. הוא היה להוט לדבר עבֵרה…

הכומר הפולני, שלא כמותו, איים עלי שלא יהיה לי חלק בגן עדן. “חצקל,” נהג לומר לי בהצביעו אל השמים, “יהודי אינו רשאי להיכנס לגן עדן… שונאים שם יהודים.”

“ולמה אתה בטוח שאותך כן אוהבים בעולם האמת?” נהגתי להשיב לו בשאלה.

ככה התווכחנו.

אני זוכר שפעם ביקש להוכיח לי, שהנסים שחולל ישו הנוצרי היו גדולים מאלה שחולל משה רבנו. משה לא היה מסוגל לעשות אותם דברים. למשל, כאשר היה ישו מגיע לאיזו עיר, היו כל המתים שבבית הקברות, שמתו מאות שנים לפני כן, קמים ובאים לקבל את פניו.190 דבר כזה משה מעולם לא עשה.

עניתי לו בדברים שאמר רב סעדיה גאון במקום כלשהו בעניין אחר:191 כאשר מספרים, דרך משל, שאדם אחד שתה חבית ובה עשרה דליי מים, שהשני שתה את כל הבאר, שהשלישי שתה נהר שלם ושהרביעי שתה את כל האוקיינוס, ושואלים מי מהם חולל נס גדול יותר, התשובה היא שכולם שווים. אם אדם רגיל, שאינו יכול לשתות יותר מכוס מים אחת, יכול לשתות עשרה דליים, הרי זה בדיוק אותו פלא כמו זה שיכול לשתות את כל האוקיינוס. כמו שאי אפשר לשתות את הים, כך אי אפשר לשתות עשרה דליים.

וכי יכול אדם לקרוע את הים? ולהוציא מים מן הסלע הוא יכול? ולספק מזון לשישים ריבוא יהודים במדבר? איש אינו יכול לעשות זאת, כמו שגם את הדבר ההוא לא יכול אף אחד לעשות. מובן מאליו שאיש מאיתנו לא ניצח בוויכוחים הללו.

פעם אחת שאל אותי הכומר: “כיצד יכולים אתם להגיד בתפילתכם ‘אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות’192 – איך אפשר לומר לפני אלוהים שקר נתעב שכזה? הורגים בכם, שוחטים וצולים אתכם, מבזים וקורעים ורומסים, ואחרי כל זה אתם באים לפני האל בשקר גס כל כך? הרי זו בושה וחרפה!”

“יקירי הנכבד,” עניתי לו, “אם כל זה שקר גס, מדוע אפוא נולד ישו שלכם כיהודי? הרי לך ההוכחה שאלוהים בחר ביהודים מכל העמים!”

הנימוק הזה הוריד משהו מביטחונו העצמי.


בעיני השכנים שלי, היישובניקים, נתפשתי כשונה, כמתנשא במקצת. ככלות הכול, אני יודע קצת ללמוד, ואילו הם ברובם אינם יודעים. נהגתי לבוא בכל שבת אל המניין שהתכנס בביתו של בעל הטחנה בּבּיאלה-קוֹזֶה,193 והם ביקשו ממני לעמוד ליד ספר התורה ולחלק את ה’עליות'. היישובניקים לא ידעו מה לעשות בי ואיזו ‘דרגה’194 להעניק לי. לבסוף החליטו לכבד אותי בקיום מניין התפילה בביתי.

מאז שהמניין החל להתכנס בביתי, הלך וגדל ציבור המתפללים משבת לשבת, וגם יישובניקים ממקומות מרוחקים החלו להגיע. למניין בביתי הייתה מעלה מיוחדת. הייתי מנוי על העיתונים ‘המליץ’ ו’המגיד',195 שהיו מקור לחדשות שאנשים בלעו בשקיקה גדולה. במרוצת הזמן נעשו היישובניקים שלי ‘פוליטיקאים’ גדולים ומומחים בענייני העולם. הם שאבו את החומר מהעיתונים וחילקו את המידע בינם לבין עצמם כמו מזון לרעבים.

רוזנבלום קיבל עיתון יומי מוורשה, ואני יכולתי לעדכן אותם בענייני חדשות ופוליטיקה ששמעתי מפיו. כך יכלו הפוליטיקאים שלי לדחוף את ביסמרק אל מאחורי התנור…196 מה שהתרחש בביתי בשנת 1870, כאשר התחוללה המלחמה בין פרוסיה לצרפת,197 אלוהים ישמור! המולה כמו בכוורת דבורים, וכולם היו עסוקים וטרודים. היישובניקים היו באים אלי אפילו באמצע השבוע כדי לשמוע חדשות. חדשות בשביל יהודי… אל יקל הדבר בעיניכם.


שבוע לפני ראש השנה כבר התחלתי לתכנן את הנסיעה לקריניק עם האשה, הילדים וכל הכבוּדה. בגלל השבת נמשך החג שלושה ימים.198 רוזנבלום נסע לוורשה לראש השנה וליום הכיפורים, ולאנשי האחוזה הורה להעמיד לרשותי שני קרונות גדולים, רתומים לשני סוסים, כדי שאוכל לנסוע בנוחיות.

כשמתקרב ראש השנה, מתכוננים כל היישובניקים לנסיעה אל העיר הסמוכה. הם נוסעים עם כל בני ביתם, עם כלי המטבח וכלי השולחן – שום יהודי לא נשאר בכפר בראש השנה. נוסעים לעיר בכל תנאי, גם אם היישובניק חולה או שאשתו כורעת ללדת. נוסעים עם תינוקות, עם ילדים קטנים, עם חולים וחלושים. עוד לא קרה שבימים הנוראים עשו מניין בכפר. כל יהודי חייב לבוא לבית הכנסת בימי הדין.199

וכשהחג הולך וקרב נוסעים הגברים ונשיהם לעיר כדי לקנות בדים ולהכין בגדים להם ולילדיהם, ואם מדובר בנערות בוגרות, שהגיע זמנן לשידוך, תופרים להן בגדים על פי צו האופנה. יישובניקים אמידים מביאים איתם לכפר חייט ואת עוזרו ומעסיקים אותם בתפירה חודש ימים. כשמגיעים היישובניקים בראש השנה לעיר הם לבושים בבגדים חדשים ומרשרשים.

תושבי העיר ריחמו על היישובניקים וניסו לקרב אותם. כל השנה גרים המסכנים הללו בכפר, בין גויים, בלי בית מדרש, בלי בית מרחץ ובלי מקווה…

היישובניקים הרגישו נפלא בימי ראש השנה. בייחוד נהנו מתשומת הלב ומן הידידות שהרעיפו עליהם בני העיר. זו העת שבה גם נחתמו שידוכים. תושבי העיר העניים יותר והמסכנים יותר היו משיאים את ילדיהם ליישובניקים האמידים יותר. להם לכל הפחות יש תמיד פרוסת לחם לאכול. אמנם חייהם פשוטים, אבל לחם יש כמעט לכולם, ובפרט ליישובניקים העשירים, שחייהם בכל מקרה נהדרים.

בימים עברו נהגו היישובניקים לקחת חתנים מקרב הלומדים. הם ביקשו מבני משפחותיהם ומידידיהם בעיר לחפש חתנים מתאימים לבנותיהם מבין הנערים הלומדים בבית המדרש, שרובם באו מעיירות אחרות, כפי שכבר כתבתי קודם לכן.200 באותם ימים חטפו את בני התורה כמו לחמניות טריות.201

שוק החתנים האמיתי התקיים לפני הימים הנוראים. היישובניקים היו בוחרים להם בחור בן תורה לפי מצבם הכלכלי וגובה הנדוניה שיכלו לתת. בדרך כלל היו הורי הכלה מסכימים בראש השנה על השידוך עם הנער הלומד, שהוריו גרו בכלל במקום אחר. החתן והכלה המיועדים לא הורשו לדבר זה עם זה. רק מבטים חמים וגנובים היו השניים מחליפים מרחוק, ולבם היה נרעד.

אחרי ראש השנה היה הנער הגלמוד כותב מכתב להוריו ומספר, שהנה מצא חן בעיני יישובניק מכובד או אמיד, שרוצה להשיא לו את בתו. בתוך זמן קצר היה הנער מקבל מהוריו ייפוי כוח על הסכמתם לשידוך, ומיד היו כותבים את התנאים. אם יכלו הוריו של הבחור להגיע לטקס חתימת התנאים – מה טוב, ואם לא – הסתדרו גם בלעדיהם.

לא כל הנערים הללו היו למדנים גדולים; אחד בלט לטובה במראהו החיצוני, האחר בצחות לשונו. כשהגיעו ‘הלומדים’ הללו אל היישוב, להיות סמוכים על שולחן המחותנים, היו מעמידים לרשותו של הנער חדר מיוחד ובו היה ‘לומד’ בניגון עָרֵב. בהחלט ייתכן שהנער לא הסתכל כלל בספר שלפניו, אלא רק זימר את ניגון הגמרא, אך המחותנים רוו נחת ולשמחתם לא היה קץ. עמוק בלבם היו בטוחים, שבזכות החתן הלמדן מובטח להם גן עדן לנצח נצחים. החיזיון הזה התרחש בעיקר אצל היישובניקים העניים.

בשנה הראשונה לנישואיו חי האברך הצעיר בלי לנקוף אצבע.202 הוא אכל מטעמי מלכים, ישן הרבה וזימר את ניגון הגמרא. והנה עובר זמן מה, החתן אומר שנחוצה לו מסכת אחרת; את זו שמונחת לפניו כבר סיים. החותן יוצא, שואל מסכת מאחד משכניו – כמעט לכל היישובניקים העשירים היה ש"ס שלם בביתם – ולבו טוב עליו. אחרי זמן קצר אומר החתן לחותנו, שגם את המסכת הזאת סיים ושוב הוא זקוק למסכת אחרת. החותן מחזיר את המסכת בשמחה ומביא מסכת חדשה, ושמחתו גדולה עוד יותר.

הצעירים הללו התנשאו על בני הבית והביטו בגאווה על כולם. אך למה נרמה את עצמנו – גם האיכרים שנכנסו לבית המרזח לשתות שנאפּס רחשו כבוד לחתנים הצעירים האלה. “אלה מלומדים,” היו האיכרים ממלמלים בדרך ארץ.

היישובניקים גם אוהבים להתחתן עם שכניהם, היישובניקים האחרים, שהרי ילדיהם כבר מכירים זה את זה. הם אפילו החזיקו מלמד מיוחד לנערים, ואילו הנערות לא למדו מאומה. לעתים היו כמה יישובניקים לוקחים יחד מלמד לנערים. המלמד היה גר בביתו של אחד מהם ואוכל על שולחנו, ומהורי שאר הנערים היה לוקח שכר לימוד. בדרך כלל היו משלמים לו בין שלושים לארבעים רובל ל’זמן‘. חמישים רובל ל’זמן’ נחשבו סכום גדול במיוחד. אבל על פי רוב לא ידעו המלמדים הכפריים ללמוד וללמד וילדיהם של היישובניקים יצאו עמי ארצות.203 חתניהם של היישובניקים העשירים היו, לעומת זאת, למדנים גדולים באמת. בכסף היה אפשר להשיג הכול.

בכלל, בימיו של ניקולאי204 היו רק מעט יישובניקים, ויהודים מכובדים לא העלו על דעתם לחיות בכפר. הם ראו בכך דבר נחות ומאוס. יהודים העריכו רק חכירות, יהיו אלה בתי מרזח או אחוזות. אבל אחרי המרד הפולני,205 כאשר עברו יהודים רבים להתגורר באחוזות הפולניות וביערות, התחילו יהודים מכובדים ומיוחסים לחכור בתי מרזח ושדות גם מן הפריצים היהודים. כל האצולה היהודית נדדה אז אל הכפר, ובנות היישובניקים התחילו להתלבש על פי צו האופנה. תוך זמן לא רב הצליחו לשנות במשהו את השם הרע שיצא ליישובניקים כעמי ארצות, אף כי שם זה דבק בהם עד עצם היום הזה. היישובניקים של שנות השישים כבר דאגו למלמדים מעולים ושבנותיהם תלמדנה בדיוק כמו בניהם.

באותה העת שכרתי את מקרובצי. הייתה זו השנה השביעית או השמינית אחרי המרד הפולני, ויהודים נשואי פנים, מהוגנים ועשירים התיישבו בכפרים. בזמני כבר היו היישובניקים מיוחסים ממש. לקראת ראש השנה היו מגיעים אל העיר ברוב פאר והדר, ומקומות מושביהם הקבועים בבתי הכנסת ובבתי המדרש היו מן המכובדים ביותר.

לפני ראש השנה נסעתי לקנות ‘מקומות’.206 בבית הכנסת של קריניק היה מושב מהודר במיוחד, ממש ליד ארון הקודש, במקום שהרב נוהג לעמוד בו. קניתי את המושב והרגשתי מיוחס ומורם מעם. אך כאמור, רוב היישובניקים היו קונים מושבים מכובדים, ואינני יודע אם העונג שחשתי היה גדול משלהם.

התחרות על הכבוד הייתה גדולה מאוד.

פרק תשיעי: היישובניקים בימים עברו

חייהם של היישובניקים בימים עברו * נבואתה של הפריצה ליובוביץ' * הפריץ דוברוז’ינסקי * המעשיות שסיפר * שִׁכְרוּתוֹ * הסוס העלוב * גנרל קיסלבסקי * הליכותיו המוזרות * התאווה למוסיקה * יוסל לידֶר * איש ברזל אך בלא לב * תעלוליו * יוסל לידר והמושל * ראובן, בְּרַח!


בזמני חיו היישובניקים וסוחרי היערות חיים מצוינים ואף סיפקו פרנסה בשפע לתושבי הערים. כל סוחרי התבואה והעצים קנו את סחורתם אצל היהודים. שוכרי האחוזות חיו כמו פריצים, וילדיהם, שזכו למלמדים הכי טובים, חשו כבני פריצים. אלה מהם שגרו סמוך לערים הגדולות שלחו את ילדיהם לגימנסיות.207 בתי הספר לסוגיהם היו כולם פתוחים לפני היהודים. בנוסף לכך היו עתה בני התורה הלמדנים לחתניהם של היישובניקים. כך נדד הייחוס, כפי שכבר הזכרנו, מן העיר אל הכפר.

כשבאו היישובניקים לעיירות לכבוד ראש השנה, נראו ברחובות כרכרות יפות עם רתמות יפות ויהודים מכובדים לבושים הדר. הם הביאו עמם כלי שולחן מכסף ופמוטות כסף גדולים. הם התחרו אלה באלה בהתנהגות פזרנית ונדיבה, בחיי רחבות ובמותרות, בקניית העליות לתורה היקרות ביותר ובמאכלים משובחים ביותר. עמם צמח המנהג לתת כיבוד של כיסוני בצק.208 נוסף על כל אלה, הם לא קימצו גם ביי"ש מתוק וביין.


לפריצה ליובוביץ' היו כלפי טענות אין ספור בנוגע לעניינים שונים ורבים: למה אני עצלן כזה (לפי דעתה)? למה אני מזלזל בפרוטה?209 למה אני קורא ספרים? ועוד ועוד.

“הוא, לעולם לא תהיה לו פרוטה!”

אפילו לאשתי אמרה כך. אם יש לו לאדם פרוטה, עליו לעשות הכול כדי לשמור עליה. פרוטה לפרוטה מצטרפת – והנה יש רובל. רובל לרובל – והנה כבר שניים ומאה ואף יותר. אבל לי יש מין יד פזרנית ובזבזנית, אני מתייחס לרובל כמו אל רפש ולעבוד אינני רוצה. ברור שאני מקרה אבוד.

כפי שכבר סיפרתי, ארגנתי היטב את בית המרזח ואת סדריו. היה שם מבחר עשיר של יינות משובחים, יי"ש, קוניאק ובירה יקרה, והאצילים והאיכרים מכל הסביבה נמשכו למקום. בימי ראשון ובחגים הנוצריים המה בית המרזח שלי. האיכרים ישבו בחדר הגדול, ואילו האצילים תפסו את שאר החדרים. מובן מאליו שבאותם הימים עבדתי בפרך, לא כמו שאמרה הפריצה, ואפילו העסקתי עוד שני אנשים שסייעו לי בהגשה. צריך היה לעמוד היטב על משמר הסדר הטוב.

בימות החול היו רק מעט אורחים, וממילא לא הייתה לי עבודה רבה. נתתי את דעתי לתיקונם של דברים שהבעלים הקודמים מעולם לא שמו אליהם לב, ובית המרזח היה מסודר להפליא. הספקתי לעשות הכול, היה לי זמן די והותר, אבל הפריצה פשוט לא יכלה לשאת שלמישהו יהיה זמן פנוי.

היא לא הפסיקה למתוח עלי ביקורת. מתאים לי יותר, כך אמרה, להיות רב בעיר גדולה, או להבדיל – כומר. לאנשים כאלה, כך חשבה, מותר לא לעבוד קשה…

“כל הזמן הוא מתפלסף,” נהגה לומר, “אבל הרי הוא עני; למה הוא לא מנסה להגיע למשהו, לתכלית ראויה? לאיש הזה אין תקנה. לעולם לא יהיה לו כסף! ומה כבר שווה אדם בלי כסף?”

את טענותיה אלה הייתה שוטחת בדרך כלל באוזני אשתי. היא טעתה בכך, ממש כשם שטעה אבי. הוא חשב שיצליח להשפיע על אשתי שתעשה ממני חסיד, ונכשל.210 הפריצה חשבה אף היא שתצליח באמצעות אשתי להפוך אותי לקמצן, לכלי ריק, לאדם שהעבודה הקשה היא כל חייו. עליה רק להסביר לה, ואז אלך ברצון אל האסם כדי לגבב במגרפה את התבן, כמו שרוזנבלום עושה.

ואכן, הפריצה הצליחה להשפיע על אשתי, אך שלא לטובתה. אשתי התחילה לעבוד למעלה מכוחותיה, דבר שהיה מיותר לגמרי. ואילו אני חשבתי בלבי: לשם מה לעבוד כל כך קשה ולהוציא את כוחותיך לשווא, כאשר אפשר לחיות לא רע גם בלי עבודת פרך בלתי אנושית? למה לנו להידמות לאיכרים, להיות גסי רוח, לפגוע בנשמותינו? כפי שהתברר, הצדק היה עמי, אבל לכך אחזור מאוחר יותר.

הפריץ דוֹבּרוֹז’ינסקי, שהחכיר את אחוזתו לפריצה ליובוביץ',211 גר אף הוא באחוזה ושם אכל ושתה. עדיין היה לו די רכוש בשביל שתייה הגונה. ברשותו היה יער גדול, שהיה שייך לאחוזת בַּרְקֶה שבמחוז ווֹלקוֹביסק.212 הוא נהג לתת לאיכרים שעבדו באחוזת מקרובצי, אלה שבימים עברו היו צמיתיו, פתקאות לשומר היער בברקה, על מנת שיאפשר לכל אחד מהם לקחת מן היער כמה עגלות עמוסות עץ. בתמורה קנו לו האיכרים משקה ושתו עמו יחד בבית המרזח שלי. מובן שהאדון דוברוז’ינסקי היה מתגולל תמיד בשכרותו. כששתה היה נוהג להתנשק עם האיכרים והאיכרות. את המשקה אהב לקנח בגבינה. הוא דמה לגמרי לאיכרים, אך בלבו היה אדם עדין וטוב לב. מוצאו היה ממשפחה בעלת ייחוס מפואר.

סבו, שהיה ראש האצילים213 של גליל וילנה, עלה פעם על הר גבוה בּבּיאלה-קוֹזֶה, שמפסגתו היה אפשר לראות את כל השדות והכפרים שבמרחקים. הוא אמר אז, שכל מה שעינו רואה חייב להיות ברשותו.

ואכן, כך היה. באותם ימים לא היה קשה לאלה שהשלטון היה בידם להגשים משאלה כזאת. שלושת ילדיו של הסב היו מפונקים ופוחזים, אך כל עוד היה צעיר, היה יכול לפקוח עין עליהם ולא לאפשר להם להתהולל. לעת זקנתו שוב לא היה מסוגל לרסן את התנהגותם. הילדים, שצברו חובות כספיים גדולים, זייפו את חתימתו והציעו רבות מאחוזותיו במכירות פומביות. מרוב צער ובושה נפל הסב למשכב ומת. שלושת האחים והאחות חילקו ביניהם את האחוזות ואת הכסף המזומן: בסך הכול מיליון ומאתיים אלף רובל. אביו של דוברוז’ינסקי ירש שש אחוזות – שלוש סמוך למקרובצי ושלוש במחוז וולקוביסק – יער גדול ושלוש מאות אלף רובל במזומן.

דודיו בזבזו את כל רכושם וכספם בצורה מופקרת, ואילו אביו היה מרוסן קצת יותר. את המעלה הזאת לא ירש ממנו האדון דוברוז’ינסקי, שעשה שמות ברכוש של אביו. הוא מכר את הכול והשאיר בידיו רק את אחוזת מקרובצי ואת אחוזת ברקה עם היער, וכן כלי שולחן מכסף וזהב ותכשיטים, וגם אותם מכר בחלוף הזמן.

הוא היה ברנש חכם. הוא תיעב הלוואות, ולכן העדיף למכור בהדרגה את כל מה שברשותו. הוא מכר, קיבל כסף, ובזבז אותו בלי חשבון.

“החובות הלכו והצטברו,” סיפר הפריץ לשעבר, "ואבא, שהבין כי אני מתכוון למכור את כל מה שנשאר, הלך לעולמו… הדבר קרה שנתיים אחרי שהתחתנתי, ובאותה שנה מתה גם אמי. ירשתי אפוא את שתי האחוזות ועשרים אלף רובל במזומן, והתחלתי לחיות כמו שצריך! גרתי אז בברקה. אני אוהב מוסיקה, אז שכרתי תזמורת של ארבעים נגנים צ’כים, שינגנו לי בשעות הצהריים והערב. גם סוסים אני אוהב, אז היו לי שלושים סוסים. והיו כשישים נגנים ומשרתים. התהוללתי כל הזמן, ארגנתי נשפים, הזמנתי את כל הפריצים שבסביבה, רקדתי והשתכרתי…

אמנם נמנעתי מלקחת הלוואות, אבל כשנזקקתי לכסף לא התחשבתי בכלום. בתחילה נחשבתי ללוֹוה נאמן, כזה שאפשר לבטוח בו. לא התעניינתי בשיעור הריבית, ולכן קיבלתי הלוואות ככל שרציתי. את כל הכסף בזבזתי בתוך שלוש שנים של הוללות, ואחריהן רצו המלווים למכור את האחוזות שלי במכירה פומבית. הפריצה ליובוביץ' העניקה לי סכום כסף גדול, ובעזרתו הגעתי לידי הסדר עם הנושים – ריבית של ארבעים אחוז – אלא שלרובם לא שילמתי כלל. אשתי, שנוכחה לדעת שמצבי בכי רע ושלעולם לא אצליח להתאושש, לקחה את שני הילדים הקטנים ועזבה אותי. היא עברה להתגורר באחוזה שהעניק לה אביה כמתנת נישואים. ועכשיו, אחי היקר, אני סתם זרוק… שיכור."

נכון, עדיין יש לו סוס קטן ועלוב, שלושים רובל שוויו, שעליו הוא רוכב לפעמים.

את כל זה סיפר לי דוברוז’ינסקי בערב חורפי אחד, ובתמורה ביקש תשלום: בקבוק יי"ש… נתתי לו בקבוק ומיד רוקן אותו והשתכר. כטוב עליו לבו ביין החל לנשק את כולם – איכרים, איכרות, כל מי שנקרה בדרכו. לי אמר, שהוא אוהב אותי כל כך, שאלוהים ישמור! הוא אחז בי בחוזקה והחל לנשק אותי עד שבקושי יכולתי לנשום. הוא היה אדם חזק מאוד, ובשום אופן לא הצלחתי להשתחרר מחיבוקו, אף על פי שגם אני לא הייתי נער חלש. הוא החזיק בי כך כמה דקות, פי על לוח לבו, ואני, שכמעט נחנקתי, התחלתי לאבד את הכרתי.

למרבה המזל, בדיוק אז נכנס דוד הנפח, ומיד הבחין במצבי ושחרר אותי בכוח מידיו. הוא הזעיק עזרה, והאנשים שהגיעו בריצה השיבו את נפשי. לוּ איחר הנפח בכמה דקות, מן הסתם כבר הייתי מת מאהבתו של דוברוז’ינסקי. אחר כך, כשהתפכח מעט מיינו, הבין מה עולל. הוא ירד על ברכיו, נשק לרגלי, ובדמעות שיכור טען להגנתו, שזה קרה מפני שהוא אוהב אותי כל כך…

דוברוז’ינסקי בילה בפונדק שלי כשנה. כל הזמן שתה יי"ש, וכשהיה בגילופין נהג לעלות על סוסו העלוב ולהסתלק. הוא היה פרש טוב, ואפילו בשכרותו ידע ליצב את עצמו על גב הסוס. לעתים נפל, אך הנזק לא היה רב, שכן הסוס היה קטן ורוכבו גדול וגבוה ורגליו כמעט נגעו באדמה.

כך גם רכב לקריניק, יעדו הקבוע. בימי ראשון היה רוכב על סוסו בעיירה, מסתובב לו בין החנויות, וכל היהודים והאיכרים מהלכים אחריו. אך איש לא לעג לו ולא נגע בו לרעה, כי למען האמת, כולם אהבוהו.

כך, למשל, עורר לחיים את השוק של ימי ראשון: פעם נכנס עם סוסו היישר לתוך ביתו של מפקד המשטרה. הוא הצמיד את ראשו לצוואר הסוס ונדחף יחד איתו אל תוך הבית, אוחז בבטנו המתפקעת מצחוק. הוא הראה לכולם מה פירושה של העזה. לאחר זמן מה נעלם לפתע פתאום, ועד היום אינני יודע לאן התגלגל. מן הסתם מת היכן שהוא בבדידות גדולה ובעוני.

בזכות רוזנבלום התוודעתי גם לכל הפריצים האחרים שבסביבה. אם להודות על האמת, יכולתי לעשות איתם עסקים מצוינים, אבל הדבר לא עלה כלל בדעתי. עניינו אותי רק ספרי הגות ופילוסופיה, ספרי השכלה ודיונים עם כמה חברים טובים. פרנסה יש ממילא למעלה מן הדרוש. מה חסר לי?

אני נזכר בגנרל קיסלַבסקי, שהתגורר באחוזת אוּסְנַרְז‘,214 ארבע ויורסטאות ממקרובצי. הוא קנה את האחוזה, ועמה עוד משק גדול, שנקרא ליבַּאווִיץ’, זמן קצר אחרי המרד הפולני ושילם שבע מאות רובל.215 את אחוזת ליבאוויץ' השכיר ליהודי תמורת שלושת אלפים רובל לשנה, ואילו הוא עצמו גר באוסנרז'. הוא היה חתנו של גנרל, שהיה בן פמלייתו של הצאר והתאהב בנערה יהודייה יפהפייה מגרודנה והתחתן איתה. את בתם השיאו לקיסלבסקי, צעיר יפה תואר ששירת בחיל הפרשים.

החותן הגנרל דאג שקיסלבסקי יזכה לקידום ושאחת לשלוש שנים יקבל דרגה בכירה יותר, עד שיגיע לדרגת גנרל. הוא קוּדם אפוא, אף שמטבעו היה עצלן גדול ושנא לעבוד.

אחר כך קנה לו חותנו את האחוזות הללו. קיסלבסקי פרש מן הצבא והיה לפריץ. החותן נפטר והחותנת היהודייה עברה לגור אצל חתנה. הם היו מיודדים עם רוזנבלום והפריצה ליובוביץ' ולעתים מזומנות התארחו בביתם. קיסלבסקי היה טיפוס מיוחד במינו, בעל השקפות משונות ושיגעונות בלתי מובנים. הוא נהג, לדוגמה, להזמין את אחד האיכרים שעבדו אצלו אל טרקלין ביתו וסיפר לו שאשתו מנגנת נפלא בפסנתר. הוא קרא לה וציווה עליה לנגן. קיסלבסקי היה סקרן לדעת איזה רושם תעשה הנגינה על האיכר. הוא התבונן היטב בעיניו ובחן את תגובותיו. אם נהנה האיכר מן הנגינה, היה קיסלבסקי מאושר. אופי כזה היה לו…

כיוון שהיינו שכנים, הכרנו היטב איש את רעהו. כאשר היה חוזר מביקור באחוזתו של רוזנבלום נהג תמיד לעצור עם סוסיו ליד בית המרזח שלי ולבקר אותי. מבטו, הליכתו, דיבורו – הכול היה משונה כל כך. נדמה היה שבפנימיותו של אדם זה טמונים כוחות חזקים ובלתי מובנים.

יום קיץ אחד עברתי ליד אחוזתו. הוא עמד במקרה ליד השער, וכמקובל, הזמין אותי להיכנס לביתו ותיכף ומיד רצה לכבד אותי במוסיקה של אשתו. באמצעות המוסיקה רצה, כנראה, לבחון את נשמתו של האדם.

אבל לא היה לי זמן וסירבתי להצעתו. אם אינני יכול להאזין למוסיקה, הוא יראה לי את אחוזתו. הוא רוצה להראות לי גם את הסוסים ואת הפרות, אבל במקום להראות לי את כל אלה הסתובב פתאום, אחז בתרנגולת שהילכה לצדו, ובאופן בלתי צפוי לחלוטין אמר: “הנה, תיכף תטיל התרנגולת ביצה… אתה מבין? ביצה!” והפריץ יפה התואר והתימהוני, בעל השיגעונות המשונים והדחפים הבלתי מובנים, שקע בהרהורים עמוקים.


אין ספק, לאוסף הטיפוסים והדמויות מן העבר שייך גם יוסל לידֶר מקריניק. יוסל זה היה אחראי לגביית הקוֹרוֹבְּקֶה בקריניק, מס שעצם הזכרתו מעבירה צמרמורת.216 יוסל היה הגרוע והרצחני שבגובים. שירי עם רבים מתארים את גובי המס הללו בשנאה גדולה,217 ואף על פי כן, קשה למצוא בהם שיר שיהלום את יוסל לידֶר.

כנהוג באותם ימים, היה יישובניק שוחט לעצמו פרה או שור, או שכמה יישובניקים היו שוחטים בשותפות כמה שוורים בבת אחת. אחר כך היו ממליחים את הבשר ושומרים אותו בתוך חביות. כאשר הבשר בחביות עמד להיגמר, שוב היו קונים בקר, בדרך כלל בשותפות, ושוב שוחטים, ממליחים ושומרים. בדרך זו היה ליושבי הכפרים בשר לכל ימי החורף, ממש כמו לזאבים.

הבשר היה זול מאוד. מחירו של פוּנְט היה אולי גרוש אחד, ומדי פעם גם היה אפשר להרוויח משהו ממכירת עורות וחלקים אחוריים לאיכרים.218 בדרך כלל שחטו רק את הפרות הכחושות, שהניבו מעט חלב, או את הפרות הצעירות. הבעיה הייתה שבכל מקרה צריך היה לשלם מס בשר. סיכמו אפוא מראש עם גובה המס על תשלום של חמישה עד עשרה רובלים, ואז נפטרו מן המס לכל השנה ושחטו ככל שרצו.

ואולם יישובניקים רבים סירבו לשלם את המס ורימו את הגובה. כאשר היה הגובה מגיע לכפרים, מלווה בשוטרים, כדי לערוך ביקורת ולחפש בשר שלא שולם בעדו, היו היישובניקים מסתירים היטב את הבשר הבלתי חוקי במקומות מחבוא. אם בכל זאת התגלה הבשר, היה זה עסק ביש, שכן הגובה לא יכול לעשות בו כמעט שום דבר. תושבי העיירות לא רצו לאכול בשר מיושן ומשומר, שטעם המרק שהכינו ממנו היה חריף כטעם המים שבחבית דגים מלוחים. רק עניים קנו בשר כזה ובפרוטות. מובן אפוא שגובי המס העדיפו לקחת מהיישובניק תשלום שנתי מראש.

אבל אצל יוסל זה לא פעל כך. כאשר ערך ביקורת על תשלום מס הבשר, הייתה ביקורתו גרועה מביקורת של רֶוויזוֹר שבודק רישיונות.219 אם תפס בשר שלא שולם עליו מס, היה מחרים מן הבית חפצים כמשכון, כדי שיאלצו המעלימים לשלם לו. הוא לא פחד ממפקד המשטרה ואף לא מפקיד המחוז. נהפוך הוא, הם פחדו ממנו. הם פחדו מאופיו המרושע ובעיקר מהלשנותיו: הוא היה יכול להלשין עליהם בכל מקום שצריך. הוא היה מסוגל להלשין גם על המושל, שכן ידע היטב על מה, על מי והיכן כדאי להלשין.

יוסל לידֶר התנהג כשליט, פשוטו כמשמעו. הוא לא חשש משום פקיד.220 הוא היה מחרים חפצים וחביות יי"ש – איש לא עמד בדרכו. היישובניק נאלץ אפוא לשלם ליוסל כל מה שדרש, ולהבא צריך היה לשלם לו אף יותר משיעור המס המקובל.

גם אני, כמובן, נהגתי לשחוט בשותפות עם שכני, אך להמליח את הבשר כדי שישתמר כמה חודשים או חצי שנה, כפי שנהגו היישובניקים – לכך לא הסכמתי. אמנם, ברוך השם, אכלתי גם בשר מומלח, אבל רק אם היה שמור לא יותר מחודש. ליוסל לא שילמתי. אני מקווה שיסלח לי, אבל גם אני העלמתי בשר… הוא פשוט דרש כסף רב מדי.

לא יכולתי לשאת את האכזריות שלו, ומעל הכול את הפחד והאימה שהטיל. כאשר יצאה השמועה שיוסל נוסע בכפרים לביקורת, אחז את כולם פחד מוות. ברור שגם אני פחדתי ממנו, אף על פי שהייתי מוגן בזכות רוזנבלום. את הבשר ה’גנוב' שלי נעלתי במקום סתר באחוזה של רוזנבלום, וליוסל לא שילמתי גרוש.

ליוסל הייתה גם מִבְשלת יי"ש, אך מתשלום מס האַקציז התחמק ככל שרצה.221 פקיד המחוז, שלא היה מאוהביו הגדולים של יוסל, חיפש תמיד הזדמנות לנקום בו, אבל פחד להסתכסך איתו. למלשין, ואפילו הוא יהודי, יש כוח רב.

ואולם פעם אחת סיפר פקיד המחוז למושל, שלידר מעלים את מס האקציז בהיקף גדול, אבל כל מפקחי המס פוחדים מפניו בגלל הלשנותיו ומפני שהוא איש ריב ומדון. מוכרחים אפוא לשלוח למִבְשָׁלָה שלו כמה מפקחים, כדי שיערכו שם ביקורת פתע.

המושל מינה ועדה של שישה חברים, והם באו למבשלה לאור יום והניחו את ידיהם על שלושים חביות כוהל, כל חבית בת עשרה דליים, שהוחבאו בלי ששולם עליהן מס. לידר הזריז חטף גרזן ומול עיניהם ניפץ את החביות. הכוהל כולו נשפך על הרצפה. אחרי כן קפץ לידר במהירות על עגלה רתומה שחנתה בחוץ ונסע לסוֹקוֹלקה. לאחר נסיעה של כמה ויורסטאות פנה לידר לדרך צדדית. באותו גרזן שבר את אחד מגלגלי העגלה ונכנס לכפר הסמוך. היה יום ראשון וכל האיכרים עמדו בכיכר שלפני בית המרזח.

יוסל נדחף בתוך ההמון, החזיק בגלגל השבור ובקול בוכים סיפר לאיכרים, שבדרכו מסוקולקה נשבר הגלגל. הוא ביקש מהם שישאילו לו גלגל חדש, משום שהוא חייב להגיע למבשלה. משלחת של מפקחי מס האקציז אמורה לבוא לביקורת, ואם הוא לא יהיה נוכח במקום, ייגרם לו נזק כספי רב. ובדברו הוציא שעון מכיסו, הביט בו ואמר כאילו לעצמו אבל בקול רם: “השעה כבר שלוש!”

בשעה הזאת בדיוק הם אמורים להגיע, ועכשיו הוא חושש שמא יאחר.

“כבר שלוש! כבר שלוש! כבר שלוש!” טלטל את ראשו אנה ואנה בבהילות. “תנו לי כבר גלגל! השעה כבר שלוש.”

הם נתנו לו גלגל חדש, והוא נסע למבשלה. אבל השעה האמיתית הייתה אז ארבע!

חברי הוועדה הגישו דין וחשבון רשמי וקנסו אותו בעשרים ושניים אלף רובל. כמו כן הציעה הוועדה להעמיד את לידר לדין פלילי באשמת ניפוץ חביות היין.

כעבור כמה שבועות זימן השופט את לידר לבית הדין עם עדיו – כל איכרי הכפר. הללו נשבעו, שבדיוק בשעה שלוש היה יוסל אצלם בכפר בדרכו מסוקולקה עם גלגל עגלה שבור. הם ריחמו עליו והשאילו לו גלגל. ויוסל? הוא יצא זכאי במשפט.

פקיד המחוז קיבל שבץ כאשר שמע שלידר יצא לחופשי. אדם עב בשר היה הפקיד והוא קרס והתמוטט בו במקום. המושל, שאף הוא לא היה מוכן לעבור על העניין בשתיקה, זימן אליו את לידר. יוסל הבין שהמושל יעצור אותו ויחבוש אותו, מי יודע לכמה זמן, בבית הסוהר, ואפילו תרנגול לא יקרקר,222 אבל באין ברֵרה נסע אליו.

המושל הזועם צרח עליו בלי שהיות: “בבית הסוהר תירקב אצלי, נוכל שכמוך!”

יוסל לא איבד את עשתונותיו וענה לו בקור רוח: “ואני אלשין עליך שהיית שותף לגניבת זהב מסיביר עם ברנש שכבר ארבע שנים יושב על זה בבית סוהר… אני יודע. אני יודע הכול! וגם את כל האחוזות שלך במחוז גרודנה לא קנית בכלל, אלא קיבלת כשוחד מפריצים ששמותיהם ידועים לי.”

מסתבר שזה לא היה רחוק מן האמת. המושל היה נבוך לרגע, ויוסל הסתלק…

אחרי רבע שעה התאושש המושל, התעשת והזעיק את כל משטרת גרודנה כדי לחפש את לידר. אבל הוא כבר נעלם, כאילו טבע במצולות הים. המושל הגיש מיד את התפטרותו.

לימים, כשנשאל כיצד העז והסתכן בדיבורים כאלה כלפי המושל, ועוד בביתו שלו, ענה יוסל ביובש: “מי שבגדיו מזוהמים, אפילו הוא מושל, אל יחפש רבב בבגדי זולתו.”

ויוסל לידר המשיך להיות אותו גובה מס בשר אכזר שהיה.

ועוד סיפור זכור לי על אותו יוסל. בקריניק התנהל משפט פלילי גדול. אני כבר לא זוכר בדיוק במה היה מדובר – נדמה לי שמישהו נקבר בלי אישור אף כי נדרש ניתוח שלאחר המוות – אך אני יודע ששנים-עשר בעלי בתים, הגבאים המכובדים של העיירה ושל חברה קדישא ויוסל לידר בראשם, היו בסכנת גירוש לסיביר.

מושב מיוחד של בית הדין האזורי התכנס בקריניק, וכל העיירה עמדה על הרגליים. הכול סער, רתח וגעש. החשש היה מעדות אחת, עדותו של הקברן, שעליה, למעשה, הסתמך כל כתב האישום.

מה עושים בו? הוא עלול להמיט אסון על העיירה. להעלים אותו היה קשה. המשטרה הקדימה לשים עליו את ידה והביאה אותו לבית המשפט. המשטרה שמרה עליו כעל בבת עינה.

כשהתחיל המשפט והגיע זמן עדותו של אותו קברן, רעדו הכול מפחד. הנה הוא עומד להרוס אותנו. יוסל לידר, שהיה עצבני ופניו סמוקות מזעם, החל לפתע לצרוח בזעקות אימים ולפת את לסתותיו: “ראובן, בְּרַח מכאן! ראובן, רוּץ וּבְרַח!”223

היושב ראש שאל מה פשר הצעקות, והנה יוסל מתכווץ ומתקפל, לוחץ בידיו על הלחיים וצורח כמו חיית פרא: “אוי, השיניים… ראובן, ברח!… אני לא מאחל לאף אחד… ראובן, ברח… אני לא יכול לסבול עוד את הכאבים האלה… ראובן, ברח כבר… ברח! ברח! ברח!”224

אדם מתייסר מכאבי שיניים - מיהרו אפוא כולם לחפש לו תרופת הרגעה, וראובן הקברן, שהבין יפה את פשר הצעקות, הסתלק במהירות מן המקום. כשיוסל הערמומי, שהצליח לעקוב אחרי מעשיו של ראובן על אף הצרחות האיומות, נוכח כי הסכנה חלפה, הסיר את ידיו מלחייו ואמר בשקט: “עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב.”

בית המשפט שחרר את כולם. העד המרכזי, שעליו הסתמך כתב האישום, פשוט נעלם.

פרק עשירי: היער

היער של רוזנבלום * עבודתי כיערן * חדרון ביער * “הוא יהיה עני ואביון!” * עורכי דין * דוברוז’ינסקי * בגדים בסגנון גרמני * מכתב מאבא * מכנסיים * מכתבי * ויכוח חדש עם אבא


באותם ימים קנה רוזנבלום יער, שהיה במרחק כעשר ויורסטאות מן המקום שגרנו בו. הוא שילם תמורתו סכום פעוט, שמונה מאות רובל. זה היה יער עבות – אורכו יותר מחצי ויורסטה ורוחבו בערך רבע ויורסטה – והעצים שבו התאימו להסקה ולבניין. רוזנבלום הסמיך אותי למכור חלקים מן היער לאיכרים שבסביבה, והחלטנו כי העצים יימכרו שלושה ימים בשבוע בלבד – בימים שלישי עד חמישי. בימי השוק נסעתי אפוא לשלוש העיירות השכנות – קריניק, אַמְדוּר225 וסוקולקה – מלווה בשני שוטרים:226 האחד תופף בפטיש על סיר גדול,227 וחברו הכריז בקול לפני האיכרים שהתגודדו סביבו, כי במשך שלושה ימים בשבוע יימכרו בולי עצים ביער אַרְצֶ’ק.228

איכרים בעגלות, מצוידים בגרזנים, כבר היו ביער. מכרתי להם עצים והם כרתו אותם. רוזנבלום נלווה אלי ביום הראשון ואחר כך עזב.

סחר היערות מצא חן בעיני. תפשתי שזה עסק מצוין. הרי נוכל לשכור חוטבים שיכרתו את העצים ויכינו מהם קרשים שישמשו לבניית בתים, ואז נוציא מכאן אוצר של ממש. אמרתי זאת לרוזנבלום, והוא התייעץ על כך עם הפריצה. אבל הם לא רצו להסתבך בעסק כזה. גם כך הייתה להם עבודה די והותר. לפי שעה החליטו למכור את העצים פחותי הערך, ואחר כך ישובו ויחשבו על העניין.

ידעתי שהפריצה היא שהחליטה. היא חששה שאם תופקד קבלנות היער בידי, אנצל אותה לעינוגים ולבטלה, כפי שהייתה רגילה להאשים אותי. מה יכולתי לעשות?

שלושה ימים בשבוע נסעתי אפוא השכם בבוקר אל היער, וכל היום עסקתי במדידות ובהערכות. כל איכר בחר לו עץ על פי צרכיו ואחר כך בא אלי כדי להסדיר את המכירה. בפטיש פלדה כבד וטוב הייתי טובע את שם המשפחה רוזנבלום על גזע העץ המכור, ואז היה האיכר כורת אותו. האיכרים סחבו אותי כל הזמן מקצה אחד של היער למשנהו. אחד משך אותי למזרח, וחברו למערב, וכך בלי סוף.

החום היה רב. הייתי צמא מאוד, אבל מים לא היו. נהגתי להביא אתי חבִיוֹנֶת מים, אך המים התחממו מיד ואי אפשר היה לשתות אותם. הוריתי לחפור בור עמוק ולטמון בו את חבית המים, אבל גם זה לא עזר.

ואז עלתה בדעתי תוכנית מקורית. הלא גם בחורף אהיה ביער ולא אוכל בשום אופן לחזור לביתי בלילות: קור, זאבים, קדרות ועצב. כדאי אפוא לבנות פה בית מרזח ולצדו באר מים, ואז אהיה מוגן מפני הקור ומפני הרעב והצמא. חומרי בנייה אפשר לקחת מן היער, ואת העבודה יעשו האיכרים ובתמורה יקבלו עצים. כל זה לא יעלה פרוטה, אלא כמה לבנים ואריחי חרסינה לתנורים.

את בית המרזח אחכיר ליהודי, ויהיה לי בו גם משרד. בשנה הראשונה לא אקח ממנו דמי חכירה, ובתמורה ידאג למלא את כל מחסורי. הוא יחמם את הסַמוֹבר ויבשל בשבילי אוכל, וכך אחיה לי כאן כמו שצריך, על אפה ועל חמתה של הפריצה.

תוכניתי מצאה חן בעיני רוזנבלום והוא נתן לה את הסכמתו. וכי למה יתנגד? הרי בחורף זה פשוט הכרחי. ניגשתי אפוא לעבודה, ובתוך שלושה חודשים הקמתי בית מרזח לתפארת. בית גדול ובו שני חדרים ומשרד קטן ונפרד בשבילי, וגם אורווה ובאר עמוקה ובה מים טעימים לשתייה.

אחרי שהעבודה הושלמה באו רוזנבלום והפריצה כדי לבדוק את בית המרזח. הם היו שבעי רצון ממראה עיניהם ואפילו הודו לי, אך במבטה של הפריצה ראיתי שלא הייתה מרוצה כל כך מן התענוג הצפוי לי.

בדרכם חזרה, כך נודע לי אחר כך, ניסתה הפריצה להסית את רוזנבלום נגדי. היא טענה שאסור להפקיד בידי שום עסק. אני רק אבזבז את הכסף ומאומה לא יצא מזה. “בית מרזח קטן הוא יקים לו… לזה הוא כן מוכשר…” לא חדלה מלרטון.

חזרתי ואמרתי לרוזנבלום שאפשר לעשות כאן עסקים מצוינים, שיכניסו סכומי כסף נאים, אך הפריצה עמדה בסירובה. הם הורו לי למכור את העצים בזיל הזול, כדי שבתוך שנה יימכר היער כולו. מצב רוחי ירד פלאים.

בלילות הארוכים הייתי מבלה ביער עם הסוס הקטן שלי והעגלה. הייתה לי שם מערכת כלים מושלמת לשתיית תה. בשנה הראשונה החכרתי את בית המרזח ליהודי אחד, לגמרי בחינם.

בחורף מכרתי את עצי היער במחיר זול כל כך, עד שכולם לעגו לי. עוד בטרם עלה השחר הגיעו ליער בעגלותיהם כמה מאות איכרים ובני אצולה. שלושה ימים בשבוע עבדתי בפרך מלפני זריחת החמה ועד לאחר שקיעתה. החורף באותה שנה היה קשה במיוחד. כפור עז, שלג לרוב. הקונים סחבו אותי כל הזמן על פני היער בתוך סופות השלג העזות.

למשרדי הייתי מגיע עייף ויגע, אבל הסמובר הרותח שהיה מוכן בשבילי השיב את נפשי. שתיתי ואכלתי, אחר כך קראתי מעט והרהרתי בענייני.

הייתי מוכרח לקנות בגדים חדשים שיתאימו לעבודה ביער – מעיל קצר, מעיל פרווה טוב וחם, מגפיים עם בטנת לֶבֶד, ערדליים עמוקים, כובע חם וטוב, כפפות. משכורתי הייתה שישים רובל לחודש.

אבל ביום חמישי בלילה, כאשר שבתי מן היער אל ביתי במקרובצי ונכנסתי לאחוזתו של רוזנבלום ב’בגדי היער' החדשים שלי, הפריצה כמעט התפוצצה מכעס למראה עיניה: “הוא יהיה עני ואביון, שכה אחיה!” נשפה כנחש.

עלי להודות שהיא צדקה במידה מסוימת…

הנאה רבה נהניתי מן הנסיעה במזחלת הקטנה שלי באותם ערבי חורף יפים, כשהדרכים היו מושלגות והלבנה האירה מעל. הייתי נוסע לסוקולקה, שהייתה במרחק כעשר ויורסטאות ושבה גרו שניים מחברי, פּוֹלְיַאקֶבִיץ' ובנו של ברוך-לייב. הנסיעה – מוטב לקרוא לה טיסה – ארכה פחות מחצי שעה. פעם התהפכתי עם המזחלת אל תוך השלג, אבל לא קרה לי כלום; חזרתי למזחלת, ושוב קדימה לדרך. בסוקולקה שהיתי כשעתיים, ובשעה תשע חזרתי למשרד. הסמובר כבר עמד מוכן ומזומן. כך עבר עלי החורף.

מכרתי כמעט את כל עצי היער, אבל בזיל הזול. הפדיון היומי היה בין שמונים לתשעים רובל, ורוזנבלום הרוויח אפוא מן היער כמה אלפי רובלים טובים. אחרי פסח הודעתי לו שאינני מעוניין עוד בעבודה הזאת.

היער כבר היה דליל. מצאתי סוחר יהודי ששילם חמש מאות רובל תמורת מעט העצים שעדיין נשארו, ומאה וחמישים רובל תמורת בית המרזח.

הסוחר הזה הרוויח גם הוא כאלף רובל. מתברר שלא טעיתי, שכן לימים פגש רוזנבלום יהודי אחר, אף הוא סוחר קרקעות ממולח, והלה אמר לו שהיה אפשר למכור את היער ברווח של כחמישים אלף רובל. עתה התחרט רוזנבלום על שלא שמע לעצתי.


נושיו של האציל דוברוז’ינסקי החלו לדרוש את כספם באמצעות בית המשפט. הם רצו לעקל את אחוזת מקרובצי מידיו של רוזנבלום ולהציעה במכירה פומבית.

רוזנבלום נעזר בשלושה עורכי דין מגרודנה, ובהם ישראל-חיים פרידברג, פקיד וכותב בקשות בקאמניץ המוּכָּר לקוראַי מספרי הראשון.229 ההליכים הגיעו עד הסנאט והוצאותיו של רוזנבלום עלו לאלפים רבים. ההתדיינות נמשכה שלוש שנים, ובסופן זכה רוזנבלום במשפט.

בינתיים התוודעתי לעורכי הדין, שכן כל אימת שרוזנבלום היה טרוד במלאכתו, נסעתי אני אליהם בשליחותו. באותה עת עדיין נהגתי ללבוש בגדים ארוכים. פעם אחת נכנסתי אל עורך הדין קנַריזוֹבסקי.230 במשרדו התכנסו באותה שעה אחדים מבני האינטליגנציה של גרודנה, וכשבאתי לא קיבל אותי בסבר פנים יפות.

מובן מאליו שנעלבתי מיחסו, ומיד שבתי לביתי. לרוזנבלום אמרתי שלא מסרתי את ענייניו לקנריזובסקי, אבל אינני מוכן לחזור ולנסוע אליו: “הוא אדם יהיר ולא נהג בי כראוי.”

רוזנבלום כתב לו מכתב בעניין, ועורך הדין התנצל בתשובתו, אך הוסיף וציין, כי קפוטה ארוכה אינה עושה רושם טוב במיוחד על אורחיו.

רוזנבלום הסכים לדבריו וסבר שהצדק עמו. קצת ברצון וקצת באי-רצון (לאמיתו של דבר, יותר ברצון מאשר באי-רצון) התחלתי ללבוש בגדים קצרים, בסגנון גרמני, ואת המכנסיים לבשתי מעל המגפיים. ופעם, בהתהלכי כך, לבוש כ’דייטש', באחד מרחובותיה של גרודנה, פגשתי ביהודי מקאמניץ, מידידיו הטובים של סבא. הוא שמח מאוד לראות אותי, וכנהוג, ביקשתי ממנו למסור דרישת שלום לבבית לאבי, לסבי ולכל בני משפחתי.

כעבור שבועות אחדים קיבלתי מכתב מהורי. בערב, כאשר שכבתי במיטתי, קראתי את מכתבו של אבא, שכתב לי בערך כך:

בני, פגשתי בקאמניץ את שלום האופה, והוא מסר לי דרישת שלום ממך. שאלתיו: “מה שלום בני, איך הוא נראה?” והוא ענה: “נו, מה לעשות… הוא כבר לובש את מכנסיו מעל המגפיים.” נשמתי כמעט פרחה. חשתי מין מכה בלב, כאילו קליע של רובה פגע בי. הייתי נבוך ומבולבל. כל חיי לא התרגש עלי אסון גדול מזה. שלושה ימים לא טעמתי מאומה מרוב צער. כשחזרתי הביתה, לפַּסֶקִי, הייתה שם אורחת – גיסתך הדס, כלתו של הרבי.231 היא ואמך ראו על פני את העצב הגדול. כשסיפרתי להן על דרישת השלום שמסר שלום האופה, פרץ בכי גדול. הן התייפחו בלא הפוגה.

דע לך, בני, שהייתי מעדיף לשמוע שאתה לבוש בקפוטה קרועה ולא שאתה מתהלך ומכנסיך מעל המגפיים. אומר זאת בקיצור נמרץ: אם לא תכתוב לי שתחבת את המכנסיים לתוך המגפיים, כפי שאביך הולך וכפי שנהגו אבות אבותינו, לא אהיה עוד אביך.232


המכתב הזה זעזע אותי. שכבתי במיטתי ורעדתי מכעס. מחמת רוח ההשכלה של אותה עת, שעלתה בקנה אחד עם טיפשותי, נתפש בעיני המכתב כ’קנאות חשוכה' שאין למעלה ממנה…

אז מה אם הוא אבא שלי, הרהרתי בכעס עצום, מה מיוחד בו כל כך! למדן גדול הוא לא, עברית אני יודע טוב ממנו, גם רכוש רב לא אקבל בירושה, והוא עוד מוותר על האבהות?!

החלטתי לכתוב לו מכתב ארוך ולומר לו בפירוש, ודווקא כדי להכעיס, שלא אכניס את המכנסיים למגפיים. אני כבר לובש בגדים קצרים, וזהו! כך אני רוצה.

אמי, לעומת זאת, כתבה לי כמו יהודייה אמיתית. זה לא היה מכתב אלא מגילה ארוכה, רווּיה בכי וזעקות שבר: “חצק’לה, האומנם אתה לובש מכנסיים ארוכים? אביך וסביך מעולם לא הלכו במכנסיים ארוכים! איזה יהודי כשר מתהלך במכנסיים ארוכים? אני מתחננת לפניך, בני האהוב והיקר: אל תלך עוד במכנסיים ארוכים.”

כך היא ‘מִכְנְסָה’ לי את המכנסיים עד שכאב ראשי והתחלתי לראות נקודות מרצדות לנגד עיני.

את המכתב לאבא לא כתבתי לבסוף. לאחר שנרגעתי, החלטתי כי אינני רוצה עוד שום קשר איתו. אם הוא לא אבי – אני לא בנו.

וכך חלפו כמה חודשים. אט-אט החל לבי נוקפני. הרהרתי בצערו. יהודי חביב כל כך, אדם יקר כל כך, אבא לבבי כל כך. וכי אשמתו היא שאינו מסוגל להשלים עם בגדים קצרים? וכי לא זה מה שעושה אותו יהודי מסור ואדוק בן הדור הישן? הרי הוא משוכנע, שבגלל הבגדים הקצרים נידון בנו לייסורי נצח בכף הקלע.233 הוא יודע שאני אדם ‘נאור’, ועצם הדבר שאני כותב מכתבים בעברית מליצית כל כך רק מחזק את ביטחונו, שאמנם סרתי מדרך הישר. כל עוד לבשתי בגדים ארוכים, סימן הוא שעדיין אני מחזיק ביהדותי, אבל עתה, משבטל גם הסימן הקטן הזה, הוא חרד לגורלי ולתוצאות מעשי.

ובכן, מה עושים עכשיו?

לכתוב לו שאשוב ואלך במכנסיים התחובים במגפיים – אינני רוצה. למה לשקר? גם לא אוכל לנהוג על פי רצונו: הבגדים הארוכים כבר מזמן נמאסו עלי. התביישתי בהם…

אחרי לבטים רבים וארוכים החלטתי לכתוב לו שאינו צריך לדאוג לי ושכאבי הלב פשוט מיותרים. אבטיח לו שאינני נמנה עם אלה הנגררים אחר דעותיהם של אחרים, שלא אהיה אפיקורוס, שאני יהודי נאמן, וכיוצא בזה.

התחלתי לכתוב, ואלוהים יודע לאן הגעתי: היה זה שילוב של דעת ואמונה, של רעיונות פילוסופיים וחקירה. חיברתי מכתב שהשתרע על פני שמונה עמודים; חודשיים ארכה הכתיבה!

למכתב הוספתי מעין הקדמה ובה ציטוט מדברי רבנו סעדיה גאון: מה ההבדל בין מי שיש לו דת אך אין לו דעת, לבין מי שיש לו דת וגם דעת? הראשון דומה לעיוור, המובל בידי עיוור שני, המובל בידי עיוור שלישי, וכן הלאה. העיוורים המחזיקים איש ברעהו יכולים ללכת כך מלוא תחום שבת,234 אבל שיירת העיוורים הזאת מובלת בידי אדם פיקח, שרואה היטב. העיוורים יודעים שהמוביל יביא אותם אל מחוז חפצם, אבל העיוור האחרון בשיירה אינו בטוח בהליכתו. הוא חושש כל הזמן שמא ייתקל בדרכו בגזע עץ או באבן. האדם מן הסוג השני, שמשלב דת ודעת, משול לעיוור שאוחז בידיו של הפיקח ובה בעת מחזיק גם מקל בידו. אדם זה בטוח שיגיע אל מחוז חפצו, ולא זו בלבד אלא גם לא ייפצע ולא ייכשל.235

כך ‘הוכחתי’ לאבא שאינני חושש ממכשולים. הנאורות מסייעת לי ואינה מקלקלת. רק אחרי ששלחתי את המכתב הבנתי שבעצם כל עמלי היה לשווא. כאשר יראה אבא דפים רבים כל כך ובהם דברי חקירה ו’פילוסופיה', הוא יחשוש לקרוא בהם, וגם אם יתחיל לקרוא, כל זה לא יעניין אותו. ואכן כך היה. כשקיבל את מכתבי העלה אותו מיד באש.

מכאן ואילך כתב לי אבא רק מכתבי ‘מה שלומך’ פשוטים, על מצב בריאותו ובריאותם של כל האחרים.

פרק אחד-עשר: צרותי מתחילות

ושוב הפריצה ליובוביץ' * השפעתה על אשתי * צרותי מתחילות * אני מתרוצץ אחר תרופות * עסק ביש עם סוס * רופאים * אני שוב חושב על נדודים * אני נוסע לקאמניץ * אצל סבא בפְּרוּסְקֶה * גנֵבוֹת האַקציז * הלשנות * מעות נייר * החבר שלי * תעלולים אפלוליים


השפעתה של הפריצה ליובוביץ' על אשתי גברה והלכה. יומם ולילה עבדה אשתי בפרך, כמעט בלא הפסקה, והדבר הרס את חיי וגרם לי תסכול רב.

אשתי ילדה בת. למחרת הלידה באה הפריצה לבקרה ואמרה לה שהיא נראית מצוין ושלדעתה היא יכולה לקום מן המיטה בעוד שלושה ימים. לא מתאים לה לשכב במיטה שמונה ימים ככל הנשים היהודיות. “הרי את אשת חַיִל,” אמרה בחיוך, “ובכן, קומי מהר ככל האפשר מן המיטה.”

אשתי הקשיבה, ירדה ממיטתה – אמנם לא ביום השלישי כפי שהמליצה הפריצה אלא ביום החמישי – ומיד החלה לעסוק בכל העבודות הקשות של המחלבה: לגבן גבינה מן החלב החמוץ, לחבץ חמאה מן השמנת, לחלוב את הפרות ועוד עבודות מייגעות כאלה. כפי שהיה אפשר לצפות, חריצותה הגדולה גרמה לה התקפי שיעול ומיחושי לב. הזעקתי רופא והוא קבע כי אלה סימני שחפת.

עתה יכולתי לשכנעה שתפסיק לעבוד, ויחד נסענו לגרודנה כדי לשמוע חוות דעת מרופא אחר. לא היה ספק שהיא חולה מאוד. רק עתה, כשכבר הייתה חולה, הבינה את טעותה הגדולה. לא רק שחלתה בשל העבודה הקשה, אלא גם גרמה נזק בהרגילה את המשרתות לא לעבוד. המשרתות עבדו תמיד מעט, ואשתי עשתה את הכול. כעת לא היה מי שיעשה את העבודה, כי למשרתות לא היה חשק… לפתע השתנה הכול ונהפך על פיו, ואני רצתי ימים שלמים אחרי רופאים ותרופות.

נאלצתי לשכור מינקת לתינוקת. בית המרזח והמחלבה הוזנחו, ורוזנבלום, שלא יכול להמתין עוד, לקח ממני את המחלבה. חושך ועצב היו מנת חלקי. בבית המרזח היה מחסור במי דבש וביינות, אך לי לא היה זמן לדאוג למלא את החסר. עקב כך הצליח חוכר עשיר של בית מרזח בשכנותי למשוך אליו קונים רבים ונטל את כל פרנסתי.

מחלתה של אשתי הלכה והחמירה, ואני התעסקתי יומם ולילה ברופאים ובתרופות. זכורני כיצד לילה אחד ביקר אצלנו רופא. הוא כתב מרשם והורה להכין את התרופה בלא שהיות. לקחתי סוס מרוזנבלום ורכבתי לבית המרקחת בקריניק. חזרתי הביתה בשעה אחת אחר חצות. עצרתי את הסוס לפני הבית ורציתי לרדת מן האוכף, אך כף רגלי נתקעה באַרְכּוֹף. הסוס, שהיה גבוה במיוחד, רץ אל תוך החצר וגרר אותי על פני האדמה בעוד כף רגלי תחובה בארכוף. לבסוף נמאס כנראה גם לסוס לגרור מישהו מאחוריו והוא התחיל להשתולל ולבעוט ברגליו האחוריות. זו הייתה תוספת בלתי נעימה.

התחלתי לצעוק בקולי קולות, והצעקות הבהילו את הסוס עוד יותר. סמוך לגדר נאחזתי בעמוד וניסיתי לשחרר את הרגל, אך בלא הצלחה. כך נאבקתי, עד שלבסוף עשיתי מה שיהודי נוהג לעשות בנסיבות דומות – התעלפתי…

מהסוס השתחררתי, אך הנעל נשארה בתוך הארכוף. כמחצית השעה שכבתי כך מעולף, ורק אחר כך התאוששתי. התחלתי לצעוק – כל האירוע היה סמוך לבית – ומובן שהרימו אותי מן הקרקע, השיבו את נפשי, ואת גופי שפשפו בכוהל. לאחר שינה טובה וארוכה התעוררתי בריא ושלם.

כאשר הבאתי פעם אחת לביתי רופא מפורסם, הוא בדק את בית המרזח ומישש את כתליו. הקירות היו ספוגים שכבת רטיבות עבה. הרופא אמר כי הקירות הרטובים הללו הם שגרמו למחלת אשתי, וכי אם לא תעזוב מיד את המקום, אין לה שום סיכוי להחלים.

למען האמת, באותם ימים לא ידעתי כלל שרטיבות היא דבר מסוכן. מי בכלל שם לב לרטיבות? גם כן עניין לענות בו… חדר אחד נשאר יבש. העברתי לשם את מיטת אשתי, ואט-אט החלה לשוב לאיתנה, עד שהבריאה לגמרי.

רוזנבלום החזיר לי את המחלבה, אבל בית המרזח לא היה עוד מה שהיה. את האורחים שנטשו כבר לא יכולתי להחזיר.

ושוב התחלתי לחשוב על – – – נדודים. מקרובצי פשוט איננה בשבילי. הפריצה תהרוס את אשתי בהתפלספויות שלה על כך שצריך לעבוד למעלה מכוחותיך ושצריך כל הזמן לקמץ ולחסוך.

שלחתי לסבא מכתב בעניין זה, ובתשובתו כתב, שכאשר אבוא לקאמניץ הוא ידאג למצוא לי אחוזה. אחרי סוכות נסעתי לקאמניץ. היחידים מבני משפחתנו שעדיין גרו שם היו הדוד מרדכי-לייב וה’בן יחיד' שלו. 236 סבא עצמו גר, כפי שכבר כתבתי, באחוזת פְּרוּסְקה.237

מקאמניץ נסעתי אל סבא בפרוסקה, בדיוק בעיצומה של העונה הבוערת במבשלה. העבודה הייתה אז בשיאה. באותם ימים היו כל מבשלות היי“ש בפלך גרודנה שייכות ליהודים. בכל מבשלה היה שעון מדידה, שהראה את כמות הכוהל238 שנשאבה בכל יום. בבוקר, עוד לפני שנפתחה המבשלה, היו מגיעים גובי המס, האַקציזניקים, וחותמים את כל החביות והמכלים239 בפְּלוֹמְבּוֹת רשמיות מטעם הממשלה. 240בתחילה הסתפקו במעט פלומבות, אבל אחר כך, כשהבינו שבקלות אפשר לרמות ולהתחמק מתשלום המס, הוסיפו עוד ועוד. הסיבה למיעוט הפלומבות לא הייתה קשורה לכך שבתחילה לא ידעו כיצד לחבר אותן, אלא לעובדה הפשוטה שהאקציזניקים לקחו שוחד גדול ועצמו את עיניהם. בהדרגה עלה מספר הפלומבות שחוברו לכל המִתְקנים שבמבשלה והגיע עד שלוש מאות. אולם אז התחילו רמאויות חדשות, והאקציזניקים עצמם לימדו את בעלי המבשלות כיצד לעקוף את השעון ואיך להוציא את הכוהל עוד לפני שהוא נמדד. לאקציזניקים ולבעלי מבשלות היי”ש הייתה פרנסה בשפע, ולהם היה זה פשוט מעיין שאפשר לשאוב ממנו זהב מלוא חופניים.

אצלנו בקאמניץ היה שען ושמו מ', 241שהיה גאון אמיתי בהלכות זיוף פלומבות וחותמות אקציז. הוא עשה עבודה טובה כל כך, עד שלא היה אפשר להבחין בזיוף. למען האמת, הוא גם ידע לזייף מטבעות כסף וזהב, אך לא רצה לסכן את חייו בשל כך. לעומת זאת, פה, במבשלות, היה מזייף את כל הפלומבות והחותמות, והכול בידיעתם של גובי המס.

לו רצה, היה יכול להיות עשיר גדול. אבל הוא הפסיד את כל כספו במשחקי קלפים עם האקציזניקים. דווקא בקלפים לא הצליח. הוא אהב את החיים הטובים, וכשנסע מפעם לפעם לבריסק, היה מבזבז שם כסף רב בתוך ימים ספורים. הוא גם הלווה לאקציזניקים סכומי כסף גדולים.

בעלי המבשלות בפלך גרודנה גררו אותו ממקום למקום כדי שיעוץ להם מה לעשות כדי לגנוב כוהל. כל מעשיו היו בידיעתם של גובי המס הבכירים, שכן הוא ביקש להבטיח את חייו ולא לחשוש מאף אחד.

אצל סבא בפרוסקה עשה תעלול כזה: הוא קדח חור קטן בתוך ה’נחש' – מין צינור נחושת מפותל, שנקרא כך משום שהתפתל כנחש. בתוך הצינור הזה, ששקל כעשרה פּוּד, עבר הכוהל החם אל תוך השעון.

החור הקטן נעשה בדרך מתוחכמת מאוד. לתוכו הוכנסה צינורית, ודרכה שאבו כל יום כמות גדולה של כוהל. השיטה פעלה היטב במשך חודש ימים וסבא הרוויח לא רע, אף כי היו לו גם הוצאות רבות. כשמרמים יש תמיד הוצאות. למשל, צריך לתת למשגיח חמישים רובל בכל חודש, למפקח הנודד, שמגיע רכוב על סוסו – שבעים וחמישה, למנהל ולעוזרו – שלוש מאות. 242גם האיכרים ששאבו את הכוהל הגנוב קיבלו כסף. בסך הכול הגיעה עלותה של ההונאה הזאת לשבע מאות רובל לחודש.

אבל החגיגה לא נמשכה לאורך ימים. נמצא מי שהלשין לשלטונות הפלך, ולאחוזה הגיעה ועדת חקירה של מפקחי מס האקציז. הם הגיעו בחשאי, ומיד התנפלו על ה’נחש'; זה היה בדיוק בשעה שהאיכרים הגויים הוציאו את הכוהל. כשישה דליים כבר נשאבו, אבל לגויים היה די זמן בשביל לשאת את רגליהם ולהימלט.

המבשלה נסגרה מיד ונחתמה וכמוה גם ה’נחש', והוכן דין וחשבון רשמי. אך הכול התרחש בלילה ולא היה פנאי לבדוק כיצד בדיוק התבצעה הגנבה. שלושה שוטרים הוצבו במקום כדי להשגיח שאיש לא יסיר את החותמות. חברי הוועדה ועמם מפקד המשטרה התאכסנו באחוזה – למחרת כבר יבדקו הכול בצורה מדויקת ויסודית.

סבא הזעיק מיד את מתקן השעונים. השוטרים, שקיבלו לידיהם שוחד, השימו עצמם ישנים. ה’נחש' הוצא ממקומו, ובתוכו הושתל מעין טלאי קטן. החור נשאר אמנם אותו חור, אבל הפעם הכוהל לא זרם דרכו. בעת הצורך ידע השען כיצד לערוך ניתוח מהיר.

למחרת בשעה שתים-עשרה, אחרי ארוחת הבוקר, באו חברי הוועדה כדי לבדוק כיצד בדיוק נגנב הכוהל. אבל שום טיפה מיותרת לא יצאה – הכול עבר דרך השעון. שוב ניתן שוחד ככל שנדרש והסיפור טויח והיה כלא היה. חברי הוועדה נסעו לשלום, וסבא חזר לנהל את עסקיו בשובה ונחת. לא עבר זמן רב ומזימת גנבה חדשה הוכנסה לשימוש, אבל כבר אינני זוכר מה היה טיבה.

כמה מבשלות במחוז בריסק היו בבעלותם של פריצים, והם התעשרו בתוך פרק זמן קצר. הם גנבו בלי שום נקיפות מצפון.

וכיוון שדיברנו על השען הזייפן הגאוני, שהיה טיפוסי כל כך לימים עברו,243 כדאי לספר משהו על שנות נעוריו. הוא היה חבר שלי. למדנו יחד אצל מוֹטֶה המלמד. 244באותה העת היה מחסור במעות קטנות, ולכן הרשתה הממשלה לכל אחד לעשות בעצמו מעות מנייר בערכים קטנים מאוד, עד עשרים וחמש קופּיקות. 245

בעלי בתים רבים עשו מעות מנייר בערכים של קופיקה אחת, שתיים, שלוש, חמש, עשר, חמש-עשרה, עשרים ועשרים וחמש. כדי שגם האיכרים ידעו את ערכי הכסף, הוסיפו סימנים בצורת קווים קטנים – אלף-בית של האיכרים. כל קו היה שווה קופיקה אחת, וכך היה מספר הקווים שווה לסכום הקופיקות. אבל על המעות מחמש קופיקות ועד עשרים וחמש היו קווים גדולים יותר והם ציינו את העשיריות. 246שם המשפחה של המנפיק אף הוא נרשם על הנייר.

פתקאות כאלה נפוצו בכל הערים והכפרים שבפלך גרודנה (וייתכן שגם בערים אחרות). 247מעות קטנות, שערכן פחות מחצי רובל, היו נדירות. כמעט לא ראו מעות כאלה. כל האיכרים קיבלו אפוא פתקאות תמורת התוצרת שהביאו למכירה. את הכסף ספרו על פי הקווים – משימה לא קלה כלל וכלל. לאיכר היה קשה לספור אפילו קווים![^248]

אחרי שהאיכרים מכרו את כל סחורתם, הם השתמשו בפתקאות כדי לקנות מצרכים בחנויות, או כדי לשתות לשכרה, ואם נשארו בידם עוד כמה פתקאות, היו משכנעים את היהודים שימירו אותן בכסף. האיכרים אמנם הפסידו מזה קצת, אך היהודים המירו.

כל העיסוק במעות נייר לא היה נוח לאיכרים. ראשית, היה להם קשה לספור אותן, שנית, הם איבדו לא פעם את הפתקאות הזעירות, שאורכן היה בסך הכול כשניים וחצי סנטימטרים, ושלישית, הם הפסידו כאשר החליפו אותן.

סבא היה הראשון שהנהיג את הפתקאות הללו, אבל לימים מאס בהן.248 כל בעלי הבתים הנפיקו אותן.

לחנוונים הקטנים היה הסידור הזה מצוין. הם יכלו לתמרן בעסקיהם, וכך מעולם לא חסר להם כסף. ואם חסרו מאה או מאתיים רובל, פשוט הנפיקו ‘כסף’ ומיד הכניסו אותו למחזור. פרשת הפתקאות נמשכה כמה שנים עד שנאסר הדבר, וגם הפעם הזאת בגלל הלשנה של יהודים. כשבוטלו הפתקאות, נאלצו רבים לפשוט את הרגל, אבל הפעם בלי הביזיון הכרוך בכך.

זכורני כי באותם ימים עשה אותו נער, שהיה אז בן עשר, תעלול בפתקאות שהנפיק טרינקוֹבסקי: 249הוא הוסיף כמה קווים לפתקה של חמש קופיקות והפך אותה לפתקה של עשרים וחמש. בשום אופן לא היה אפשר להבחין בזיוף. זו הייתה עבודה מעולה.

טרינקובסקי החל לקבל פתקאות רבות שאנשים ביקשו להמיר לכסף. בתחילה לא תפש מה קורה, אך כאשר הצטברו יותר מדי מעות של ‘עשרים וחמש קופיקות’, שהוא מעולם לא הנפיק, הבין שלפניו זיוף. יש לציין כי הנער הקטן הזה הדביק חתיכת נייר באמצע הפתקה, ורק בבדיקה מדוקדקת יכלו להבחין בה. גם את זה גילו.

הזיופים הללו עוררו מהומה והתרגשות בעיירה, ואחרי חקירות ודרישות רבות הגיעו אל האשם האמיתי. מוטקה המלמד החטיף למי שעתיד להיות שען עשרים וחמש מכות חזקות – רמז לזיוף עשרים וחמש הקופיקות. בשעת ההלקאה היה על כל הילדים לספור את המכות ולצעוק בכל מכה, “קופיקה אחת”, וכן הלאה.

יום אחרי שחטף את המלקות הוא אמר לי: “שמע, חצקל, אני כבר מתחיל לחשוב על תעלול חדש עם הפתקאות. הפעם אעשה את זה ביתר הצלחה.”

“אבל, משה,” אמרתי לו, “הרי נשבעת שלא תעשה זאת שוב.” בזמן שהולקה נשבע על כך בקולי קולות לפני כולם.

“אוף!” הצטחק כדרכו של מבוגר, “גם אתה טיפש כזה? מילא שהמלמד הוא חמור, בגלל זה הוא מלמד! הרי צעקתי שאת התעלול הזה שוב לא אעשה, אבל תעלול אחר מותר לי לעשות!”

ואכן, כל זה לא היה בשבילו אלא מעשה קונדס. הוא באמת לא רדף כסף. כמו כל האמנים, ההמצאה היא שהייתה חשובה לו. הוא גם ידע לצייר נהדר.

ובכל זאת לא יכול השען להמשיך עוד זמן רב בתעלוליו. לבסוף היו הלשנות רבות והאקציזניקים רמזו לו שכדאי לשאת רגליים ולברוח. הוא נסע לאמריקה.

פרק שנים-עשר: הנסיעה לקוּשֶׁלייֶוֶה

סבא * הפריץ שֶׁמֶט * קושלייוה * אדון שמט מוליך את סבא שולל * שוכרים בשבילי אחוזה * עוזבים את מקרובצי * אני נעשה שוכר אחוזה של ממש * אצל אבא * הנסיעה לקושלייוה * צרות עד בלי די * עסק עם גויים * זאבים * “הוּ-הוּ! הוּ-הוּ!” * פחד * ביצות * חרטות * אנטון


סבא, שהיה טרוד מאוד בעסקי המבשלה, רצה לנסוע ולבקר את האציל250 שֶׁמֶט, שבבעלותו היו אחוזות רבות במחוז פְּרוּזָ’נָה.251 הוא עצמו גר במרחק שלושה-עשר מיל מקאמניץ.252 סבא כבר שכר ממנו פעם את אחוזת בַּבִּיץ' הסמוכה לקאמניץ, בשביל בנו יוסל.253 הוא השכיר את אחוזותיו בזול, ואת היהודים שחכרו אותן מעולם לא סילק מהן.

היו לו חמישה מיליון זהובים – כסף מזומן שהיה מופקד בבנק בוורשה. הוא עצמו היה זקן, אך אשתו הייתה צעירה ובתו היחידה הייתה בת חמש-עשרה. הוא תיעב חוזים. מעולם לא שינה מדיבורו. צריך רק לשלם את דמי החכירה, אבל אין זה גם אסון אם לא משלמים בזמן. שמט לא יפגע באיש.

זאת הסיבה שסבא רצה לנסוע קודם כול אליו, אבל היה קשה לו מאוד להשתחרר מעבודות המבשלה. בינתיים נאלצתי להישאר בפְּרוּסְקה. רק כעבור כמה חודשים מצא סבא זמן לנסוע אל שמט.

בדומה לרוב הפריצים, שמח גם שמט לקבל את פני סבא, אבל לסבא התברר שכל נכסיו של שמט כבר תפוסים, חוץ מאחוזונת קטנה ושמה קושלייוה.254 כל שטח המזרע של האחוזה גודלו בסך הכול כמאה וחמישים מוֹרְג. חיטה לא צומחת שם כלל, שכן האדמה כחושה, אבל יש שם הרבה מספוא – חציר בוצי שצומח גם בביצה. גם ביער צומח חציר.

“אולי תיקח את זה בשביל נכדך?” הציע הפריץ לסבא, “אשכיר את האחוזה בשש מאות רובל. הוא יסתדר יפה ויצליח להוציא משם כארבע מאות עגלות חציר. האיכרים יעשו את כל עבודות השדה בתמורה לחציר. אם תחליט לשכור את האחוזה, אסור שמישהו ידע על כך. האיכרים צריכים לזרוע בימים אלה את תבואת הקיץ, ואם ידעו ששכרת את האחוזה, הם יזרעו בצורה גרועה כל כך, עד שכל העבודה תרד לטמיון. סע אפוא לביתך בדרך אחרת ולא דרך הכפר מִיכַלְקֶה הקרוב לקושלייוה יותר מדי.”255

ככלות הכול, שמט היה נוכל גדול. אמנם דברתו הייתה מוצקה כברזל, אבל מעולם לא החמיץ הזדמנות לרמות מישהו. אם אחד המרומים התלונן, “פריץ, רימית אותי!” היה משיב בלגלוג: “אינך מתבייש לספר לי איזה טיפש גדול אתה? רק טיפש אפשר לרמות… האין זו בושה שאדם מרשה לרמות אותו כך? שמע נא, טיפש לא צריך לעסוק במסחר.”

וכאשר בכל זאת התעקש אותו אדם לברר את העניין והוכיח, שחור על גבי לבן, ששמט אכן רימה אותו, לא התרגש הפריץ הזקן יותר מדי. בגאווה מיוחדת היה משיב לטוען כלפיו: “מכאן ואילך תהיה חכם קצת יותר ושוב אל תנהג בטיפשות.”

הוא הוליך שולל גם את סבי החכם. בכוונה תחילה ביקש ממנו שלא יחזור באותה דרך, כדי שסבא לא יבחן את האחוזה. לוּ ראה סבא את המקום במו עיניו, מן הסתם לא היה שוכר אותו. לא עלה על דעתו של סבא שנכדו יצטרך לנהל מלחמה מתמדת עם האיכרים ושיחיה עזוב ובודד ביער. חסרונה של סבתא היקרה הורגש כאן יותר מתמיד. היא בוודאי לא הייתה מסכימה לעסקה כזאת.

סבא נתן לו מאה רובל דמי קדימה, ובשטר הקבלה נכתב שאחוזת קושלייוה הושכרה תמורת שש מאות רובל לשנה. בשטר לא צוין לכמה שנים מושכרת האחוזה. כמו כן נכתב שם, שאני חייב לזרוע בעצמי את השדות ושאסור לי למסור עבודה זו לידי האיכרים. הנוהג המקובל היה, שהאיכרים מקבלים תמורת עבודתם שליש מן היבול, ושני-שלישים שייכים לבעל השדה. הסעיף הזה, שתמיד נוצל לטובת השוכר, בוטל כאן כלאחר יד, ומבחינתי היה זה אסון.

סבא שאל את שמט, איך ייתכן שלכל האיכרים בכפר אין אפילו פיסת מרעה, אף על פי שלאחר המרד הוקמה ועדה והיא העניקה חלקת קרקע לכל איכר.256 מי שברשותו שדות זקוק גם לשטחי מרעה ומספוא, וכיצד יכול דבר אחד להתקיים בלי משנהו?

“אני חכם גדול מהם,” חייך שמט בארשת ניצחון. “כאשר באו אלי חברי הוועדה, נתתי לפקידים לטעום מן היי”ש המשובח שלי, ודי היה בכך… עם יי“ש אפשר לבלבל לכל אחד את המוח, ועם יי”ש משובח על אחת כמה וכמה. חברי הוועדה כתבו כל מה שרציתי. יותר מכך, גם דאגתי שברשותי יישארו חלק מאדמות האחו, שנמצאות בתוך הכפר ממש. אדמות אלה, שיכולות להניב כחמישים עגלות חציר, משמשות אותי כשוט לאיכרים. הפרות שלהם מוכרחות לעבור שם, גם אם לא בכוונה תחילה, וכאשר הן נתפסות, אני גובה חצי רובל תמורת כל פרה שאני משחרר. כך אפשר לפשוט את עורם מעליהם. אם לנכדך יש ראש טוב על הכתפיים, הוא יוכל לסחוט מהם הרבה כסף. תגיד לו… תגיד לו."

סבא, שכזכור לא עבר ליד קושלייוה, חזר שבע רצון לפרוסקה. הוא חשב שבאמת השיג בשבילי אחוזה טובה וזולה ששייכת לפריץ נוח וטוב לב. “כאשר חצקל ייכנס לשם, הוא כבר יסתדר,” שפשף סבא את ידיו בהנאה. “שמט אינו דורש תוספות למחיר שנקבע מראש ולא מתערב בעסקיו של השוכר, שיכול לנהל את עבודת האחוזה כאילו היא שייכת לו. שמט אפילו לא מציץ לכיוון שלו.”

לא התמהמהתי. שמח וטוב לב נסעתי גם אני לביתי שבמקרובצי. כמו סבא כן אני. אם הוא מרוצה, מדוע לא אהיה אני מרוצה? הודעתי לרוזנבלום שלפני פסח אסע לאחוזה שחכרתי, והוא חופשי אפוא להשכיר את בית המרזח והמחלבה לאנשים אחרים.

בהדרגה התחלתי לתכנן את המעבר לקושלייוה. אוכל לעשות זאת סמוך לחג השבועות. עד אז עלי לקנות המון דברים, ולא סתם דברים קלי ערך: פרות, שוורים, סוסים, רתמות וכל שאר הציוד הנחוץ לעבודת האחוזה. אבל את הקניות צריך לעשות מוקדם ככל האפשר. עונת הקיץ בראשיתה, והעבודה בשדה מרובה. אם אתחיל בקניות ובסידורים רק אחרי שאגיע לקושלייוה, יכלה הקיץ והשדות יישארו לא מעובדים.

כל שוכרי האחוזות המתחילים שכירות חדשה נכנסים לאחוזה בחורף, בראשית השנה החדשה, כאשר השדות מכוסים שלג. בתקופה זו הם עסוקים בהכנות ובהתארגנויות, ולקראת פסח הכול כבר מוכן ומזומן. אבל כיוון שאוכל לעבור רק בקיץ, עלי להכין את הכול מראש, בעודי מתגורר באחוזה אחרת.

כתבתי לאבא שאבוא אליו לאחוזת פַּסֶקי בחודש מרס. אקנה את מה שדרוש, אאכסן את הכול אצלו באחוזה, ובסוף חודש מאי אסע עם הציוד לקושלייוה.

בתוך כך מכרתי במקרובצי את כל מה שיכולתי. ביקשתי שבכל בתי המדרש של קריניק יכריזו, שאם למישהו יש טענות כלשהן כלפי, שיבוא אלי ויתלונן, שכן אני עומד לעזוב את המקום. למען האמת, ההכרזה בבתי המדרש הייתה מיותרת לגמרי. לאיש לא היו טענות אלי ולא הייתי חייב פרוטה לאיש. פשוט, כך היה המנהג, כפי שאומרים בליטא.257 ליתר דיוק, זו הייתה גאווה לשמה, שאיכשהו ירשתי מסבי.

הכריזו בבתי המדרש, אבל אף אחד לא בא.

כך עזבתי את מקרובצי. היו שבכו בשעת הפרידה, והקולני שבכולם היה הכומר הרוסי מאוּרְליוֹן.258 הוא לא יוכל לחיות בלעדי, כך אמר, ואם אזדקק אי-פעם לעזרתו, שאלוהים ישמור, הוא יפשוט את כותנתו האחרונה וייתן לי אותה.

לבי נקרע גם הוא בעוזבי את כל שכני וחברי הטובים, שהתיידדתי עמם כל כך. אבל אין מה לעשות, מוכרחים לנדוד. זה הגורל.

אל אבא הגעתי לבוש בבגדים ‘קצרים’, אך קבלת הפנים לא הייתה קרירה כלל וכלל. הוא חייך אלי בבת השחוק האופיינית לו ומחל לי, ככל הנראה, על כל עוונותי. האם לא יכול היה לחשוב כבר קודם שמוטב להחריש, להתעלם ולסלוח ולא לעשות עניין גדול מן המכנסיים?

כל בני המשפחה – אבא, הדוד יוסל ואריה-לייב ה’בן יחיד' – עזרו לי לרכוש את כל הדרוש לניהול הבית ולעבודת השדה. הזמנתי עגלות חדשות להובלת אלומות התבואה והזבל. קניתי מחרשות, משׂדדות ומגרפות, קניתי סוסים, שוורים ופרות – מכל הבא ליד.

בכל יום ראשון קנינו כמה דברים, וביריד יוּרִי הסואן,259 שבקאמניץ היה תמיד גדול במיוחד, הוספנו וקנינו את כל מה שעוד היה נחוץ – וזהו זה!

בחמישה-עשר במאי יצאנו בדרכנו לקושלייוה.

כשהגענו ליער של קושלייוה, ארבע ויורסטאות מן האחוזה, נפל עלינו פחד גדול: שטחים שוממים גדולים של בוץ וביצות בלי התחלה ובלי סוף.260 כמעט שעתיים נסחבנו בדרך לאחוזה. לבנו נחמץ בקרבנו.

כבר ראיתי יערות. כאשר היערות יבשים, אין לך תענוג גדול מזה. אבל כאן רק בוץ טובעני ומפחיד, מאופק לאופק, ופה אמורות הפרות לרעות?! מיד הבנתי שמרעה זה איננו מתאים לפרות. הן תשקענה בבוץ ולא תוכלנה לצאת. בהיותי במקרובצי כבר קיבלתי מושג כלשהו על עבודת השדה. אבל מה תועלת תצא מזה עכשיו? מוטב לשתוק. הכול אבוד.

בקושי גררנו את עצמנו אל תוך האחוזה, אבל כאן חשכו עינינו ממש. הייתה זו חצר עזובה ומיותמת, לא מגודרת, חרוצה בבורות ובתעלות ומלאה אבנים. בקושי צמח שם עשב.

בתוך החצר פנימה ניצב בית חשוך, ארוך כאורך הגלות, שחור, ישן ומוזנח, ואת הכול אפף שיממון, אוויר קר ומעופש. לימים התברר לי כי במשך שלוש-עשרה שנה התגוררו בבניין איכרים פשוטים.261

ועוד צרה נוספה על צרותינו: פרות רבות רעו בשדה השיפון, ממש ליד בית האחוזה – אכן, מקום מסודר למופת! הרועים שהבחינו בנו בבואנו נפוצו לכל עבר, ואילו אני ואשתי, לאחר שהתאוששנו מקבלת הפנים הזאת, התחלנו להניס את הפרות מן השדה. גירשנו אותן למכלאה262 ומנינו: היו שם תשעים ושתיים פרות. סגרנו את הדלת והברחנו את המנעול בפיסת עץ.

בתוך חצי שעה הגיעו לאחוזה כמעט כל תושבי הכפר וביקשו שאשחרר את הפרות. הם לא העזו להוציא בעצמם את הפרות מן המכלאה, אף שזו לא הייתה נעולה.

תחילה העמדתי פנים. דרשתי מהם לשלם לי רובל תמורת כל פרה, וגם הטפתי להם מוסר: הכיצד יכולים הם לרעות את הפרות בשדות לא להם. הרי הם חוטאים לאל! הם ביקשו סליחה ומחילה, ואני הוצאתי את האסירות לחופשי.

אמרתי לאיכרים, שארשה לעדריהם לרעות ליד היער שלי רק עד יום ראשון. אז נלך ללשכת הכפר263 ונחתום על חוזה שבו הם יתחייבו לעבוד למעני בעונת הקיץ תמורת הזכות לרעות בשדותי. הסטַארְשִׁינָה264 גר במיכלקה, כפר שכאמור היה שייך לאחוזת קושלייוה. ביקשתי שיקראו לו.

“אדוני, הסטארשינה,” אמרתי לו, “כנס ביום ראשון את כל תושבי הכפר, עשרים ושבע משפחות, ונדון יחד בזכויות המרעה שאעניק לכם ביער שלי. והיה ולא נגיע להסכמה ולא נחתום על חוזה, לא ארשה להם עוד לרעות את הפרות בשטח שלי.”

ביום ראשון בבוקר באו כל גויי הכפר והסטארשינה ושאלו מה אני דורש בעד זכות המרעה. התמקחנו כמה שעות, ולבסוף הסכמנו, שתמורת כל פרה או סוס, ואפילו עגל, הם יקצו לי בכל יום שני פועלים עם רִתְמָה, כלומר, עם סוס אחד.265

על כל זה שוחחנו באחוזה שלי, ואחר כך הלכנו כולנו ללשכת הכפר ושם נערך החוזה. הוספתי לחוזה את הסעיף הבא: אם אקרא למישהו לעבודה, בין פועל ובין פועל עם סוס, עליו לבוא מיד; אם אקרא לו פעמיים ועדיין לא יבוא, יהיה עליו לשלם קנס של שלושה רובלים. והיה עוד סעיף חשוב: בעונת הקציר, שלושה ימים קודם שמתחילים האיכרים לקצור את התבואה, יבואו אלי פועלים ויקצרו את התבואה שלי, ואחר כך לסירוגין – יום אחד יקצרו אצלם ויום אחד יקצרו אצלי. בתוך שבועיים עליהם לאחסן את כל התבואה שלי באסם.

הלבלר266 ניסח את החוזה וקיבל בשכרו חמישה רובלים; הוא היה כנוע כל כך, עד שללא קושי היה אפשר לקנות ממנו את כל האיכרים. הסטארשינה אף הוא החניף לי, מתוך תקווה שאולי תצמח לו מכך טובה בעתיד. החותמת הוטבעה והחוזה נחתם; זאת אומרת, הכול היה גמור וסגור.

קבענו שלמחרת בבוקר בשעה שש אבוא לכפר וארשום כמה פרות יש בכל משק בית, כדי לדעת כמה פועלים חייב כל איכר לספק לי. ואכן, למחרת היום הגעתי אל הכפר והלכתי עם הסטארשינה והסְטַארוֹסְטָה267 מבית לבית כדי למנות את הראשים. נוכחתי שהאיכרים מנסים לרמות אותי, אך בו בזמן גם מלשינים זה על זה.

זכורני שכל אחד מהם סיפר לי על שכניו שהסתירו מפני עגלים מתחת לרפת.268 שינסתי אפוא את מותני וערכתי מפקד יסודי, בעודי משסה בהם את הסטארשינה. משנתפס עגל שהוסתר כדי שבעליו יוכל להשתמט מעבודה בעד העשב הדל שהבהמה אוכלת, הרים הסטארשינה את קולו וצרח: “אתה גנב!” כאילו באמת גנבו ממני את העגל.

רשמתי יותר משש מאות ראשים. יש לי אפוא שש מאות פועלים עם עגלות ועוד שש מאות פועלים רגילים. לגמרי לא רע, אפילו די טוב.

את שטחי המרעה ליד הכפר הם קנו ממני תמורת מאה רובל ועשרים ושבעה קוצרים. הסכמנו שהחציר הבוצי יתחלק בינינו: מחצית תיקצר ותאוחסן באסם שלי ומחצית תהיה בשבילם.

האיכרים הגויים עשו את כל עבודות השדה באחוזה, מן ההתחלה ועד הסוף, ובצורה נאה ומסודרת. לשוכר אחוזה דבר כזה הוא אוצר של ממש, שכן הוא פטור מדאגות של כוח אדם לעבודות הקיץ.

פשוט לא יאמן מה שמתרחש בעונת הקציר: כשאלוהים עוזר והקיץ יבש וחרב, השיבולים מבשילות במהירות והגרעינים נושרים מיד; ויש שקורה ההיפך: האלומות269 ניצבות בשדה, והנה מתחיל גשם וצריך להוביל אותן במהירות לאחסון באסם, שאם לא כן הן תירקבנה. בתחילת האביב צריך למהר ולזרוע את תבואות הקיץ, אבל הגשם יורד והמים אינם מחלחלים ואי אפשר לזרוע. ברגע שהשמש זורחת, אפשר להתחיל בעבודה. דרושים פועלים רבים, שכן הזמן קצר והמלאכה מרובה. חורשים במהירות, משדדים במהירות וזורעים במהירות. ואם בכל זאת מאחרים, לא יהיה לתבואה די זמן לצמוח, והרי לך צרה צרורה. חייך לא יהיו קלים כלל וכלל… בקיצור, כמה שיותר פועלים יותר טוב. ואם, חס וחלילה, חסרים פועלים, הכול יורד לטמיון. שוכרי האחוזות מתרוצצים אז סחור סחור כמו עכברים מסוממים, אגלי זיעה גדולים ניגרים על פניהם והם מחפשים פועלים בנרות.

מבחינה זו יכול היה מצבי להיות מצוין, לולא חסרונותיה הרבים של קושלייוה עצמה.

קודם כול, היער של קושלייוה. גודלו היה שמונה-עשר אלף מוֹרְג, והוא גבל ביער טֶמְר, שהיה גדול ממנו. יער טמר אף הוא גבל בכמה יערות, וכך היו סביבנו רק יערות. האחוזונת הקטנה שלי עמדה בלבו של יער קושלייוה, כמו ציפור פצועה, נטושה, גלמודה וזנוחה – ישימון אמיתי. האדמה הייתה דלה וכחושה, ובשאר השטח היו רק ביצות מפחידות, בוץ, רקב ורפש, מקום שרק שדים יתאוו לגור בו. שום דרך – מעין הדרכים שנמשכות מעיר לעיר – לא עברה ביער. לא כלום. לא דרך ולא שביל.

ביער היו זאבים רבים, ואחת לשנתיים דאג מושל פלך גרודנה לערוך מצוד עליהם. זאבים אלה לא ידעו פחד מהו. הם היו מסוגלים לחטוף אווז ממש מתוך החצר שלי. זכורני איך פעם אחת, כאשר האיכרים שחרשו את השדות הקרובים לחצר ראו זאב צולע, נטשו כולם את עבודתם ובצרחות איומות התנפלו על הזאב במוטות ברזל והרגוהו. זה היה מחריד.

היו שם גם חזירי בר, שאהבו לאכול את תפוחי האדמה שבשדה.

כאשר רעו הפרות ביער, היו הרועים מתקשים לכנס אותן למקום אחד כדי להחזירן הביתה. כל רועה צעק ונהם לפרותיו שלו והוביל אותן אחת אחת. לעתים התחבאה פרה בין העצים והרועה לא יכול לראותה. הפרות היו מתפזרות בין העצים, ולכן נדרשו רועים רבים.

לכל איכר היה רועה מיוחד משלו, ובכל זאת היה זה כמעט בלתי אפשרי להוביל את כל הפרות הביתה בבת אחת, ומפעם לפעם נשכחה אחת הפרות ונשארה בלילה בחוץ. האיכרים פחדו מכך מאוד. הם חששו שהזאבים יטרפו אותה. בלילות כאלה היו האיכרים מתרוצצים ביער כמשוגעים, בחיפוש אחר פרותיהם. הם השמיעו צעקות אימים גם כדי שהפרות תכרנה את קול אדונם, גם כדי להפחיד את הזאבים.

עוד בלילה הראשון שמעתי את צעקותיהם הממושכות והעצובות של האיכרים שהתרוצצו ביער: “הוּ-הוּ!…” “הוּ-הוּ!…”

צמרמורת הייתה עוברת בגווי: יער, לילה, זאבים ואיכרים. כל אלה שלעולם לא יימנו עם חברי הטובים. הצעקות התחזקו והתקרבו: “הוּ-הוּ!…” “הוּ-הוּ!…”

בפעם הראשונה פחדנו עד מוות. שמענו צעקות נוראות ולאחריהן ראינו כמה איכרים חמושים ברובים (לכל האיכרים היו רובים). אבל כאשר הסירו את כובעיהם, בירכו אותנו באדיבות בערב טוב270 ושאלו בקול ידידותי, אף כי נואש, אם לא תפסנו במקרה את פרותיהם בשל נזק כלשהו שגרמו, הוקל לנו במקצת ואבן נגולה מלבנו.

זו הייתה קבלת הפנים שזכינו לה בלילה הראשון לבואנו לקושלייוה. שינינו נקשו. אחר כך, משראינו את האיכרים הנואשים, התעודדנו, אני ואשתי, בתקווה המוטעית, שאין כל סיבה לפחד. הם נראו כגויים טובים.

מעמדם המשפטי של האיכרים באותם ימים לא היה רע כלל וכלל. היה זה לאחר השחרור מהצמיתות. היה להם בית משפט משל עצמם, שנהנה מסמכויות נרחבות. לבית המשפט הזה, שהורכב מארבעה איכרים, אף ניתנה רשות להטיל עונש עד חמישים מלקות, אך סמכותו השיפוטית חלה על האיכרים בלבד.

כאשר ליהודי היה סכסוך עם איכר, היה עליו לפנות לבית משפט השלום.271 אם רצה היהודי, היה יכול להעביר את הדיון לבית המשפט של האיכרים. בית משפט זה היה הוגן ונטול פניות – לא נשא פנים ולא הבחין בין יהודי לנוצרי, זיכה את הזכאי והרשיע את הרשע. ליהודי גם נשמרה זכות מיוחדת: אם פסק הדין של בית משפט האיכרים לא היה לרוחו, היה יכול שלא לקבלו ולהעביר את הדיון לבית משפט השלום.

באותם ימים התייחסו האיכרים אל היהודים ביראת כבוד וראו בהם אנשים בעלי זכויות רבות. לעולם לא נשמע שאיכרים יעוללו רע ליהודים, ואם כן, היה זה נדיר מאוד. פקידי הלשכה הכפרית גם השגיחו עליהם היטב.

לאט לאט הלכנו ונרגענו, ועדיין הרעידו את לבבנו הנהמות והצרחות שהשמיעו האיכרים כל לילה.

עוגמת נפש רבה הסבו לי הפרות ששקעו באדמה הבוצית ביער. לא עבר יום בלי שפרה נתקעה בבוץ. הייתה בכך גם סכנה של ממש. פרה מטבעה היא ברייה חלושה, ואם תיתקע כמה שעות בביצה, היא עשויה להתקרר ואחר כך להתפגר.

בכל יום היה רועה בא במרוצה ובפיו אותה בשורה: “אדון,272 פרה נתקעה בבוץ!” היה צריך אפוא להזעיק מיד כמה איכרים, כדי לחלץ את הפרה מן הביצה. גם אני נאלצתי להשתרך עמם ולקרטע בבוץ העמוק, והדבר השפיע לרעה על בריאותי. הכנסתי רגל אחת לבוץ, ורק בקושי הצלחתי להוציאה, השבח לאל. עוד לא הוצאתי את הרגל האחת, וכבר בוססה השנייה במעמקים.

לעתים מצאנו את הפרות על סף מוות. לאחר שחילצנו אותן מן הביצה, היינו מבעירים אש מענפים יבשים, והפרות התחממו עד שאספו די כוח כדי לקום מרבצן וללכת הביתה. כך התעסקתי דבר יום ביומו עם פרות.

אחר כך החלה פרשה חדשה: מכירת כארבעים חלקות מרעה, שהיו מפוזרות בצדו הטחוב של היער. האיכרים מכפרי הסביבה שבאו לקנות את החלקות הללו, סחבו אותי על פני היער הלח והטחוב, רגל אחת פנימה, רגל שנייה החוצה, וחוזר חלילה, בלי קץ ובלי תִּכְלָה. הייתי חוזר לביתי כמעט בלא נשמה באפי.

חליתי מן ההתבוססות הזאת בבוץ והתחלתי לחוש בלבי. בשובי הביתה הייתי נופל על הספה, מותש ונושם בקושי, ומדי פעם עוד הוסיפה האשה: “בוא נעזוב כבר את כל הקושלייוה הזאת ונברח מכאן כל עוד אנחנו חיים.”

לעתים הצטרכתי לנסוע לעיירות הקטנות שבסביבה כדי לקנות בשווקים דברים הנחוצים לניהול הבית והאחוזה. את דרכי חזרה עשיתי לא פעם בלילה. סביבי ייללו זאבים רעבים, וכדי לגרש את המחשבות העגומות, הייתי צועק, מוחא כפיים ומצלצל בפעמון קטן. הריחוק והבדידות דיכאו אותי לגמרי.

אנשים המתגוררים בכפרים נוהגים להתארח זה אצל זה בזמנם הפנוי. אין להם יער גדול כל כך וסביבם משתרעים מרחבים פתוחים. הם מבלים איש אצל רעהו עד שעה מאוחרת בלילה ואחר כך חוזרים לביתם. אבל פה איש לא בא לבקר אותי ואני אינני מבקר אף אחד. היער הארור סגר את הדרך בפני כולם.

נטשתי לגמרי את ספרי החקירה שלי והייתי ליישובניק נידח אמיתי, לכל פרטיו ודקדוקיו. בימי ראשון ובחגים הנוצריים ביליתי עם האיכרים. לבי היה מר וכבד עלי, הרגשתי רע. ריחמתי על ילדי, על שנגזרו עליהם חיים גסים כאלה בישימון זה.

ובזוכרי את תענוגותיה של מקרובצי, את החופש, את הידידים והמכרים היקרים והנלבבים שהשארתי שם, היה לבי שותת דם מרוב צער ועוגמת נפש, עד שרציתי לקרוע את עצמי לגזרים. לשם מה היה עלי לנדוד משם לכאן?

יחסי עם האיכרים של קושלייוה היו טובים למדי. מעולם לא הענשתי אותם כאשר הזיקו פרותיהם לשטחי המרעה שלי. ככלות הכול יהודי אני, יהודי בודד שחי בכפר נידח, ואילו הם גויים רבים, רבים…

סלחתי להם על הכול. הלוויתי להם כסף כשנזקקו לו, פעמים רבות סייעתי להם בעת צרה ואפשר לומר שהתרגלתי לחיות במחיצתם. ובכל זאת נשאר האיכר זר בעיני, ואפילו יותר מסתם זר. ואין לזה קשר לכך שהאיכרים יודעים להעריך עזרה שמושיטים להם והתנהגות אנושית.

פעם אחת, באחד מימי החג של הנוצרים, יצאתי להעיף מבט בשדותי שביער. לפתע ראיתי שני שוורים רועים בתוך שדה השיפון, והרועה, אנטון, בחור כבן עשרים שנחשב לבריון הכפר, נח לו בשלווה עם משרוקיתו. חתכתי ענף מאחד העצים והתחלתי לגרש את השוורים לעבר ביתי, אבל אנטון גירש אותם אליו לכפר. אני מגרש אותם לאחוזה, ואילו הוא – לכפר. סיפרתי לסטארשינה, שאנטון לא אִפשר לי להחרים את השוורים שלו, שגרמו נזק לרכושי. ביום ראשון הובא אנטון למשפט בלשכת הכפר ונפסקו לו עשרים מלקות.

שוכר האחוזה הריהו אדם טוב, ולמה להזיק לו? משפחתו של אנטון ובראשה אחיו, הסטארוסטה פאוול, באה אלי. הם נפלו לרגלי והתחננו שאסלח לו. כשסלחתי, העריכו זאת מאוד, אבל להתייחס אלי בחיוב, זאת כבר לא יכלו. נדמה היה לי שהם חושבים תמיד רק על דבר אחד: מה אני עושה פה בתוכם? איך הגעתי לכאן? באיזו זכות תפסתי את שדותיהם? מדוע זה יהודי כמוני מסתובב כאן, בקרב יצורים שפניהם שחורים ושעירים ועיניהם זועפות, קודרות ומורעבות?

בראשית עונת הקציר באו כל אנשי הכפר לעבוד בשדות התבואה שלי. הם רצו לסיים את התחייבויותיהם כלפי מהר ככל האפשר, אך לא היה זה עניין קל ופשוט. התבואה הייתה יבשה והיה צריך להזדרז ולקצור אותה ולהובילה, השכם בבוקר המחרת, אל האסם, כדי שהגרעינים לא יתפזרו בשדות. בתוך עשרה ימים נסתיימה מלאכת קציר השיפון בשדותי וכל היבול אוחסן באסם.

תבואת הקיץ באותה שנה הייתה כה מוצלחת, עד שגויים זקנים אמרו שלא זכורה להם שנת שיפון פורייה כל כך. לעומת זאת, שעורה, שיבולת שועל, תפוחי אדמה, אפונה, כוסמת ושאר ירקות לא עלו יפה: מארבעים מוֹרְג שדות שיבולת שועל לא הצלחתי להאכיל אפילו את צמד הסוסים שלי, רק גרעינים שחורים וכחושים. עד עונת הזריעה בשנה הבאה יהיה עלי אפוא להמשיך ולקנות הכול.

רק חציר היה לי בשפע. אולי ארבע מאות עגלות.273

אבל מה יוצא לי מכל זה, כשבעצם רע לי, עצוב ומשעמם, ואינני יכול למצוא מרגוע לנפשי?

שוב ושוב, בשקט ובכאב, הרהרתי במקרובצי הטובה, הנלבבת, העליזה…

פרק שלושה-עשר: היער בוער

היער בוער * שרפה נוראה * אני אובד עצות * מצילים את חפצי הבית * כחמישים דסיאטינות מן היער נשרפו * היער שוב בוער * אני מחפש כבאים בבהילות * הסטארשינה274 * האש כובתה * תוכניותי החקלאיות * אסון חדש * הגג קורס * צרות גדולות יותר * התינוק נפל מן העריסה * מחלתה של אשתי * הילדים חולים * מתרוצץ לכאן ולכאן * יעקב-יוסל * יהודייה שחולמת חלום * הצילו! * הצוואה והשיער * שיר ערש שחיברתי


פעם אחת, בעת קציר שיבולת השועל, עמדתי ליד הקוצרים שקוע במחשבות. אחד הקוצרים היה איכר נרגן ורע לב ושמו תיאודור, שתמיד יכולתי לחוש את השנאה המיוחדת שרחש לי. לפתע פתאום פנה תיאודור לאחור וצרח בשמחה: “האחוזה בוערת!”

החוורתי. אכן, מפאתי האחוזה היתמר אל על עמוד עשן. כל עוד נשמתי באפי רצתי אל האחוזה עם עוד חמישה איכרים. ככל שהתקרבתי אל בתי האחוזה, כן ראיתי כיצד העשן מתגבר ומתפשט על פני כל היער כאריג שחור. כשהגעתי לאחוזה רצה אשתי לקראתי בצעקות שבר: “היער בוער!”

האש מתקרבת אל האחוזה ואין ספק שעוד מעט תְּאַכֵּל את גגות הקש.

לא היה לי מושג מה צריך לעשות ואיך אפשר לכבות שרפה גדולה כזאת שפורצת ביער. הייתי אובד עצות לגמרי. האיכרים אמרו שהאחוזה בסכנה, משום שהיער גדוש זרדים. זה ארבע שנים נכרתים עצים ביער כדי לשלוח אותם לדנציג,275 ומלבד זאת כבר כמה חודשים לא ירד גשם. העשב והזרדים יבשים, והרי לך חומר בְּעִירָה נפלא!

גם לפני חמש-עשרה שנה הייתה שרפה באחוזה. אז היו פה שתי מִבְשלות, אחת ליי"ש ואחת לשיכר, ושתיהן כלו בשרפה276 שפרצה ביער. כיבוי אש בשטח גדול כל כך מצריך כמה מאות אנשים.

עכשיו לראשונה יכולתי לראות כיצד שנאתם הארסית של האיכרים כלפי, שעד כה הייתה חבויה וכבושה, צפה חרש ועולה. זר אני להם, זר גמור. דם זר זורם בעורקי.

הוריתי לאשתי לנסות בינתיים להציל מן הבית בעזרת האיכרים כמה חפצים ולהוציאם אל העגלה, ואילו אני קפצתי על סוס ודהרתי להביא עוד איכרים שיסייעו בכיבוי האש. אבל הייתה זו עונת הקיץ, ובכפרים לא היה שום איכר, אף לא צל צלו של איכר. הנערים הקטנים היו במרעה, והמבוגרים קצרו תבואה בשדותיהם או בשדות שוכר האחוזה.

אני ממהר הלאה, ממשיך בדהירה עגומה ופוגש בדרכי איכרות קוצרות תבואה. אני צועק אליהן, מבקש שתפסקנה את עבודתן ותמהרנה לכבות את האש שפרצה ביער. בתמורה אני מבטיח לוותר על הקוצרים שהם חייבים לשלוח אלי בתמורה לערוגות הקַנַּבּוֹס277 שהם מעבדים באדמותי. נשי האיכרים מקבלות ממני ערוגות כדי לזרוע בהן קנבוס, ותמורת כל ערוגה כזאת אני מקבל חמישה קוצרים או עובדים אחרים.

כך דהרתי כשמונה ויורסטאות בין השדות והתחננתי לפני כל מי שראיתי שימהר ויעזור לי לכבות את אש הגיהנום. בשעת הדהרה הסתכלתי אחורנית וראיתי את העשן מכסה את כל היער. לא היה אפשר לראות את להבות האש, רק ענן סמיך של עשן אדום מעורב באש וראשו בשמים.

לבי פרפר בקרבי. לא היה זה בשל המחשבה שאני עומד להתרושש. חשבתי רק על אשתי ועל שני ילדי הפעוטים,278 שנשארו לבדם בשרפה הענקית, מוקפים שונאים מכל עבר. אשתי בוודאי תתעלף, ולא יהיה שם מישהו שישיב את רוחה. בכל אופן, הצלחתי לשכנע את כל האיכרים והאיכרות שפגשתי בדרכי לרוץ לאחוזה ולכבות את האש. אני עצמי המשכתי במרוצתי.

כשחזרתי הביתה כבר היו ענני העשן קטנים יותר. נראה שכבר כיבו את האש. האיכרים לא יצאו נפסדים מן השרפה, הרי הבטחתי לוותר להם על העבודה שהם חייבים לי.

כחמישים דסיאטינות מן היער הסמוך לאחוזה נשרפו, ובעצים אחרים הוסיפו הגחלים ללחוש. האיכרים החזיקו בידיהם זרדים ארוכים, חבטו בהם בעשב וחנקו את להבות האש. הענפים היבשים שסביב העצים נשרפו במהירות, אך העצים עצמם לא בערו. לא עזבתי את המקום עד שהאש דעכה לגמרי. הייתי שם עם עוד כמה מאות איכרים ואיכרות.

כשחלפה הסכנה, שבתי הביתה וערכתי את החישוב עם האיכרים: הם חסכו ארבע מאות עובדים! לאיכרים הזרים שעזרו בכיבוי הבטחתי כמה פּוּד חציר לכל אחד.

אבל הפרשה לא תמה בכך. שרפה ביער אי אפשר לכבות בבת אחת. למחרת בבוקר שוב החלה האש להשתולל ביער, ושוב רצתי להביא פועלים כדי שיכבו את האש. השרפות הללו חזרו ונשנו כל יום כמעט. נאלצתי להזניח את האחוזה ושוב לרוץ, דבר יום ביומו, ולהביא פועלים לכיבוי האש. אמנם ידעתי שכאשר מזעיקים איכרים לכיבוי שרפה, עליהם לבוא, אבל לא יכולתי לאלצם לבוא ועזרתם עלתה לי כסף. בכלל, שרפות בכפר הן דבר מאיים ומפחיד. חייבים להיות זהירים מאוד בעניינים האלה.

זכורני איך פעם אחת ישבתי על העשב, סמוך לקוצרים, ועישנתי סיגריה. השלכתי את הגפרור הבוער והעשב התלקח במהירות רבה, ורק בקושי הצלחתי לכבותו בעקבי רגלי. לולא פעלתי במהירות, הייתה האש מתפשטת בתוך רגע למרחק כמה ויורסטאות. מאירוע זה הבנתי, שכל תינוק, רועה או סתם אדם יכול להצית את ביתי בִּן-רגע.

בהמשך הקיץ ועד אמצע הסתיו חיינו בפחד מתמיד. זה הרס את חיי. דמי הוקז ולבי נמס. שרפות היער הללו פשוט אִמללוּ אותי.

הבטחתי לסטארשינה, שאעניק לו מתנה נאה – חמש עגלות חציר, וללבלר הבטחתי עשרים וחמישה רובל, כדי שכאשר אבקש עזרה, ישלחו אלי איכרים מן הכפרים בלי שום דיחוי. מלבד זאת גם נתתי להם יי"ש.

פעם אחת, בעיצומו של יום שישי, החל היער לבעור מחדש. האש התפשטה במהירות ובחוזקה. לרוע מזלי, היה זה אחד מימי החג הנוצריים. מיהרתי בעגלתי היישר ללשכה וחיפשתי את הלבלר. הסטארשינה, שהתגורר בכפר שלי, לא היה בביתו. הגעתי ללשכה וגם הלבלר לא היה. נאמר לי שהוא במרחק שתי ויורסטאות משם, בבית פילגשו.

רצתי לשם. הדלת נעולה. אני מקיש בדלת ומקיש – אין קול ואין עונה. אני שואל את השכנים אם ראו את הלבלר, והם מסבירים לי שהוא עם המאהבת ופשוט לא רוצה לפתוח. התחלתי להלום בדלת בחוזקה והלבלר זינק החוצה ורצה להכות אותי. הוא עצר רק כשחש את עשרת הרובלים שדחפתי במהירות לידו. פשוט לא התחשק לו לעזוב את הפילגש ולרוץ ולכנס את האיכרים.

“אני חולה,” שיקר בלי בושה.

באיומים קלים על הצרות הצפויות לו הצלחתי לבסוף לשכנעו לבוא איתי. בדרך אספנו כשלוש מאות איכרים ולמענם קניתי עשרים טֶפּ279 יי"ש, דג מלוח וגבינות.

עד שחזרתי לפנות ערב כבר פשטה האש לכל אורך היער, אך למזלי, פנתה לכיוון האחר ולא לעבר האחוזה. האיכרים אמרו שאין בכוחם לכבות אש גדולה כל כך, אבל הם מוכנים לשמור שהאש לא תתקרב לבתי האחוזה. הם יעצו לפנות אל נשיהם ולקחת מהן את הבדים שהן אורגות. את הבדים הללו יש להשרות במים ולכסות בהם את גגות בתי האחוזה.

הבטחתי לשלם להם בעין יפה. ואכן, מכל כפרי הסביבה הובאו חביות, דליים ומכלים והבדים הושרו בתוכם. שלוש מאות איכרים לגמו שנאפּס והתפרקדו על העשב בציפייה לאש העלולה להתקרב לאחוזה.

ההמתנה הזאת עוררה בי חלחלה. מסביב ליהטה האש כגיהנום, והאיכרים, שלגמו יי"ש לרוויה, שכבו על הקרקע והמתינו לה בשקט. אני רואה שהלהבות מתקרבות, אך האיכרים נשארים אדישים לגמרי. לבי מתפלץ וראשי מתפוצץ. אני משתגע!

“דע לך,” צעקתי על הסטארשינה בקול נואש, “שאסתלק לי מן האחוזה ואשאיר אותך אחראי. זכור, אתה תירקב בבית הכלא, והפריץ שמט יהרוס אותך ואת צאצאיך עד דור אחרון!”

לבסוף הזיז הסטארשינה את עצמו וצרח על הנאספים: “קדימה, נלך לכבות את האש!”

שלוש מאות האנשים שנכנסו ליער ניצבו בשורה רוחבית מול האש וחבטו והִכּוּ בה בזרדים הארוכים שבידיהם. ההמון התקדם לאטו ומילא את תפקידו: לחבוט באש… וכך זה נמשך כל הלילה. הלכו וחבטו, עד שכיבו את האש שכבר התפשטה למרחקים. להבות האש היו כה גדולות וגבוהות, עד שבכל העיירות מסביב יכלו לראותן. איש לא ישן שם באותו הלילה. כל הזמן עמדו אנשים ברחובות – כך סיפרו לי – וצפו בים הלהבות. רבים ידעו שהשרפה מתחוללת באחוזתו של יהודי וקוננו על חוסר מזלו.

בשש בבוקר כבתה האש, ושוב הזמנתי לכולם יי"ש ודג מלוח. האיכרים שתו ואכלו בעליצות. בשמונה בבוקר הופיע האַסֶסוֹר של בֶּרֶזָה280 ועמו שש מאות איכרים. לא נשאר עוד מאומה לעשות, ובכל זאת הוא לקח ממני כסף. וכי אפשר להיפטר מאססור בלי לתקוע כסף בידו? או שמא ההיפך: וכי יכול אססור להיפטר מיהודי בלי לקחת מכספו?

הגויים עודדו אותי והבטיחו לי שהאש לא תפרוץ עוד. כל העשב כבר נשרף, ואם אין עשב, ממילא אין סכנת שרפה. ואכן, כך היה.

אחרי שתמה פרשת שרפות היער, שגרמו לי להזדקן בטרם עת, חזרתי לעבודתי. היות שלא היה לי מחסור בחציר, גמרתי אומר בלבי, שכדאי לי למלא את הרפת בפרות רבות ככל האפשר. כך תהיה לי גם כמות גדולה של גללים, ואם אשתמש בהם לזיבול האדמה ואעבד אותה כראוי, אוכל להרוויח היטב. ואכן, כך עשיתי.

התחלתי להגשים את תוכניתי: ייצור המוני של גללי בקר והשבחת השדות. בסוף הקיץ פרסמתי בכל העיירות שבסביבה, שאני מוכן להאכיל אצלי בחורף פרות או שוורים תמורת חמישה רובלים לראש. שבעים בהמות הובאו אלי.

הגיע גם פריץ אחד והפקיד בידי ארבעים שוורים להאכלה בחורף. ערכנו חוזה ועל פיו היה עליו לשלם לי חמישה רובלים לראש. בו במקום נתן לי מקדמה של מאתיים רובל. בחוזה גם נכתב, כי אם ימות אחד השוורים, תהיה זו אשמתי ויהיה עלי לשלם תמורתו חמישים רובל. בסך הכול היו לי מאה ועשרה ראשי בקר, לבד מן הבהמות שלי עצמי, עשרים ומשהו.

עוד בראשית החורף התחוור לי איזו טעות מטופשת עשיתי. מחיר החציר עלה בתחילת החורף לשלושים קופּיקות לפּוד. כמה כבר תעלה לי עגלת זבל?! הרי מוטב היה למכור את החציר ולא לקחת כל כך הרבה פִּיות להאכיל. בקלות הייתי יכול להרוויח כמה אלפי רובל ממכירת החציר. בין כך ובין כך, השבחת האדמה בדומן תניב את התוצאות המקֻווֹת רק בעוד כמה שנים. תוכנית כזאת מתאימה אולי לאנשים כמו רוזנבלום, שחי חיי נסיך באחוזתו. אבל אני, שמנת חלקי חיי צער ומרירות בישימון הגדול, מוקף שרפות, זאבים ואיכרים ששונאים אותי, מן הסתם לא אשאר פה לאורך ימים. לשם מה הייתי צריך את זה? אבל ממילא הכול אבוד, כמו כל מעשי השטות שעשיתי. זה שבר את לבי.

כאשר התחילו להוציא את הדומן מן הרפת התגלו מתחת לגללים נחשים גדולים ומאיימים. האיכרים המפוחדים זעקו לעזרה והרגו את הנחשים במוטות ברזל. היו שם יותר משישים נחשים ענקיים – אורכם של אחדים מהם היה כאַרְשִין וחצי.281 הנחשים הללו השפיעו אף הם לרעה על מצב רוחי.

בחורף, כשהעבודה הייתה מועטה והלילות היו ארוכים, שוב התחלתי להתגעגע לספרים, ודיכאון ועצב גדול אפפוני.

הלילות ארוכים וגם במשך היום אין הרבה מה לעשות. אפשר פשוט להשתגע. נסעתי אפוא לקוברין, מרחק שישה מילין, אל בנו של ר' יוֹשֶׁה,282 כדי לשאול ממנו ספר. אני שואל ספר או שניים, ובתוך כמה ימים אני מסיים לקרוא אותם ושוב אין לי מה לעשות. ובכל זאת אלוהים לא נטש אותי וזיכה אותי בצרות חדשות.

בימי החנוכה, כאשר ישבתי בביתי, שמעתי לפתע קול חבטה עזה כמו רעם. כולנו רצנו לחלון וראינו, נדהמים ומזועזעים, כיצד מתמוטט הגג של הרפת הגדולה, שבה היו כל הפרות. אינני מבין כיצד נשארנו בחיים אחרי חזיון אימה כזה.

נחפזנו אל הרפת בלב הולם ורועד, והנה כל הבהמות בריאות ושלמות. מסתבר שכאשר שמעו הפרות שהגג קורס הן הוּנעוּ בחושיהן הטבעיים ונדחקו אל הקירות. הגג, למרבה המזל, נשבר באמצע. לא היה חסר הרבה שאנו עצמנו נמות מרוב פחד, ואכן, אשתי נפלה בשל כך למשכב.

הגג קרס בשל העומס הגדול של השלג שנערם עליו. באותה עת ירד שלג רב, ואני לא ידעתי כלל שצריך לפנותו מן הגגות…

לפרות לא גרם הגג המתמוטט נזק של ממש, אבל לי – די והותר. הפרות אינן סובלות קור. צריך היה אפוא להאכיל אותן במזון משובח, בעיקר חציר, והתצרוכת הייתה כפולה. כאילו להכעיס, האמיר אז מחיר החציר עד שישים קופיקות לפּוּד. כל האיכרים נאלצו למכור את עדריהם מחוסר יכולת להאכיל את הבקר. אפשר היה לקנות בהמות בחינם כמעט. פרה שעלתה קודם לכן בין שלושים לארבעים רובל, נמכרה באותה שנה בשמונה או בתשעה רובלים, ועגל בן כמה שבועות נמכר בשמונה גילדן.283

לפני פסח באו אלי האיכרים מן הסביבה ורצו לקנות ממני חציר. אמרתי להם, שלצערי אין לי מה למכור, רק חציר רקוב וקפוא מתחתית הערמה, שמוטל בפינת האסם. אבל החציר הפגום הזה היה טוב דיו בשבילם, והם שילמו לי עשרים וחמש קופיקות לכל פוד. מהעסקה הזאת הרווחתי מאה וחמישים רובל.

לולא הטיפשות שלי בעניין הזבל, יכולתי להיות באותה שנה אדם מאושר. מישהו אחר במקומי כבר היה אוכל את עצמו מרוב עוגמת נפש על שאיבד במו ידיו אוצר גדול כזה. אבל הסיבה למצב רוחי העגום לא הייתה אובדן הכסף שיכולתי לעשות, אלא מזלי הרע, הפרוסה המרוחה בחמאה, שמידי נופלת תמיד הפוכה.284 שהכול יוצא לי עקום, רע, שטותי, שאינני מתכנן כראוי, שאני נכשל בכל דבר.

לא היה לי מה לעשות, והעסקתי את מחשבותי בשאלה כיצד אצליח לעבור את החורף הארוך באפס מעשה. איש אינו מבקר בביתי, ואף אני לא מבקר איש. אולם אלוהים שוב ריחם עלי, ובטובו הגדול, כמו שאומרים, שלח אלי צרה חדשה, קשה הרבה יותר.

אשתי חלתה בטיפוס.285 הדבר קרה אחרי שטיגנה שומן של שמונה-עשר אווזים והמליחה כמויות גדולות של בשר. מיד אחריה חלו כל שלושת בני הקטנים.

ואם לא די בכך, התינוק הקטן נפל מעריסתו. כמקובל באותם ימים, הייתה העריסה תלויה בחבלים שהשתלשלו מן התקרה גבוה מאוד מעל הרצפה. הילד נפל ונחבל במצחו, ממש ליד העיניים, ונגרמה לו נפיחות גדולה. לתינוק, חולה הטיפוס, היו כאבי תופת.

בביתי גרו אז גם מלמד ומשרתת, אך שניהם נמלטו מן האחוזה לבתיהם מפחד הטיפוס. נשארתי לגמרי לבד. ייתכן שבאחוזה עבדו גם רועה אחד ואשתו, אבל הייתה להם די עבודה עם הפרות, ואני לא ראיתי אותם.

בכל העיירות שבסביבה לא היה רופא; היו רק חובשים בורים גמורים. רק בבֶּרֶזָה, שלושה מילין מקושלייוה, היה חובש מומחה, פלוני ששמו יעקב-יוסל, שנהגתי להיעזר בשירותיו. נסעתי אפוא להביאו, ואת החולים שלי השארתי להשגחתה של בת איכרים קטנה וטיפשה. בכיין גדול אני, ולכל אורך הדרך לבית החובש זלגו עיני דמעות מרות.

לרוע מזלי, הוא לא היה בביתו. לבי נפל עלי כאשר התברר לי שהחובש נמצא בתחנת הרכבת, אצל מנהל התחנה שאחותו נפלה למשכב. רצתי לתחנה כל עוד רוחי בי.

“יעקב-יוסל,” התחננתי בדמעות שליש, “רחם עלי ובוא כבר לקושלייוה. אשתי וילדי על ערש דווי! אנא, יעקב-יוסל, רחמנות!”

אבל יעקב-יוסל לא מש ממקומו. הוא חייב – כך אמר לי – לחכות עד שעה שתים-עשרה ולקבל את פני הרופא שאמור להגיע מהיכן שהוא. אני בוכה בקולי קולות, אבל מה יוצא לי מזה? מנהל התחנה מחזיק בו כמו באוצר.

לשווא זלגו הדמעות. טלגרפתי לרופאים בבקשה שיבואו אלי, ואף שלחתי עגלון לקוברין, כדי שיביא משם רופא ואיתו גם את יעקב-יוסל. גם חיפשתי יהודייה שתעזור לי לטפל בחולים, ובדי עמל עלה בידי למצוא עוזרת שתסכים להתלוות אלי. בכל העיירות באזור נפוצה הידיעה שבקושלייוה משתוללת מגפת הטיפוס בגלל הביצות.286

הושבתי את היהודייה בעגלה והלכתי לקנות כמה דברים בחנות הקטנה הסמוכה. בינתיים נרדמה האשה וחלמה, לא פחות ולא יותר, שהיא מתה בקושלייוה! היא התעוררה בבעתה ומיד ברחה לביתה. אני חוזר לעגלה – והאשה איננה! חזרתי הביתה בלי חובש ובלי עוזרת.

כשהגעתי לביתי, מצאתי את אשתי וילדי שוכבים וקודחים. התינוק, בפנים נפוחות, נאנק בייסוריו בצורה מפחידה. על השולחן החווירה פיסת נייר. מה זה? האשה כתבה צוואה שלשונה וסגנונה מאוד נשיות.287

העפתי מבט בנייר ורציתי לזעוק: הצילו!

בצוואתה הודיעה לי, לא פחות ולא יותר, עם מי עלי להתחתן…

הצילו!

מלבד הכנת צוואה הצליחה אשתי גם לגזוז את שערותיה. היא קראה למישהו שיעשה זאת בשבילה, כי איננה רוצה למות כחוטאת. לאשת איש אסור שתהיינה שערות…288

על השולחן מבהיקה הצוואה בחיוורונה, וליד מיטת אשתי מתגלגלות שערותיה השחורות והיפות… מבולבל הסתובבתי אנה ואנה והרגשתי כמי שנטרפה עליו דעתו. מוחי קדח ביאוש: מה יהיה?

ביגוני ובמצוקתי חיברתי שיר ערש עצוב ונוגה, ואותו שרתי בשעה שנדנדתי את העריסה שממנה נפל התינוק האומלל, מוכה הטיפוס והחום. עתה, כאשר אני שב ונזכר בניגון הזה, עוברת בגווי צמרמורת קרה.

וכך הייתי מנדנד את ערסל התינוק, שר את הניגון, ומפעם לפעם ניגש לחולים האחרים, שנאנחו כל אחד בפינתו.

לפנות ערב באו החובש יעקב-יוסל והרופא מפּרוז’נה, ואחרי כמה שעות הגיע גם רופא מקוברין. אולם הרופאים לא עשו דבר. מה כבר אפשר לעשות נגד טיפוס? הם שהו בבית כמה שעות, אכלו גִלְדֵי שומן ושתו תה. לְמה עוד אפשר לצפות?

שילמתי לכל אחד מהם ארבעים רובל, והם נסעו לשלום. לולא קראתי לרופא, היה לבי נוקפני. עתה, לאחר שהרופאים הגיעו, התברר שאין מה לעשות ושהם מיותרים לגמרי. הם לא השאירו אפילו מרשם של תרופות לחולים, ורק הורו לי לתת להם כמה דברים קטנים שכבר אינני זוכר מה הם.

הסמוֹבר, אני זוכר, רתח כל הזמן, ואילו אני עצמי הייתי מכרכר בלי הרף סביב החולים, מנדנד את עריסת התינוק ומזמזם את הניגון שלי. היה לי ברור, שמלבדי אין איש שיעזור לחולים. רק אני ולא אחר. עלי לאכול, לשתות ולאגור כוח, כדי שאוכל לעמוד על הרגליים ולהחזיק מעמד. אספתי אפוא את כוחותי, אכלתי ושתיתי…

חיסלתי כמה עשרות אווזים מומלחים ושתי קערות גדולות של גלדי שומן. אכלתי בלי לחשוב, כמו מכונה. אסור לי להתמוטט. אבל לישון כמו שצריך לא הצלחתי. התינוק, שבכה ויילל כל הזמן, לא אִפשר לי. כל הלילה הייתי יושב ליד מיטתו, מנדנד את העריסה ובמוחי חולפות מחשבות איומות.

לאשתי היה חום גבוה. באמצע הלילה הייתה יורדת ממיטתה, מתחננת וצועקת: “אלך אל תוך היער!” נאלצתי להחזיק בידיה כדי שלא תברח, אך היא ניסתה להשתחרר בכוח מאחיזתי ולברוח ליער. במאמץ רב הצלחתי להחזירה למיטה. ביד אחת החזקתי בה שלא תברח, ובשנייה נדנדתי את העריסה.

לא יכולתי להמשיך כך. המצב היה קשה מנשוא, זה היה איום ונורא.

שלחתי הודעה בטלגרף לקייב, אך איש לא בא משם.289 גם לא מקאמניץ. הרגשתי שזרקו אותי, ששכחו אותי. חשבתי בצער על סבתי, בֶּיילֶה-רַאשֶׁה. לוּ הייתה עדיין בחיים, בוודאי הייתה מגיעה לכאן במעוף. דבר לא היה עוצר בעדה, ומן הסתם גם הייתה מביאה עמה כמה ילדים שיעזרו לה וישיבו את נפשי.

פרק ארבעה-עשר: הפריץ שֶׁמֶט ובני ביתו

המצב משתפר קצת * אורחים * אבי ואחותי * סבא * סיגרים * טלטלות * חוזה עם איכרים * “אחים, בואו נלך!” * צ’רנוקובה * כלבו של הפריץ * אשתו של שמט * הבת * הבת בורחת עם אהובה * כיצד התעשר שמט * השערורייה שחוללה הבת * הבת מתחננת לשוב הביתה * מחזה קשה סמוך לגדר * סופם של שמט, משפחתו והונו


עד היום אינני מבין איך יכולתי חודש ימים לחיות בפחד מתמיד, בלי שינה, קרוב כל כך למחלות איומות ובמקום שכוח אל. השכנים המרוחקים – היחידים שהיו לי בכלל – פחדו לבוא אלי ולקיים מצוות ביקור חולים; אפילו הגויים התרחקו מן האחוזה שלי. מסתבר שאת משמעותה של מגפת הטיפוס הם בהחלט הבינו. שקט שרר בכול, ודממה קשה וכבדה, משרה פחד ואימה, אפפה את סביבותינו.

לאשתי ולילדים הוטב מעט, אבל אחר כך שוב עלה חום גופם. התינוק הקטן שבר את לבי ביבבותיו, אבל עד מהרה נפטר, ואת גופתו סילקו במהירות גדולה עוד יותר… שהחולים לא יראו ולא ידעו.

כאשר השתפר מצבם של החולים, התחלתי לקבל תשובות למברקים ששלחתי, ושוב פקדו מבקרים את ביתי, במילים אחרות, בדיוק בזמן שכבר לא נזקקתי להם כל כך. אבי, אחותי ואחִי הגיעו יחד,290 אבל הייתי עייף ומותש כל כך, עיני חשכו בעדי, ולכן נאלצתי להשאיר הכול להשגחתם ופשוט הלכתי לישון.

אבא שב לביתו כעבור זמן קצר, והאחרים נשארו כמה שבועות. אחריהם הגיע גם סבא לבקרני, ועד היום צר לי על שהנחלתי לו אכזבה בגלל הסיגרים שקניתי לו.

סבא עישן סיגרים של ‘מילֶרס’.291 חפיסה של עשרה סיגרים כאלה עלתה אז עשר קופיקות. באותם ימים היו סיגרים אלה מן היקרים ביותר, סיגרים שרק גבירים עישנו. מן הסתם היו טובים יותר מן הסיגרים שמוכרים היום, שכן עלי הטבק עלו אז רק שמונים רובל לפּוּד, ואילו עתה מחירם כארבע מאות רובל. גם מס האקציז היה אז נמוך יותר.292

החנווני שלי שכנע אותי לקנות מאה סיגרים במחיר רובל אחד. הם שופרא דשופרא – אמר לי – טובים הרבה יותר מ’מילֶרס'. התרשמתי מדבריו וקניתי את הסיגרים. אבל סבא פשוט הסב את ראשו במיאוס אחרי שטעם מן הסיגר הראשון.

הצטערתי על כך צער עמוק. סבא מבקר אצלי זו הפעם הראשונה מאז שהתחתנתי ואני קונה לו סיגרים גרועים…

לבסוף עזבו כל האורחים, ושוב נשארתי לבדי עם אותו שקט, עם אותה דממה מוכרת משכבר. אבל עכשיו כבר לא היה לי אכפת כל כך. אדרבה! השקט נעם לי, שכן יותר מכול רציתי לנוח, להירגע. הייתי עולה על מיטתי בין שבע לשמונה בערב ומתעורר בין שמונה לתשע בבוקר. זו הייתה שינה שטעמה כגן עדן, רצופה ובלי הפסקות. ואף על פי כן עדיין לא חזרו אלי כוחותי במלואם.

כעבור כמה שבועות כבר התחילה העבודה בשדה. אם אתה שוכר אחוזה – איזו ברירה יש לך? צריך לקנות את כל סוגי הזרעים ולהכין את הקרקע לזריעה, צריך לחרוש ולשׂדד ואחר כך לדשן. ההוצאות על כך רוששו אותי. היה צריך להשתמש במאה עגלות עמוסות זבל, ולא נשאר לי כסף לזריעת התבואה.

ההוצאות הכרוכות במחלה ובבית החולים הפרטי שהפעלתי בביתי הגיעו לחמש מאות או לשש מאות רובל. מעולם לא ניסיתי לרמות או לגלגל כספים, כפי שיהודים אחרים עושים בצר להם, ואפילו הלוואה293 לא ידעתי כיצד לבקש. והנה אני צריך לקנות שיבולת שועל ושעורים, אפונים ותפוחי אדמה, ואין לי כסף…

על אלף המכות שהוכיתי בקושלייוה נוספה עתה עוד מכה. בסוף החורף התחילו הפרות להמליט עגלים, אבל בשל יוקר החציר היה מחיר הפרות זול מאוד ולעגלים לא היו קונים. מי צריך עגלים בימים שכאלה? ועכשיו, לך ומסור אותם בחצי חינם… נאלצתי אפוא לשחוט את כל העגלים, וגרוע מזה: לאכול אותם בעצמי. אוי ואבוי לסעודה הזאת.

החורף עבר לאט-לאט, נמשך לו בכבדות ובעצלתיים, כמו בחוסר רצון, כאילו ביקש להילחם על חייו. אבל לאביב יש כוח משלו; לאחר שחלף החורף כבר אפשר היה סוף-סוף לנשום לרווחה, כמו יקיצה מחלום בלהות.

אחרי פסח חתמתי על חוזה מחודש עם כל איכרי הכפר, בדיוק כמו בשנה שעברה,294 ורק את שטח המרעה הגדול, ממש סמוך לכפר, לא הסכמתי להשכיר באותו מחיר. במקום מאה הרובלים שקיבלתי אשתקד, רציתי עכשיו מאה ועשרים. לא הצלחנו להגיע לעמק השווה.

מישהו טרח לספר לי, שהאיכרים רועים בכל לילה את סוסיהם באחו שלי ומחסלים את כל החציר. פעם, בחצות הלילה, יצאתי לבדוק אם אמנם כך הדבר. הייתי חייב לעמוד על המשמר, שכן הנזק עלול להיות גדול מאוד.

כשהגעתי למקום, פגשתי שם את כל איכרי הכפר עם סוסיהם, שזללו את החציר במלוא המרץ. כאשר ראה אותי תיאודור – הגוי הרע, שכבר כתבתי עליו – צעק אל תוך הלילה: “אחים, בואו נלך!” האיכרים זינקו על סוסיהם והסתלקו במהירות, ואילו אני נשארתי על עומדי כמי שספג מלקות. אבל למחרת בבוקר נסעתי לפּרוז’נה, כחמישה מיל מקושלייוה, והגשתי בבית משפט השלום תביעה נגד כל תושבי הכפר, עשרים ושבעה בעלי בתים.

כל האיכרים קיבלו מיד זימון למשפט בפרוז’נה, ולמחרת בבוקר כבר באו אלי כדי לשאת ולתת עמי על מחיר המרעה. לאחר התמקחות ארוכה הסכימו לתת לי מאה ועשרה רובל ועשרים ושבעה קוצרים. אינני יודע מאין קיבלתי את אומץ הלב, מי נטל ממני את הפחד והאימה מהמון גויים זועפים וזרים. אחר כך היו שהעירו לי, ש’משחק' כזה עלול להיות מסוכן. אדם כמו תיאודור יכול בִּן-רגע ומתוך דחף של שנאה פשוט להרוג בו במקום. צריך להיזהר!

עבודות הקיץ בשנה זו השתפרו מאוד והכול התארגן בצורה מסודרת הרבה יותר מאשר בשנה שעברה. אבל תחושת הסיפוק שמילאה אותי הייתה רגעית. שוב התחלתי לחוש געגועים להשכלה ולספרים, שוב חשתי חמלה על עלומי, האובדים וכלים בין גויים.

ומה יצא לי אם אצליח להתפרנס בכבוד בישימון הזה? מה יקרה אז? אחיה כאדם נבער וגס, והילדים אף הם יהיו כאלה ויחיו כאיכרים גולמניים. בחשאי כבר גמלה בי ההחלטה: מוטב להיות עני בעיר מלהיות גביר במדבר, בין זאבים.

כאילו להכעיס, בקיץ הזה התנהל הכול כשורה, ועלי להודות שהדבר גרם לי עוגמת נפש רבה… כל כך גדול היה הצער, עד שאפילו חשתי חרטה שלא נשארתי בוורשה כמלמד. שוו בנפשכם, כרך גדול!

כל הזמן חשבתי רק על זה. חדלתי לדאוג לעתידה ולטובתה של קושלייוה. המקום הזה יצא לי לגמרי מן הראש. אכן, צריך להסתלק מכאן כמה שיותר מהר.


אל ביתו של האציל שמט בצֶ’רְנוֹקוֹבה נסעתי ארבע פעמים בשנה, כדי למסור את התשלום בעד שכירות האחוזה. ארמונו של הפריץ נראה פשוט בחיצוניותו, אך בתוכו פנימה היה מפואר מאוד ויפה. סמוך לארמון רבץ כלב זועף במיוחד, וכאשר היה מישהו צריך להגיע אל הפריץ, היה עליו ללכת ראשית כול אל הסוכן היהודי, והלה היה שולח אחד מילדיו ללוות את האורח עד דלת חדרו של שמט. כולם פחדו מאוד מן הכלב הזה.295

פעם באתי אל הפריץ, וכרגיל נכנסתי תחילה לסוכן כדי שמישהו ילווה אותי, אבל איש לא היה בבית. היות שרציתי לסיים את ענייני בהקדם, ניסיתי ללכת לבדי ולא נתתי את דעתי על הכלב. כשהתקרבתי לארמון זינק עלי הכלב מאחת הפינות ובפיו הגדול ניסה לנשוך את ידי. החלונות הנמוכים של הארמון היו פתוחים לרווחה. קפצתי אפוא דרך החלון ונפלתי ישר על השולחן.

לקול צעקותי באה אשתו של הפריץ. היא הייתה צעירה, יפה ומלאת חיים, וזריזותי מצאה חן בעיניה: להצליח ולשחרר את ידי מתוך הפה של הכלב, היה זה מעשה נס וגם מעשה גבורה. מיד הורתה להגיש לי תה ומיני תקרובת ושוחחה עמי שעה ארוכה. מאז נהגה אשתו של שמט לבוא לאחוזה שלי כל אימת שנסעה לטייל. היא נטתה לי ‘חסד’296 מיוחד.

לאשה צעירה זו הייתה בת יפה, שנראתה יותר כאחותה מאשר כבתה.

כמו שקרה באותם ימים לרוב הפריצים, גם אחריתו של שמט הייתה מרה, ותחילת סופו ראשיתה בבתו.

אף כי הבת הייתה צעירה לימים, כבר היו לה מחזרים נלהבים שביקשו את ידה. באותה העת החל לבקר אותה אציל צעיר ממחוז סלונים. אמנם הוא לא היה עשיר אלא הולל ותאב חיים, אך בכל זאת גם עשה כסף פה ושם: היו לו עסקי קבלנות בפטרבורג.

עוד כשהייתה בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה נהג להביא לה מפטרבורג צעצועים יקרי ערך. הצעצועים הללו עלו כסף רב, ובאמצעותם הצליח אט-אט לקנות את לבה. כשהייתה הנערה בת חמש-עשרה נחשבה ליפהפייה בלתי רגילה, ואצילים מיוחסים ביקשו לשאתה לאשה. אבל ליזַנסקי, האציל הצעיר, כבר כבש את לבה בילדותה בצעצועים הנפלאים והיקרים שהביא לה. עתה, משגדלה, הביא לה מתנה חדשה – ארבעה סוסים קטנים, שמחירם ששת אלפים רובל, ומרכבה קטנה שרתמתה עשויה כסף וזהב. העלמה, שאהבה מאוד סוסים, הייתה מוקסמת מן הסוסונים ומהמרכבה.

שמט הזקן לא רצה שצעיר כזה יהיה חתנו. הוא חיפש ייחוס, אוצרות זהב וכבוד. אבל המתנה האחרונה מצאה חן בעיני הבחורה הצעירה, ושניהם החליטו לברוח… להתגנב ולהימלט. מה שיהיה אחר כך, כבר לא חשוב. זו תהיה עובדה מוגמרת ואיש לא יפריד עוד ביניהם.

ואמנם, באחד מימי שישי בא ליזנסקי לבקר את שמט והשתהה עד שעה מאוחרת. באותו ערב קיבל כל אחד מן המשרתים מאה רובל דמי שתיקה. אסור לאיש לדעת שהוא מתכוון לברוח עם העלמה הצעירה. ואכן, כך היה.

בשעה שתיים בלילה, כאשר כולם ישנו, כבר עמדה מרכבתו מוכנה ליד שער צדדי. הם התגנבו החוצה ונסעו לסלונים. הנערה השאירה מכתב להוריה ובו הזמינה אותם לבוא למחרת לסלונים, בשעה עשר בבוקר, ישר אל טקס נישואיה.

הזקן התעורר כהרגלו בשעה מוקדמת ושתה את כוס התה שלו. בשעה עשר התעוררה אשתו. כשהשעה כבר הייתה מאוחרת והילדה עדיין לא יצאה מחדר השינה שלה, החלו ההורים לדאוג, ואז מצאו על השולחן את המכתב.

הפריצה פרצה בבכי והתעלפה. לא די שליזנסקי אינו מתאים להיות חתנם, אלא שהוא גם שקוע בחובות מעל הראש, כמו שקרה לבני אצולה צעירים רבים. זה היה עלבון נורא. כאילו ספגו סטירה מצלצלת.

שמט הזקן, שהיה פריץ גלוי לב בסגנון הישן, נהג לספר כיצד צבר את הונו. הוא השכיר את הצמיתים שלו בוורשה ובמקומות אחרים תמורת שמונה רובלים לחודש, ואת הכסף שלשל לקופתו. כשהשכיר כמה איכרים, לבניית המצודה בוורשה297 לדוגמה, היה מוסיף איכר-משגיח שתפקידו להלקות את האיכרים שמתעצלים בעבודתם.

“בשביל מי צברתי את כל הכסף?” קונן, “בשביל הילדה… בשביל הילדה.”

וכמו שהיה מקובל אז, שלח מכתב לליזנסקי ובו כתב שאינו רואה עוד את עצמו אב לבתו ושאת רכושו יירשו ילדי אחִיו. הבת לא תקבל אפילו פרוטה שחוקה…

התפתחות זו לא הייתה לטעמו של ליזנסקי. לא היה לו כסף. הוא כבר לווה סכומים גבוהים מן היהודים שבסביבה, בהדגישו באוזניהם כי הוא נשוי לבתו היחידה של שמט הישיש והעשיר. הכסף כולו – כך אמר – ייפול לידיה של הבת. מובן מאליו שהיהודים הלוו לו ככל שיכלו, אבל כשנתפרסם מכתבו של שמט בכל הסביבה, נפסקו ההלוואות וליזנסקי נשאר חסר כול.

לבסוף כתבה הבת מכתב לאביה, ובנעימה מיואשת ביקשה את סליחתו. לאמה כתבה הבת מכתב מיוחד. היטב ידעה שכאשר תקרא האם את מכתבה היא תבכה מרה, תתעלם מדעתו של הזקן העקשן, תיסע אליה ותתפייס. הרי אמא אמורה להיות ותרנית מטבעה.

אבל הבת טעתה. האב לא רצה לשמוע עליה, וגם לבה של האם לא התרכך.

למען האמת, לאֵם לא היה איכפת כלל שבתה נשואה לקבצן. היא הצטערה רק על שנמנעו ממנה העונג הגדול, הזוהר, הראוותנות, שהיו יכולים להיות מנת חלקה לו נישאה בתהּ לאיזה רוזן. אז הייתה הופכת את העולם! הן היו יכולות לנסוע יחדיו לכל הערים הגדולות באירופה – ורשה, ברלין, פריז, לונדון, וינה – כדי לתפור לבת בגדים מתאימים, ואגב כך הייתה מבלה שנה שלמה בחוץ לארץ, קונה גם לעצמה בגדים יקרים ומפלרטטת עם הבחורים הצעירים הסובבים את בתה.

מכתבה של הבת לא שינה אפוא מאומה. הם התעלמו ממנו לחלוטין.

אבל כאשר החלה הבת לחוש את המחסור בכסף, כאשר פשוט לא היה לה ממה לחיות ובעיני רוחה כבר ראתה את חיי הדלות האיומים הצפויים לה, שלחה מכתב שני. היא כתבה שכאשר תבוא הביתה תזחל על ארבע מן השער ועד פתח הבית ותנשק את רגלי אבא ואמא. הם מוכרחים לסלוח לה על חטאה הגדול.

כשקיבל שמט את המכתב, הורה למשרתיו, במלוא החומרה, שאם תבוא הבת לאחוזה, אסור להם בשום אופן לפתוח לה את השער. הוא גם הודיע לבתו שאינו מכיר בה עוד, ושאם תבוא הביתה, לא יניחו לה להיכנס פנימה.

הבת הצעירה, שמעולם לא ידעה מחסור מהו, לא יכלה לשאת עוד את חיי הבדידות והדחקות. היא נסעה הביתה והייתה בטוחה שאביה בכל זאת יסלח לה.

כשהגיעה לאחוזה, סירב המשרת לפתוח לפניה את השער. היא התחננה בדמעות וביקשה מן המשרת הזקן שירחם עליה וייתן לה להיכנס. הרי הוא גידל אותה, נשא אותה על כפיו כאשר הייתה תינוקת ותמיד התייחס אליה בדרך ארץ. הוא בכה יחד איתה, אבל להיכנס לא הרשה לה. ניתנה לו הוראה מפורשת: לא!

ובכל זאת שלח המשרת מישהו שיודיע לשמט שבתו ממררת בבכי ומתחננת שייתנו לה להיכנס. בתשובה ענה שמט, שאם יכניס המשרת את הגברת פנימה, הוא ישבור לו את הראש במקל.

היא הבינה שישועתה לא תצמח מן המשרתים, וביאושה החליטה לטפס מעל הגדר.

בבגדיה הארוכים החלה לטפס על הגדר הגבוהה. היא נפלה כמה פעמים, אבל הדבר רק העצים את יאושה, שנמסך בה כארס. היא נאחזה בגדר בכל כוחותיה, בגדיה נקרעו, ידיה ורגליה נפצעו מן המסמרים שהיו נעוצים בגדר, ולבסוף הגיעה למעלה. אבל זו הייתה רק מחצית הדרך. עכשיו היה עליה לרדת למטה, ולכך כבר לא היה לה כוח. היא הייתה שבורה ורצוצה. זה היה מחזה נורא, שרק פריץ קמצן ופראי יכול לעמוד בו.

וכשלא יכלה עוד לרדת, השליכה את עצמה לקרקע…

האיכרים, שבאו לראות את הגברת המטפסת על הגדר פצועה עד זוב דם, הושיטו את ידיהם כדי לתפוס אותה. לולא חושיהם הטבעיים, מן הסתם הייתה מתה.

היא נחבלה עד מאוד, ומרוב פחד איבדה את ההכרה. בעקבות המהומה שפרצה, חשה האם בבהילות למקום. השיבו את נפשה של הבת, הכניסוה לבית פנימה והשכיבוה במיטה. כך עשו גם לאם, שהייתה המומה לגמרי.

ואילו שמט ישב לו, הסיגר בפיו, ולא מש ממקומו. הוא אמר, שאפילו תמות הבת, הוא ללוויה לא ילך. הוא היה רוצה שתמות.

כשהוטב מצבן של הבת והאם, החליטו להיכנס אל האב ולפייסו. הן באו יחד, והבת נפלה לרגלי אביה ביללה נוראה. היא בכתה ובכתה בלי הפוגה, ואילו הוא הוסיף לשבת במקומו ועישן את הסיגר.

אבל אז החלה גם האם לבכות. היא אמרה לשמט, שאם לא יתפייס עם בתו, גם היא תעזוב אותו. שיישאר לבד. עם גזלן כמותו אינה רוצה לחיות. היא שטחה את טענותיה באריכות, עד שלבסוף נעתר שמט לבקשתה, סייע לבתו לקום מן הרצפה והשלום הושב על כנו.

לאחר זמן מה נסעה האם עם בתה לוורשה, ודבר ראשון קנתה לה שם בגדים בעשרת אלפים רובל. אבל בעלה לא הורשה להיכנס לשטח האחוזה – לכך לא הסכים שמט בשום אופן – והבת הייתה נוסעת אליו לסלונים מפעם לפעם.

כעבור כמה שנים מת שמט. האם יצאה מדעתה וכעבור זמן קצר נפטרה גם היא. כל רכושו הרב של שמט נשאר בידי בתו, וכמקובל באותם ימים, בעלה הצליח לבזבז אותו בתוך תקופה קצרה. סופם של השניים היה מן הסתם רע ומר. אמנם סופם אינו ידוע לי, אך אני משער שכך היה, ואני סמוך ובטוח שאינני טועה.

פרק חמישה-עשר: איך צריך ללמוד

ה’גוברנטור' מסֶלְץ * מלמד * נותנים לי מלמד ‘מעולה’ * הוא אינו יודע ללמוד * אַנְטוֹפּוֹל * המלמד השני * הראשון אינו ממהר לעזוב * הבחינה * שְׁלוֹיְמֶ’לֶה * ניגון הגמרא משמח אותי * אני מתחיל ללמוד * פחד מן ה’תוספות' * על לימוד בכלל * מנהל החשבונות * איך צריך ללמוד * חיבתי לשלוימ’לה * הרב ממַלְץ' * קיץ בשדות * שלוימ’לה הולך ומתחזק * סתיו * שלוימ’לה עוזב * געגועי אל שלוימ’לה


השנה השנייה הייתה דווקא ברוכת גשמים ושוב צמח חציר לרוב. בחורף הזה כבר לא לקחתי בהמות להאכילן, כמו שעשיתי בשנה הקודמת. אבל היות שהמזל מעולם לא שיחק לי, מכרתי באותה שנה פּוּד חציר בעשר קופיקות בלבד, ורווח גדול לא היה לי.298

בחול המועד סוכות נסעתי לסֶלְץ,299 אל ה’גוּבֶּרְנָטוֹר'. אל תיבהלו, הוא לא היה מושל אמיתי, אלא יהודי פשוט, שנקרא כך על שום חוכמתו, תקיפותו וסגנון חייו האמיד.300 באתי אליו כדי שיציע לי, כמו שאומרים בליטא,301 מלמד טוב, המיטיב לדעת תנ"ך ודקדוק.302 רציתי שבָּנַי יתחילו את לימודיהם ברמה נאותה, כפי שצריך.

ה’גוברנטור' שלח את חתנו אל בית המדרש כדי לחפש יחד איתי מלמד מתאים. באנו לבית המדרש בשעת תפילת מנחה. כנהוג בעיירה קטנה, שלא רגילים לראות בה אורח, ובייחוד אחד שבא עם חתנו של ה’גוברנטור', קמו כולם בנימוס רב, סקרו אותנו מכל הצדדים וכרו את פיותיהם ואוזניהם לשמוע מה רצונו של האורח.

אף אני התבוננתי בסובבים, בצעירים הנאים שעיניהם נוצצות, שניכר היה בהם כי הם שקועים בלימוד, כבשנים קדמוניות. סיפרתי להם שאני זקוק למלמד שיודע תנ"ך ודקדוק. בין הנוכחים היה דיין זקן, והוא אמר כי הוא מכיר מלמד בדיוק כמו שאני רוצה.

“הנה,” הצביע הדיין על אחד האנשים, “הצעיר הזה יכול להיות מלמד אצלך. הוא אברך הגון, הגון מאוד… קח אותו, כדאי לך.”

התבוננתי באיש הצעיר, ובמבט ראשון הוא לא מצא חן בעיני: גבוה מדי, רחב גרם, ידיים גדולות ועבות – הוא נראה ממש כמו עגלון.

אבל היות שאמרתי במפורש כי אני מחפש מלמד למדן ומשכיל הבקי בתנ"ך ובדקדוק, מן הסתם אם המליץ עליו הדיין, הוא בסדר.

שוחחתי בקצרה עם הבחור וסיכמנו על שכר של ארבעים רובל ל’זמן‘, כולל הכול.303 הזמנתי את הדיין והמלמד לבוא איתי אל ה’גוברנטור’ ולשתות לכבוד העסקה שסגרנו. בבית המרזח של ה’גוברנטור' הזמנתי שנאפּס משובח ומיני מאפה והענקתי לדיין שלושה רובלים דמי תיווך. הדיין אמר שאינו רוצה כסף, אבל יש לו פרה, ועל כן הוא מבקש, שמיד אחרי סוכות, כאשר אשלח עגלה להביא את המלמד, כפי שסוכם, אמלא אותה חציר בשביל הפרה שלו. “פרה צריכה לאכול,” אמר בחיוך.

הבטחתי לו שאעשה כן, אף על פי שזה כבר יעלה לי חמישה רובלים. הרי הוא יהודי, דיין מכובד, אדרבה, שיהיה לו לבריאות.

אחרי סוכות העמסתי חציר על העגלה ושלחתי אותה לסלץ בצירוף מכתב שמוען ל’גוברנטור‘, לפיו על המלמד להגיע לקושלייוה בעגלה זו. המלמד בא בלא השתהות, ובערב, כאשר נכנסתי לחדר, כבר הייתה לי הזכות לצפות ב’הצגת הבכורה’. הוא לימד את הילדים שלי.

אבל למראה ההצגה הזאת חשכו עיני. ה’מלמד' פשוט לא ידע חומש. הוא החזיק בידיו כרך גדול של חומש עם ‘עבֿרי-טײַטש’ ולימד מתוכו…304

רציתי לוודא שאכן כך הוא הדבר. התקרבתי ועמדתי ליד השולחן והקשבתי כיצד הוא מלמד את פרשת נח לבני. כאשר ראה אותי עומד שם, התבלבל המלמד לגמרי. הוא עפעף במבטו אל ה’עבֿרי-טײַטש', מלמל דבר מה בשפתיו והעביר עמוד. בשגגה הפך המלמד שני עמודים, אבל הוסיף ללמד ולא השגיח כלל שהתוכן השתנה. זה ציער אותי עד מאוד.

החלטתי לבחון אותו. דפדפתי בחומש והגעתי לבראשית, פרק ב, פסוק ה. ביקשתי ממנו שיסביר לי את פירושו. הפסוק מתחיל כך: “ואדם אַיִן לַעֲבֹד את האדמה.”305 והוא מתרגם לי כך: “אדם – בן-אדם, אַיִן – עַיִן”, וכך הלאה…306

“אהה,” אני מתאפק בקושי מלצחוק, “אתה מן האנשים האלה!”

עלה בדעתי לשאול אותו משהו מפרק יד, שבו מסופר על אברהם שניצח את חמשת המלכים שנלחמו בסדום. מלך סדום ומלכי-צדק מלך שלם יצאו לקראת אברהם, ומלכי-צדק בירך את אברהם במילים האלה: “ברוך אברם לאל עליון.”307

שאלתי את המלמד: “מי היה אותו ברוך? ידידו הטוב של אברהם או ידידו של לוט?”

הוא לא ידע להשיב. הביט בשולחן בעיניים מושפלות ובקושי סינן בין שיניו: “אחד מידידיו הטובים של אברהם…”

נו, סגרתי את החומש. מה יכולתי לומר לו?!

התרגזתי מאוד על הדיין, שתקע ‘יישובניק גס’ כמוני עם מלמד עם הארץ שכזה. אכן, דיין הגון, אין מה לדבר.

החלטתי לנסוע לאַנְטוֹפּוֹל, עיירה שנודעה בלמדניה ובעשיריה.308 הגעתי לשם לפנות ערב, וכנהוג, נכנסתי לבית המדרש שבו ישבו בחורים צעירים ולמדו. סיפרתי להם לשם מה באתי ועל הצרה שבאה עלי עם אותו מלמד שאינו יודע את פירוש המילים. כולם צחקו בלבביות.

ליד השולחן ראיתי צעיר נשען בידו על גמרא פתוחה, שעליה מונחת מטפחת – סגולה לכך שהשדים לא יתחילו בינתיים ללמוד מן הגמרא הפתוחה.309 כשסיימתי לדבר עם הנאספים ביקש ממני הבחור הצעיר לסור עמו לעזרת הנשים. יש לו סוד כמוס לספר לי. וכך, בארבע עיניים, סיפר לי שהוא יליד קאמניץ. שמו שלמה, הוא חתנו של הדיין מבריסק310 ויצא לו שם של עילוי.

ובכן, הנה הסוד: הוא בן יחיד ועליו להתייצב לגיוס, אבל הוא פוחד שמא תחול הפעם חובת הגיוס גם על בעלי פְּטוֹר.311 בינתיים הוא מסתתר פה, באנטופול, לומד עם צעיר עשיר ומקבל שבעה זהובים לשבוע עם ‘שבתות’.312 הציעו לו לשמש מלמד אצל יישובניק עשיר, שהבטיח לו שמונים רובל ל’זמן', כולל הכול, אבל הוא לא רוצה לגור אצל יישובניק בכפר. אך היות שמשפחתי מוכרת לו, הוא ישמח לבוא ולהתגורר אצלי. מה עוד שבכפר בטוח יותר.

“אבל אני חייב לשאול אותך משהו,” פנה אלי בפנים מרצינות, “יש לך ש”ס בבית?"

“יש לי,” עניתי.

“שקט אצלכם?”

“שקט.”

“אם כך,” אמר בעליצות ופניו האירו, “אסע אליך בעונג רב.”

ארשת פניו הייתה חביבה מאוד, ומכל גינוניו היה ברור שהוא למדן הגון. הייתי מאושר. ראשית, יש לי מלמד טוב; שנית, עכשיו יהיה לי עם מי לבלות בישימון הגדול של קושלייוה את ערבי החורף הארוכים והקשים. הושטתי לו את ידי, סיכמנו וחזרנו אל בית המדרש.

בבית המדרש כבר התפללו מנחה. חוט של עצב נמשך על הניגון ועל המילים, ומבלי משים עלו בזיכרוני שנות ילדותי הטובות, המתוקות ונטולות הדאגה.

אחרי תפילת מעריב חזרתי לאכסניה. שלמה חיכה שם עם חפציו ועם כמה צעירים שליוו אותו – נראה שכבר אצה לו הדרך. רתמתי את הסוס, נכנסתי לכרכרה ונטלתי בידי את המושכות. המושכות מצאו חן בעיני המלמד שלי. הוא הוציאן מידי והתחיל להנהיג את הסוס בעצמו. ניכר היה שהדבר הסב לו הנאה עצומה. הוא התרגש כמו ילד. הייתה זו הפעם הראשונה שהחזיק מושכות בידיו…

הצעירים ליוו אותנו מרחק רב ומן הסתם קינאו בנו. הם התקנאו בעצם הנסיעה, בשינוי המקום, הדברים הממתיקים כל כך את עולמם של צעירים.

לקושלייוה הגענו בשעת לילה מאוחרת. ה’מלמד' הראשון עדיין היה שם, והיה עלי להכין אותו לקראת ההתפתחויות החדשות. זה לא יהיה קל.

בינתיים השכבתי את שלוֹיְמֶ’לה במיטה – טיפלתי בו כמו בבן יחיד – ואחר כך כתבתי מכתב ל’גוברנטור' והבעתי בו בגלוי את כעסי על המתנה הנאה ששלח לי. איזה שברון לב נגרם לי! איך עושים דבר כזה? הרי זה ממש פשע. סיימתי לכתוב והלכתי גם אני לישון, במחשבה שלמחרת אשים קץ לדבר. השכם בבוקר הוריתי לרתום סוס ולהחזיר את המתנה ל’גוברנטור' בסלץ, יחד עם המכתב.

אבל ה’מלמד' לא רצה לנסוע, ובדמעות בעיניו התחנן שארשה לו ‘ללמוד’ עם ילדי.

“איך אוכל לחזור לשם?” התגונן.

“איך תוכל להישאר כאן?” עניתי.

דיבורים פה, דיבורים שם – כאילו לא היו דברים מעולם. לא היה אפשר לסכם איתו דבר.

כשנוכחתי שאין עצה ואין תבונה כנגדו, הצעתי שייסע עם מכתבי אל הרב של מַלְץ',313 וכל מה שיפסוק הרב אקיים.

השוטה הסכים לכך. הוא היה בטוח שאינני נוהג כהלכה. כתבתי אפוא מכתב קצר לרבה של מלץ' ותיארתי את סיפור המעשה, והוא נסע לשם בלב מלא תקוות.

לרבנים באותם ימים היה הרבה זמן פנוי. הרב של מלץ' בחן קודם כול את העברית שלי (המכתב היה כתוב בלשון הקודש), ולאחר שזו הניחה את דעתו – אפילו יותר מן הרגיל – ניגש לגופו של דבר.

אחרי ששקל את הדברים באריכות, פסק הרב שתיערך למלמד בחינה פומבית בבית הכנסת, כדי לראות אם הוא יודע חומש אם לאו. המלמד הסכים לכך. בעיירה קטנה אין שום סודות ומכתבי התפרסם בכל מקום. לקראת הבחינה התאספו כל יהודי העיירה.

המלמד הטיפש הלך לבית הכנסת כדי להיבחן, ולא עלה כלל על דעתו שצפוי לו כישלון וביזיון. אבל לבחינה עצמה לא הצליח להגיע, שכן כבר ההתחלה הייתה רעה ומרה. בדרכו אל בית הכנסת זרקו עליו בריוני העיירה בוץ וצעקו: “המלמד מקושלייוה! המלמד מקושלייוה!”

וכשזו ההתחלה כבר ברור מה יהיה הסוף. מי ילך עכשיו לבחון אותו?

הוא חזר אל הרב כדי שייתן לו מכתב אלי. היה ברור לגמרי שלבחור הזה אין שום בושה. האיש הצעיר חזר אלי עם המכתב, והרב כתב בו, כי ברור שלפי הדין כל מה שהוא צריך לקבל ממך זה מכות. אסור לעם הארץ ללמד חומש לילדים. אבל אם בכל זאת אתה רוצה לשלם לו, תן כפי הבנתך. מילא, הענקתי לבחור עשרה רובלים ובכך שמתי קץ לסיפור המגוחך.

הקומדיה הזאת חדלה להסב לי כאב לב. הרי בסופו של דבר קיבלתי את שלוימ’לה, הצעיר החביב והלמדן, שפשוט החיה את נפשי בשממה הזאת.

העמדתי לרשותו חדר רחב ידיים, שבו ילמד ויישן. ביום ובלילה השתפך קולו ברחבי הבית וניגונו המיס את לבבנו בדרך מופלאה. אני זוכר עד כמה התקנאתי בו. וכי דבר של מה בכך הוא עונג שכזה?! הכישרון ללמוד ועמו הרצון ללמוד.

גם הוא היה מרוצה מאוד. הוא זכה לחדר שקט ומרווח, ליחס טוב ולאוכל לרוב. אוכל היה עניין גדול בשבילו, קודם לכן אכל מעט כל כך!

מלבד ההנאה שהסב לי בלימודיו בשומעי בבית את ניגון הגמרא המתוק, הוא גם הזכיר לי לא אחת את שנות בחרותי הטובות והעליזות, כאשר למדתי גם אני יומם ולילה, ‘אספתי מטבעות זהב’ ובניתי ארמונות בעולם הבא.314

איפה כל זה עכשיו?

הכול היה אז טוב ומתוק כל כך, שלעתים הייתי בוכה מן המתיקות ומן החמימות שבאמונה. היה לי אלוהים גדול ונורא, עולם הבא נהדר ומטרה לחיות למענה. אוכל להיות רב, אוכל להיות צדיק, אעבוד את אלוהים יומם ולילה. כל הדרכים היו פתוחות לפני, ברורות ומאירות. לא נותר לי אלא לגדול. כן, רק לגדול.

ושוב: איפה כל זה עכשיו?

עכשיו אני יהודי מבוגר. אבא שיש לו דאגות לרוב, עם עול פרנסה, עם קושלייוה, והנה שוב עלי לדוש את התבואה, לאחסנה בממגורות ולהתעסק כל היום עם גויים, עם גויים, עם גויים…

אבל שלוימ’לה העיר בי את החשק ללמוד, לשוב מחדש אל אותן שנות נעורים יקרות. גמלה בלבי ההחלטה לסיים מהר את כל העבודות המוטלות עלי, לפנות לעצמי זמן חופשי ולנסות שוב להתקרב אל הגמרא.

אחרי שנפלה ההכרעה שכרתי מיד עוד פועלים לדיש, שילמתי להם סכום גבוה יותר וזירזתי את העבודה. לא היה זה מעשה נבון במיוחד מבחינתו של שוכר אחוזה… אבל אני רציתי ללמוד.

שלוימ’לה אף הוא לא פסק מלהוכיח אותי על שאינני לומד כלל. עדיין לא היה לו מושג מה פירוש הדבר לשאת בעול, מה פירושה של דאגה לפרנסה.

“איך זה יכול להיות,” השתומם, “הרי אתה יודע ללמוד. בקאמניץ היה לך שֵׁם טוב. אבל אף פעם לא ראיתי אותך יושב ולומד דף גמרא.”

לך תסביר לו, ששוכר אחוזה אינו מתעניין כלל בדברים כאלה. חשוב לו יותר לקבל מחיר טוב לתבואה שלו, להוזיל את שכרם היומי של הפועלים, לטפל בגללי הבהמות לשם זיבול האדמה וכיוצא באלה.

הייתה לי עוד בעיה: היכן אלמד? ללמוד לבדי בחדר – משעמם מדי. ללמוד יחד איתו – מפחיד מדי.

עברו שמונה או תשע שנים מאז לקחתי בידי גמרא, ואם אשב ללמוד איתו בחדר אחד, צפוי לי ביזיון גדול. מי יודע? בוודאי כבר שכחתי הכול. הבעיה הזאת טרדה לא מעט את מנוחתי.

החלטתי אפוא להשיג גמרא קטנה ולבחון את עצמי בחשאי בחדרי. אקח בדיוק אותה מסכת שהוא לומד, אראה איך אני מצליח ואתן לעצמי ציון.

שלוימ’לה למד שש-עשרה שעות ביממה. הוא למד בהיגיון ובפשטות, בלי ‘תוספות’ ובלי פלפולים.315 הוא התקדם מדף לדף, כמו קצין טוב בשדה הקרב, ובתוך כמה שבועות סיים את המסכתות נדרים, נזיר, סוטה וגיטין והגיע עד קידושין.316

השגתי את מבוקשי – גמרא קטנה. התגנבתי חרש לחדרי ובפחד גדול ניגשתי לבחינה. עברתי בזהירות על הדף הראשון, על הדף השני – בחיי! זה הולך… מעודד, התקדמתי במהירות הלאה, וככל שהתקדמתי יותר, כך השתפרתי. ביטחוני גדל והלך, עד שהתרתי לעצמי לסטות מן הדרך הקלה ולחדור אל תוך התוספות הקשות.

בעבר אהבתי מאוד את התוספות הללו, אף על פי שאין הן מצטיינות בפשטות גדולה או בבהירות. כמו צללים מסתתרים בתוכם סודותיה העמוקים של הגמרא. אבל כמה נעים לפענח סודות אלה, לחשפם, להבהירם ולהתירם כמו שמתירים פקעת גדולה וסבוכה.

“נו,” חשבתי ביני לביני, “בתוספות תיעצר, כנראה, העגלה הקטנה שלי.”

אבל כמה מופתע הייתי כשנוכחתי שהעגלה מוסיפה לדהור על פני התוספות הפתלתלות, בקלות ובנוחיות, כאילו החליקה על דרך מושלגת וחלקה כראי. זה הולך!

אבל במקום אחד נעצרה העגלה, כאילו נתקעה. דחפתי ודחפתי, ושום דבר לא זז. מה עושים? קימטתי את מצחי וניסיתי בכל כוחי להבין את התוספות, אבל לא יצא מזה כלום. ראיתי שכל מאמצי לשווא, ואז חלפה לפתע מחשבה במוחי: מה יש לי להתבייש? הרי כתוב ‘ולא הבַּיְשָׁן לָמֵד’.317 קמתי ממקומי, הלכתי אל שלוימ’לה ושאלתי: “תסביר לי, מלמד שלי, מה כתוב כאן?”

הוא עיין במקום שהתקשיתי בו והתחיל להסביר לי. אבל ראיתי שבמקום להבהיר את הסוגיה, הוא מסבך אותה עוד יותר. הוא פשוט מתפלפל ומסתבך.

בין הלומדים הליטאים מקובלת דרך הלימוד הזאת: קודם כול הם עוברים על כל המסכתות שבתלמוד בצורה שטחית, ואחר כך, כשכבר בקיאים בש"ס ומכירים אותו, הם מתחילים ללמוד בעמקות וביסודיות, אך במקום להתפלפל ולהסתבך חותרים בכל עניין למצוא את הפירוש האמיתי.

מסתבר ששלוימ’לה שלי היה מצוי באותה עת רק במדרגת הבקיאות. הוא שאף קודם כול להיות בקי בש"ס ורק אחר כך להגיע אל מדרגת החריפות.318 עכשיו טרח לבלבל את ראשי בסברות ובפלפולים. אבל אני לא ויתרתי, ושלוש שעות נאבקנו בתוספות. היה ברור שהתירוץ שלו לא הצליח לענות על הקושיה ששאלתי, והוא כמעט הרים ידיים.

“אוי, שלוימ’לה, אחינו אתה,”319 טפחתי על שכמו בשמחה.

“לא, חכה עוד קצת,” צחק גם הוא בעליזות.

אבל אני הייתי שבע רצון משתי סיבות: ראשית, איני צריך עוד להתבייש מפניו; שנית, גם אוכל ללמוד מזה משהו. ככלות הכול, הוא יודע הרבה ובקי להפליא בכל הש"ס.

הקטע הזה של התוספות, ששנינו לא הצלחנו לעמוד על טיבו, עשה עלי רושם חזק. השתוקקתי לנסוע אל רבה של מלץ' ולבקשו שיבאר לי את העניין. בכל מה שקשור בלימוד אסור להתעצל. ואכן, למחרת נסעתי אליו. הרב השיב על הקושיה, אבל גם הוא הניח אותה בלתי מחוּורת, ולמעשה, ענה רק על חציה. חזרתי אפוא לביתי מרוצה רק למחצה.

רק מעטים לומדים בצורה יסודית. רובם רצים על פני הש"ס בשטחיות ובמהירות.

בדרכי חזרה ממלץ' לביתי עברתי במשרד שבו נוהלו עסקי היער. מנהל החשבונות היה חסיד מפולין, שהשיא זה לא כבר את בתו ללמדן מוצלח. קשרתי את סוסי ונכנסתי אל האברך הצעיר שישב ולמד. שמתי לב שאף הוא לומד את מסכת קידושין והוא עומד ממש בראשיתה. אם הוא רק בהתחלה, חשבתי לעצמי, אין כל טעם לטרוח ולדון עמו. המשכתי אפוא בדרכי.

לאחר כמה שבועות, כשנסעתי לרב ממלץ', שוב נכנסתי לראות את האברך הצעיר. אולי בכל זאת אצליח לשוחח עמו על אותה סוגיה? אבל שמתי לב שבכל השבועות הללו הוא לא התקדם יותר מארבעה דפי גמרא. לתומי סברתי, שמן הסתם למד מסכת אחרת באותה עת, אך בתשובה לשאלתי אמר: “לא, אני לומד רק את מסכת קידושין.”

“הייתכן?” התפלאתי, “אתה לומד רק דף גמרא אחד בשבוע?”

והוא השיב: “אני יושב וחושב אילו קושיות עלי להקשות. אני לומד קטע קצר ושואל את עצמי מה הן הקושיות שעולות ממנו.”

פליאתי גברה: “מה זאת אומרת לחשוב ולהקשות קושיות? הרי תוכל לשבת כך שנים וכל לימודיך יהיו לשווא? קודם כול צריך ללמוד את הש”ס כולו, ורק אחר כך להתעמק בקושיות."

“אצלנו בפולין לומדים כך,” ענה הבחור בנחת.

משכתי בכתפי ועזבתיו לנפשו. גם כן לימוד! אין ספק, צורת לימוד כזאת גרועה ובלתי מעשית. נואשתי לגמרי מן הלמדנים הפולנים.

הלמדנים הפולנים נסחבים זמן רב מדי ובלי סיבה, ואילו הליטאים, כאשר הם עוברים בפעם הראשונה על הש"ס, רצים מהר מדי. במקום החיפזון דרושה להם יתר מתינות, יתר העמקה. לוּ נהגו כך, היו התוצאות טובות יותר.

כשבנו של דודי ר' ליפא320 היה בן חמש-עשרה, הוא כבר היה בקי בשש מאות דפי גמרא והפליא את גדולי הלמדנים.321 חותנו בחן אותו בצורה כזאת: הוא נעץ סיכה בגמרא ושאל לאיזו סוגיה הגיע החוד. הנער התבונן, קימט את מצחו, חשב וחישב וקלע בדיוק למטרה.322

הוא היה מתמיד מאין כמוהו, שלמד שמונה-עשרה שעות ביממה. הוא ניחן בזיכרון מדהים, על-טבעי, ואף כי ידע את הגמרא בעל-פה, לא הבין אותה אלא רק בצורה שטחית. אחרי חתונתו נסע אל ליפא’לה, רבה של ביאליסטוק,323 לשאול בעצתו כיצד להמשיך ללמוד. אמנם הוא בקי בש"ס, אבל הוא חש כי אינו מבין אותו לעומקו. ר' ליפא’לה הורה לו כיצד יקנה לעצמו את מידת ההעמקה, כיצד יש להבין סוגיה באופן יסודי, ובזכותו הצליח האברך הצעיר להגיע למטרתו.

וכך גם אני, בהדרגה התקדמתי בלימודי בהשפעתו של שלוימ’לה חביבי.

במשך כל החורף נסעתי פעמיים בשבוע אל הרב ממלץ'. התקדמתי הרבה, אך בה בעת הגעתי להכרה העצובה, שאינני למדן ואינני משכיל, לא זה וגם לא זה. אני עומד על פרשת דרכים – לא לכאן ולא לכאן. אנשים זרים חשבו אותי ללמדן גדול, ולא פעם הכאיבה לי טעותם זו עד מאוד.

וכמו שקרה לי תמיד, גם זה היה אבוד.

בין כך ובין כך, רוויתי עונג באותו חורף. הייתי מרוצה ושמח. כמו תמיד היו ענייני הפרנסה צדדיים, לא הקדשתי להם מחשבה רבה. מוחי ריחף בין סברות תלמודיות נעלות.

שלוימ’לה נחקק עמוק בלבבי. הוא היה צעיר נלבב וחרישי, הגון מאוד וחרוץ מאוד, שבדרכו השקטה והבלתי מורגשת הצליח להשפיע על זולתו. עד היום אני מוצא את עצמי מתגעגע אליו מדי פעם.

בפסח, אני זוכר, עשיתי מעשה קונדס שאחר כך התחרטתי עליו. ישבנו סביב שולחן הסדר, שהיה ערוך בכל טוב, אוכל מבושל ואפוי. לקראת ימי החג הראשונים שחטתי שלושה עגלים גדולים ועוד תרנגול הודו שגידלה אשתי.

שלמה שלי האביס את עצמו, בלי עין הרע. את חלקו באפיקומן הגדלתי בצורה מוגזמת, וכשהגיעה שעת אכילתו, ראיתי שזה כבר למעלה מכוחותיו.324 היות שהיה אדוק מאוד, התאמץ לאכול את חתיכת המצה הגדולה עד תומה. כשראיתי שכמעט סיים, הוספתי לו, בלי שראה, חתיכת מצה ועוד חתיכה – כאילו הכול שייך לאפיקומן שלו. שלוימ’לה אכל ואכל עד שפניו החווירו. הוא רץ למבואת הבית, ושם הקיא.

אינני יודע היכן נמצא עתה שלוימ’לה האהוב והטוב שלי, אבל באשר הוא שם, אני מקווה שסלח לי. אלוהים עֵדִי, שמרוב אהבה ותענוג הפרזתי אז בשתיית יין… וכשיהודי כבר שותה פעם, הוא משתכר מיד.

כשנגמר החורף התחילו עבודות השדה. השמש, היער, האוויר הצח – כל אלה ניתקו אפילו את שלוימ’לה מלימודי הגמרא. שנינו כבר לא למדנו. התהלכנו בשדה, התענגנו על זיו החמה, רכבנו בסביבה כדרך הפריצים. בהלכות רכיבה, דרך אגב, הוא לא היה מרשים במיוחד. הוא פחד מאוד מסוסים, פחד מהם אך גם נמשך אליהם, כדרכם של החלשים שנמשכים אל החזקים והבריאים.

כך עבר לו הקיץ. שלוימ’לה בילה עתה בשדות יותר מאשר ליד הגמרא. השמש חיממה את עורקיו הקפואים. הוא התחיל לחיות. עכשיו התחוור לו, ששמש, אוויר, יער ועבודת השדה גם הם עניין לענות בו.

בזכות שלוימ’לה לא חשתי כיצד הקיץ חולף. הנה, עוד מעט כבר סתיו, ריחות של אלול, עלים נרקבים, עלים נושרים.

ולדאבון לבי, בדיוק לפני ראש השנה, נסע שלוימ’לה לביתו. קראו לו להתייצב לגיוס. אביו הצליח לדחות את התייצבותו לאותה שנה. אחרי עזיבתו הייתי במצב רוח רע במיוחד, וזמן רב לא יכולתי למצוא מרגוע לנפשי. לבי שתת דם בשל הצעיר הזה.

זמן מה לאחר שעזב קראתי ידיעה מגרודנה בעיתון ‘המליץ’,325 שעליו הייתי מנוי, ששלמה, העילוי מקאמניץ, חוּיָל והוצב בגרודנה, וכל בני העיר משתדלים למענו.

הידיעה הזאת דיכאה את רוחי, אך בתוך זמן קצר התעודדתי: בסופו של דבר שלוימ’לה בכל זאת יצא לחופשי. קהילת גרודנה הוקירה את כישרונותיו וחסה עליו.

פרק שישה-עשר: הנסיעה לקייב

שוב אני רוצה לנדוד * החוזה עם שמט * גיסי מקייב * אני משקה סוסים * תוכנית נסיעה לקייב * סבא * אצל שמט * הטפת מוסר מסבא * אני מוכר הכול * אך ורק קייב * הנסיעה * ברוך הבא! * פשיטות * אני שוכב מתחת למיטה * אימה * בכי * יאוש וחרטה * האסיר היהודי


לאחר נסיעתו של שלוימ’לה התחלתי לחשוב ברצינות על עזיבת המקום הנידח הזה. עם הפריץ שמט חתמתי על חוזה לשלוש שנים, אך למען האמת היה אפשר להישאר כאן לנצח. הייתה לו מין מסורת כזאת לתת לכל אחד משוכרי אחוזותיו שטר לשלוש שנים, ואם ביקשו אחר כך להמשיך ולהתגורר במקום, מעולם לא ביקש מהם תוספת.

במילים אחרות, לוּ רציתי הייתי יכול להישאר בקושלייוה זמן בלתי מוגבל, אפילו לאחר ששמט ימות. בתו אף היא לא הייתה משנה נוהג זה, אלא אם כן הייתה מחליטה למכור את האחוזה, ואז הייתי חייב למצוא פרנסה חדשה. בחלוף הזמן הייתי מן הסתם מתרגל לחיים האלה, ויכול להיות שגם המצב היה משתפר.

בדיוק בזמן שהעסקתי את מחשבותי בשאלה כיצד לעזוב את קושלייוה, עבר גיסי, אהרן ציילינגולד,326 מפינסק לקייב. עיר זו החלה אז להיות אבן שואבת ליהודים.327 בימיו של אלכסנדר השני לא הציבו מכשולים בדרכם של יהודים שרצו לגור בקייב ועל כן רבים מהם נדדו לשם. נהר הדְנְיֶפְּר נעשה נקודת מפגש של יהודים, שכן רוב סוחרי התבואה העבירו דרך נהר זה את סחורתם ליֶקַטֶרינוֹסְלַב, ניקוֹלַאיֶב, קְרֶמֶנְצוּ’ג ועוד.328

בהדרגה נעשתה קייב מרכז הסחר היהודי בכלל. אמנם לא היה זה מסחר חופשי לחלוטין; מפעם לפעם הייתה משטרת קייב עורכת את ה’פשיטות'329 הנודעות שלה, שלהוותנו עד עצם היום הזה לא חל בהן שינוי לטובה. ואף על פי כן יכול היה יהודי לשרוד, מפני שתמיד שאל את עצמו אותה שאלה: היכן טוב יותר?

לבעלי מלאכה היה בין כה וכה מותר לגור שם ולעסוק במסחר. לא היה קשה לקבל תעודת אוּמָן,330 ולא היה חשוב כלל איזה סוג של אומן – זגג, יצרן דיו, יצרן חומץ – העיקר שיהיה אישור. לחברי הגילדות הראשונה והשנייה הותר ממילא להתגורר בעיר.331 וכך פשיטות המשטרה לא זכו להצלחה רבה, והיהודים, השבח לאל, היו אז במצב טוב הרבה יותר ממצבם כעת.332 במקרה הגרוע ביותר היו נותנים קצת שוחד…333 הסגולה היהודית הישנה. היו יהודים שקיבלו תעודת טבח; האם יש יהודי או יהודייה שאינם יודעים לבשל קרוּפְּניק עם קצת בשר? כך זה התנהל, ובקייב קמה קהילה יהודית גדולה עם מסחר, עסקים, מלאכה ועוד.

גיסי עבר עם משפחתו לקייב ופתח שם אכסניה יפה. אשתו ניהלה את המלון, ואילו הוא עסק בדברים אחרים. באותה העת התגלגלו בקייב הזדמנויות פז. הוא חשב שאני עושה עסקים נפלאים בקושלייוה, ולא עלה כלל בדעתו להעביר334 גם אותי לקייב. והנה קרה מקרה ובית אביו שבפינסק נשרף והוא נסע לשם כדי לגבות את דמי הביטוח,335 כשלושת אלפים רובל. אם כבר נמצאים בפינסק, למה לא לקפוץ אלינו לקושלייוה, הנמצאת לא הרחק משם? הוא רצה לבוא במפתיע ו’לתפוס' אותנו ממש בתוך חיי היומיום, ונדמה שבאמת הצליח בכך.

באחד מימי שישי עמדתי ליד הבאר והשקיתי את הסוסים: דליתי מים מן הבאר אל תוך השוקת ושלושה סוסים עמדו ושתו. בדיוק אז צץ לו גיסי בלי שראיתיו. רגע עמד והביט בי משקה את הסוסים, ורק אז ראיתיו.

אחר כך, כאשר כבר ישבנו בבית, לא פסק להתפעל מכך, שצעיר כמוני, שחבש זמן רב את ספסלי בית המדרש, יודע לטפל בסוסים. אפילו שאיבת מים מן הבאר העמוקה ושפיכתם לשוקת נראו לו דבר פלא.

“תמיד חשבתי,” אמר, “שאתה טיפוס רכרוכי, שיודע רק לכתוב אלי מכתבים נמלצים וארוכים. עכשיו אני רואה שאתה ברוך כישרונות. בוא, סע איתי לקייב ושם תעשה עסקים מצוינים.”

ואז החל לספר מעשיות על מאות יהודים שבאו לקייב יחפים ממש, ובתוך כמה שנים היו לגבירים שהונם נאמד במאות אלפי רובל. בקייב אפשר להיות גביר במהירות הבזק, ממש על רגל אחת.

גיסי לא היה צריך, כמובן, להתאמץ כדי לשכנע אותנו, ולאחר שעזב החלטנו לסיים במהירות האפשרית את עניינינו בקושלייוה ולנסוע לקייב. התחלתי להתמסר לכך בכל המרץ. בחודשים שנשארו עד ראשית השנה הבאה336 המרתי את כל רכושי לכסף מזומן. בזה אחר זה, מכרתי את הפרות והעגלים, את השוורים והסוסים, הרתמות והחציר ואת כל שאר הציוד של שוכר אחוזה. לא התמקחתי על המחיר, העיקר להיפטר מהר מהכול, לחסל ולמכור.

כשסיימתי למכור את הכול ביקשתי מסבא להצטרף אלי לנסיעתי אל הפריץ ולעזור לי להגיע איתו לעמק השווה. הפריץ היה מופתע לגמרי. הוא חשב שאשאר בקושלייוה עד סוף כל הדורות. סבא נלווה אלי, וגם עם הפריץ סיימתי את עסקי.

הפריץ אמר אז לסבא: “החלטתו של נכדך לעזוב את קושלייוה היא מעשה מטופש מאוד. הוא שוכר את האחוזה בזיל הזול. כבר מזמן הציעו לי בשבילה אלף ומאתיים רובל, אבל אני שונא התמקחויות. בעתיד אולי הייתי מחכיר לנכדך גם את האחוזה שלי. אני כבר זקן ואינני יכול להתמסר עוד לדברים האלה. אמנם נכדך אדם הגון, אבל אם הוא לא מעוניין בכך, אם אצה לו הדרך לברוח מפה, שילך ושיהיה בריא.”

“אתה באמת מוכן להחכיר את אחוזתך?” תפס אותו סבא בדבריו.

“כן,” ענה הפריץ הזקן והנהן בראשו.

“אם כך,” אמר סבא בנחרצות, “הוא לא עוזב! הוא נשאר פה.”

“לא!” התכעס שמט, “עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא כבר לא מוצא חן בעיני. ברגע שהוא רוצה לנסוע מפה, מבחינתי הוא כבר לא יכול להיות שוכר אחוזה.”

סבא כמעט יצא מדעתו.

“מה זאת אומרת? הייתכן?” אמר לי אחר כך מנהמת לבו. “הרי היית יכול להיות מאושר. גזלן! היית יכול להתעשר.”

הוא לא היה מסוגל להירגע.

“מה מושך אותך כל כך לעיר? מה אתה חושב שתמצא שם? רבים שם על כל גרוש ומתקוטטים על פרנסה. נחיה ונראה – עוד תתחרט שעזבת את יערות קושלייוה. לוותר על פריץ כזה וללכת? יש לך מושג מה זה למצוא פרנסה בעיר?” הוא נעץ בי את עיניו במבט נוקב. “הלוואי שאתבדה, אבל אתה עוד תתלוש את שערותיך בשל כך.”

אבל כבר לא הקשבתי לדבריו. שיגיד מה שהוא רוצה, אני נוסע לקייב! עיר גדולה, אנשים רבים, אפשר לשוחח, להיפגש, להתווכח, לדון בשאלות נשגבות. קושלייוה כבר לא בשבילי.

סבא נסע לדרכו במצב רוח עגום, ואני נפטרתי מכל רכושי בכפר.

לאחר שהכול נמכר, העברתי את בני משפחתי לקוברין.337 האשה והילדים ימתינו לי שם זמן מה עד שאתארגן. נסעתי לקייב לבדי.

הגעתי לקייב ביום שישי בבוקר, ובמצב רוח מרומם נסעתי אל האכסניה של גיסי, שהייתה על שפת הדנייפר.338 עם כניסתי מיד שמתי לב כי מראה פניו אינו כתמול שלשום. חיוכו העליז, כפי שזכרתיו מביקורו בקושלייוה, נעלם מפניו. כאשר שאלתיו לסיבת השינוי, השיב לי גיסי, שבחורף האחרון פשט ויינשטיין את הרגל בשל חוב של שישה וחצי מיליון רובל.339 פשיטת הרגל הזאת זעזעה את כל קייב, שכן מי לא היה קשור לוויינשטיין! מלבד הבנקים הגדולים היה חייב גם לאנשים פרטיים יותר משלושה מיליוני רובל. הנחשול האדיר הזה של פשיטת הרגל גרף עמו שלושת אלפים רובל במזומן מכספו של גיסי, והוא הפסיד גם עסקאות עתידיות, שמהן ציפה להרוויח כחמשת אלפים רובל בשנה. עתה, עם בואי לקייב, היו כל העסקים, ‘השבח לאל’, תקועים עמוק באדמה, וחיי המסחר היו הרוסים לגמרי. חוץ מן האכסניה לא נותרו לו, לגיסי, שום עסקים, וקשה להתפרנס רק מהלנת אורחים, בייחוד אחרי שהתרגל לחיי רווחה.

ברוך הבא! אכן, זאת הייתה קבלת פנים ‘הולמת’ לתקוות הגדולות שטיפחתי. הגעתי לקייב בדיוק בזמן הנכון. הנה הגעתי, אני פה, וקייב ממש מחכה לי. החלפתי את קושלייוה בעיר גדולה, והרי לך… מיד, בתוך רגע, תקף אותי יאוש נורא ודיכאון. חשתי כאדם שהתעוור לפתע. מה עשיתי? איך יכולתי לזרות לרוח חיים מבוססים כל כך שהיו לי? איך העזתי? איך אצליח לפרנס עכשיו אשה וילדים? ובכלל, איך אני, יהודי כפרי, העליתי על דעתי להתפרנס בעיר גדולה והומייה? מי זקוק לי פה? מי מחכה לי? מי מעוניין במציאה גדולה כמוני?

היאוש שלי היה, כנראה, גדול כל כך, עד שבני הבית לא יכלו שלא לחוש בו. גיסי, שהחליט כי מוטל עליו לשפר את מצב רוחי הירוד,340 אמר לי: “קודם כול, תתנהג כמו בן-אדם![^342] הרי מפשיטת הרגל הזאת לא הפסדת מאומה. מה פשר הדיכאון הזה? אולי מכל האנשים שבקייב יעזור אלוהים דווקא לך?”

כדי לשמח אותי הלכנו לקראת ערב אל השטיבל של חסידי קארלין.341 עליזות רבה שרתה במקום ומצב רוחי הרע התפוגג. יהודים מחאו כפיים, רקעו ברגליים וקיבלו בשמחה את פני השבת. כבר הספקתי לשכוח את סוג ההמולה הזה, ושוב נדמָה לי שאפילו הקירות מוחאים כף ומצטרפים לשירת ‘לכו נרננה’.

המחשבות העגומות כבר הסתלקו להן ממני. בבית שרנו, אני וגיסי, ‘שלום עליכם’ בעליזות. לשולחן הסבה עמנו קבוצה בת כעשרים יהודים, ביניהם סוחרים גדולים, חנוונים עשירים, מתווכים נכבדים וכיוצא באלה. השולחן היה מואר, הנרות דלקו, על הצלחות הלבנות הונחו מנות יפות של דגים. מקדשים על היין, מתיישבים לאכול ומנהלים שיחה ארוכה.

ועל מה מדברים? אלוהים שבשמים, על פשיטות!

המשטרה צדה יהודים! אוחזת, חוטפת, תופסת…

ומה פירוש תופסת? עד כה ידעתי, שיהודים סובלים צרות צרורות ונושאים על גבם עול כבד ומר, אבל שתופסים יהודים – זאת מעולם לא שמעתי.

זיעה כיסתה את מצחי. המשטרה צדה יהודים, אוחזת, חוטפת, תופסת.

“אינך יודע מה הן התפיסות האלה?” פנה אלי אחד האורחים, שכנראה הבחין שכל העניין חדש לי. “לפני שנה, באמצע תפילת כל נדרי, באו לבית הכנסת ותפסו את כל המתפללים… את כל המתפללים! אתה מבין? כל מי שהיה בבית הכנסת.”

“כלומר, אם ליהודי אין רישיון מגורים, הוא מוכרח להסתתר?” שאלתי בחוסר ביטחון ובטיפשות-מה, וצמרמורת קרה עברה בעצמותי.

“נו, מה אתה חושב?” השיב, “ודאי שעליו להסתתר.”

עכשיו כבר הייתי אובד עצות לגמרי. נדמה לי שגיסי הרס את חיי, שחט אותי בלי סכין. למה לא סיפר לי בקושלייוה, שבקייב תופסים יהודים? הרי גם בעד מיליונים לא הייתי בא לכאן. חוטפים יהודים!

בראשי התרוצצו המחשבות המפחידות ביותר.

“למה הבאת אותי לכאן?” שאלתי לפתע את גיסי בקול מריר.

“תירגע, אל תחשוש,” התערבה גיסתי בשיחה. “אנחנו משלמים כסף למפקח המשטרה.342 הוא מקבל את שלו ולא מתעסק איתנו. בבית שלנו לא תופסים… וגם אם במקרה יערך כאן מצוד, למחרת ישחררו את כולם. המפקח מקבל את שלו במזומן… ישר לכיס.”

שמתי לב שהנאספים מהתלים בי ושחוק של גיחוך נסוך על פניהם.

“ממה אתה מפחד כל כך?” שאל אחד האורחים. “הרי אתה יהודי, ויהודי אמור להיות מורגל בדברים כאלה.”

כמה מהם סיפרו לי, שלא פעם נתפסו ולא אחת בילו לילה בכלא, ובכל זאת נשארו בחיים, תודה לאל. לא צריך לדאוג, ממילא יחלוף עוד זמן רב עד שיבוא המשיח, ובינתיים צריך לישון מפעם לפעם במעצר ולעשות כסף.

הנאספים החלו לשיר זמירות שבת כאילו ישבו בירושלים הבנויה. חרקתי שן וחשבתי לי: “יהיה מה שיהיה…”

אבל כנראה הבאתי עמי לא רק את המזל-ביש האחד והיחיד שלי, אלא מיליונים רבים. לא הצטרכתי להמתין זמן רב, ובתוך שעה קלה זיכתה אותי קייב בתענוגות המצוד.

בדיוק בשעה אחת-עשרה, כאשר היינו שקועים באכילת הצִימֶס343 – שהיה, דרך אגב, טעים להפליא – שמענו צלצול חזק בדלת. צלצול של יד בוטחת. כך לא מצלצל סתם אורח. הכול קפצו ממקומותיהם ופניהם חיוורות כפני מת.

“מצוד!” קרא אחד בקול נשנק.344

יהודים אלה, שקודם לכן דיברו על הפשיטות באומץ כזה, היו עכשיו, באמצע אכילת הצימס, נבוכים ומבולבלים. גיסתי, שהייתה אשה מעשית מאוד, אחזה בידי ולחשה: “בוא מהר, זה מצוד. אני אסתיר אותך.”

היא רצה איתי, מושכת בידי.

אבל כולם רצו. רצו הגבירים, היהודים המכובדים, המתווכים, החנוונים. זו הייתה ריצה מבוהלת. מסתבר שלא קל כל כך לשבת במעצר כמו שטענו לפני כן.

גיסתי רצה איתי לאחד מחדרי השינה, הובילה אותי אל המיטה ואמרה לי לזחול תחתיה: “זחל, זחל אל מתחת למיטה, אין לך מה להתבייש.”

אבל היהודים המכובדים היו זריזים ממני. הכול כבר שכבו מתחת למיטות. זחלתי אפוא גם אני. שם, תחת המיטה, שמעתי היטב את נשימותיהם הכבדות של שותפי לזחילה ושמעתי גם את הלמות לבבם. עתה התהפך הכול. כבר לא פחדתי כל כך כמו שהם פחדו, חשתי כאילו אין לי פנאי לפחוד.

חיזיון משונה. תחת המיטה שוכבים יהודים בעלי זקן נאה, הורים לילדים, סוחרים נכבדים, והם נושמים ומתנשפים כאילו היו אווזים הצמאים למים.

כשאימצתי את אוזני יכולתי לשמוע את הלמות צעדיהם של השוטרים המסתובבים בחדרים הסמוכים ואת שיחתם שהתנהלה בקולות גסים.

“הם מחפשים,” הרהרתי בלבי, “ואולי גם ימצאו… ואז יגררו את כל היהודים המכובדים מתחת למיטה.”

אבל הפעם היה זה מצוד ‘קל’, שכן ניהל אותו המפקח ה’טוב', שגם נכח במקום. ובכל זאת, לצוד מישהו היה מוכרח, ולכן תפס יהודי עני שהתאכסן אצל גיסי. בהחלט ייתכן שיהודי זה אף השכיר את עצמו למקרים כאלה וכי זאת הייתה פרנסתו.

אחרי שעזבו, זחלנו ויצאנו מתחת למיטה.

נראינו נהדר. קורי עכביש וכתמי אבק גדולים עיטרו את בגדי השבת ואת האַפִּים המלוכלכים. דווקא אז תקפה אותי האימה והתייפחתי בבכי מר וחסר בושה. אני מודה שאלה היו דמעות מיותרות ומטופשות. ככל שהמצוד היה מפחיד, יהודי אינו צריך לבכות, בוודאי לא בקולי קולות. מן הסתם נראה הדבר למתבוננים בי מכוער וטיפשי. אני חושב שכאשר ראה גיסי את דמעותי התחרט על בואי עוד יותר ממני. כל הלילה טיפלו בי, אך אני לא הצלחתי להירגע. גיסי ניסה הכול, אך לשווא. מצבי הקשה נמשך גם למחרת בבוקר. לא יכולתי לא לאכול ולא לשתות ולבי כאב ונקף.

הטילו על האורחים להתעסק בי, לנסות ולהרגיע אותי, והללו טיפלו בי כמו בילד וסיפרו לי מעשיות על מיליונרים.345 גיסתי הביאה את היהודי העני מתחנת המשטרה.

“שטויות! זה ממש כלום,” התפאר כאשר חזר משם.

“רואה?” לגלגה עלי גיסתי, “הוא ישב במעצר ולא בוכה כלל.”

“מה סיפרת להם שם?” שאלתי את היהודי.

“אמרתי שבאתי רק היום ושאני עומד לעזוב…” ענה היהודי בנחת.346

התבוננתי בו וחשבתי לעצמי: הכול אבוד. מה נשאר לי לעשות עכשיו? במה אני טוב יותר מן היהודי הזה? הוא סובל כדי למצוא פרנסה, ובכן אתייסר גם אני. הכרחתי את עצמי להירגע. עדיין לא ידעתי אז, שאת טעמו האמיתי של הפחד הקייבי ארגיש רק אחר כך, שהפחד הזה שחוויתי עתה הוא כאין וכאפס לעומת הפחד שעוד ירעיד את לבבי ושעוד אבכה בדמעות גדולות יותר…347

פרק שבעה-עשר: שיטפון פתאומי

אני מחפש חנות * שיטפון פתאומי * אשתי והילדים מגיעים בעיצומו של השיטפון * כבר יש לי חנות * חרטות גדולות * צרות * נוצרים * חנויות של נוצרים * היחסים בין יהודים לרוסים * הליטאים בקייב * ר' לייב שפירא * מוֹרָד רחוב אנדרייבסקי * יהודים שנתפסו בפשיטות * התפקיד שמילאתי * מפקח המשטרה מיכַאיְלוֹב * גברת רוזנברג * ר' הירש אפשטיין * ר' משה-יצחק לוין


השבת עברה, הגיעו ימי החול, ואני נרגעתי מעט. ומרגע שנתקררה דעתי התחלתי לגלות עניין בעסקים. היו לי תוכניות רבות ושונות.

ידיד טוב של גיסי הציע לי להיות שותף לסוחר תבואה מקומי. תפקידי יהיה לנסוע ולקנות תבואה. זה נשמע עסק טוב. הוא יעץ לי, כי לפי שעה מוטב שאשאר לבדי בקייב. כשאצליח להסתדר ותימצא לי פרנסה מספקת, אביא את אשתי והילדים. אבל הייתי צעיר וטיפש ולא רציתי להיות בקייב לבד, בלי המשפחה. במילים נמלצות, ומן הסתם מטופשות, הסברתי: “עלי להיות אב לילדַי ובעל טוב לאשתי. הם לא יכולים להישאר בלעדי.”

חנויות המכולת348 היו ענף חשוב בחיי המסחר של קייב, ועל כן החלטתי לשכור חנות כזאת לאשתי. היא תשב בחנות ואני אחפש הזדמנויות עסקיות אחרות. גיסי הביע אף הוא התנגדות להבאת המשפחה. לא שמעתי לעצתו והתברר שהצדק היה עמו. הוא לא היה מעוניין להתווכח איתי וביקש מידידים שעסקו בתיווך לחפש למעני חנות מתאימה. לאשתי כתבתי שתמכור את כל כלי הבית ושתבוא לקייב לקראת פסח.

אלא שדברים אינם קורים מהר כל כך כמו שנדמה לנו, ובייחוד לא אצל בר-מזל כמוני. בדיוק באותו הזמן עלה במפתיע הדנייפר על גדותיו והמים הציפו את הרחובות של כמה שכונות – בדיוק אותן שכונות שגרו בהן יהודים.349 תושבי קייב אמרו, שזה שנים לא זכור להם שיטפון כזה.350

האכסניה של גיסי, ששכנה לא הרחק משפת הנהר, הוצפה חציה במים. כל בתי האזור הוצפו וברחובות שטו בסירות. מאות אנשים איבדו את רכושם והתגלגלו עם ילדיהם בעליות גג. לא היה מה לאכול. העניים, כמובן, סבלו במיוחד, שכן שכונתם ושכונות היהודים הוצפו יותר מן האחרות.

על שכירת חנות לאשתי לא היה מה לדבר. ימים שלמים הסתובבתי לי ברחובות והתבוננתי בתוצאות השיטפון הגדול. מעודי לא ראיתי דבר כזה. על פני המים צפו כיסאות ושולחנות, קרשי חיתוך,351 מערוכים ועוד כלי בית שונים ומשונים.

כאמור, עוד קודם לכן כתבתי לאשתי שתבוא בעקבותי. לאחר השיטפון היה אדם מעשי קצת יותר ממני שולח מיד מכתב נוסף ומתרה בבני משפחתו לבל יגיעו. אבל אני, כמובן, לא נהגתי כך. בעיצומו של השיטפון הגיעו אשתי ושלושת ילדי הקטנים,352 ובקושי רב הצלחתי להביאם אל בית גיסי, שרק קומתו העליונה לא הייתה מוצפת. הילד השלישי עדיין היה אז תינוק והוכרחתי לשאתו בידי. הדרך הייתה ארוכה והשתרכה לאורך הנהר, ושום כרכרה לא הייתה יכולה לפלס את דרכה שם. קיפצתי על קרשים ועל עצים שהונחו על פני המים. רעדתי מפחד שאפול, חלילה, למים יחד עם התינוק והרגשתי טיפש וכלומניק. מי עושה דבר כזה? מי מביא לכאן את אשתו בעיצומו של שיטפון?

אך בקושי צלחנו את המים הרבים. בקשיים רבים שרדנו באותם ימים קשים.

אחרי פסח התחלנו לחפש במרץ חנות עם דירה צמודה. בקייב יש רבות כאלה. הזדמן לי לקנות חנות מלאה סחורה מיהודי שגר ברחוב שגרו בו רק נוצרים.353 היה ברור לגמרי שעסקיו שם אינם מוצלחים: מי ירצה לקנות אצלו, אם אין ברחוב הזה יהודי לרפואה? זאת ועוד, למה בכלל יהודי רוצה למכור את חנותו? אבל אני, כמו מנחם-מנדל אמיתי – מבולבל, נלהב, קל דעת – קפצתי על ההזדמנות וקניתי את החנות.

רק אחרי ששילמתי נוכחתי, שבעל החנות פשוט רימה אותי. הסחורה לא הייתה שווה את הכסף ששילמתי. זו הייתה מהלומה קשה.

ובבוקר ‘נאה’ אחד עברנו לדירה הסמוכה לחנות. כאשר נכנסים לדירה נכנסים גם לחנות. אחרי כמה ימים שישבנו בחנות היה ברור שהסתבכנו בצרה גדולה. איש לא הראה את פניו. כלום לא קרה.354 לא נותר לנו אלא לשבת ולהביט בקירות.

וכך החלה מסכת חיים קשה, רצופה חרטות, אסונות, צער, שברון לב, ייסורים, שבעיר גדולה בולטים יותר ומכאיבים יותר מאשר בכפר. חיפשתי דרכים אחרות להשתכר למחייתי. הזדמן לי להכיר יהודים עשירים, גבירים, והסתובבתי סביבם בתקווה שאולי יצמח מזה דבר מה, אבל כלום לא קרה. התחום היחיד שהייתי יכול לעבוד בו בעבורם היה תיווך, אבל לכך – שלא כמו מנחם-מנדל – לא צלחתי. צריך להיות רכלן, שקרן, פטפטן, ולשוני עדיין הייתה תמימה וטהורה ושמא מטופשת.

הייתי בצרות. לא היה לי מה לעשות, וגם בחנות, שלא נשאה כל רווח, לא יכולתי לשבת. הסתובבתי אפוא ברחובות והתבוננתי כיצד הגויים חיים. לא אחת חשתי קנאה. הם התגוררו בבתים נקיים ומסודרים להפליא. חנויותיהם נצצו מניקיון. תענוג היה לקנות מגוי. כאשר נכנסים לחנות כזאת, מסיר בעל החנות את כובעו בחיוך אדיב. אין הוא מתרפס לפני הקונה בלהג בלתי פוסק. דיבורו תמיד נינוח ומתון, גם כשהוא מוסר לקונה את מחיר המוצר המבוקש. אין הוא אץ להוריד את המוצר מן המדף, אלא מציגו לפני הקונה בידיים נקיות ומטופחות. התייחסות כזאת יוצרת אמון במוכר, וכך רק לעתים רחוקות יֵצא הקונה מן החנות בידיים ריקות.

בזמני היו הרוסים סוחרים מנוסים ביותר ואנשי עסקים מצוינים. אמנם הם לא היו אמינים כל כך כפי שהציגו את עצמם. קניית משלוח גדול של סחורה אצל מי מהם הייתה עלולה להיות מסוכנת, ואפילו חוזה לא היה יכול להבטיח את הקונה. הם ידעו לערוך חוזים מפותלים, שכאשר רצית בסופו של דבר לממשם, לא היה להם כל תוקף. אבל הדברים אמורים רק ביחס למשלוחים גדולים של סחורה, ומובן שלא כל הסוחרים היו כאלה. נחטא לאמת אם נתאר זאת אחרת. הכרתי סוחרים, אנשי עסקים וחנוונים נוצרים רבים שהיו ישרים והגונים מאוד.

יהודים ורוסים חיו זה לצד זה בשכנות טובה, אף כי לפעמים היה רוסי יכול לומר כך סתם, בלא סיבה לכעסו: “לך לכל הרוחות, יהודון ארור!”355 ככה סתם נפלט לו, בשביל התענוג…

מחיריהם של מוצרי המזון בקייב היו זולים מאוד, וכולם זללו. הרוסים אכלו הרבה, וגם היהודים אכלו לא מעט. אך הרוסים גם הריקו לקרבם יי"ש לרוב, כאילו שתו מים.

אני זוכר שכולם זללו גם זיתים.356 זהו פרי שדרוש זמן-מה כדי להתרגל אליו. בימים הראשונים לבואי לא הייתי מסוגל לאכול אותו. זה דחה אותי. אבל בהדרגה התרגלתי לטעם ואפילו אהבתי אותו.

שכר הדירה היה נמוך יחסית,357 ולבעלי הבתים לא היה אותו כוח שיש להם כאן בוורשה. אם הדייר לא שילם את שכר הדירה בזמן, הוא לא נזרק מן הדירה תיכף ומיד כפי שקורה ב’פריז הקטנה'.358 בעל הבית היה ממתין: שמא ואולי בכל זאת ישלם הדייר. בדרך כלל, הוא לא טעה ולא הפסיד. הדייר העני שילם לבסוף.

בחמש השנים שגרתי בקייב359 לא שמעתי ולא ראיתי בעל בית שסילק דייר מדירתו בשל אי-תשלום דמי השכירות. אני מרשה לעצמי לטעון, שעל אף הכוח הרב שבעלי הבתים הוורשאים משתמשים בו כלפי דייריהם, שוכרי הדירות בקייב חייבים לבעלי הבתים שלהם הרבה פחות כסף מאשר השוכרים בוורשה.360

יהודי קייב התייחסו בקרירות ליהודים הליטאים. זו הייתה כנראה מנת גורלו של ה’ליטוואק'. אבל זה לא היה נורא כל כך. הליטאים השימו עצמם כמי שאינם משגיחים בכך וארגנו לעצמם בעיר עסקים מצוינים.

היפה והמעולה שבכל בתי המדרש בקייב היה בית המדרש הליטאי, והרב החשוב שבכולם היה אף הוא ליטאי. אין ספק, היהודים הליטאים מילאו תפקיד חשוב ביותר בעיר והיו מסורים לצורכי עמם הרבה יותר מיהודים עשירים שבאו לעיר מאזורים אחרים.

בזמני גר בקייב גביר ליטאי ששמו ר' לייב שפירא ומוצאו ממינסק. בקייב היה לו בית חרושת לסבון. הוא היה נדבן גדול, וביתו היה פתוח לכל סובל ונצרך.361 הוא ורעייתו סייעו רבות ליהודים חסרי בית, שבאופן קבוע נתפסו בפשיטות המשטרה. הם הוציאו יהודים רבים מחשכת בית הסוהר הקייבי ושלחו אותם הביתה. מובן שיהודי ליטאי חביב ומאיר פנים כל כך כמו לייב שפירא לא היה יחיד במינו בקייב.

בכל בוקר הוליכו ליד החנות שלי, במורד רחוב אנדרייבסקי,362 את היהודים התפוסים לאחר שבילו לילה בלתי נסבל בתחנת המשטרה. היו מביאים אותם אל מפקד המשטרה ומשם גורשו לבתיהם שמחוץ לעיר בשיירת אסירים.363 בשיירות הללו היו על פי רוב יהודים זקנים, נשים, נכים וילדות קטנות.364

התפקיד שהוטל עלי היה להמתין לכל האסירים, וכאשר היו מובילים אותם סמוך לחנות הייתי תוקע כמה קופיקות בידו של מפקד המשמר,365 ובתמורה הרשה לי להתלוות אל האסירים כברת דרך. תוך כדי הליכה ביררתי את שמותיהם וכתובותיהם והעברתי אותם לביתו של לייב שפירא. הדאגה ליהודים שנתפסו בפשיטות הייתה אז אחד העניינים העיקריים שעמדו על סדר יומם של יהודי קייב. כך נהגו כולם, שכן יהודי אינו יכול שלא לעזור לחברו שנתפס ונאסר.

בני ביתו של לייב שפירא היו מריצים מיד מישהו אל מיכַאיְלוֹב, מפקח המשטרה של רובע פודול, כדי שיתקע מטבע בידו וישיג את מה שצריך. לשחד שוטר דבר יום ביומו אינו דבר של מה בכך, ובצדק אמרו, שהמפקח מיכאילוב ‘עשוי מזהב’.366

באותה עת נפתחו שני בתי תמחוי יהודיים מוזלים במימונו של הגביר הידוע רוזנברג, גיסו של הברון גינצבורג.367 בתי התמחוי הללו היו נחוצים מאוד, שכן בעיר התגלגלו קבצנים רבים, שהיו מחוסרי עבודה ותמיד חסרו להם ‘מצלצלים’ כדי לקנות ארוחה חמה.

גברת רוזנברג הייתה אשה מעניינת מאוד. נדבנית, שלבה חם ורחום באמת. בכל יום הייתה באה מקְרֵשְצַ’טִיק368 אל בית התמחוי הזול שבפודול.369 את דרכה עשתה בלוויית משרת אישי במרכבה יפה רתומה לזוג סוסים. מאחורי המרכבה נקשרה תיבה מהודרת.

בבית התמחוי הייתה מתהלכת בין כל מיני ברנשים – קבצנים, אינטליגנטים נכאי רוח, סוחרים כושלים, פועלים נכים, מתווכים מורעבים וכיוצא באלה – אוספת כתבי בקשה ומכניסה אותם לתיבה. מכתבי הבקשות הללו הוכנו קודם לכן וכבר אושרו בידי הרב הליטאי. למשל, אדם שנצרך לנסוע לאן שהוא ולא היה לו כסף להוצאות הדרך, הגיש בקשה כזאת. הוא פנה לרב, והלה חקר אותו אם באמת הוא צריך לנסוע ואם באמת אין לו כסף. מיד אחר כך טבע הרב חותמת אישור על מכתב הבקשה. האיש בא לבית התמחוי ומסר את המכתב לגברת רוזנברג. בביתה עברה הגברת על המכתבים, ובדרך כלל קיבל כל אחד את הסיוע הדרוש לו.

ר' ישראל בְּרוֹדְסְקי עמד לימינה וסייע לה רבות. בכלל, באותם ימים היה ביתו של ברודסקי מרכז לעשיית צדקה, גמילות חסדים ועסקנות ציבורית.370

איש מופת אחר, אדם יוצא מן הכלל, היה ר' הירש אפשטיין. לב זהב היה לו. זה היה יהודי שפשוט לא היה יכול – ולא כמליצה אלא בפועל ממש – לאכול, לשתות ולישון בשל עוניים, בדידותם וצערם של אחרים. לו עצמו לא היה כסף רב, אבל הוא ידע כיצד לאסוף תרומות והיטיב לחלקן בסתר ובצנעה בין הנצרכים. הוא היה יהודי, שעליו באמת אפשר לומר שהצטער בצער זולתו, שסבלו של הזולת היה סבלו שלו. הוא לא נח ולא שקט בגללם. דומני שיהודי קייב, ואפילו אוויר משכְּנוֹת העוני של קייב, חייבים לנצור את זכרו של אדם זה לדורי דורות.

בזיכרוני עולים עוד רבים מיהודי קייב טובי לב ובעלי נפש, אבל מי יכול למנות את כולם? אין די מקום וזמן לכך. דבר אחד עלי לומר: כאשר גרתי בקייב, התמזל מזלי להכיר הרבה יהודים נפלאים וחמים, שחיו בכבוד ונפטרו בכבוד והיו מסורים לעמם כחיילים אמיצים ונועזים עד נשמת אפם האחרונה.

אבל אי אפשר שלא להזכיר יהודי מיוחד ויקר כל כך כמו ר' משה-יצחק לוין. כעת, כאשר השמד וההתבוללות יוצאים במחול מאוס ומבחיל ברחוב היהודי, צצה דמותו בזיכרוני והיא מאירה ובהירה שבעתיים, חמימה וקרובה…

משה-יצחק לוין היה איש קארלין.371 אני נזכר בו בזכות בנו המוצלח, ר' שמואל לוין,372 שגר בקייב והיה אחד מעסקני הציבור הטובים ביותר. משה-יצחק לוין, אביו של שמואל, המטיר צדקה כמו ברד, ובכמה ערים ייסד תלמודי-תורה.373 הייתה לו חולשה מיוחדת למוסדות האלה. התענוג הגדול ביותר שלו היה לכנס ילדים עניים בבית, להנעילם ולהלבישם, להאכילם כסדר וללמדם. התענוג הזה עלה, כמובן, כסף רב. הילדים בתלמודי-התורה שלו מעולם לא הלכו לבושי קרעים, כמו שקורה לא אחת בקהילות ישראל. לא ולא! הם היו לבושים ומונעלים היטב, ומפניהם הקטנות נמחקה לחלוטין אותה ארשת חיוורת של מחסור ורעב.374

בדוכן התפילה של ר' משה-יצחק הייתה גם קופסת בקשות. בכל יום, כשקיפל את הטלית והתפילין, היה מוציא את הקופסה מן הדוכן. למותר לציין שטיפל בבקשות.375

היה בו, בר' משה-יצחק, משהו בלתי רגיל: הוא היה איש עסקים קשוח מאוד, שלא ויתר על חצי גרוש וגרם שברון לב לאנשים שהיה להם עמו משא ומתן. נדמה כי התרוצצו בו שני אנשים: האחד איש עסקים אכזרי והאחר עשוי משי, מלאך המסור לצורכי עמו. ושמא לא נועדה קשיחותו העסקית אלא כדי לאפשר לו להיות אחר כך אותו מלאך הפועל למען עמו, למען נערי תלמוד-תורה עניים, למען המוכים ושבורי הלב ולמען מוסדות צדקה חשובים.

אם הפסיד אי-פעם בעסקיו, היה מטבע לשון שגור על לשונו: “לא נורא, בני עמי יעזרו לי.”376 כשפרצה שרפה בביתו, ובעוד האש משתוללת, הרגיע את כולם בצורה אבהית: “לא נורא, בני עמי יכבו את זה בשבילי.”

‘בני עמו’ היו מאות הנערים בתלמודי-התורה שלו, היהודים המדוכאים וחסרי הבית שטמנו בדוכן התפילה שלו מאות בקשות, מוסדות החסד והצדקה הגדולים ועוד. “לא צריך לדאוג, בני עמי יעזרו לי,” זו הייתה אמרתו האהובה. ואכן, בני עמו היו נאמנים ואסירי תודה. כאשר פרצה השרפה התרוצצו יהודים כמו נחיל דבורים וכיבו את האש.

פעם נגנבו ממנו שטרות כסף בסכום עצום. כאשר שמע על כך, אמר בשלווה: “אל תצטערו כל כך, בני עמי ימצאו את הגנבה.” למזלו, כעבור זמן קצר נמצאו הגנבים וברשותם כמעט כל הכסף. ר' משה-יצחק אמר אז בארשת ניצחון: " אתם רואים עכשיו איך בני עמי דואגים לי? עכשיו אתם רואים?" הוא לא הרפה מאיש והשתדל להוכיח לכולם שהגמול על טוּב לב הוא טוּב לב, והא ראיה, הנה מצאו את הכסף הגנוב!

ברור אפוא שמערכת הסעד לעניי קייב הייתה מאורגנת היטב באותם ימים. בחורף דאגו להספקת לחם ועצים לחימום לכל הקבצנים בעיר. בפסח חילקו כסף רב למצות, והעניים יכלו לשבת בנחת ליד שולחן החג.

לפני חגים ומועדים לא ידע אפשטיין הטוב מנוח. הוא התרוצץ ללא הרף בין הנדבנים והציג לפניהם חישובים על סכומי הכסף הנדרשים ועל ‘גדודי’ הקבצנים הרבים שבעיר. הוא הוציא מהם תרומות כמו מים וחילק את הכסף כמו מים.

לר' הירש אפשטיין היה כישרון מיוחד למתן בסתר, לתת לעני לפי צרכיו ולעולם לא לפגוע ברגשותיו. זו הייתה משימה קשה וסגולה נדירה מאוד, אלא שטוּב לב לבדו אין בו די; דרושים גם יופי פנימי ולב רחב ורַגָּשׁ. ולכן נראה לי, שמבין כל כך הרבה יהודים בעלי צורה שהיו בקייב בזמני, הנאה מכולם היה ר' הירש אפשטיין הנלבב, שלבו היה לב זהב.

פרק שמונה-עשר: יהודי קייב

יהודי קייב * חסידים * צועניות קוראות בכף היד וגוי צעיר * מעשה ברבי אחד * צדיקים ותכשיטים * ר' דוד מטלנה * דוד מלך ישראל חי וקיים * ר' אשר מקארלין * החתונה המפוארת בחצרו של ר' אשר מקארלין * חסידים קוזקים * שיר לכת קוזקי שהלחין ר' ישראל * אגדה שסופה טוב * שוק התבואה * תקוות של יהודים * רוחות של חופש * מפקח המשטרה מיכַאילוֹב ונער מהפכן * טרגדיה ידועה של הורים יהודים


בקייב חיו באותה עת חסידים רבים, אבל הם לא היו מאורגנים בקהילה או בעֵדה.377 רובם היו רחוקים מן החסידות. לא היה להם מושג מהו חסיד ומהי חסידות. שלא כחסיד ים בפולין, שהיו נוסעים אל הרבי מתוך התלהבות, אמונה גדולה ואהבה אל החברותא החסידית, החסידים בקייב לא נסעו לשום רבי.

הדבר היחיד שהחזיק את חסידי קייב בחסידותם היה אמונתם במופתים.378 שהרבי, דרך משל, יכול להיות רופא חולים ומתיר אסורים או פוקד עקרוֹת. ברור שכאשר קפאה החסידות שלהם ונשענה על מופתים בלבד, קצרה הייתה הדרך לאמונה ביידעונים379 וברועי כבשים,380 במנחשים בקלפים ובצועניות, בכל הברנשים היודעים לקרוא בכף היד ובטיפוסים דומים אחרים. לעתים היו צצות צועניות ברחובות קייב, עוצרות אדם עשיר – על פי רוב חסיד – ומבקשות ממנו להראות להן את כף ידו. הלה מילא את בקשתן בלי היסוס. הצוענייה הייתה בוחנת את היד ומנבאת את עתידו של אותו חסיד.

באחד מפרווריה של קייב גר אז גוי צעיר381 וחולני שנחשב לבעל מופת. יהודים היו פונים אליו בבקשות שירפא נשים וילדים או שיגלה את מקומם של חפצים גנובים. רבים התקהלו שם, ואבי הנער, שהיה עומד בפתח הבית, לקח מכל מבקר חמש-עשרה או עשרים קופיקות או בקבוק יי"ש. יש לציין שהגוי הצעיר הזה הסעיר את קייב כולה, ולא רק היהודים היו בין מבקריו. הרחוב שהתגורר בו היה מלא מרכבות וכרכרות, והאנשים הצטופפו כנחילי נמלים. המופתים שחולל הנער היו עצומים.382

אני, שכבר הייתי בקי במקצת בעסקי מופתים וכבר שמעתי מפי לייבקה השמש מעשיות רבות על כך,383 חייב להודות, שעל דברים כאלה עדיין לא שמעתי. אפילו סיפורי המופתים המופלאים ביותר שסופרו, להבדיל, על צדיקים חסידיים נתגמדו כנגד נפלאותיו של הנער החולני.

אז גם נזכרתי במעשה ‘אמיתי’ על רבי אחד, שסיפרו החסידים שהסבו לשולחנו של אבא: בית דין של מעלה שלח לרבי חסידי שתי נשמות, שעברו אותה עבֵרה בעולם הזה.384 על הרבי הוטל לחרוץ את דינן. הרבי חשב וחשב ולבסוף פסק: נשמה אחת תעונה בידי מלאכי החבלה זמן רב ואחר כך תישלח לגיהנום, ואילו הנשמה השנייה תיכנס לגן עדן ושם תכריז בקול רם לפני הצדיקים הטהורים על כל העבֵרות שעברה בימי חייה.

הנשמה השנייה החלה לבכות בקולי קולות והתחננה לפני הרבי שירחם עליה ויגזור עליה אותו עונש שגזר על הנשמה הראשונה, שכן היא מתביישת ואינה מעזה להכריז על עבֵרותיה באוזני כל הצדיקים בגן עדן. ואולם הרבי אמר: “זהו זה! כך פסקתי וכך יהיה!” הנשמה פרצה בבכי וביללות רמות כל כך, עד שכל אנשי העיר שמעו ובכו יחד עמה. אבל לבו של הרבי לא התרכך, והנשמה השנייה, האומללה, נכנסה לגן עדן בחרפה גדולה.

אבל מה יש להשוות בין המשפט שערך הרבי לשתי הנשמות ובין מופתיו הגדולים של האיכר הקטן? סיפרו שמושל קייב בכבודו ובעצמו פנה אליו בשאלה מי ינצח במלחמה בין רוסיה לטורקיה.385 הדבר היה בעיצומה של המלחמה. הנער הבטיח למושל, ש’אנחנו' ננצח, והלה יצא מלפניו שמח ושבע רצון.

מראשית בואי לקייב הפליאו אותי יהודיה בהתנהגותם המופקרת, שעלתה בקנה אחד עם אמונותיהם התפלות. התקשיתי להבין זאת. חסיד אמיד שהתגורר בשכנותי ישב שבת אחת במרפסת ביתו בחברת אורחיו החסידים ועישן יחד איתם סיגרים.386 לגמרי במקרה עברתי שם. הם קראו לי להצטרף אליהם, ואני הטיתי אוזן לשיחתם. הם דיברו על כל מיני מופתים ועל כל מיני צדיקים, וכאשר עברה במקום צוענייה הושיטו לה כולם את כפות ידיהם כדי שתנבא את עתידם.

החסידים בקייב היו, כאמור, רבים למדי, אבל בתי תפילה חסידיים היו רק מעטים. באותה העת שוכנעתי, כי בניגוד למה שחשבתי, החסידות היא מין מוצר שלעולם לא יכלה מן השוק. לפני כן חשבתי שבחלוף הזמן ובהדרגה ילך מספרם של החסידים ויפחת, שהרוח החסידית תימוג ותתעמעם בשל ההשכלה, ועוד מחשבות כאלה. אבל עתה נוכחתי שההשכלה לעצמה והחסידות לעצמה, וכי אין קשר בין השתיים. ההשכלה, מסתבר, אין בכוחה לכבות את האש הלוחשת של החסידות.

אחד ממכרי הטובים ניהל חנות גדולה של חפצי נוי. הוא סיפר לי, שבכל שנה הוא מקבל כמה אלפי רובל טובים מיושבי חצרו של הרבי ממַקָרוֹב,387 שקונים אצלו דברי מותרות כמו פסים צבעוניים לשולי בגדים,388 תחרה, מחרוזות ורקמות לשמלות של גבירות. גם עכשיו חייב להם הרבי אלף וחמש מאות רובל שקיבל באשראי. זה לא כבר קנתה כלתו של הרבי קישוטים לשמלה אחת במחיר מאה וחמישים רובל.389

“למען האמת,” אמר לי ידידי, “הסחורה איננה שווה יותר מארבעים רובל, אבל מהם תקבל מה שתבקש. אפשר להרוויח על חשבונם בלי שום קושי. הם שונאים לעמוד על המקח… הם אינם מתווכחים כלל.” הוא הביט בי ופרץ בצחוק מובן בהחלט.

אורח חייו של רבי דוד’ל מטַלְנֶה היה ידוע ומפורסם.390 הוא ישב בביתו על כיסא עשוי כסף, שעליו היה חרוט השם ‘דוד’,391 ונהג לנסוע במרכבה יקרה רתומה לסוסים אבירים.

פעם אחת בא לקייב. העיר געשה ורעשה. כל היהודים אצו-רצו לראות את פני הרבי הגדול. הרבי נסע במרכבתו היקרה ברחובות העיר, והיהודים רצו אחריו וצעקו, “דוד מלך ישראל חי וקיים”.392 היה שם יהודי אחד שהלשין לשלטונות – תמיד יימצא יהודי להלשנה כזאת – והוא ידע בדיוק היכן למסור: “היהודים צועקים ברחובות: דוד מלך ישראל חי וקיים.”

המשטרה באה ואסרה את הרבי, ובדין וחשבון נרשם, שהיהודים קוראים לרבי ‘דוד המלך’. הושיבו אפוא את הרבי בבית הסוהר של קייב.393 המאסר חולל מהומה גדולה בקרב היהודים, ושחרורו של הרבי עלה עשרות אלפי רובלים. הבנקאי קוּפֶּרְניק, אביו של עורך הדין,394 פעל רבות לשם כך. לבסוף שוחרר הרבי המפורסם מטלנה ומאז חדל ממסעותיו.395

הסיפור על רבי דוד מטלנה מעלה עתה בזיכרוני את החתונה המפוארת שנערכה לבתו של רבי אשר מקארלין עם בנו של הרבי מטריסק.396

הייתי אז רק נער,397 אבל ידעתי הכול על החתונה הגדולה, שהרעישה את העולם כולו. לחתונה הוזמנו כל הצדיקים וכל הכליזמרים וכל הבדחנים מרחבי תחום המושב, שלא לדבר על גֵיסות החסידים מן השורה.398 עשרות אלפי אנשים באו, וקארלין נמלאה אנשים עד אפס מקום.399 חסידים מילאו את כל הבתים והרחובות. ברחובות הועמדו כדי יי"ש גדולים ומגשים עמוסי עוגות דבש, מיני מאפה ומאכלים קלים. בכמה מקומות ניגנו כליזמרים ובמקומות אחרים שימחו בדחנים את הנאספים, שהתהלכו בקפּוֹטוֹת של משי ואטלס ושטריימלך לראשיהם.

ביום החתונה התגודדו כל החסידים בשורות בשני צדי הרחוב שבו היו החתן והכלה אמורים לעבור בדרכם אל החופה. שתי מרכבות היו אמורות לעבור, האחת לחתן והאחרת לכלה. מרכבתו של החתן הייתה רתומה לשלושה-עשר סוסים כנגד שלוש-עשרה מידות.400 כסף וזהב נצצו מכל עבר. על הסוסים סיפרו כי היו גלגולים של אנשים חשובים. כבר שכחתי את השמות של כל הנשמות הגדולות הללו, שמתוך רגש פטריוטי התגלגלו והיו לסוסים…

על פי בקשת גבירי מינסק ופינסק קיבלו החסידים רשות מן המושל להתחפש לזמן מה ל’קוזקים'. אנו זקוקים לקוזקים משלנו שילוו את מרכבת החתן, גדוד שלם של חסידים, שיהיו לבושים כמו קוזקים ‘אמיתיים’, עם כידונים ארוכים ופרגולים. בימים הטובים ההם היה אפשר להשיג הכול, והחסידים היו לקוזקים.401

ר' ישראל יקירנו הלחין שיר לכת קוזקי, ועוד לפני החתונה נסע במיוחד לקארלין עם שמחה, בנו של הרב מקאמניץ, כדי ללמד את ה’קוזקים' לעתיד כיצד לזמר אותו.402 שיר הלכת שמור, כמובן, בזיכרוני עד עצם היום הזה, שכן בכל שמחת תורה, כאשר צעדו החסידים ברחוב בדרכם מן השטיבל החסידי אל בית אבי, הם שרו את הניגון הזה.403 הנה התווים של השיר הקוזקי:


kotik_v2_tavim1.png

שיר הלכת הקוזקי שהלחין ר' ישראל במיוחד בשביל ה’קוזקים' של חצר קארלין, כדי שישירו אותו כאשר ירכבו על סוסיהם בדרכם לפגוש את החתן והכלה


kotik_v2_tavim2.png

בהזדמנות זו אני רושם גם תווים של ניגון יהודי נוגה שחיבר ר' ישראל. זהו ניגון ישן נושן ונלבב, הצובט את הנשמה ונחרת בזיכרון.


ה’קוזקים' הללו שמרו על הסדר, שלא יקרה, חס וחלילה, אסון. בצפיפות הזאת הכול היה אפשרי. לאחר החופה ניגנו הכליזמרים ברחובות. החסידים חוללו בכל מקום שניגנו בו הכליזמרים, ואדמת העיירה ממש רעדה מצרחות השמחה ומן הריקודים. עשרות אלפי אנשים רקדו.404 דומה היה שקארלין כולה רוקדת, מקצה עד קצה. צלילי התופים והמצילתיים הרקיעו שחקים והשמחה ניכרה על פני כולם.

השמחה נמשכה שלושה ימים תמימים. מזג האוויר היה במקרה נאה ונוח, וגם זה נחשב לנס. אחרי כן החלו החסידים והצדיקים לשוב אט-אט לבתיהם, אך רבים נשארו לכל שבעת ימי המשתה.

בינתיים נסחפתי כל כך לאותן מעשיות ישנות, חביבות ועליזות על הצדיקים, עד שסטיתי לגמרי מן העניין. הפסקתי באמצע הסיפור על המופתים של הנער הגוי. אבל הבה נעזוב אותו – הקורא בוודאי יסלח לי על כך – ונשוב לקייב.


כיצד חיו יהודים באותה העת בקייב – על כך נוכל ללמוד מאגדה שנפוצה בזמנו בקרב יהודי המקום. באגדה זו אפשר לחוש במשביה של אותה רוח החירות, שהחלה לנשב קלות בימיו של אלכסנדר השני, וכנראה גם יש בה שמץ של אמת.

כנהוג וכמקובל, הסוחרים הרוסים הגדולים קינאו בהצלחתם המסחרית של יהודי קייב. היהודים ממש התסיסו את קייב וחיי המסחר בה עלו ופרחו. בזכות פעלתנותם נפל כסף יהודי רב בידיהם האדמוניות405 של הסוחרים הרוסים. אכן, כסף מיהודים הם הסכימו לקבל, אבל את היהודים עצמם הם היו מוכנים לקבור. סיפור ישן נושן.

התאספו אפוא שלושים ותשעה סוחרים רוסים – כך מספרת האגדה המודרנית – שלחו תזכיר לצאר ובו כתבו:

הואיל וקייב היא עיר קדושה וכל הצארים אסרו על היהודים להתגורר בה, והואיל וקודם זמנו של הצאר ניקולאי הראשון אכן לא נראה יהודי ברחובות העיר, על כן מבקשים אנו, אדוננו הצאר, שתחדש את הצו הקדום והקדוש ותצווה לגרש מפה את היהודונים שנהרו לכאן מכל ארבע כנפות הארץ.406


על המכתב חתמו כל שלושים ותשעה הסוחרים, ועליהם נוספה עוד חתימה – של דֶמִידוֹב, ראש העיר407 וגדול המיליונרים של קייב.

עד מהרה הגיע מברק תשובה לראש העיר מן השר, אשר כתב בשם הצאר: “עד כה חשבתי, שבקייב יש רק שלושים ותשעה טיפשים,408 אבל עתה אני יודע שיש בה ארבעים שוטים גמורים.”

המברק הזה הסב לדמידוב צער רב. הצאר בעצמו כינה אותו טיפש. אכן מכה קשה, שאיש אינו יכול להרשות לעצמו לספוג; בושה וכלימה להיראות עתה ברחוב. אין מנוס אלא לברוח מרוסיה. אשתו החכמה של דמידוב הייתה לגמרי אובדת עצות. “לברוח!” זעקה, “פשוט, בוא ונברח מפה!” דמידוב מכר את כל מפעלי הסוכר שלו, את בתיו ואת כל נכסיו ויצא עם משפחתו לחוץ לארץ.409

בשלב הזה מקבלת האגדה סוף יהודי אופייני: שעה שדמידוב ורעייתו כבר היו מחוץ לרוסיה, הם חזרו ועיינו במברק הנורא והגיעו למסקנה, שאולי באמת היו טיפשים. “מה שעלינו לעשות עכשיו הוא לנסות ולהתוודע לעם היהודי, לתולדותיו ולספרותו,” אמרו זה לזה בעיניים דומעות. והאשה התייפחה והוסיפה: “במברק כתוב בפירוש שאנחנו טיפשים… משמע שאנחנו באמת כאלה.”

מובן שמכאן ואילך החלו לגלות עניין עמוק ביהודים ובתולדותיהם, ובתוך זמן קצר נעשו ידידים גדולים ואוהבים בנפש של עם ישראל. גברת דמידוב אף חיברה והדפיסה ספר חשוב מאוד על יהודים והפיצה אותו בין כל נכבדי אירופה: צאו וראו, כתבה, מי הם ומה הם היהודים. צריך לנשק את אבק רגליהם.410

נכנס מקל, יוצא מקל – תם הסיפור, השבח לאל.411

בתנאי החיים הקשים של היהודים אגדה כזאת הסֵבּה לא מעט נחת ושמחה. בשעה שאדם שרוי במצוקה ורע ומר לו, לבו הולך שבי אחרי סיפורי אגדות.


כאשר מונה צֶ’רְטְקוֹב למושלה הכללי של קייב, חלה הפסקה בפשיטות על היהודים412 - אותן פשיטות שלא פסקו עד עצם היום הזה, ונהפוך הוא – עוד הלכו והתרבו. אדם טוב ותמהוני היה צ’רטקוב זה. פעם נתקל ברובע פּוֹדוֹל ב’תהלוכה' נאה של יהודים שהובלה על ידי שוטרים. היו שם זקנים וצעירים, נשים וילדים. המושל עצר את השוטרים ושאל: “מי הם האסירים הללו?”

“הם נעצרו במצוד, הוד מעלתו רם המעלה,”413 הייתה התשובה.

ארשת של גועל עלתה על פניו של צ’רטקוב.

“מצוד עושים רק על חיות,” אמר ועיקם פניו בסלידה. ומאז נאסר הדבר.

הבשורה הזאת נישאה בתוך יום בכל רחבי ווֹלִין ורוסיה הקטנה,414 וזרם בלתי פוסק של יהודים, שיחיו, החל לעשות את דרכו לקייב מכל הכיוונים. אפשר לומר, בלי גוזמה, שבאותה שנה נוספו אולי שלושים אלף יהודים בקייב.415 היהודים סחרו, נשאו ונתנו, תיווכו, פתחו חנויות, קנו ומכרו.

עם הנוצרים חיו היהודים ביחסי שכנות טובים – כמו שקורה תמיד כאשר לא מגיעים מסיתים מבחוץ. אלה גם אלה עסקו במסחר בתחושה של שותפות, לא פחות ולא יותר. היהודים עוררו את הנוצרים, החדירו בהם מרץ רב יותר לעשיית עסקים והבנה טובה יותר של חיי המסחר.

עיקר המסחר ב’שוק התבואה‘416 היה במצרכי מכולת, ממש כמו בשוק ה’רִיאַד’ בבריסק,417 או ב’שער הברזל' בוורשה.418 את הקניות שלי ערכתי היכן שהיה כדאי יותר, הן אצל יהודים הן אצל נוצרים. התוודעתי אל סוחרי המכולת הרוסים, ואף התיידדתי עם אחדים מהם. בימי הקיץ אהבתי, כדרכי, לדון ולהתווכח עם נוצרים על אודות יהודים.

הם לא חדלו מלהתלונן על פגם אחד: היהודים אינם מקפידים על ניקיון. קייב היא עיר נקייה ומסודרת, והיהודים שגרים בה אינם שומרים על ניקיון. לדוגמה ציינו יהודי אחד, שרכושו נאמד בחצי מיליון רובל ובחצרו נערמו הררי אשפה, המדרגות היו מטונפות והאוויר קשה לנשימה. אפילו מרחוק יכולת לדעת שכאן גר יהודי.

על פי רוב נותרתי ללא מענה בפי, אבל כשהגעתי לוורשה התעודדתי במקצת.419 נוכחתי שעניי ורשה היהודים נקיים הרבה יותר מענייה הפולנים. לאחרונים אין אפילו מושג קלוש על ניקיון.

באותם ימים קיבלו עסקני ציבור יהודים רשות מהשלטונות לפתוח בתי ספר יהודיים להוראת מלאכה420 בכל רחבי רוסיה וליסד מושבות יהודיות.421 לשם הגשמת המטרות האלה נאספו סכומי כסף גדולים.422

פּוֹלְיַאקוֹב423 כתב לר' ישראל ברודסקי, ביקש ממנו ליסד בקייב קרן בשביל בתי ספר למלאכה וצירף המחאה בסכום של ארבעים אלף רובל.424 ברודסקי הפקיד את העניין בידי ר' שמואל לוין, והלה זימן את עשירי קייב לאספה. בקשתו נתמלאה. האספה התכנסה, וברודסקי היה הראשון שתרם עשרת אלפים רובל. עוד נאספו שם כחמישים אלף רובל, ויחד עם תרומתו של פוליאקוב הגיע הסכום כמעט למאה אלף רובל.

המולה רבתי עברה במחנה היהודים וקולה נישא מכל קצות הארץ. התקוות היו גדולות. הבה נודה אפוא על התקוות; היה בהן משום עידוד לשעה קלה. אחר כך נעשה המצב קשה הרבה יותר.

באותן שנים החלו להתפתח בציבור נטיות מהפכניות. צעירים עשירים ‘הלכו אל העם’,425 גילו מסירות נפש, רצו להביא את המשיח. המאסרים התרבו כמו מכת ברד.

אחד משכני העשירים ביקש ממני שאסור אליו. סיפור המעשה היה פשוט למדי, אבל באותם ימים היה יוצא דופן. בנו בן החמש-עשרה, גימנזיסט בכיתה החמישית, רוצה להציל את רוסיה ולהביא את המשיח. אולי אוכל לשכנעו להימנע ממעשה גבורה שכזה?426

כשנכנסתי לבית פגשתי את מפקח המשטרה מיכַאיְלוֹב שהתדיין עם הנער. מיכאילוב התחנן לפני הנער, שיאמר במשרדי הבולשת427 – שבכל מקרה הוא חייב להובילו אליה – כי אינו יודע דבר וכי אינו עוסק כלל בדברים הללו. אבל הנער סירב. הוא דווקא יאמר שסדרי השלטון אינם טובים וכן הלאה.

המפקח מיכאילוב קיבל מאביו של הנער חמש מאות רובל, ותפקידו היה להציל את הנער מידי הבולשת. אבל מה עושים אם הנער עצמו מושיט את צווארו למאכלת?

כעת היה עלי להשלים את מלאכתו של מיכאילוב, שכשל במשימתו. המפקח הקציב לי שעתיים, שכן הוא היה חייב להביא את הנער לבולשת. אני מודה שגם אני נכשלתי, אף כי הנער התייחס אלי בנימוס רב. דברי לא שכנעו אותו, והוא עמד על דעתו. “גורל העם,” כך אמר, “חשוב יותר מגורל היחיד.” גם אם ישרפו אותו או יבתרו את גופו לנתחים, הוא לא יחזור בו כל עוד תצמח מזה טובה לעם.

האם התעלפה. כשהוטב לה, נפלה על ברכיה ובדמעות התחננה לפני בנה שירחם עליה. הנער החוויר כמת. הוא התקשה לראות את אמו מתעלפת ובוכה, ובכל זאת התעקש ועמד במרדו. בושה וחרפה – יצאתי משם בידיים ריקות. לא הצלחתי להזיזו מדעתו אפילו במעט. היה לו, לנער, אופי של ברזל, שממש הפתיע אותי.

הנער נאסר, כמובן, והועבר למוסקבה. אביו, שנסע בעקבותיו, היה מוכן לשלם אלפים רק כדי שיוכל לראות את בנו מדי פעם בפעם, אבל הדבר לא עלה בידו. האם נפטרה לאחר זמן קצר. הוא ישב בכלא זמן רב. אחר כך, כשהובא עניינו לפני בית המשפט, שוחרר בשל היותו קטין והוחזר לקייב, אך היה נתון למעקב משטרתי. כששב הביתה, כבר היה מבולבל ומעורער בנפשו, וכשלא מצא את אמו שקע בדיכאון עמוק ממנו לא נרפא.


הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. נמצאו יהודים עשירים שלא חסכו מכספם כדי ליסד עיתון רוסי-יהודי גדול, שיֵצא כנגד העיתון האנטישמי ‘קייבליאַנין’.428 עיתון זה שפך מדי יום ביומו אש וגופרית על היהודים, כמו כל העיתונים האנטישמיים המתועבים.

העיתון היהודי החדש, שנקרא ‘זַרְיָה’, נדפס בפורמט גדול במיוחד.429 הוא מילא את תפקידו בהצלחה רבה ונהנה מתפוצה נרחבת. רבים קראו את המאמרים האמיצים ושבעו נחת מן המנות המפולפלות שכּוּונו נגד האנטישמים. הלב היהודי שוב נמלא תקווה…

ושוב, הבה נודה על התקוות המרעננות, לא משנה כמה קצרות ימים היו.

פרק תשעה-עשר: אורז וצימוקים

המנהל של ישראל ברודסקי * חולשה לא-יהודית * עסקים * אורז וצימוקים * עקשנות * סחורה שטבעה * חוסר מזל430 * אני עובר לחנות אחרת * דיירים * ליפסקי * מחזה שהורד בשריקות מן הבימה * פצעים ישנים * המגיד מגרודנה * השפעתו על הבריות * הדרשה שנשא * המגיד מגרודנה וליפסקי * סוף מצער


דייר חדש נכנס לגור בחצר שלנו, אדם מכובד ביותר. הוא היה מנהל במפעל הסוכר של ישראל ברודסקי בצֶ’רקַס.431 אשתו הייתה קרובת משפחה של ברודסקי ושכרו השנתי היה שנים-עשר אלף רובל. הוא התגורר באחוזה בצ’רקס עם בני משפחתו וחייהם שם דמו לחיי נסיכים. באחוזה גדולה כזאת יש, כמובן, כל טוּב, וגם סוסים ומרכבות לא חסרו.

המנהל היה אדם ברוך כישרונות. הוא ניהל את האחוזה ואת מפעל הסוכר באופן מושלם וברודסקי היה מרוצה ממנו מאוד. אבל היה למנהל חיסרון גדול, שאופייני לא ליהודי אלא לגוי: שִׁכרות. הרגל רע זה הולך ומתחזק בהתמדה ואחריתו צרות צרורות. סופו של המנהל היה בלתי נמנע: בשל שִׁכרותו הוזנחו עסקיו, וישראל ברודסקי נאלץ לפטרו. אבל היות שאשת המנהל הייתה קרובת משפחה והיות שהיו להם בנים ובנות חמודים בגיל ההתבגרות, העניק ר' ישראל למנהל קצבה שנתית קבועה בסך חמשת אלפים רובל.

אמנם המנהל פוטר ממשרתו, אך בני משפחת ברודסקי הוסיפו לבקר אותו לעתים קרובות. בכל זאת היה זה בית מהוגן ומכובד, אף על פי שלראש המשפחה הייתה חולשה גדולה לטיפה המרה.

עד מהרה התיידדתי עם בני המשפחה. נמשכתי לחוכמתו של המנהל, לאורח דיבורו הפתוח ולהתנהגותו הלבבית. למרבה הצער, לחיסרון שלו לא הייתה תקנה. תמיד היה קופץ לבית המרזח הקרוב ומרוקן כוסית. לפעמים אף שתה במהלך היום שש-עשרה כוסות יי"ש. גם בשכרותו התנהג תמיד כידיד למופת, אך היה נעים יותר לשהות במחיצתו כשראשו צלול, ולכן נהגתי לבוא אליו בייחוד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהלך לבית המרזח. הוא הבין היטב שאני מעוניין להיות בחברתו כאשר הוא פיכח. מדי פעם, אם לא הקדמתי לבוא לביתו, היה נכנס אלי בדרכו למסבאה ומשוחח אתי בעודו פיכח.

חיבבנו מאוד איש את רעהו, ויום אחד הציע לי משרה של פקיד מסחרי.432 לשאלתי איזה עסק יש לו, ענה ששולחים לו מאודסה מצרכים של חנות מכולת – אורז, צימוקים, שקדים, אגוזים – ששוֹויים מאה אלף רובל. עליו למכור את הסחורה לחנוונים המקומיים ולספק אותה לחנויות בערים אחרות.

אלה לא היו דברי להג כמו שהיה אפשר לחשוב. בתוך זמן קצר העביר אלי את המטען, ואני שכרתי חצר גדולה עם מחסנים כדי לאחסן בהם את הסחורה.

אבל שוב חזר אותו סיפור: שכרותו הפריעה מאוד בניהול עסקיו. הייתי מוכרח להתעורר השכם בבוקר כדי לתפוס אותו בעודו פיכח ולהחליט מה לעשות.

עלי לחזור ולומר שהאיש היה חכם בצורה יוצאת מן הכלל. דבריו היו כפנינים והשפעתו עלי הייתה גדולה. הוא האיר את עיני בדברים רבים וחשובים, ואני, שהייתי אז בחור צעיר מעיירה קטנה, למדתי רבות מניסיונו.

לפעמים גם ידע להיות עקשן, ובזיכרוני עולה אירוע שמתאר היטב את תכונתו זו. מעשה שהיה כך היה: היה עליו לשלוח ליֶקַטֶרינוסלב אורז וצימוקים ששוֹויים שלושים אלף רובל, ועלי הוטל לשכור אַרְבָּה433 לצורך המשלוח.

יגעתי ומצאתי ארבה טובה וסיכמתי עם בעליה שיקבל מאתיים רובל תמורת המשלוח. כאשר סיפרתי למנהל ששכרתי ארבה מצוינת, שנתתי עשרים וחמישה רובל דמי קדימה, ושכבר הערב יבוא בעל הארבה כדי לחתום על החוזה, היה מרוצה מאוד.

אבל בערב, כשבאתי עם בעל הארבה כדי לחתום על העסקה, סיפר לי המנהל, ששעה קודם לכן שכר סירה אחרת במאה וחמישים רובל, ורק היא תוביל את הסחורה. התרגזתי מאוד, שכן ידעתי שאי אפשר להשיג ארבה טובה במחיר זול כל כך. מילא, אבוד. העסקה נחתמה. אבל אחר כך, כשבדקתי קצת, התברר לי שהארבה ששכר מיושנת ורעועה מאוד ומסוכן להוביל בה משא כה כבד. סיפרתי לו על כך, אבל הוא התעלם מדברי והורה לי להעמיס את המטען על הארבה. סירבתי. לא רציתי ליטול סיכון גדול כל כך בסחורה יקרה כל כך. הוא התמלא כעס והביא אנשים אחרים לעשות את המלאכה.

זכורני שמטען האורז והצימוקים הועמס על הארבה ביום חמישי, ועוד באותו לילה שקעה הסירה במים. כשנודע לו על כך, בא אלי במרוצה, קצר נשימה. מתברר שידע להיות פיכח כאשר היה הדבר נחוץ.

“רחם עלי! הצל אותי! אני אבוד! אני מתנצל לפניך. כעת אני מבין שצדקת. עזור לי להציל את המטען הטבוע ותקבל ממני תגמול בסך מאתיים רובל. נוכל ליבש את הסחורה ואולי אצליח לקבל קצת כסף בשבילה. שלושים אלף רובל!”

אין ספק, הוא היה צלול לחלוטין…

אבל אני היססתי. עקשנותו עדיין הכעיסה אותי. אחר כך באו אלי אשתו וילדיו והתחננו שאציל את המטען (כאילו היה בכוחי להצילו). באין ברֵרה קיבלתי עלי לנסות ולהציל מה שאפשר מן הסירה השקועה במים. שכרתי חצר גדולה, קניתי יריעות בד גדולות, הוצאתי את הסחורה הרטובה ופיזרתי את האורז והצימוקים על הבדים לייבוש. לשם כך הייתי זקוק לאנשים רבים. במאמץ גדול הצלחתי להוציא את הסחורה, ליבְּשה ולמכרה בחמשת אלפים רובל, במקום בשלושים אלף.

הפרשה הזאת ערערה אותו לגמרי, והוא החל לשתות לשוכרה יותר מהרגיל. בני משפחת ברודסקי ריחמו על אשת המנהל לשעבר ועל ילדיה ובאו לבקרם לעתים קרובות יותר. פעם אחת, בשעה שביקרו בני ברודסקי בביתו, הוא נכנס לחדר שיכור כלוט והתמוטט על הרצפה. החוויה הייתה קשה ומאז הפסיקו בני המשפחה את ביקוריהם.

עוד חצי שנה הוסיף להשתכר ולבסוף מת. כמה חבל. איזה איש חכם ולבבי היה! כן, הוא נפטר בגלל חולשה לא-יהודית; החיבה לטיפה המרה.

העסק שלי, איך לומר, הלך והתדרדר. שנתיים יגעתי לפרנסתי במורד רחוב אנדרייבסקי, ואז עברתי לרחוב אחר שכבר אינני זוכר את שמו. זכור לי רק שהחזקתי שם חנות מכולת קטנה יותר. עברתי דירה, קודם כול מפני שסבלתי מחסרון כיס. שנית, המקום הקודם לא היה מוצלח. לא היה אפשר להתרחב ולהתפתח שם. פשוט חסרו קונים, כי גרו שם רק עניים.

כמקובל אצל יהודים הנתונים במצוקה כלכלית, שכרתי דירה בת כמה חדרים כדי שאוכל להשכירם לדיירים. צעיר אחד, שהתכונן לבחינות באוניברסיטה, שכר ממני מיד חדר עם כניסה נפרדת. תהיתי על קנקנו והוא מצא חן בעיני. ראשית, הבחור היה בקי בש"ס וידע להשמיע פלפול תלמודי נאה, ושנית, הוא היה זריז ותוסס.

הוא סיפר לי, כי אביו דיין בווילנה. הוא עצמו נחשב לעילוי, אך היות שחשקה נפשו בהשכלה, ברח לז’יטומיר ושם התקבל לבית המדרש לרבנים.434 המנהל באותם ימים היה ר' חיים-זליג סלונימסקי.435

כשנסגר בית המדרש436 הוא נסע לקייב כדי להתקבל לאוניברסיטה.437 דרכו הייתה ברורה: הוא יסיים את לימודיו באוניברסיטה – ויהי מה![^440]

אבל לא היה לו ממה לחיות… שופע בריאות וזריזות התייצב בטחנה של ברודסקי, שניצבה על שפת הנהר,438 וביקש שייתנו לו להעביר שקי קמח מן הטחנה אל המחסן. הוא רצה שישלמו לו כמו לכל עובד יומי: שישים קופיקות ליום.

הצעיר התקבל לעבודה וכל היום סחב שקי קמח. בערב היה מתרחץ, מחליף בגדים ומתוודע אל הסטודנטים. הוא חיפש הזדמנויות ללמד שיעורים פרטיים,439 מצא תלמידים והשׂתכר מהם שישים רובל לחודש, ותוך כדי כך התכונן לבחינות. כאשר החל ללמד שיעורים פרטיים, חדל לסחוב שקי קמח.

אולי זה מפליא, אבל הבחור הזה הספיק לעשות הכול. לעתים קרובות, בשעות הערב, ניהלנו שיחות שארכו שעות.

באותה עת הגיעה לקייב להקת שחקנים אנטישמית והעלתה בתיאטרון הגן440 הצגה שפגעה מאוד ביהודים. ליפסקי – זה שמו של הדייר – שתוכן ההצגה כבר נודע לו, הלך לשם עם חבריו בכוונה תחילה לשמוע כיצד מעליבים יהודים על הבימה.

אבל הוא חזר משם נסער, פגוע וכעוס. עלבו שם ביהודים בצורה גסה ומתועבת. התיאטרון היה מלא גויים, שנהנו, מחאו כפיים והריעו לשחקנים. לא היה איש שישרוק לאות מחאה. רק כמה יהודים היו שם. הם נראו כיתומים נטושים, ומרוב פחד לא העזו לשרוק. עצוב היה להתבונן בו, בנער שלי.

את ההצגה האנטישמית הזאת הוסיפו להעלות על הבימה בלא הפרעה.

מה אפשר לעשות? כיצד מביאים לידי כך שכל הסטודנטים היהודים וסתם בחורים יבואו וישרקו שריקות בוז להצגת האשפתות הזאת, שמתובלת באנטישמיות מגעילה ומטופשת?

שאלתי את הבחור אם אליעזר ברודסקי441 מכיר אותו או שראה אותו אי-פעם בטחנה, והוא סיפר לי, שפעם אחת בא ברודסקי לטחנה וראה אותו סוחב שק קמח על כתפו. “הוא הבחין שאני יהודי והתפלא מאוד. הייתכן שבחור יהודי יעז442 לסחוב שקי קמח עם כל היחפנים הללו?! הוא קרא לי ושאל מהיכן אני ואם אינני יכול למצוא עבודה קלה יותר מסחיבת שקי קמח. אחרי הכול, יהודים הם טיפוסים חלשים יותר.”

“אתה מבין,” הוסיף בנשימה עצורה, “סיפרתי לו שבאתי לכאן כדי להתכונן לאוניברסיטה ולפי שעה אין לי ממה להתקיים. ביום אני עובד אצלו, בערבים אני מתוודע לאנשים חדשים, ובלילות אני לומד. הוא הוציא מכיסו חמישים רובל ונתן לי, אבל סירבתי לקחתם ואמרתי לו שאינני מקבץ נדבות. את כספי ארוויח רק בעבודה.”

“אני שונא את הגבירים,” עיקם את פניו במרירות, “ואינני רוצה מהם טובות.”

ואז עלה בדעתי רעיון. “שמע נא, ליפסקי,” אמרתי לו, “לטובת כלל ישראל תסכים ללכת אל הגבירים?”

“למען זה, בהחלט כן!” ענה לי.

“לך אפוא אל לזר,” הסברתי, “ספר לו על הלהקה האנטישמית, הצע לו שיקנה כמה מאות כרטיסים ויחלקם לבני הנוער היהודי, וכך יהיה מי שישרוק.”

“בחיי, רעיון מצוין!” הסכים בהתלהבות.

ואמנם, זה באמת הצליח. ליפסקי הלך אל לזר וחזר אלי שמח וטוב לב. ברודסקי יקנה שני-שלישים מן הכרטיסים וישלח את כל הפקידים בבתי המסחר שלו לחלקם בין היהודים. כל מי שיהיה מוכן להפגין בשריקות, יקבל כרטיס.

המבצע התנהל למישרין, כמו מכונה משומנת. למחרת היום הסתובבו צעירים וחילקו כרטיסי חינם לתיאטרון. ליפסקי עבד במלוא המרץ ולאושרו לא היה גבול.

בערב, כשהחלה הלהקה בהופעתה המשוקצת, שרקו כל היהודים ורקעו ברגליהם. השריקות והרעש היו בלתי נסבלים, שאלוהים ישמור!

מפקד המשטרה העירונית,443 שאף הוא נכח במקום, חשש משערורייה גדולה והורה להפסיק את ההצגה. כעשרים סטודנטים ועוד כמה יהודים אחרים נעצרו, ובהם גם ליפסקי.

למחרת הלכו, כמקובל, לזר ברודסקי ועוד שני מיליונרים אל המושל הכללי וטענו בפניו, שהלהקה זורעת שנאה בין עמים, שחבריה מסיתים עם אחד נגד עם אחר ועוד כיוצא באלה. המושל קרא למנהל הלהקה והודיע לו, שבתוך עשרים וארבע שעות עליהם לעזוב את קייב והאזור כולו. בהזדמנות זו גם שחררו את העצירים. הפרשה הזאת כשלעצמה איננה חשובה, כמובן, אבל לשמחתנו לא היה גבול. לא דבר של מה בכך הוא. ניצחנו…

ליפסקי זה פתח מחדש את פצעי הישנים בכל הקשור להשכלה. כאשר שוחחנו, חשתי תמיד צער עמוק ומייסר על שנות נעורי האבודות, על המרץ והעוז שהיו לי, על שאיפתי להיות רב מטעם,444 על תוכניותי לעשות גדולות למען הכלל, על התקוות והחלומות שהיו לי לפנים.

הבחור הזה חופשי ובריא ברוחו ובגופו. אפשר רק לקנא בחוסן, באיתנות, בלהט ובהתלהבות שלו. הוא בוודאי יעשה משהו ממשי בחייו. ואילו אני? אני כפוּת, שבוי, עני ואביון שמחפש פרנסה, בעל מחשבות וחלומות מנופצים. קינאתי בו קנאה גדולה מתוך כאב עמוק שאין לו סוף.

הנה לך, זה פירושו של מרץ, הרהרתי בחרדה ביני לבין עצמי, אדם שסוחב שקים, נותן שיעורים פרטיים ומכין את עצמו לאוניברסיטה. זה טיפוס בעל אופי. סחיבת שקים והשכלה, השכלה וסחיבת שקים… אני הייתי חלש ונרפה, הפסקתי באמצע הדרך – לא לכאן ולא לשם.

לעתים, ברגעים קשים כאלה, בכל זאת הייתי דן את עצמי לכף זכות: הרי יש לי אשה וילדים… התחתנתי מוקדם מדי… לאשה יש כוח גדול… אשה היא מכשול… אבל נקודות הזכות הללו לא הקלו בהרבה את מכאובי, הן היו סתם תירוצים.

התיידדתי מאוד עם ליפסקי. לא פעם שוחחנו עד שעה מאוחרת בלילה. הוא היה מן הסוציאליסטים הראשונים שצצו פה ושם ברחוב היהודי.445 משישים הרובלים שהרוויח בכל חודש היה מחלק שלושים או ארבעים בין חבריו העניים.

הוא עצמו אכל לחם שחור ופשוט של חיילים, חתיכת דג מלוח וכוס תה לקינוח. ארוחת הצהריים שלו עלתה בערך חמש קופיקות. הוא למד הרבה וידע הרבה, ובתוך זמן קצר היה לחביבם של בני הנוער המקומיים. פיו הפיק מרגליות, ראשו – אש להבה, רוחו – צלולה כשחר אביבי. לב יהודי חם פעם בו, וחמימות זו הקרינה על חבריו, ואף הסטודנטים הנוצרים התייחסו אליו בכבוד רב.


הדייר הראשון שלי היה מוצלח מאוד, אך הדייר השני היה מוצלח וחשוב עוד יותר. אני מתכוון למגיד המפורסם מגרודנה, שגר במינסק446 ובדיוק באותו זמן בא לקייב.

כצפוי, מיד עם בואו ביקר אצלו ר' לייב שפירא וביקשו להישאר בקייב כמה שבועות. מגיד בכלל, והמגיד מגרודנה בפרט, משמש כתובת לרבים. הוא זקוק לדירה הגונה, למקום שיוכל לגור בו ולקבל אורחים. עלה בדעתו של ר' לייב שהמגיד יכול להתגורר בביתי, והיות שידע שאני מחפש דיירים, זרק לי את הרעיון. נעניתי ברצון, והמגיד עבר לגור אצלי.

מן הסתם אין צריך לומר שהמגיד היה אדם גדול, תלמיד חכם מופלג, פיקח בלתי רגיל שקרא הרבה. ואיזו לשון זהב הייתה לו… מימי לא שמעתי לשון דומה לה. הלשון הייתה כלי נשקו, הארטילריה והתותחים. בעזרתה היה בכוחו להצית אש בלב שומעיו. מי שהקשיב לשפתו ולדיבוריו מצא את עצמו נלהב ומשולהב. השפעתו על הבריות הייתה מדהימה.

כיהודי אדוק מאוד, שכולו רוחניות, חי חיי עוני ופשטות. כל השבוע אכל רק לחם שחור ומלפפונים חמוצים. בשבת ובחגים התיר לעצמו, על פי ההלכה, אוכל טוב יותר – בשר ודגים וכל מטעמים. את ‘ארוחותיו’ הדלות, לחם עם מלפפונים, סעד פעמיים ביום, בשתים-עשרה בצהריים ובשש בערב.

ביתי נמלא אנשים. וכשסיים המגיד את סעודת הלחם והמלפפונים היה דורש באוזני הבאים. אבל אלי שבשמים, אילו דרשות היו אלה! זהב נבע מפיו… עמדתי נפעם, הקשבתי ולא יכולתי למוש ממקומי.

נראה לי שהנושאים שדיבר עליהם – אמונה, אדיקות, עבודת הבורא, אלוהים, אלוהים ועוד פעם אלוהים – שוב לא דיברו אל לבי. אבל איך דיבר! הרגשתי שלבי פועם בחזקה.

ר' לייב שפירא עשה עמו, כמובן, ימים ולילות וסייע לו בכל דבר, כמו משרת ממש.

אחר כך החלו לשדלו לשאת דרשה בבית המדרש הגדול קוֹפּוּכִין,447 והמגיד הסכים. היות שציפו לבואם של אלפי אנשים ופחדו מאסון שעלול להתרחש, הכינו מבעוד מועד תוכנית לשמירת הסדר בזמן הדרשה. אברכים אדוקים קיבלו עליהם לשמור על הסדר.

ליפסקי, האפיקורס והסוציאליסט, התייחס, כמובן, בחשדנות אל המגיד ומעולם לא נכנס לחדרו. אבל אני רציתי להפגיש בין שניהם. שני דורות… מעניין איך יראה מפגש כזה!

אולם ליפסקי הגיב בהתרגשות: “אני אומר לך, האיש הזה גנב… מה בכלל אכפת לך ממנו? הוא גנב… אני לא רוצה שום קשר איתו. הוא גנב.”

בשום אופן לא רצה לראותו.

בערב הדרשה נמלא בית הכנסת בנכבדי הקהילה, ואפילו סטודנטים וצעירים אינטליגנטים448 רבים באו לשמוע אותו. המגיד עמד על הבימה – אני ור' לייב ניצבנו משני צדדיו – ודיבר שעה וחצי. הייתה זו דרשה אופיינית לו, שבה דילג במהירות הבזק על פני נושאים רבים: אסטרונומיה, בריאת העולם, פיזיולוגיה, אתיקה ועוד ועוד.

נדמה היה לי שהפעם לא עלתה הדרשה יפה. הנוער נשאר אדיש. הייתכן שלא חש בטוב? ואולי התנגדו לו הצעירים מלכתחילה ולכן מיאנו להשתכנע מדבריו? דומה היה שגם אשף המילים עצמו לא היה מרוצה מדרשתו. ארשת של עצב נמשכה על פניו ובשפתיים קפוצות עזב את בית הכנסת. ואף על פי כן היו היהודים האדוקים שבעי רצון מן הדרשה.

לבו של המגיד היה מר עליו. ופעם אחת, ברגע של מרירות כזאת, הצהיר שהוא מוכן להתווכח עם גדולי האפיקורסים בני זמנו, והוא בטוח שינצחם.

דבריו הדאיגו אותי במקצת. מניין לו הביטחון הזה? סיפרתי לו, שבחדר צדדי בביתי גר אחד ושמו ליפסקי. בחור שבעבר היה עילוי, וכעת, לא עלינו, הוא אפיקורס גדול.

“מתוך סקרנות אקרא לו,” אמרתי, “ואז תוכל להתווכח איתו. הייתי רוצה מאוד שתשכנע אותו לנטוש את האפיקורסות. מוטב לו שיתחיל ללמוד תורה. קצת יותר תכלית לא תזיק לו,”449 הוספתי באירוניה סמויה, “כל מאמצי היו לשווא. הבחור עומד בשלו. הוא עקשן ובעל כוח רצון בלתי רגיל.”

המגיד הרהר לרגע קט וביקש שאקרא לו. עשיתי כדבריו. ליפסקי התרצה הפעם הזאת ונכנס פנימה. האתגר הזה החמיא לו: המגיד הזקן קיבל על עצמו לנצח אותו…

פיניתי לו מקום והושבתי אותו מול המגיד. כל הנוכחים בחדר, ואני בתוכם, כרו אוזניהם ופערו פיותיהם. ליפסקי הנלהב פתח מיד בהתקפה, עוד בטרם פצה המגיד את פיו.

רק אז הבנתי שהיזמה הזאת שעלתה בדעתי הייתה טעות מטופשת. לא יכולה להיות הידברות בין דור לדור. שני דורות יכולים להידבר ביניהם רק מעל דפיה האילמים של ההיסטוריה, אבל לא שני נציגים חיים של אותם דורות.

ליפסקי התרתח, התנפל, צרח, ואפילו לגלג על המגיד. בעזות פנים ובשחצנות של צעיר מוכשר, גא וחם מזג לא אפשר למגיד להוציא הגה מפיו. המגיד החוויר ולא מצא מילים. ליפסקי ניצל את ההזדמנות והוסיף לטחון במרץ, כמו טחנת רוח.

האירוע הסתיים בצורה מכוערת. ברגע שהזכיר המגיד את המילה ‘מופתים’, קפץ ליפסקי ממקומו, ירק לצדדיו, הכריז בחוצפה “בהמה זקנה!” ועזב בחופזה את החדר.

הדבר היה בלתי צפוי, נבזי וגס מאין כמותו. מרוב בושה לא העזנו לשאת את עינינו ולהסתכל בפניו של המגיד. לפתע קם המגיד ממקומו ואמר: “מחר אני נוסע מכאן.”

מובן מאליו שהמגיד כבר לא רצה לדבר איתי, ובהזדמנות זו איבדתי גם את ידידי האמיתי, ר' לייב שפירא. ר' לייב סבר שרק אני אשם בשערורייה הזאת ושבכלל אסור היה לי לאכסן בביתי צעיר מחוצף ופורק עול כמו ליפסקי.

מאוחר מדי, הכול היה אבוד.

למחרת נסע המגיד בלי להיפרד ממני לשלום. עד עצם היום הזה דואב לבי באמת ובתמים על שבגללי עברו על המגיד כמה רגעים בלתי נעימים בקייב.

והמסקנה המעשית: לא כדאי לזמן ויכוח בין זקן לצעיר – שני דורות אינם נפגשים.

פרק עשרים: מלחמת רוסיה-טורקיה

מלחמת רוסיה-טורקיה * האווירה הפטריוטית בקרב היהודים * “אנחנו ננצח!” * אלכסנדר השני * תקוות טובות * רע לחיות בלי פרנסה * המדפים מתרוקנים * סטוֹריצקי * עסקי מאפייה * גנֵבוֹת * הגון יותר מדי * ניצחונה של רוסיה * שמחות יהודיות * מה עושים? * שוב חרטות * שוב יוצאים לדרך * חרקוב


המלחמה בין רוסיה לטורקיה החלה.450 הממשלה חיפשה קבלנים ולא הבחינה בין יהודים ללא-יהודים. ניצוץ של תקווה לפרנסה נעור, ובקייב קיבלו עשרות יהודים חוזי קבלנות בהיקף גדול או קטן. הספקים נדדו עם הצבא לכל המקומות שהחיילים הגיעו אליהם. המפקדה הראשית שכנה בקישינוב, ושם גם היה הצאר.451

יחסם של היהודים אל המלחמה היה מעניין. הם היו שרויים בהלך רוח פטריוטי ביותר. לא תהיה זו גוזמה אם אומר, שכמעט כל היהודים היו מוכנים ללכת באש ובמים למען ניצחון המולדת, משל הייתה זו מלחמה יהודית, עם גנרלים יהודים ועם שרים יהודים, וכאילו היהודים באמת נהנים מכל הזכויות. אווירה זו נבעה מיחסה של הממשלה בימי אלכסנדר השני אל היהודים, יחס שהיה רך מעט יותר, טוב מעט יותר, מתון מעט יותר מאשר בעבר.

חשבו, שעול הגלות הכבד, על הפשיטות, על תחום המושב452 ועל כל שאר הפורענויות, יעלם כלא היה, והיהודים יוכלו לנשום לרווחה. היהודי שברחוב חלם על ניצחונה של רוסיה והתחלחל מן המחשבה שלטורקים תהיה דריסת רגל ולו גם על שעל אדמה אחד. צעירות יהודיות רבות ביקשו לשרת כאחיות רחמניות, ובני נוער אינטליגנטים התנדבו ברוח פטריוטית לצאת למלחמה.

אני זוכר, שכאשר חצה הצבא הרוסי את הדנובה,453 בקלות ובלא כל שפיכות דמים, היו הששון והשמחה בקרב היהודים גדולים עד כדי כך שאנשים רקדו ברחובות ואמרו זה לזה: “אנחנו נכבוש! אנחנו ננצח!”454

בבורסה היהודית בקְרֵשְצַ’טִיק,455 על מדרכות הרחובות הסואנים, אצו-רצו יהודים – סוחרים ומתווכים, בעלי בתי חרושת וחנוונים קטנים, פועלים וקבצנים – ודיברו בהתלהבות גדולה על המלחמה. הם נמלאו גאווה על הקיסר שלהם, התענגו על טוב לבו הרחום והחנון, שיבחוהו ורוממוהו, ודנו בהתפעלות על כל הרפורמות שהוא הנהיג ועוד עתיד להנהיג.

בהנאה מיוחדת מנו היהודים את כל המעשים הטובים שעשה הקיסר מיום שעלה על כס מלכותו: הוא קיצר את השירות הצבאי מעשרים וחמש לחמש-עשרה שנה; אסר להעניש חיילים במלקות; שחרר את האיכרים מצמיתותם; הנהיג רפורמה בבתי המשפט; העניק הקלות מסוימות ליהודים ולבני עמים אחרים, ועוד ועוד.456 מי שחי בתקופה ההיא, לא ישכח אותה.


פרנסתי עדיין לא הייתה מובטחת וכל הזמן חיפשתי דרכים להסתדר. הפדיון בחנות הלך והידלדל. בין מכרי היו גם אנשים מכובדים ועשירים, שיכלו בוודאי לסייע לי לשפר את רווחי, אך לשם כך נזקקתי לסחורה רבה יותר ולחנות גדולה יותר, ולכך לא היה די כסף.

כמו שכבר סיפרתי קודם, לא ידעתי לרמות, לתחבל תחבולות, לחטוף ולעשות כל מיני תרגילים כדרכם של אנשי עסקים. מן הסיבה הזאת גם לא הייתי אף פעם חוכר אחוזה אמיתי, כשאר בני משפחתי. כל אחד מהם נטל לעצמו אחוזה גדולה ממידתו ומכספו, רימה וחי חיים נהדרים.

לרמות לא הייתי מסוגל, אך גם לא רציתי להלך בגדולות. רציתי רק חיים שקטים. שלווה, צניעות, בלי הון מיותר. לקרוא ספר בנחת, לעסוק קצת בענייני הכלל ובענייני הרוח. יתר על כן, תמיד תיעבתי אנשים שמקדישים את חייהם לעסקים, מתקמצנים, מוכנים לעשות הכול למען כסף, ודבר לא מעניין אותם אלא עסקיהם ורווחיהם.

בסודי סודות עלי להודות (ושאשתי לא תשמע), שעמוק בתוך לבי בזתי למיליונר הגדול ישראל ברודסקי עם מפעלי הסוכר שלו, עם עסקיו הגדולים ועם המהומה וההמולה הרבה שהוא מקים. לשם מה העושר הזה ומדוע להרעיש עולמות? וכי לא מוטב לחיות בצניעות, לעמול קצת למען הכלל, ליהנות מבית שקט ומחברה נלבבת של בני אדם טובים וחביבים? לשם מה הכסף? לשם מה המהומה, שהורסת את הנשמה ואת הלב?

אבל הרי צריך לחיות – רציתי, כאמור, רק קצת פרנסה, קצת יציבות, אך הדבר לא עלה בידי. המדפים הלכו והתרוקנו, והתחלתי לחוש מחסור בכסף. אין כסף לקנות סחורה וגם לא לשכר דירה. עסק ביש.

רוסי457 אחד ושמו סטוריצקי השיג חוזה קבלנות ממשלתי: היה עליו לספק לחיילים בחזית חצי מיליון פּוּד צנימים. לשם כך דרושים קמח, מאפייה ומפקח שישגיח על תהליך הייצור ויטפל במשלוחי הקמח שיגיעו מבְּיֶלָיָה-צֶרְקוֹב.458 המליצו עלי, ונשכרתי לתפקיד.

המשלוח הראשון הגיע ובו אלפיים פּוּד קמח. כאשר שקלתי את הקמח במאפייה, ראיתי שהיו אלפיים ועשרים פוד, אך בשטר הקבלה שמסר לי נציג המאפייה נרשם משקל של אלפיים מאתיים ועשרים פוד.

הערתי לאיש על טעותו, הרי לא היו יותר מאלפיים ועשרים פוד. הוא ענה לי, שאני הוא שטועה, ותיכף ומיד החל לחרף ולגדף. אינני מתאים לתפקיד, אמר, אם כבר במשלוח הראשון נפלה אצלי טעות גדולה כל כך.

אבל אני התעקשתי: “לא, ככה זה! הבה נשקול פעם נוספת.”

האיש לא היה מוכן אפילו לדבר איתי.

לבסוף, משהבין כי לא יצליח להזיז אותי מדעתי, אמר בכעס: “מה בכלל אכפת לך? הרי כל זה לא עניינך. תן לבעל הבית לדאוג.”

כעבור כמה ימים הגיע סַפָּק הקמח הנוצרי. העמדתי פני תם וסיפרתי לו על ה’טעות', כלומר שנתנו לי שטר קבלה על מאתיים פוד יותר ממה שהגיע באמת. עמדתי על דעתי, אך האיש שדיברתי איתו אמר לי שזאת לא הבעיה שלי אם הוא רשם יותר.

ספק הקמח הקשיב לי ברוב קשב – ופיטר אותי מן המשרה משום שאינני יודע חשבון…

סיפרתי על כך לאדם שהמליץ עלי לפני הקבלן, והלה ציין מיד, שאכן, ספק הקמח התלונן לפניו, שהיהודי קוטיק אינו מתנהג כלל כבן-אדם… מעולם לא תיאר לעצמו דבר כזה. הוא חשב שעם יהודים אפשר לעשות עסקים אמיתיים, והנה מתברר שהיהודי הזה הגון מדי ותמים, וכאשר רושמים לו בשטר הקבלה משקל גדול יותר של קמח, הוא מתקומם ואינו מוכן לקבל את השטר. הוא רוצה לכתוב את המשקל הנכון… בושה וחרפה!

שוב נשארתי בלי עבודה. ספק הקמח לקח במקומי גרמני, גם הוא על פי ‘המלצה’, והם עבדו במלוא המרץ. נשלחו כמויות גדולות של קמח והגנֵבות היו ענקיות. שטרי הקבלה הגיעו לסכומים אדירים – כמות כמעט כפולה ממה שהגיע בפועל.

אחרי כמה שבועות גילה הקבלן סטוריצקי את הגנבות הגדולות של ספק הקמח. הוא לא החל בשום הליך משפטי והסתפק בהדחתו של הספָּק ממשרתו. סטוריצקי חקר את הפרשה ביסודיות, ואז נודע לו שהראשון שקיבל את הקמח וסירב לשתף פעולה בגנבות היה יהודי שפוטר בשל הגינותו. בתוך זמן קצר הוא מצא אותי ומסר את העסק כולו להשגחתי תמורת שכר נאה. לבד מזאת נטע בי סטוריצקי תקוות רבות: כשתסתיים המלחמה יעסיק אותי אצלו, ובקיצור, יהיו לי חיים נפלאים.

אבל אחרי ארבעה שבועות פשט סטוריצקי את הרגל, ככל הנראה בשל הגנבות הגדולות של ספק הקמח. זמן מה לפני כן נשרפה המאפייה – זו הייתה, כך מסתבר, ההכנה לקראת פשיטת הרגל וגם הסוף של מִשׂרתי. סטוריצקי קיבל דמי ביטוח בסך שישים אלף רובל ועזב את קייב. ואילו אני שוב נשארתי חנווני עני, שמדפי חנותו ריקים מסחורה.

המלחמה הסתיימה, כידוע, בניצחונה של רוסיה. פְּלֶוונֶה459 נכבשה והבשורה מילאה את כולם אושר עצום. יהודים הרימו כוסיות לחיים, משל הייתה זו חגיגת ברית מילה עולצת שערכה משפחה מיוחסת מאוד.460

בבורסה, שההתפעלות בה הייתה גדולה במיוחד, שוחחו על משלוח מברק ברכה לקיסר, שבו יכונה לא רק בתואר ‘מלך של חסד’, אלא גם בשם ‘אלכסנדר הגדול’. המילה ‘הגדול’ מאוד מצאה חן בעיני יהודי קייב וכהרף עין נפוצה בכל בתי היהודים. מסיבות שונות לא נשלח המברק בשמה של הקהילה היהודית של קייב, אלא רק בשמם של כמה חוגים, והוא נשאר בלא מענה.

האווירה הייתה מרוממת, כאילו נמסך דם חדש בעורקים, וזמן ארוך מאוד, גם לאחר שנסתיימה המלחמה, לא נרגעו הרוחות.

בשעה שכולם חגגו שכחתי אף אני את מצבי, אך כאשר שקטה הארץ נוכחתי ששוב נשארתי בלי פת לחם. מה עושים?

בחַרְקוֹב461 התגורר אחד מקרובי משפחתי, ר' הלל פריד. אביו, ר' זלמן, וסבתי, רבקה-חינֶה, הרבנית מגרודנה, היו אחים.462 ידעתי שקרובי זה הוא קבלן עשיר מאוד של מסילות ברזל וגשרים וכי הוא מעסיק כארבעים פקידים. אם יש לך דוד כזה, צריך להיות שלימזל גמור כדי שלא לנסוע אליו. וכי היה לי פתרון אחר? פשוט לא הייתה לי ברֵרה.

קשה היה לי לעזוב את קייב, קשה עד מאוד. היו לי שם כל כך הרבה מכרים נלבבים, בני אדם טובים שהיו קרובים ללבי והיטבתי להכירם. והנה עלי לזרוק הכול מאחור ולנסוע ולחפש פרנסה אצל קרוב עשיר ובלתי מוכר. מי יודע אם בכלל ירצה לראות אותי! מי יודע אם אצליח להשיג דבר מה! אבל לנסוע אני מוכרח. חיי רעב ממשיים איימו עלי…

עליתי אפוא על ספינת קיטור ששטה על הדנייפר, וקדימה לחרקוב.

כל הדרך הייתי עצוב ומהורהר. לבי נקרע מגעגועים לקייב. בספינה היה צפוף. יהודים בכל מקום, מדברים, צוחקים, מתלוצצים. אבל אני שתקתי.

לעתים קרובות חלפה בראשי המחשבה, שחייהם של הורי היו טובים מחיי. הם גרו במקום אחד, גידלו את ילדיהם, חיו בשלווה, לא התגלגלו בדרכים, לא נדדו ולא טעמו מן החוויות הקשות כל כך, שזיכרונן הציף את לבי בשעה שהספינה שטה. הייתי כל כך שקוע בהרהורים ובגעגועים, עד שכל היום לא שמתי לב כלל אם אני בספינה או יושב בחדר במקום כלשהו. גם לא אכלתי מאומה.

בכל זאת הגעתי לחרקוב. היה זה בצוהרי יום תשעה באב.463 מיד נסעתי לביתו של פריד, ובדיוק הצטלבה דרכי בהלוויה: מנהל החשבונות נפטר – אכן, פגישה מלבבת. כולם היו עסוקים באותו יום, ורק לפנות ערב יכולתי לדבר עם מישהו.

הרגשתי כאילו נמלים רוחשות על גבי…

פרק עשרים ואחד: קרובי הלל פריד

קרובי ר' הלל פריד * בחינה בלתי מוצלחת * ספקות קשים * שנות ילדותי * מלחמה בין ‘רוסים’ ל’טורקים' * אני מתמנה לקיסר * חור בראש * אני משלם על כך ביוקר * עסקיו של פריד * פוליאקוב * ביתו של פריד * נותנים לי עבודה * המושל הקשיש * בתו של פריד * גנוֹדמן * ליפשיץ * מעשה במסמך


כאמור, את בן משפחתי יכולתי לפגוש רק לפנות ערב, לאחר הלוויה. כבר הביאו לידיעתו שהגיע אורח – קרוב משפחה שלו, אדם צעיר.

הוא נכנס לחדר, הושיט לי את ידו לשלום, וכמקובל, חקר אותי על מעשי. כאשר סיפרתי לו מי אני, שוב לחץ את ידי בידידות ומיד אחר כך הפנה אלי שאלה קשה וחריפה יותר: מה בעצם אני עושה בחרקוב?

סיפרתי לו על ה’גלות' שלי, על נדודי, כיצד לא הצלחתי להסתדר עד עצם היום הזה. שכרתי אחוזה, הייתי חנווני ואפילו מלמד הייתי, ועדיין לא הגעתי אל המנוחה והנחלה. יש לי אשה וילדים, שיהיו בריאים, אך הכיסים ריקים. אני זקוק לעבודה. אולי אוכל לקבל כאן משהו? אולי יש לו משרה בשבילי?

“משרה?” משך קרובי בחוטמו. “הנה בדיוק עכשיו נפטר מנהל החשבונות שלי. שכרו היה אלפיים רובל לשנה. אולי תוכל אתה למלא את מקומו?”

חשתי כי מילותיו האחרונות מלאות אירוניה.

“אינני מנהל חשבונות,” אמרתי.

“ומה אתה כן יודע?” נתן בי מבט מחמיר.

לא ידעתי מה לענות.

והוא הוסיף: “אני קבלן של מסילות ברזל לרכבות. יותר משלושים פקידים עובדים אצלי וכל אחד מהם אחראי לקטע אחר במסילה.464 אבל בכל העסקים הללו אתה, כנראה, לגמרי לא מתמצא. לשם כך רצוי רווק,465 שיתחיל במקום קטן, יעבוד כמה שנים, ואם אמנם הוא מוכשר, יוכל להתקדם בהדרגה. אבל איזו תועלת תצמח לי מאדם נשוי עם ילדים שגם אינו מצוי בעסקי?”

למען האמת, פריד צדק. מה באמת אוכל לעשות אצלו?

כשראה שאני יושב מוכה ומובס הזמין אותי לשתות תה בביתו.

בערב באו אנשים הקשורים לעסקיו. הוא דיבר עם כולם ובבית הייתה מהומה, כמו אצל כל אנשי העסקים הגדולים. הוי, כמה מוכרת לי המהומה הזאת!

לאחר שפריד סיים לטפל בעסקיו זימן אותי למשרדו. שוחחנו שם באריכות. לבסוף אמר לי לא להתייאש ולא לדאוג. ייתכן שבמשך הזמן יצליח למצוא בשבילי עבודה כלשהי. קרובי המשפחה של אשתו חטפו את כל המשרות…

צריך יהיה לשפץ את בית מגוריו של המושל. ייתכן שאוכל למצוא שם עבודה, שכן השיפוצים יהיו גדולים. “ובינתיים תיהנה מן החיים במחיצתנו, תבלה ותשמח.”

פריד הרגיע אותי כביכול, אך כאשר הלכתי לישון עלו בי ספקות קשים. איזו עבודה אני יכול לקבל ממנו? עניין גדול! להסתובב פה ושם כמה חודשים אצל המושל… ומה אחר כך? אחר כך יתחיל החורף, ובחורף לא אמצא אצלו שום עבודה, ולשלם לי סתם הרי לא ישלם. מה יהיה עלי? מה אעשה? סתם אשב בביתו ואוכל משולחנו?

וכך, בשוכבי שם בחדר המרווח והמפואר, מנסה לשווא להירדם, ראיתי בעיני רוחי כיצד אני מגיע אל חוף, חוף שומם ואפור שבו אמצא את סופי. עצב נורא אפפני, ובלי שרציתי חלפו להם בזיכרוני רגעים מימי נעורי. זיכרונות בהירים, שמחים, נטולי דאגות, מימים שבהם הלב לא ידע מחסור מהו ולא הוטרד בחיפושי פרנסה.

הנה, למשל, ל"ג בעומר, ואני מארגן ‘מלחמה’ בין הילדים.466 את העיירה כולה העמדתי על ראשה! כל ילד היה חייב לבוא למלחמה מצויד בחרב פח קטנה, שקודם לכן הזמנתי אצל פחח תמורת שלושים קופיקות ליחידה. לעצמי הזמנתי חרב מיוחדת, שעלתה שישים קופיקות. הילדים – כביכול שני עמים השונאים זה לזה – חולקו לשני מחנות המייצגים שתי ממלכות: טורקיה ורוסיה. לכל ממלכה היה, כמובן, גם קיסר.467

אני הוכתרתי לקיסר הרוסי, והצבא שלי מנה שלושים ושלושה ילדים כנגד ל"ג בעומר; כך היה גם אצל ה’טורקים‘. שני המחנות יצאו לגבעות שבמרחק ויורסטה אחת מקאמניץ, ושם תפסנו אני וחיילי גבעה אחת. ‘הקיסר הטורקי’ אברהמל’ה, בנו של לייבֶּה פּוֹליַאקֶבִיץ’, ניצב בגאווה עם חייליו על הגבעה שממול והתבונן במחנה שלי.

לא עבר זמן רב והתחלנו לרדוף בעמק אלה את אלה. מכות, חלילה, לא היו חלק מן התוכניות האסטרטגיות שלנו. צריך היה רק לרוץ מהר מן העמק וחזרה אל הגבעה, וחיילי הצבא שהגיעו ראשונים הם שניצחו.

לא תהיה זו התרברבות אם אומר, שחילות הצבא שלי הגיעו ראשונים לראש הגבעה. אבל ‘הקיסר הטורקי’ סירב להודות בכך וצרח שרימיתי אותו: בחרתי גבעה שאינה גבוהה כלל ועל כן הגעתי לפניו. מבחינתנו היה זה עלבון חמור שהטיחו בנו הטורקים, והמלחמה התחילה. בשעה שגיסות צבא עומדים אלה מול אלה אי אפשר להבליג על עלבונות. שני המחנות החלו לזרוק חול ורגבי עפר מן הגבעה האחת לאחרת במהירות מסחררת, עד שהשחירו פני השמים. חול ועפר אינם גורמים נזק של ממש, רק האף נסתם מן האבק.

נזק רציני יותר נגרם כאשר זרק עלי אחד ‘החיילים הטורקים’ אבן ופתח לי חור בראש. חור אמיתי, שדם ניגר ממנו…

כשראו ה’חיילים' את הדם, נבהלו כולם ורצו מהר איש לביתו. למזלנו, לא התנפלו עלינו בדרך נערים גויים עם כלבים, כמו שהסתיים באופן טרגי הסיפור על ל"ג בעומר שחיבר חביבנו שלום עליכם.468

אבא, שמיד נודע לו כל מה שקרה, שלח פתק למלמד והורה לו להלקות אותי. המלמד לא היה זקוק ליותר מכך. תיכף ומיד קיים את גזר הדין. זו הפעם היחידה שספגתי הצלפות;469 כנראה היה זה מפני שהתחשק לי להיות קיסר.

מעשיות כאלה חלפו בזיכרוני בשוכבי בבית הזר והעשיר, והן לא שימחו את נפשי כלל וכלל… לבי היה מר עלי.

עברו עוד כמה ימים, ובינתיים התוודעתי לבית וליושביו.

לפריד היו ילדים נהדרים. שני בנים למדו באוניברסיטה, ואחת משלוש בנותיו הייתה מפורסמת ביופיה. קראו לה ‘היפהפייה הצעירה של הדרום’. היא גם הייתה זמרת והשתתפה בקונצרטים מוצלחים, ובכלל הייתה מוכשרת באופן יוצא דופן.

את עסקיו ניהל פריד בדרך מבריקה. עשרות הפקידים שהעסיק עבדו בצורה מסודרת ודייקנית, כמו גלגלים במכונה משומנת. בשבועות שלא הייתה בהם עבודה – כך התברר לי אחר כך – מילאו הפקידים את הבית בהמולה עליזה והכול געש ורעש. כולם התקנאו בבית הזה, שהיו בו עסקים גדולים ומכניסים וילדים מוצלחים כל כך.

פריד עצמו למד לפנים בוולוז’ין. הוא עשה שם שש שנים והתפרסם כלמדן גדול.470 אביו, ר' שמחה-זלמן, נכדו של ר' חיים מוולוז’ין, היה גם הוא למדן ועשיר ונודע כתלמיד חכם.471 אחר כך היה פריד לחתנו של צייטלין ממוהילב.472 צייטלין היה אחד הקבלנים הגדולים ונתן לבתו נדוניה של חמשת אלפים רובל. ר' שמחה-זלמן מצדו נתן נדוניה של אלף רובל. פריד הצעיר החל להיכנס לעסקי הקבלנות של צייטלין חותנו, אבל באותה העת פשט החותן את הרגל, ופריד אף הוא נשאר כמעט בלי פרוטה. נשארו לו כחמש מאות רובל ואיתם נסע לחרקוב אל מהנדס אחד, שלפנים, בימים הטובים, עבד עם חותנו.

בחרקוב מסר לו המהנדס חוזה להספקת מטאטאים לגריפת שלג מפסי הרכבת. בתוך שבועיים הרוויח פריד אלף וחמש מאות רובל. המהנדס, שהיה ער לכישרונותיו של פריד, התפעל ממנו ומיד מסר לו חוזה להספקת אבנים לקו הרכבת. עתה הרוויח פריד, בתוך כחצי שנה, סכום של שישים אלף רובל!

עכשיו, כשכבר היה ברשותו סכום כזה, היה יכול להתקדם בקלות ובמהירות. הוא קיבל חוזי קבלנות בזה אחר זה, ובשנה אחת צבר מאתיים אלף רובל.

הדבר הראשון שעשה היה לרכוש את ביתו של פוליאקוב, בית שהתגורר בו קודם שעבר למוסקבה.473 הבית היפהפה היה מוקף גן נהדר בסגנון האחוזות הרוסיות של ימים עברו: מיני עצים ופרחים נדירים, שבילים מסוגננים ופלגי מים מלאכותיים.

במיוחד בלט ביופיו בית המרחץ.474 צמחו שם פרחים, הקירות היו מצוירים, המים היו צלולים ורוח מיוחדת במינה של עליצות ניכרה בכל פינה. על הקיר הייתה תלויה כרזה ובה פירוט השעות שבהן המושל רוחץ, השעות שבהן רוחצים בני משפחת פריד והשעות שבהן רוחצים נסיכים אלה ואחרים.

פריד עצמו, כפי שהתברר לי בוודאות לאחר מכן, חי חיי רווחה והוציא סכומי כסף גדולים; אמרו עליו שהוא מוציא ארבעים אלף רובל בשנה. ועם זה הוא חי ונהג כיהודי: התפלל השכם בבוקר, למד לאחר התפילה ושמר בקפדנות את השבת. הייתה לו גם סוכה יפה מאוד, מצוירת ומקושטת, כמו ארמון קטן, ולה גג נפתח.475

כאשר החלו סוף-סוף להעסיק אותי בשיפוץ ביתו של המושל סבלתי קשה ממפקח העבודה שמינה פריד. זה היה יהודי מגושם מאוד, פראי, צעקן וכעסן. אני זוכר שלא יכולתי לשאת את צרחותיו הגסות, והתנהגותו הביאה אותי לידי בכי. אבל לא יכולתי לעשות כלום, שכן המפקח היה אדם מוכשר, שהבין היטב את העבודה המוטלת עליו ופריד היה מרוצה ממנו מאוד. כל האנשים סבלו מהתנהגותו אך נאלצו להחריש. בהשגחתו ותחת עיניו הפקוחות התנהלו כל עסקיו הגדולים של פריד. אשתו של פריד, שאותו מפקח המטיר על ראשה פעמים רבות גידופים וצעקות, שתקה אף היא.

גם אני נשכתי אפוא את שפתי ושתקתי. מי יכול להתמודד עם המשגיח הכול-יכול? תחת זאת מצאתי עניין רב במושל, שהיה אדם ליברלי והגון מאוד. אשתו וילדיו שהו בחוץ לארץ, והוא עצמו השגיח, בשקט ובדרכי נועם, שהשיפוץ יעשה כהלכה.

“פה שרשרת קטנה… פה מתלה קטן… פה למרוח טוב יותר,” ביקש כמו ילד.

ובד בבד עודד כל אחד בחמימות: “כן, ככה, ככה. בחור כארז…”476

רושם מיוחד עשה עלי חדר השינה שלו. זה היה חדר יפה במיוחד. הקיר שליד מיטתו היה מכוסה שטיחים רקומים יקרי ערך, ועל השטיחים הללו נתלו כמה סוגים של כלי נשק: חרבות רגילות ומקושתות, פגיונות, רובים, אקדחים וכדומה. כלי סיף וחרבות רבות היו פעם רכושם של קיסרים. קתות כלי הנשק הללו נצצו מזהב ומכסף והיו מקושטות בפנינים וביהלומים.

יום שלם עבדתי בחדר השינה. המושל הסביר לי מה עלי לעשות. עקבתי אחרי הסבריו, אך בה בעת הסתכלתי בשטיחי הקיר עם כלי הנשק. לא יכולתי להתיק מהם את מבטי.

התגוררתי בבית האורחים של פריד. אני עצמי לא הייתי במצב רוח מרומם, אך הם חיו חיים טובים ועליזים.

בתו של פריד, היפהפייה המפורסמת, נסעה ליַלְטָה.477 מאומה לא חסר לה, חלילה, אבל היא חיפשה, כנראה, תענוגות גדולים וגשמיים יותר… היא הייתה פרשית טובה, ושם, בהרים הגבוהים של קרים, הייתה רוכבת יום-יום על סוסים בחברת בני אצולה רוסים. בילוּייה בקרים עלו לאביה ממון רב.

אחרי שחזרה מיַלְטָה נסעה עם אביה לפטרבורג. הוא נסע כדי לקבל חוזי קבלנות ושהה בעיר חודש ימים. הוא בזבז שם הון רב ופיזר כסף בנדיבות לכל עבר. מי שמבקש לעצמו חוזי קבלנות אסור לו לקפוץ את ידו.

כאשר הסתיימה עבודתי בבית המושל, הציב אותי פריד במשרד של תחנת הרכבת בחרקוב, מקום שבו שהה גנודמן, מנהל העבודה, דרך קבע.

הסידור הזה מאוד לא מצא חן בעיני. בבית המושל היה גנודמן מופיע כל בוקר לרבע שעה בלבד כדי להטיל עלי את עבודת היום ולבדוק את עבודתי מיום אתמול. אבל מכאן ואילך איאלץ לסבול במשך כל היום את עינו הכעוסה ואת לשונו הגסה. לא פעם רעדתי מפחד אבל נאלצתי לשתוק ולסבול. הלא יש לי אשה וילדים בבית.

גנודמן לא חיבב אותי. הייתי מעודן מדי לעומת הפקידים האחרים שעבדו אצלו. עדינותי, חוסר המעשיות שלי, ידי הלבנות – כל אלה הבעירו את חמתו. הוא מירר את חיי.

עד כמה לחץ על עובדיו אפשר ללמוד מכך, שנושא השיחה היחיד שעסקנו בו היה ‘גנודמן’. ברגע שעזב, יכולנו לנשום לרווחה, ואז התחילו הקריאות הקבועות: “גנודמן שודד היער! גנודמן האכזר! אדם חסר לב! בחור מגעיל!” – וכך בכל פעם, כמו עבדים שלרגע סרה מהם אימת הפרגול.

בערבים ביליתי בביתו של פריד. שם היה שמח. לנשפים שנערכו שם באו צעירים עשירים, ובחדר האוכל עמדו שולחנות ארוכים ועליהם מטעמים כיד המלך. ברטה היפהפייה ניגנה להפליא בפסנתר, ואילו אחותה הצעירה חיקתה את שרה בֶּרְנַאר,478 שאותה ראתה, כנראה, משחקת במקום כלשהו. האנשים סביב ברטה ישבו שותקים ונפעמים, ואלה שסבבו את אחותה צחקו בעליזות.

לפעמים הייתה האחות הצעירה מחקה אשה גוססת. להבת המנורה הוחשכה קמעה, ואז נשכבה העלמה אט-אט על הספה, חיוורת, שותקת וחסרת חיים… הנה כבה הניצוץ שבעיניה, הנה תנועת ידיה האחרונה, הנה נרעדת גבת העין ונשארת בלא תזוזה – מוות. מן הסתם גם את הקטע הזה ‘גנבה’ משרה ברנאר, אבל על הנוכחים עשה הדבר רושם עמוק. כך היו מבלים שם ערב ערב.

אבל השמחה הזאת הייתה תקועה כעצם בגרוני. אהבתי רק את נגינת הפסנתר של ברטה. לעתים היה זה לחן נוגה, שהשתלב להפליא במצב רוחי העגום. כך הייתי שוכח קצת את צרותי וחש כיצד אני מתמזג כביכול עם הצלילים.

וכאשר ברטה לא ניגנה העדפתי לשבת בפינה ולשוחח עם מישהו.


יחד איתי התגורר יהודי מיוחד במינו ושמו ליפשיץ. הייתה לו לשון מושחזת וחנפנית שאין דוגמתה בעולם כולו. פעם אחת שלח ליפשיץ מכתב למושל הכללי המפורסם של חרקוב, לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב.479 במכתבו לא ציין שהוא יהודי, וביקש, לא פחות ולא יותר, משרה ממשלתית, מפני שהוא, ליפשיץ, חי בעולמו של אלוהים, ואין לו, במחילה, מה לאכול…

לוריס-מליקוב ענה לו שעליו לפנות אליו במועד מסוים ואז יסדר לו עבודה. אבל כאשר בא ליפשיץ בשעה היעודה, הוא לא הורשה להיכנס. הוא החל לקלל ולצעוק על הפקידים: “הייתכן? איפה נשמע כדבר הזה, שגוברנטור לא יעמוד בדיבורו?! זה מתאים רק לאדם קטן ועלוב! הרי זה גועל נפש שאין כמוהו. מילה של גוברנטור צריכה להיות טהורה כמו מטבע זהב…”

השוואה טובה מזו לא מצא.

בשל צעקותיו יצאה הוראה ממשרדו של המושל הכללי לחבוש אותו ליומיים. מובן מאליו שתפסו את הברנש והושיבוהו במאסר.

לאחר ששוחרר היה ליפשיץ כעוס עוד יותר. הוא ‘הרביץ’ מכתב ארוך, כנהוג אצל יהודים, שמוען אל הרוזן. נימת המכתב הייתה נינוחה, אך תוכנו עוטר במליצות, במשחקי מילים ובמשלים, כמו שנהגו לכתוב פעם, בימים הטובים ההם. הוא הקריא את המכתב לפני חבורת סטודנטים, שבתוכה ישבתי גם אני. לנגד עינינו הכניס ליפשיץ את המכתב למעטפה, סגר והדביק את שוליה ורשם את הכתובת. הסטודנטים, צעירים עליזים וחסרי דאגות שכמותם, הניפוהו אל-על והריעו לכבודו.

כעבור כמה ימים הופיע קצין ובידו מסמך מאת המושל הכללי. באותה שעה ישבתי עמו בחדרו. במסמך נכתב שהרוזן שולח לו מאה רובל בתשובה למכתבו, אך משרה לא יוכל לתת לו.

ליפשיץ הודה לו באדיבות, אבל לא רצה לקחת את הכסף.

הקצין, שהתרגש מאוד מסירובו, פנה אליו ברוֹך ואמר: “אמנם כסף אינך רוצה לקחת, אבל אני מבקש ממך, אל תכתוב עוד מכתבים לרוזן. עם גוברנטור לא משחקים.”

“לא, יותר לא אכתוב,” הבטיח ליפשיץ בכל הכנות, ואמנם קיים את דברו.

מעשייה נחמדה זו הייתה פופולרית מאוד בין מכרי באותם ימים. ליפשיץ עצמו נהג לא פעם להתפאר בה והיה אומר: “אפשר להיות יהודי ולהיתקע אפילו בגרונו של שר.”

ועדיין עומדת השאלה הגדולה: האם בימינו היה ליפשיץ מצליח להשיג משהו? היום, עם כל חוכמתו הגדולה, היה ליפשיץ כזה ממהר לנסוע לאמריקה…

פרק עשרים ושניים: מעשה בדלתות

בית הספר למלאכה * חנוכת הבית * מעשה בדלתות * צרות מגנודמן * מנהל חדש * אינני יכול לסבול עוד * שוב נדודים


פריד סיים את בניית בית הספר למלאכה, שפוליאקוב תרם בשבילו מאתיים אלף רובל.480 המושל הכללי ועמו ועדת מהנדסים בדקו את הבניין, וכשהשביעו התוצאות את רצונם הודה המושל לפריד מקרב לב.

אכן, קרוב משפחתי הוסיף מכיסו להשלמת העבודה. קבלן אחר היה מרוויח מחוזה כזה כמה עשרות אלפי רובל, אבל פריד הוסיף משלו עוד כחמשת אלפים רובל.

את חנוכת הבית ציינו ברוב טקס. בחגיגה נכחו המושל הכללי, הרוזן לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב, וכן המושל, המֶטְרוֹפּוֹלִיט481 ונכבדים אחרים. המושל הכללי הרים כוס יין לכבוד בריאותו של הצאר, אחר כך לכבוד הנדבן הגדול שמואל פוליאקוב ואחר כך גם לכבוד הקבלן, שהשקיע כל כך הרבה מרץ וכוח ומלבד עבודתו המסורה תרם גם סכום כסף נכבד. טקס חנוכת הבית התנהל בצורה מופתית, ופריד היה המאושר באדם.

אבל אני נשארתי עצוב. חיי ניבטו אלי אפורים מתמיד.

כמו שהיה קודם, כך גם עכשיו, גנודמן מירר את חיי ואני נאלצתי לשתוק.

פעם השתתפתי בשיפוץ ביתו של פקיד תחנת הרכבת. אני זוכר שהיה צריך להביא בדחיפות עשר דלתות קטנות לתנורים ועוד כמה מכשירים. מלאכת הקנייה הוטלה עלי. היה ברשותי שטר אשראי שהנפיק המשרד בשביל סוחר ברזל בחרקוב, שאצלו היה פריד קונה בסכום של שישים או שבעים אלף רובל בשנה. עבדנו מחוץ לעיר, ועל כן רתמתי את הסוס לעגלה ונסעתי העירה כדי לקנות את המוצרים החסרים. השעה הייתה אחת בערך. הגעתי לחנות הברזל וראיתי שכל הדלתות נעולות. לא עלה כלל על דעתי שזו שעת צהריים ושבשעה כזאת נועלים את החנויות. חשבתי אפוא שהסוחר פשט את הרגל. למה בכלל צץ בראשי רעיון כזה? זו שאלה מצוינת לאלה שרוצים ללגלג עלי…

אבל הפועלים חיכו לדלתות. מה עושים?

מחיר הדלתות היה בסך הכול תשעים וחמישה רובל, ובמקרה היה ברשותי שטר של מאה רובל. נכנסתי לחנות אחרת וקניתי את הכול במזומן. התמקחתי, ובמקום תשעים וחמישה רובל נדרשתי לשלם בעד אותה סחורה רק שישים ושניים רובל.

שילמתי ורכבתי חזרה שמח וטוב לב. וכי דבר של מה בכך הוא? הנה חסכתי לבעל הבית שלושים ושלושה רובל! שמחתי הלכה וגברה, הייתי כל כך מרוצה מעצמי, כאילו אני הוא שגיליתי את אמריקה. עכשיו אוכיח לפריד שעסקיו אינם מתנהלים כראוי. הייתכן?! איפה נשמע כדבר הזה, שחנות שמרוויחה אצלו שבעים אלף רובל בשנה תפקיע מחירים ותדרוש תמורת סחורה שמחירה שישים ושניים רובל עוד שלושים ושלושה רובל. הרי זה שוד לאור היום!

מסרתי את הדלתות לגנודמן ואמרתי בלא מעט גאווה: “מזל שהיה בידי כסף מזומן. רק עכשיו אני מבין עד כמה ספָּק הברזל שלנו רודף בצע. הוא עוד ירושש אותנו!”

כשסיימתי ציפיתי שגנודמן ה’חביב' יביט בי בהתפעלות וישבח את נאמנותי ואת תגליתי. אבל טעיתי טעות גדולה ומרה.

במקום דברי התפעלות ושבח העניק לי גנודמן מבט זועם, וכשעיניו אדומות כדם, גרונו מכווץ מכעס וכולו כסיר רותח אמר: “מי אתה בכלל שתקנה במזומן? מי ביקש זאת ממך? מי אמר לך? מאין אתה בכלל יודע, שלימזל שכמותך, שאתה משלם מחיר מופקע? אתה תלמד אותנו מה זה לשלם יותר ומה זה לא לשלם יותר? שלימזל! פגע רע! עוּף מכאן הביתה!”

הוא שפך עלי את חמתו והטיח בי דברי בוז וגידופים גסים ומכוערים, עד שלא יכולתי עוד לשלוט בעצמי ופרצתי בבכי.

איזו טעות איומה טעיתי: הצלחתי לסלק את השמחה מלבי ולמלאו צער ודמעות. חשתי מושפל ומובס. בערב סיפרתי לפריד ולרעייתו את כל סיפור המעשה וגם על העלבונות שהטיח בי גנודמן בתמורה למסירותי.

“אל תיקח ללב,” אמרה לי גברת פריד, “הנה, הסתכל באף שלי. אתה רואה?”

על אפה היה סימן אדום.

“זה מה שחטפתי בשבוע שעבר מגנודמן. השמעתי הערה קטנה בקשר לחוזה שחתם והוא זרק עלי משהו ופגע באפי… מה תאמר על כך? אבל צריך, כנראה, להבליג,” היא הוסיפה חרש, “יש לו ידי זהב.”

בסופו של דבר, הוא בכל זאת נמאס עליהם. מסתבר שידי זהב בלבד אינן מספיקות. כמה שבועות לאחר האירועים האלה, כאשר נסע פריד לפטרבורג, הוא פגש שם אדם שנראה בעיניו מתאים מאוד לתפקיד המנהל. פריד הביא אותו בחשאי לחרקוב. הוא היה כבן חמישים, גבה קומה ויפה תואר, וזקנו הארוך והשחור כבר האפיר בכמה מקומות. הופעתו החיצונית ודרך הילוכו עוררו התפעלות רבה.

כדי שיתוודע לטיב העסקים וגם כדי שגנודמן לא ידע על קיומו, הושיב אותו פריד הרחק מן העיר, בקטע השנים-עשר.482 הייתה שם עבודה קטנה. צריך היה להקים תחנת רכבת קטנה בעלוּת של עשרת אלפים רובל. את העבודה הזאת הוציא פריד בזהירות מידיו של גנודמן ומסר אותה לאחריות הבלבדית של המנהל החדש. זו הייתה אמורה להיות הבחינה שלו.

אנו, שהוכנסנו בסוד הדברים וידענו שבמוקדם או במאוחר ימלא האיש הגבוה את מקומו של גנודמן, היינו מאושרים. החלטנו לערוך נשף ביום שיגורש הצורר שלנו.

אבל לרוע מזלנו, גנודמן הערמומי הבין מיד מה קורה. הוא ‘הריח’ שהיהודי הגבוה והעבדקן אינו סתם פקיד אלא המתחרה שלו. מובן שכעסו רק גבר ואנו סבלנו עוד יותר.

למען האמת, גנודמן לא היה זקוק למשרה. היה לו כסף רב משלו, שלושים או ארבעים אלף רובל, שבאמצעותם יכול היה בעצמו להיות קבלן. אבל הוא אהב, כנראה, לצעוק, לשלוט, להתעלל, ופשוט חבל היה לו לוותר על כך. עכשיו התעלל בנו יותר מן הרגיל. אבל אנו ספגנו את העלבונות במסירות נפש גדולה וחשבנו: הנה, עוד מעט, ממש מיד, תסתיים ה’בחינה', ואז יבוא ההוא ויגרש את המנוול.

אבל כמה הופתענו מן הידיעה, שעבודתו של המנהל החדש, אותה תחנה קטנה, לא אושרה. המהנדס מצא את המבנה בלתי תקין. הייתה זו מכה קשה לכולנו ובעיקר לפריד.

לא ההפסד של עשרת אלפים רובל הוא שעניין אותו, אלא העלבון. הוא נעלב שעבודת קבלנות שקיבל עליו לא עמדה בדרישות ולא אושרה. הפרשה עשתה עליו רושם קשה. הוא החליט, כמובן, לפטר את המנהל ושילם לו, על פי החוזה שנחתם ביניהם, שמונה-עשר אלף רובל תמורת שלוש שנות עבודה – ששת אלפים רובל לכל שנה.

המנהל המיועד הגיע לחרקוב מדוכדך מאוד. הוא שב וטען כי מישהו ‘שם לו רגל’ והכשיל אותו, אבל אין לו מושג מי זה יכול להיות. פריד השיב לו בטון מריר: “בן-אדם רציני אינו צריך להירתע מדברים כאלה.”

את ה’רגל' שם לו, ללא כל ספק, גנודמן החביב, שחיפש דרך להיפטר ממנו. עבודה קטנה כזאת, כלומר להכשיל מישהו, הייתה קלה בעיניו כרקיקה: מלשינים, מלכלכים – והעניין סגור.

היהודי הגבוה ושחור הזקן נטל את כספי הפיצויים ונסע, ולצערנו הרב, המשיך גנודמן לרכוב על גב כולנו ושלטונו התחזק עוד יותר.

משהסתיימה הפרשה כפי שנסתיימה, שבו ועלו בי מחשבותי הישנות: נדודים. אינני יכול להישאר כאן עוד. אני לא מתאים להם והם לא מתאימים לי.

יום אחד שוחחתי על כך עם פריד. גם הוא סבר כמוני ויעץ לי לנסוע למוסקבה. הרב המקומי, ר' חיים ברלין, הוא קרוב משפחה שלנו.483 פריד יכתוב לו ויבקש ממנו שימצא לי סידור בין הגבירים. הם מכבדים מאוד את הרב. פריד גם ייתן לי מכתב לידיד טוב שלו, סוחר סוכר גדול ובעל בית חרושת, שאף הוא יוכל לעזור לי.

פרק עשרים ושלושה: מוסקבה

בדרך * מוסקבה * יהודים, כמו בירושלים * בבית המדרש * אצל הרב * מה עושים? * בית מרזח, מחלבה, עבודה בשדה, מלמדות, חנוונות * הרבי החסידי * הרב והרבי * חסידים במוסקבה * לשיר! * אני בצרות * אני חוזר הביתה


ושוב בדרכים… מוסקבה. שלום לך, חרקוב, שלום לגנודמן ה’חביב', לדלתות התנורים, לפריד, לקבלנים, לכולם יחד ולכל אחד לחוד. עכשיו תורה של מוסקבה, פרשה חדשה מתחילה.

בדמיוני ראיתי את מוסקבה כעיר שכל יושביה רוסים, ואת היהודים שבה צריך לחפש, מן הסתם, כמו מחט בערמת שחת. אבל תודה לאל, זה לא היה כך.484 מיד עם בואי למוסקבה, ישתבח שמו הטוב, נקרה על דרכי ברחוב זַריָדְיֶה,485 בדיוק ליד השער שבו הייתי אמור להיכנס, יהודי לבוש קפוטה ארוכה, שהתנהג בחופשיות ובקלילות, כאילו הוא מסתובב בתוך אבא שלו. 486

בחדרים המרוהטים, שלנתי בהם, הסתובבו יהודים מארץ היהודים, בעלי פיאות ארוכות, גבות עבות ושעירות, חוטמיהם מעוקלים ועיניהם בוערות כאש. הם שוחחו בנועם על מס הקוֹרוֹבְּקֶה,487 על רבנים, על מחלוקות בעיירות הקטנות ועוד כהנה וכהנה.

יהודים רבים, בלי עין הרע. בחצר יש בית מדרש, ובכל יום מתפללים בו בשישה מניינים, משעה שבע בבוקר ועד שתים-עשרה בצהריים. יש הנשארים ללמוד לאחר התפילה, והניגון המתוק של לימוד הגמרא נישא ברוח, ממש כמו בירושלים.

גם חסידים לא חסרים.488 יש שטיבל חסידי, וכאשר נכנסתי פנימה שתו שם לחיים ושרו ניגון חסידי.

המסעדה שסעדתי בה את לבי הייתה מלאה יהודים, חסידים ומתנגדים, שהגיעו לכאן מכל מיני מקומות. האווירה הייתה עליזה וביתית – מדברים ואוכלים, אוכלים ומדברים. המסעדה הייתה אפופה עשן וריח של אוכל יהודי – מאכלים צלויים בנוסח יהודי – ובכל פינה יהודים בעלי זקן.

נעים היה במיוחד להיכנס בשעת ערב לבית המדרש, לראות את הלומדים. זה היה מחזה מענג. עיר שמזדקרות בה עשרות כנסיות, ופה יושבים יהודים ולומדים בקול רם. בית המדרש הקטן הזה נראה בדיוק כמו בית המדרש החדש בקאמניץ.

בערב נכנסתי לביתו של ר' חיים ברלין. גם כאן היה הבית מלא וגדוש יהודים: סוחרים שבאו לדין תורה ועוד אורחים שבאו ממקומות רבים ובזמן ביקורם במוסקבה נכנסו לבקר את הרב. המתנתי עד שעזב אחרון האורחים, ואז הגשתי לרב את מכתבו של פריד.

הוא קרא לאשתו489 והציג אותי לפניה כאחד מקרובי המשפחה. הם קיבלו את פני בסבר פנים יפות, אבל מיד התחוור לי, שהמלצה של הרב לא ממש תועיל לי. מה מבין רב בענייני מסחר? איזה סוחר יתייחס ברצינות להמלצה עסקית של רב?

נשארה בידי רק דרך אחת: להיכנס עם מכתבו של פריד למשרד בית החרושת לסוכר. אבל הרי אני ‘בר-מזל’, וכשנכנסתי לשם הודיעו לי שבעל הבית נסע…

במקרה היו במקום גם כמה סוחרים שחיפשו עובדים, אבל כאשר שמעו מן הרב שאני ‘צעיר הגון’, הם ראו זאת, מנקודת מבטם, כחיסרון של ממש.

הרגשתי נורא ואיום, ולבי היה מר עלי; רציתי לנשוך את אצבעותי.

מה יהיה?

כבר השתלמתי בהלכות בית מרזח ומחלבה. אחר כך, כשהייתי מומחה, השלכתי מקצוע זה מאחורי גווי והתחלתי ללמוד עבודת אדמה. כאשר הייתי בקי ורגיל בעבודה זו ברחתי מן היער אל העיר הגדולה קייב ושם התחלתי ללמוד איך מנהלים מכולת. כאשר היה לי מושג על ניהול מכולת נסעתי לחרקוב ושם למדתי פרק בהלכות קבלנות – פסי רכבת, שיפוצים עם גנודמן, וכל הצרות שבעולם. ועכשיו… מה יהיה עכשיו?

ברור היה לי, שכל יום שעובר רק מחמיר את מצבי. כבר התחרטתי שעזבתי את חרקוב. שם לפחות הייתה לי פיסת קרקע תחת הרגליים. פה אני תלוי בין שמים לארץ, והכול זר ומוזר.

אחדים מידידי הטובים יעצו לי להתוודע אל הרבי החסידי,490 שהוא ור' חיים ברלין הם זה לזה כמו אש ומים.491 לרבי החסידי יש חוג גדול של חסידים – גבירים, סוחרים גדולים ובעלי בתים עשירים. “לא יזיק לך,” אמרו, “אם תבקר בביתו ותספר לו שאתה קרוב משפחה של ר' חיים ברלין, ושאף על פי שאתה נע ונד במוסקבה הוא אינו יכול לעזור לך. אמור לו שאתה זקוק לעבודה, ושאולי דווקא הוא יוכל לעזור לך. כדאי גם שתרמוז לו שאביך הוא חסיד נלהב.”

זו הייתה חנופה לרבי החסידי במלוא מובן המילה…

מילא, מה יכולתי לעשות? ניסיתי גם את זה. הלכתי לרבי החסידי והצגתי עצמי כקרובו של ר' חיים ברלין, שבא לכאן כדי לחפש עבודה או משרה כלשהי. ר' חיים, שתליתי בו תקוות רבות, אינו יכול לעזור לי. ובכן, אנשים טובים יעצו לי לבקר בביתו ולבקש ממנו עזרה.

לפני שענה, שאל אותי הרבי: “באיזה אופן אתה קרובו של ר' חיים?”

הסברתי לו את הקרבה מתוך הדגשה מיוחדת של שושלת ייחוסי עד ר' חיים מוולוז’ין.

“למה לא באת אלי תיכף ומיד?” נענע בראשו ופנה אלי במבט של תוכחה, “הייתי בוודאי מוצא לך עבודה אצל גביר מקומי. הרי אתה נצר אמיתי לצדיקים וגאונים. אבל עכשיו חוששני שחיים ברלין קלקל לך את כל הסיכויים.”

שתקתי, אבל כאב חד פילח את גווי.

“נו, מילא,” אמר בנועם, “היכנס אלינו, תַּראה את עצמך. אולי יזדמן משהו.”

ברֵרה לא הייתה לי, ואכן ביקרתי אצל הרבי החסידי לעתים מזומנות. ביתו המה מאדם. המולת החסידים הייתה רבה יותר מהמולת המתנגדים בבית ר' חיים ברלין. ההבדל היה שהמתנגדים אצל ר' חיים ישבו או עמדו בסדר מופתי. כל אחד ידע את מקומו, וכאשר שניים שוחחו ביניהם לא קרה שבא שלישי והפריע. בבית הרבי החסידי לא נתנו את הדעת לכך כלל וכלל. שם שוחחו כולם יחד, אחד צעק על חברו, בא השני ותפס את מקומו של השלישי וכך הלאה. ללא הבחנה בין עשירים לעניים, בין זקנים לצעירים – כולם שווים, ובבית המולה עליזה.

הרבי ביקשני, כמובן, לבוא ולהתפלל בשטיבל שלו, שיבוא עוד חסיד… גם הפעם הזאת נעניתי לבקשתו. בשטיבל התפללו בהתלהבות רבה, ברעש גדול. רק ר' ישראל היה חסר כאן.492 מכל עבר נשתפכו להם ניגונים נלבבים, והחסידים מרעישים ושרים, קופצים ורוקדים, דוחפים, צוחקים ושותים לחיים, ממש כמו בקאמניץ של פעם. השמחה הזאת לא הייתה, חלילה, מלאכותית. החסיד שמח באמת. אלוהים גדול ועולמו גדול והכול מביא לידי שמחה.

אין פלא שאצל החסידים תמצא תמיד מצב רוח מוזר, מין ביטחון עולץ, כאילו מעולם לא הייתה ‘שאלת היהודים’493 ואין שום גלות. אך אולי אלה עניינים גבוהים ונשגבים מדי, ועל כן אנסח זאת בצורה פשוטה יותר: כאילו אין אשה ואין ילדים…

בין בבית ובין בשטיבל החסידי, במסעדה או אצל הרבי, בכל מקום חשים כמו בירושלים. ואם בא שוטר המקוֹף,494 אמרו לו, הנה, קח משהו לכיס ורד מאיתנו. עזוב אותנו במנוחה.

יכולתי להישבע שחבורת החסידים שהצטופפה בעליזות כזאת בביתו של הרבי לא ידעה כלל על ההגבלות ועל הצרות שיד עליונה מנחיתה על ראשי היהודים. אף פעם לא שמעתי שדיברו שם על הנושא הזה, כמו שקרה לעתים תכופות אצל המתנגדים. ושוב, בשל אותה סיבה: אלוהים גדול ועולמו גדול – נראה אותך עושה לי משהו!

אבל אצל ר' חיים ברלין דיברו במרירות על פוליטיקה ועל פקידים רוסים, על המשטרה ועל דרכונים, על הגבלות ועל גזרות, על הגלות ועל עוד ועוד דברים דומים. גביני עיניהם של המתנגדים חמורי הסבר התכווצו והתקדרו עוד יותר מן הרגיל.

אלמלא מצב רוחי הרע הייתי יכול לשאוב חיוּת וכוח בבית הרבי החסידי ולהתעשת. השמחה לבדה יש בכוחה להפוך אדם לבעל כוחות מופלאים. בשבת נבע שם מעיין של שמחה.

השמחה החסידית החלה עוד בליל שבת. המוני חסידים היו באים אל הרבי ומסבים אל שולחנו495 עד אחרי חצות. הרבי אמר תורה חסידית: עיניו פקוחות לרווחה, ידיו פשוטות על השולחן, זקנו מרקד אנה ואנה. אחרי קצת דברי תורה שרו ניגונים חסידיים. הרבי סיים, ומיד פצחו החסידים בשירה ובתוך כך טעמו מן האוכל שעל השולחן.

הטקס חזר ונשנה כל השבת. התפילות נערכו בביתו של הרבי. במוצאי שבת הלכה השירה וגברה, והקולות עלו מכל גרון. אם מישהו התעצל ושתק לרגע, מיד עודדו אותו בטפיחה על השכם: “נו, זליג (או מאיר), למה תחריש? קדימה, לשיר!”

ואכן, שרו.

התקרבתי מאוד אל הרבי החסידי וביקרתי בביתו לעתים קרובות. הוא ראה בי מין משכיל והשתדל לשוחח איתי על נושאים שימצאו חן בעיני. אך עבודה לא מצא לי, ואני חושב שר' חיים, במעמקי לבו, גילה במצבי עניין רב יותר ממנו. את צער המחסור הבין ר' חיים טוב יותר מהרבי החסידי, וחוץ מזה, לר' חיים לא היו שום כוונות נוספות. הרבי החסידי קירב אותי אליו, כי רצה לעשות לו עוד נפש, ובמילים אחרות, להפוך אותי לחסיד, שיתוסף עוד אחד לבני עדתו.

ועוד פרט מעניין: ר' חיים ידע שאני עושה ימים ולילות אצל הרבי החסידי, שאיתו ניהל קרב סכינים, כמו שאומרים בליטא.496 בביתו של ר' חיים כינו את הרבי החסידי ‘גנב סוסים’. אצל הרבי כינו את ר' חיים ‘רשע’, ואף על פי כן לא התנגד ר' חיים לביקורי אצל הרבי: אולי בכל זאת תצמח משם תועלת, אולי בכל זאת אצליח לקבל עבודה.

בחלוף הימים הבנתי שמשהייתי במוסקבה לא תצמח כל תועלת.497 אני ניצב לי בין שני רבנים ומחפש עסק. אכן, מקום ממש מוצלח לחפש עבודה. הרגשתי זנוח ומיותר בעולם, כמו מישהו שמגורש מדלת הבית. החלטתי לחזור לקייב.

פרק עשרים וארבעה: יש לי פרנסה

שוב בקייב * ר' לייב שפירא * יין * יש לי פרנסה * לילה של שכרות * המנשר * מעשי צדקה בקייב * ר' הירש אפשטיין * מנדלשטם


…ושוב אני בקייב. חוזר אל מכרי וחברי הוותיקים, אל החקרנים, הבטלנים והפלפלנים, אל הסוחרים והחנוונים, הצעירים המובטלים, הקבצנים ואל רבים אחרים.

לרגע אחד אני מסיר דאגה מעלי. צוחקים, משוחחים, מספרים מה חדש. אבל בהדרגה מתחילים לחשוב על פרנסה. אני חושב על כך וגם אחרים חושבים למעני, שלא איאלץ, חלילה, לשוב ולעזוב את קייב ולחפש את לחמי במקום אחר. שאוכל כבר פעם אחת, סוף-סוף, להסתדר במקום אחד, לחוש את טעמם של חיים יציבים, כמו כל ידידי.

בראשו של ר' לייב שפירא, שתמיד דאג לי (כבר התפייסתי עמו. אי אפשר להיות ברוגז עם אדם כזה לאורך ימים!), צצה התוכנית הבאה: הנה, המלמד בבית הרב יודע לעשות יין צימוקים. לא צריך בשביל זה רשיון או זיכיון. הרי מותר ליהודי להכין יין לקידוש.498 המלמד יסביר לי את ‘תורת הייצור’ של היין, החברים יתמכו בי ויקנו את הסחורה, וכך יהיה לי ממה לחיות.

הסכמתי. ברֵרה אחרת בין כך ובין כך לא הייתה לי.

ויהי היום ואנו ניגשים לעבודה – יין צימוקים.

קניתי את כל המכשירים הדרושים ל’מפעל‘499 וכן פּוּד צימוקים. המלמד הגיע והתחלנו ב’לימוד’. הוא היה יהודי פיקח, שעשה את מלאכתו בזריזות, ואני למדתי.

היין הראשון עלה יפה מאוד. מיד מכרנו אותו לחברים טובים ובד בבד התחלתי להכין בבת אחת יין לפורים ולפסח מעשרה פּוּד צימוקים. במהלך העבודה קראתי מדי פעם למלמד, כדי להתייעץ עמו בכמה סוגיות קשות שתמיד צצות בתהליך ייצור המוני.

גם היין השני היה מוצלח. מיינתי את היין לסוגיו: חלש, חזק, משובח יותר ומשובח פחות. טעמו של היין המשובח היה ‘ממש שמפניה’ והכול חטפו אותו.

עכשיו כבר לא חסר לי כסף. חברי הטובים נתנו לי. היות שהיין הצליח, המטירו עלי החברים, ממש בכוח, מאות רובלים של גמילות חסדים, רק שאמשיך לעבוד ב’מפעל'. ואכן… התחלתי להרוויח. העסק רץ והמזל האיר לי פנים. סוף-סוף יש פדיון. נשכחו ממני כל נדודי. כשיש פרנסה, כך נדמה, צומחת גם הישועה. הנה, ביום בהיר אחד יצאנו לרחוב וראינו מנשר ממשלתי מודבק על כל עמוד ובכל פינת רחוב. במנשר נכתב שמכאן ואילך מותר לכל היהודים המתגוררים בפלכים הפנימיים של רוסיה להמשיך ולגור שם, ואסור לאיש לגעת בהם לרעה אלא בהוראת הסנאט.

המנשר הזה שימח אותנו לא פחות מששימחה השמועה על מפלת המן את היהודים בימי מרדכי. אכן, השמחה הייתה גדולה – ‘וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר’. בביתי התכנסו כל חברי הטובים ובהם ליפסקי ועמו כמה סטודנטים שלב יהודי חם פעם בהם. שתינו הרבה יין. היה לי יין מעולה, חזק כמו כוהל.

לא היה צריך להפציר באורחים. כולם שתו לשוֹכרה ושמחו עד בלי די. ליפסקי ‘הרביץ’ נאום בלהט כזה, עד שנשאנו אותו – שיכורים ונפעמים – על כפיים. כל השכנים הנוצרים הגיעו במרוצה, ועמם שוטר המקוֹף, שלגמרי במקרה עבר במקום ורצה לדעת מה פשר השמחה הזאת. אכן שוטה שלא מסוגל להבין את שמחתנו…

ליפסקי פתח את פיו והסביר לו, בעליצות של שיכור, שליהודים צפויים עתה ימים טובים יותר: “המנשר שתלוי בחוץ… אדוני השוטר… אסור לפגוע ביהודים, אסור לגעת בהם… אדוני השוטר… הנה, עזור לנו ללגום… אדוני השוטר… הביאו עוד בקבוקי יין… אדוני השוטר…”

עם כמויות כאלה של יין גם האחראי לחוק ולסדר לא ציפה לתשובה. הוא פער את פיו והריק לגרונו מן היין החזק כוס אחר כוס… האווירה הלכה והתלהטה. בני החבורה חטפו את ליפסקי ואת השוטר – בהשפעת היין נדמו שניהם שווי ערך – ונשאו אותם על כפיים. וכך עד אור הבוקר, התהוללו ושרו, הרעישו וצעקו. השוטר הלך מרוצה לדרכו ובקבוק יין חזק בכיסו. זה כבר מין טבע שני שלהם…

אלא ששמחה יהודית אינה מאריכה ימים, ואנו, השוטים, לא ידענו זאת כלל. לא ידענו שהנה באים ימים קודרים, מרים וקשים מנשוא, שיימשכו זמן רב, כאורך הגלות, ולעולם לא יימחו מן הזיכרון. אבל אני מקדים את המאוחר. עם צרות אין צורך להזדרז – הסחורה הזאת לא תאחר לבוא.

אני חוזר אפוא ליין שלי. זמן רב עסקתי בו והכנתי סחורה ששוויה כמה מאות רובלים. החברים שלי, כאמור, פרסמו את שמי בכל מקום. לקראת פורים מכרתי יין בכמות יפה, ובשבוע שלפני פסח היין פשוט נחטף. ידעתי שאוכל למכור כמות גדולה פי חמישה ולהרוויח הרבה יותר, אך לא נשאר די זמן להכין יין חדש – לשם כך דרושים חמישה או שישה שבועות – ובאין ברֵרה העליתי את המחיר, כמעט כפליים. נהגתי כמו סוחר טוב ואיש לא התמקח איתי. קח כמה שתרצה, רק תן יין.

וכך, יום אחד לפני פסח הגיעו אלי אפילו מביתו של הבנקאי הורביץ וביקשו חמישה בקבוקי יין, ואני נאלצתי לשאוב מן החביות את הטיפות האחרונות. הנה, חשבתי בשביעות רצון, יש לי עסק מצוין. תהיה לי פרנסה, לא אצטרך עוד לנדוד. סוף-סוף אני חש קרקע מוצקה מתחת לרגלי.

אבל יין הוא רק יין, וגם עבודה למען הכלל שווה משהו, וכך, על אף העונה הבוערת, נמשכתי מאוד לעסקי הציבור.

ר' הירש אפשטיין היה מזדמן אצלי מדי פעם ומספר לי על ענייני הקהל בקייב, מה כבר עשה ומה הוא עתיד לעשות. “הגבירים,” סיפר לי בשלווה נלבבת, “מפזרים כסף. הם נותנים כל מה שמבקשים מהם. הגברת רוזנברג לעולם אינה מתעייפת. ימים ולילות היא עוסקת במתן צדקה ובמעשים טובים. עדיין אפשר לראות אותה בצוהרי היום נוסעת לרובע פודול עם תיבת הבקשות.500 גם ר' ישראל ברודסקי נהיה מיום ליום יותר נדבן ויותר פזרן. הופיע גם נדבן חדש, סוחר עצים ושמו הלפרין, שמפזר צדקה לאין שיעור.”501

חסרים לו, לר' הירש, כמה אנשים שיסייעו לו, שכן הוא עצמו איננו מספיק הכול. “הזמן המתאים ביותר לעבודת הכלל,” סח לי, “הוא עכשיו.”

דיבורים כאלה עשו עלי, כמובן, רושם רב. לבי פעם במהירות.

“ר' הירש,” אמרתי לו בהתלהבות, “הרי פרנסה יש לי ועסקי אינם רעים כלל וכלל. ובכן, אני אהיה העוזר שלך. תן לי עבודה ואעשה כדבריך. אבל הכי חשוב, לרתום אנשים צעירים, בחורים ובחורות, לעבודה למען הכלל. אבקש מליפסקי שיעזור לי, הוא יגייס כמה סטודנטים.”

אפשטיין יצא מלפני בסיפוק כפול: יש לי פרנסה וגם אעסוק בענייני הכלל. איש כמוהו לא פגשתי כל חיי בין האנשים העוסקים בצורכי ציבור. מעודי לא ראיתי הגינות כזאת, מסירות נפש ודבקות כאלה, התלהבות כזאת וטוהר לב כזה. ראיתי לא מעט עסקני ציבור. היו בהם שניחנו בתכונות כאלה או אחרות של אפשטיין, אבל לא בכולן גם יחד ולא בכמות כזאת.

מה לא עשה? אסף כסף לקניית מצות לפסח או תרופות בשביל עני שחלה, לרכישת ציוד לפועלים חסרי יכולת, לכלות עניות או לבחורים עניים, לזקנים, ליתומים, לניצולים משרפה, לבעלי מום וכדומה.

הוא היה אדוק מאוד, עקשן בדתיותו וחסר פשרות. בנו היה צעיר מוצלח מאוד, אך אפשטיין לא דיבר איתו כל חייו משום שפעם שלח מאמר לעיתון ‘הכרמל’.502 אבל הוא החליף את לימוד התורה השליו, ההולם יהודי ירא שמים מסוגו, בעיסוק המפרך של איסוף צדקה.

מעולם לא ראו אותו לומד. אפילו לתפילה לא ייעד זמן רב. תמיד ראו אותו מתרוצץ מבית לבית, מרחוב לרחוב. בשל כך חיבבו אותו כולם, אפילו בני הנוער האפיקורסים של קייב. הגברות הצעירות אף הן מעולם לא סירבו לבצע עבורו שליחויות.

באותה תקופה גברה בקייב הפופולריות של מַנְדֶלְשְׁטַם.503 עניים נמשכו אליו מכל עבר. היה אפשר לראות שהנה צומח לו בקייב יהודי דגול.

פרק עשרים וחמישה: העכברים מדברים בלשון בני-אדם

רצח אלכסנדר השני * הרושם שעשה הרצח על היהודים * אִיגְנַטְייב * בשורות קודרות * וַסילְקוֹב * חסידי וסילקוב * רישיון העבודה שלי * ‘קייבליאנין’ * “הכו ביהודים!” * בורחים לאמריקה * יחפנים * פחד * ערב הפוגרום * בעלת הבית הטובה שלי * זה התחיל… * אכזריות שמקורה בפחד * באָסָם * הנדידה לעליית הגג * החיים בעליית הגג * עכברים * החיים נמאסו עלינו * העכברים מדברים בלשון בני-אדם * הירידה מעליית הגג * ושוב בעלת הבית הטובה שלי * מבוגרים בוכים כמו ילדים קטנים * הפוגרום נפסק * קרבנות * הקסרקטין * לברוח מפה * מותם של אבי וסבי


באותם ימים נרצח אלכסנדר השני.504 החדשות עשו על היהודים רושם קשה מאוד. אלכסנדר השני היה פופולרי מאוד ואהוב מאוד על היהודים. הם קראו לו ‘מלך של חסד’, ובימי כהונתו, כפי שכבר כתבתי קודם, הייתה האווירה פטריוטית מאוד. בבתי כנסת אמרו יהודים תפילת ‘אל מלא רחמים’ מתוך צער עמוק, ורבים הזילו דמעות.

אחרי מותו פשטו באוויר שמועות קודרות, סודות אפלים. לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב הליברלי הודח ואת מקומו תפס אִיגְנַטְייב ה’מפורסם'.505 הלב היהודי חש בסכנה המתקרבת.

אבל באותם ימים הייתי שקוע כולי בעסקי היין שלי. עסקי הלכו ופרחו, והייתי זקוק בדחיפות לרישיון ייצור יין. מיד אחרי פסח נסעתי לווסילְקוֹב,506 עיירה קטנטנה בפלך קייב, ובידי מכתב מאת הרב מטעם בקייב אל הרב מטעם בווסילקוב, כדי שהלה ינפיק לי את הרישיון הדרוש.507

הרב מטעם בווסילקוב היה חסיד וגם העיירה כולה הייתה חסידית.508 השטיבל שלהם, אליו נכנסתי אחר כך, נראה כבית מדרש גדול. בימים ששהיתי בעיירה הלכתי להתפלל בו. אבל איך שהם התפללו… הם נתקלו זה בזה, דחפו, חבטו במרפק, בחזה, בפנים – פלא שאיש לא נפצע. ואותה מהומה גם בתפילה עצמה: זה ב’הוֹדוּ' וזה ב’אַשְׁרֵי‘, השלישי ב’אז ישיר’ והרביעי ב’ישתבח‘509 – איש לא מבחין ברעהו. החזן עצמו נמצא כבר ב’קדוּשה’, ופתאום כולם עומדים ומקפצים שלוש פעמים: ‘קדוש, קדוש, קדוש’,510 ושוב כל אחד חוזר למקום שבו החזיק בתפילתו קודם לכן ורץ קדימה.

אני מודה שיותר מפעם אחת ספגתי מכה בראש, בחזה ובמרפק. אבל לא כעסתי על איש. יהודים רצים, קופצים, צועקים ושרים – נהדר! כמה חיוניות הייתה כאן.

בפינה אחת משוחחים על דברי חסידות, מעט בהמשך יושב זקן ולומד ‘זוהר’ בקול רם וצלול, ואחר מעיין במדרש. ליד הבימה ניצב השמש הראשי וסביבו חסידים צעירים ששרשראות זהב קשורות באפודיהם העליונים, אלו הם חתני ה’קעסט',511 שרק עתה החלו לנהל את חייהם.

השטיבל אפוף עשן. חסידים מחזיקים מקטרות בפיותיהם ומעשנים. ענני העשן האפור מסתלסלים עד ליציע הבית, אבל לי זה לא מפריע – אני מוחל על הכול בשל הלהט, בשל ההמולה העליזה, בשל מעיין החיים הפועם בלבם של אנשים נלהבים אלה.

כעבור כמה ימים קיבלתי את האישור המבוקש וחזרתי לביתי.

נסעתי הביתה במצב רוח מרומם! תהיה פרנסה, תהיה שלווה, האשה תשתוק.

אבל, כאמור, לשמחה יהודית אין יסוד מוצק. מיד עם שובי קראתי ב’קייבליאנין' את הידיעה הקשה על הפוגרום512 שנעשה ביהודי יֶלִיזַוֶטְגְרַד.513 העיתון ה’ידידותי' מסר בכוונה תיאור ארוך ומפורט של הפוגרום. איך שדדו והיכו, איך קרעו מצעים וכרים ואיך פיזרו את הנוצות ברחוב. את הכוונה הנאצלת והידידותית של העיתון האפל הזה יכול גם ילד להבין.514

הכוונה הייתה: הכו ביהודים! גיזלו אותם, קרעו אותם לגזרים!

אימה חשכה אפפה את יהודי קייב. באחת קרסו כל התקוות ונופצו החלומות. האומללוּת היהודית חזרה ונחשפה כמו שלד עירום בכל גודלו המאיים. הרגשנו שהאסון לא הסתיים עם הפוגרום ביליזווטגרד וכי גורל דומה מצפה לערים נוספות.515 הראשונה שבהן עלולה להיות קייב…

לנוכח האימה הגדולה השתנה גוֹן פניהם של היהודים וגוום שַׁח. מה עושים?

היו מי שלא הצטיינו באופטימיות יתרה. יהודים אלה סירבו לחכות עד שיבואו לשדוד אותם ולהכותם. הם הותירו מאחוריהם את כל רכושם ונסעו לאמריקה. כשנפרדתי מהם זלגו עיני דמעות רותחות ולבי נחמץ בקרבי.

בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה… עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב…

חיכינו… לא הייתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? אלוהים שלי!

אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים,516 שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל’עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: “את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביליזווטגרד.”

אחרים אפילו הרחיקו לכת: “אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!”

קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה.

גרוע מן הפוגרום הוא העלבון הכרוך בו: כוחם הגס של השיכורים, הגובר על חולשתם האצילית של חסרי הישע, כוחם של אלה המשתוקקים להיות הראשונים שירימו יד על יהודים, נהנים לראות את קומתם השחה, את צערם, את אסונם של היהודים שזעקתם אינה נשמעת. עכשיו הרחוב הוא שלהם. הלמות מצעדם מהדהדת על המרצפות, ואוזנו של היהודי, החומק ברחוב כמו צל, קולטת בכאב את צרחות הרחוב האפלות והמרושעות, שעדיין לא הגיעו לכלל מעשים: “נחתוך לכם את הבטן…!”

אבל האימה דרכה לצמוח ולגדול, ובכל שעה שעברה הלכה והגבירה את לפיתתה בנו. לא רצינו לא לאכול, לא לשתות, לא לראות, לא לשמוע, לא לנוע.

ישישים שכבו במיטותיהם ועצמותיהם הזקנות רָחֲפוּ ונתפּוֹקְקוּ כמו זרדים יבשים באש גדולה.

ילדים חדלו ממשחקם ובעיניהם הקטנות קפאו האימה והשאלה שלא היה לה מענה. לילדים הטובים והיקרים הייתה רק שאלה, ואילו המבוגרים שתקו…

אחר כך כבר ידענו את היום, אך עדיין לא את השעה: “זה יתחיל ביום ראשון…”

באותו זמן גרתי בביתו של נוצרי צעיר כבן שלושים ושמו לַשְׁקֵרוֹב.517 מלבד הבית היו בבעלותו גם עסקי טבק ומסחר בעצים. הוא ואשתו הצעירה והיפהפייה היו אנשים ליברלים וטובי לב, ובביתם רחב הידיים התגוררו ארבע משפחות יהודיות. היו להם יחסים טובים מאוד עם דייריהם היהודים. לא פעם הביעו את השתוממותם הכנה על שאין שכרות אצל יהודים, על השקט שמתנהלים בו חייהם ועל חיי המשפחה היציבים שלהם.

כשנכנסה אלינו בעלת הבית בשבת שלפני הפוגרום, נעתקו לרגע המילים מפיה. היא הביטה סביבה אובדת עצות ואז פרצה בבכי.

מדוע בכתה? וכי מדוע בעצם שלא תבכה? היא הייתה צעירה יפה והגונה ובעלת נשמה טובה. אחר כך נודע לנו, שמלבד הדמעות גם העמידה לרשותנו ‘מקום מחסה’ – מקור לנחמה. כדי להגן עלינו ארגנה כוח קטן, שהורכב מפקידים שעבדו אצלה ומאחֵיה. תפקידם היה לשמור עלינו ולא להרשות לפגוע בנו. כן, פשוט לא לאפשר.

התנהגותה הנלבבת והרחומה הביאה אותי לידי התרגשות. חשתי כאילו היא מטיפה אגלי טל חמימים על לוח לבי. אבל אם אודה על האמת, הרבה אמון לא היה לי ב’צבא' שלה. חושי הטבעיים הזהירו אותי, שכאשר יתחיל כל זה, ייתכן מאוד שגם הם יהיו שם… מי יכול לסמוך על ידיים של גוי ברגע כזה?

אלה שהיו צמאים לדם יהודי, שחמדו את הרכוש היהודי, דייקו כמו שעון. ביום ראשון בצהריים זה התחיל518

זהו זה! זהו זה! זהו זה!

ואם עוד נותר יהודי אחד מתוך עשרת אלפים ולו ספקות, הרי עתה יכול היה לשמוע: צרחות פראיות, ניפוץ שמשות, ניתוץ רהיטים, פיצוץ מנעולים. כל זה התחיל לא הרחק מאיתנו…

הצרחות גברו והתקרבו. קולות ניפוץ השמשות והרהיטים החרישו אוזניים.

ייתכן שהייתי מבולבל ועיני טחו מראות, ואולי הייתה זו המציאות, אך את השמירה שהבטיחה בעלת הבית היפה והטובה שלי לא ראיתי. שום שמירה לא הייתה. האינסטינקט שלי היה מן הסתם נכון.

כפי שנהגו כולם, גם אנו, בני ארבע המשפחות שהתגוררו בבית, רצנו כדי לתפוס מחסה. נמלטנו לתוך אסם תבואה שהיה בחצר, ועמנו הנשים והילדים. האסם היה גדול וחשוך ובולי עץ היו מונחים בו. נצמדנו בנשימה עצורה לעצים האילמים והקרים, ולפתע פתאום פרצו הילדים בבכי. ילדים הם יצורים תמימים: בוכים כשהלב מבקש לבכות. אבל אצלנו התחדדו העיניים, ובשפתיים חשוקות עד זוב דם איימנו עליהם: “לא לבכות! לשתוק! הפורעים באים! שיהיה שקט! אתם שומעים – ש-ש-ש-ק-ט!”

הילדים קפאו במקומם, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם הקטנות רטובות מדמעות.

הילד שלי, שלא ידע מה פירוש ‘פורעים’, לא פסק מלבכות. בכיו הלך וגבר, והיות שלא יכולתי להרגיעו, סתמתי את פיו הקטנטן בידי, כדי שהפורעים לא ישמעוהו ולא יגלו את מקומנו.

בתוך זמן קצר הבנו שהאסם איננו מקום מתאים. עליית הגג טובה הרבה יותר… יש בה משהו יהודי יותר. יהודי אוהב עליות גג, ועל כן נדדנו לשם.

כאן צצה בעלת הבית שלנו, בעלת לב הזהב, וחסמה את דלת עליית הגג בעצים, כדי שיהיה בטוח יותר. רצינו לנשק את ידיה, אך לא מתוך הכרת טובה או אצילות נפש אלא מתוך שִׁפְלוּת רוח מבחילה של חיה מפוחדת, כמו עכברים שניצלו לרגע מציפורני חתול.

סביב-סביב צעקות ויללות, שוד ושבר, מכות והרג. דומה היה שאנו שומעים את חרחוריהם החנוקים של יהודים גוססים הנאבקים במוות.

כך עבר עלינו לילה קודר, ליל עליית הגג… מדוע נעלה אותנו בעלת הבית מאחורי קרשים? וכי לא מוטב שיהרגו גם אותנו? במקום להסתתר ולהאזין מרחוק ליללותיהם של יהודים מוכים, היה טוב ויאה יותר למות.

אבל אנחנו לא היינו כלל בני-אדם, היינו עכברים.

לילה כבד כעופרת עבר עלינו בעליית הגג, וכשחדרו קרני אור היום מבעד לחריצים הבטנו סביבנו: פנים חיוורות כמת, עיניים יוצאות מחוריהן, פיות מעוותים. שתקנו. התביישנו להסתכל זה בעיני זה, התביישנו לשוחח זה עם זה.

הילדים הקטנים החזיקו מעמד טוב מאיתנו. הם שכבו חלשים וזנוחים, אך בעיניהם הקטנות והפקוחות לרווחה הייתה מעין שלווה פילוסופית.

כאשר התחזק אור היום העזנו להציץ החוצה בעד חרכי עליית הגג. רצינו לדעת מה קורה ברחוב שלנו.

אינני יודע מי ‘עבד’ באותו הרגע ברחובות אחרים, אבל בסימטה שלנו היו רוב המשתוללים נערים יחפים כבני שתים-עשרה, שאחזו בידיהם מוטות ברזל, דְּקָרִים וגרזנים. מתוסכל וכועס התבוננתי מבעד לחרכים במלאכי החבלה הללו: אבות טיפשים שכמותנו. מסתגרים בעליית גג ויושבים באפס מעשה. לכו לרחוב! צאו החוצה ולכו אל הרחוב! מצווה לצאת מכאן.

אבל היינו פחדנים נוראים, ויומיים התבודדנו בייסורים ובאימה באותה עליית גג.

שתי יממות, זה הזמן שנמשך הפוגרום.

מדי פעם חשנו רצון לקחת סכין ולהרוג את עצמנו. תשוקה כזאת תוקפת ברגעי ‘הארה’, כשמשתוקקים לדבר-מה והפחד עוזב אותך לרגע קט, כמו שקורה לא אחת לאחר כאב שִניים חזק…

ברגעים כאלה נחמץ הלב על הילדים התמימים שלא חטאו. הם בוודאי רוצים לאכול ולשתות – הרעב והצמא מציקים להם – אבל מה נותנים להם?

אך הנה נישאות באוויר צרחותיהם הפראיות של הפורעים, ושוב שוכחים את הכול, ושוב נופלת עלינו אימה חייתית ואנו מאבדים לגמרי את השליטה.

בלילה השני כבר היינו על סף עילפון. שכבנו שם חסרי נשימה. הילדים אף הם לא השמיעו קול. לא היה אפשר לדעת אם חיים הם או מתים. ה’אפרוחים' הנבונים והמופלאים הללו הבינו שאין בכוחנו לעזור להם כעת, ושתקו. מדי פעם נשמע רק מלמולם השקט של העוללים יונקי השדיים: נשמתם פרפרה בקרבם, אבל איש לא נתן עליהם את דעתו.

כשעלה השחר אחרי הלילה השני נדמו בהדרגה הצווחות הפראיות של הפוגרום. אט-אט ירדה דממה, שקט. החתול עזב, ככל הנראה, ואנו, העכברים, הרמנו את הראש. וכשהרימו העכברים את ראשם, מיד החלו לדבר בלשון בני-אדם:

“נראה כאילו שזה נפסק?”

“לא שומעים…”

“שקט…”

“הגיע הסוף…”

“אולי כדאי לרדת?”

“חכה, נדמה לי שאני שומע צעקות…”

“מה אתה מדבר?”

“אני שומע משהו…”

“לא, זה רק נדמה לך…”

“אהה…”

“שקט עכשיו…”

“אולי אתה צודק…”

“לא…”

“תקשיב טוב יותר…”

“בכל זאת יש שקט…”

“ששש…”

“ולי בכל זאת נדמה…”

“ולי נראה…”

“אני מפחד…”

“אהה…”

“שקט…”

“באמת שקט…”

“שקט…”

“אתה בטוח?…”

“שקט, שקט…”

ברגע זה שמעו העכברים מישהו זוחל על עליית הגג. מיד עצרו העכברים את נשימתם וזיעה קרה אחרונה כיסתה אותם. אבל זאת הייתה המשרתת של בעלת הבית. היא באה לבשר לנו שכבר אפשר לרדת.

אתם שומעים? אפשר לרדת! חזרו על כך שוב ושוב: אפשר לרדת, אפשר לרדת, אפשר לרדת!

העכברים קמו והלכו, אבל אבוי להליכתם. רק בקושי רב ובמאמץ גדול הצליחו לעמוד על רגליהם ולרדת מעליית הגג.

כולם התאספו בדירתי. בעלת הבית נכנסה פנימה ואיתה בעלה ואחִיה. הם היו המומים בראותם אותנו, ובעלת הבית התחלחלה… העכברים נראו נפלא.

הזעזוע הזה שנגרם לה הוציא מאיתנו את מעט הכוח שעוד נשאר בנו. לבנו נכמר מרחמים עצמיים ומרחמים על הילדים. פרצנו כולנו בבכי תמרורים, בקול רם, כפי שבוכים יתומים מפוחדים הנרדפים בידי אם חורגת ואכזרית.

אינני זוכר איך ומתי נפסק הבכי. כנראה, בעלת הבית הייתה אחראית לכך. היא התעשתה מיד והצליחה להרגיע אותנו. בסופו של דבר, לא היא הייתה מוטלת בעליית הגג.

התחלנו לטפל ב’אפרוחים', אחד קיבל חלב, השני – תה מן הסמובר של בעלת הבית, שהביאה המשרתת. אנחנו, המבוגרים, לא היינו מסוגלים לטעום מאומה. הראש הסתחרר כמו אחרי אלף שנות רעב.

אחר כך הגיע שוטר המקוף. הוא הודיע לנו שכבר אפשר לצאת לרחוב, עכשיו כבר שקט ורגוע, ואפשר אפילו לפתוח את החנויות.

חן-חן לך על הבשורה. שוטר נהדר… עכשיו, הוא אומר, כבר אפשר ללכת ברחוב. אכן, שוטר נפלא.

אף על פי שזה היה קשה, בכל זאת יצאתי החוצה לרחוב של אותה אם חורגת. שקט היה שם, כמו אחרי מלחמה. מכרַי וידידַי, כפי שהתברר לי, ידעו אף הם חוויות דומות לשלי. היה זה פחד ‘ותו לא’, והרי פחד אינו גורם שום נזק…

קהילת יהודי קייב חרבה כליל. זה היה היעד של הפורעים והוא הושג בשלמות, שכן גם היהודים העשירים שלא נשדדו פשטו את הרגל. העיר נראתה כמו אחרי רעידת אדמה. יהודים הזדקנו בתוך ימים ספורים, ולבד מאנחה עמוקה לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם. ברחובות רבים, בייחוד ברובע פּוֹדוֹל, הייתה האדמה מכוסה נוצות, חולצות קרועות, כלים שבורים ורהיטים מנופצים.

אחר כך נראו פעמים תכופות יותר קבוצות של פורעים המובלים ברחוב בדרכם לתחנת המשטרה, והייתה בכך נחמת מה לרגשותיהם הפגועים של היהודים. בכל זאת עדיין יש זכר לחוק וסדר, עדיין יש גבול לרצחנות ולחייתיות. אבל עד מהרה התברר כי אין זה כך. הפורעים שוחררו מהמשטרה בתוך זמן קצר ואחר כך הסתובבו ברחובות וחיוך לגלגני על פניהם.

כעת היה ברור שאין לנו על מי לסמוך (היו כאלה שעדיין קיוו).

דבר זה התחוור ביתר שאת בשעה שברחובות נתלו כרוזי התראה מטעם המושל,519 שבהם נכתב שאם יתחדשו ‘הפרות הסדר’, הוא יורה להפעיל כלי נשק ולירות בפורעים. כלומר, קודם לכן לא יכלו לנהוג כך…

הפוגרום התנהל לכל פרטיו ודקדוקיו: אונס נשים, הכאת חולים, ניפוץ רהיטים, שוד חנויות והעברת הביזה לכפרים.

בין בתי המסחר היהודיים הגדולים שנפגעו במיוחד היו עסקי המכולת של רוזנברג, שניזוקו בסכום של כמיליון רובל, בית מגוריו של ברודסקי, שנבזז כל כך עד שלא היה אפשר לאמוד את הנזק520 ועוד אחדים.521

במבנה צבאי גדול אחד כונסו כל היהודים שנשארו ללא קורת גג. לשם הובאו גם כל החולים והנשים הכורעות ללדת. הם היו מדוכאים לגמרי מרוב פחד, בייחוד הנשים. נורא היה להביט בהן – מצאו להן זמן ללדת… צירי הלידה עברו עליהן באותו מבנה צבאי, מוקפות יהודים זרים שלא היה להם לאן ללכת, אנחות חולים ובכיות אימה של בריאים. התמונה הזאת נצרבה כאש תמיד בזיכרונו של כל מי שהיה עֵד לה.

אבל אחר כך נודע לנו שהפוגרום בקייב עבר ב’חסד'. בבַּלְטָה ובנְיֵיז’ין היה גרוע פי אלף.522 האכזריות שם הייתה גרועה מזו של הנוראות בחיות הפרא צמאות הדם.

כחמשת אלפים יהודים נסעו לאמריקה מיד אחרי הפוגרום.523

המוני יהודים, נשיהם וילדיהם חזרו לתוך ‘התחום’524 – אולי ימצאו שם מקום כלשהו שיוכלו לנוח בו בשלווה.

פרנסה, מסחר, חיים – על כך לא חשבו כלל. חיפשו רק פינה שקטה שלא ישרור בה הפחד, מקום שלא יתנפלו בו עליך אוחזי גרזנים ומוטות ברזל, שלא יאנסו בו את בנותיך, שילדיך לא יאלצו להתגלגל במשך יומיים בפחד מוות בעליית גג, מקום שלא תיהפך בו לעכבר.

גם אני, כמובן, לא רציתי להישאר עוד בקייב. שהעיר הזאת תסתדר בלעדי. הרחובות הגעילו אותי, הגויים עוררו בי בחילה. לא יכולתי עוד לנשום את האוויר של קייב.

ידידים טובים ניסו לשכנע אותי להישאר: “הרי בכל זאת אתה יהודי, לאן תרוץ?” אבל לא שמעתי לעצתם. אינני רוצה עוד לעבוד לפרנסתי בקייב, שתיקח הרוח את כל הפרנסות שלי. החלטתי לנסוע לפולין, לוורשה.

הפולנים – כך חשבתי אז (היום אני חושב קצת אחרת) – לא יעשו פוגרומים ביהודים.525 הפולנים הם אומה תרבותית, שטעמה ייסורים ופחד די והותר. הם עצמם מבינים היטב מה פירושה של טרגדיה לאומית, מה פירוש להיות מושפל, מעונה, חנוק.

עזבתי את קייב תשוש ושבור.

לפי שעה נסעתי לוורשה לבדי. תוכניתי הייתה לחפש עבודה בעיר הגדולה ואחר כך להביא את אשתי וילדי.526


על כל הצרות שעברו עלי בקייב – מחסור וצער, שיטפון, פחד מפשיטות, פוגרום – נוספה עתה הבשורה שאבי היקר הסתלק מן העולם. הוא, היהודי היפה, הישר והנלבב, לא החזיק עוד מעמד. בן ארבעים ושש היה במותו.527 הנידון לעבודת פרך מרגיש מן הסתם טוב יותר ממה שהרגיש אבא בכפר. הסביבה החקלאית, השדות הרחבים והאינסופיים, שעל פניהם אין החסידים מטיילים ושירה על שפתיהם, עבודת השדה הבלתי מוכרת והחדגונית, הגעגועים הבלתי פוסקים לרבי, לאלוהים וליהודים – כל אלה שברו את לבו. נפשו יצאה כמו ציפור שנחנקת בכלוב צר וחשוך. הלב נדם. צעיר ככל שהיה – בן ארבעים ושש בסך הכול – כוחו לא עמד לו…

שנה לאחר מות אבי מת גם סבי אהרן-לייזר. בשנותיו האחרונות סבא כבר לא גר בכפר, אלא שב לקאמניץ. השפעתו על חיי העיירה עדיין הייתה גדולה, אך כמובן לא גדולה כל כך כמו אז, בימי נעוריו. בצעירותו היה יכול להיאבק ברצונם של כל בני הקהילה, ואם למשל רצו הם רב פלוני ואילו הוא רצה רב אלמוני, היו האנשים סרים למרותו. אכן, כך היה פעם.

כאשר נפטר דודי, הרב של קאמניץ,528 וצריך היה למנות רב חדש, התעורר ויכוח גדול: אפשר לקחת את בנו הבכור של הנפטר, שהיה תלמיד חכם אבל חסיד;529 ואפשר לקחת את הבן השני, שהיה אמנם מתנגד ושימש רב בעיירה פולנית אך לא היה מסוגל למלא את מקומו המכובד של אביו.530 הוא לא היה חשוב מספיק בעיניהם של אנשי קאמניץ ומלבד זאת נודע כטיפש. בני הקהילה לא רצו למנותו לרב, אבל סבא, שגם הוא לא התפעל ממנו כל כך, כן רצה: אביו היה רב, אז עכשיו יהיה הבן רב.531 על רקע זה נאבק סבא באומץ ברצון הכלל.

סבא לא נקט טכסיסי מלחמה, אלא עשה דבר אחד בלבד. הנוהג היה, שאם מגיע רב לקאמניץ ונושא דרשה שעולה יפה, מציעים לו בני העיירה את כתר הרבנות. אבל סבא סירב לצרף את חתימתו לכתב הרבנות, כנדרש. ולבני העיירה רק אמר: “אני לא רוצה להתערב בעסקי הרבנות. קחו לכם רב כרצונכם. לא אגיד לכם דבר. עשו מה שתרצו. דרך אגב, בענייני רבנים אינני מבין.”

אחרי תשובה כזאת יצאו נכבדי העיר בפנים נפולות. הם ידעו היטב שבלי חתימתו של אהרן-לייזר, משרת הרבנות אינה בטוחה.

יום אחד בא לקאמניץ ר' יהושע’לה המפורסם, שהיה גדול בישראל ומלא וגדוש תורה.532 הוא השמיע כמה דרשות והן נשאו חן מאוד בעיני בני העיר. במוצאי שבת זומנה אספה בביתו של דוד-יצחק,533 ובאו אליה כל בעלי הבתים בעיר. הכינו כתב רבנות וכולם חתמו עליו, אך את השורה הראשונה השאירו ריקה, כדי שתתנוסס עליה חתימתו של אהרן-לייזר. שניים מחשובי בעלי הבתים הלכו לסבא כדי לבקשו שיבוא ויחתום, אך הוא סירב.

“לא צריכים את חתימתו,” התרגזו בעלי הבתים. “לא רוצה לחתום, לא צריך! לא נסכים שגדול בתורה כמוהו יעזוב אותנו!”

אבל בין אותם בעלי בתים כעוסים היו גם ספקנים, שנענעו בראשם ואמרו בנימה לגלגנית: “טיפשים שכמותכם. אדרבה, תגידו, קרה פעם שעשיתם דבר-מה בלי הסכמתו של אהרן-לייזר?! אתם ממש גיבורים גדולים בלעדיו… חבל על ר' יהושע’לה שאנחנו מצערים אותו כל כך.”

ר' יהושע, שהבין כי מאומה לא יעלה בידו, קם ממקומו והלך עם דוד-יצחק אל סבא.

“ר' אהרן-לייזר,” התחנן בעיניים דומעות, “לא אכפת לי מן המשכורת שתתנו לי. אבוי למשכורת שכזאת, הרי רק בקושי תהיה לי פת לחם. כל רצוני הוא רק לשבת על אותו כיסא שישבו עליו גאונים גדולים וצדיקים.”

סבי החזק ויתר הפעם הזאת…

הוא הלך לאספה והוסיף את חתימתו. כמו כן תרם למשכורתו של הרב עשרה רובל. זה היה מהלך מחוכם וגם מעין נקמה. בעלי הבתים הקמצנים של קאמניץ נאלצו בשל כך להוסיף גם הם לפחות שלושה או ארבעה רובלים כל אחד, ואת זה הם כבר לא כל כך אהבו…534


סבא מת בן שבעים.535 רבים בכו עם מותו ולא מעטים שמחו: מעתה הם פטורים מחוכמה כזאת, מכוחנות כזאת.

את מנוחת הנצח מצא בבית העלמין של קאמניץ, באדמה הליטאית הענייה, במקום שנולד בו ושאהב כל כך. ובבואו לעצום לעד את עיניו הנבונות התחמם בוודאי דמו הקר מן המחשבה, אולי האחרונה בחייו, שגופו היגע ימצא מנוחה באדמתה השלווה והאימהית של קאמניץ…

מפתח קיצורים ביבליוגרפיים

אבינו שמ"ר: רוזה שמ“ר-באטשעליס ומרים שמ”ר-צונזר, אבינו שמ"ר, תרגם: א' וייסמן, ירושלים, 1953.

אבן, בחצר פנימה: יצחק אבן, בחצר פנימה: זכרונות וספורי מעשה, א-ב, תרגם א' רובינשטיין, תל-אביב: מוריה, תשנ"ב.

אבן-זהר, מה בישלה גיטל: איתמר אבן-זהר, ‘מה בישלה גיטל ומה אכל צ’יצ’יקוב? למעמד הדנוטאציה בלשון הספרות העברית בדורות האחרונים’, הספרות, 23 (1976), עמ' 6–1.

אבן-שושן, מינסק: שלמה אבן-שושן (עורך), מינסק - עיר ואם, א, תל-אביב, תשל"ה.

אהל אלימלך: אברהם חיים שמחה מיכלזון, אהל אלימלך, פשמישל, תרע"ה.

אופטושו, 1863: יוסף אופטושו, 1863, תרגם: אהרן פישקין, תל-אביב: שטיבל, תרפ"ט.

אופלסקי וברטל, אחווה שנכשלה: Magdalena Opalski and Israel Bartal, Poles and Jews: A Failed Brotherhood, Hanover NH, 1992

אופק, לקסיקון: אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, א-ב, תל-אביב, תשמ"ו.

אוצר הרבנים: נתן צבי פרידמן, אוצר הרבנים, תל-אביב, תשל"ה.

אור המאיר: זאב וולף מז’יטומיר, אור המאיר, קורץ, תקנ"ח.

אז"ר, תולדות משפחת שניאורסון: אז"ר, ‘תולדות משפחת שניאורסון’, האסיף, ה (תרמ"ט), עמ' 180–163.

אטינגר, בין פולין לרוסיה: שמואל אטינגר, בין פולין לרוסיה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה.

אטינגר, דמותה של יהדות רוסיה: שמואל אטינגר, ‘דמותה היישובית והכלכלית של יהדות רוסיה בסוף המאה ה-19’, בין פולין לרוסיה, עמ' 279–257.

אטינגר, הניצול: שמואל אטינגר, ‘הדיון ב“ניצול היהודי” בדעת הקהל הרוסית של ראשית שנות השמונים למאה הי"ט’, היסטוריה והיסטוריונים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 257–237.

אטקס, בעל השם: עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש“ט – מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז שזר, תש”ס.

אטקס, יחיד בדורו: עמנואל אטקס, יחיד בדורו, הגאון מווילנה: דמות ודימוי, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ח.

אטקס, ליטא בירושלים: עמנואל אטקס, ליטא בירושלים: העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב.

אטקס, ר' ישראל סלנטר: עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים: מאגנס, תשמ"ב.

אטקס-אסף, החדר: עמנואל אטקס ודוד אסף (עורכים), החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תל-אביב, תש"ע.

אייזנשטט, חכמי ישראל באמריקה: בן-ציון אייזנשטט, חכמי ישראל באמריקא (דור רבניו וסופריו, ה), ניו-יורק, תרס"ג.

אייזנשטט, רבני מינסק: בן-ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה תרנ"ט.

איינהורן, אַמאָל: אהרן איינהורן, ‘אַמאָל’, הײַנט, כ“ב בטבת תרע”ג (1 בינואר 1913), גיליון 292, עמ' 4.

איינהורן, משלי עם ביידיש: שמעון איינהורן, משלי עם ביידיש, תל-אביב תשי"ט.

אילנאה, מעבר לחושיות: אליעזר יצחק אילנאה, מעבר לחושיות, ירושלים, תר"ץ.

אַכציק יאָר אָרט: אַכציק יאָר ‘אָרט’: בלעטלאַך געשיכטע און דאָקומענטן, ז’נבה, 1960.

אלזט, מלאכות: יהודה עלזעט [אבידע], מלאכות און בעלי-מלאכות, ורשה, תר"ף.

אלזט, ממנהגי ישראל: יהודה אלזט, ‘ממנהגי ישראל’, רשֻמות, א (תרע"ח), עמ' 377–335.

אלטבאואר, מרד 1863 בספרות: משה אלטבאואר, ‘מרד 1863 בספרות ובפולקלור היהודי’, העבר, יא (תשכ"ד), עמ' 36–27.

אליאור, תמורות במחשבה הדתית: רחל אליאור, ‘תמורות במחשבה הדתית בחסידות פולין: בין “יראה” ו“אהבה” ל“עומק” ו“גוון”’, תרביץ, סב (תשנ"ג), עמ' 432–402.

אליאך, אבי הישיבות: דה אליאך, אבי הישיבות, ירושלים, תשנ"א.

אליאך, פעם היה עולם: Yaffa Eliach, There Once Was a World: A Nine-Hundred-Year Chronicle of the Shtetl of Eishyshok, Boston: Little, Brown, 1998

אליאסברג, בית לוריה: יעקב אליאסברג, ‘בית לוריה’, העבר, יב (תשכ"ה), עמ' 190–180.

אלפסי, החוזה מלובלין: יצחק אלפסי, החוזה מלובלין: רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ט.

אמת ליעקב: אמת ליעקב… מפ“ק… אברהם יעקב זצוקללה”ה מסאדיגורא, ירושלים, תשנ"ג.

אנטופול: ספר יזכור: בן-ציון ח' אילון (עורך), אנטופול (אַנטיפּאָליע): ספר יזכור, תל-אביב: ארגון יוצאי אנטופול, תשל"ב.

אנציקלופדיה לחסידות, אישים: יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות: אישים, א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ו.

אנציקלופדיה עברית: האנציקלופדיה העברית, כללית יהודית וארצישראלית, א-לב, ירושלים ותל-אביב, תש“ט-תשמ”א.

אסף, דרך המלכות: דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז’ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ז.

אסף, המאבק נגד חסידות ברסלב: דוד אסף, ‘“עדיין לא נשקט הריב חנם”: המאבק נגד חסידות ברסלב בשנות השישים של המאה הי"ט’, ציון, נט (תשנ"ד), עמ' 506–465.

אסף, מקורות לתולדות החנוך: שמחה אסף, מקורות לתולדות החנוך בישראל, ד, ירושלים, תש"ג.

ארונסון, מים סוערים:I. Michael Aronson, Troubled Water: The Origins of 1881 Anti-Jewish Pogroms in Russia, University of Pittsburgh Press, 1990

אש, בעל התהלים: שלום אש, בעל התהלים, תרגם: י“ל ברוך, תל-אביב תרצ”ה.

אש, העיירה: שלום אש, העיירה, תרגם: יוחנן טברסקי, תל-אביב תשי"ח.

אשהיים, היהודי המזרח-אירופי: Steven E. Ascheim, ‘The East European Jew and German Jewish Identity’, Studies in Contemporary Jewry, I (1984), pp. 3–25

באהלי צדיקים: באהלי צדיקים… כלולות אפריון בחצרות קודש של רבוה“ק מבעלזא, א-ב, ירושלים: מכון ‘כתר מלכות’, תשנ”ג.

באקלי, אוטוביוגרפיה: Jerome H. Buckley, The Turning Key: Autobiography and the Subjective Impulse since 1800, Cambridge, MA and London, 1984

בארון, היהודי הרוסי: Salo W. Baron, The Russian Jew under Tsars and Soviets, New York: Schocken, 1964

באַשעוויס-זינגר, דער שפּיגל: יצחק באַשעוויס-זינגער, דער שפּיגל און אַנדערע דערציילונגען, תל-אביב: צ’ריקובר והחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ה.

בורשטיין, דברי רד"ך: יהושע הכהן בורשטיין, דברי רד“ך, ורשה, תרפ”ז.

בחזרה לעיירה: רבקה גונן (עורכת), בחזרה לעיירה: אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית, 1914–1912, מוזיאון ישראל תשנ"ד.

ביאליק, סיפורים: חיים נחמן ביאליק, סיפורים, תל-אביב, תשי"ג.

ביאליק, שירים: דן מירון ואחרים (עורכים), חיים נחמן ביאליק, שירים: מהדורה מדעית, א-ג, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ“ג-תשס”א.

ביבר, מזכרת לגדולי אוסטרהא: מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיצ’ב, תרס"ז.

בילינגטון, הפופוליזם הרוסי:James H. Billington, Mikhailovsky and Russian Populism, Oxford: Clarendon Press, 1958

בילסק-פודלסקי: ח' רבין (עורך), ספר בילסק-פודלסקי, תל-אביב, 1975.

בית-הלוי, הרב מקאליש: י“ד בית-הלוי, תולדות רבי חיים אלעזר ואקס הרב מקאליש, תל-אביב, תש”י.

בית יעקב: יעקב אהרן מזאלשין, בית יעקב על התורה ומועדי ה', פיוטרקוב, תר"ס.

בית ישראל: ראובן ז“ק, בית ישראל, פיוטרקוב, תרע”ג.

בית ישראל בפולין: ישראל היילפרין (עורך), בית ישראל בפולין, א, ירושלים, תש"ח.

בלז: בלז: ספר זכרון, תל-אביב, תשל"ד.

בן-יחזקאל, ספר המעשיות: מרדכי בן-יחזקאל, ספר המעשיות, ו, תל-אביב, תשי"ט.

בן-עמי, קינדערשע יאָרן: מרדכי בן-עמי, ‘די קינדערשע יאָרן’, די יודישע פֿאָלקס-ביבליאָטהעק, א, קייב תרמ"ח, עמ' 210–183.

בן-ששון, הגר"א: חיים הלל בן-ששון, ‘אישיותו של הגר"א והשפעתו ההיסטורית’, ציון, לא (תשכ"ו), עמ' 86–39, 216–197.

בן-ששון, תקנות איסורי שבת: חיים הלל בן-ששון, ‘תקנות איסורי שבת של פולין ומשמעותן החברתית והכלכלית’, ציון, כא (תשט"ז), עמ' 206–183.

בניהו, מעמדות ומושבות: מאיר בניהו, ספר זכרון להרב יצחק נסים… סדר שישי: מעמדות ומושבות, ירושלים, תשמ"ה.

בעל-מחשבות, ליטעראַרישע געשפּרעכן: בעל-מחשבות, ‘ליטעראַרישע געשפּרעכן’, דער פֿרײַנד, י' בטבת תרע"ג (20 בדצמבר 1912), גיליון 277.

בעל-מחשבות, סקירות ורשמים: בעל-מחשבות, סקירות ורשמים, א, ורשה, תרע"ב.

בעל-מחשבות, שריפֿטען: בעל-מחשבות, שריפֿטען, ג, וילנה, [1913?].

בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער: איגנאַץ בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער און רעדענסאַרטען, ורשה, תרס"ח.

ברא"ש, מכירת עולם הבא: א' ברא“ש, 'מכירת עוה”ב וגיהנום מצוות ועבירות‘, תפארת ישראל לחסידי בית רוז’ין, לב (תשנ"ד), לד (תשנ"ה), עמ’ 20–15.

ברגנר, בלילות החורף: הינדה ברגנר, בלילות החורף הארוכים, תל-אביב, תשמ"ב.

ברומברג, אדמו"רי נסכיז: אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות: אדמו“רי נסכיז, לכוביץ, קיידנוב נובומינסק, ירושלים, תשכ”ג.

ברומברג, איגר: אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות: הגאון ר' שלמה איגר ובנו האדמו“ר ר' יהודה ליב איגר מלובלין, ירושלים תשי”ח.

ברוֶר, זכרונות אב ובנו: מיכאל הכהן ואברהם יעקב ברוֶר, זכרונות אב ובנו, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו.

ברטל, גלות בארץ: ישראל ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות, ירושלים, תשנ"ה.

ברטל, הלא-יהודים: ישראל ברטל, הלא-יהודים וחברתם בספרות עברית ויידיש במזרח אירופה בין השנים 1914–1856, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"א.

ברטל, מאומה ללאום: ישראל ברטל, מ’אומה' ל’לאום': יהודי מזרח-אירופה, 1881–1772, ירושלים: משרד הביטחון, ‘אוניברסיטה משודרת’, תשס"ב.

ברטל, משכיל ליטאי: ישראל ברטל, ‘מרדכי אהרן גינצבורג: משכיל ליטאי מול המודרנה’, עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 125–109.

**בריוו (ווײַנרײַך**): מ. וו. [מקס ווײַנרײַך], ‘דרײַסיק ניט-פּובליקירטע בריוו פֿון שלום-עליכמען’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ג, וילנה תרפ"ט, עמ' 172–153.

בריוו (ליס): אברהם ליס (רעד'), בריוו פֿון שלום-עליכם, 1916–1879, תל-אביב, תשנ"ה.

בריוו (עמעס): שלום עליכם, אויסגעוויילטע ווערק, 15: אויסגעוויילטע בריוו, מוסקבה: עמעס, 1941.

בריסק: אליעזר שטיינמן (עורך), אנציקלופדיה של גלויות: בריסק דליטא, ירושלים, תשט"ו.

ברמן, על נהרות אוקראינה: ישראל ברמן, על נהרות אוקראינה, תל-אביב, תש"ו.

בֶּרְק, שנת משבר ותקווה: Stephen M. Berk, Year of Crisis, Year of Hope: Russian Jewry and the Pogroms of 1881–1882, Westport: Greenwood Press, 1985

ברקוביץ, הראשונים כבני אדם: ‘הראשונים כבני אדם’, כתבי יצחק דב ברקוביץ, ב, תל-אביב, תשכ"ד.

בשביס-זינגר, תשמעו סיפור: יצחק בשביס-זינגר, תשמעו סיפור!, תרגום: בלהה רובינשטיין, תל-אביב: עם עובד, תשע"ו.

גאָלדבערג, מערקווירדיקן לעבן: אברהם גאָלדבערג, ‘ר’ יחזקאל קאָטיק (אַ פּאָר ווערטער נאָך זײַן טויט): צו דער כאַראַקטעריסטיק פֿון אַ מערקווירדיקן לעבן‘, הײַנט, כ“ב באב תרפ”א (26 באוגוסט 1921), גיליון 196, עמ’ 9.

גוברין, גיאוגרפיה ספרותית: נורית גוברין, ‘גיאוגרפיה ספרותית: דרכי עיצובן של ערים על מפת הספרות העברית’, דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ג, ג, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 108–101.

גוטלובר, זכרונות ומסעות: ראובן גולדברג (מהדיר), אברהם-בר גוטלובר, זכרונות ומסעות, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

גוטפרשטיין, פולקלור יהודי ליטא: יוסף גוטפרשטיין, ‘פולקלור יהודי ליטא’, יהדות ליטא, א, תל-אביב: עם הספר, תש"ך, עמ' 627–583.

גוטרמן, הפולמוס בדבר תיקונים בדת: אלכסנדר גוטרמן, ‘הפולמוס בכתבי-עת יהודיים בפולנית בדבר תיקונים בדת (1885–1861)’, גלעד, י (תשמ"ח), עמ' 63–41.

גולדברג, החברה היהודית: יעקב גולדברג, החברה היהודית בממלכת פולין-ליטא, תרגום: צופיה לסמן, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ט.

גורשטיין, דער יונגער מענדעלע: אהרן גורשטיין, ‘דער יונגער מענדעלע אין קאָנטעקסט פֿון די 60ער יאָרן’, חוה טורניאנסקי (עורכת), די ייִדישע ליטעראַטור אין נײַנצעטן יאָרהונדערט, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 510–485.

גינזבורג, אידישע ליידען: שאול גינזבורג, אידישע לײַדען אין צאַרישען רוסלאַנד, ניו-יורק תרצ"ח.

גינזבורג, באַראָן גינצבורג: שאול גינזבורג, ‘די פאַמיליע באַראָן גינצבורג: דריי דורות שתדלנות, צדקה און השכלה’, היסטאָרישע ווערק, ב, ניו-יורק, תרצ"ז, עמ' 159–117.

גינזבורג, כתבים היסטוריים: שאול גינזבורג, כתבים היסטוריים, תרגון: י“ל ברוך, תל-אביב תש”ד.

גינזבורג, לקורות בהלה: שאול גינזבורג, ‘לקורות “בהלה” בשנת תקצ"ה’, העבר, ב (תרע"ח), עמ' 44–34 (נדפס שוב: חוליות, 1 [1993], עמ' 69–56).

גינזבורג, משומדים: שאול גינזבורג, משומדים אין צאַרישן רוסלאַנד (היסטאָרישע ווערק, נײַע סעריע, ב), ניו-יורק: ציקאָ ביכער-פֿאַרלאַג, תש"ו.

גינזבורג, פטרבורג: שאול גינזבורג, אַמאָליקע פּעטערבורג (היסטאָרישע ווערק, נײַע סעריע, א), ניו-יורק: ציקאָ ביכער-פֿאַרלאַג, תש"ד.

גינזבורג-מאַרעק, ייִדישע פֿאָלקסלידער: שאול גינזבורג ופּסח מאַרעק, ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד (פטרבורג 1901), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א.

גינצבורג, אביעזר: מרדכי אהרן גינצבורג, אביעזר, וילנה, 1863.

גינצבורג, קרית ספר: מרדכי אהרן גינצבורג, קרית ספר, וילנה, תר"ח.

גלאַטשטיין, די לעצטע פֿון אַ דור: יעקב גלאַטשטיין, ‘די לעצטע פֿון אַ דור’, אידישער קעמפֿער, גיליון 1027, 9 באוקטובר 1953, עמ' 15–14.

גלאטשטיין, כְּשֶׁיַאש נסע: יעקב גלאטשטיין, כְּשֶׁיַאש נסע, תרגם: דן מירון, תל-אביב: עם עובד, תשנ"ד.

גלבוע, לקסיקון: מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ב.

גלבר, היהודים ומרד 1863: N.M. Gelber, Die Juden und der Polnische Aufstand 1863, Wien und Leipzig, 1923

גלבר, הפרעות בוארשה: נ"מ גלבר, ‘הפרעות בוארשה 1881’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 123–106.

גלובמן, זכרונות: מרדכי גלובמן, זכרונות ונספחים, [תל-אביב: הוצאה משפחתית], תשנ"ח.

גליק, אור לאבל: שמואל גליק, אור לאבל: להתפתחותם של עיקרי מנהגי אבלות במסורת ישראל מלאחר הקבורה עד תום השבעה, ירושלים, תשנ"א.

גליקסברג, הדרשה בישראל: שמעון יעקב הלוי גליקסברג, הדרשה בישראל: לתאור מהותה של הדרשה העברית והשתלשלותה משנות קדומים עד התקופה האחרונה, תל-אביב: מוסד הרב קוק, ת"ש.

גנקין, היהודים במקצוע המשפט: ב' גנקין, ‘היהודים במקצוע המשפט ברוסיה הצארית’, העבר, ג (תשט"ו), עמ' 115–111.

גרודנה: דב רבין (עורך), אנציקלופדיה של גלויות: גרודנה – גראָדנע, ירושלים, תשל"ג.

גרויסער ווערטערבוך: גרויסער ווערטערבוך פֿון דער ייִדישער שפּראַך, א-ד, ניו-יורק וירושלים, תשכ“ב-תש”ם.

גרוסמן, חכמי אשכנז: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים: מאגנס, תשמ"א.

גרוסמן, עיכוב התפילה: אברהם גרוסמן, ‘ראשיותיו ויסודותיו של מנהג עיכוב התפילה’, מִלֵאת, א (תשמ"ג), עמ' 219–199.

גרטנר, גלגולי מנהג: יעקב גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים, תשנ"ה.

גרינבוים, אונזער קאָטיק-עקספּעדיציע: ה' גרינבוים, “אונזער קאָטיק-עקספּעדיציע קײַן קאַמעניץ דליטע”, ליטעראַרישע בלעטער, 31 (430), 29 ביולי 1932, עמ' 493–492.

גרץ, מודעות עצמית: M. Graetz, ‘Autobiography: On the Self-Understanding of the Maskilim’, M.A. Meyer, German-Jewish History in Modern Times, I, New York, 1996, pp. 324–332

גשורי, הניגון והריקוד: מאיר שמעון גשורי, הניגון והריקוד בחסידות, א-ג, תל-אביב: נצח, תשט“ו-תשי”ט.

דארעווסקי, קיוב: ישראל נחום דארעווסקי, לתולדות היהודים בקיוב (מלפנים והיום), ברדיצ’ב, תרס"ג.

דברי שמואל: דברי שמואל… מאת… רבי שמואל זי“ע מסלונים, ירושלים, תשל”ד.

דובנוב, דברי ימי עם עולם: שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, א-י, תרגם ברוך קרוא, תל-אביב: דביר, תשכ"א.

דובנוב, תולדות יהודי רוסיה ופולין:Simon M. Dubnow, History of the Jews in Russia and Poland, I-III, translated by I. Friedlaender, Philadelphia: Jewish Publication Society, 1916–1920

דוידוביץ, מסורת הזהב: Lucy S. Dawidowicz (ed.), The Golden Tradition: Jewish Life and Thought in Eastern Europe, Boston, 1967

דוקר, השתתפות יהודים:Abraham G. Duker, ‘Jewish Participants in the Polish Insurrection of 1863’, Studies and Essays in Honor of A.A. Neuman, Philadelphia 1962, pp. 144–153

די ייִדישע סאָציאַליסטישע באַוועגונג: די ייִדישע סאָציאַליסטישע באַוועגונג ביז דער גרינדונג פֿון ‘בונד’: פֿאָרשונגען, זכרונות, מאַטעריאַלן [היסטאָרישע שריפֿטן, ג], וילנה-פריס: ייִוואָ, 1939.

דיינארד, זכרונות בת עמי: אפרים דיינארד, זכרונות בת עמי, א, סט. לואיס, תר"ף.

דינור, בימי מלחמה ומהפכה: בן-ציון דינור, בימי מלחמה ומהפכה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א.

דינור, איגנטייב: בן-ציון דינור, ‘“תכניותיו” של איגנאטייב ל“פתרון שאלת היהודים” וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנות תרמ"א-ב’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 60–5.

דינור, במפנה הדורות: בן-ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו.

דינור, בעולם ששקע: בן-ציון דינור, בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ“ד-תרע”ד), ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח.

דינור, תכניותיו של איגנאטייב: בן-ציון דינור, “‘תכניותיו’ של איגנאטייב ל’פתרון שאלת היהודים' וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנת תרמ”א-תרמ“ב”, העבר, י (תשכ"ג).

דמביצר, מגני ארץ ישראל: חיים נתן דמביצר, מגני ארץ ישראל, ורשה, תקצ"ז.

דן, ספרות המוסר והדרוש: יוסף דן, ספרות המוסר והדרוש, ירושלים: כתר, 1975.

דער נסתר, בית משבר: דער נסתר, בית משבר, תרגמו לעברית: ח' רבינזון וש' נחמני, תל-אביב, תשכ"ג.

דרבסקי, קיוב: ישראל נחום דארעווסקי, לקורות היהודים בקיוב (מלפנים והיום), ברדיצ’ב, תרס"ג (1902).

דרויאנוב, הבדיחה והחדוד: אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א-ג, ירושלים: אחיאסף וקרית ספר, 1945–1939.

האַרקאַווי, ווערטערבוך: אַלכּסנדר האַרקאַווי, ייִדיש-ענגליש-העברעאישער ווערטערבוך,New York: Schocken and YIVO, 1988

הויזמאן, דברי אהרן: אהרן הויזמאן, ילקוט דברי אהרן, ירושלים, תשכ"ב.

הולנד, הקוגל וגלגוליו: שמואל הולנד, ‘טעם המן: הקוגל וגלגוליו’, עת-מול, 175 (תשס"ד), עמ' 23–22.

הוצאת שוקן: Der Schocken Verlag / Berlin, Jüdische Selbstbehauptung in Deutschland, 1931–1938, Berlin 1994

היילפרין, הגדול ממינסק: מאיר היילפרין, ‘הגדול’ ממינסק, ר' ירוחם יהודה ליב פרלמן: תולדותיו וקורותיו, מהדורה שנייה, ירושלים: פלדהיים, תשנ"ד.

היילפרין, יהודים ויהדות: ישראל היילפרין, יהודים ויהדות במזרח אירופה: מחקרים בתולדותיהם, ירושלים: מאגנס, תשכ"ט.

היכן הלכנו פעם: Gary Mokotoff and Sallyann Amdur Sack, Where Once We Walked: A Guide to the Jewish Communities Destroyed in the Holocaust, Teaneck NJ, 1991

היסטוריה של דטרויט:Silas Farmer, History of Detroit and Wayne County and Early Michigan, 3rd ed., Detroit: Gale Research Company and Book Tower, 1969

היסטוריה של פולין: The Cambridge History of Poland, 1697–1935, Cambridge, 1941

הלבני, עלה לא נדף: דוד הלבני, עָלֶה לא נִדָף: חיים של לימוד בצל המוות, תרגם אבריאל בר-לבב, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999.

הלברשטאם, עלי הגיון וכנור: אליעזר הלברשטאם, עלי הגיון וכנור או לקט שבלים, ורשה תרנ"ה.

הלוי-צוויק, האגרונים: יהודית הלוי-צוויק, תולדות ספרות האגרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16 – מאה 20), תל-אביב, תשנ"א.

הַם, קייב:Michael F. Hamm, Kiev: A Portrait, 1800–1917, Princeton University Press, 1993

העשל, קאָצק: אברהם יהושע העשל, קאָצק: אין געראַנגל פאַר אמתדיקייט, ירושלים, תשל"ג.

הצדיק מליובאוויטש: ‘הצדיק מליובאוויטש’, כרם חב"ד, 2 (תשמ"ז), עמ' 87–80.

הקונדס: מרדכי זלקין (מהדיר), ספר הקונדס, ירושלים, תשנ"ז.

הרשב, מארק שגל: בנימין הרשב, “מארק שגל: ציור, תיאטרון, עולם – ארבעה פרקים עם פרק פתיחה”, אלפיים, 8 (תשנ"ד), עמ' 97–9.

הרשברג, פנקס: אברהם שמואל הערשבערג, פּנקס ביאַליסטאָק: גרונט-מאַטעריאַלן צו דער געשיכטע פֿון די ייִדן אין ביאַליסטאָק ביז נאָך דער ערשטער וועלט-מלחמה, א-ב, ניו-יורק, תש“ט-תש”י.

הר-שפר, חארקוב: צבי הר-שפר, ‘קהילת חארקוב’, העבר, כא (תשל"ה), עמ' 206–198.

הר-שפר, ליובויץ: צבי הר-שפר, ‘ליובויץ, עיר מושב אדמו“רי חב”ד’, העבר, ב (תשי"ד), עמ' 93–86.

הריס, תולדות הנגינה והחזנות: חיים הריס, תולדות הנגינה והחזנות בישראל, ניו-יורק, תשי"א**. **

הרצן, ימי ומחשבותי: אלכסנדר הרצן, ימי ומחשבותי, תרגם: צבי ארד, תל-אביב: דביר, תשנ"ג.

וארשה: אנציקלופדיה של גלויות: וארשה, א, ירושלים, תשי"ג.

ווידער אין מילאָסנאַ: ‘ווידער אין מילאָסנאַ’, דער מאָמענט, גיליון 181, כ“ד באב תרע”א (18 באוגוסט 1911), עמ' 2.

וולוז’ין: אליעזר לאוני (עורך), וולוז’ין: ספרה של העיר ושל ישיבת ‘עץ חיים’, תל-אביב: הארגונים של בני וולוז’ין, תש"ל.

וונדר, מאורי גליציה: מאיר וונדר, מאורי גליציה, א, ירושלים תשל"ח.

וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות: אהרן וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ך.

וייס, מחקרים: Joseph Weiss, Studies in Eastern European Jewish Mysticism, Oxford, 1985

וילנסקי, חסידים ומתנגדים: מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל.

וינברג, נצח שבנצח: שלמה זלמינא וינברג, נצח שבנצח: תולדות חייו ופעלו של […] מוהר“ר דוד מטאלנא זיע”א, ירושלים, תשנ"ד.

ונגרוב, זיכרונות סבתא: Pauline Wengeroff, Memoiren einer Grossmutter: Bilder aus der Kulturgeschichte der Juden Russland im 19. Jahrhundert, I-II, Berlin 1922

וסטווד, הרכבות ברוסיה:J.N. Westwood, A History of Russian Railways, London: George Allen and Unwin, 1964

וקסלר, נבל הצדיק או המתחסד: דוד וקסלר, נבל הצדיק או המתחסד, למברג, 1874.

ורסס, מגמות וצורות: שמואל ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים, תש"ן.

ורסס, תהליכי ההיגוד: שמואל ורסס, ‘תהליכי ההיגוד של סיפורי עם ביצירת עגנון’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 126–101.

זאב, תולדות מנהג התגלחת: ש' זאב, ‘תולדות מנהג התגלחת לנשים נשואות (אשכנזיות)’, אור ישראל: קובץ לענייני הלכה ומנהג, כא (תשס"א), עמ' רכח-רל.

זאַלודקאָווסקי, אידישער ליטורגיע: אליהו זאַלודקאָווסקי, קולטור-טרעגער פֿון דער אידישער ליטורגיע, דטרויט, 1930.

זאָלף, אויף פֿרעמדער ערד: פֿאַליק זאָלף, אויף פֿרעמדער ערד: בלעטלעך פֿון אַ לעבן, וויניפּעג 1945.

זבורובסקי והרצוג, חיים עם אנשים: Mark Zborowski and Elizabeth Herzog, Life is with People: The Culture of the Shtetl, New York, 1952

זוסמן, ברוך מבנים: ברוך זוסמן, ברוך מבנים, וילנה, תרכ"ט.

זייבלד, איזביצא: יהודה זייבלד, ‘לגבולות משנה של איזביצא’, דאצ’ה, 37, כ“ט בניסן תשס”ח, עמ' 2–1; אפרים לנדי, שם, 39, י“ג באייר תשס”ח, עמ' 2–1.

זילברבוש, היהודים בגליציה: דוד ישעיה זילברבוש, ‘היהודים בגאליציה’, השחר, י (תר"ם), עמ' 169–161.

זימר, עולם כמנהגו נוהג: יצחק זימר, עולם כמנהגו נוהג: פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ו.

זינגר, יושה-עגל: ישראל יהושע זינגר, יושה-עגל, תרגם מ“ז וולפובסקי, תל-אביב: דביר, תשמ”ח.

זיפרשטיין, אודסה: Steven.J. Zipperstein, The Jews of Odessa: A Cultural History, 1794–1881, Stanford, CA, 1985

זכור נזכור: זכור נזכור: זכרון נצח לקהילה קדושה קמינץ ליטובסק-זסטביה אשר נחרבה בשואה, בית הספר הממלכתי ע“ש ח”נ ביאליק, תל-אביב, תשכ"ד.

זכרון טוב: יצחק לנדא, זכרון טוב… מהרב… מנעסכאיז, פיוטרקוב, תרנ"ב.

זכרונות דב מבוליחוב: מרק ווישניצר (מהדיר), זכרונות ר' דוב מבוליחוב (תפ“ג-תקס”ה), ברלין: כלל, תרפ"ב.

זלוטניק, בני בלי שם: יהודה לייב זלוטניק, ‘בני בלי שם: על דבר המתים השוכחים את שמם’, עֵדוֹת, ב (תש"ז), עמ' 225–217.

זלצמן, מן העבר: שלמה זלצמן, מן העבר: זכרונות ורשומות, תל-אביב, תש"ד.

זלצמן, עירתי: שלמה זלצמן, עירתי, זכרונות ורשומות, תל-אביב, תש"ז.

זלקין, בעלות השחר: מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים: מאגנס, תש"ס.

זלקין, בין חסידים למתנגדים בליטא: מרדכי זלקין, ‘“מקומות שלא מצאה עדיין החסידות קן לה כלל”? בין חסידים למתנגדים בליטא במאה ה-19’, במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי, ירושלים, תש"ס, עמ' 50–21.

זקוביץ, מסיפור שבעל-פה לסיפור שבמקרא: יאיר זקוביץ, ‘מסיפור שבעל-פה לסיפור שבמקרא’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 43–9.

זרובבל, זיכרון קולקטיבי: Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, Chicago and London, 1994

חובות הלבבות: רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, ירושלים תרפ"ח.

חידושי הגרז"ס: דוד שפירא (עורך), חידושי הגרז“ס על סדר קדשים, ירושלים: מכון ירושלים, תשמ”ג.

חיות, מנהגים מיטן טויט: ח' חיות, ‘גלייבונגען און מנהגים אין פֿאַרבינדונג מיטן טויט’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ב, וילנה, 1928.

חיי שלמה מימון: ספר חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו, תרגם י“ל ברוך, תל-אביב: מסדה, תשי”ג.

חסד לאברהם: אברהם אזולאי, חסד לאברהם (דפוס ראשון: אמסטרדם, תמ"ה), ירושלים, תשנ"ו.

חקלאים יהודים: יוסף וילפנד (מהדיר), חקלאים יהודים בערבות רוסיה, תל-אביב: ספרית פועלים, תשכ"ה.

טברסקי, בחצר הצדיק: יהושע טברסקי, בחצר הצדיק, תל-אביב: ציון, תשל"ט.

טורטל, עם עולם: חסידה טורטל, ‘תנועת “עם-עולם”’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 143–124.

טלר, השטעטל במאה הי"ח:Adam Teler, ‘The Shtetl as an Arena for Polish-Jewish Integration in the Eighteenth Century’, Polin, 17 (2004), pp. 25–40

טלר, מסורת סלוצק: אדם טלר, ‘מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט’, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, טו (תשנ"ט), עמ' 38–15.

טעמי המנהגים: אי“ש שו”ב [אברהם יצחק שפרלינג מלבוב], טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ירושלים: אשכול, תשי"ז.

טרונק, פולין: יחיאל ישעיה טרונק, פולין: זכרונות ותמונות, א-ב, תרגם עזרא פליישר, תל-אביב: ספרית פועלים, 1962.

טשרנוביץ, פרקי חיים: חיים טשרנוביץ [רב צעיר], פרקי חיים: אוטוביוגרפיה, ניו-יורק, תשי"ד.

יאַכינסאָן, סאָציאַל-עקאָנאָמישער שטייגער: י' יאַכינסאָן, סאָציאַל-עקאָנאָמישער שטייגער באַ ייִדן אין רוסלאַנד אין XIX י"ה, כאַרקאָוו, 1929.

יברייסקאיה אנציקלופדיה: יברייסקאיה אנציקלופדיה (רוסית), סט. פטרבורג 1913–1908.

יהל"ל, התגלות הינוקא בסטולין: חד מן חבריא [יהודה ליב לוין], ‘התגלות הינוקא בסטאלין’, השחר, ו (תרל"ה), עמ' 44–25.

יהל"ל, זכרונות והגיונות: יהודה סלוצקי (מהדיר), יהודה ליב לוין (יהל"ל), זכרונות והגיונות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח.

יובל, חכמים בדורם: ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ירושלים: מאגנס, תשמ"ט.

יודיצקי, שרטוטים ספרותיים: א. יוד. [אברהם יודיצקי], ‘שרטוטים ספרותיים’, הזמן, כ“ה באב תרע”ג (28 באוגוסט 1913), גיליון 182, עמ' 3; ל' באב (2 בספטמבר), גיליון 186, עמ' 4; ח' באלול (10 בספטמבר), גיליון 193, עמ' 3–2.

יון מצולה: ישראל היילפרין (עורך), נתן נטע הנובר, יון מצולה; תל אביב תש"ה.

יוסף, קהלה אחת בפולסיה: יוסף [לוין], אנטופול: מתולדותיה של קהלה אחת בפולסיה, תל-אביב, תשכ"ז.

יל"ג, אחרית שמחה תוגה: ‘אחרית שמחה תוגה’, כתבי יל"ג: פרוזה, עמ' יז-עז.

ינובסקי, תולדות הרמ"ה: יעקב צבי יאנאווסקי, תולדות הרמ“ה, ברדיצ’ב, תרנ”א.

יסוד ושורש העבודה: אלכסנדר זיסקינד מגרודנה, יסוד ושורש העבודה, ורשה תקע"ד.

יסיף, סיפור העם העברי: עלי יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים, תשנ"ד.

יעוונין, נחלת עולמים: שמואל יעוונין, נחלת עולמים, ורשה, תרמ"ב.

יערי, ספרי בדחנים: אברהם יערי, “ספרי בדחנים”, קרית ספר, לה (תש"ך), עמ' 126–109.

יערי, תרגום בלתי ידוע: אברהם יערי, ‘תרגום יודי בלתי ידוע של “חובות הלבבות”’, קרית ספר, יג (תרצ"ז), עמ' 398–401.

יצקן, הדרשנות לפנים והיום: שמואל יעקב יאצקאן, ‘הדרשנות לפנים והיום’, המליץ, לז, גיליון 179 (כ“ד במנחם אב תרנ”ז), עמ' 4–3.

ירושלמי, זכור: יוסף חיים ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזכרון יהודי, תל-אביב, תשמ"ח.

י' ר-ן, אחיעזר: י' ר-ן, ‘די פֿאַרזאַמלונג פֿון “אחיעזר”’, הײַנט, ח' באייר תרע"ד (4 במאי 1914), גיליון 93, עמ' 5.

כהן, הכינוי פוניה: נחום כהן, ‘על מוצאו של הכינוי “פוניה”’, ידע-עם, י (תשכ"ה), עמ' 19.

כהן, הרב כאיקונין: ירחמיאל כהן, ‘“והיו עיניך רואות את מוריך”: הרב כאיקונין’, ציון, נח (תשנ"ג), עמ' 452–407.

כל כתבי בן-ציון: כל כתבי ש' בן-ציון, תל-אביב, תשי"ט.

כל כתבי מנדלי: כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, תל-אביב, תשכ"ו.

כנעני, הבתים שהיו: דוד כנעני, הבתים שהיו: פרקים בהוויית המשפחה היהודית בדורות האחרונים בספרות העברית והיידית, תל-אביב, תשמ"ו.

כספי, חתונות מצוה: י' כספי, “ג' חתונות מצוה בשדליץ”, רשומות [סדרה חדשה], ב (תש"ו), עמ' 102–101.

כץ, ביבליאָגראַפֿיע: משה כץ, “ביבליאָגראַפֿיע”, די צוקונפֿט, יח (ספטמבר 1913), גיליון 9, עמ' 937–936.

כ"ץ, גוי של שבת: יעקב כ“ץ, גוי של שבת: הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכי להעסקת נוכרי בשבתות ובחגי ישראל, ירושלים: מרכז שזר, תשמ”ד.

כ"ץ, מסורת ומשבר: יעקב כ“ץ, מסורת ומשבר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי”ח.

כ"ץ, נישואים וחיי אישות: יעקב כ"ץ, “נישואים וחיי אישות במוצאי ימי הבינים”, ציון, י (תש"ה), עמ' 54–21.

כ"ץ, תנועת המוסר: דב כ“ץ, תנועת המוסר: תולדותיה, אישיה ושיטותיה, א-ה, ירושלים: פלדהיים, תשנ”ו.

כתבי יל"ג: כתבי יהודה ליב גורדון: שירה, תל-אביב, תש“י; פרוזה, תל-אביב: דביר, תש”ך.

לאַנדוי, צוקער-אינדוסטריע: ה' לאַנדוי, ‘דער אָנטייל פֿון אידן אין דער רוסיש-אוקראַינישער צוקער-אינדוסטריע’, שריפֿטן פֿאַר עקאָנאָמיק און סטאַטיסטיק, א (1928), עמ' 104–98.

לבנדה, עידנא דריתחא: ליב לבנדה, “פרקים מ’עידנא דריתחא'”, העבר, י [תשכ"ג], עמ' 169–157.

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות: לובלין, ירושלים, תשי"ז.

לוז, מקבילים נפגשים: אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח-אירופה בראשיתה (1904–1882), תל-אביב: עם עובד, תשמ"ה.

לויטץ, הקהילה היהודית ברוסיה, א: Isaac Levitats, The Jewish Community in Russia, 1772–1844, New York 1943

לויטץ, הקהילה היהודית ברוסיה, ב:Isaac Levitats, The Jewish Community in Russia, 1844–1917, Jerusalem: Posner, 1981

לוין, אייזל חריף: יהודה ליב לוין, הגאון רבי אייזל חריף: תולדות חייו, ירושלים, תשל"ג.

לוין, המשפחה בחברה מהפכנית: מרדכי לוין, ‘המשפחה בחברה מהפכנית יהודית: נורמות והליכות בקרב חברי ה“בונד”’, מאסף: כתבים לחקר תנועת הפועלים היהודית, יג (תשמ“ב-תשמ”ג), עמ' 126–109; יד (תשמ"ד), עמ' 171–157.

לוין, הוצאות לאור בברלין: Glenn S. Levine, ‘Yiddish Publishing in Berlin and the Crisis in Eastern European Jewish Culture, 1919–1924’, Leo Baeck Institute Year Book, 42 (1997), 85–108

לוין, מזכרונות חיי: שמריהו לוין, מזכרונות חיי, א-ב, תרגם: צבי ויסלבסקי, תל-אביב, תרצ“ה-תרצ”ז.

לוין, ערכי חברה וכלכלה: מרדכי לוין, ערכי חברה וכלכלה באידיאולוגיה של תקופת ההשכלה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

לוין, תולדות חב"ד בארצות הברית: שלום דובער לוין, תולדות חב“ד בארצות הברית בשנים תר”ס-תש“י, ברוקלין, ניו-יורק: קה”ת, תשמ"ח.

לוינסקי, חתונות מגיפה: יום-טוב לוינסקי, ‘“חתונות מגיפה” במנהגי אשכנז’, מחניים, פג (תשכ"ג), עמ' 63–60.

לוינסקי, תפילת המתים: יום-טוב לוינסקי, ‘תפילת המתים בלילות’, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ג, ירושלים תשל"ג, עמ' קמט-קנז.

לוסטרײַזע צו דער קאָלאָניע: ‘די לוסטרײַזע צו דער קאָלאָניע פֿון “מאָמענט”’, דער מאָמענט, גיליון 151, י“ח בתמוז תרע”א (14 ביולי 1911), עמ' 5–4.

ליברמן, אהל רח"ל: חיים ליברמן, אהל רח“ל, א-ג, ניו-יורק, תש”ם-תשמ"ד.

ליברמן, על חטאים וענשם: שאול ליברמן, ‘על חטאים וענשם’, ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, ניו-יורק, תש"ו [החלק העברי].

ליטווין, יודישע נשמות: א' ליטווין, יודישע נשמות, ג, ניו-יורק, 1917.

ליטווין, קאָטיק: א' ליטווין, “יחזקאל קאָטיק און זײַן קאַוויאַרניע”, יודישע נשמות, ד: פּוילען, ניו-יורק, 1917, עמ' 11–1.

ליכטנשטיין, היישוב היהודי בסלונים: קלמן ליכטנשטיין, ‘תולדות היישוב היהודי בסלונים’, פנקס סלונים, א, תל-אביב, 1962, עמ' א-רפ.

ליליינבלום, חטאות נעורים: שלמה בריימן (מהדיר), משה לייב ליליינבלום, כתבים אוטוביוגרפיים, א, ירושלים, תש"ל.

ליליינבלום, כל כתבי: כל כתבי משה ליב לילענבלום, ב, קרקוב, תרע"ב.

לימור, יהדות מתבוננת בנצרות: אורה לימור, ‘יהדות מתבוננת בנצרות: פולמוס נסתור הכומר וספר תולדות ישו’, פעמים, 75 (תשנ"ח), עמ' 128–109.

לינקולן, הרפורמות הגדולות:W. Bruce Lincoln, The Great Reforms: Autocracy, Bureaucracy, and the Politics of Change in Imperial Russia, Dekalb: Northern Illinois University Press, 1990

ליפשיץ, החדר: אליעזר מאיר ליפשיץ, ‘החדר’, בספרו: כתבים, א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ז, עמ' שה-שפ.

ליפשיץ, זכרון יעקב: יעקב הלוי ליפשיץ, זכרון יעקב, א-ג, פרנקפורט דמיין וקובנה, תרפ“ד-תר”ץ.

ליפשיץ, מדור לדור: צבי הירש הלוי ליפשיץ, מדור לדור, ורשה, תרס"א.

לנדוי, הגאון החסיד: בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוילנא, ירושלים: תורה מציון, תשל"ח.

לעווין, קאַנטאָניסטן: אברהם לעווין, קאַנטאָניסטן, ורשה, 1934.

לעקסיקאָן: לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, א-ח, ניו-יורק, 1981–1956.

לעשצינסקי, ציפֿערן: יעקב לעשצינסקי, דאָס אידישע פֿאָלק אין ציפֿערן, ברלין: כּלל-פֿאַרלאַג, 1922.

לעשצינסקי, קייב: יעקב לעשצינסקי, ‘די אידישע באַפֿעלקערונג אין קיעוו פֿון 1897 ביז 1923’, בלעטער פֿאַר אידישע דעמאָגראַפֿיע, סטאַטיסטיק און עקאָנאָמיק, 5 (1925), עמ' 67–49.

לקסיקון ביוגרפי פולני: Polski Slownik Biograficzny, 23, Kraków 1978

לקסיקון גיאוגרפי פולני: Słownik Geograficzny Królestwa Polskiego, 1–14, Warszawa, 1880–1914 (http://dir.icm.edu.pl/Slownik_geograficzny/)

מאהלר, דברי ימי ישראל: רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל: דורות אחרונים, ה, מרחביה, 1970.

מאהלר, החסידות וההשכלה: רפאל מאהלר, החסידות וההשכלה בגאליציה ובפולין הקונגרסאית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, מרחביה, 1961.

מאהלר, תולדות היהודים בפולין: רפאל מאהלר, תולדות היהודים בפולין (עד המאה ה-19): כלכלה, חברה, המצב המשפטי, מרחביה, 1946.

מאור, המהפכנים העממיים והיהודים: יצחק מאור, ‘המהפכנים העממיים (“נארודניקים”) והיהודים’, בספרו: שאלת היהודים בתנועה הליבראלית והמהפכנית ברוסיה (1914–1890), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד, עמ' 114–105.

מאיר, יהודי קייב:Natan M. Meir, The Jews in Kiev, 1859–1914: Community and Charity in an Imperial Russian City, Ph.D. Dissertation, Columbia University, 2003

מאסליאנסקי, זכרונות: כתבי צבי הירש מאסליאנסקי, ג: ספר הזכרונות והמסעות, ניו-יורק: היברו פּבלישינג קאָמפּאַני, תרפ"ט.

מגיד, משפחת גינצבורג: דוד מגיד, ספר תולדות משפחת גינצבורג, סנט. פטרבורג, תרנ"ט.

מונדשיין, מלחמתה של וילנה בחסידים: יהושע מונדשיין, ‘הגר"א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים’, דוד אסף (עורך), צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תשס"א, עמ' 331–297.

מונס, המחלקה השלישית:Sidney Monas, The Third Section: Police and Society in Russia under Nicholas I, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1961

מוסדות תורה באירופה: שמואל קלמן מירסקי (עורך), מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק, תשט"ז.

מוסלי, שורשי האוטוביוגרפיה היהודית: Marcus Moseley, Being For Myself Alone: Origins of Jewish Autobiography, Stanford Uiversity Press, 2005

מזא"ה, זכרונות: יעקב מזא“ה, זכרונות, א-ד, תל-אביב: ילקוט, תרצ”ו.

מייזיל, געשיכטלעכער שטאָף: נחמן מייזיל, ‘געשיכטלעכער שטאָף אין דער ייִדישער ליטעראַטור (ביז דער וועלט-מלחמה)’, פֿון נאָענטן עבֿר, א (1937), עמ' 78–64.

מילון מונחים רוסיים:Sergei G. Pushkarev (compiler), Dictionary of Russian Historical Terms from the Eleventh Century to 1917, New Haven: Yale University Press, 1970

מימון, למען ציון לא אחשה: יהודה לייב הכהן מימון, למען ציון לא אחשה, א, ירושלים תשי"ד.

מינץ, חבר ויריב: מתתיהו מינץ, חבר ויריב: יצחק טבנקין במפלגת פועלי ציון, 1912–1905, תל-אביב תשמ"ו.

מינץ, עיצוב האוטוביוגרפיה המשכילית: Allan Mintz, ‘Guenzburg, Lilienblum, and the Shape of Haskalah Autobiography’, AJS Review, 4 (1979), pp. 71–110

מירון, בודדים במועדם: דן מירון, בודדים במועדם, תל-אביב: עם עובד, תשמ"ח.

מירון, דימוי העיירה:Dan Miron, The Image of the Shtetl and Other Studies of Modern Jewish Literary Imagination, New York: Syracuse University Press, 2000

מישקינסקי, איגוד הפועלים הדרום-רוסי: משה מישקינסקי, ‘“איגוד הפועלים הדרום-רוסי” והפוגרום בקייב בשנת 1881’, שבות, א (תשל"ג), עמ' 73–62.

מכלול המאמרים והפתגמים: מרדכי סבר, מכלול המאמרים והפתגמים, א, ירושלים, תשכ"א.

מכתב מיהל"ל: א' טשער. [אליהו צ’ריקובר] (מהדיר), ‘מכתב מיהל“ל ליל”ג’, העבר (פטרוגרד), א (תרע"ח), עמ' 197–193.

מכתבי מאפו: בן-ציון דינור (עורך), מכתבי אברהם מאפו, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל.

מכתבים מהורודנה: ‘מכתבים מהוראדנא’, המגיד, כ, גיליון 7 (כ“א בשבט תרל”ו), עמ' 58–57.

מלאכי, פרקים: גליה ירדני-אגמון (עורכת), פרקים בתולדות היישוב הישן: קובץ ממאמרי א“ר מלאכי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב והקיבוץ המאוחד, תשל”א.

מליצי אש: אברהם שטרן, מליצי אש, ווראנוב, תרצ“ב-תרצ”ח (דפוס צילום: ברוקלין, 1962).

מלמד, בית המדרש לרבנים בז’יטומיר:Efim Melamed, ‘The Zhitomir Rabbinical School: New Materials and Perspectives’, Polin: Studies in Polish Jewry, 14 (2001), pp.105–115

מנדלי, האישון הקטן: מנדלי מוכר ספרים, האישון הקטן – דאָס קליינע מענטשעלע, תרגם שלום לוריא, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ד.

מנדלקרן, תולדות יהושע צייטלין: שלמה מאנדעלקערן, ‘תולדות הר“ר יהושע צייטלין ז”ל’, כנסת ישראל, ג (תרמ"ח), עמ' 226–219.

מנדס-פלור, אוריינטליזם: Paul Mendes-Flohr, ‘Fin-de-Siècle Orientalism, the Ostjuden and the Aesthetics of Jewish Self-Affirmation’, Studies in Contemporary Jewry, I (1984), pp. 96–139

מסחר האתרוגים: ‘מלים אחדים א[ו]דות מסחר האתרוגים’, הלבנון, יא, גיליון 7, ערב סוכות תרל"ה, עמ' 50–49.

מסילת ישרים: משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, ירושלים, תשכ"ד.

מקלר, הויף: דוד לייב מעקלער, פֿון רבי’נס הויף (פֿון טשערנאָביל ביז טאַלנע), א-ב, ניו-יורק, 1931.

מרגליות, דובנא רבתי: חיים זאב מרגליות, דובנא רבתי, ורשה, תרע"א.

נאָמבערג, נאָטיצן: הירש דוד נאָמבערג, ‘נאָטיצן: ר’ יחזקאל קאָטיק‘, הײַנט, כ“ה בניסן תרע”ד (21 באפריל 1914), גיליון 82, עמ’ 3.

נגאל, מאגיה: גדליה נגאל, מאגיה, מיסטיקה וחסידות, תל-אביב, 1992.

נגאל, סיפורי דיבוק: גדליה נגאל, סיפורי ‘דיבוק’ בספרות ישראל, ירושלים, תשמ"ג.

נדב, פנקס פתוח: מרדכי נדב, פנקס פתוח: מחקרים בתולדות יהודי פולין וליטא, אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ג.

נדב, פינסק: מרדכי נדב, ‘תולדות קהילת פינסק-קארלין, 1880–1506’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק א), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ג.

ניגער, נאָענטע פֿאַרגאַנגענהייט: ש' ניגער, ‘די נאָענטע פֿאַרגאַנגענהייט’, ליטעראַרישע בלעטער, 101 (9 באפריל 1926), עמ' 226–224.

ניגער, שלום עליכמ’ס קאָרספּאָנדענץ: ש' ניגער, ‘פֿון שלום עליכמ’ס קאָרספּאָנדענץ’, געדאַנק און לעבן, ד, 4 (ינואר 1947).

ניגר, הביקורת ובעיותיה: ש' ניגר, הביקורת ובעיותיה, ירושלים, תשי"ח.

ניגר, שלום עליכם: ש' ניגר, שלום עליכם: עיונים ביצירותיו, תל-אביב, 1975.

ניסנבוים, לובלין: שלמה ברוך ניסנבוים, לקורות היהודים בלובלין, לובלין, תר"ס.

ניסנבוים, עלי חלדי: יצחק ניסנבוים, עלי חלדי, ירושלים, תשכ"ט.

נרדי, תמורות בתנועת ההשכלה: צביה נרדי, ‘תמורות בתנועת ההשכלה ברוסיה בשנות השישים והשבעים של המאה הי"ט’, עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים: תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 327–300.

נתנס, מחוץ לתחום:Benjamin Nathans, Beyond the Pale: The Jewish Encounter with Late Imperial Russia, Berkeley: University of California Press, 2002

סדן, אנשי מרמה: דב סדן, ‘אנשי מרמה’, אורלוגין, 8 (1953), עמ' 226–222.

סדן, אַן אַלט חדר-רעטעניש: דב סדן, ‘אַן אַלט חדר-רעטעניש’, חסד לאברהם: ספר היובל לאברהם גולומב, מכסיקו, תש"ל, עמ' 693–685.

סדן, יריד השעשועים: דב סדן, יריד השעשועים, תל-אביב, תשכ"ד.

סדן, עיר ואם: דב סדן, עיר ואם בעיני בניה, תל-אביב: עם עובד, תשמ"א.

סדן, קערת אגוזים: דב סדן, קערת אגוזים, תל-אביב, תשי"ג.

סדן, שלומיאל: דב סדן, ‘לסוגיה: שלומיאל’, אורלוגין, 1 (1950), עמ' 203–198.

סורסקי, יסוד המעלה: אהרן סורסקי, יסוד המעלה: דברי הימים ליישוב החסידים בא“י, א-ב, בני-ברק: זיותנים, תשנ”א.

סטבסקי, מזכרונות הילדות: משה סטבסקי, מזכרונות הילדות, ורשה, תר"ע.

סטוטשקאָוו, דער אוצר: נחום סטוטשקאָוו, דער אוצר פון דער ייִדישער שפּראַך, ניו-יורק, 1950.

סטון-ווטסון, האימפריה הרוסית:Hugh Seton-Watson, The Russian Empire, 1801–1917, New York: Oxford University Press, 1988

סטוצ’בסקי, הכליזמרים: יהויכין סטוצ’בסקי, הכליזמרים: תולדותיהם, אורח-חייהם ויצירותיהם, ירושלים תשי"ט.

סטניסלבסקי, ניקולאי הראשון: Michael Stanislawski, Tsar Nicholas I and the Jews: The Transformation of Jewish Society in Russia 1825–1855, Philadelphia, 1983

סידור בית יעקב: יעקב עמדן, סידור בית יעקב, למברג תרס"ד.

סלוצקי, בית המדרש לרבנים: יהודה סלוצקי, ‘בית המדרש לרבנים בוילנה’, העבר, ז (תש"ך), עמ' 48–29.

סלוצקי, הגאוגרפיה: יהודה סלוצקי, ‘הגאוגרפיה של פרעות תרמ"א’, העבר, ט (תשכ"ב), עמ' 25–16.

סלוצקי, העיתונות: יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א.

סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה העשרים: יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה העשרים, תל-אביב, תשל"ח.

סלוצקי, הפרעות: יהודה סלוצקי, ‘הפרעות בשנות תרמ“ב-תרמ”ד’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 149–144.

סלוצקי, מאנדלשטאם: יהודה סלוצקי, ‘ד"ר מאכס מאנדלשטאם’, העבר, ד (תשט"ז), עמ' 76–56; ‘ד"ר מאכס מאנדלשטאם בתקופת הציונות המדינית’, שם, ה (תשי"ז), עמ' 68–44.

סלוצקי, תקנון חובת הצבא: יהודה סלוצקי, ‘תקנון חובת הצבא הכללית 1874 והיהודים’, העבר, כא (תשל"ה), עמ' 19–3.

סמולנסקין, התועה בדרכי החיים: פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, ג, ורשה, 1910.

סמיונובה, חיי כפר: Olga Semyonova Tian-Shanskaia, Village Life in Late Tsarist Russia, edited and translated by D.L. Ransel, Bloomington and Indianapolis, 1993

סנדלר, הבאור: פרץ סנדלר, הבאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו, ירושלים תש"א.

ספר האגדה: חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (עורכים), ספר האגדה, תל-אביב, תשט"ו.

ספר הגבורה: ישראל היילפרין (עורך), ספר הגבורה: אנתולוגיה היסטורית-ספרותית, א-ב, תל-אביב: עם עובד, תשל"ז.

ספר המועדים: יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים, תשעה באב, תל-אביב, תשי"ז.

ספר זכרון לסופרי ישראל: נחום סוקולוב (עורך), ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, ורשה תרמ"ט.

ספר חסידים: ספר חסידים, מהדורת יהודה ויסטינצקי, פרנקפורט ע“נ מיין, תרפ”ד.

ספר יזכור לקהילות קמניץ: ש' אייזנשטט ומ' גלברט (עורכים), ספר יזכור לקהילות קמניץ דליטא, זסטביה והקולוניות, תל-אביב, תש"ל.

ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ, ספר מטעמים, מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים, ורשה תר"ן.

ספר מטעמים החדש: יצחק ליפיעץ, ספר מטעמים החדש, ורשה תרס"ד.

ספר קראקא: ספר קראקא, ירושלים, תשי"ט.

סקוויר, המחלקה השלישית: Peter S. Squire, The Third Department: The Establishment and Practices of the Political Police in Russia of Nicholas I, London: Cambridge University Press, 1968

עגנון, אורח נטה ללון: שמואל יוסף עגנון, אורח נטה ללון, ירושלים ותל-אביב תשכ"ט.

עגנון, אלו ואלו: שמואל יוסף עגנון, אלו ואלו, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ט.

עגנון, הכנסת כלה: שמואל יוסף עגנון, הכנסת כלה, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשל"ב.

עגנון, ימים נוראים: שמואל יוסף עגנון, ימים נוראים, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ח.

עגנון, עיר ומלואה: שמואל יוסף עגנון, עיר ומלואה, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשל"ג.

עליות אליהו: יהושע העשיל לוין, ספר עליות אליהו, ירושלים, תשמ"ט.

ענפי אליהו:Chaim Freedman, Eliyahu’s Branches: The Descendants of the Vilna Gaon, Teaneck: Avotaynu, 1997

עפשטיין, מנחת יהודה: יהודה יודיל הלוי עפשטיין, מנחת יהודה, ורשה, תרל"ז.

עפשטיין, מקור ברוך: ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, א-ד, וילנה, תרפ"ח.

פאת השלחן: ישראל משקלוב, פאת השלחן, ירושלים, תשי"ט.

פאפירנא, זכרונות: אברהם יעקב פאפירנא, ‘זכרונות’, ספר השנה [בעריכת נחום סוקולוב], ורשה, תר"ס.

פאפירנא, כאפיקים בנגב: אברהם יעקב פאפירנא, ‘כאפיקים בנגב’, ספר היובל לכבוד נחום סוקולוב, ורשה, תרס"ד, עמ' 450–440.

פוקס, הדפסות בווימאר: Leo and Renate Fuks, ‘Yiddish Publishing Activities in the Weimar Republic, 1920–1933’, Leo Baeck Institute Year Book, 33 (1988)

פיינגולד, האוטוביוגרפיה כספרות: בן-עמי פיינגולד, ‘האוטוביוגרפיה כספרות: עיון ב“חטאות נעורים” למ"ל ליליינבלום’, מחקרי ירושלים בספרות עברית, ד (תשמ"ד), עמ' 111–86.

פיינהאוז, יהודים ומרד ינואר: Dawid Fajnhauz, ‘Ludnosc zydowska na Litwie i Bialorusi a powstanie styczniowe’, Biuletyn Zydowskiego Instytutu Historycznego, 37 (1961), pp. 3–34, 108; 38 (1961), pp. 39–68, 150

פיינשטיין, עיר תהלה: אריה לייב פיינשטיין, עיר תהלה… כל הקורות לעדת ישראל שבעיר בריסק, ורשה, תרמ"ה.

פייקאז', בימי צמיחת החסידות: מנדל פייקאז', בימי צמיחת החסידות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח.

פייקאז', הרעיון המשיחי: מנדל פייקאז‘, “הרעיון המשיחי בימי צמיחת החסידות באספקלריית ספרי דרוש ומוסר”, הרעיון המשיחי בישראל: יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום, ירושלים תשמ"ב, עמ’ 253–237.

פייקאז', ספרות העדוּת: מנדל פייקאז', ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי ושלוש תגובות חסידיות בארצות השואה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ג.

פיירשטיין, איזביצה: Morris M. Faierstein, All is in the Hands of Heaven - The Teachings of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbica, New Jersey, 1990

פיכמן, רוחות מנגנות: יעקב פיכמן, רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים, תשי"ג.

פין, קריה נאמנה: שמואל יוסף פין, קריה נאמנה, וילנה, תרע"ה.

פינצ’וק, שטטל ושטטללנד: בן-ציון פינצ’וק, ‘שטטל ושטטללנד’, זמנים, 77 (2002–2001), עמ' 92–82.

פינקוס, יהודי רוסיה: בנימין פינקוס, יהודי רוסיה וברית המועצות: תולדות מיעוט לאומי, ירושלים: מרכז מורשת בן-גוריון, תשמ"ו.

פינקלשטיין, הײַנט: חיים פֿינקעלשטיין, הײַנט: אַ צײַטונג בײַ ייִדן, תל-אביב, תשל"ח.

פנקס הקהילות, וארשה: אברהם ויין (עורך), פנקס הקהילות: פולין, ד, וארשה והגליל, ירושלים: יד ושם, תשמ"ט.

פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה: שמואל ספקטור (עורך), פנקס הקהילות: פולין, ה, ווהלין ופולסיה, ירושלים: יד ושם, תש"ן.

פנקס הקהילות, ליטא: דב לוין (עורך), פנקס הקהילות: ליטא, ירושלים: יד ושם, תשנ"ו.

פנקס ועד ארבע ארצות: ישראל היילפרין (מהדיר), פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ה.

פנקס טיקטין: מרדכי נדב (מהדיר), פנקס קהל טיקטין, שפ“א-תקס”ו, א-ב, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ“ז-תש”ס.

פנקס מדינת ליטא: שמעון דובנוב (עורך), פנקס מדינת ליטא, ברלין, תרפ"ה.

פנקס סלונים: פנקס סלונים, א, תל-אביב, 1962; ג, תל-אביב, תשל"ב, ד, תל-אביב, 1979.

פנקס פרוז’אני: יוסף פרידלנדר (עורך), פנקס פרוז’אני והסביבה, תל-אביב: ארגון יוצאי פרוז’אני, תשמ"ד.

פנקס קרינקי: דב רבין (עורך), פנקס קרינקי, תל-אביב, תש"ל.

פעסיס, עיר דובנא: פינחס פעסיס, עיר דובנא ורבניה, קרקוב, תרס"ב.

פרוש, חיי העברית המתה: איריס פרוש, ‘מבט אחר על “חיי העברית המתה”: הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה’, אלפיים, 13 (1996), עמ' 106–65.

פרידברג, הדפוס העברי בפולניה: חיים דוב פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, תל-אביב, תש"י.

פרידברג, החטופים: אברהם שלום פרידברג, ‘זכרונות מימי נעורי: החטופים“, נחום סוקולוב (עורך), ספר השנה, ג, ורשה, תרס”ב, עמ’ 101–82.

פרידברג, ספר הזכרונות: אברהם שלום פרידברג, ספר הזכרונות, א-ב, ורשה, תרנ"ט.

פרידהבר, חתונות מגפה: צבי פרידהבר, ‘“חתונות מגפה” בראי הספרות והעיתונות העברית’, דפים למחקר בספרות, 7 (תשנ"א), עמ' 316–305.

פרידמאן, החוקים והמשפטים: דוד פרידמאן, החוקים והמשפטים […] השוררים בכל ארץ רוסלאנד על פי בתי משפט השלום […], ורשה, תרל"ז.

פרידמאן, משא פילדלפיה: דוב אריה פרידמאן, ‘משא פילדלפיה’, התחיה (שיקגו), א, גיליון 11 (כ“ז בטבת תר”ס), עמ' 5–4.

פרידמן, חברה במשבר: מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1917–1900, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א.

פרידמן, ספר הזכרונות: אליעזר אליהו פרידמן, ספר הזכרונות (תרי“ח-תרפ”ו), תל-אביב, תרפ"ו.

פרידנשטיין, עיר גבורים: שמעון אליעזר פרידנשטיין, ספר עיר גבורים, יכלכל קורות עיר הוראדנא מראשית ימי הוסדה, וילנה, תר"ם.

פרייד, ימים ושנים: מאיר יעקב פרייד, ימים ושנים: זכרונות וציורים מתקופה של חמשים שנה, א-ב, תל-אביב, תרצ"ט.

פּרילוצקי, דאָס געוועט: נח פּרילוצקי, דאָס געוועט: דיאַלאָגן וועגן שפּראַך און קולטור, ורשה 1923.

פּרילוצקי’ס זאַמעלביכער: נח פּרילוצקי’ס זאַמעלביכער פֿאַר ייִדישען פֿאָלקלאָר, פֿילאָלאָגיע און קולטורגעשיכטע, א, ורשה 1912.

פּרילוצקי, מײַנע זכרונות: צבי פּרילוצקי, ‘מײַנע זכרונות’, 6, פֿאָלקס-שטימע, גיליון 11, 19 במרס 1983.

פּרילוצקי, קאָטיקס זכרונות: נח פּרילוצקי, ‘יחזקאל קאָטיקס “זכרונות” (נאָטיצן)’, דער מאָמענט, י“ד באדר א תרע”ג (21 בפברואר 1913), גיליון 34, עמ' 5; י“ח באדר א תרע”ג (25 בפברואר 1913), גיליון 37, עמ' 3; כ“ה באדר א תרע”ג (4 במרס 1913), גיליון 43, עמ' 3; כ“ח באדר א תרע”ג (7 במרס 1913), גיליון 46, עמ' 5–4; ב' באדר ב תרע“ג (11 במרס 1913), גיליון 49, עמ' 3; ט' באדר ב תרע”ג (18 במרס 1913), גיליון 55, עמ' 3.

פריצק, הפוגרומים: Omeljan Pritsak, ‘The Pogroms of 1881’, Harvard Ukrainian Studies, 11 (1987), pp. 8–43

פרל, בוחן צדיק: יוסף פרל, בוחן צדיק, פראג, 1838.

פרנקל, משבר 1882–1881: יונתן פרנקל, ‘משבר 1882–1881 כנקודת תפנית בתולדות היהודים בעת החדשה’, זמנים, 12 (1983), עמ' 81–74

פרנקל, נבואה ופוליטיקה: יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה: סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917–1862, תל-אביב: עם עובד, תשמ"ט.

פרנקל, תלבושות נשים יהודיות: Giza Frankel, ‘Notes on the Costume of the Jewish Woman in Eastern Europe’, Journal.of Jewish Art, 7 (1980), pp. 50–57

פּרץ, אין מײַן ווינקעלע: י“ל פּרץ, ‘אין מײַן ווינקעלע’, הײַנט (ורשה), ב' בשבט תרע”ג (10 בינואר 1913), גיליון 300, עמ' 3.

פרץ, זכרונותי: כל כתבי י“ל פרץ, ט: זכרונותי, תרגם שמשון מלצר, תל-אביב: דביר, תשי”ז.

צדרבוים, בערדיטשוב: אלכסנדר צעדערבוים, דיא גיהיימניסע פֿון בערדיטשוב, ורשה, תר"ל.

צדרבוים, כתר כהונה: אלכסנדר צדרבוים, כתר כהונה או דברי הימים לכהני האמונה הישראלית ובנותיה, אודסה, תרכ"ז.

צונזערס ווערק: אליקום צונזערס ווערק, א-ב, ניו-יורק, 1964.

צוקרוביץ', כלת העיר: מ' צוקרוביץ‘, ‘כלת העיר בזאמברוב (מדרכי המלחמה בחולירע בפולין בשנת תרנ"ג)’, ידע עם, א (תש"ח), עמ’ 14–13.

צייטלין, ציוּן לעיירה: הלל צייטלין, ‘ציוּן לַעֲיָרָה’, ערכים: קבצים לשאלות החיים ולספרות (ורשה), א, (תרע"ט), עמ' 39–28 (נדפס שוב, בנוסח משוכתב, בספרו: על גבול שני עולמות, תל-אביב: יבנה, תשכ"ה, עמ' 253–241).

צינוביץ, עץ חיים: משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז’ין, תל-אביב, תשל"ב.

צ’מרינסקי, עיירתי מוטלה: דוד אסף (מהדיר), חיים צ’מרינסקי, עיירתי מוטלה, ירושלים: מאגנס, תשס"ב.

צ’ריקובר, בעתות מהפכה: אליהו צ’ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, תרגם חנוך קלעי, תל-אביב: עם עובד, תשי"ח.

קאַגאַנאָווסקי, ייִדישע שרײַבער: אפרים קאַגאַנאָווסקי, ייִדישע שרײַבער אין דער היים, פריס: אויפֿסניי (יוביליי-אויסגאַבע), 1956.

קאליש, אתמולי: איטה קאליש, אתמולי, תל-אביב, תש"ל.

קאמיאנסקייע, תוחלת: מ' קאמיאנסקייע, ‘תוחלת מְמֻשכה’, השחר, ה (תרל"ד), עמ' 394–393.

קאָסאָווער, מאכלים: מרדכי קאָסאָווער, ייִדישע מאכלים: אַ שטודיע אין קולטור-געשיכטע און שפּראַכפֿאָרשונג, ניו-יורק: ייִוואָ, תשי"ח.

קובנר, השקפה קטנה: אברהם אורי קובנר, ‘השקפה קטנה על מצב העברים בליטא ופולין’, המליץ, ו, גיליון 8 (כ“א באדר תרכ”ו), עמ' 123–121.

קוברין: בצלאל שווארץ וישראל חיים בילצקי (עורכים), ספר קוברין: מגילת חיים וחורבן, תל-אביב, תשי"א.

קוגלמס, מיעוט מתווך: Jack Kugelmass, Native Aliens: The Jews of Poland as a Middleman Minority, Ph.D., New School of Social Research, New York, 1980

קאָטיק, דאָס לעבן: אברהם קאָטיק, דאָס לעבּן פֿון אַ אידישן אינטעליגענט, ניו-יורק: טויבענשלאַג, 1925.

קוגלמס ובויארין, גן חרב: Jack Kugelmas and Jonathan Boyarin (eds.), From a Ruined Garden: The Memorial Books of Polish Jewry, New York, 1983

קוטיק, הצעת חוקי אגודת עזרת חולים: יחזקאל קאטיק, הצעת חוקי אגודת עזרת חולים, ורשה, תרס"ג.

קוטיק, מה שראיתי: מה שראיתי: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, א, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב: המכון לחקר התפוצות, תשנ"ט.

קוטיק, נע ונד: נע נד: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, ב, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב: המרכז לחקר התפוצות ובית שלום עליכם, תשס"ה.

קוטיק, עשרת הדברות לבני ציון: עשרת הדברות לבני ציון, ורשה, תרנ"ט.

קויפמן, בכל דרכיך דעהו: ציפי קויפמן, בכל דרכיך דעהו: תפיסת האלוהות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט.

קול מבאלטה: ‘“קול מבאלטע” (מספרות הפרעות)’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 105–83.

קופמן, זכרונות: שמואל קופמן, זכרונות (תולדות ימי חיי), תל-אביב, תשט"ו.

קופרמן, חיים בלתי פתורים:Bernard D. Cooperman, ‘A Life Unresolved’, Afterword to Pauline Wengeroff, Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, Bethesda: University Press of Maryland, 2000

קופרניק, קיוב: אברהם קופערניק, לקורות בני ישראל בקיוב, ברדיצ’ב, תרנ"א.

קירשנבלט-גימבלט, מבוא:Barbara Kirshenblatt-Gimblett, ‘Introduction’, Mark Zborowski and Elizabeth Herzog, Life Is With People: The Culture of the Shtetl, New York: Schocken, 1995, pp. ix-xlviii

קלוזנר, החסיד בין המתנגדים: יוסף קלוזנר, ‘ר’ אלכסנדר זיסקינד מהורודנא: החסיד בין המתנגדים‘, ספר אסף, ירושלים תשי"ג, עמ’ 432–427.

קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ג, ירושלים, תרצ"ט.

קליוצ’בסקי, דברי ימי רוסיה: ו“א קליוצ’בסקי, דברי ימי רוסיה, א-ב, תרגם צבי ארד, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ”ט.

קליינמן, אור ישרים: משה חיים קליינמאן, אור ישרים, פיוטרקוב, תרפ"ד.

קליר, הבעיה היהודית:John D. Klier, Imperial Russia’s Jewish Question, 1855–1881, Cambridge University Press, 1995

קליר, מהו שטעטל: John D. Klier, ‘What Exactly was a Shtetl?’, in: Gennady Estraikh and Mikhail Krutikov (eds.), The Shtetl: Image and Reality, Oxford: Legenda, 2000, pp. 23–35

קליר, קייבליאנין: John D. Klier, ‘Kievlianin and the Jews: A Decade of Disillusionment, 1864–1873’, Harvard Ukrainian Studies, 5 (1981), pp. 83–101

קליר ולמברוזה, פוגרומים: John D. Klier and Shlomo Lambroza (eds.), Pogroms: Anti-Jewish Violence in Modern Russian History, Cambridge University Press, 1992

קמינר, סדר כַּפָּרות: יצחק קאמינער, סדר כַּפָּרות לבעל טַקסי או שבע תועבות בלבו, ורשה, תרל"ח.

קעסטין, אחיעזר: ליפּא קעסטין, ‘אַ וויכטיקער ייִדישער יובילעום (25 יאָר עקזיסטענץ פֿון “אחיעזר”)’, הײַנט, י“ז בתמוז תרע”ג ( 22 ביולי 1913), גיליון 157, עמ' 5.

קצוביץ, ששים שנות חיים: ישראל איסר קצוביץ, ששים שנות חיים: זכרונות חיי וחיי דורי בישראל (1919–1859), ברלין, תרפ"ג.

קצנלסון, המלחמה הספרותית: גדעון קצנלסון, המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים, תל-אביב, 1954.

קרוגר, כּלל-פֿאַרלאַג: Maren Kröger, ‘Buchproduktion im Exil: Der Klal-Verlag’, Juden in Kreuzberg, Berlin 1991, pp. 421–426

קרויס, בתי התפילה בישראל: שמואל קרויס, קורות בתי התפילה בישראל, ניו-יורק תשט"ו.

קרויס, קובץ מכתבים: חיים קרויס, תוספת חיים בדרך האבות, והוא קובץ מכתבים ומאמרי הלכה ע“ד התקנה והמנהג הקדוש של תגלחת שער הנשים הנשואות, בני-ברק, תשס”ב.

קרייז, בתי ספר: שמעון (סמיון) קרייז, ‘בתי ספר יהודיים פרטיים: גורם רוסיפיקטורי או גורם יהודי משמר?’, עמנואל אטקס ורבקה פלדחי (עורכים), חינוך והיסטוריה: הקשרים תרבותיים ופוליטיים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ט, עמ' 296–285.

קרמן, מײַנע זכרונות: מרדכי קרמן, מײַנע זכרונות (הונדערט יאָר פּינסק), ת“ר-ת”ש, חיפה: הוצאת המחבר, תש"י.

קרני אור: אלכסנדר זיסקינד מגרודנה, קרני אור, וילנה, תרמ"ג.

קרסל, החברה הראשונה: ג' קרסל, ‘החברה הראשונה לישוב ארץ ישראל’, ציון, ז (תש"ב), עמ' 205–197.

קרסל, לכסיקון: ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א-ב, מרחביה, תשכ“ה-תשכ”ז.

ראַבינאָוויטש, פֿראַגמענטן: שמואל ראַבינאָוויטש, ‘מיט 50 יאָר צוריק: פֿראַגמענטן פֿון זכרונות’, היסטאָרישע שריפֿטן, ג, וילנה-פריז, 1939, עמ' 325–320.

ראדזיווילוב: ראדזיווילוב: ספר זכרון, תל-אביב, תשכ"ז.

ראָסקעס, פּרצעס זכרונות: דוד הירש ראָסקעס, ‘אַ שליסל צו פּרצעס זכרונות’, די גאָלדענע קייט, 99 (1979), עמ' 159–132.

ראשית חכמה השלם: אליהו די וידאש, ראשית חכמה השלם, ירושלים, תשמ"ד.

רבא, בין זיכרון להכחשה: יואל רבא, בין זיכרון להכחשה: גזירות ת“ח ות”ט ברשימות בני הזמן ובראי הכתיבה ההיסטורית, תל-אביב, תשנ"ד.

רבינוביץ, גבירי פינסק: זאב רבינוביץ, ‘שישה דורות של גבירי פינסק וקארלין’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ח, עמ' 466–409.

רבינוביץ, החסידות הליטאית: זאב רבינוביץ, החסידות הליטאית, ירושלים, תשכ"א.

רבינוביץ, חסידות בפינסק וקארלין: זאב רבינוביץ, ‘חסידות בפינסק וקארלין’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ח, עמ' 366–299.

רבינוביץ, מכתבי בקשה: זאב רבינוביץ, ‘מכתבי בקשה מאת גאוני ליטא אל אדמו"ר חסידי ליטא באמצע המאה התשע-עשרה’, ציון, לג (תשכ"ח), עמ' 189–180.

רבינוביץ, ר' גד-אשר: זאב רבינוביץ, ‘ר’ גד-אשר לוין מפינסק‘, העבר, יד (תשכ"ז), עמ’ 190–185.

רבינוביץ, רוטשילדים: זאב רבינוביץ, ‘ה“רוטשילדים” של פינסק וקארלין’, העבר, יז (תש"ל), עמ' 280–252.

רבינוביץ, תולדות הדפסת התלמוד: רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד: תולדות הדפסת התלמוד, ירושלים, תשי"ב.

רדנסקי, ביוגרפיה:Paul I. Radensky, Hasidism in the Age of Reform: A Biography of David ben Mordkhe Twersky of Tal’noye, Ph.D. Dissertation, The Jewish Theological Seminary of America, 2001

רובינשטין, כתית למאור: אברהם רובינשטין, ‘קונטרס “כתית למאור” של יוסף פערל’, עלי ספר, ג (תשל"ז), עמ' 157–140.

רוברטסון, מגטו לתרבות מודרנית: Ritchie Robertson, ‘From the Ghetto to Modern Culture: The Autobiographies of Salomon Maimon and Jacob Fromer’, Polin, 7 (1992), pp. 12–30

רוהאטין והסביבה: קהילת רוהאטין והסביבה, תל-אביב: ארגון יוצאי רוהאטין בישראל, 1962.

רוטשילד, החלוקה: מאיר מ' רוטשילד, ‘החלוקה’ כביטוי ליחסה של יהדות הגולה ליישוב היהודי בארץ ישראל בשנים 1860–1810, ירושלים, תשמ"ו.

רוסמן, הבעש"ט: משה רוסמן, הבעש“ט: מחדש החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תש”ס.

רוסמן, יהודי האדון: M.J. Rosman, The Lords' Jews: Magnate-Jewish Relations in the Polish-Lithuanian Commonwealth during the 18th Century, Cambridge Mass. 1990

רוסמן, סחר הנהרות: משה רוסמן, ‘היהודים בסחר הנהרות מדרום-מזרח פולין לגדאנסק (1726–1695) של משפחת מאגנאטים אחת’, גלעד, ז-ח (תשמ"ה), עמ' 83–70.

רוסקיס, אל מול פני הרעה: דוד רוסקיס, אל מול פני הרעה: תגובות לפורענות בתרבות היהודית החדשה, תל-אביב, תשנ"ג.

רוסקיס, העיירה: דוד הירש רוסקיס, ‘העיירה לאור הזכרון היהודי הקולקטיבי’, חוליות, 5 (1999), עמ' 189–161.

רוסקיס, השטעטל: Diane and David Roskies (eds.), The Shtetl Book, New York, 19792

רוסקיס, עסק לא גמור: David G. Roskies, ‘Unfinished Business: Sholem Aleichem’s From the Fair’, Prooftexts, 6 (1988), pp. 65–78

ריבקינד, אַזאַרטשפּילן: יצחק ריבקינד, דער קאַמף קעגן אַזאַרטשפּילן בײַ ייִדן, ניו-יורק, תש"ו.

ריבקינד, ייִדישע געלט: יצחק ריבקינד, ייִדישע געלט: אין לעבנסשטייגער קולטור-געשיכטע און פֿאָלקלאָר, ניו-יורק: האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תש"ך.

ריבקינד, מפנקסו של חזן ובדחן: יצחק ריבקינד, ‘מפנקסו של חזן ובדחן’, מנחה ליהודה: מוגש להרב י“ל זלוטניק ליובלו הששים, ירושלים תש”י, עמ' 257–235.

רייזען, עפּיזאָדן: אברהם רייזען, עפּיזאָדן פֿון מײַן לעבן, א, וילנה 1929.

רייזען, לעקסיקאן (תרפ"ט): זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פֿילאָלאָגיע, א-ג, וילנה, תרפ"ט.

ריינר, הקלויז: אלחנן ריינר, ‘הון, מעמד חברתי ותלמוד תורה: הקלויז בחברה היהודית במזרח אירופה במאות הי“ז-הי”ח’, ציון, נח (תשנ"ג), עמ' 328–287.

רמתים צופים: תנא דבי אליהו עם הפירוש […] רמתים צופים אשר חיבר הרב […] שמואל זלה“ה משינאוי, ירושלים: לוין-אפשטין, תשכ”ג.

רקובסקי, לא נכנעתי: פועה רקובסקי, לא נכנעתי, תל-אביב, תשי"ב.

שאַליט, לוחות:משה שאַליט, לוחות אין אונזער ליטעראַטור, וילנה, 1929.

שאמה, נוף וזיכרון: Simon Schama, Landscape and Memory, New York, 1995

שאַצקי, אידישע מעמואַרען ליטעראַטור: יעקב שאַצקי, ‘אידישע מעמואַרען ליטעראַטור’, צוקונפֿט, 30, 8 (אוגוסט 1925), עמ' 488–483.

שאַצקי, וואַרשע: יעקב שאַצקי, געשיכטע פֿון ייִדן אין וואַרשע, א-ג, ניו-יורק: ייִוואָ, 1953–1947.

שאַצקי, זאַמאָשטשינס בריוו: יעקב שאַצקי, ‘פּלטיאל זאַמאָשטשינס בריוו צו שלום עליכמען’, ייִוואָ-בלעטער, 11 (1937), עמ' 52–20, 231–199.

שאַצקי, ייִדן אין דעם פּוילישן אויפֿשטאַנד: יעקב שאַצקי, ‘ייִדן אין דעם פּוילישן אויפשטאַנד פון 1863’, היסטאָרישע שריפֿטן, א (1929), עמ' 468–423.

שבחי הבעש"ט: אברהם רובינשטין (מהדיר), שבחי הבעש“ט, מהדורה מוערת ומבוארת, ירושלים: ראובן מס, תשנ”ב.

שוורץ, זיכרונות בני עמי: Leo W. Schwartz, Memoirs of My People, New York, 1945

שוחט, ביטול הקהל: עזריאל שוחט, ‘ההנהגה בקהילות רוסיה עם ביטול “הקהל”’, ציון, מב (תשל"ז), עמ' 233–143.

שוחט, גזרות הגיוסים: עזריאל שוחט, ‘לגזרות הגיוסים של ניקולאי הראשון (ראשית שתדלנותו של הבארון גינצבורג)’, ספר שלום סיון, ירושלים, תש"ם, עמ' 318–307.

שוחט, הרבנות מטעם: עזריאל שוחט, מוסד ‘הרבנות מטעם’ ברוסיה: פרשה במאבק התרבות בין חרדים לבין משכילים, אוניברסיטת חיפה, תשל"ו.

שוחט, השמחה בחסידות: עזריאל שוחט, ‘על השמחה בחסידות’, ציון, טז (תשי"א), עמ' 43–30.

שוחט, יחס הרוסים אל היהודים: עזריאל שוחט, ‘יחס הרוסים אל היהודים בימי אלכסנדר השני’, ספר פנינה סיון, ירושלים, 1989, עמ' 188–179.

שוחט, הלשון העברית: עזריאל שוחט, ‘יחסם של משכילים ברוסיה אל הלשון העברית’, בן-ציון לוריא (עורך), ספר אברהם אבן-שושן, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 361–353.

שוחט, פינסק: עזריאל שוחט, ‘תולדות קהילת פינסק, תרמ“א/1881 – תש”א/1941’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין במדינת ישראל, תשל"ח, עמ' 297–5.

שוחט, ריבוי הישיבות: עזריאל שוחט, ‘“ה’רקרוצ’ינה” בימי הצאר ניקולאי הראשון וריבוי ה“ישיבות” ביהדות רוסיה’, היסטוריה יהודית, 1/1 (תשמ"ו), עמ' לג-לח.

שו"ת חוט המשולש: חיים מוולוז’ין, שו“ת חוט המשולש, וילנה, תרמ”ב.

שו"ת חסד לאברהם: אברהם תאומים, שו“ת חסד לאברהם, למברג, תרנ”ח.

שו"ת נודע ביהודה: יחזקאל לנדא, שו“ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, ירושלים תשכ”א.

שו"ת צמח צדק: מנחם מנדל קרוכמל מניקלשבורג, שו“ת צמח צדק, ירושלים, תשמ”ב.

שטמפפר, הישיבה הליטאית: שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה.

שטמפפר, ה’פּושקע' וגלגוליה: שאול שטמפפר, ‘ה“פּושקע” וגלגוליה: קופות ארץ-ישראל כתופעה חברתית’, קתדרה, 21 (תשמ"ב), עמ' 102–89.

שטמפפר, ירושת רבנות:Shaul Stampfer, ‘Inheritance of the Rabbinate in Eastern Europe in the Modern Period: Causes, Factors and Development over Time’, Jewish History, 13 (1999), pp. 35–57

שטמפפר, נישואי בוסר: שאול שטמפפר, ‘המשמעות החברתית של נישואי-בוסר במזרח אירופה במאה הי"ט’, קובץ מחקרים על יהודי פולין: ספר לזכרו של פאול גליקסון, ירושלים תשמ"ז, עמ' 77–65.

שטמפפר, נישואים שניים: Shaul Stampfer, ‘Remarriage among Jews and Christians in Nineteenth-Century Eastern Europe’, Jewish History, 3, 2 (1988), pp. 85–114

שלו, בעיקר על אהבה: מאיר שלו, בעיקר על אהבה, תל-אביב, תשנ"ה.

שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה: גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

שלום עליכם, חיי אדם: שלום עליכם, חיי אדם (כתבי שלום עליכם, א), תרגם: יצחק דב ברקוביץ, תל-אביב, תשט"ז.

שלום עליכם, יום-טוב שהופרה שמחתו: שלום עליכם, יום-טוב שהופרה שמחתו, תרגם אריה אהרוני, ספרית פועלים: תל-אביב, תשמ"ח.

שלום עליכם, כתבים עבריים: חנא שמרוק (מהדיר), שלום עליכם: כתבים עבריים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

שלום עליכם, מאָטל: חנא שמרוק (מהדיר), שלום-עליכם, מאָטל פּייסע דעם חזנס, ירושלים: מאגנס, תשנ"ז.

שלום עליכם, מהתלת הדם: שלום עליכם, מהתלת הדם, א-ב, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל“ף וספרית פועלים, תשמ”ה.

שלום עליכם, מוטל: שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן, תרגם אברהם יבין, תל-אביב: עם עובד, תש"ס.

שלום עליכם, מלה כנגד מלה: שלום עליכם, מלה כנגד מלה, תרגם אריה אהרוני, [תל-אביב]: ספרית פועלים, 1995.

שלום עליכם, מן היריד: שלום עליכם, מן היריד, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: ספרית פועלים, 1992.

שלום עליכם, מנחם-מנדל: שלום עליכם, מנחם-מנדל, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל"ף, 1980.

שלום עליכם, מנחם מנדל בוורשה: שלום עליכם, מנחם-מנדל בווארשה, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל"ף, 1977.

שלום עליכם, מנחם-מענדל: שלום עליכם, מנחם-מענדל (ניו-יאָרק – וואַרשע – ווין – יעהופּעץ), תל-אביב תשל"ז.

שלום עליכם, פֿאַרגעסענע בלעטלאַך: שלום עליכם, פֿאַרגעסענע בלעטלאַך, קייב 1939.

שלום עליכם, פֿעליעטאָנען: שלום עליכם, פֿעליעטאָנען, תל-אביב תשל"ז.

שלום עליכם בוך: יצחק דב בערקאָוויטש (רעד'), דאָס שלום-עליכם-בוך, ניו-יורק, 1958.

שלמון, דת וציונות: יוסף שלמון, דת וציונות: עימותים ראשונים, ירושלים, תש"ן.

שמחת ישראל: ישראל ברגר, שמחת ישראל, פיוטרקוב, תרס"ב.

שמ"ר, זעקה מפינסק: נחום מאיר שייקעוויטש, ‘זעקה מפינסק ושבר גדול מקארלין’, המליץ, יב, גיליון 11 (כ“א באלול תרל”ב), עמ' 81–79.

שמרוק, הקריאה לנביא: חנא שמרוק, הקריאה לנביא: מחקרי היסטוריה וספרות, ירושלים: מרכז שזר, תש"ס.

שמרוק, מחזות מקראיים ביידיש: חנא שמרוק, מחזות מקראיים ביידיש, 1750–1697, ירושלים, תשל"ט.

שמרוק, מנחם-מענדל-סעריע: חנא שמרוק, ‘וועגן שלום-עליכמס לעצטער מנחם-מענדל-סעריע’, די גאָלדענע קייט, 56 (1966), עמ' 55–22.

שמרוק, ספרות יידיש: חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה, תל-אביב, תשל"ח.

שמרוק, פרסומים יהודיים בברית-המועצות: חנא שמרוק (עורך), פרסומים יהודיים בברית-המועצות, 1960–1917, ירושלים, תשכ"א.

שמרוק, שונד: חנא שמרוק, ‘לתולדות ספרות ה“שונד” ביידיש’, תרביץ, נב (תשמ"ג), עמ' 354–325.

שנאן, ספרות האגדה: אביגדור שנאן, ‘ספרות האגדה: בין היגוד על-פה ומסורת כתובה’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 60–44.

שפירא, שלילת הגלות: אניטה שפירא, ‘לאן הלכה “שלילת הגלות”’, אלפיים, 25 (תשס"ג), עמ' 54–9.

שפּירן, נעמען: צבי שפּירן, ‘די ראָלע פֿון נעמען אין אונזער מאַמע-לשון’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ב, וילנה, 1928.

ש"ץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה: רבקה ש“ץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים: מאגנס, תש”ם.

שרברק, זכרונות: שלמה שרברק, זכרונות המוציא לאור שלמה שרברק, תל-אביב, תשט"ו.

שרפשטיין, החדר בחיי עמנו: צבי שרפשטיין, ה’חדר' בחיי עמנו, ניו-יורק 1943.

שרשבסקי, תשובה לקיובלנין: צבי הכהן שערשעווסקי, ‘כעין תשובה להקיובלנין’, המליץ, יד, גיליון 8 (ד' בניסן תרל"ג), עמ' 62.

תולדות יהודי וארשה: גדעון גרייף (עורך), תולדות יהודי וארשה מראשיתם ועד לימינו, ירושלים, 1991.

תומפסון, השוטה הקדוש:Ewa M. Thompson, Understanding Russia: The Holy Fool in Russian Culture, Lanham: University Press of America, 1987

תשבי: חקרי קבלה: ישעיה תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ב-ג, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג.

תשובות הגאונים: תשובות הגאונים, מהדורת יעקב מוסאפיה, ליק, תרכ"ד.


  1. Journey to a Nineteenth Century Shtetl: The Memoirs of Yekhezkel Kotik, Edited with an Introduction and Notes by David Assaf, Detroit: Wayne State University Press, 2002, 540 pp.  ↩

  2. www.onforeignsoil.com/kotik.htm  ↩

  3. ראו נספח ה,מס' 62–61.  ↩

  4. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 60–56.  ↩

  5. פּרץ, אין מײַן ווינקעלע.  ↩

  6. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 24–21.  ↩

  7. אופייניים הם דבריו של חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, אשר סיפר בזיכרונותיו, כי על אף המרחק הקצר בין מוטלה עיירת הולדתו ובין פינסק, “מבחינה אינטלקטואלית היה המרחק אסטרונומי.” רק כשהתבגר וראה עולם ומלואו הבין, כי גם פינסק לא הייתה אלא עיר פרובינציאלית, הדומה למוטלה הזעירה יותר משהיא שונה ממנה. ראו: צ‘מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ’ 24.  ↩

  8. את הכרך המודפס שלח קוטיק לשלום עליכם בסוף נובמבר 1913. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 45.  ↩

  9. דאָס לעבען (ורשה), כ' בכסלו תרע"ד (6 בדצמבר 1913).  ↩

  10. לפירוט, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 394.  ↩

  11. ראו: שם, עמ' 47–45.  ↩

  12. בכל זאת היו גם ששיבחו את החלק השני, ובראשם י"ל פרץ וא‘ ליטווין. ראו: שם, עמ’ 45, 53, 388. פרץ אף הזכיר לשבח את החלק הראשון של זיכרונות קוטיק באחת מרשימותיו בסידרה ‘אין מײַן ווינקעלע’ (מפינתי); ראו לעיל בסמוך להערה 1. אני מודה למרקוס מוסלי שהפנה את תשומת לבי לרשימה זו.  ↩

  13. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 90–89.  ↩

  14. על ההבחנה בין סופר למספר ובין היסטוריון לזכרן, ראו: שם, עמ' 82–73.  ↩

  15. שם, עמ' 384. השוו גם להלן, פרק שבעה–עשר: “אבל אני, כמו מנחם–מנדל אמיתי – מבולבל, נלהב, קל דעת – קפצתי על ההזדמנות.”  ↩

  16. חיים צ'מרינסקי, שכתב את זיכרונותיו בשנת 1917, השתמש אף הוא בדימוי זה לתיאור יחסם של עוזבי העיירה אל עיירתם: “ואף אלו שכבר יצאו להוויות העולם, עדיין הם כרוכים אחרי alma mater שלהם, שגידלה וטיפחה אותם בשעתם, ומפרק לפרק הם חוזרים אליה להסתופף בצלה” (צ‘מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ’ 143).  ↩

  17. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 195.  ↩

  18. שם, עמ' 193, 234.  ↩

  19. הביטוי המובהק לדבר הוא המתח הבין–דורי במשפחה שהוצג במלוא חריפותו בחלק הראשון: משה, אבי המחבר, מרד באביו המתנגד ולמורת רוחו היה לחסיד, ואילו קוטיק עצמו מרד באביו החסיד ולמורת רוחו היה למתנגד.  ↩

  20. דוגמה לדבר היא לבטיו לפני שהחליט לשנות את הופעתו החיצונית וללבוש בגדים מודרניים (פרק עשירי).  ↩

  21. למשל, הדודה בביאליסטוק (פרק שלישי), הרב יהושע הלוי בוורשה (פרק רביעי), חנא–מַטֶס במקרובצי (פרק חמישי), חייצֶ'ה הורביץ בגרודנה (פרק שביעי), הלל פריד בחרקוב (פרק עשרים ואחד) או הרב חיים ברלין במוסקבה (פרק עשרים ושלושה).  ↩

  22. ראו בפרק השביעי, הערה 1.  ↩

  23. כמו יֶנטֶה הייננית מקריניק (פרק שביעי) או חייצ'ה הורביץ מגרודנה (פרקים שמיני ותשיעי).  ↩

  24. כמו כלתו של סנדר רוזנבלום (פרק שישי), אשתו של הפריץ שֶמֶט ובתו (פרק ארבעה–עשר) או ברטה פריד (פרק עשרים ואחד).  ↩

  25. כמו הפריצה ליוּבּוֹביץ' בפרק השישי, שהיא עצמה בת–דמותה של הפריצה סיכובסקי, שתוארה בחלק הראשון, בפרקים שנים–עשר ושלושה–עשר.  ↩

  26. וישנן עוד דוגמאות: “אבל היה לה חיסרון אחד – בכל זאת אשה!” (פרק ראשון); “ולהיות לצחוק בפי אשה, אין זה מן הדברים הנעימים” (פרק שביעי); “אשתי רצתה שאסתובב יותר במחיצתו של רוזנבלום […] אבל אני לא רציתי. מידת החנפנות אינה קיימת בי כלל, ובייחוד כאשר אשה מבקשת זאת ממני… נשים רוצות לבלוע את העולם כולו” (פרק שמיני); “תהיה פרנסה, תהיה שלווה, האשה תשתוק” (פרק עשרים וחמישה).  ↩

  27. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 337.  ↩

  28. גישה זו מובלטת בפרק השלישי בזיכרונותיו של אברהם קוטיק (‘הרחוב’). תופעה דומה עולה מספרות הזיכרונות העשירה שנתחברה בחוגים סוציאליסטיים, ובייחוד בחוגי ה‘בונד’. ראו: לוין, המשפחה בחברה מהפכנית.  ↩

  29. קוטיק, דאָס לעבן, עמ‘ 55. וראו גם בעמ’ 236.  ↩

  30. יש להדגיש כי אין בידינו עדויות על מתח ממשי בין האב לבנו. אדרבה, היה ביניהם שיתוף פעולה הן בהוצאה לאור של האלמנך הסוציאליסטי ‘אַרבייטער–קאַלענדאַר’ בשנת 1907 (ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 391) הן בעצם הדחיפה לכתיבת הזיכרונות, שעל פי עדותו של קוטיק יצאה מבנו (שם, עמ' 383). אברהם היה מעורב גם בחתימת החוזה על פרסום המהדורה השנייה של הזיכרונות (שם, עמ' 59). ראוי לציין כי גם אברהם אינו מזכיר בזיכרונותיו את שמות אשתו וילדיו.  ↩

  31. על הבעייתיות שבקביעת הגדרה מדויקת למונח ‘שטעטל’ עמדה ברברה קירשנבלט–גימבלט במבוא למהדורה החדשה של Life Is With People – חיבור שנודעת לו השפעה גדולה, מאז פורסם בפעם הראשונה בשנת 1952, בעיצוב הדימוי האידילי והפשטני של השטעטל בקרב קוראי האנגלית. ראו: קירשנבלט–גימבלט, מבוא. בין המחקרים שנתפרסמו בעת האחרונה בנושא זה נציין את רוסקיס, העיירה; מירון, דימוי העיירה; קליר, מהו שטעטל; פינצ'וק, שטטל ושטטללנד; טלר, השטעטל במאה הי"ח.  ↩

  32. על פי המקובל, עיירה קטנה היא מקום שהתגוררו בו עד חמש מאות יהודים; עיירה בינונית היא מקום שהתגוררו בו עד אלפיים יהודים; עיירה גדולה היא מקום שהתגוררו בו עד חמשת אלפים יהודים. מטבע הדברים אין אלה הגדרות חותכות.  ↩

  33. למשל, קוטיק הבחין בין קוברין, שהיא עיר מחוז גדולה, ובין קאמניץ, שהיא כביכול עיירה קטנה (“וואָס קאָבּרין איז אַן אויעזד, אַ גרויסע שטאָט, און קאַמעניץ – אַ קליין שטעטל”). ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 342. ברור שכאשר בחר קוטיק להקטין את מימדיה של עיירתו על ידי הוספת התואר ’קליין‘ (קטן) לצורת ההקטנה ’שטעטל' (עיירה קטנה) נבע הדבר מדרך כתיבה נוסטלגית, שכן קאמניץ הייתה אז עיירה בינונית, שגרו בה כ–1,500 יהודים.  ↩

  34. על פי המקובל, עיר קטנה היא מקום שהתגוררו בו בין חמשת אלפים לעשרת אלפים יהודים; עיר בינונית היא מקום שהתגוררו בו עד חמישים אלף יהודים; עיר גדולה היא מקום שהתגוררו בו עד מאה אלף יהודים; כרך הוא מקום שהתגוררו בו יותר ממאה אלף יהודים.  ↩

  35. על פי נתוני המִפקד שנערך בשנת 1897 התגוררו בעשרים וחמישה הפלכים של תחום המושב ברוסיה ובפולין 4,899,327 יהודים. כמחציתם (48.84 אחוזים) גרו בקהילות עירוניות, 33.05 אחוזים בעיירות ו–18.11 אחוזים בכפרים. מבין צורות ההתיישבות העירונית בלט מספרם של יושבי הערים הבינוניות (17.64 אחוזים); השאר התגוררו בערים קטנות (10.23 אחוזים), בערים גדולות (7.84 אחוזים) ובכרכים (13.13 אחוזים). ראו: לעשצינסקי, ציפֿערן, עמ' 43–42, 69.  ↩

  36. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 87 (הקדמה לחלק הראשון).  ↩

  37. שפירא, שלילת הגלות, עמ' 14–13.  ↩

  38. ראו, למשל: פייקאז‘, ספרות העדות, עמ’ 88–80.  ↩

  39. גישה זו זכתה לביטוי נחרץ בספרה המונומנטלי של יפה אליאך על העיירה איישישוק:“It is true, of course, that each shtetl had its own distinctive character, its own folklore, which varied according to geographic location, political and economic conditions, level of scholarship, patterns of leadership, relations between Jews and Gentiles, and so forth. But the towns had enough in common with one another, and enough to set them apart from any kind of settlement in history, to make the study of one relevant to the study of all. Eishyshok, I decided, would be that one” (אליאך, פעם היה עולם, עמ' 6). כיוון שהחליטה כי כך הוא, נעשתה עיירה זו לא רק פרדיגמה של השטעטל במזרח אירופה אלא אף“a veritable microcosm of Western civilization, and beyond that of the entire family of humankind” (שם).  ↩

  40. צייטלין, צִיוּן לעיירה, עמ' 28.  ↩

  41. שם, עמ' 37.  ↩

  42. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 89–88.  ↩

  43. במקור, “גוטע ייִדן”. מונח רווח לצדיקים ולבעלי מופת.  ↩

  44. הכינוי ‘פרושים’ יוחד במאה הי"ט לתלמידי חכמים שעזבו את נשיהם ובני משפחותיהם והתמסרו ללימוד תורה, בדרך כלל בקהילה זרה. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 111, הערה 58.  ↩

  45. על זיקתו של קוטיק למנחם–מנדל, הדמות הספרותית הידועה שברא שלום עליכם, ראו: קוטיק, שם, עמ' 44–39.  ↩

  46. במקור, “צעזייט און צעשפּרייט”. צירוף המרמז גם למחזה בשם זה של שלום עליכם, שזכה לפופולריות רבה והוצג בעיקר על ידי להקות חובבים. ראו: שמרוק, הקריאה לנביא, עמ' 277–257.  ↩

  47. הנסיך ניקולאי מוראוויוב (‘התליין’) היה המושל הכללי של פלך וילנה ואחראי לדיכוי מרד הפולנים בליטא בשנת 1863. ראו עליו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 187.  ↩

  48. על ישראל, דודו של קוטיק ובן גילו, ראו: שם, עמ' 204.  ↩

  49. הכוונה, כנראה, לבתו של יצחק בן אהרן מינקובסקי (נפטר בשנת 1851), שהיה רב ואב"ד בקארלין שליד פינסק וחיבר חידושים ופלפולים על מסכתות התלמוד (קרן אורה, וילנה תרי"ב). ראו עליו: נדב, פינסק, עמ' 290.  ↩

  50. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 193.  ↩

  51. חכירת האחוזות לילדים בידי הסב וכן חכירת אחוזת פרוסקה Pruska Veloveyska)), שישה ק"מ מדרום–מזרח לקאמניץ, נזכרו גם בכרך הראשון, אך בלי כל קשר לנישואיו השניים. ראו: שם, עמ' 320.  ↩

  52. על יוכבד, ראו: שם, עמ' 172, 233.  ↩

  53. אחוזת בביץ' (Babicze) שוכנת שמונה וחצי ק"מ מדרום–מערב לקאמניץ.  ↩

  54. במקור, “מלינטשיקעס”. חביתיות בצק (בְּלינְצֶ'ס) ממולאות גבינה רכה. ראו: קאָסאָווער, מאכלים, עמ' 139–136.  ↩

  55. סטארשב (Staryszewo) – אחוזה ובה מבשלת שיכר ששכנה בסמוך לזסטביה, כק"מ מצפון–מערב לקאמניץ. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 228–227 (ושם נדפס בטעות צפון–מזרח).  ↩

  56. השוו: שם, עמ' 193, 252.  ↩

  57. במקור, “גריבענעס”. שְׁויסָקים, פיסות עור או בשר המטוגנות בשומן עד פריכוּת. השוו: שם, עמ' 260.  ↩

  58. במקור, “מיט די גוטע סליווקעס”. בפולנית המילה śliwka משמעה שזיפים; ברוסית המילה сливки משמעה שמנת מתוקה שנהגו להוסיף לתה. שני הפירושים אפשריים כאן.  ↩

  59. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 253–252.  ↩

  60. הכוונה לצדיק רבי אברהם ויינברג מסלונים, שעליו יסופר בהרחבה בפרק הבא.  ↩

  61. על השוואת המשפחה לספינה טרופה והשוואת הסבא למין רב–חובל, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 363.  ↩

  62. הכוונה לר' ישראל המלחין, חסיד קוצק וידידו של האבא. ראו: קוטיק, מה שראיתי, פרק חמישי; ולהלן, בהמשך הפרק.  ↩

  63. במקור, “אַליין ווי אַ שטיין” (בודד כאבן). לתיאור קצר של חייו העצובים של האב בכפר, ראו: שם, עמ' 353.  ↩

  64. הכוונה לר‘ מרדכי ’השני‘ מלכוביץ’. ראו עליו: שם, עמ' 212, הערה 37.  ↩

  65. הכוונה לאיבר המין הזכרי. מנהגם של חסידים הוא לאכול בשבת בצלים וצנון (ראו: אלזט, ממנהגי ישראל, עמ‘ 344; וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, עמ’ 150), אך דומה שנימוקו של הרבי מלכוביץ' מכוון לא לבצל אלא לשום. על פי התלמוד תיקן עזרא הסופר לבני ישראל שיאכלו שום בערב שבת מפני שהוא מרבה את הזרע (בבא קמא, פב ע"א).  ↩

  66. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 293–292, 308, 336–333.  ↩

  67. על פי החלק הראשון (קוטיק, מה שראיתי, עמ' 353–352; וראו גם להלן, בפרק הבא) עבר האב בראשית שנת 1867, לאחר המגפה, להתגורר באחוזת ואכנוביץ' (Iwachnowicze). קוטיק אינו מספר מתי ומדוע עבר אביו לגור באחוזת פסקי, אך מפרק שנים–עשר להלן עולה, כי בשנת 1871 או 1872 כבר גר שם האב. אחוזה זו הייתה, כנראה, סמוכה לְפֶּסְקִי (Peski), חמישה ק“מ מדרום–מערב לקובּרין ו–38 ק”מ מדרום–מזרח לקאמניץ.  ↩

  68. הכוונה לצדיק רבי אברהם ויינברג מסלונים. ראו עליו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 263, 266 ולהלן.  ↩

  69. תפוחי האדמה הוטמנו בבורות מיוחדים כדי שיישמרו טריים בחורף.  ↩

  70. במקור, “און אַ הונדערטער איז פּשוט אַן עולם ומלואו” (ושטר של מאה [רובל] נחשב לעולם ומלואו).  ↩

  71. במקור, “דעם קאָרן האָבן די דרעשער געדראָשן נישט פֿון טאָג, נאָר פֿון שאָק”. הכוונה היא, ככל הנראה, לא לפי מכסת שעות יומית אלא לפי כמות מדודה.  ↩

  72. במקור, “דעם ריח פֿון אַ ייִדן”. הכוונה, כנראה, לריחות האופייניים לתבשילים יהודיים.  ↩

  73. אירועי ביקור זה סופרו בקצרה בחלק הראשון. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 269.  ↩

  74. זה תיאור אופייני של הדרך בה קיבלו חסידים את פני הצדיקים המגיעים עם פמלייתם לביקור בעיירה. מן העניין להשוותו לשני תיאורים מנוגדים זה לזה, שנכתבו בשנות השישים של המאה הי"ט – חסידי (זוסמן, ברוך מבנים, עמ' 97) ומשכילי (יל"ג, אחרית שמחה תוגה, עמ' כד–כה). ראו גם: אסף, דרך המלכות, עמ' 404–401.  ↩

  75. על ר‘ אהר’לה, מנהיגם של חסידי קאמניץ, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 172.  ↩

  76. על דוד–יצחק, שהיה מעשירי קאמניץ, ראו: שם, עמ' 115–114.  ↩

  77. ר' ישראל היה חסיד של הרבי מקוֹצק.  ↩

  78. במקור, “שנאַפּס”. שם כולל למשקאות אלכוהוליים כגון ליקר, ברנדי ומי דבש.  ↩

  79. אין כל צורך במניין לשם טבילה במקווה. ייתכן שקוטיק ביקש לציין, שאל הרבי נלוותה תמיד פמליה ובה לפחות מניין חסידים.  ↩

  80. תיאור זה של טבילת הרבי במקווה אינו מעורר אמון (יש לזכור כי קוטיק היה ילד בן עשר בתקופה המתוארת כאן). חסידים לעולם אינם נוהגים לטבול או לרחוץ יחד עם הרבי, וּודאי שאינם נוהגים להביט בגוף עירום. כמו כן, לפי ההלכה, הטובל במקווה חייב לטבול את כל ראשו במים.  ↩

  81. ‘כגוונא דאינון’ – מילולית, ‘כגון אלה’. בנוסח ספרד (שבו התפללו החסידים) נהגו לומר קטע זה לאחר קבלת שבת וקודם תפילת ערבית. זהו ציטוט מספר הזוהר, העוסק בשבת, בקדושתה ובסודותיה (זוהר לספר שמות, פרשת תרומה, דף קלה).  ↩

  82. ‘שלום עליכם’ – שיר שנוהגים לזמר בערב שבת קודם הקידוש ובו מקדמים בברכה את מלאכי השרת הנלווים, על פי מסורת חז"ל, לכל אדם בדרכו מבית הכנסת לביתו.  ↩

  83. שיריים – שְׁיָרֵי סעודת הצדיק המחולקים לחסידים. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 179, הערה 25.  ↩

  84. במקור, “צום טיש” (לשולחן). כאן הכוונה לסעודה החסידית המכונה ‘טיש’, שניהל הרבי מסלונים, וישראל, שהיה חסיד קוצק, נמנע מלהשתתף בה.  ↩

  85. הרבי נסע לבקר חסיד עשיר ששמו לייבל, שהתגורר בכפר קרוּהֶל (Krugiel), כ–10 ק"מ מדרום–מערב לקאמניץ, ובשעת ביקורו שם נאסר בגלל הלשנה. ראו בפירוט: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 270–269.  ↩

  86. על כך ראו להלן.  ↩

  87. עוד פרטים על ר‘ יחזקאל, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 300–299, הערה 3.  ↩

  88. ביטוי שמשמעו זעקות שבר, על פי “ויצעקו בני ישראל אל ה'” (שמות יד, 10).  ↩

  89. קוטיק השתמש כאן בביטוי התלמודי ‘בת בנים’ (“ער קאָן נאָך נעמען אַ בת–בנים”), שמשמעו אשה המסוגלת ללדת. על פי המשנה (יבמות פ"ו, ו) “לא יבָּטֵל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים”, ועל כך נאמר בגמרא (יבמות סא, ע"ב): “אין לו בנים – נושא אשה בת בנים; יש לו בנים – נושא אשה דלאו בת בנים”.  ↩

  90. על פי מסורת חסידי סלונים, ר‘ יחזקאל התגורר בצפת ולא בירושלים. ראו: סורסקי, יסוד המעלה, א, עמ’ רסד.  ↩

  91. על שיטה זו, המכונה ‘גורל’, ראו את המקורות שהביא לנדוי, הגאון החסיד, עמ' שצט–תט.  ↩

  92. ראו עליו לעיל, הערה 24.  ↩

  93. על האם וקריאתה המתמדת בספרי מוסר ויראים, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 232.  ↩

  94. כך במקור. על פי איוב יג, 13, והכוונה: יהיה מה שיהיה.  ↩

  95. במקור, “אַ גוטן פּאַקט”. המונח פּאַקט (או פּאַכט) ביידיש משמעו בדרך כלל חכירה, אך גם משק חלב, היינו, מקום שיש בו פרות לחליבה וגם נמכרים בו מוצרי חלב. לציון חכירה רגילה השתמש קוטיק בדרך כלל במונח ‘אַרענדע’. כמסופר בהמשך (סוף פרק שישי ופרק שביעי), ניהלו קוטיק ואשתו בית מרזח וּמחלבה.  ↩

  96. על נסיעתו הראשונה לבריסק, ראו קוטיק, מה שראיתי, עמ' 353.  ↩

  97. ראו: שם, עמ' 293.  ↩

  98. על צום שובבי“ם ת”ת, ראו: שם, עמ' 183, הערה 4. צום בימי שישי אינו ממנהגי ישראל, וקוטיק מן הסתם לא דייק בדבריו.  ↩

  99. על אליעזר הלברשטם (1899–1819), ראו: שם, עמ‘ 347, הערה 25; על הגביר יצחק זבלודובסקי (1865–1781) ועל ביאליסטוק, ראו: שם, עמ’ 115, הערה 72.  ↩

  100. על בית החרושת, שפעל עד שנשרף בשנת 1870, ראו: הרשברג, פנקס, ב, עמ' 32.  ↩

  101. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 348.  ↩

  102. הכוונה לרב מאיר מרקוס (1911–1840), בוגר בית המדרש לרבנים בווילנה, שלמן שנת 1868 היה הרב מטעם הממשלה בביאליסטוק. ראו: הרשברג, פנקס, א, עמ‘ 215, 413. על מוסד ’הרב מטעם‘, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 347, הערה 22.  ↩

  103. באחוזת ואכנוביץ' התגורר משה, אביו של קוטיק. ראו בפרק הקודם, הערה 6.  ↩

  104. על העגלונים בפולקלור ובספרות ועל ההווי הכרוך בנסיעה ממקום למקום, ראו: ליפשיץ, מדור לדור, עמ‘ 22–18; אלזט, מלאכות, עמ’ 32–26.  ↩

  105. על ויסוקי, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 95, הערה 10.  ↩

  106. זה אחד המקומות המעטים שיש בהם שינוי נוסח בין שתי מהדורות הזיכרונות (והשוו להלן בפרק שלושה–עשר, הערה 3). במהדורת ורשה (1914), עמ‘ 52: “עס זענען קיין לעפֿל נישט געווען צו די געבאַקטע אויער”; במהדורת ברלין (1922), עמ’ 40: “…נישט געווען צום עסן”. “געבאַקטע אויער” (כך!) הוא, כנראה, מאפה ביצה עם קמח.  ↩

  107. במקור, “בעזעם–בלעטלעך”. ייתכן שכוונתו לומר שהיו אלה עלים יבשים כזרדי מטאטא. אגב אורחא, שתיית תה חם לא הייתה נפוצה באותם ימים, ויעידו על כך דבריו של צבי ליפשיץ: “בבוא איש אל בית עשיר לבקש לצקת לו אל כליו אשר בידו מעט חמי טיי, ושאלוהו: ‘מי זה חולה בביתך?’ את הטיי החל העם במחוזותינו אלה לשתות, למאז הושם מכס משנה על היי”ש בערי המחוז [=1850]" (ליפשיץ, מדור לדור, עמ' 42).  ↩

  108. רובינזון קרוזו, ספרו של דניאל דֶפוֹ, התפרסם בפעם הראשונה בשנת 1719. משכילים העריצו את הספר וראו בגיבורו דמות מופת לאדם הנאבק בטבע והשולט בחייו ובגורלו גם בתנאי מצוקה.  ↩

  109. על ר‘ יהושע–אייזל שפירא מסלונים (נודע בכינוּיוֹ אייזל חריף), ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 192, הערה 29.  ↩

  110. על פרטי ייחוס זה, ראו: שם, עמ‘ 168–167. ר’ זלמן הנזכר כאן הוא, ככל הנראה, אליהו–זלמן, בנו היחיד של ר‘ יצחק מוולוז’ין, שלא נתפרסם כרב גדול אלא דווקא כסוחר. ראו: שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 76–75.  ↩

  111. על ר‘ יהושע סגל (נפטר בשנת 1885), אחיהם של ר’ לייזר מגרודנה ור‘ אברהם–דוב מקאמניץ, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 139, 307, ולהלן בפרק הבא.  ↩

  112. השוו: “הנוסעים בסוסי הדואר היו בני מרום העם, אדירי העושר והכבוד ושרי הממשלה” (ליפשיץ, מדור לדור, עמ' 18).  ↩

  113. חג יוהאן – 24 ביוני, יום הולדתו של הקדוש הנוצרי יוחנן המטביל (Ioannis Baptistae). יום זה היה באופן מסורתי המועד לחידוש חוזי חכירת אחוזות בפולין. ראו: פנקס ועד ארבע ארצות, עמ‘ 543; פנקס טיקטין, ב, עמ’ 101–100.  ↩

  114. העיירה טרספול (Terespol) נמצאת כ–5 ק"מ מדרום–מזרח לבריסק, ורק הנהר בּוּג מפריד ביניהן.  ↩

  115. קו הרכבת מוורשה לעיר הבירה פטרבורג נחנך בשנת 1862; קו הרכבת מוורשה לטרספול נחנך בשנת 1867. ראו: וסטווד, הרכבות ברוסיה, עמ‘ 302. התנופה שחלה למן שנות השישים של המאה הי"ט בהנחת קווי רכבות בכל רחבי האימפריה הרוסית הביאה לשינויים מרחיקי לכת בחברה, במסחר ובכלכלה, ופרנסות מסורתיות רבות – כגון הובלת נוסעים בעגלות או משלוחי מטען דרך הנהרות – נדחקו ולעתים חוסלו כליל. ראו: שם, עמ’ 106–59.  ↩

  116. בחלק הראשון (קוטיק, מה שראיתי, עמ' 348) דייק קוטיק יותר וציין שהמגפה הייתה בשנת 1866. הרב נפטר, על פי הידוע לנו, בסוכות תרכ"ז (1866), ראו: שם, עמ' 352–349.  ↩

  117. קוטיק הגיע לוורשה בחודש אלול תרכ"ז (1867). הרב מקאמניץ נפטר אפוא קצת פחות משנה לפני כן.  ↩

  118. קוטיק, מה שראיתי, עמ' 308–307.  ↩

  119. במקור, “אַ גרויסער לאַנד–שדכן”. המונח ‘לאַנד–שדכן’ (שדכן מדינה) נתייחד לשדכנים מובחרים, שהתמחו בשידוך בני משפחות מיוחסות או עשירות. שלא כשדכנים הרגילים, שהתמקדו בתחום מגוריהם הקרוב, היה הטווח הגיאוגרפי של שדכני המדינה פרושׂ על פני פולין כולה ואף מחוצה לה. על שדכנים מסוג זה, ראו: ברוֶר, זכרונות אב ובנו, עמ' 371.  ↩

  120. הגביר הליטאי שמעון–זימל עפשטיין, שעשה את הונו מחוזים ממשלתיים לבניית כבישים ומערכות ביצורים ברחבי רוסיה, נפטר בוורשה בשנת 1854. ידועים שניים מבניו: יהודה–יודל מבריסק (אביה של פאולינה ונגרוב, מחברת הספר ‘זיכרונות סבתא’, שבו היא מתארת גם את סבה זימל), דוִד ועוד שתי בנות לפחות, שאחת מהן נישאה לבנקאי הפטרבורגי הנודע אברהם ז"ק. על זימל וילדיו, ראו: יעוונין, נחלת עולמים, עמ‘ 33, 59–58, 73–72; עפשטיין, מקור ברוך, עמ’ 856–829, 895–879; קופרמן, חיים בלתי פתורים, עמ' 269–261.  ↩

  121. על סכסוך זה רמז הבן, יהודה–יודל: “ואחרי כן שקעה עלי שמשו של מר אבא הגביר זלה”ה, ושבק חיים לכל חי, והשאיר אחריו הון עצום ועלה גם על חלקי סך גדול, אבל לא לפי הראוי. כן יצאה צדקתי מהממשלה במשפטי אותה בדבר התביעות שהיו לי מעסקי הפאדראטין [=קבלנות], וקיבלתי ממנה יותר משמונים אלף רובל" (עפשטיין, מנחת יהודה, עמ' 4).  ↩

  122. שלא כדברי הדוד, מלמדים ליטאים בוורשה לא תמיד זכו להוקרה, ועדויות רבות לכך זרוּיוֹת בעיתוני התקופה. יהודה–לייב לוין למשל, משכיל צעיר ממינסק, שהגיע לוורשה בשנת 1865 ובדומה לקוטיק ביקש “להיבנות מעבודת מורה ולהשתלם”, שהה במקום תשעה ימים ונפגש עם משכילי העיר. אך, כדבריו, “נוכחתי כי כל תקוותי נכזבה מסיבות שונות, והעיקר – כי שפתי הליטאית עמדה לי לשטן” (יהל"ל, זכרונות והגיונות, עמ' 49–47). ראו עוד: שאַצקי, וואַרשע, ג, עמ' 216–215.  ↩

  123. סוגיית ‘עד אחד’ נמצאת במסכת בבא מציעא, ג ע“ב–ד ע”א. על פירושי התוספות ומהרש"א, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 126, הערות 116–115.  ↩

  124. זמן החורף בחדרים החל בראש חודש חשוון. ראו: קוטיק, שם, עמ' 132, הערה 138.  ↩

  125. בשנת 1864, שלוש שנים לפני שקוטיק ביקר בוורשה, התגוררו בעיר כ–222,900 איש, ובהם כ–72,800 יהודים (32.6 אחוז). ראו: פנקס הקהילות, וארשה, עמ' 1.  ↩

  126. חברת ש"ס – חבורה שאנשיה קיבלו עליהם ללמוד גמרא בצוותא בזמנים קבועים ובדרך כלל גם בבית מדרש המיוחד להם.  ↩

  127. לדברי שצקי נוסדה חברה זו בשנת 1846 (שאַצקי, וואַרשע, ג, עמ' 159–158), ואילו בדיווח מוורשה משנת 1870 נכתב: “וזה כשנה ומחצה אשר התאספו ובאו בברית, ונתנו ידם לה‘ כמאה איש צעירי ימים בני נכבדי עיר ווארשא […] והמתיקו סוד לעשות חברה ואגודה אחת להקים דגל התורה ובשם ’חברת לומדי ש”ס‘ יכנוה […] ונתחלקו לשלושה בתי ועד, על רחוב ’פראנציסקאנער‘, ’גזיבאוו‘, ’נאלעווקי'" (עברי אנכי [ברודי], ו, גיליון 43, עמ' 334). ברחוב פרַנציסקַנסקָה (Franciszkańska) התרכזו באותן שנים מהגרים ליטאים, ובשנת 1868 אף נפתחה שם אכסניה מיוחדת בשבילם (שאַצקי, שם, עמ' 19).  ↩

  128. הרחובות פרַנציסקַנסקָה ונאלֶווקי (Nalewki), שהצטלבו זה עם זה, נמצאו באזור המסחרי הסואן של הרובע היהודי ונודעו בצפיפות הרבה שהייתה בהם. רובע גז‘יבּוֹב (Grzybów), ורחוב גז’יבובסקה (Grzybowska) שבמרכזו, היו לבה של ורשה החסידית. אכן, המבקר בוורשה באותן שנים היה יכול להתרשם שמדובר בעיר בעלת צביון חסידי. המשכיל אברהם אורי קובנר כתב בשנת 1866: “פה תפגוש על כל צעד ושעל חסידים ואנשי מעשה, הולכים הלוך וטפוף בחוצות ווארשא עם פאות עד קרסוליהם ומהן נוטפות(!) מים דלוחים ממקוה, כובעות שעירים (שטריימעל) יתנוססו על ראשיהם, שערותיהם פרועות בלי סדרים, בגדיהם הסרוחות נטבלו מכף רגל ועד ראש ברפש וטיט” (קובנר, השקפה קטנה; וראו: שאַצקי, שם, עמ' 20).  ↩

  129. הכוונה, כנראה, לאליהו וילנר, נינו של הגר“א (ולא נכדו), שנפטר בסיוון תרכ”ח (1868). אביו, ישכר–בער, היה בנו של יהודה–לייב בן הגר"א. ראו: יעוונין, נחלת עולמים, עמ‘ 101; ענפי אליהו, עמ’ 293.  ↩

  130. במקור, “פּשעקופּקע” (בפולנית: przekupień, רוכל רחוב).

    15א על חברת “שומרי שבת” בוורשה שנהגה באופן דומה, ראו: המליץ, כ“א בשבט תרמ”ח, עמ' 175.  ↩

  131. במקור, “טאָגצעטל”. למן שנת 1824 נאסר על יהודים שלא היו רשומים כתושבי קבע בוורשה להתגורר בעיר בלי רשיון מיוחד מהשלטונות. יהודים שביקשו לשהות בוורשה לזמן מה נדרשו לקנות במבואות העיר כרטיס יומי מיוחד. ההכנסות ממס זה היו רבות, ועל כן, למרות דרישות חוזרות ונשנות, סירבו השלטונות לבטלו תקופה ארוכה. ראו: פנקס הקהילות, וארשה, עמ' 28–27, 35–34.  ↩

  132. הכרטיס היומי בוטל כבר ביוני 1862, עוד לפני שפרץ המרד, בפקודת הצאר אלכסנדר השני. הצאר פרסם תקנות שביטלו את ההגבלות האזרחיות על מגורי יהודים במלכות פולין ובייחוד בוורשה. יהודים הורשו לרכוש בתים וקרקעות, בוטלו הרבעים המיוחדים ליהודים והם הורשו להתגורר בכל חלקי העיר. למרות הצו הוסיפה עיריית ורשה לגבות את המס עוד כמחצית השנה. ראו: שם, עמ' 35.  ↩

  133. ראו לעיל בפרק הקודם, הערה 23. היו אלה מקווי הרכבת הראשונים ברוסיה, אך לא הראשונים. הקו הראשון נחנך רשמית בשנת 1837 וחיבר את פטרבורג עם ארמון הצארים בצארסקוֹיֶה–סֶלוֹ. בשנת 1851 הושלם קו זה לכל אורכו וחיבר בין מוסקבה לפטרבורג. קו הרכבת בין ורשה לווינה נחנך בשנת 1848.  ↩

  134. על השנאה והזלזול שחשו יהודי פולין, בייחוד בוורשה, כלפי ה‘ליטוואַקעס’, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 25. על המקורות שנמנו שם אפשר להוסיף עוד רבים, כגון פרידמאן, משא פילדלפיה; פרידמן, ספר הזכרונות, עמ’ 263; המגיד, ה‘ באייר תרמ"א, עמ’ 136–135.  ↩

  135. ‘צלם–קאָפּ’ – מילולית, ראש צלב (צֶלֶם הוא כינוי לעבודה זרה, ובפי דוברי יידיש יוּחד לצלב הנוצרי). מקורו וטיבו של כינוי זה ליהודי ליטאי לא הובררו, אך בהומור העממי נפוצו על כך בדיחות רבות. ראו למשל: דרויאנוב, הבדיחה והחדוד, ג, מס' 2696–2689.  ↩

  136. ‘דייטש’ – מילולית, גרמני. כינוי ליהודי שהושפע מערכי ההשכלה (שזוהתה בקרב דוברי יידיש עם השכלת ברלין מיסודו של משה מנדלסון), בעיקר בחזותו החיצונית: בגדים קצרים, טיפוח הזקן או גילוחו – “איש בתואר שחץ (דייטשל) אשר הכרת פניו ענתה בו שאינו מן החסידים, הן ממהות מלבושיו, ובתי ידים וקצוץ הפאות ושער זקנו מושחת מסביב במספרים, וחשבוהו החסידים אז בטח לעובר על דת” (שמחת ישראל, סימן כג). ראו גם: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 306. על חוגי המתבוללים בוורשה, שהתחזקו בייחוד למן שנות השישים של המאה הי"ט, ראו למשל: גוטרמן, הפולמוס בדבר תיקונים בדת.  ↩

  137. שמו של הבן אינו נזכר. פרידברג האב היה מעין עורך דין שהובא לקאמניץ בידי אהרן–לייזר, סבו של קוטיק, כדי שישמש מזכיר הקהל. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 154, ולהלן בפרק העשירי.  ↩

  138. במקור, “דײַטשמעריש”. מילה זו מזוהה בדרך כלל עם היידיש המגורמנת, וכאן משמעה מלבושים קצרים, על פי סגנון האופנה המקובל בגרמניה.  ↩

  139. במקור, “אַנטלאָפֿן וווּ פֿעפֿער וואַקסט”. ביטוי שפירושו המילולי: רץ להיכן שהפִּלפּל צומח.  ↩

  140. במקור, “איך האָב זיך באַדאַרפֿט גוט אָפּעסן דאָס האַרץ”. ביטוי שפירושו המילולי, הייתי צריך לאכול את הלב.  ↩

  141. מקרובצי (Makarowce) – 8 ק“מ מצפון–מזרח לקריניק; 39 ק”מ מדרום לגרודנה.  ↩

  142. זהו סנדר רוזנבלום, שעליו יסופר בפרק הבא.  ↩

  143. קריניק (Krynki) – כ–38 ק"מ מצפון–מזרח לביאליסטוק. על המקום, ראו: פנקס קרינקי.  ↩

  144. חנא (קיראו: חוֹנֶה) היא צורת היידיש של השם העברי חנן או אלחנן. מַטֶס (במקור: “מטות”) הוא גלגול וקיצור של השם העברי מתתיהו.  ↩

  145. במקור, “אַז יענעם זאָל אַ שטאָך טון אין דער זיבעטער ריפּ”. ביטוי שפירושו המילולי, דקירה הפוגעת בצלע השביעית.  ↩

  146. במקור, “אַ קליינע רעגירונגס–שול”. ייתכן שאין הכוונה לקטן, אלא לבית ספר ממשלתי ‘נמוך’, היינו, לבית ספר מהמדרגה הראשונה (שהלימודים ארכו בו שנתיים) או השנייה (שהלימודים ארכו בו בין שלוש לחמש שנים). ראו: פינקוס, יהודי רוסיה, עמ' 90–88.  ↩

  147. האקציז היה מס ממשלתי שהוטל על משקאות אלכוהוליים. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 146, ועל פי המפתח.  ↩

  148. רוויזור – מפקח מטעם השלטון המרכזי. ראו: שם, עמ' 109, ועל פי המפתח.  ↩

  149. בשנת 1865 נטלה הממשלה הרוסית לידיה את גביית מס האקציז, שעד אז הייתה בידי הברון יוזל גינצבורג. ראו שם, עמ' 199–198, 303.  ↩

  150. במקור, “פּאַראָבּקעס” (בפולנית: parobek, שכיר יום חקלאי).  ↩

  151. תיאור פעילותו של רוזנבלום דומה במידה רבה לתיאורו של ברל–בנדט, דודו של קוטיק, שאף הוא ניהל משק אחוזתי ואף הוא “הזמין עיתוני כלכלה וניהול מגרמניה והשתמש בעצות רבות שקרא בהם.” השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 246–245.  ↩

  152. מוֹרְג – יחידת שטח, כשמונה דונמים; שוֹק – מידת נפח של שישים יחידות (בחקלאות: שישים אלומות).  ↩

  153. במקור, “און רוסיש ווי אַ ‘מאָסקוויטש’”. הכוונה כאן אינה דווקא למוסקבה העיר, אלא לרוסית השורשית שכמותה דיברו ברוסיה הפנימית, שמחוץ לתחום המושב היהודי.  ↩

  154. במקור, “איבער די אויערן”. ביטוי שמשמעו אהבה עזה. שמ"ר הוא הסופר נחום מאיר שַייקֶביץ' (1905–1846), שפרסם בעברית וביידיש מאות סיפורים ורומנים וגם מחזות, שירים ותרגומים. הוא נודע בעיקר בזכות סיפוריו ביידיש, שנדפסו באלפי עותקים ועשו אותו לסופר פופולרי ואהוב. סיפורים אלו, שנכתבו בסגנון מלודרמטי ובמתכונת רומנים צרפתיים פופולריים, עסקו בהרפתקאות ובעלילות אהבה רגשניות ומופרכות, שנראו למבקריו (ובראשם שלום עליכם ושמעון דובנוב) מנותקות לחלוטין מהווי החיים הריאלי של יהודי מזרח אירופה.  ↩

  155. סוקולקה (Sokółka) – עיר מחוז בפלך גרודנה, כ–38 ק"מ מצפון–מזרח לביאליסטוק.  ↩

  156. שתי עיירות כּוּנוּ בשם זה וקשה לדעת לאיזו מהן הכוונה: ברסטביץ הקטנה (Malaja Berastavica) שוכנת כ–15 ק“מ מצפון–מזרח לקריניק, ואילו ברסטביץ הגדולה (Vjalikaja Berastavica) שוכנת כ–30 ק”מ מדרום–מזרח לקריניק.  ↩

  157. במקור “פּאָסרעדניקעס און די מיראָוואָיע ריכטער און אַסעסערן”. על משרת ה‘פּוֹסרֶדניק’, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 344, הערה 13; על משרת ה’אַסֶסוֹר‘, ראו: שם, עמ’ 89, הערה 10.  ↩

  158. במקור, “איספּראַווניק”. על משרה זו, ראו: שם, הערה 9.  ↩

  159. א“ג – ייתכן שהכוונה היא למורה יעקב אוֹסטרוֹגורסקי (=אוסטרו–גורסקי), שניהל את בית הספר המשכילי הראשון בגרודנה, שנוסד בשנת 1862. ראו: המגיד, י”ז באדר ב תרל"ה, עמ‘ 106; גרודנה, עמ’ 95; זלקין, בעלות השחר, עמ' 72–71.  ↩

  160. במקור, “הוידאַווקע” (נדנדה). ככל הנראה הכוונה כאן היא לערסל.  ↩

  161. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 98–96.  ↩

  162. השוו: “צוויי קעץ אין איין זאַק קענען קײַן שלום ניט האָבן” (בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער, עמ' 229).  ↩

  163. במקור, “געלט איז בײַ איר בלאָטע”. ביטוי שמשמעו זלזול בכסף. לתפוצתו של פתגם עממי זה תרמה מן הסתם הגימטרייה ‘געלט’ (כסף) ו‘בלאָטע’ (בוץ), שסכום אותיותיהן זהה.  ↩

  164. מידת נפח נוזלים; כארבעה ליטרים.  ↩

  165. במקור, “אָפּטריט–געלט”. ראו: ריבקינד, ייִדישע געלט, עמ' 26–25.  ↩

  166. העיירה אורליון (Orlya) שוכנת בין מוסטי לדיאטלוב; כ–80 ק"מ מדרום–מזרח לגרודנה.  ↩

  167. כלומר, לפני תחילת שנת 1869.  ↩

  168. ילדים אלה הם, כנראה, אברהם–הירש ומרדכי (קוטיק, דאָס לעבן, עמ' 12, 26). קוטיק הגיע למקרובצי בשלהי שנת 1867 (ראו להלן, סמוך להערה 11), ואשתו וילדיו הגיעו בראשית 1868. ילדיו אלו נולד אפוא קודם לכן. אברהם, שאמנם העיד על עצמו שנולד בשנת 1868 (קוטיק, דאָס לעבן, עמ' 10; ולהלן בנספח ב), נולד, כנראה, בקאמניץ בראשית 1867 (קוטיק, מה שראיתי, עמ' 353), ומרדכי נולד, כנראה, בוואכנוביץ', בשלהי אותה שנה. אחר כך נולדו לבני הזוג עוד ארבעה ילדים, ואף אותם אין קוטיק מזכיר בשמותיהם: בת שנולדה במקרובצי (להלן, בראשית פרק אחד–עשר), שניים שנולדו באחוזת קושלייוה, ואחד מהם מת במגפת טיפוס (להלן בפרק ארבעה–עשר), ועוד ילד, שנולד, כנראה, בשנת 1879 ונזכר על ידי אברהם–הירש קוטיק כתינוק בן שנתיים בימי הפוגרום של 1881 (קוטיק, דאָס לעבן, עמ' 22).  ↩

  169. במקור, “ווײַנשענקערין”. הכוונה למי שייצרה יין וגם מכרה אותו.  ↩

  170. על הביטוי “קרינקער גנבֿים”, ראו: פנקס קרינקי, עמ' 210.  ↩

  171. במקור, “אַלע סוחרים, אַלע דאָרפֿסלייט, פּאָסעסאָרן, פֿאַקטאָרס און אַרענדאַרן”. המושג ‘חוכר’ כלל כמה סוגים (כגון חוכר קרקע, חוכר פונדק או בית מרזח), אך כנראה לא היה מונח לשוני קבוע לכל סוג. ראו: לוין, ערכי חברה וכלכלה, עמ' 240, הערה 368.  ↩

  172. תופעה מעין זו, של תשלום דמי חסות לגברתנים הקשורים לחבורות פשע, הייתה ידועה במקומות רבים. הם כונו ‘נביאים’, שכן ידעו לנבא, כביכול, היכן נמצאת הגנבה. השוו: “בשם ‘נביא’ יכנו הגנבים את הראש והמנהיג אשר בהם” (ראובן אשר ברודס, “שומרת יבם”, הבקר אור, ב, תרל"ז, עמ' 59); “היה בעירה גבר אלים וישעיה שמו, באו והוסיפו לו שם התואר ‘ישעיה הנביא’, לומר לך שכל מי שנאבדו לו ‘אתונות’, סוס, פרה, חנות שנפרצה בלילה והתרוקנה, על כל אבדה, באים אל ‘הנביא’ הידוע ומפורסם בעירו ובסביבה. כמובן שלנביא לא באים בידיים ריקניות ח”ו, והוא כבר מבטיח שהאבדה תשוב לבעליה" (גלובמן, זכרונות, עמ' 22).  ↩

  173. במקור, “די באַקאַנטשאַפֿט דאַרף געמאַכט ווערן דורך אַ ‘פֿונדע’”. בפולנית המילה funda משמעה כיבוד, הזמנה לסעודה או לבילוי נעים על חשבון המזמין.  ↩

  174. ר‘ ישראל ליפקין, שנודע בשמו סַלַנְטֶר (1883–1810), התפרסם בשנות הארבעים והחמישים של המאה הי"ט כמחוללה של ’תנועת המוסר‘ בליטא, מנהיגה הראשון ויוצר תורתה. בתו השנייה, הוֹדֶה–ליבֶּה, נישאה לאחר גירושיה לגביר דוד מריין (או מְרַיינֶה) מקריניק. ראו: פנקס קרינקי, עמ’ 208; כ"ץ, תנועת המוסר, א, עמ' 225.  ↩

  175. תפוחי האדמה נועדו לעשיית הוודקה.  ↩

  176. תרגום עברי מקוצר לסיפור היכרותו של קוטיק עם ר‘ דוד נדפס בפנקס קרינקי, עמ’ 189.  ↩

  177. גיביאנסקי (1910–1838), שבנעוריו למד בישיבת וולוז'ין, הרבה לפרסם שירים ומאמרים בעיתונים העבריים בני הזמן. על פרסומיו נהג לחתום בשם יגא“ל [=יוסף גיביאנסקי איש ליפסק]. ליפסק (Lipsk), שבה נולד, היא עיירה קטנה השוכנת כ–30 ק”מ מצפון–מערב לגרודנה. בשנות השבעים של המאה הי"ט עבר להתגורר בוורשה ושם נפטר.  ↩

  178. באותה העת התגורר ר' ישראל סלנטר בעיר מֶמֶל שבפרוסיה, וממנה יצא לנדודים בקהילות בגרמניה ובליטא. לקריניק הגיע בשלהי קיץ תרכ"ז (1867) ושהה בה כארבעה חודשים (ראו בהערה הבאה).  ↩

  179. רשימתו של גיביאנסקי, תחת הכותרת ‘עולת בוקר’, נדפסה בעיתון המליץ (ולא המגיד), ח, גיליון 3 (ו' בשבט תרכ"ח), עמ‘ 21–20. הוא הביא מפיו של ר’ ישראל דרשה בעלת אופי משכילי, שכביכול נשאה לפני צעירים מקריניק שבאו להאזין לדבריו. רשימה זו עוררה ויכוח בשאלת האותנטיות של הדברים. ראו: אטקס, ר‘ ישראל סלנטר, עמ’ 341.  ↩

  180. את מומחיותה של חייצ‘ה בענייני משפט יש להבין על רקע הרפורמה המקיפה שנערכה בשנת 1864 בכל שיטת השיפוט הנהוגה ברוסיה. לראשונה נקבעו עקרונות יסוד של פומביות המשפט, אי תלות בתי הדין בשלטונות, שוויון בפני החוק וביטול עונשי גוף. כמו כן הוקמו בכל עיר בתי משפט לשלום שעסקו בדינים אזרחיים ולצדם בתי משפט פליליים מיוחדים שבהם ישבו שופטים מקצועיים ובפניהם הופיעו עורכי דין. ראו: פרידמאו, החוקים והמשפטים; לינקולן, הרפורמות הגדולות, עמ’ 117–105.  ↩

  181. במקור, ‘פּריזיוו’ (ברוסית: призыв, גיוס, צו התייצבות לשירות צבאי). חייצ'ה גבתה, כנראה, דמי תיווך מבחורים שרצו להשתחרר מן הגיוס, ובתמורה ייצגה את ענייניהם לפני ועדות צבאיות.  ↩

  182. הצאר אלכסנדר השני שלט בשנים 1881–1855. ראו עוד: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 93, הערה 3.  ↩

  183. במקור, “אויף אַ ‘סמאָטר’”, מִפְקד או סקירה של יחידות צבאיות. על ביקוריו של הצאר בגרודנה, ראו דיווח מעיר זו שהתפרסם בעיתון המגיד: “דממה ושקט על הררי עסקיה [של העיר], ורק הרוח החדש הנושב בה לעתים לרגלי אספת אלפים רבים מאנשי הצבא החונים על דגלם בימי הקיץ זה שנים רבות, ונסיעת הוד מלכות הקיר”ה [=הקיסר ירום הודו] אשר פעם כפעם יופיע בכבודו ובהדר גאון מלכותו כקריה עליזה זאת, היא תוסיף ותרבה כבוד העיר מחיתה ופרנסתה בירחי קיץ" (מכתבים מהורודנה, עמ' 57).  ↩

  184. אלכסנדר פוטאפוב נתמנה לתפקיד המושל הכללי של פלך וילנה בשנת 1868.  ↩

  185. הצאר ניקולאי הראשון, ששלט בין השנים 1855–1825, היה אביו של הצאר אלכסנדר השני.  ↩

  186. במקור, ‘פֿערציקער’. מטבע של ארבעים גרוֹשן השווה בערכו לעשרים קופּיקות.  ↩

  187. בעיית מכירת משקאות אלכוהוליים בשבת לנוכרים ליוותה את יהודי פולין למן שלהי המאה הט“ז, ותקנות מיוחדות ניסו לשווא למנוע או לצמצם את חילול השבת הכרוך בכך. השוו לתקנה משנת 1602: ”וענין הקרעטשמת – מוזגי שכר ודבש ויין שרף – שמוכרים בשבת כדרכן, כדרך שמוכרים בחול, במדה ובמנין וסכום מעות וקבלת המעות מיד הגוים, ואינם יודעים להיזהר [אלא] רק מנגיעת המעות“ (בן–ששון, תקנות איסורי שבת, עמ' 199). ר' בצלאל בן שלמה דרשן, ממוכיחי אותו הדור, קבל אף הוא על כך: ”קונין ומוכרין בשבת ע“י בני הכפר והכל בדרך ערמה, ועושין עצמם צדיקים כפנחס, ומאד מאד נזהרים שאין נוגעין במטבע בשבת” (כ"ץ, גוי של שבת, עמ' 83). השוו: “ולמה תעטוף ידך בקבלך כספי? – שאל האציל – האם מות בכספי? – לא, לא – הצטדק היהודי – אבל אסור לנו לקחת מעות ביום השבת בידיים שאינן עטופות” (“שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים”, כתבי יל"ג, עמ' יד).  ↩

  188. על ‘שבת–געלט’, ראו: ריבקינד, ייִדישע געלט, עמ‘ 257. על המושג ’שבת–שענקער‘ (‘בית המזיגה של שבת’, או ‘המוזג של שבת’, במחזהו המתורגם של י"ל פרץ, ‘בַּפָּלִישׁ על השלשלת’), ראו: ליברמן, אהל רח"ל, ג, עמ’ 451–448.  ↩

  189. במקור, “כאָדניקעס” (בפולנית: chodnik, שטיח ארוך וצר).  ↩

  190. מעשה נס שכזה איננו נזכר בברית החדשה, ומקורו מן הסתם במסורות עממיות שהתבססו על תחיית מתים שאירעה לאחר צליבתו של ישו (מתי כז, 53–52). השוואת מופתים כאמת מידה לעליונות הדת, וכמוה ההשוואה בין משה לישו, חוזרות הרבה בפולמוס היהודי–הנוצרי למן ראשית ימי הביניים. ראו: לימור, יהדות מתבוננת בנצרות, עמ' 120–118.  ↩

  191. רב סעדיה גאון (942–882), יליד מצרים וראש ישיבת סורא בבבל, היה הדמות החשובה ביותר בתקופת הגאונים ופעילותו הספרותית הקיפה את כל ענפי הספרות הרבנית. הדברים שקוטיק מייחס לו להלן אינם נזכרים בחיבורו הפילוסופי הנודע ‘ספר האמונות והדעות’, וגם ממקור אחר אינם מוכרים לי.  ↩

  192. מתוך תפילת העמידה לשלוש רגלים.  ↩

  193. ביאלה–קוזה (Bialokozy) – כ–2 ק"מ מדרום–מערב למקרובצי.  ↩

  194. במקור, “טשין” (ברוסית: чин). מונח שמשמעו דרגה בסולם הפקידוּת האזרחית והצבאית ברוסיה הצארית.  ↩

  195. ‘המליץ’, בעריכת אלכסנדר צדרבוים ואהרן–יצחק גולדנבלום, החל לראות אור באודסה בשנת 1860 והיה השבועון העברי הראשון שנדפס ברוסיה הצארית (בשנת 1871 עברה מערכת העיתון לפטרבורג; למן שנת 1886 ועד סגירתו, בשנת 1904, ראה אור כיומון). ‘המגיד’, בעריכת אליעזר זילברמן, היה ראשון השבועונים העבריים (ראה אור בשנים 1903–1856). נדפס בליק שבמזרח פרוסיה (בסמוך לגבול עם רוסיה), אך רוב קוראיו וחותמיו היו יהודי רוסיה ופולין. שני העיתונים כללו גם מדורים קבועים שדיווחו על הפוליטיקה הבינלאומית.  ↩

  196. במקור, “פֿאַררוקן אַ ביסמאַרקן הינטערן אויוון”, והכוונה היא אירונית: היהודים הכפריים הפכו למומחים כה גדולים עד שבהבל פיהם הושיבו בצד את אחד האישים החשובים ביותר באירופה. הנסיך אוטו אדוארד ביסמרק (1898–1815) היה מייסדו של הרייך הגרמני השני. בשנים 1871–1862 כיהן כראש ממשלת פרוסיה, ובהנהגתו הלכו והתאחדו כל הנסיכויות הגרמניות.  ↩

  197. ביולי 1870 הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה. המלחמה נסתיימה במאי 1871 בתבוסתה של צרפת, ובעקבותיה סופחו לגרמניה חבלי אלזס ולוֹרֵן. ביסמרק, שמונה אז לרייך–קנצלר, נחשב (עד פיטוריו בשנת 1890) לאחד המדינאים המשפיעים ביותר באירופה.  ↩

  198. א‘ בתשרי תרכ"ט (17 בספטמבר 1868) חל ביום ה’, והחג נמשך אפוא שלושה ימים.  ↩

  199. על בואם של היישובניקים לעיר לקראת הימים הנוראים, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 252.  ↩

  200. בכרך הראשון ציין קוטיק, שרוב הלומדים בבתי המדרש בעיירות לא היו ילידי המקום אלא באו מעיירות אחרות. עם זאת, רובם כבר היו נשואים. ראו: שם, עמ' 124.  ↩

  201. במקור, “ווי מצה–וואַסער”. מילולית, כמו מים ללישת מצוֹת, והכוונה לדבר שנחטף מהיד במהירות רבה.  ↩

  202. במקור, “טוט דער יונגערמאַנטשיק נישט אַרײַן קיין פֿינגער אין קאַלט וואַסער”. מילולית, לא הכניס אצבע במים קרים, והכוונה לפינוק וחוסר מעש.  ↩

  203. במקור, “קאַליקעס” (בעלי מום, פגומים).  ↩

  204. ימי שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון (1855–1825). לעניין הבושה הכרוכה במגורים בכפר, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 237, 324.  ↩

  205. הכוונה למרד שפרץ ודוכא בשנת 1863.  ↩

  206. במקור, ‘שטעט’. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 367.  ↩

  207. הגימנסיה, בית הספר התיכון הממשלתי, הייתה מסימניה של עיר המחוז (‘פּראָווינצשטאָט’) או העיר (‘שטאָט’). מערכת החינוך התיכונית, שנפתחה לפני יהודים משנת 1844, התבססה על בתי ספר ממשלתיים רוסיים, שמידת הצלחתם בימי ניקולאי הראשון הייתה דלה, ועל בתי ספר יהודיים פרטיים. בימי אלכסנדר השני חל גידול ניכר הן במספר היהודים שהלכו לגימנסיות הכלליות הן במספר הפונים לבתי הספר הפרטיים, שרוב המורים והתלמידים בהם היו יהודים, אך שפת הלימוד הייתה רוסית. לצד הגימנסיות היו גם בתי ספר ריאליים וגימנסיות לבנות. ראו: סלוצקי, העיתונות, עמ‘ 29–21; קרייז, בתי ספר; מילון מונחים רוסיים, עמ’ 21–20; השוו: “הגימנסיה, בית הספר הממשלתי, הייתה מין אידיאה–פיקס אצל היהודים, מין שגעון” (קאָטיק, דאָס לעבן, עמ' 27).  ↩

  208. במקור, “פּירעשקעס”. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 252. איני יודע לאיזה מנהג התכוון קוטיק, ואולי הזוכים לעליות מכובדות נהגו לערוך קידוש ולכבד את קהל המתפללים בכיסונים.  ↩

  209. במקור, “פֿאַר וואָס בײַ מיר איז אַ גראָשן אַ ממזר”. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 89, הערה 14.  ↩

  210. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 338.  ↩

  211. ראו לעיל בפרק החמישי.  ↩

  212. הכוונה, כנראה, לבּוֹרקי (Borki), כ–45 ק"מ מדרום–מערב לוולקוביסק (Volkovysk). מחוז וולקוביסק, שנקרא על שם עיר המחוז, נכלל בפלך גרודנה.  ↩

  213. במקור, “אויבּער–מאַרשאַלאָק” (בפולנית: marszałek, ראש האצולה במחוז). על שימושי מונח זה במלכות ליטא, ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 59.  ↩

  214. אוסנרז' (Usnarz) – כ–4 ק"מ מצפון–מערב למקרובצי.  ↩

  215. לאחר דיכוי המרד הוחרמו אחוזות שהיו ברשות אצילים פולנים מורדים ונמכרו בסכומים אפסיים לקצינים רוסים. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 316.  ↩

  216. הקורובקה היה מס עקיף, שהוטל על שחיטה או על מכירה של בשר כשר. ראו: קוטיק, שם, עמ‘ 146, הערה 8; ריבקינד, ייִדישע געלט, עמ’ 218–217.  ↩

  217. גובי המס, המכונים בספרות ההשכלה “בעלי טקסא של בשר”, נחשבו לטיפוסים תקיפים ואכזריים, שלא בחלו בשום אמצעי ולבם היה גס גם בעניים ובחלשים. דמויות כאלה תוארו, למשל, במחזהו של מנדלי מוכר ספרים, די טאַקסע (1869), ובסאטירה המחורזת של יצחק קמינר, סדר כַּפָּרות (1878).  ↩

  218. היהודים הכפריים שתיאר קוטיק לא נהגו, כנראה, לאכול חלקים אחוריים, שכן הכשרתם הצריכה שוחט מומחה בניקור החֵלֶב והגידים האסורים לאכילה.  ↩

  219. הרוויזור היה נציג השלטונות, שנשלח לערוך ביקורת בכמה תחומים ובהם גם תשלומי מס הרישוי של עסקים. ראו: קוטיק, שם, עמ' 109.  ↩

  220. במקור, “טשינאָווניק” (ברוסית: чиновник, פקיד ממשלתי).  ↩

  221. על גביית מס האקציז והשיטות להעלמתו, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 175–174, 178.  ↩

  222. במקור, “און עס וועט אַפֿילו קיין האָן נישט אַ קריי טון”. ביטוי שמשמעו, איש לא ימחה על מאסרו.  ↩

  223. במקור, “ראובן ויבֿרח, ראובן ויבֿרח, ויבֿרח, ויבֿרח!” המילה המקראית ‘ויברח’ נשתרשה ביידיש כציווי להימלט. ראו גם בהערה הבאה.  ↩

  224. במקור, “פּליטה, פּליטה… פּליטה”. גם זו מילה מקראית שנשתרשה ביידיש במשמעות מנוסה. אף שהשופט הרוסי לא הבחין, מן הסתם, בין יידיש ובין לשון קודש, בקרב יהודים שימשו צירופים מלשון הקודש כמעין לשון סתרים. השוו לדרך שבה נמלט מוטל בן פייסי החזן מפני שוטר העיירה: “פונה אלי יהודי זקן אחד, שהעיניים שלו עיניים של גנב, בלשון סתרים, בעברית: ‘מוטל! תמשוך את היד מידי הסרדיוט, תישא רגליים ותעוף מכאן!’” (שלום עליכם, מוטל, עמ' 60). ובמקור, “פֿאַרשטעלט, אויף לשון–קודש: מאָטל! רײַס אַרויס דעם יד פֿונעם יוון און הייב אויף די רגליים און מאַך פּליטה!” (שלום עליכם, מאָטל, עמ' 54).  ↩

  225. אמדור (Indura) – 26 ק"מ מדרום–מזרח לגרודנה.  ↩

  226. במקור, “דעסיאַטניקעס”. על משרה זו, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 109.  ↩

  227. במקור, “האָט געפּויקט מיט אַ האַמער אין אַ מעדניצע” (בפולנית: miednica, קערה, כיור). השוו: קוטיק, שם, עמ' 309.  ↩

  228. קשה לדעת מה המקום המדויק של היער: Horczaki Gorne (ארצ'ק עליון) היה במרחק 12.4 ק“מ מדרום–מערב למקרובצי, ואילו Horczaki Dolne (ארצ'ק תחתון) היה במרחק 12.7 ק”מ מצפון–מערב למקרובצי. על הרס יערות פולסיה, ראו: יוסף, קהלה אחת בפולסיה, עמ' 26.  ↩

  229. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 154 (פרידברג נזכר שם בראשי התיבות יח"פ), ולעיל בפרק רביעי, סמוך להערה 22.  ↩

  230. הכוונה לעורך הדין משה קנריזובסקי, יליד 1834, שהיה מעורב בעסקי ציבור רבים של קהילת גרודנה ותוּאר כ“גבר משכיל, הוא המליץ (אדוואקאט) היקר והנעים אשר חננו ד' בלשון למודים בשפת ארצנו” (המגיד, כ, גיליון 44 [כ“ח בחשון תרל”ז], עמ‘ 383; ראו גם: שם, י, גיליון 6 [כ“ב בשבט תרכ”ו], עמ’ 43; גרודנה, עמ' 97–96).  ↩

  231. על הדס, אשתו (ולימים גרושתו) של יחזקאל בן הרב מקאמניץ, ראו לעיל בפרק שני.  ↩

  232. המכנסיים הלבושים מעל הנעליים (‘מכנסיים ארוכים’, כלשון אמו של קוטיק, להלן) נתפשו בעיני חסידים כסמל לאפיקורסות, ועל מי שנהג כך קראו בדרך צחוּת: “מקצר בעליונים ומאריך בתחתונים”. השוו: “עד בואו נלחמו הזקנים את הצעירים ע”ד [=על דבר] צוארון מגוהץ, ע“ד מכנסים מופשלים מעל להמגפים, שראו בזה חוקות הגוים ודרכי האמורי” (הר–שפר, ליובויץ, עמ' 92). השוו למכתב ששלח יצחק משה באדר לבנו גרשם, לאחר שנודע לו כי שינה את בגדיו והחליף את ‘שמלות פולין הארוכים’ ב‘לבושי אשכנז לא ידעון אבותיך ואבות אבותיך’ (ייִוואָ בלעטער, XL [1956], עמ' 200–199).  ↩

  233. כף הקלע הוא המקום שנשמות הרשעים מתענות בו בדרכן לגיהנום. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 212–211.  ↩

  234. תחום שבת הוא המונח ההלכתי המגדיר את המרחק המרבי מחוץ למקום יישוב שמותר ללכת בו בשבת (רדיוס של אלפיים אמה).  ↩

  235. משל זה אינו לקוח מספרו של רב סעדיה גאון, אלא מספרו של רבנו בחיי בן יוסף אִבּן–פַּקוּדָה. ראו: חובות הלבבות, עמ' כו (שער הייחוד, פרק ב).  ↩

  236. מרדכי–לייב היה אחיו של הסבא אהרן–לייזר, וה‘בן יחיד’ היה בנו אריה–לייב.  ↩

  237. ראו לעיל בפרק הראשון, סמוך להערה 6.  ↩

  238. במקור, “וויפֿיל טראָלעס שפּירט”. המילה ‘טראָלעס’ משמעה, כנראה, יחידות נוזל.  ↩

  239. במקור, “אַלע קאַדן און קעסלען”. המילה ‘קאַדן’ היא, כנראה, שיבוש של ‘קאַדקעס’ (גיגיות) בהשפעת הפולנית kadka (חבית קטנה). על האקציזניקים: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 175–173, 198.  ↩

  240. במקור, “מיט קאַזיאָנע פּלאָמבעס”. הפלומבות (מלטינית: plumbum) היו סגרי עופרת שחתמו חפץ כלשהו בפתיל דק. הפלומבה ניתנת לפתיחה רק באמצעות שבירתה.  ↩

  241. מן ההמשך עולה ששמו היה משה.  ↩

  242. במקור, “דעם סמאָטריטעל… דעם אָביעזדנעם… דעם פאַרוואַלטער מיטן געהילף”. על ה‘סמאָטריטעל’, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 174; ’אָביעזדנעם‘ הוא שיבוש המילה הפולנית objeżdżać, שמשמעה שומר המסייר על סוס (‘אָביעזדטשיק’, פרש משטרתי. ראו: גרויסער ווערטערבּוך, א, עמ' 9). נראה שהכוונה למפקח שסבב בין המבשלות. מזיכרונותיו של מפקח אקציז רוסי, שהוטל עליו למדוד את דודי היי"ש בליובאוויץ’, משתקפת תרבות השוחד שליוותה את מערכת היחסים בין פקידי המס ובין בעלי המבשלות. ראו: הצדיק מליובאוויטש, עמ' 85–81.  ↩

  243. על זייפנים מסוג זה, ראו, למשל: צ‘מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ’ 65, 71.  ↩

  244. על מוטה (או מוטקה) המלמד, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 131, 207–205.  ↩

  245. השוו לזיכרונות ילדותו של י“ל פרץ (נולד 1851 או 1852): ”שטרות כסף היו חסרים בזמן ההוא במדינה, וגם מעות קטנות – בצמצום, והתירה הממשלה, שיהיו סוחרים מכניסים במחזור ‘פתקים’ במקום מעות קטנות – עושה אבא פתקים כאלה, ואני – שולח יד וסוחב" (פרץ, זכרונותי, עמ' כג). ראו עוד: ליפשיץ, זכרון יעקב, ב, עמ‘ 56; ריבקינד, ייִדישע געלט, עמ’ 70–69.  ↩

  246. כך במקור, אך נראה שצריך להיות “חמישיות”.  ↩

  247. למשל, במוטלה שבפלך גרודנה, ראו: צ‘מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ’ 60–59. מעות נייר היו בשימוש גם בגליציה (רוהאטין והסביבה, עמ' 52, כולל איור של שטר כזה משנת 1849) ובוורשה, בשנים שלאחר דיכוי מרד 1863 (שאַצקי, וואַרשע, ג, עמ‘ 16, ואיור בעמ’ 26). גם בירושלים בשלהי המאה הי"ט היו מעות נייר כאלה הילך חוקי (פרידמן, חברה במשבר, עמ' 16–15).  ↩

  248. זו התבטאות אופיינית לקוטיק התמים, שהעריץ את סבו בלא מצרים וייחס לו, בלי כל בסיס, ראשוניות בדברים מסוימים. למשל, הוא טען כי “סבא היה הראשון שהגה תכנית כיצד לעזור לפריצות, ובד בבד גם להביא תועלת ליהודים,” והכוונה לחכירת האחוזות ההרוסות מנשות הפריצים הפולנים שנהרגו עם דיכוי מרד 1863 (קוטיק, מה שראיתי, עמ' 320).  ↩

  249. יונה טרינקובסקי היה בעל פונדק עשיר בקאמניץ, ראו: קוטיק, שם, עמ' 114.  ↩

  250. במקור, “מאַרשאַלאָק”. ראו בפרק תשיעי, הערה 7.  ↩

  251. מחוז זה נכלל בפלך גרודנה ונקרא פרוז'נה (Prużana; Prużany) על שם עיר המחוז, כ–50 ק"מ מצפון–מזרח לקאמניץ.  ↩

  252. מפרק ארבעה–עשר עולה ששמט התגורר באחוזת צ'רנוֹקוֹבה.  ↩

  253. ראו פרק ראשון, סמוך להערה 8.  ↩

  254. קושלייוה (Koshelevo) – 29 ק“מ מדרום–מזרח לפרוז'נה; 67 ק”מ ממזרח לקאמניץ; כ–40 ק"מ מצפון–מזרח לקוברין.  ↩

  255. מיכלקה (Mikhalki) – 3 ק"מ מדרום–מזרח לקושלייוה.  ↩

  256. על ועדה זו, שהקים השלטון הרוסי בשנת 1862 (בלי קשר למרד הפולני של 1863 אלא בזיקה לשחרור האיכרים בשנת 1861), ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 311–310.  ↩

  257. במקור, “נאָר דאָס האָט זיך געפּאַסט צום רומפּל, ווי מען זאָגט אין ליטע”. התרגום משוער, שכן כוונתו של קוטיק אינה ברורה. ייתכן שביקש לומר כי בליטא נהגו לומר “צום רומפּל” במקום, כמקובל, “צום רומל” (ראו: האַרקאַווי, ווערטערבוך, עמ' 475).  ↩

  258. במקור, “דער א[ו]רליאַנער פּאָפּ”. ‘פּאָפּ’ הוא כומר יווני–אורתודוקסי, ולידידותו עם כומר זה התייחס קוטיק לעיל בפרק השמיני. אורליון שוכנת ארבע ויורסטאות ממקרובצי, ראו לעיל בסוף הפרק השישי.  ↩

  259. במקור, “יורי–יריד”. היריד שנשא את שמו של הקדוש יורי (גיאורגיוס), התקיים בכמה מקומות בסוף חודש אפריל ונחשב למועד המקובל בפולין לפירעון שכר דיור. ראו: האַרקאַווי, ווערטערבוך, עמ‘ 258; זכרונות דב מבוליחוב, עמ’ 67; פנקס ועד ארבע ארצות, עמ' 543–542.  ↩

  260. פּוֹלֶסְיָה הייתה אזור הביצות הגדול ביותר באירופה, ובנפת קוברין, שבה שכנה קושלייוה, השתרעו הביצות על פני יותר מ–65 אחוזים מהשטח. ראו: קוברין, עמ‘ 12; יוסף, קהלה אחת בפולסיה, עמ’ 25–21.  ↩

  261. במקור, “פּויערים–באַטראַקעס” (ברוסית: батрак, שכיר חקלאי).  ↩

  262. במקור, “אָבאָרע” (בפולנית: Obora, רפת). ראו גם: גרויסער ווערטערבּוך, א, עמ' 5.  ↩

  263. במקור, “דאָרף–קאַנצעלאַריע”. משרד השלטון הכפרי המקומי (канцелярия; ‘בית פקידוּת האיכרים’). לאחר ביטול הצמיתות התאחדו חברות כפריות שכנות (כלומר יישובים השייכים בדרך כלל לבעל קרקע אחד) במסגרת אזורית (ווֹלוֹסט), שנוהלה בידי אספות בעלי בתים, ראש הכפר (סטַארוֹסְטָה; ראו להלן בהערה 18) וראש הנפה (סטַארְשינָה; ראו בהערה הבאה), שלצדם פעל גם בית משפט מעמדי מיוחד שיישב סכסוכים מקומיים. ראו: קליוצ‘בסקי, דברי ימי רוסיה, ב, עמ’ 401–400; מילון מונחים רוסיים, עמ' 34, 181–179.  ↩

  264. מילולית, זְקַן העדה, ראש השבט (בפולנית: starszyzna; ברוסית: старейшина). ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 148–147.  ↩

  265. במקור, “צוויי אַרבעטער מיט אַ שפּאַן, דאָס הייסט מיט אַ פֿערד”. המונח ‘פועל עם רתמה’ משמעו, פועל עם עגלת הובלה הרתומה לסוס.  ↩

  266. במקור, “שרײַבער” (סופר). הכוונה, כנראה, למזכיר (sekretar; секретаръ) שניהל יחד עם הסטארשינה את הלשכה הכפרית (קנצלריה). ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 122.  ↩

  267. מילולית, זקן, ראש (בפולנית: starosta; ברוסית: староста). ברוסיה הצארית היה זה תוארו של ראש הכפר. בפולין שלפני החלוקות היה זה תוארו של מושל המחוז או הגליל ונציגו השלטוני והשיפוטי של המלך. ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 147–146.  ↩

  268. כך במקור (“אונטער אַ שטאַל”), והכוונה, כנראה, למרתפים שנחפרו מתחת לרפתות כדי לאחסן בהם מספוא.  ↩

  269. במקור, ‘שאָקן’. שישים יחידות, והכוונה כאן לאלומות תבואה (“שאָקן סנאָפּעס”).  ↩

  270. במקור, “דאָברי–וועטשער” (ברוסית: добрый вечер).  ↩

  271. במקור, “מיראָוואָי סודיאַ” (ברוסית: мировой судъя). מקומו של בית משפט זה היה בדרך כלל בכפר הנפה (וולוסט), אך שופט השלום עצמו היה יכול להתגורר בעיר סמוכה ולהגיע לכפר מפעם לפעם כדי לשבת בדין. ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 155–154.  ↩

  272. במקור, “כאָזיאַין” (ברוסית: хозяин, אדון הבית).  ↩

  273. הד סאטירי לדבריו של הפריץ שמט לסבו של קוטיק, שהובאו בראשית הפרק.  ↩

  274. במקור, “דער סטאַראָסטע”, אך בהמשך מדובר בסטארשינה, וברור שנפלה כאן טעות.  ↩

  275. דנציג (Gdańsk) – עיר נמל בצפון פולין, על חוף הים הבלטי, ששימשה גם מרכז בינלאומי לסחר עצים. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 128, 302, 321.  ↩

  276. במהדורה הראשונה של הזיכרונות (1914) נדפס: “דאָס אַלץ איז אומגעקומען פֿון פּאָזשאַר” (עמ' 180), ואילו במהדורה השנייה (1922) הוחלפה המילה הרוסית ‘פּאָזשאַר’ (пожар; שרֵפה, דלֵקה) ב“שׂרפֿה” (עמ' 142).  ↩

  277. במקור, “קאָנאָפּליעס”. סיביו החזקים של צמח הקנבוס (המוכר יותר כצמח שמפיקים מאחד מזניו את סם החשיש), שימשו את האיכרים להתקנת אריגים, סנדלים, סלים, חבלים וכדומה.  ↩

  278. ראו לעיל בפרק השביעי, הערה 1.  ↩

  279. כשמונים ליטר.  ↩

  280. הכוונה לעיירה בֶּרֶזָה–קַרְטוּסְקָה (Bereza Kartuska), כ–35 ק"מ מדרום–מזרח לפרוז‘נה. ראו: פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה, עמ’ 226–223.  ↩

  281. מידת אורך רוסית. ארשין וחצי שווה בערך מטר אחד.  ↩

  282. אמנם לר‘ יושה מקוברין היו שלושה בנים, אך קוטיק התכוון, כנראה, לחתנו המשכיל, לייזר אדלשטיין. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 343.  ↩

  283. בגילדן היו חמש–עשרה קופיקות, ומכאן שמחירו של עגל צעיר היה רובל ועשרים קופיקות.  ↩

  284. במקור, “מײַן ‘מיט דער פּוטער אַראָפּ’”. ביטוי שמשמעו חוסר הצלחה.  ↩

  285. לפי סימני המחלה המתוארים בהמשך נראה שהכוונה לטיפוּס הבֶּהָרוֹת, מחלה מידבקת המועברת באמצעות כינים ומתפשטת בעיקר בתנאים של חוסר היגיינה. הכינה נוהגת לעזוב את החולה כשהוא שרוי בחום גבוה ולהדביק אנשים בקרבתו.  ↩

  286. האמונה הרווחת הייתה, שמגפות נגרמות מאוויר רע (‘עיפּוש’ ביידיש משמעו הן סירחון הן מגפה). למשל, קדחת הביצות, המופצת על ידי עקיצת יתושים הגדלים בביצות ובמקווי מים, מכוּנה מלריה, מילה שפירושה באיטלקית אוויר רע.  ↩

  287. במקור, “מיטן סאַמע ווײַבערשן סטיל און לשון”. קשה לדעת למה התכוון קוטיק: אולי לסגנון כתיבה בנוסח ה‘תחינות’ ואולי לתוכן ‘נשי’. צוואות של גברים נכתבו בדרך כלל בלשון קודש, וייתכן שהכוונה פשוט לצוואה שנכתבה ביידיש.  ↩

  288. ההלכה אינה אוסרת על אשה נשואה לגדל שיער אלא דורשת לכסותו מטעמי צניעות. גילוח שיער הוא חומרה שנהגה במזרח אירופה ובהונגריה בחוגים מעטים, בדרך כלל חסידיים. ראו: זאב, תולדות מנהג התגלחת; קרויס, קובץ מכתבים. השוו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 161–160, הערה 4.  ↩

  289. בקייב התגורר אז אהרן ציילינגולד, גיסו של קוטיק. ראו להלן בפרק שישה–עשר.  ↩

  290. כשם שקוטיק אינו מזכיר את שמות ילדיו, כך אינו מזכיר את שמות אחיו או אחותו. מן החלק הראשון של הזיכרונות עולה שהוא היה הבן הבכור ושאחריו נולדו עוד ארבעה ילדים. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 337.  ↩

  291. כנראה נפלה טעות וצריך להיות עשרה רובל. אין זה סביר שסיגר משובח יעלה רק קופיקה אחת. שיחי טבק לא גדלו במזרח אירופה והיה צריך ליבא את הטבק. בעיר דטרויט שבארצות הברית, שהייתה מרכז עולמי לעיבוד טבק, יוצרו באותן שנים סיגרים בידי הסוחר מילר (Isaac Miller). ראו: היסטוריה של דטרויט, עמ' 826. ייתכן שהכוונה לסיגרים האלה.  ↩

  292. דרך חשיבתו של קוטיק לא ברורה, ונראה שכוונתו לומר שהתייקרות עלי הטבק לאו דווקא קשורה לשיפור בטיבו. בעבר יכלו לקנות סיגרים טובים, שאילו ייצרו כמותם היום, היה מחירם מרקיע שחקים, ולכן מסתפקים בטבק זול יותר. האקציז לעניין זה אינו מס על אלכוהול, אלא מס צריכה שהוטל על מוצרים מיובאים כגון טבק.  ↩

  293. במקור, “לײַען אַ גמילות–חסד”. כלומר, ללוות סכום כסף בלי ריבית.  ↩

  294. ראו לעיל בפרק שנים–עשר.  ↩

  295. השוו לתיאור הכלבים האכזריים המקדמים את פני היהודי המגיע לאחוזתו של הפריץ: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 100–99.  ↩

  296. במקור, “איך האָב בײַ איר גרויס ‘לאַסקע’ [מרוסית: ласка] געהאַט”. ראו: האַרקאַווי, ווערטערבוך, עמ' 270–269.  ↩

  297. במקור, “אין וואַרשע אין ציטאַדעל”. הכוונה למצודה (Cytadela) על שם הצאר אלכסנדר הראשון, שנבנתה בחלקה הצפוני של ורשה בשנים 1836–1832 (לאחר דיכוי מרד 1831–1830). מימון הקמת המצודה הוטל על תושבי ורשה, ובבנייתה הועסקו מאות פועלים, קבלנים וספקים. ראו: פנקס הקהילות, וארשה, עמ' 33.  ↩

  298. מחיר פוד חציר בשנה שקדמה היה שישים קופיקות. ראו לעיל בפרק שלושה–עשר.  ↩

  299. סלץ (Sielec) – כ–30 ק"מ מצפון–מזרח לפרוז‘נה. ראו: פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה, עמ’ 274–273.  ↩

  300. זהו ר‘ נטע–זאב שיינברג, "שהיה משכיל ושלם, פקח חרוץ ודברן מצוין, תקיף בדעת, ערום בתחבולות לתפוש לב כל. והוא היה כמעט המנהיג היחיד בעיר, וכל מושכותיה בידו, שמפני זה היה נקרא תמיד בכנוי ’גובערנאַטאָר'" (היילפרין, הגדול ממינסק, עמ' 62–61).  ↩

  301. במקור, “ער זאָל מיר נאַרייען, ווי מען זאָגט אין ליטע”. נאַרײַען משמעו להמליץ או לסייע למישהו למצוא משהו.  ↩

  302. בבקשה זו כבר משתקפת נטייתו המשכילית של קוטיק, שכן תנ"ך ודקדוק עברי היו מקצועות שהמלמדים המסורתיים נמנעו מלהורותם, בין מחוסר ידיעה ובין מתוך התנגדות רעיונית. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 132; פרוש, חיי העברית המתה.  ↩

  303. המלמדים הכפריים נבדלו מן המלמדים העירוניים הרגילים. הם עברו לגור בביתו של היישובניק ששכר את שירותיהם ואכלו על שולחנו. בתמורה לימדו את ילדי המשפחה ולעתים גם ילדי שכנים אחרים בכל שעות היום. כמו עם כל מלמד, גם כאן נעשתה ההתקשרות על בסיס עונתי של ‘זמן’ (כחמישה חודשים). ראו: ליפשיץ, החדר, עמ' שיא–שיג.  ↩

  304. חומש רגיל כתוב, כמובן, בעברית (וביידיש: ‘עבֿרי’), והקריאה הרהוטה בו הייתה המיומנות העיקרית שהמלמדים היו אמורים להקנות לתלמידיהם ב‘חדר’ המסורתי. היות שהעברית (או ‘לשון קודש’) לא הייתה שפת הדיבור של יהודי אשכנז ורק תלמידי חכמים הבינוה וידעו לפרשה, נוצרה מסורת תרגום עתיקה, והיא כונתה ‘עבֿרי–טײַטש’. תרגומים אלה, שנרשמו או נדפסו בצמוד לטקסט המקראי, היו מילוליים ולעתים כללו גם הרחבות בעלות אופי מדרשי. ב‘עבֿרי–טײַטש’ השתמשו בעיקר נשים ומלמדים, שרבים מהם היו עמי ארצות. על שיטה זו נמתחה ביקורת חריפה. חסרונה העיקרי היה בכך, שרבים מן התרגומים היו ביידיש עתיקה, שכבר לא הייתה מובנת אפילו לדוברי יידיש. השוו: “בנוגע ללימוד עצמו, הרי לכל הפחות לקרוא עברית לומדים שם [בחדר] כהוגן. ואולם לימוד הלשון העברית מוזר הוא ביותר. את הדקדוק אין מלמדים בחדר, אלא התלמיד מסגל אותו דרך שימוש על ידי תרגום המקרא ללשונו… מלמדים בכל שבוע פסוקים אחדים מהתחלת הפרשה של אותו שבוע. אלא שלימוד זה מלא כל מיני שבושים בדקדוק הלשון. ואי אפשר שתהא אחרת: מכיוון שהעברית מִתּרגמת ללשון הדיבור, והלשון היהודית–הפולנית המדוברת [יידיש] לקויה היא בעצמה ומלאה טעויות דקדוקיות, מן ההכרח הוא שהלשון העברית הנלמדת על ידה, תהא נעשית משובשת כמותה. בדרך זו אין התלמיד קונה לו ידיעה בלשון העברית, כשם שאינו רוכש לו ידיעת תכנו של המקרא” (חיי שלמה מימון, עמ' 74–73).  ↩

  305. למעשה הפסוק מסתיים כך.  ↩

  306. במקור, “אדם – אַ מענטש, אין – אַן אויג”. כאמור, שיטת ההוראה של המלמדים התבססה על תרגום נפרד לכל מילה בפסוק. דבר זה יצר בלבול רב אצל התלמידים, שהתקשו להבין את ההקשר ואת משמעות היחידה השלמה. השוו: “תרגם נא לי את המלה ‘וַיֹאמֶר’, אמור לי מה פירושו של ‘ויאמר’? הסתכלתי עליו בעיניים בוהות, עיני גולם, ופלטתי: ‘ויאמר – זה שועל’” (מנדלי, האישון הקטן, עמ' 58–57).  ↩

  307. בראשית יד, 19.  ↩

  308. אנטופול (Antopol) שוכנת כ–90 ק“מ ממזרח לבריסק וכ–25 ק”מ ממזרח לקוברין. על העיירה ועל אווירת לימוד התורה ששרתה בה, ראו: יוסף, קהלה אחת בפולסיה; אנטופול: ספר יזכור; פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה, עמ' 222–219.  ↩

  309. השוו: “לא יניח אדם ספר פתוח ויצא לחוץ אם אין עליו מפה. וידוע לחכמי האמת, שיש מלאך אחד נקרא ש”ד והוא ש‘ומר ד’פין על מי שמניח ספר פתוח ויוצא, שמשכח תלמודו" (טעמי המנהגים, עמ' תקנט).  ↩

  310. קשה לדעת למי הכוונה. באותה העת שימש ר‘ יצחק בן חיים מקאמניץ אב"ד בבריסק. הוא נפטר בשנת 1875 ורק מעט ידוע עליו. ראו: פיינשטיין, עיר תהלה, עמ’ 34, 230–229.  ↩

  311. במקור, “עס זאָל נישט דערגיין צו לגאָטניקעס”. ליגאָטע – זכות מיוחדת, פְּטוֹר (האַרקאַווי, ווערטערבוך, עמ' 274). לפי הרפורמה בשיטת הגיוס לצבא, שנעשתה בשנת 1874, נדרשו כל נתיני המדינה להתייצב לפני ועדה. לוועדה הייתה סמכות לפטור בנים יחידים או בני עניים מן השירות, אך נראה ששלמה זה לא ידע או לא סמך על כך וכרבים מבני החברה המסורתית ראה ברפורמה החדשה ‘גזרה’ שיש להשתמט ממנה. ראו: סלוצקי, תקנון חובת הצבא, עמ‘ 16–14; קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 94, הערה 8.  ↩

  312. כלומר, כולל סעודות שבת וחג על שולחנה של משפחת הצעיר העשיר.  ↩

  313. מלץ‘ (Malecz) – כ–20 ק"מ מדרום–מזרח לפרוז’נה. ראו: פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה, עמ‘ 271–270. הכוונה, כנראה, לר’ בנימין–זאב הלוי יהלומשטין, שהיה רבה של מלץ‘ עד פטירתו בשנת 1885. מחליפו היה ר’ זלמן–סנדר כהנא–שפירא, קרובו של קוטיק. ראו: פיינשטיין, עיר תהלה, עמ‘ 35; פנקס פרוז’אני, עמ‘ 464; אוצר הרבנים, מס’ 3834; קוטיק, מה שראיתי, עמ' 343, הערה 6.  ↩

  314. ראו: קוטיק, שם, עמ' 341–339.  ↩

  315. במקור, “דריידלעך”, תחבולות ערמה. על פירושי התוספות, ראו: קוטיק, שם, עמ' 126, הערה 115.  ↩

  316. כל אלה הן מסכתות עוקבות בסדר נשים.  ↩

  317. אבות, פרק ב, ה.  ↩

  318. על המתח שבין ‘בקיאות’ ל‘חריפות’ בעולמם של למדנים ליטאים בני אותו הזמן ועל העדפת ה‘בקיאות’ שנחשבה תשתית שבלעדיה אין טעם ל‘חריפות’, ראו: אטקס, ליטא בירושלים, עמ' 46–39.  ↩

  319. כך במקור (על פי משנה סוטה, פרק ז, ח), והכוונה: אתה אחד משלנו.  ↩

  320. על ר‘ ליפא הדיין, שהיה גיס–סבו של קוטיק (ולא דודו), ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ’ 197–196, 201.  ↩

  321. רבות הידיעות על למדנים כאלה, שהיו בעלי כוח זיכרון בלתי רגיל. השוו לידיעה על למדן מווילנה: “אם יגידו לו מלה אחת יאמר הוא איזה מלה תבוא אחר 10, 100, 200 דפים ויותר. אם יגידו לו איזה מלה בסוף העמוד יתאר הוא את מספר הדף על הסדר שבו באה המלה הנזכרת” (המליץ, יד, גיליון 9 [י“ג באלול תרל”ח], עמ' 185; וראו גם להלן).  ↩

  322. המיתוס של תקיעת מחט סיכה בין דפי הגמרא כדרך לבחינת גאונותו של למדן האמור לדעת באילו מילים יינעץ חוד המחט בכל עמוד ועמוד מוכר היטב בפולקלור של יהודי מזרח אירופה. השוו: “בחנו אותי ב‘מחט’, דקרו מחט באחד הדפים ואני ידעתי להגיד מה כתוב במקום שמחט זו הגיעה אליו, עשרה ואפילו עשרים דף אחרי הדף שבו תקעו את המחט; וגם להגיד מה שכתוב בכל הדפים שהמחט עברה ביניהם” (דינור, בעולם ששקע, עמ' 27). ראו גם: הלבני, עלה לא נדף, עמ' 18.  ↩

  323. הכוונה לר‘ רפאל יום–טוב ליפמן היילפרין, מחבר ספר השו"ת ’עונג יום טוב‘ (וילנה תר"ם), שהיה רב ואב"ד בביאליסטוק למן שנת 1859 ועד פטירתו בשנת 1879. ראו: המליץ, טו, גיליון 4 (י“א בשבט תרל”ט), עמ’ 75; הרשברג, פנקס, א, עמ' 170–166.  ↩

  324. מצת האפיקומן נאכלת, כידוע, בסוף סעודת ליל הסדר, לאחר שהסועדים כבר שבעו, אבל אין כל חובה לאכול את המצה עד תומה.  ↩

  325. על המליץ, ראו לעיל בפרק שמיני, הערה 10. קוטיק התכוון, כך נראה, לעיתון אחר, שכן בין מאי 1873 לבין יולי 1878 לא הופיע עיתון המליץ. ראו: גלבוע, לקסיקון, עמ' 157–137.  ↩

  326. על אהרן ציילינגולד, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 300, הערה 4.  ↩

  327. על הגירת יהודים לקייב באותה העת, ראו: שם, עמ‘ 324–323, ובהערות 23, 27. בשנת 1863 גרו בקייב רק כ–3,000 יהודים (לצד כ–97,000 לא–יהודים), ואילו בשנת 1874, שלוש שנים לפני שקוטיק עבר לשם, כבר גרו בה כ–14,000 יהודים (לצד כ–103,000 לא–יהודים). ראו: לעשצינסקי, קייב, עמ’ 49; הַם, קייב, עמ‘ 122; מאיר, יהודי קייב, עמ’ 14–11.  ↩

  328. נהר גדול זה, החוצה את בֶּלָרוּס וצפון אוקראינה מצפון לדרום, שימש עורק תחבורה ומסחר חשוב ועל גדותיו יושבות ערים היסטוריות ובראשן קייב, וערי נמל ותעשייה כמו קרמנצ‘וג (Kremenchug), שנוסדה כבר במאה הט“ז, או יקטרינוסלב (Yekaterinoslav), שנוסדה בשנת 1786 (למן שנת 1926 הוסב שמה לדְנְיֶפְּרוֹפֶּטְרוֹבְסְק). ניקולאיב (Nikolaev), השוכנת על שפך נהר הבּוּג אל הים השחור, נוסדה בשנת 1788 ואף היא הייתה עיר נמל חשובה. למן אמצע המאה הי”ט היו ערים אלה, בייחוד קרמנצ’וג, מרכזים להגירה יהודית מרוסיה הלבנה ומליטא.  ↩

  329. במקור, 'אָבלאַוועס" (ברוסית: облава, מצוד, כיתור, סריקה). על הפשיטות הללו ראו בהרחבה להלן.  ↩

  330. במקור, “אַ ‘רעמעסלענע’ פֿון אַ מלאָכה” (ברוסית: ремесленник, בעל מלאכה, אומן; ביידיש: רעמעסלעניק). קייב הייתה עיר שאסרה על יהודים להתגורר בתחומיה, אך האיסור הלך ונפרץ למן סוף המאה הי"ח. בשנת 1861 הוקצו שתי שכונות למגורי יהודים בעלי רישיון ישיבה. ואולם עד שנת 1917 הוסיפה המשטרה לעצור יהודים בלי רישיון ולגרשם בחזרה לעיירות שבתחום המושב.  ↩

  331. למן שנת 1861 הורשו בעלי הון יהודים שנרשמו בגילדת הסוחרים הראשונה להתגורר בקייב בכל מקום שרצו. ראו: דרבסקי, קיוב, עמ‘ 84; הַם, קייב, עמ’ 122. לגילדה הראשונה נרשמו בעלי הון ששוויו 10,000 רובל לפחות, ובתמורה נהנו בדרך כלל מזכות תנועה ומסחר חופשיים בכל רחבי רוסיה.  ↩

  332. בשנים 1913–1911 נערך בקייב משפט בּייליס, ובמהלכו הורגשה תסיסה אנטישמית בעיר (ראו גם: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 323, הערה 26). פשיטות המשטרה, בייחוד בקייב, נזכרות הרבה ביצירות ספרותיות בנות הזמן, כגון בכתבי שלום עליכם. ראו, למשל: שלום עליכם, מהתלת הדם, א, עמ‘ 69–54; הנ"ל, מנחם–מנדל, עמ’ 73–72; הנ"ל, מן היריד, עמ' 262–261.  ↩

  333. במקור, “רוקט מען עפּעס אין יד אַרײַן”. מילולית, נותנים משהו [=שוחד] ביד. ראו: גרויסער ווערטערבוך, ד, עמ' 2235.  ↩

  334. במקור, “איבערצופּעקלען מיך”. צירוף שמשמעו לארוז ולהעביר אותי ממקום למקום.  ↩

  335. במקור, “סטראַכירונגס–געלט”. ראו: ריבקינד, ייִדישע געלט, עמ' 179.  ↩

  336. הכוונה היא לתחילת השנה האזרחית, ככל הנראה 1877.  ↩

  337. בקוברין היו לקוטיק קרובי משפחה. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 346–342.  ↩

  338. האכסניה הייתה, מן הסתם, בשכונת פּוֹדוֹל (Podil; Podol) הסמוכה לשפת הדנייפר, שבה התגוררו רוב יהודי קייב.  ↩

  339. משה ויינשטיין (1910–1825) ובנו יצחק היו מעשירי קייב ומראשי המשכילים בעיר. על משה, ראו: מכתבי מאפו, עמ‘ 236, 243; **המליץ, י“ח באב תרכ”ט, עמ’ 191. פשיטת הרגל הייתה בחודש מרס 1876. ראו: קייבליאנין, 23 במרס 1876, גיליון 36, עמ' 1. אני מודה לנתן מאיר על ההפניה**.  ↩

  340. במקור, “האָט מיך ‘גענומען אין די הענט אַרײַן’”, כלומר ‘לקח אותי בידיים’.  ↩

  341. בראש חסידות זו עמד באותה העת ר‘ אהרן פרלוב השני (1872–1802) ומרכזה היה בסְטוֹלין (56 ק"מ מדרום–מזרח לפינסק). אהרן ציילינגולד, גיסו של קוטיק, ’היה חסיד קארלין שרוף' (קוטיק, מה שראיתי, עמ' 300, 329).  ↩

  342. במקור, “פּריסטאַוו” (ברוסית: пристав), מפקח משטרה הממונה על אזור קטן. ראו: מילון מונחים רוסיים, עמ' 106.  ↩

  343. תבשיל מתוק של ירקות (בעיקר גזר) או פירות שנהגו לאוכלו בלילות שבת וחג. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 258, הערה 18.  ↩

  344. פשיטות כאלה נערכו בקייב כמעט בכל ערב, ובייחוד בלילות שבת וחגים. תיאור מפורט של מצוד שלח בשנת 1872 יהודה–לייב לוין, שהיה פקיד בבית החרושת של ברודסקי, אל הסופר י“ל גורדון בפטרבורג: ”בכל לילה ולילה ישוטטו פקידים ושוטרים, יבואו אל הבתים וירגיזו יושביהם, יעירום משנתם ויוציאום ממטותיהם, ותהי צעקה גדולה: יללת נשים וזעקת ילדים עם אנקת אנשים הרועדים כעלה נדף“ (מכתב מיהל"ל, עמ' 195). כעבור שנה כתב אברהם דוב גוטלובר שביקר בקייב: ”כי שם ציווה אלוהים את הקללה, אין שלום על ישראל, בכל חוצות אנקת אומללים מגורשים מן גו, והשוטרים אצים לסחבם לבתי הכלאים על כי עברו חוק לשבת בקיוב אשר לא כדת, כי מלחמה לישראל בקיוב מדור דור" (גוטלובר, זכרונות ומסעות, ב, עמ' 189). ראו גם: דרבסקי, קיוב, עמ' 80 ובפרק הבא, הערה 17.  ↩

  345. הכוונה, מן הסתם, לאילי הממון היהודים כמו ברודסקי או רוזנברג, שהתגוררו בקייב.  ↩

  346. לתיאור חוויותיו של ‘תפוס’, ראו: פרידמן, ספר הזכרונות, עמ' 331–330.  ↩

  347. קוטיק רומז לפוגרום בקייב, בשנת 1881, שיתואר להלן בפרק עשרים וחמישה.  ↩

  348. במקור, “באַקאַליי” (ברוסית: бакалея). חנויות אלה מכרו בעיקר פירות יבשים ותבלינים.  ↩

  349. שיטפונות נהר היו תופעה מוכרת בקייב, בייחוד ברובעים פּוֹדוֹל ופּלוֹסקיה (Ploskaia), שנבנו במורדות העיר וסמוך לגדה המערבית של הדנייפר, שרבים מתושביהם היו יהודים. בשנת 1874 גרו בפודול כ–14,500 איש ובפלוסקיה יותר מ–20,000 (הַם, קייב, עמ' 26).  ↩

  350. בחודש אפריל 1877 עלה הדנייפר על גדותיו ומימיו הציפו את העיר וגרמו נזקים רבים.  ↩

  351. במקור, “לאָקשנברעטער”, קרשים שעליהם היו מכינים אטריות.  ↩

  352. אלו הם אברהם–הירש, מרדכי ותינוק נוסף שאין אנו יודעים עליו מאומה. מוזר הדבר שהבת, שנולדה במקרובצי בשנת 1870 או 1871 (ראו לעיל בפרק השביעי, הערה 1), אינה נזכרת כלל.  ↩

  353. חנות זו שכנה במורד רחוב אנדרייבסקי. ראו להלן, הערה 15.  ↩

  354. במקור, “אַ נעכטיקער טאָג”. ביטוי שמשמעו, לא היו דברים מעולם.  ↩

  355. במקור, “זשיד פּראָקלאַטי” (ברוסית: жид проклятый).  ↩

  356. במקור, “מאַסלינעס”. בתנאי האקלים של מזרח אירופה לא גדלו עצי זית, וברור שמדובר בזיתים מיובאים, מן הסתם מארצות האימפריה העות'מאנית.  ↩

  357. על מחירי השכרת הדירות בשכונותיה של קייב באותן שנים, ראו: הַם, קייב, עמ' 49.  ↩

  358. כינוי שהוענק לוורשה, כנראה במאה הי"ט.  ↩

  359. קוטיק הגיע לקייב בראשית שנת 1877 ועזבה באוגוסט 1881. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 25–23; קוטיק, דאָס לעבן, עמ’ 25–24.  ↩

  360. קוטיק היה רגיש מאוד לבעיות החברתיות והכלכליות הקשורות בשכר הדירה הגבוה שהיה נהוג בוורשה ואף הדפיס חוברת מיוחדת בעניין זה. ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 31, 391 (מס' 9).  ↩

  361. לא מצאתי מידע עליו חוץ מרישומו כיהודה–לייב שפירא מקייב, שחתם מראש על ספרו של דוד קאסל, קורות עם ישרון ותולדות ספרותו, וילנה תרמ"ו, עמ' 613.  ↩

  362. במקור, “אויף אַנדרייעווסקי ספּוסק”. מורד (ברוסית: спуск) אנדרייבסקי, שראשיתו בכנסיית אנדרי הקדוש וסופו ברובע פודול, היה (ועודנו) מרחובותיה היפים של קייב. קוטיק התגורר, כנראה, באחת מסמטאותיו הקטנות של הרחוב, שנקרא היום באוקראינית: Andriyivsky uzviz. ראו גם בזיכרונות בנו אברהם, להלן בנספח א.  ↩

  363. במקור, “עטאַפּ” (ברוסית: этап). מסע ברגל של קבוצת אסירים המובלים לבית הכלא או לגירוש. לתיאור מצעד כזה ראו: שלום עליכם, מלה כנגד מלה, עמ' 178–151.  ↩

  364. השוו לזיכרונות המטיף צבי מאסליאנסקי, שביקר בקייב בראשית שנות השמונים: “כשבאתי העירה נעשיתי תיכף עד ראיה לאותו ה‘ציד’, ציד אדם הידוע. גדוד של שוטרים וחרבות שלופות בידיהם הובילו מחנה של יהודים, אנשים ונשים, זקנים ונערים, אשר נתפשו בלילה מבלי היות תעודת ישיבה בידם. חזיון זה עשה עלי רושם מדכא, ושלא מדעתי קראתי במר נפשי: הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל” (מאסליאנסקי, זכרונות, עמ' 41);  ↩

  365. במקור, “סטאַרשי גאָראָדאָוואָי” (ברוסית: старший городовой).  ↩

  366. אכן, הפריסטב מיכאילוב (Mikhailov) נודע בקייב של שנות השמונים כמי שאינו מהסס לקחת שוחד מיהודים ומנוצרים, וסופו שהובא למשפט. ראו: הַם, קייב, עמ' 128, ולהלן, בפרק הבא.  ↩

  367. זה הבנקאי חיים יהושע–השל (העשי) רוזנברג, שאשתו אֵלְקֶה, הייתה אחות הברון יוסף–יוזל גינצבורג. בתם חנה נישאה לברון נפתלי–הוֹרַץ גינצבורג (בנו של יוסף–יוזל). ראו: מגיד, משפחת גינצבורג, עמ' 80–79,  ↩

    1. על משפחת גינצבורג, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 198, הערה 1.
  368. קרשצ‘טיק (Kreshchatik), “היפה שברחובות קייב” (שלום עליכם, מן היריד, עמ' 270), הייתה (ועודנה) שדרה מודרנית במעלה העיר קייב, גדושה גנים, מבני ציבור וחנויות. ראו: הַם, קייב, עמ’ 32–31.  ↩

  369. על בית התמחוי שייסדה הגברת רוזנברג בפודול בשנת 1869, ראו: המליץ, טו, גיליון 33 (ל' באב תרל"ט), עמ‘ 671; שם, גיליון 37 (כ“ח באלול תרל”ט), עמ’ 755–753. אשה זו גם עמדה בראש אגודת הנשים העבריות בבית החולים הצבאי בקייב, ובזכות טיפולן המסור בפצועי המלחמה בבלקן זכתה לקבל מן הקיסרית אות כבוד של ‘הצלב האדום’. ראו: שם, גיליון 21 (ה' בסיון תרל"ט), עמ' 403.  ↩

  370. על המיליונר ישראל ברודסקי (1888–1823) ובני משפחתו, שבבעלותם היו טחנות קמח ובתי חרושת לסוכר הגדולים ביותר ברוסיה, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ' 324, הערה 28.  ↩

  371. משה–יצחק לוין (1872–1802) לא הגיע כלל לקייב, ותיאורו של קוטיק להלן מתייחס לפעילותו הפילנטרופית בקארלין ולא בקייב. הוא היה בנו של הגביר ר‘ שאול לוין מקארלין (נפטר 1834), ומשפחתו ושלוחותיה (משפחת לוריא) היו בני העילית הכלכלית של יהודי רוסיה הלבנה. ראו: רבינוביץ, רוטשילדים; הנ"ל, ר’ גד–אשר; נדב, פינסק, עמ' 206–205, 215–211, 230, 245. בהספד שפרסם עליו הסופר שמ"ר נמסר כי פיזר בחייו יותר ממיליון רובל לצדקה (שמ"ר, זעקה מפינסק, עמ' 79).  ↩

  372. נראה שקוטיק התכוון לשאול (ששמו נשתבש כאן לשמואל), נכדו של משה–יצחק לוין. למשה–יצחק היו ארבעה בנים – מאיר, העשע, שלמה וזלמן – ואף לא אחד ששמו שמואל (קרמן, מײַנע זכרונות, עמ' 6). מאיר, שנודע כעשיר מופלג וכתלמיד חכם, היה היחיד מבניו שהגיע לקייב (1877) וגם נפטר בה (1890). שאול היה בנו היחיד. ראו: ינובסקי, תולדות הרמ“ה; קרמן, שם, עמ‘ 12–11; רבינוביץ, רוטשילדים, עמ’ 256–255; הנ”ל, גבירי פינסק, עמ‘ 414–412. בזיכרונות צ’מרינסקי (עיירתי מוטלה, עמ' 186–185) תואר בלעג שייצ‘ה–שאול לוין, שהיגר מפינסק לקייב וסופו שהתרושש. צ’מרינסקי, כך נראה, עירב בדמות זו את מאיר ואת בנו שאול ועשאם אחד. ראו: רבינוביץ, גבירי פינסק, עמ' 414.  ↩

  373. על תלמוד–תורה, המוסד הקהילתי ששימש לחינוך יתומים ובני עניים, ראו: קוטיק, מה שראיתי, עמ‘ 119 (הערה 83), 136–135. על התלמוד–תורה בקארלין, שנוסד בכספי משפחת לוין, ראו: נדב, פינסק, עמ’ 273–270.  ↩

  374. בתחום זה, הקמת תלמודי–תורה והענקת חינוך מקצועי לילדי עניים, הצטיין דווקא בן משפחה אחר, ר‘ גד–אשר לוין מפינסק (1877–1816). בשנות השישים של המאה הי"ט הודיע בעירו, כי יממן הוצאות לימוד לכל מי שירצה ללמוד מלאכה. בכל שנה אסף עד שלושים וחמישה יתומים ומימן להם הכשרה מקצועית ושכר מלמדים ודאג באופן אישי להלבשתם ולמזונם. נערים אלו, שכונו ’גאָדיעס פּאָלק‘ (הגדוד של גד), התייחסו אליו כאל אביהם והיו נאמנים לו עד מאוד. ראו: שמ"ר, זעקה מפינסק, עמ’ 81; קרמן, מײַנע זכרונות, עמ‘ 6–1, 21–15; אליאסברג, בית לוריה, עמ’ 183–182; רבינוביץ, ר‘ גד–אשר, עמ’ 188–187. אפשר להניח שקוטיק בלבל בין השניים.  ↩

  375. בהספד שפורסם לאחר מותו תוארו הדברים בצורה שונה: ‘בכל יום ויום בבואו בבוקר לבית תפלתו הייתה דרכו תמיד להתעטף בטליתו ולהניח מגבעתו על שלחנו, וכל איש מצוק ומר נפש הגיש עצומותיו ובקשותיו, כתובות על פיסת נייר לתוך הכובע. ואחרי אשר השלים הנדיב הנפלא הזה את תפלתו, שם את כובעו זה על ראשו ומכל משמר שמר לבל יפול מן הפתקאות אחד ארצה, וימהר ללכת לביתו. וחיכו לא טעם מאומה עד אשר כלה לקרות את כל המכתבים ולמלאות משאלות כל דורשי עזרתו’ (שמ"ר, שם, עמ' 79). לתיאור אחר של הגשת הבקשות בבית המדרש של משה–יצחק, שהגיעה לשיאה בין פורים לפסח, ראו: קרמן, מײַנע זכרונות, עמ' 9–7.  ↩

  376. במקור, “נישקשה, מײַן פֿאָלק וועט מיר העלפֿן”. קוטיק, שכאמור החליף בין גד–אשר לוין ובין משה–יצחק לוין, שיבש, כנראה, גם כאן, ובמקור אמר האיש “מײַן פּאָלק”, כלומר הגדוד שלי, כפי שבאמת כונו בפינסק הנערים היתומים שר' גד–אשר עזר להם (ראו לעיל, הערה 27).  ↩

  377. במקור, “אָן אַ קהילה, אָן אַ כּולל”. העדפתי את המונח ‘עדה’ או ‘חברותא’ (להלן) על פני ‘כולל’, שכן זה האחרון התייחד בעברית לאנשי היישוב הישן בארץ ישראל, שהיו מאורגנים על בסיס עיר או ארץ המוצא לצורך קבלת כספי ה‘חלוקה’.  ↩

  378. על האמונה במופתים שהרבי מחולל, ראו: אסף, דרך המלכות, עמ' 359–355.  ↩

  379. במקור, “טאָטערן”. טטארים, בני שבטים טורקיים–מונגוליים, שכּוּנוּ גם ‘קדרים’ וזוהו בקרב יהודי מזרח אירופה עם קוסמים, מנחשים ומכשפים, שעוסקים גם ברפואה עממית.  ↩

  380. במקור, “אָווטשאַרעס” (בפולנית: owca; ברוסית: овца – כִּבְשָׂה). ייתכן שהכוונה לפעולה מאגית הקשורה בניחוש העתיד באמצעות קריאה בעור כבש או באיברים פנימיים. על אמונה ברועים כבעלי סגולות, ראו: טרונק, פולין, עמ' 28.  ↩

  381. במקור, “שייגעצל”. כינוי שיוחד לנער גוי (שֶׁקֶץ).  ↩

  382. תופעה זו, של שוטים ‘קדושים’ שהתפרסמו כמחוללי ניסים ובעלי יכולת ריפוי אף שהם עצמם חולניים וזקוקים לרפואה, ידועה במיוחד ברוסיה. ראו בספרה רב התובנות של תומפסון, השוטה הקדוש.  ↩

  383. בכרך הראשון של זיכרונותיו סיפר קוטיק כיצד סייע לדודו, רבה של קאמניץ, שנעשה ‘בעל מופת’ (מה שראיתי, עמ' 319–318). על סיפורי הכשפים של לייבקה השמש, ראו: שם, עמ' 209–208, 264.  ↩

  384. על פי המסורת היהודית, בבית דינו של הקדוש–ברוך–הוא נידונים העולם הזה וברואיו, ולפניו באה נשמת כל אדם לאחר מותו כדי שייגזר דינה. מסורת חסידית גורסת, כי שלושה בתי דין יש ‘למעלה’: האחד מורכב ממלאכים, השני מצדיקים שנפטרו והשלישי מצדיקים שעדיין חיים בעולם הזה. ראו: אבן, בחצר פנימה, ב, עמ' 75–74.  ↩

  385. על מלחמת רוסיה וטורקיה, שפרצה באפריל 1877, ראו להלן בפרק עשרים. מושל קייב הנזכר כאן הוא, כנראה, הנסיך אלכסנדר דוֹנְדוּקוֹב–קורסקוב (Aleksander Dondukov–Korsakov), שהי