מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האוצר בהר נפוליאון

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

בשעה שמשלושת הדקלים צמוקי הגזע וקמולי הצמרת מתחילים להתפצל צללי צללים על פני משטח החול, המשתפע ויורד אל הגוש האפלולי של הפרדסים, המגרשים בקעה המשתרעת מעבר לפסי המסילה, שקטר בודד, מעין טייל בין ערביים, משוטט עליהם אילך ואילך, חשאי, תפוס הרהורים, תוך שפולט מפרק לפרק סילון של פיח אל הוורוד הקלוש ששמש רחוקה שיירה בשמים – בשעה זו רואה אני את דמותו של סבא אלכסנדר מגששת בין הצריפים, שנתגובבו בערבוביה ומכוח עצמם בתוך פרוור זה. לאחר שהוא משתהה אצל צרור האיקליפטוסים, המאוושים בעליצות במבואו של הפרוור כאילו בישרו להלך חורש יפה אילנות, ולא מרחב חול של צוהב קלוי, הופך סבא אלכסנדר את פניו כלפי האופק, שרוכסי גבעות משתרטטים בו בקונטורות סגולות, מניף את מקלו לעומת הגבעות, מתווה בו קווים הנדסיים משונים, מנענע בראשו, עוקר לבסוף ממקומו, וגורר את רגליו למרפסת הצריף שבה אני יושב וממתין לו.

הקטר שהתשוטט כל אותה שעת דמדומים על פסי המסילה, כבד הגות ומכונס בתוך עצמו, נתבהל פתאום מאימת הדממה, והתחיל לדחוק מתוך ישותו הפלדית צפירות ממושכות, צורמניות, שהחרידו את שלוות הלילה הממשמשת ובאה.

״הוא מתגרה בי, השטן…״ – רטן סבא אלכסנדר כשמסיר את תרמילו ומשעין את מקלו, מקל לימון מסוקס, אל הקיר – ״במתכוון הוא משוטט כאן… למרחקים הוא קורא לי, למרחקים… אבל לא אלך עוד, לא…״

הוא נשתפל על כיסא, מיתה את רגליו הארוכות, רגליים של נווד, הניח על השולחן את ידיו המפויחות ושהה כך, רכון ועייף.

״אין מניחים לי לשבת קצת בשלווה,״ נהם כשעיניו נוהות אחרי הקטר, שהפליג בינתיים בתלותו בחלל צפירות קטועות, שחלחלו בהן הדי הדים של שאון מרחקים.

פנס חשמל שנדלק הסיט לתוך החושך את שלושת הדקלים, את גוש הפרדסים, ושפך אור חיוור על כפות עצי הבננות הלופפות את קירותיהם של הצריפים המגובבים. ולאורו של פנס זה ראיתי את החיוך הדווי שפשט בפניו של סבא אלכסנדר, חיוך שבצבץ בקושי מהפיח שכיסה את כל הגבשושיות של קלסתר זה.

כששאלתיו יום אחד:

״סבא אלכסנדר, מהיכן פיח זה שאין למים שליטה עליו?…״

״מהיכן?…״ ענה לי בנהימה זעפנית, ״מהיכן, אתה שואל, כלום יודע אני?… אולי ממכרות פחם, אולי ממכרות יהלומים, ואולי מעשנה של ניו יורק, כלום יודע אני?… העיקר שאני מפויח…״

הוא דלה מכיסו מקטרת מפוחמת, מכורסמת בשוליה, דחס בה טבק באצבעותיו הקטומות, הציתה והסתגר בתוך שתיקה. מורגל הייתי בשתיקותיו של זקן תימהוני זה, וכשהייתי מבקש לפענחן, היה שולף מפיו קנה מקטרתו ומנופף בו לעומתי, כמזכירני את התנאים שהתנה עמי שעה שנתרצה להשכיר לי חדר בצריפו:

״ראשית, בחור, אל תבקש לחקור במופלאות ובסתומות של חיי סבא אלכסנדר… שנית, אסור לך לגדל כאן כלבים או יונים… שלישית, אסור לך להחזיק כאן רדיו או שעון מעורר…״

וכשביקשתי לדעת טעמם של איסורים אלה, הזקיף ברוגזה את ראשו המרופד קרזולי שער אפורים ומפויחים, ונעץ בי את עיניו הכחולות שאף הן מפויחות היו:

״טעמם כמוס עמי, בחור… אבל אין אתה חייב ליטול על עצמך גזרות שלא תוכל לעמוד בהן… הצריפים מרובים כאן. אדרבה, בחר לך דירה נאה יותר…״

אך דווקא צריפו, שעמד בשולי הפרוור ובמחיצתם של שלושה דקלים שנשתיירו אולי מנאות מדבר, הרחק מההמולה הצעקנית שהתאבכה ועלתה כאבק מתוך גיבוב הבקתות הטלואות, קסם לי מאוד.

״ומה כן מותר, סבא אלכסנדר?״ שאלתי בעניוות.

הוא קימט את מצחו המרופט.

״מותר לך, בחור, לאכול כאוות נפשך מתאני השקמה הזו,״ ענה והראה על אילן רב-סרעפות, שהפיץ על סביבו משבי ריחות דבשיים, ״תאנים אלה הן, דרך אגב, קניינו של אברהם אבינו… וגם מותר לך, בחור, לאלף חמור או תרנגול שישמש לך שעון מעורר…״

כבשתי את חיוכי, וקיבלתי על עצמי את גזרותיו של בעל הצריף.

יום אחד, משחזר משיטוטיו, שאלני מיד משהצית את מקטרתו: ״שמא יודע אתה היכן אפשר לקנות גמל צחור?״

״לשם מה לך גמל, וצחור דווקא, סבא אלכסנדר?״

ראיתי שהכעס מפעפע בו, שכן לפת באגרופו את מקטרתו, והטיח בפני את עשנה הסמיך:

״לשם מה אתה שואל? הרי אמרתי לך שלא תחקור במופלא שבסבא אלכסנדר!… שמא יש בדעתי להיכנס לרחובותיה של תל אביב רכוב על גמל צחור, ולדקלם מעל דבשתו את שיריו של וולט ויטמן…״ אך מניה וביה תפס נימה פייסנית ושדלנית:

״אולי תרד עמי לעירו של אברהם אבינו?… בטוחני כי בשוק של בדוויי הנגב אפשר יהיה לקנות גמל צחור…״

הוא עישן עתה מתוך ניחותא, כאילו ביקש להניח לי שהות לשיקול דעת, אבל משלא נסתברה לו שתיקתי, עשה בידו תנועת ייאוש.

״רואה אני, בחור, שלא תתלווה אלי… או שאינך בעל דמיון, או שהנך עצלן… אין אתה מגזעו של סבא אלכסנדר…״

לילה אחד, סמוך לאשמורת הבוקר, ננערתי משנתי על-ידי גירוד בדלת חדרי. לומר שזה תן סהרורי שנתעה לכאן? אך זה לא היה תן. זה היה סבא אלכסנדר, שנדחק פנימה כשעל חזהו, כעל חזה אמודאי, פנס דלוק. ״אתה יודע, בחור, היכן הר נפולאון?…״

שפשפתי את עיני. אופל כחול אפף את הכול ולא שיקף כלום. ״למה לך הר נפולאון בשעה זו?״

דבלולי גבותיו ריטטו מעל עיניו המפויחות, שבהן דלקה אותה אש הדולקת בעיניהם של אסטרולוגים והרפתקנים.

״הראה לי את הדרך להר זה…״ אמר בקול שכאב רב חלחל בו. רמזתי בידי רמיזה סתמית כלפי הגבעות המובלעות באופק. הוא הניד ראשו ניד אילם, נטל עצמו ויצא בכיפוף גב. צעדיו הכבדים, העיקשים, של איש דרכים ותיק, ניטשטשו קמעה-קמעה בחושך המתקלש והולך. למחרת הביא עמו את צללי הערב הראשונים ואבני שחם אחדות בתרמילו. רצוץ ומדוכא מעייפות צנח על כיסא, כשידיו הארוכות תלויות רשולות לצדדין. כדי לחלצו מעייפות זו, שאלתיו:

״מצאת את ההר?…״

הוא תלה בי עיניים צרובות, שפלטו את כל להט השמש ואבק הדרכים שהן ספגו אותו יום.

״כן, מצאתי את ההר,״ ענה בריטון, ״אבל סגור ומסוגר… בונפרטה היה אמנם אסטרטגוס גאוני אבל גם שוטה גאוני – שני הפכים בנושא אחד. כן, בחור…״

הצית את מקטרתו, פלט נשיפות עשן עצבניות ורקע ברגלו: ״אבל אני אפתח את ההר הזה…״

שלא מדעת משכתי בכתפי, ושלא מדעת שאלתי:

״אבל לצורך מה, סבא אלכסנדר, וכי מה טמון בו?״

שאלה תמימה זו העלתה גיחוך על שפתיו, גיחוך שהפיג קצת את עצבנותו:

״מה טמון בו בהר זה?… מי יודע, בחור, מי יודע?… שמא תכשיטיה של מלכת שבא, שמא אוצרו של הארון אל-ראשיד, שמא פמוטות הנחושת של איזו צדקת אלמונית, ושמא קונטרס שירים של איזה פייטן גאוני שדורו לא הודה בו… מי יודע, בחור, מי יודע?…״

נזדקף, דמם רגע, הסב ראשו לכאן ולכאן, ושיגר מבטים חשדניים כלפי השקמה: שמא מקננת בין עפאיה איזו דוכיפת שתצותת לסודו; כלפי העיר המנצנצת – שמא מזדקרות מבתי הקפה שלה אוזניים אורבות של ספסרים. הוא הגחין אלי את ראשו המחודד ואמר בקול לוחש:

״חייב אני לנהוג זהירות כפולה ומכופלת… כי הם עלולים לשדוד ממני גם את האוצר הזה… המון עכברושים הלובשים כל מיני צורות מתרוצצים בארץ זו… ואני ברוב תומתי האמן האמנתי…״

נהימת נכאים נתמלטה מפיו. הוא שילב ידיו מאחרי גבו והתהלך אילך ואילך כשמסיח את מרירותו בשלווה שלאחר ייאוש:

״הון קורה הבאתי לכאן, בחור, קפצו עליו הספסרים הללו אותו, ואלמלא נתרחש לי נס, לא היתה משתיירת לי גם בקתה עלובה זו…״ נשתפל לאטו על כיסא, נטל את מקטרתו הכבויה, והרמה לי שאתקרב אליו:

״הווה זהיר מאוד, בחור. שמא יש לך נכסי דלא ניידי או דניידי – כגון חורבות עתיקות, תמונות מימי הביניים, מטבעות או עששיות חרס מתקופת הבית השני – הם עלולים לשדוד ממך הכול, עכברושים אלה…״

ומשך מלבו אנחה שריטטה באווירו העומד של הלילה הקיצי. ולאחר שחזר והצית את מקטרתו במתינות רבה כדי להניח לדעתו שתתיישב עליו:

״ואשר לאוצר שבאותו הר – אף הגה קל שבקלים, בחור! לא לעוף השמים, ועל אחת כמה וכמה לא לבן אדם… אלא כדי להגיע לאוצר זה דרושים לי שני דברים…״

״כלומר?״

״כלומר גמל צחור ומפתח…״

אשר למפתח – לא יצאו ימים אחדים והוא הביא בתרמילו מפתח מידות מעוקם, כפול שיניים, מכוסה קשקשי חלודה, שנגנב מן הסתם ממנעולה של טירת כשפים או ממנעולו של מבצר מימי הביניים. מדבריו המקוטעים למדתי שהוא קנה חפץ זה בשוק הגרוטאות שביפו מידי יהודי כורדי, ובכסף של כלום… לדעתו, ניחש סוחר הגרוטאות מה שהוא אומר לעשות בקמע זה, אלא ששתק…

לבו היה בדוח עליו אותו יום, שכן לאגדה שריקם לעצמו שיתף יהודי הררי זקן, שהיה בכפרו ספק רועה עזים ספק לוחש לחשים.

״אתה רואה, בחור,״ אמר כשנוטל מהשולחן את מפתח הקסמים המוחלד, ״בזה אפתח את ההר… אלא שעתה דרוש לי עוד גמל צחור…״

והוא תלה את עיניו בשלושת הדקלים הדמומים. כששאלתיו בדרך עקיפין מניין לו שדווקא בהר נפולאון טמון אוצר – ענה לי בחיוך עקיפין: ״שאול אשאל את השקמה העומדת כאן מדורי דורות ואוגרת חוכמה מכל עוברי האורח הנחים בצלה, שאול אשאל את התנים, פייטנים נוגים אלה, שאינם מייללים סתם אל הירח.״

יום אחד, עם שקיעת החמה, חזר סבא אלכסנדר רכוב על דבשתו של גמל לבן, כשהקטר הטייל אץ לפניו על פסי המסילה ומבשר את בואו בצפירות מוקיוניות. כשהבהמה רבצה תחתיה, וסבא אלכסנדר צנח הימנה, פלט ריטון מסבך שפמו:

״רימו אותי… מכרו לי גמל עיוור בשתי עיניו…״

אז ראיתי שהבהמה משרבבת צווארה ומגששת לכאן ולכאן כתוהה על הנוף לתוכו נקלעה.

סבא אלכסנדר שרוי היה בדכדוך; שאיזה בדווי מתקופתו של לוט יוליך שולל אותו, שקנה מצאצאי האצטקים שברוכסי האנדים את פסילי אליליהם תמורת חפיסות מחטים וצעצועי פח, ונתנם שי לבית הנכות העירוני של ניו יורק!

בינתיים ביער הגמל הסומא את כל שלכת התאנים שהשקמה השירה סחור-סחור לעצמה. ומאחר שסבא אלכסנדר סגור ומסוגר היה בדיכאונו, נצנץ בי רעיון:

״שמא ביקש אותו בדווי אלמוני להרמיזך שגמל סגי נהור זה הוא-הוא שיוליכך למערת האוצר שבאותו הר?״.״

שימט הזקן מפיו את קנה מקטרתו, שסליל עשן קלוש התאבך ממנה, ותפסני בדש חולצתי:

״מה אמרת, בחור! שגמל עיוור זה הוא מורה הדרך הנכון?״

הוא אסף את ידו הגרומה, ושעה ארוכה ישב מוכה תדהמה, כשכוסס את דבלולי שפמו. לבסוף הזקיף ראשו, תלה בי את עיניו המפויחות, ובקול שנשמעו בו תרעומת ותהייה:

״ראשית, אתה יודע דבר זה ושותק… שנית, הסבור אתה שיש ממש בסברה זו?…״

משכתי בכתפי:

״הואיל ומן הנמנע הוא לשאול עניין זה את הבדווי האלמוני, מן הראוי היה שנשאל את הגמל הזה עצמו,״ רמזתי על הבהמה המדובשת, שרבצה תחת השקמה וגיששה בעיניה הסומות אילך ואילך.

חיוך דווי נצטלק במסכת פניו. חיוך של מי שמורגל לראות את הזיותיו משטות בו, שכן אמר:

״אמרת, בחור, דבר שלכאורה אין בו היגיון, ואף על פי כן יש בו היגיון. לפיכך, מחר עם שחר, יוצא אני לאותו הר, רכוב על גמל סגי נהור זה. שמא הוא בכל זאת מורה הדרך הנכון…״

לבי אמר לי שעתיד אני לקפח אוצר, שנטמן באחת הגבעות שבאופק על ידי איזה פייטן כפון ולסטים, שקנה לו שביתה בנשמתו של סבא אלכסנדר, לכן רציתי לדעת כיצד נתגלגל הוא, גלגולו של אותו פייטן, לתוך נופו של האוצר, נוף ההולמו להפליא כל כך!

פשוט בתכלית הפשטות: בניו הם שהורידוהו לאחת האוניות ההולכות לכאן, לפי שלא רצו שהוא יקרא בפרהסיה לניו יורק נינווה, ושיתנבא לחורבנה בכיכרותיה ומעל גורדי שחקיה. צחוק דק נידרדר מפיו:

״אין הם, החייטוטים שנתעשרו ועלו לגדולה, רוצים באבא תנ״כי! לפיכך אני כאן, בחור, כאן בצלה של שקמה זו הפורשת שלווה כסבתא טובה וחכמה…״

האוזן שמעה יפה את נשירתן העמומה של התאנים המסוטפות שהפיצו ניחוח דבוש בחללו של ליל קיץ זה.

״ואף על פי כן קפץ עליך רוגזו של אוצר זה?״

באורו הסירי של הפנס ראיתי שעווית עיקמה פניו, וידיו המגוידות נתכווצו וניקשו על גבי השולחן.

״כן, אין מניחים לי לשבת בשלווה… פעם זה רוגזן של רכבות המושכות אותי להרים לא נודעים, לערים לא נודעות; פעם זה רוגזן של אוניות המפליגות כביכול לארצות פלאים; פעם זה רוגזם של גורדי שחקים המנמיכים את השמים; פעם זה רוגזם של עכברושים האוגרים ממון, ממון, ממון; והפעם ביקשתי סוף-סוף לשבת בשלווה בצלה של סבתאשקמה זו ולהקשיב לסיפורי המעשיות שהיא אגרה במשך דורות מעוברי אורח, והנה קפץ עלי רוגזו של אוצר זה שאיזה פייטן שוטה טמן באיזה הר…״

ותוך שאני תוהה על קלסתר פניו, שהאפלולית עשתו מסכה חתומה, מכוירת בליטות וזיזים:

״אבל לשם מה לך אוצר זה, סבא אלכסנדר?״

שעה ארוכה ישב מסוגר בתוך שתיקה כשמוצץ את קנה מקטרתו, שאשה הגיהה את עיניו מפרק לפרק. עטלפים הגיחו מבין ענפי השקמה, התעופפו סחור-סחור לה והעמיקו באוושתם את הדממה, ששאונה של העיר ליחכה כלחך הים מרחב של חול.

״בחור, שאלה משונה שאלת!״ קרע פתאום קולו הזעפני של סבא אלכסנדר את הדממה שעטלפים אורגים אותה, ״שמא יש בדעתי לטעת דקלים נאים לאורך חופיה של ארץ זו כדי שהבאים בגבולותיה יראו מיד את הודה ואת זיווה; או שמא יש בדעתי לטעת עצי פרי לאורך הדרכים כדי שהמהלכים בדרכים בימות החמה יוכלו לפוש בצלם של העצים ולהשיב את הנפש בפריים הטוב; או שמא יש בדעתי להקים הווילאות מקלט לפייטנים, ולכיוצא בהם בטלנים, כדי שלא יהיו אנוסים כאותם האיסיים לברוח למדבר יהודה מחמת צחנתם של הספסרים, וכיוצא בהם יצורים בזויים, שלסטמו אותי ושעתידים ללסטם כאן כל חן של בטלנות וכל נוי של פיט… בחור, שאלות משונות אתה שואל!…״

הרגש הרגשתי שחיוך מצטלק בפני. העברתי את ידי על חיוך מצולק זה וחשתי כעין צריבה. שתיקה אחרונה וארוכה שתקנו יחדיו אותו לילה מול שלושת הדקלים שכוחי הזמן, מול פסי המסילה שמשכו את המרחק לכאן ולכאן, מול התנים שייללו לחן ישן נושן.

צפירתו הצוהלת של קטר, ששש מעשה סוס לקדם את פני השחר, העירתני משנתי והוליכתני אל החלון שבעד כחולו, שכבר החל להתקלש, ראיתי את סבא אלכסנדר יוצא לאטו מפתחו של הצריף, ודמותו הגרומה, המדובללת, הזכירה אותה שעה דמות אחרת, אבירית ושכוחה. משהגיע אל הגמל שרבץ תחת השקמה, נשתפל על דבשתו. ובהניפו את מפתח המידות החלוד שקנה מיהודי כורדי לוחש לחשים, כדרך שהניף בשעתו את חניתו אותו איש מלה-מנשה, דפק בגמל שנזדקף קוממיות על רגליו, ושניהם, שני צללים סומים, הפליגו באור היום המפציע ועולה על ישימון של חול וסלעים, שלטאות כרכרו בו.

דבר, 9.10.63

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

דר. יוֹסֵף אַלְפַסִי

מאת מרדכי דוד ברנדשטטר (פרוזה)

א.

שבת היום לה' בק"ק זינייקאוויטץ! – אך השמר לך ושמור נפשך מאד, ידידי הקורא, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: זינייקאוויטץ עיר קטנה היא, כי אז יעשן אף תושבי העיר ההיא בך כי הוצאת דבה על עיר ואם בישראל. ובאמנה עיר גדולה היא זינייקאוויטץ, בזינייקטוויטץ ישנן כל המעלות שמנו חכמים בכרך גדול וכל אלה האנשים אשר בהם יתפאר. בזינייקאוויטץ יש רב זקן ורב צעיר, חזן ראשון וחזן שני, אשה משוגעה, עלוי, עז פנים, תקיף, מיסר, ששה ראשי הקהל, הולך רכיל, שבעה טובי העיר, חנף, בעל טובה, עסקן במצות, שקרן, בעל מחלוקות, פרוש, בעל עברה, אשה צנועה, שופט שונא ישראל, שוטר המדבר יהודית, אפיקורוס, גביר, יחסן ושכור והמון חברות ושמשים וגבאים ונאמנים ורואי חשבונות ושוחטים ובטלנים וקברנים ושתדלנים ובדחנים ומוהלים ומלמדים ועניים ואביונים עד אין מספר. –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.