מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הנער שמואל

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

הנער שמואל עומד ומאהיל בשתי ידיו על שתי עיניו, עומד ומביט אחרי אורחות גמלים הפוסעות והולכות במשעולי שדות שיום עייף מאוד-מאוד שרוע על רגביהם הצחיחים, עומד ומביט אחרי טורי דקלים הפורשים על אורחות הגמלים צללי ערב ראשונים.

הנער שמואל מליט עיניו בידיו ועומד ומאזין לקול הילוכם של הגמלים, וקול הפעמונים שבצווארי הגמלים, וקול השובר עצמו לקולי קולות חרישיים בהמיות יונים היושבות על כפות עצי הדקל.

הנער שמואל יודע כי כל אורחות הגמלים גמל אחד הן, גמל אחד הנושא על דבשתו דמות אמו והפוסע והולך בדד אל השמש היורדת מאחרי ההרים התלויים כחולים בשולי השמים.

הנער שמואל פושט ידיו אל השדות, אך השדות מחרישים כי הם נושאים עליהם יום עייף מאוד-מאוד המחכה ללילה.

הוא פושט ידיו אל הגבעות, אך הגבעות מחרישות מעוטפות בגלי צלליהן.

הוא פושט ידיו אל טורי עצי הדקל שאורות אחרונים של היום עוד דולקים בין כפותיהם, אך עצי הדקל, יונים על צמרותיהם, מחרישים כסגורים בתוך תפילתם.

הוא פושט ידיו אל ההרים הכחולים שבשולי השמים שלא ייתנו לגמל ההולך ובא אליהם לעבור את הגיא שביניהם, הגיא ההולך לכפר מולדתו. ההרים הרים הם, והם נותנים לגמל הנושא על דבשתו את דמות אמו לבוא לתוך הגיא שביניהם, הגיא ההולך לכפר מולדתו, שעתה, עם היאסף היום למימי המעיין, לחורש הזיתים, הומה פעיות כבשים ששבים מהמרעה מסובלים צמר שריח שמש לו, הומה צהלות עיר שחור, העיר שלו, שלצווארו ענד במו ידיו פתיל של חרוזים אדומים.

בדד עומד הוא, הנער שמואל, על מפתנו של הלילה ההולך ובא מההרים, שנעשו חומה הסוגרת על המרחקים, שבין כתפיו יושב כפר מולדתו, ופורש את גלימתו על היום העוצם את עיניו העייפות. והנער שמואל עומד ובוכה ללא קול אל הלילה הפוסע ובא על בהונותיו.

והנה דמות, דמות איש זקן, גיששה בידיים פשוטות, בין הצללים שבין היום והלילה, גיששה בעיניים כהות מזוקן, החוסות תחת גבות עבותות ומאפילות, ומצאה את הנער שמואל עומד מול הלילה ששם בראשו חרמש ירח.

״בני! בני!״

שתי ידיים שרעד באצבעותיהן עוברות על ראשו, יורדות ללחייו שדמעות עליהן, וצונחות לאטן על כתפיו, ושם הן נחות גרומות, חמות וטובות.

״אבי! אבי!״

בזאת הפעם בוכה הנער שמואל וקולו נשמע, והזקן עלי מחבק לו, ושפתיו מזמרות זמר חרישי למען נחם את הנער ולמען שעשעו.

״שמואל, בני… שמואל, בני…״

והם עומדים ומחרישים מול ההרים הרחוקים הסוגרים על השמים, מול חרמש הירח המאיר אמירי דקלים, שמבין כפותיו משמיע אוח נהי, הסובב כמנגינת חליל על פני השדות ומעביר סמרמורת בבשרו של הנער שמואל, הלופת בשתי ידיו את עלי הזקן. זה מניע ראשו, מניף יד אחת לעומת הדקלים כאילו אמר להסות את האוח השר את שירו אל שדות הלילה, בעוד ידו השנייה שרעד באצבעותיה מלטפת את שער הנזיר של הנער.

אחר שהיום נאסף כליל לתוך לילו, והירח יצא לנוע בדד מעל פני השדות, פנו הזקן והנער, ידו של זה אוחזת בידו של זה, והלכו אל בית היריעות העומד בין גבעה לגיא, ואפלה מסביב לבית, ובתוך האפלה, בין היריעות, דולק נר האלוהים.

ב

בחוץ מחריש הלילה בשדותיו, בדקליו ובשמיו שעננים בהם, וירח שט בשוליהם, לילה מחריש ללא נהי אוח, ללא ילל תן, זולת הדממה.

והנער שמואל שוכב על יצועו ושינה אין לו, והוא מביט בעד הפתח בלילה שהתעטף שדות, שהתעטף הרים, שהתעטף עננים שירח מסתיר בהם את פניו.

והנה רוח באה מהשדות, רוח, רוח קלה כמעוף היונה, רוח חרישית בדממת הלילה, רוח המרחפת כערפל. ומתוך הרוח יוצא קול, קול לוחש:

״שמואל! שמואל!״

והנער קופץ מיצועו ופושט זרועותיו ופוסע לאור המהבהב של נר האלוהים שבמעמקי הבית, אשר טרם כבה, בתוך יער הלילה.

והנה עומד הוא, חושך מאחוריו, חושך שבו עוד לוחש הקול, לפני יצועו של עלי הזקן:

״קראת לי, אבי?״

הזקן, זקנו הלבן נוצץ בחשכה, נותן בנער את עיניו הכהות ואומר:

״לא קראתיך, בני, שוב שכב!״

והנער שותק ומביט בעלי הזקן העטוי כולו אדרת לילה, ורק זקנו הארוך מבהיק על אדרת אפלה זו, והוא סב לאטו וחוזר ופוסע לתוך יער הלילה הריק מעצים, המשתרע מיצועו של הזקן עד יצועו הוא.

והנה אך עלה הנער על יצועו ולנגד עיניו העייפות מהיום, העייפות מהלילה, מהבהבות דמויות של הרים הנעים ונדים בשולי השמים כאורחות גמלים, חזר הקול שבא קודם עם הרוח וקרא בתוך הדממה:

״שמואל! שמואל!״

הנער, שהשינה כבר נענעתו בזרועותיה, גלש מבוהל מיצועו, וקפץ לתוך היער שלפניו, שאופל עב עמד בו, וגישש בו בשתי ידיו הפשוטות כעיוור עד שהגיעו ליצועו של עלי הזקן.

״הנני, אבי, כי קראת לי!״

הזקן אחז בידיו החמות של הנער, ואמר בקול שהיה בו מהקול שבא עם הרוח:

״לא קראתיך, בני!״ וכשמעביר ידיו שרעד בהן על שער הנזיר של הנער המלא קרירות הלילה:

״שוב שכב, בני!״

מבטו של הנער שוטט רגע על פניו של הזקן: חתומים היו, הלחיים הארוכות, ארובות העיניים, בהשרת צללים. ופיו סגור, לא הגיד עוד דבר.

שוב חצה הנער את יער הלילה שכל ציפוריו דוממות בו, יער שאין על צמרתו לא ירח ולא כוכבים.

והוא עולה על יצועו, עייף כהלך שהלך מהלך לילה שלם בתוך יער אפל. מכורבל בגלימת הצמר שטוותה לו אמו, ריח שדות שלאחר אסיף באפו, עוצם הוא עיניו כששפתיו נעות בתפילה שאין בה מילים, והנה הקול היוצא מתוך דממת הלילה, פותח בלחישה ומדעים והולך כפעמון:

״שמואל! שמואל! שמואל!״

הלום פחד משיר הוא מעליו את גלימת הצמר החמה שטוותה לו אמו, וקופץ בפעם השלישית לתוך היער ההולך כנהר מקצה אחד אל הקצה השני של העולם. הוא מגיע ליצועו של עלי הזקן, צונח תחתיו עייף ויגע כמי שהלך דרך חתחתים ארוכה בתוך לילה ארוך, ואומר בקול שיש בו בכי של נער שאמו אהבתו מאוד, בכי של נער שבא תמול שלשום מכפר מולדתו, שיש בו צהלת עדרים, צהלת עיר השועט בשמש, שמחת אם למראה בנה היושב תחת עץ ברגליים משוכלות ומחלל בחליל:

״הנני, אבי, כי קראת לי!״

ידיו של עלי נחות על שער הנזיר של הנער, שער רך כתלתלי צמרו של טלה. הוא מחריש כי הנער מנמנם תחת ידיו הרוטטות. אחרי רגע אומר הוא:

״לא קראתיך, בני!״

קורס תחתיו, ראשו תהת ידיו הגרומות של הזקן, שואל הנער מתוך שינה:

״מי אפוא קורא לי זה שלוש פעמים?״

אף עלי נתון בתוך שינה של תקופת האסיף. והזקן והנער מחרישים ומנמנמים בתוך הלילה הזורם מסביב לאטו, בלא משב רוח ובלא אור כוכבים על פני גליו.

פתאום זוקף עצמו הזקן כשמנער מעליו את אדרת הלילה, אוסף את ידיו מעם ראשו הגחון של הנער ואומר: ״לך שכב, בני… והיה אם תשמע את הקול קורא לך, תאמר: דבר, כי שומע עבדך.״

הנער היושב ומנמנם ליד יצועו של הזקן, אין בכוחו לקום ולשוב ליער האפל המשתרע לכל ארבע רוחות הבית, כי יושב הוא ליד נחל המפכה שלווה כזמר לעת ערב בכפר מולדתו שבגיא.

אך הזקן נע אנה ואנה כעץ ברוח של סופה, ידיו הרוטטות מלטפות את גיזת השער של הנער, ואומר בחרדה:

״קול אלוהים מחכה לך, בני. לך שכב!״

נפעם מאוד קם הנער וחוצה את היער, אך הפעם אין היער אפל כי נוגה מתהלך בין עציו.

פניו מולטות בידיו גוהר הנער על יצועו, ואימה רבה בו. הוא משכל ידיו על חזהו ומאזין. הוא מאזין לשדות שנגזז כל צמר תבואתם, שמגלי הקוצרים הותירו בהם גבעולי דשאים יתומים הרועדים מקור שלאחר היורה; הוא מאזין לעצים המתלחשים בשל אימת הדממה; הוא מאזין למסע החרישי של הירח בערבות השמים.

והנה – קול. קול שנועם הלילה בו, קול שבו דממת השדות, דממת עציהם ודשאיהם:

״שמואל! שמואל!״

הנער צונח מיצועו ועומד תחתיו ומחכה. עתה אין בו עוד אימה, כי הקול הוא מלא נועם. הנער מביט נכחו לתוך הלילה ואין הוא רואה מאומה – לא שדות, לא עצים, לא ירח, זולת דממת הלילה, ובתוך הדממה חוזר וקורא הקול:

״שמואל! שמואל!״

האימה שהלכה מעם הנער שבה ונחה עליו. ובתוך האימה הזו הוא שומע עצמו אומר אל הקול הקורא לו מתוך הדממה:

״דבר, כי שומע עבדך!״

והקול דיבר. הדממה רבה היתה על פני השדות, שהלכו כנחלים אל ההרים הדוממים בשולי השמים. והקול דיבר מתוך הדממה הזו:

״הנה אנוכי עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אוזניו.״

והנער עומד בתוך הדממה, פניו מולטות בידיו, והוא מאזין כמי שמאזין לרעמים של טרם גשם, לרעמים הנופלים עליו זה אחר זה.

והקול מדבר עתה מתוך הרעמים האלה: ״ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דיברתי אל ביתו החל וכלה…”

הנער רועד כעץ רך בשנים, העומד בדד בשדות ליליים אלה שגלגל הסופה שועט עליהם.

מדוע בושש הגשם לבוא?…

לאחר שהקול הלך לו, והלכו להם הרעמים, ונותרה הדממה, גהר הנער על יצועו ושכב ללא תנומה והאזין לגשם הראשון שלאחר אסיף, שירד בלאט, כמסתיר פנים, על השדות הרדומים.

כל הלילה דימה הנער לשמוע את הקול מדבר בתוך הגשם, ששר לעצמו שירת ביכורים לאחר ירחי קיץ ארוכים וצחיחים. שחוק היה ממלא את עיניו, שלא היתה שינה להן, למשמע הזמר הזה. אך השחוק היה דועך, ובמקומו נדלק עצב כאשר נדם הזמר, וקול ורעמים רתומים לסוסים שאין מספר להם היו מגיחים מארבע רוחות השמים.

וכה, כשמקשיב לקול שדיבר אליו מתוך הגשם, מתוך הרעמים, מתוך הךמי שבין רעם לרעם, שכב הנער על יצועו עד אור הבוקר.

כשאור הבוקר גלל את יריעות הגשם ודחפן לעבר רכסי ההרים, והרעמים שככו והקול שכך, ירד הנער מיצועו והלך לפתוח את דלתות בית אלוהים.

כמי שלא ראה מעודו בוקרו של יום עמד הנער על מפתן הבית והביט בעיניים עייפות ומשתאות לתוך חלל השדות. והלוא זה בוקר בבוקרו של תמול, בבוקרו של שלשום, בוקר ובו מיתמר דקל, ודוכיפת מנתרת על צמרתו, בוקר ובו מיתמר ברוש שתור מנענע את אמירו, בוקר בו קורא שכווי, וטלה פועה.

ידוע ידע הנער שמואל כי אין לדמות בוקר זה לבקרים שקדמו לו, כמו שאין לדמות הלילה שעבר, שבו שמע קול מדבר אליו מתוך גשם מזמר, מתוך רעמים שהגיחו מארבע רוחות השמים, ללילות שקדמו לו.

ובעודו עומד ומביט בערפל הדק העוטה את הבוקר על שדותיו והריו, שמע קול אחר, קול שבור לשברים של איש זקן:

״שמואל! שמואל בני!״

הנער, שסמרמורת עברה בבשרו, הסב את ראשו אל הקול השבור וענה:

״הנני, אבי!״ והנה שומע הנער צעדים, צעדים אטיים ומגששים של איש זקן שעיניו כהו. הזקן שם את ידיו שרעד בהן על שער הנזיר של הנער, שריח של גשם בו, והוא עומד ושותק בתוך הבוקר המסיר מעליו את קרעי הערפל.

מקץ שתיקה, שהיא שתיקה של רגע, שהיא גם שתיקה של ימים הרבה, אומר הזקן:

״בני, מה הדבר אשר דיבר אליך הקול?״

הנער נושא עיניו אל ההרים שעודם מרחפים בין לילה ליום, שם בשיפולי השמים, ושותק בשתיקת ההרים.

הזקן מניח ידיו הרותתות על גיזת שערו הנזירי של הנער הרך והחם כגיזת צמרו של טלה.

״בני, אל נא תכחד ממני דבר מכל הדברים אשר דיבר הקול אליך.״

הנער רואה אורחות גמלים מוליכות באור הבוקר את צלליהן אל ההרים התלויים על בלימה.

״אבי…״

הזקן אוסף ידיו מגיזת שערו של הנער ומליט בהן את פניו.

״שומע אני, בני…״

הנער רואה נשר נישא לאטו בשמים שגשם הלילה רחץ את תכלתם.

״אבי…”

פניו מולטות בידיו, נע הזקן אנה ואנה, כנוע עץ זית שחוח ברוח הנושבת בין לילה שעודו מתמהמה ובין יום הבא בלאט.

״שומע אני, בני…״

הנער רואה יון עומד על אמירו של ברוש ושר אל השדות העוטים אורו הירוק של שחר, אל בנות הכפר ההולכות דומם, אחת אחרי רעותה, רגליהן יחפות, עיניהן אחוזות שינה, כדן על ראשן שתבנית כד לו, אל המעיין שבתחתית הגבעה.

״אבי…״

הזקן מסיר ידיו מעל פניו, מגשש בהן כמבקשות להיאחז בעצים הרחוקים, ברוח המהלכת, והנה הן שומטות ונאחזות בכתפיו הרפות של הנער.

״דבר, בני, דבר, ואל תכחד מפני דבר מכל הדברים אשר דיבר הקול אליך…״

הנער חש שהר שהוא איש כבד ימים וכבד רוח רובץ על כתפיו, והוא פתח את פיו ודיבר חרש למען לא ישמעו ההרים, השדות, הציפורים, לא ביחד ממנו דבר מכל הדברים שדיבר אליו הקול אמש.

הזקן אסף את ידיו מעם כתפי הנער, עמד והחריש כעץ שהכהו הברק, וכל הציפורים שקיננו בצמרתו נסות לכל עבר. אחרי כן נשא עיניו שכהו מזוקן אל השמים שכוכב אחרון דעך בהם, ואמר:

״אלוהים הוא, הטוב בעיניו יעשה…״

הנער הפך פניו ואימה ירדה עליו – הזקן עמד ובכה בלי קול, בלי דמעות, רק זקנו הלבן ריתת.

הנער אחז בידיו של הזקן ועמד עמו ובכה עמו בלי קול, בלי דמעות,

רק שפתיו ריתתו.

״אתה זה, בני?…״ שאל הזקן.

״כן, אבי…״ ענה הנער.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

לשאלת הארגון המשותף

מאת חיים ארלוזורוב (עיון)

שאלת יחסי הגומלין בין העבודה העברית והערבית היא אחת השאלות היסודיות המתעוררות בקשר עם המפעל היהודי בארץ.

שני צדדים לפרובלימה זו. ראשית: בכל מקום בארץ אשר יד העבודה העברית אוחזת במעדר, במחרשה ובפטיש – מלוה אותה כצל העבודה הערבית הזולה. הפועל העברי בעל רמת-הצרכים האירופית, נתקל עם כל צעד ושעל במתחרו הפרימיטיבי, בן העם השכן, אשר צרכיו הם מעט יותר מאפס. לצדו של היהודי העובד שמונה שעות ומקבל שכר-יום 35–17 וחצי ג“מ חלף עבודה “שחורה” ובלתי-מקצועית – נמצא פועל העובד 12–14 שעות ושכרו הניתן לו חלק עבודתו אינו עובר כרגיל את גבול 8–12 ג”מ. ואף זאת: ההבדל בין שתי מדרגות-השכר אין יסודו בהפרשים השכיחים במשכורתם של סוגי-פועלים שונים גם בתוך תחום כלכלה אחד, כי אם במרחק העצום – מבחינת התרבות והכלכלה – המפריד את שתי האומות הא"יות אשה מעל רעותה.

שנית: אילו היה אפילו הפועל היהודי היקר פועל “נורמלי” מבטן ומלידה, השוכן בחיק “משק לאומי” נורמלי וממלא בה את תפקידו באפן טבעי – אי אפשר היה למנוע בעד התנגשות של התחרות בין פועלי שתי האומות. ברם הפועל העברי בא“י אינו נתון במסלול נורמלי כזה. הוא קודם כל עולה-מהגר. התאמצות צבור-הפועלים בארץ מכוונת להרחיב את תחומיו יותר ויותר ע”י עליה מתמדת. שנית הוא “חלוץ” הבא לא"י על מנת להסתגל לעבודה חדשה בתוך ההתישבות, כלומר: “כבוש עבודה”. כאן ההתחרות פירושה: מלחמה בעד תנאי-העליה, התישבות וכבוש-העבודה.

בפרובלימה הכפולה הזאת כלולה תמצית-השאלה של מפעל-התישבותנו. והנה הפתרון שמציעים וחוזרים ומציעים ביחוד בזמן האחרון: הארגון המשותף של העבודה העברית והערבית במסגרתה של הסתדרות מאוחדת. תעודת הארגון המשותף תהיה לשים קץ לשלאת ההתחרות עצמה ע"י פוליטיקה מקצועית משותפת ולסולו את הדרך למלחמה בעד כבוש העבודה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.