מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מנגן הגתית מהר אפרים

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

הגתית תלויה בין כתפיו, שערו הארוך גולש משולי מצנפתו האדומה, שרוח קלה של צהרי היום מנפנפת בה, מהלך האיש הצעיר ליד חמורו, חמור אפור שבהרה לבנה במצחו, המגשש דרכו בטלפיו הדקות במורדו של ההר הזרוע חלוקי אבנים. כמטחווי קשת, מההר, בגיא, נעים צללים בין תבניות בתים של כפר.

האיש הצעיר אוחז בזקנו הסובב את פניו ואומר לחמור:

״התבשר, כבר לא רחוקה הדרך למחוז חפצנו.״

החמור עומד עוד רגע תחתיו ונושא אל האיש הצעיר עיניים שהן יפות ועייפות, ומעט עצב בהן. הלז מניח יד מנחמת על צוואר בהמתו, שמקשטו פתיל תכלת ארוג, מעשה חושב, שקנה מידי רוכל צידוני. ״אך עד מהרה אנו באים אל שקמה עבת גזע, רבת-ענפים וברוכת תאנים אשר בתחתית ההר, ושם נינפש ונסער לבנו – אתה בתאנים מתוקות, ואני בפת לחם ובלגימת יין.״

ואכן לא ארכה השעה ומתחתית ההר צצה ועלתה צמרתה השופעת של השקמה. בראות החמור את אשכולות התאנים הקטנות, האדמדמות, הקורצות אליו מבין עופאי העץ, פרצה מפיו צהלת שמחה שהרעידה את האיש הצעיר על הגתית שבין כתפיו, ואת ההר על סלעיו ואבניו.

טוב הוא צלה של השקמה, הנותנת מחסה להלך שרגליו עייפו. טובות הן תאניה, שהחמור האפור והרעב אוכל מהן לשובעה, טוב הוא הלחם, שהאיש הצעיר טובלו בספל יין וסועד בו את לבו.

ומאין אדם להשיח עמו, מדבר האיש הצעיר, היושב עתה למרגלות השקמה, אל החמור שכרע תחתיו וישן בהקיץ, אל ציפור המנקרת בתאנה שנשרה, אל רוח היום ההולכת בעצלתיים סביב העץ: ״מתוק הוא האור לעיניים, אור זה שבצאת השנה, אור זה הנח משרב הקיץ. יחד עם היוגב שאסף את יבול שדהו ואת יבול כרמו…״ האיש הצעיר לקח את הגתית, הניחה על ברכיו, ואמר:

״הבה ואנגן לכבוד האור המתוק ולכבוד התירוש שנאסף לגת…״ והוא שם את אצבעותיו על מיתרי הגתית וניגן. והשקמה האזינה לו בהסותה כל רחש בעופאיה, והחמור האזין לו בהניעו את אוזניו הארוכות, והציפור נטשה את התאנה שבה ניקרה והאזינה לו, והרוח עמדה מסוב את השקמה והאזינה לו.

וגם האזין לו האיש שבא מהגיא, והוא מוליך עמו כבש שצמרו צח הוא. והאיש מהגיא פשט את אדרתו, פרשה בצל הטוב של השקמה, ישב תחתיו וידו על הצוואר המסובל של הכבש, הביט בציפור העומדת אחוזת קסם, הביט בחמור שצווארו עדוי פתיל תכלת שניע ראשו אומר: ״זה שנים על שנים שאני שומע חזור ושמוע צלילים ערבים אלה, ושומע מנגינה ערבה זו.״ הביט ברוח שעמדה ואספה בקפלי אדרתה צליל לצליל שהיא תביא, תשליכם לאחר ימים לתוך הבקעות, הגיאיות והשדות והכרמים, והביט במנגן הגהור על כלי הנגינה שלו, ורואים מדמותו רק את מצנפתו האדומה ותלתלים שחורים הגולשים משוליה.

כאשר תמה המנגינה אמר האיש שבא מהגיא:

״האתה זה היודע נגן מהר אפרים?״

״אני הוא זה.״

״אם כן, אנשי מקומי מחכים לך ומחכים ליורה.״

העביר האיש הצעיר את ידו על פאת זקנו, ואמר:

״לא אדע אם היורה בוא יבוא היום או מחר, אך אני בוא אבוא לכפרך לפני בוא הלילה.״

והנה פתח הכבש את פיו וגעה לעומת ההר, שסבכי עצים לצלעותיו ומשעול לבן בתווך. הניח היוגב מהגיא את ידו על ראשו המתולתל של הכבש, ואמר למנגן הנודד:

״אולי יש לאל ידך להחיש בכלי הנגינה שלך את היורה? כי שדותינו צחיחים וצמאים למים.״

שיכל הלז את זרועותיו על חזהו, ואמר:

״לבי-לבי לשדותיכם הצמאים, אך אין לאל צלילי הגתית שלי להביא מטר.״ ישב היוגב תחתיו והניע ראשו, ואמר מקץ שתיקה של רגע:

״ואני, יוגב תם, האמנתי כי איש צעיר כמוך המגדל פרע את שערו, שלא בית לו ולא נחלה לו, הנע ונד עם חמורו ועם כלי נגינה על שכמו, אולי מהידעונים הוא או מהקוסמים, ויש לאל ידו לעשות נסים.״

הזיח הבחור מהר אפרים את מצנפתו לעבר קודקודו, וצחק ואמר: ״לא, אחי ורעי, לא מהידעונים אני ולא מהקוסמים אני, מנגן בגתית אני, עני ועניו, ויש לאל ידי רק לתת שמחה מעט בלבות בני אדם המטים אוזן לנגינתי.״

והנה הציפורים ששוטטו אנה ואנה בצל השקמה פצחו, בפתע פתאום, ברינה ערבה כרינת גשם אחר חג האסיף.

ישב היוגב מהגיא משתאה ושאל:

״מדוע שרות הן ציפורים אלה? לא שחר עתה ולא בוקר עתה.״

ענה הבחור מהר אפרים:

״משננות הן לעצמן את הניגון שניגנתי על הגתית שלי לפני בואך הלום.״

היוגב קם על רגליו, שיכל שתי ידיו על מקלו, הביט בציפורים המזמרות ברוב עונג, הביט במנגן הנודד, ואמר:

״בחור מהר אפרים, אתה מבקש להתל ביוגב תם?״

הניע הלז ראשו וענה:

״חלילה לי, אחי ורעי מהגיא, הלוא אוזניך שומעות שציפורים אלה מזמרות שיר לא להן, שיר שלא ידעו לא תמול ולא שלשום, שיר שלמדו היום מפי הגתית שלי.״

הגביה היוגב כתפיו, נאנח ואמר:

״אם כן, אלך לי לדרכי, כי עוד רחוקה היא, וצללי הערב כבר קרובים הם.״

״ואן פניך, אחי ורעי מהגיא?״

״אל הכוהן אשר על הבמה מעבר השני של ההר, לשלם לו את נדרי בכבש זה.״

הציפורים כילו לשנן את השיר, התרוממו ועפו אל צמרתה של השקמה וישבו שם, אחת ליד רעותה, ראשן בתוך פיארתן, קרצו בעיניהן וציפו אולי בחור זה במצנפת האדומה ינגן עוד ניגון, אך הלז קם על רגליו והקים את חמורו על רגליו, ואמר ליוגב:

״אחי ורעי, האם לא היית מיטיב לעשות אילו שילמת את נדרך לעניי מקומך, ולא לכוהן אשר על הבמה אשר בעבר השני של ההר?״ עמד היוגב והחריש, וחשב מחשבות, ואמר מקץ רגע:

״בחור מהר אפרים, ירא אני את הכוהן אשר על הבמה.״

עמד המנגן הנודד והחריש, וחשב מחשבות, והביט על סביביו, וראה הרים כחולים בפאתי השמים ושלווה על פסגותיהם, ושדות עייפים, שעבים ראשונים שלאחר חג האסיף מטילים עליהם צללים טובים, ואמר מקץ רגע: ״יוגב תם מהגיא, את אלוהים עליך לירוא, ולא את הכוהן אשר על הבמה, אשר בעבר השני של ההר.״

אחז היוגב בחבל הקשור לצווארו של הכבש, ואמר:

״היה שלום, בחור מהר אפרים, היה שלום.״

נופף לו הלז בידו ואמר:

״יוגב מהגיא, מי ייתן ויירצה נדרך.״

תלה את הגתית על שכמו, בירך לשלום את השקמה שאצלה לו

ולבהמתו מצלה הטוב ומפרותיה הטובים, אחז ברסן החמור ופנה והלך אף הוא לדרכו.

ראו הציפורים שישבו על צמרת השקמה שזה הבחור שמצנפת אדומה בראשו לא ישיר עוד ולא ינגן עוד, הניעו ראשן בעצב ופרשו כנפיים והתעופפו לכל עבר.

המנגן מהר אפרים וחמורו התנהלו עתה לאטם במשעול צר, שהלך עקלתון בין כרמים, שעלה מהם ריח ניחוח של עוללות ענבים, שנותרו בשריגי הגפנים כתום הבציר. רוחו נתפעמה בו בנודר זה למראה שראה: הרים העוטים יריעות תכלת דקות סוגרים על גיאיות המשתרעים לרגליהם, ובהם ברכות בוהקות, נשרים שניים הדואים לכל ארבע רוחות השמים כשוחרים לטרוף את השמש טרם שתשקע. בדממה זו דימה לשמוע פעמונים מנגנים, פעמונים התלויים בצווארי גמלים הפוסעים כצללים בשולי השמים, או התלויים בצווארי הרים כחולים אלה, התלויים על בלימה. ואחוז בתוך מטווה של ניגונים לא שם אל לבו שלנגדו דמות אישה, דמות אישה זקנה היושבת על אבן. והאישה הזקנה קראה ואמרה:

״איש צעיר לימים, החלום מקומו בלילה ולא ביום.״

הוא התחלחל, עמד מלכת והביט משתאה באישה הזקנה הלבושה שחורים, שפוך בעיניה ושלוש שרשרות נחושת יורדות מצווארה. והוא אמר:

״שלום לך, אישה, והיי ברוכה.״

״היה מבורך גם אתה, הלך צעיר לימים.״

״הרחוקה הדרך לכפר שונם, השוכן בזה הגיא?״

״לא, הלך צעיר, בלכתך מפה תגיע לחורש זיתים, בצאתך מחורש הזיתים יוליך אותך ואת חמורך נתיב זרוע אבנים אל גבע, וברדתך מהגבע תפגוש לבטח יוגב החורש בצמד שוורים, והוא יורה לך את הדרך לכפר שונם.״

צחק הלז ואמר:

״חן-חן לך, אישה. מדברייך רואה אני שאבוא לכפר שונם עם ערוב היום.״

ועמד והביט בפניה של הזקנה, פנים בלים, כחושים, שצלמם ענה בם שלפנים יפים היו, ושאל:

״מדוע תשבי לבדך על אבן זו?״

הטתה הזקנה ראשה לצד בחן של עלמה וענתה:

״כי חיכיתי לך, מנגן נודד מהר אפרים.״

שיכל הלז זרועותיו על חזהו, ואמר:

״מאין תדעי, אישה, שמהר אפרים אני?״

נגעה הזקנה בנזמים שבתנוכי אוזניה, ואמרה:

״כי הר אפרים מגדל בחורים יפי תואר. ועוד: אתה נודד מכפר אל כפר, ומנגן ושר שיר קינה על בת יפתח.״

עמד הלה מוכה תימהון, ומקץ רגע שאל:

״מי הגיד לך זאת, אישה? הרוחות, הציפורים?״

עצמה הזקנה את עפעפיה המפויכים ופקחתם, ואמרה:

״הלוא נחש תנחש אישה אשר כמוני!״

מרוב השתאות אחז האיש הצעיר בפאת זקנו השחור והיפה, ואמר: ״אישה אשר כמוך… וכי מי את?״

הסבה הזקנה את ראשה לארבע רוחות השמים. השדות הריקים והעייפים נחים למרגלות ההרים העומדים ושותקים. על כן אמרה: ״בעלת אוב אני!…״

כאילו שף נחש את עקבו, קפץ המנגן הנודד תחתיו, וצעקה יצאה מפיו: ״בעלת אוב את!…״

נזדעזעה הזקנה, ואמרה בקול שהיתה בו אימה גדולה:

״הס, בחור, הס! העוף יוליך את הקול…״

אך מקץ רגע פג פחדה, והיא אמרה בקול מהתל:

״פחד שווא אני פוחדת! אין דורשים לבעלת אוב זקנה ובלה, אף כי היתה בימי עלומיה יפת תואר ויפת מראה.״

המנגן הנודד ביקש לנחמה ואמר:

״אך חוכמתך, אישה, עומדת בך.״

ספקה הלזו את כפיה וצחקה צחוק מר:

״מה יתרון לחוכמתי… אף היא בלתה יחד עמי…״

ובשולחה יד ימינה, שכל אצבעותיה ענודות טבעות נחושת, לעבר השדות ההולכים אל ההרים:

״מהלך חצי יום מפה, בחורש של עצי תדהר, גרה בעלת אוב צעירה לימים, פתיה וכסילה, ואין לאל ידה להעלות באוב אף צל של רוח רפאים, ועם זאת נוהרים אליה זקנים וגם בחורים ומביאים לה שי ומנחה, כי עיניה יפות בלא פוך, שערה שחור כלילה ועשוי תלתלים, שיניה לבנות וקצובות, קולה ערב, וכולה מחמדים.״

אספה האישה את ידה השלוחה לעבר ההרים, ואמרה:

״ואני, שיש לאל ידי להעלות אף את השטן מן השאול, יושבת שוממה באין דורש אלי. הנה יתרון החוכמה הבאה בימים על הכסילות עת היא יפה וצעירה לימים!״

שיכלה האישה את זרועותיה על לבה, ונהתה במבטה אחרי נשר שגח מבין רוכסי ההרים ושט כספינה לכל ארבע רוחות השמים, הלוך ושוב. פתאום נטשה את הנשר והסבה ראשה אל הבחור מהר אפרים, שהכין את חמורו ואת עצמו ללכת לדרכו. והיא אמרה:

״מנגן נודד, רואה אני שאף לך אצה הדרך לידעונית הלזו, המפליאה לקסום בחן עלומיה…״

שמט הבחור מידו את רסן החמור, ואמר:

״שוגה את, אישה, איני דורש לא אל בעלות אוב באות בימים ולא אל בעלות אוב צעירות לימים. אל אלוהים אני דורש, ואל הרוחות המנגנות שהוא משיב בכל ארבע תקופות השנה. היי שלום, אישה, כי אצה לי הדרך לכפר שונם, והיום אץ להעריב…״ בעלת האוב קמה מהאבן עליה ישבה, והתייצבה בין המנגן הנודד ובין השדות וההרים שבפאתי השדות, ואמרה:

״לא תלך לדרכך בלתי אם אכלת על שולחני נזיד אשר בישלתי למענך… וגם חמורך אאכיל… אנא, סור עמי לבית הדל והאוצל צלו לעוברי אורח…״

קוסמת באוב אף כי זקנה היא ובלה, עוד כוחה רב להיטיב ולהרע. על כן אחז ברסן חמורו והלך אחריה.

כברת דרך הלכו מחרישים כשעץ בודד מעוקל גזע ותפוס מחשבות בכל ענפיו מסב צמרתו ומביט אחריהם, ועדת ציפורים שראו כלי נגינה על שכמו של האיש הצעיר מלווה אותם. פתע עמדה האישה מלכת ואמרה: ״נעים זמירות מהר אפרים, אתה נודד מכפר לכפר ושר שיר קינה על בת יפתח… הראית אותה מימיך?…״

עמד אף הוא מלכת ושאל בקול של חרדה:

״למה תשאלי, אישה?״

״התדע מה הוא תוארה? היפה היתה או לא? הערב היה קולה או לא?״ החריש רגע המנגן הנודד, בעוד עיניו מחפשות בחלל השדות את דמות הנערה העומדת לנגדו עת שהוא שר עליה, ואמר:

״לא היתה יפה כמוה בבנות הר גלעד.״

בעלת האוב הניעה את ראשה:

״כדבר אחד מבעלי השיר תדבר, בחור מהר אפרים.״

אחזה בשתי ידיה בשתי השרשרות שעל צווארה, ואמרה:

״אני אעלה אותה לפניך באוב, ואתה ראה תראנה עין בעין…״ חיוורון עלה בפניו של המנגן הנודד, ורעד היה בשפתיו: ״את, אישה, תעלי אותה באוב?…״

עצב רב נשמע עתה בקולה של האישה הזקנה:

״כן. אני אעלה אותה לפניך באוב למען תיטיב לתנות את חן יופייה ואת חן עלומיה… בוא אחרי…״

ביתה של זו לא רחוק היה. בפאתי הבקעה עמד, בצלם של שני עצי קיקיון. בעומדה על מפתן ביתה, ששריגי גפנים מצהיבים השתרגו על כתלים שצבעם כחול, הסבה האישה את ראשה ואמרה:

״מנגן נודד, קשור את חמורך אל אחד העצים, ואני אביא לו מספוא טוב ומים טובים.״ עשה הלז כן. ולאחר שהאישה עשתה מה שאמרה, קם והלך אחריה לפנים הבית, שהיה בו צוהר אחד שבעדו חדרה אלומה של אור יום, ואילו זו נפלה על פני מראה גדולה של נחושת והציתה בה בוהק מעורר אימה.

ועד שהוא עומד ומביט במראה הבוהקת, שדמיונה כנחל שבלע שמש שוקעת, שמע את האישה אומרת:

״הנה אשפות על האש את הנזיד אשר בישלתי, ולאחר שתסעד את לבך, אקסום לך באוב. אנא, שב על המרבד הזה.״

נפעם כולו המיש הלה את עיניו מהשמש השוקעת והולכת לתוך מעמקי מראת הנחושת, ואמר:

״לא, אישה, לא אסעד את לבי עד שתעלי לפני באוב את הנערה, את בת יפתח…״

החרישה האישה רגע, ואחר אמרה:

״אעשה את רצונך, מנגן נודד. אך יין אתה תשתה למען חזק את רוחך, ואל תוסיף להביט לתוך המראה הזו…״

הלכה לירכתי החדר והביאה משם כד חומר, ומזגה ממנו יין לתוך גביע כסף משוקד. לקח הלה את הגביע מידה, גמע את היין עד תומו, ושאל: ״מה פשרה של מראת נחושת זו, ומדוע בולעת היא את השמש?״ ענתה האישה בקול שהיה בו גם זעם וגם לעג:

״מנגן נודד מהר אפרים, כאחד הפתאים תדבר: את פשר הזמירות של הציפורים אתה יודע, את פשר העצב שבעיניו של הירח אתה יודע, ולמה תדע את פשרה של מראה זו התלויה על קיר ביתי?״

צחק הלז והושיט ברוב חן את הגביע הריק.

״אנא, אישה, מזגי לי מכדך עוד יין, כי טוב הוא יינך…״

אף האישה הזקנה צחקה, ובהטותה את כדה מזגה עוד יין לתוך הגביע שביד האורח, ואמרה:

״ייני, איש צעיר, יין ישן נושן הוא ויש בכוחו לתעתע בכוח דמיונך… אנא, שב מול המראה הזו שעל הקיר…״

והנה בפתע פתאום כבתה אלומת האור שזרמה בעד הצוהר, ואפלה הציפה את החדר, ורק מראת הנחושת בהקה בבוהק חיוור. והנה נשמע קולה של בעלת האוב שהתחבאה בתוך עבי האפלה:

״מנגן נודד, מה אתה רואה במראה?״ ״הרים אני רואה, אישה, הרים שוממים שאין עליהם עץ או שיח, ואור לא אור עוטף אותם״.״

״הבט היטב-היטב, מנגן נודד, כי גיא חיזיון לפניך, ואמור לי מה עיניך רואות עתה?״

״דמות אני רואה עתה, אישה, דמות של נערה המשוטטת בחן של איילה מהר אל הר, מהר אל הר…״

והנה כבה הבוהק החיוור במראת הנחושת, ואור של תכלת עטף את רוכסי ומורדי ההרים שהתרוממו בפאתי המראה. והנה מאור התכלת בקע ויצא קול, קול ערב של נערה ששוטטה כצל מהר אל הר, כשטווה זמר של תוגה רבה מהר אל הר.

קפץ המנגן הנודד על רגליו, ספק ידיו וצעק לעומת המראה: ״הלוא זה זמר התוגה שאני מזמרו לזכרה של בת יפתח!…״

אמרה בעלת האוב מתוך האפלה:

״הלוא אמרתי לך, מנגן נודד, שבבמת חזיונות אתה צופה! הנערה אשר במראה, היא-היא בת יפתח!״

הליט הלז פניו בידיו והחריש. ומקץ רגע של שתיקה אמר:

״אך מי לימד את הנערה את זמר התוגה החבוי בלבי ובכלי הנגינה שלי?״

ענתה בעלת האוב:

״אולי אתה, מנגן נודד, אולי אתה…״

הלה חש ששער ראשו סומר:

״אמרת, אישה, שאני… הלוא מעודי לא ראיתיה…״

ובעלת האוב:

״ראיה ראית אותה, מנגן נודד, בחלום יום או בחלום לילה, ובבלי דעת זימרת לה זמר זה…״

עמד הלז מול ההרים הכחולים העולים ויורדים בתוך מראת הנחושת, מול נערת הרפאים האוחזת פרח בידה וסובבת והולכת מהר אל הר, והחריש נפעם מאוד-מאוד. פתאום לפתע שמע את עצמו שואל את בעלת האוב:

״אישה, אולי לנגן לפניה למען גרש את עצבותה?…״

חלילה לך, מנגן נודד, חלילה לך! אופל יכסה את ההרים הכחולים, והנערה תיעלם בתוך האופל הזה. הנה היא הולכת ובאה אל שפת המראה להביט בך. הבט בה אפוא אף אתה, כי לא היתה כמוה לחן בכל כפרי הגלעד. רק השולמית במשל הקדמונים היתה יפה ממנה…״

ואכן, קלה מצל ויפה כלבנה, ירדה הנערה מסלעיו של אחד ההרים הכחולים, ובאה וניצבה בשולי מראת הנחושת.

חלפה שעה, או חלף ירח ימים, או חלפה שנה תמימה שהם עמדו והביטו זה בזה בדומייה – היא בשולי מראת הנחושת ואוחזת פרח בידה, והוא מעבר למראת הנחושת, ופניו חיוורות מאוד, וידיו, ידי מנגן, קורנות באופל ופשוטות לעומתה.

והנה בתוך דממת הזמן השוטף-הולך כנהר, נתמלטה בפתע פתאום מפיו של המנגן בגתית מהר אפרים זעקה שזיעזעה את מראת הנחושת, והחרידה משלוותם הכחולה את ההרים המתנשאים בה מאחורי נערת הרפאים: ״אהה! אחותי כלה!…״

אך זעק והנה כבה בתוך מראת הנחושת האור הכחול והיפה, וההרים גלשו לתוך תהום, והנערה פנתה הלכה אחרי ההרים.

״אמור אמרתי לך: הבט והחרש, כי בבמת חיזיון אתה צופה…״ לידו עמדה בעלת האוב, ובידיה כד היין והגביע:

״שתה, בעל חלומות, יין זה ישיב את רוחך…״

אך הלז דחה בידו את הגביע שהושט לו:

״עצוב הוא יינך, אישה… אנא, הביאי לי מעט מים…״

אמרה בעלת האוב ובקולה תרעומת קלה:

״אל תיתן דופי ביין זה, בחור… מכוחו ראית במראת הנחושת את חזיון הפלאים… שב ותאכל עמי את הנזיד שבישלתי למענך…״

הניע הלז את ראשו ואמר:

״לא אוכל, אישה… אלך לדרכי… הרעב סר ממני, וגם לבי מלא עוגמה רבה… אנא, הביאי לי מעט מים כי צמאתי מאוד…״

ועד שבעלת האוב הלכה להביא מים, הסב המנגן הנודד את ראשו לעבר מראת הנחושת והביט בה משתאה. בריקוע נחושת זה, שאלומת אור רפה מגששת על פניו, ראה את נערת הרפאים משוטטת על הרים כחולים…

עודו מדבר אל לבו, והנה שבה בעלת האוב וכד מים בידה. כאשר הרווה המנגן הנודד את צימאונו ומחה את פיו בכף ידו, הוציא מהאזור שעל מותניו מטבע של חצי שקל והושיטו לה:

״אנא, אישה, קחי, זה כל הכסף שיש עמי…״ דמעות נקוו בעיניה המפויכות של בעלת האוב, עיניים שהיו יפות בעלומיה של זו:

״לא, בני, יהי לך אשר לך, יש לי די…״

המנגן בגתית השיב אפוא את המטבע לבין קיפולי אזורו, ובעוד הוא עומד ומביט לפני לכתו באישה ערירית זו, הלבושה שחורים והגרה בבית דל זה, שקירותיו וגגו מטים לנפול, וכל אשר יש לה היא מראת קסמים של נחושת – עלתה מבלי משים לנגד עיניו דמות אמו הזקנה היושבת באחד הכפרים מכפרי הר אפרים ומצפה בעיניים כלות מבכי לשובו של הבן הנע ונד. והוא אמר בקול שהיה בו רעד: ״היי שלום, אישה…״

אמרה זו:

״היום פונה והולך, על כן אלווה אותך ואורך דרך קצרה לכפר שונם,

פן יקדימך הלילה…״

הלז קד בראשו ואמר:

״חן-חן לך, אישה…״

והם יצאו החוצה.

צלו של החמור וצלו של העץ שלגזעו קשור היה החמור, שניהם התארכו על האדמה. המנגן הנודד התיר את החמור וצלו מן העץ וצלו, אחז ברסן, ונשא רגליו ופנה לדרכו בעוד בעלת האוב הזקנה מהלכת לצדו, והיא עטופה צעיף שחור של צמר דק, כי רוח קרירה שירדה מרוכסי ההרים שוטטה בשדות ובגיאיות.

והנה בהשתרכם כה לאורך משוכת קוצים, שעשתה גדר לכרם, שגפניו החשופות השתרגו כפקעות נחשים, אמרה בעלת האוב:

״האוכל לשאולך שאלה, בני?…״

הלז, שעיניו אחרי להקות ציפורים, שהוליכו אל ביתן את הדממה של טרם ערב, ענה:

״שאלי, אישה, שאלי…״

הביטה בעלת האוב בצלם פניו של המנגן הנודד, שדמיונו כתמונת מעשה חושב – זקן שחור ויפה עוטר לצלם פנים זה, עגיל זהב נוצץ באחד מתנוכי אוזניו בין תלתלים הגולשים ממצנפת שבראשו – ואמרה:

״למה, בני, תכתת רגליך מכפר לכפר, ויומך הוא לא יום, ולילך הוא לא לילה… למה, בני, לא תיקח אישה מבנות מקום מגוריך או מבנות המקומות שאתה נקרה בהם ותקים בית בישראל?…״ הלז הסב עיניו מהציפורים אל בעלת האוב, ואמר:

״האוכל גם אני לשאולך שאלה, אישה?״

הלזו ענתה:

״שאל, בני, שאל…״

שאל הלז:

״האם ירד היורה עוד הלילה או יתמהמה עד מחר? הלא תדע זאת אישה אשר כמוך…״

בעלת האוב הניפה את ידה, יד שכולה אצבעות ארוכות וגרומות וענודות טבעות, לעבר חרמש הירח, שתלוי היה כעדי של כסף מעל להר שלראשו חבוש עוד הר, ואמרה:

״היורה לא ירד הלילה ולא ירד מחר ומחרתיים… אך שאלה שאלתיך, בני, ולא ענית לי…״

רק כילתה לדבר, והנה הלך ובא לקראתם עדר כבשים מסובלים שפעת צמר, שנעו לאטם וגעו לאטם. לצדם פסע הרועה, בחור בעל שער ארוך, ידיו אוחזות במקל שעל כתפיו, ושמש הרבה בעיניו, שמש הדולקת בהן מאז הבוקר. הוא בירכם בשלום, וכן עשו הם.

בין כה וכה התקרבו לגבול של כפר שונם. אז אמרה בעלת האוב: ״מנגן נודד, אחר הצאן עליך ללכת כרועה זה ולשוב לעת ערב לביתך, לאשתך, ולטפך…״

הלז, שעמד נפעם מול מראה הכפר, שבתיו כחולי הקירות טיפסו בינות לעצים יפי אמירים במורדותיה של גבעה, הסב ראשו לעבר בעלת האוב, ואמר בקול שהיה בו גם עצב וגם שחוק:

״לאיש אשר כמוני אין נחלה בישראל… נחלתו הן הרוחות המנגנות בשדות, בכרמים, בגיאיות ההרים, הימים והלילות הממתיקים את סודותיהם, השמש השורפת לשד עצמותיו, והירח שבו הוא מביט ורואה, כבמראה, את צלמו הוא…״

בעלת האוב ספקה כף אל כף:

״עתה אבין למה שר אתה שיר קינה על בת יפתח, נערת רפאים המשוטטת על הרי חושך ופרח בידה…״

הלז שתק. הוא עמד בין שני אורות – בין אור היום שנאסף אל עצמו ובין אור הלילה שבא בלאט וכמסתיר פנים. הוא אמר:

״כי אחותי כלה היא שמתה בדמי עלומיה…״ בעלת האוב ספקה שנית כף אל כף לאות צער.

״לבי-לבי לך, מנגן בגתית מהר אפרים, אבוד תאבה בחלומותיך.״ היא נעצרה תחתיה, ובסוככה בכף ידה על עיניה מפני האור האחרון של השמש, שירדה למעמקי הים שהסתתר בפאתי הערבה, אמרה:

״היה שלום, מנגן נודד… עלי לשוב פן יראוני אנשי הכפר וירגמוני באבנים…״

״היי שלום גם את…״

ובעוד שבעלת האוב הזקנה מחתה באצבעותיה דמעה, ופנתה והלכה אל צללי הלילה שגחו אליה, אחז האיש הצעיר ברסן חמורו ופסע לעבר הכפר, שבא לקראתו בריחות של נזיד מתבשל, בניחוחות של יין הבוקעים מהגתות, בהמולת משחקים של טף, בנועם צחוק של נערות.

אף כי נכנס, כמעט באין רואים, עבר קול בכל גבול הכפר:

״המנגן בגתית מהר אפרים בא…״

אף כי לא היה הרוכל הפלשתי שבנות המקום ששות לבואו ולשתי אמתחותיו התלויות על אתונו, שתי אמתחות מלאות רדידי שני, בשמים למיניהם, עדיים למיניהם שהביא מאיי הים – רבה היתה הצהלה בכפר כמו מהיורה הטוב היורד בעתו. אכן, באמתחת שעל חמורו לא היה מאומה זולת לחם ניקודים ומעט מספוא, אך הגתית שעל שכמו אצרה במיתריה מנגינות עד בלי די.

אחת לשנה סר היה בדרך נדודיו לכפר הזה, השוכן בין כתפיה של גבעה, ואף זאת הפעם, כמימים ימימה, קידם את פניו איש ושמו עשהאל, והוא מנכבדי המקום, שבנעוריו, בהיותו רועה את צאן אביו, מנגן היה בחליל שעיצבו במו ידיו.

בין כה וכה באו אל עץ רימון רם קומה ועב נוף, שתחתיו ישבה כל משפחת עשהאל מזה ומזה לשולחן ארוך: האם וארבעת בניה ושלוש בנותיה. להבות המדורה שבערה במרחק לא רב מהשולחן פיזזו על שרשרות הזהב הכבדות היורדות מצוואר האם, על נזמי הנחושת שבתנוך אוזנם הימנית של הבנים, ועל מקלעות שערן השחור של הבנות, ועל לחייהן השחומות ועל שפתותיהן, החושפות מעט את שיניהן הלבנות כחלב.

קמה האישה על רגליה וקידמה את פני אישה:

״ברוך אתה, עשהאל, וברוך האורח אשר עמך…״

ישב היוגב בראש השולחן והושיב את המנגן הנודד לימינו, ואך הניף את ידיו ובירך על הלחם, הביא העבד המואבי כד יין ומזג ממנו לתוך כוסות של חומר משוחות מבחוץ בששר ירוק, והשפחה המואבית הביאה את קערת נזיד הבשר.

רבה היתה השלווה מסביב לשולחן ומסביב לשולחנות אחרים בכפר, עייפה היתה ונשענה לכל עץ, והיוגב אמר בשחוק קל אל אורחו: ״רואה אני שאתה ממעט באכילה ומרבה בשתיית יין…״

ענה הלז:

״כי לא ישיר הלב מתוך בטן מלאה…״

שלוש הנערות שישבו בקצה השני של השולחן, בין צלו העב של עץ הרימון ובין האור המרצד של המדורה, הסבו עיניהן אל הזר, כי עצב קל היה בקולו הזמרני וחתום בפניו, המשובצים בתוך זקן שחור ועגול. והנה בפתע פתאום, בהביטן בו, פרח בלחייהן אודם של פרי שאך הבשיל. גמא היוגב גמיאה ארוכה מכוס היין, ואמר לאורחו:

״במהלך השנה שאתה סובב הולך בגבול ישראל ראית רבות ושמעת רבות. אנא ספר מעט מזה…״

המנגן הנודד הניע ראשו ואמר:

״אם עד עלות השחר אשב ואספר, אספר אך מעט מזער…״

החריש רגע והאזין לאנחותיו של אוח באמירו של ברוש. ולאחר שגמא גמיאה קלה מכוס היין שלפניו, אמר עוד:

״אך בכל מקום אשר תלך מתוק ביום אור השמש לעיניים וללב, ובלילה עצוב אור הירח או הכוכבים לעיניים וללב… וכה רודף היום אחר הלילה, והלילה אחר היום, וזוהי תקופת השנה…״

היוגב נשא עיניו והביט בארבעת בניו, היושבים בעיניים עצומות ושומעים בעייפותם את שריקות העדרים, ולא את דברי ההלך. על כן העתיק אביהם את מבטו מהם אל שלוש בנותיו, שיריהן אחזו בשרשרות שבצוואריהן והקשיבו בעיני איילות משתאות לדבריו של המנגן הנודד.

והלז, בשומעו שציפור אשר שם אין לה והחבויה בין עופאיה של תאנה כבדה הנמה לא הרחק מהשולחן, מהסה בשיר של שמחה לכבוד הירח, המטפס ועולה מעל לרכס ההר, את אנחותיו של האוח – הסב את עיניו אל שלוש הנערות המביטות בו מתוך צללים, שמרצדים בהם אורות המדורה, והחל לספר להן, למען שעשע את נפשן, סיפור על איילה אחת שראה יום אחד בעין גדי. ועם שסיפר הוציא מאמתחתו את הגתית, ובפורטו על מיתריה נטווה והלך קולו שלו בתוך קולם של הצלילים, ונעשו מסכת אחת.

וכה סיפר:

יום אחד, יום זיו של חורף, מתהלך היה לרגלי צוק מהצוקים אשר בעין גדי. והנה בלכתו לרוח היום ראה בפתע פתאום דמות של חיה, מגולפת מעשה אמן, שרועה על פני החול. הוא נעצר תחתיו אחוז תימהון. ידוע ידע שאין דמות מגולפת זו הנעה הנה והנה מקסם שווא, כי היא מלמעלה נפלה. ואכן, בנושאו עיניו, ראה ברומו של צוק עומדת איילה ומביטה בהשתאות אל צלמה שלה, המוטל על פני החול הלבן.

ההלך היסה לרגע את הגתית, גמא מעט יין, הישיר שנית את מבטו אל הנערות, שפיתלו אצבעותיהן בשרשרות הזהב שבצוואריהן, והוסיף וסיפר:

״והאיילה שברום הצוק יפה היתה עד מאוד. עורה החום בהק באור הצח שגשם רב הרחיצו, וכן בהקו הפסים הלבנים שמסביב לטלפיה הקטנים והפס הלבן שבין שתי עיניה המשוקדות…״

שלוש בנותיו של עשהאל, שתשווינה ביופי ובחן לאיילה שבעין גדי, שאלו בקול אחד שחרדה רבה היתה בו:

״האם נבהלה האיילה מפניך וברחה לה?…״

הלז הניע ראשו אנה ואנה, וענה:

״חלילה! היא עמדה ועמדה ברומו של הצוק והביטה פעם בצלמה שעל החול הלבן ופעם בי. אמרתי בלבי: אם תישא רגליה ותברח, תיקח עמה גם את צלמה על החול, והיום המלא זיו ילבש קדרות. בצערי כי רב, אמרתי עוד בלבי: אולי אוהבת איילה זו מנגינות ערבות, הבה ואנגן לפניה…״ אור המדורה ליבה עתה אודם עז בלחייהן של שלוש הנערות, ששאלו חרש:

״מנגן נודד, התזכור את המנגינה אשר ניגנת לפני האיילה בעין גדי באותו יום חורף?״

הוא סרק את קווצות שערו לאחורי אוזניו, וענה:

״זכור אזכור…״

לקח את הגתית והעביר אצבעותיו על מיתריה:

״הנה המנגינה אשר ניגנתי אז…״

והנערות הוסיפו לשאול חרש: ״והמנגינה הזו הילכה קסם על האיילה, ולא נתנה לה לברוח?״ הניע ההלך ראשו, וענה אף הוא חרש:

״כן, נערות מכפר שונם, כי אך יצא משב צלילים ראשון מהגתית, ירדה צהלה על האיילה והחלה ללוות בטיפוף טלפיים את רוח המנגינה.״ ״פלא פלאים!״ לחשו שלוש הנערות, והביטו בהשתאות שאימה קלה

בה.

״פלא שלא ייאמן!…״ לוחשות הנערות זו לזו כשהן משעינות סנטרן על ידיהן המשולבות, ומביטות בתימהון רב בנע ונד זה הבא ממרחקי מרחקים, ושמדד לבטח במו רגליו את כל גבול ישראל, ושראה לבטח במו עיניו את הר הלבנון וארזיו, את ים הכינרת ואף את הים הגדול והאוניות המהלכות

בו.

והן אומרות בלבן: אין זה כי קוסם הוא בחור צעיר זה, שמצנפת אדומה ושדופת שמש מתנוססת על שערו הארוך, היורד מזה ומזה על כתפיו. והלז מעביר את אצבעותיו על גבותיו העבותות, הסוככות על ארובות עיניו, ועל זקנו השחור והצר, הסוגר כעין זר על פניו המוארכים, ומוסיף ומספר: ״ובעודי עומד ומנגן, נעתקה האיילה אט-אט ממקומה, והחלה יורדת במורד הצוק כאילו נמשכה למטה בכוח הצלילים שנקשרו מסביב לצווארה. והנה ברדתה כה, אחוזת פחד וקסם, כאילו פסעה אל תחום שבתחתית הגבעה, נשמע בפתע פתאום קול אדיר שערגה וזעם בו, קול שהחריד את שלוותו הכחולה של היום החורפי, את מנוחתם של הנחשים שנמו על גלי אבנים, את השפנים שהתרוצצו ברוב שמחה בסעיפי הסלעים, את הציפורים שהתייצבו על שיחי הרותם, וראשיהם בתוך פיארתם האזינו לנגינה, ואת האיילה שעצרה מרדת והסבה את צווארה ועיניה המבוהלות לעבר ראש הצוק – כי לאחר שעלה מתחתית הצוק, צצה ברומו של הצוק דמותו של אייל, שמעודי לא ראיתי כמוהו ליופי ולהוד…״

ההלך מהר אפרים ניתק את חוט הסיפור ושתק. אולי למען תת לשלוש הנערות להתענג רגע על זיו הנוף של עין גדי. ועד שהן מביטות בנוף זה, מושט מבטו על היוגב עשהאל, שספן פניו בתוך זקנו העב וישן כגדיש בשדה; על ארבעת בניו, ידיהם הכבדות על שולי השולחן, שנרדמו לא מכוח הנגינה, כי אם מכוח השמש שנאגרה בגופם; על עקרת הבית, זרועותיה משוכלות, עגיליה המרובעים, שגדילים דקים בקצותיהם, צנוחים על כתפיה, הניעה בתנומתה כפעם בפעם את ראשה על שתי פימותיה; על העבד המואבי, רגליו משוכלות, נרדם ליד המדורה הדועכת; ולבסוף נאחז מבטו במבטן של שלוש הנערות, שהלילה הליט את דמותן, את שער ראשן, שחרוזי כסף בוהקים בו, ואת צלם פניהן עד ארובות העיניים, שאש המדורה הדועכת עוד רשפה בהן. על כן כילה הוא לספר את סיפורו בהעבירו כפעם בפעם, לפי צורך הסיפור, את אצבעותיו על מיתרי הגתית:

״אמור אמרתי שמעודי לא ראיתי אייל שישווה ביופי ובהוד לזה האייל שניצב בראש הצוק. אם אומר שעיניו יפות היו כשמש החורף, לא אמרתי די; אם אומר שידו של צייר לא תצלח לצייר את יפי עורו, לא אמרתי די. רגע עמד האייל מחריש והביט בי בהשתאות, משל אמר בלבו: מה פשר של יצור זה העומד למטה ומשמיע צלילים שהוא לא שמע מעודו. והנה כאשר החל האייל, למראה החידה הזו, לעפר בטלפיו ולהניע בזעם את קרניו הגבוהות והחדות בחניתות, כאומר לקפוץ ולזנק עלי ולנגחני, דילגה האיילה מזיז סלע אל זיז סלע בהשמיעה צהלת שמחה, ששמה כהרף עין לאל את זעמו של האייל שהסב את קרניו, ואץ לקדם את פניה של האיילה…״

המנגן הנודד אסף את ידו ממיתרי הגתית והחריש והביט לתוך הלילה, המרחיק הרים למעמקי החושך ומקרב מרחקי מרחקים למטחווי עין. אך עד מהרה ננער והסב את פניו לעבר שלוש הנערות, שאוזנן כלתה לשמוע את סוף הסיפור.

״חבוקי צוואר כצמד נאהבים ונעימים פנו וירדו האייל והאיילה במורד השני של הצוק. והנה אך נעלמו צלליהם, החלו צללי הלילה להגיח מכל עץ ערער, מכל סבך של שיח, מכל הסלעים המרפדים את הגבעות, ופשטו על פני החול הלבן של ערבת עין גדי, שדוק של תכלת חופף עליו בתקופת החורף…״

כילה לספר, גמא את שארית היין שבכוסו, ואמר בקול עצוב אל שלוש הנערות, שאף עליהן ירדה עצבות:

״ועתה שומה עלי לדבר שיר על בת יפתח הגלעדי בפני אנשי המקום ההולכים ובאים…״

האוח, שישב בין עופאי הדקל העומד בירכתי החצר, ומאזין לדברי הסיפור של המנגן הנודד, השמיע קול נהי, שהעביר צמרמורת בירח, העולה מעל לרכס ההר, ובשלוש הנערות, שנצמדו זו אל זו ושאלו בחרדה את ההלך, שקם על רגליו: ״אתה אומר לדבר שיר על בת יפתח הגלעדי, האומללה בבנות ישראל?…״

הלז החריש. כי אף הוא שמע את קול הנהי של האוח, וחש את הצמרמורת שקול זה העביר בירח, בהר הסובב את הכפר ובמיתרי הגתית שלו.

ועד שהוא עומד ובוחן כל מיתר ומיתר שבגתית למען דעת אם ייטיב לנגן את הנהי הזה, המרחף בתוך הלילה השלו הזה המצפה ליורה, הקיץ היוגב מהתרדמה שנפלה עליו בתום הסעודה, והוא יושב ומחכך עיניו ומביט אנה ואנה כמבקש לדעת אם החושך מסביב הוא חושך של חצות לילה, ומה פשרו של בחור זה, שמצנפת אדומה בראשו ובידיו כלי נגינה. והקיצו מתרדמתם גם בניו, עייפים מספור את עדרי הכבשים שהוליכו בחלומם אל שקתות המים העולות על גדותיהן. ואף העבד המואבי ננער ופקח את עינו הלא שתומה, וראה שהמדורה נוטה לדעוך, ומיהר וקפץ על רגלו הלא חיגרת ואסף ערמה של ענפים יבשים והשליכם אל תוך המדורה, שנתלבתה והלכה אחוזת שמחה, ושלחה להבות לכל העברים להאיר את הדרך לזקנים ולזקנות, לבחורים ולבתולות ולמקצת הטף שנהרו ובאו מכל בתי הכפר, החבויים בין עצי זית ובין עצי תאנה ועצי רימון, לשמוע, כמנהגם מימים ימימה, מפי המנגן הנודד מהר אפרים דברי סיפור ודברי שיר שהלז ליקט בנדודיו בגבול ישראל בתקופת השנה.

עשהאל, כבד בגופו וקל ברגליו, קידם את הבאים בידיים פרושות ובפנים מאירות:

״היו ברוכים בצל קורתי… ושבו באשר תשבו!…״

והבאים עונים לו:

״היה ברוך עשהאל, אתה וכל אשר לך…״

אנשי הכפר ישבו תחתיהם ברגליים משוכלות, מי על אבן, מי על סדן של עץ שנגדע, מי על הדום שהביא עמו ומי על האדמה, סביב-סביב למנגן הנודד מהר אפרים.

והלה עמד בירכתי חצי הגורן, בין התאנה רבת-השנים, שנתעטפה בתרדמה, ובין רוכסי ההרים שמנגד, שסהר מלא הילך עליהם. ידיו אוחזות בגתית עמד בגלימתו, שעינה כעין הזית, במצנפתו האדומה, שהאירה את פניו החיוורים, המשובצים בתוך זקן שעינו כעין החושך, וחיכה שהאוח המתחבא באמירו של אחד העצים ייתן דמי לאנחותיו, והסהר המלא לא יביט בו וילך לו לשוט בשדות השמים, שהם רחבים מאוד-מאוד. והנה, כאשר הדממה קמה לדממה בכול, בעץ, בעשב ובציפור, פתח המנגן הנודד את פיו ואמר:

״בזאת הפעם לא אספר לכם את אשר ראו עיני בנדודי בגבול ישראל בתקופת השנה, כי מודעת היא שאין הרבה חדש תחת השמש, והארץ לעולם עומדת, ואין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה…״

זקני הכפר, שאש המדורה האירה את התלמים שהימים ותלאותיהם חרשו בפניהם, שמטו את ידיהם העייפות על ברכיהם ושתקו שתיקה של עצבות רבה. אך אחד מהם חפן במלוא ידו הרותתת את זקנו, זקן מידות לבן, ושאל בקול של כעס:

״ומדוע אין מלך בישראל?… ומדוע שוסים הפלשתים את שדותינו ואת גורנותינו?…״

כל העיניים נשואות היו עתה אל המנגן הנודד שקנה לו בינה ודעת ברוב נדודיו, ושומה עליו לענות על השאלה ששאל הזקן ההוא. והלז, שאבק כל הדרכים בגבול ישראל דבק אמנם בכפות רגליו, אך חוכמה לא קנה כי אם מנגינות ושירים, פרש שתי ידיו שאחת אוחזת בגתית, וענה:

״וכי מי אני כי אדע?… אלוהים הוא היודע…״

זקני הכפר הניעו ראשיהם ואמרו זה לזה:

״אמת דובר בחור מזה רעב זה. אף כי הוא יודע נגן, אין הוא יודע מאומה באורחות החיים…״

ומושכים אנחות מלבם קמו ממקומם, ואחריהם קמו עולי הימים, וצעיר אוחז ביד זקן הלכו יחדיו אל כד היין הגדול, שעבדו של עשהאל הציב על אבן אצל עץ התאנה.

ובעוד הללו מפיגים את מר לבם ביין האפלולי הטוב שהעבד הגיש להם בספל חרס, עשו בנות הכפר סביב למנגן הגתית מהר אפרים מעגל של עיניים יפות ושוחקות, שאש המדורה לחשה בהן, מעגל של צמות שחורות, בהן ברקו חרוזי כסף, קישורי תכלת, ואף שרק אחת מהן דיברה, דיברו מפיה כל רעותיה, וכה אמרה:

״צעירות לימים אנחנו. על כן, מנגן נודד, נגן לנו ושיר לנו ממנגינות המחולות ומשירי הכלולות שאתה מנגן ושר בחתונות בכפרים שבגבול ישראל…״

אך הלז, שעצוב היה מהירח שטייל בשדות השמים של טרם יודה, אמר אל מעגל הבנות: ״זאת הפעם אדבר שיר, והוא לא שיר מחולות, כי אם שיר תוגה על בתולה מבתולות ישראל אשר שודדה מכלולותיה״.״

והוא סרק באצבעותיו הארוכות את מיתר הגתית, והגתית השמיעה נהי, שהעביר צמרמורת בגוף הלילה ובגופן של הנערות, שהתרפקו זו על זו מפחד.

נהי שהלך והעיר את האוח שנרדם באמירו של ברוש, והאוח פקח את עיניו וראה את אש המדורה המאירה את שערו השחור ואת פניו החיוורים של ההלך מהר אפרים, ואת מעגל הנערות שסוגר עליו, והבין את סוד החיזיון, ועל כן הוציא חיש מהר את מקורו מפיארתו ואצל את קולו לקולה של הגתית.

המנגן הנודד היסה לרגע את הגתית:

״לא היתה יפה כמוה בקרב בנות גלעד שיפות הן…״

הנערות במעגל ראו שפניו חוורו מאוד בין זקנו וגבות עיניו השחורות מאוד, והוא אמר:

״האם קומתה של הלזו שעליה אני מדבר שיר חטובה היתה? – שאלנה את הדקלים שבכפר מולדתה ויגידו לכן!״

האוח שבאמירו של הברוש כלא את אנחותיו ועצם את עיניו, וישב והאזין למנגן הנודד שאמר עוד:

״האם אף שער ראשה יפה היה? – שאלנה את הרוח שהיה סורקה בצאתה לשוח לעת בוקר, לעת ערב!״

הוא שתק ועמד וחיכה שהלילה יהסה בו כל קול של תן, כל שאגה של ליש או אדיה, כל רחש של עלה נידף, כל רחש של גבעול עשב, ומקץ רגע אמר עוד:

״האם קולה של הלזו ערב היה? – שאלנה את הגתית שלי, והיא תאמר לכן שערב היה מהצלילים היוצאים ממיתריה!״

והוא העביר את אצבעותיו על כלי הנגינה למען תשמענה בנות שונם, היושבות פה במעגל, את קולה הרחוק של אותה נערה גלעדית.

וכאשר אסף את ידו ממיתרי הגתית ונתן לדממה לאסוף את קרעיה, אמר עוד:

״היפות היו פעמיה? – שאלנה את האיילות, שהיו נוהגות לעמוד על ראשי גבעות ועל ראשי צוקים ולהביט בהשתאות אחרי חן צעדיה, שהיו צעדי מחול!״ השפחה המואבית, שישבה בחוץ והאזינה אף היא לשירו של המנגן הנודד כשידיה לופתות את שתי צמותיה, קמה ממקומה והשליכה ענפים יבשים לתוך המדורה שנטתה לדעוך, כי אמרה אל לבה: ״תהי האש מאירה את פניהן התמימות והיפות של בנות הכפר, שהלך זה שבא ממרחקים מדליק בהם קסמים!״

והלז הניף את ידו והורידה על מיתרי הגתית והוסיף לטוות בהם את שירו:

״היפות היו עיניה? – שאלנה את הברכות ואת הגבים ואת הנחלים בתקופת החורף, שעשו את מימיהם מראות בוהקות למען תבוא היא להציץ בהן!״

הוא נדם, אך את שירו עוד לא כילה, ועמד והביט לעבר הרים המתנשאים בירכתי הלילה, לעבר הרים שעל רוכסיהם משוטט ירח אחרי דמות נערה המשוטטת אנה ואנה וצרור פרחים בידיה, ושפתיה נעות כמזמרת בקול שאין לו קול כי רחוק הוא מאוד.

ונערות הכפר היושבות במעגל, שלא גרעו עיניהן מעיניו של המנגן הנודד, אמרו בלבן:

״הלך זה שהוא כולו חידה במקום נכר, על איזו נערה פלאית מדבר הוא שירו זה? ומדוע יביט כה לתוך מרחקי הלילה? האם רואה הוא במרחקים אפלים אלה, בכוח היין הרב ששתה או בכוח דמיונו של מנגן נע ונד, חזיון קסמים או חזיון תעתועים?״

עוד הן יושבות, ראש של זו על כתף רעותה, ומשתאות לדעת את פשר החידה, אסף הירח את אורו מרוכסי ההרים המתנשאים בירכתי הלילה, והחשכה שבה לאיתנה, והבחור מהר אפרים שב אל שירו:

״פחז כמים הניגרים מגובהי צוק, פחז כחרב שיר אווילית שולפת מנדנה,

פחז כרוח סופה בליל עלטה…״

הגתית המתה חרש:

״אהה, נדר נדר שאין לו שחר…״

אף האוח שהאזין מצמרת השקמה בכה מר:

״והיא לו, ליפתח, יחידה, אין לו בן או בת זולתה…״

ההלך היסה את הגתית ושאל את הנערות שבמעגל, את הלילה הפורש עליהן את חופתו, את הירח המסתתר בין קרעי עבים של טרם יורה: ״היידור איש נדר להעתיק הר לתוך בקעה, להצמיח בן לילה עצי פרי על סלע צחיח, להוליך אוניות בלב ישימון, להמטיר מטר לא בעתו?״

הנערות שבמעגל החרישו כי לא היה בפיהן מענה, הלילה החריש כי מחריש הוא מאז ומעולם, הירח החריש כי רחוק הוא.

וההלך הניע ראשו ואמר:

״כזה היה נדרו של יפתח!…״

העביר בכעס את אצבעותיו על מיתרי הגתית, ואמר:

״אבוי לגיבור שכסיל בו!…״

ומקץ רגע בהרימו את קולו:

״ואבוי שבעתיים לאב גיבור שבכסילותו הכרית את בתו היחידה מארץ החיים, והיא בבתוליה ולא ידעה איש…״

הניח את הגתית לרגליו, שיכל זרועותיו על חזהו, ועמד והחריש מול הרים שבירכתי הלילה, מול דמות נערה המשוטטת על הרים אפלים אלה, ובנות הכפר היושבות במעגל והמבקשות לבכות מרוב עצב, שואלות בלבן:

״למה החריש הוא זמן כה רב, הלוא לא כילה עוד את דבר השיר על הנערה ההיא…״

ואף הלילה שאל כה בלבו, ואף היסה את הליש ואת התנים ואת האוח, וציווה על הרוח להלך בלי קול, ועל העצים לא להשיר את עליהם היבשים למען יישמע בתוך דממה רבה דבר השיר של המנגן הנודד מהר אפרים.

והוא שב, אמנם מההרים שבירכתי הלילה לכלות את דבר השיר. פקח את עיניו ושאל למים. ואחת הנערות קמה מתוך המעגל והביאה לו ספל מים, והוא שתה את המים עד תומם, כי צמא היה מאוד ועייף היה מאוד, ואחרי כן לקח את הגתית ואמר:

״היא יצאה מדלתי בית אביה בתוף ובמחול, שערה מתנופף ברוח, ופיה מזמר, ועיניה מזמרות…״

בשל אנחה שהלילה נאנח נשברה הדממה לרסיסים. והעלים היבשים שבו לגלוש ממורדות הגבעות, והתנים שבו ליילל בגיאיות.

״היא יצאה בתוף ובמחול, כצאת בת לקראת אביה השב גיבור מהמלחמה, בבלי דעת שנהי מספד משמיע התוף שבידיה, ורגליה מחוללות מחול יגון ולא מחול ששון…״

הירח שהעבים של טרם יורה עזבוהו בפתע פתאום, מראהו היה עתה

[2911 צהוב כאילו אחז בו חולי, והוא שפך אורו זה על גגות בתי הכפר, על שער ראשן השחור של הנערות היושבות במעגל, על שולי זקנו השחור של המנגן הנודד, ועל אצבעותיו הרזות המהלכות אנה ואנה על מיתרי הגתית:

״וכה אמר האב הגיבור, האב הגיבור שכסיל בו, בראותו את בתו יוצאת לקראתו, פרחים בצמותיה, עדויה עדיי כלה ותוף בידה:

״אהה, בתי, הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי… ואני פציתי פי אל אלוהים ולא אוכל לשוב…״

המנגן היסה לרגע את הגתית, היסה לרגע את עצמו למען ייטיב לשמוע את הקולות הבאים מירכתי הלילה. ואחרי כן:

״והוא, האב הגיבור, ספק את כפיו וקרע את בגדיו, ומידה של בתו צנח נפל התוף, והתגלגל בנהי אל רגלי האב.״

הירח שב ונחבא בין עבים של יורה הבושש לבוא. אש המדורה כבתה כליל, והמנגן הנודד הגביר את קולו בשל החשכה שחיברה את השמים לארץ ועשתה אותם ים של תוהו:

״אתן שומעות אותי, בנות כפר שונם, האם עודכן פה?״

וקולות של נערות הכפר, קולות שפחד בהם, ענו לו מתוך החשכה: ״אנחנו שומעות אותך, מנגן נודד, כי אנחנו עוד פה…״

הלז, ידוע ידע כי אין לחשכה שלטון על בת השיר, על כן הוסיף לטוות את שירו:

״ידיה מיותמות מהתוף, רגליה במנעלי התחש שיצאו במחול רוממות תחתיהן, שחוק אין בעיניה ורינה אין בפיה, אמרה היפה והענוגה בבנות גלעד אל אביה הגיבור, שעמד קרוע בגדים, חרבו שמוטה מירכו, אצל עץ הרימון שהעטה צלו והודו על בית מגוריהם:

״עשה לי כאשר יצא מפיך…״

הלז הליט את פניו בשתי ידיו, ונאנח ואמר:

״אהה, בתי… אהה, בתי…״

אף כי הבכי גאה בה כסופה, אמרה בשקט:

״אך, אבי…״

פניו מולטים בידיו כי לא עצר כוח להביט בבתו, שאל:

״מה, בתי?…״

והמנגן הנודד: ״היא החרישה כי הביטה נפעמת על סביביה. שדות אלה ההולכים לאטם אל ההרים לא היו יפים מעולם כבאותו יום זיו, הציפורים שהתעופפו להקותלהקות משכו את השמים אל האדמה, והרוח שהתהלכה בין התלמים, בתוך גבים וכרמים, הביאה ריחות של דבש אשר לתאנים שהבשילו, ריחות של תירוש אשר לענבים שהבשילו, עם ריחות של קינמון ומור אשר לפרחים למיניהם…”

הוא היסה לרגע את הגתית כי ערפל החושך עוד לא פג, וביקש לדעת אם נערות הכפר עודן פה:

״בנות שונם, עודכן פה ושומעות את דברי?…״

״עוד אנחנו פה, מנגן נודד, ושומעות את דבריך…״

כאשר שמע את קולות הנערות אמר לגתית שתוסיף לנגן, ולבת השיר שתוסיף לדבר:

״והיא, בת יפתח, שיפה היתה באותו יום זיו שעמד בין השמים והארץ, אמרה לאביה בשקט רב אף כי הבכי הלך וסער בה:

׳״אך, אבי, ייעשה לי הדבר הזה: הרפה ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי, אנוכי ורעות,…׳״

העננים של טרם יורה התפזרו קרעים-קרעים והותירו בשמים ירח של נחושת, ודמיונו כמראת הנחושת שראה המנגן הנודד בביתה של בעלת האוב הזקנה. והלז ראה באמת במראה האדומה של הירח הרי הרים כחולים. ובעודו עומד ותר אחרי נערת הרפאים האמורה לשוטט על הרים אלה, שמע את קולותיהן של נערות הכפר, קולות שאימה בהם:

״עודך פה, מנגן נודד, עודך פה?…״

והוא ענה כהלום יין, כחולם חלום:

״עודני פה, בנות כפר שונם, עודני פה…״

ואחר שהירח שינה את מראהו, מראה הנחושת, והיה לירח של לילות תמול שלשום, ננער המנגן הנודד, ונשא את קולו ואמר:

״האב הסיר את ידיו מעל פניו, הביט בבתו, בתו היחידה, שיפה היתה אז שבעתיים מתמיד, ודמעה לא היתה בעיניה, ואמר:

׳לכי, בתי, אל ההרים, לכי…׳״

ואחר שהלז אמר מה שאמר שם אצל עץ הרימון שליד ביתו אשר בגלעד, אמר המנגן הנודד אל בנות כפר שונם:

״זרועותיו משוכלות על לבו, חרבו ששמטה ממותניו נגררת אחריו על האדמה, פנה האב והלך אל השדות, אל הגיאיות, אל ארבע רוחות השמים להשיח את יגונו״.״

״והבת?״ שאלו נערות הכפר, ״אנה היא הלכה?…״

האם היה זה הלילה שנאנח, או היה המנגן הנודד שנאנח ואמר: ״היא אספה את התוף שנפל מידה והתגלגל ונח תחת עץ הרימון, שסביבו מתרוצצת היתה בימי ילדותה, תלשה עלים אחדים מענפיו ושמה אותם בשערה ופנתה והלכה אל ההרים… לבכות על בתוליה…״

תם בזה שיר הבלדה על בת יפתח. והמנגן הנודד הטה אפוא את הגתית שבידו ועמד והחריש נוכח הלילה, כאומר ללכת ולחבוש את חמורו וללוות את בת יפתח אל ההרים.

אך שיר הבלדה לא תם כי בנות כפר שונם עוד ישבו במעגל באורשלא-אור של ירח התועה בין עננים של טרם יורה, והן עשו את המעגל לטבעת סביב למנגן הנודד, ולא נתנו לו ללכת אל ההרים עד אשר ידבר את שירו עד תום.

והלז, שידוע ידע כי לא יותן לו לצאת מתוך מעגל זה של עיניים יפות ויוקדות, מתוך מעגל זה של צער, שב ואמר לגתית שבידו שתדבר את שיר הבלדה על הנערה הגלעדית עד תומו:

״שניים חודשים התהלכה היא ורעותיה על ההרים בשמש של ראשית השנה. בין רוחות קלות ומוכרות, בין דשאים ופרחים שבקעו ויצאו מתוך חגווי הסלעים, בין קולות התור והזמיר. בכל אשר תשור העין רבה היתה השמחה של טרם קיץ, אך בת יפתח ורעותיה שוטטו מהר אל הר בלי דבר דבר כי גדול היה הכאב בלבן, ורבה היתה הדמעה על לחייהן…״

המנגן הנודד השעין את ראשו אל גזע העץ שמאחוריו והחריש בכל סרעפיו. הוא עייף היה מאוד-מאוד, הבחור מהר אפרים, והוא אמר אל נפשו: הלוא תם השיר, ומדוע אין הנערות היושבות במעגל קמות ממקומן והולכות אישה לבית אמה.

ואף כי כבר עברה האשמורת הראשונה של הלילה, ואימה גדולה היתה בדממה מסביב, והירח גישש כעיוור בין העננים שסגרו והלכו על השמים, מיאנו בנות כפר שונם לקום ממקומן עד אשר תשמענה את שיר הבלדה על בת יפתח עד תום תומה.

ואכן שאלו את המנגן הנודד שיפה היה וחיוור היה עד להחריד: ״האם עשה לה אביה את נדרו אשר נדר?״ והלז, אף כי עייף היה מאוד-מאוד, ניתק מעם גזע העץ, והרים את קולו למען ישמע הלילה, למען ישמעו השדות וההרים והגיאיות, ואמר:

״כן. מקץ חודשיים ימים שבה אל אביה, והוא עשה לה את נדרו אשר נדר…״

המנגן הנודד הניח את הגתית על אבן, ושיכל את זרועותיו על לוח לבו ועמד והחריש. כי בזאת הפעם כילה את שיר הבלדה עד תומו. ועתה על בנות כפר שונם היושבות במעגל לתנות לבת יפתח הגלעדי, אך הן, נערות טרם כלולותיהן כנערה הגלעדית, ישבו ודוממו דממה, שעזה היתה מכל נהי ומכל בכי.

ומדוע לא יתנה הלילה לבת יפתח… מדוע היסה כל אוח, כל ינשוף, כל תן, כל אייל עורג, כל ציפור עצובה?

ובעוד המנגן הנודד עומד ומשתאה לפשר הדממה הזו, קמו נערות כפר שונם ממקומן, וכצללים שחוחים חמקו חרש אל הבתים הנמים בין עצי תאנה ורימון שלווים, והבכי הומה בהן ואינו עוצר כוח לפרוץ מפיהן.

המנגן הנודד ידוע ידע כי ייוותר לבדו עד עלות השחר עם הנערה הגלעדית המשוטטת על הרים כחולים, המתנשאים בירכתי הלילה. הוא ישב אפוא תחתיו, ובהניחו את הגתית על ברכיו המשוכלות נהו עיניו אחרי צללים, צללי עצים וצללי הנערות שישבו פה, ועתה היו כלא היו כי הלילה שדרן.

אם כן, הסב את עיניו אל ההרים הכחולים ושאל:

״ומדוע איני רואה את דמותה של הנערה הגלעדית… הלוא שומע אני את קול צעדיה?…״

״כי היא כלואה בתוך מראת הנחושת שלי, מנגן נודד…״

חלחלה אחזה בו. זה היה קולה של בעלת האוב הזקנה.

ואמנם, ראשה השב נוצץ באופל עמדה מולו, ובידה מראה מבהיקה.

״הלוא את הירח את אוחזת בידך!״ צעק המנגן הנודד.

״לא כי, מראת נחושת בידי, וכמוה כירח לחלומות תוהו…״

״הה, אישה, העלי לי באוב את דמותה של הנערה הגלעדית…״

״למה מבקש אתה לראותה, מנגן נודד? תן לה לשוט על ההרים הכחולים…״

״הלוא יודעת את, בעלת אוב, כי חתנה אני…״

נאנחה האישה הזקנה ואמרה: ״יודעת גם יודעת… על כן לבי-לבי לך, חתן רפאים של כלת רפאים…״

אך לפני לכתה לדרכה הניחה את ידה על ראשו של הלז, ואמרה:

״אל תתעצב, בני, אכן, ראה לא תראה את כלת הרפאים שלך, אך היא לא תמוש עוד ממך… לא בהקיץ ולא בחלום… היא תלווה אותך בכל נדודיך ותאזין לבלדות שאתה שר עליה…״

והיא פנתה והלכה לה עם הרוח של חצי הלילה, שעלתה ובאה בגיאיות הרחוקים.

ודממה. ומנגן נודד, שעמד בתוך הדממה הזו והחריש והאזין, ושב והאזין פעמים כה רבות לדבריה של בעלת האוב הזקנה, שעשתה את דרכה אל ביתה אשר בבקעה, עד שצנח על הארץ ונרדם מעייפות, שרבה היתה מעייפותם של השדות שמסביב, שהיורה טרם ירד עליהם.

וכמו השחר עלה והוא עושה ערפלים ירוקים, פקח המנגן הנודד את עיניו וישב תחתיו, והביט נפעם לתוך מרחבי השדות, שהלילה והיום מתהלכים בהם בהסתר פנים, והוא לא ידע אם בחלום או בהקיץ הוא רואה את ההרים בעד הערפלים נעים אנה ואנה כאוניות בפאתי השמים. ציפור העומדת על אמירו של עץ ושרה שיר של שחרית, דמויות של נערות דקות כצללים, כדן על ראשן, יורדות אחת אחרי רעותה במשעול היורד אל גיא, ובחור בעל שער, רגליו יחפות וידיו אוחזות בשני קצות מקל שעל כתפיו, מתנהל לאטו בתוך עדר כבשים, הזורם חרש ללא געיות וללא הולם של טלפיים אל הערפלים.

ואז ננער המנגן הנודד וקם על רגליו, ואמר: ״הגיעה העת שאלך לדרכי.״

הלך ורחץ פניו באגן מלא מים, אסף את אדרתו והגתית, ופנה למצוא את חמורו שקשרו אמש לגזע של זית. ואכן, החמור בראותו את הבחור מהר אפרים, פתח בצהלת שמחה שלא שככה עד שהלז שם ידו על צווארו, ואמר בבת שחוק:

״לאט לך עם קולך, אתה מעורר משנתם את כל עוללי הכפר ואת כל ציפורי השיר… יודע אני גם יודע שנפשך יוצאת לדרכים רחוקות… כמוני כמוך, ידידי ורעי…״

ובהתירו מעם גזע העץ את רסן החמור, שמרוב שמחה עיפר בטלפיו את האדמה:

״אם כן, הבה ונשים פעמינו אל הדרכים היפות הקוראות לנו…״ ובעוד המנגן בגתית פוסע ליד חמורו במשעול היורד בין שני טורי ברושים אל העין אשר בגיא, ומביט בערפלים הצונחים מעל כתפי ההרים, שמע קול שהיו בו שלושה קולות של נערות, שלושה קולות שהמו כשלוש יונים:

״היה ברוך, מנגן נודד מהרי אפרים, היה ברוך!…״

הלז עמד תחתיו ונשא את עיניו. ליד העין עמדו שלוש בנותיו של היוגב, שעל שולחנו אכל אמש לחם. והן יפות היו באורו של השחר משיפות היו אמש באור הלהבות של המדורה.

והן עמדו, אישה ליד כדה, והביטו בו בעיני איילה משתאות, כי אף הוא יפה היה עתה מאמש בשערו השחור, היורד פרא על כתפיו, ובזקנו השחור, העושה זר לפניו החיוורים כאורו של השחר.

ואז אמר המנגן הנודד אל לבו: ״מה להגיד עוד לשלוש יעלות החן מכפר שונם, ולא הגדתי להן אמש…״

והנה בעודו מדבר כה אל לבו, נעתקה אחת הנערות ממקומה ונישקה לו, ותבך בלא קול.

ואחריה ניגשה אחותה השנייה ונישקה לו, ותבך בלא קול.

ואחריה ניגשה האחות השלישית, ותבך בלא קול.

והנה כאשר אספו שלושתן את כדיהן והלכו להן, עלתה מבין רוכסי ההרים שמש של טרום יורה והניסה את הצללים האחרונים של הלילה לעבי היערות, והשליכה את ראשית זהבה על אמירי העצים, על להקות היונים שהתעופפו במרחב השדות, ועל המצנפת האדומה שלראשו של המנגן הנודד, שנעצר תחתיו והסב את ראשו והביט אחרי שלוש בנותיו של היוגב עשהאל, שצעדו אישה אחרי רעותה, כדן על ראשן, בין שני טורי ברושים שירדו עם מורד הגבעה לכפר שונם.

והוא עמד והביט אחר שלוש הדמויות, ואמר אל נפשו:

״הלוא הן בנות השיר שלי…״

וכאשר נותרה אך האפלולית המהלכת בין שני טורי הברושים, הפך המנגן בגתית מהר אפרים את פניו אל ההרים הרחוקים הסוגרים את חוג השמים, ואחז ברסן חמורו ופנה והלך לדרכו.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

להבנת הפוליטיקה האנגלית בארץ-ישׂראל

מאת משה בילינסון (מאמרים ומסות)

א

המכּה היתה גסה בּיוֹתר וּכאילוּ הקיצתנוּ פתאוֹם. הראִיה שלי היא, אמנם, מעציבה ואכזרית למדי, אך חוֹשבני, כּי עלינוּ קוֹדם כּל להתרגל לראִיה פוֹליטית נכוֹנה ולראוֹת את האמת כּהוַיתה. ואין אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת לנוּ – מאשלַיוֹת פוֹליטיוֹת, מעוֹלם זה של אשליוֹת, שבוֹ היינוּ עד עתה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.