מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

צבאים דוממים

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

שני החלונות הארוכים מוגפים היו וילונות־תחרים, והלילה בקפליהם. במצודד להם, סמוך לקמטר מזוגג וכלי נוי בו, ישבה בתוך כורסת קטיפה כתומה, סבתא פייגל. מכורבלת בסודר משי מגון הזעפרן, נמנמה, ושביסה העשוי שנצי־סאטין לבנים והמקושט בפנינים זעירות, ריטט קלות. מאמצעיתו של השולחן שנתמשך לאורכו של חדר־האוכל, התרוממו בטור, כמניין השבטים, שנים־ עשר פמוטות כסף, קלועי־קנה, שנשאו נרות דולקים. להבותיהם הבליחו ביינות האונגריים האפלוליים שעפר מרתף עוד ליפף את שיפולי בקבוקיהם, בדפנות הגביעים דקי הגבעול, ובאספקלריה הסגלגלה, שעממה בכוך הקיר.

מסך־הפלוסין הירוק שחיפה את הדלת, הוסט קמעה, וראש של ילדה מעונב סרט אדום, הציץ פנימה. רגע, נתרטטו ריסי עיניה בשל היינות המוצתים, בשל כלי־הכסף המוצתים, בשל האספקלריה המוצתת. חיוך הציף את פניה, ובנענעה את שערה המבדר על כתפיה, הפסיעה אל החלון. סילקה הווילון והשיקה את לחיה אל הזגוגית הקרירה, עיניה שגיששו בתוך הלילה שעמד בחוץ, ראו בתים מחוטטרים שהצטנפו סחור־סחור לכיכר־השוק, דמויות של אילנות שנהו אל השדות, ואת גגו המשולש של בית־הכנסת: בחלונותיו הקמורים והמוארים הצטופפו צבאים מצויירים, שברחו מיערות. נוף לילי זה הישרה אימה על הילדה: היא הסבה את ראשה וראתה את סבתא מנמנמת בצלם של הנרות הדולקים. הלכה וצנחה על השרפרף שעליו נחו רגלי הישישה, ובחבקה את ברכיה שגרומות היו בעד שמלות־השיראין הכבדות: ״סבתא, ראיתי היום סנאית…״

ידה של בת השמונים ליטפה את שער נכדתה. היא לא שמעה: הילדה נתגבהה, נישקה את פניה המצומקות של הזקנה שהדיפו

ריח של פירות חנוטים, וחזרה ואמרה לתוך אוזניה שעגילים בצורת אשכולות יהלומים נשתלשלו מתנוכיהן:

״סבתא, טיילתי היום ביער עם רבקה׳לה וראיתי שם סנאית שקיפצה מעץ לעץ…״

״ביער טיילת, חנה׳שי… יפה הוא היער בתחילתו של האביב… פעם אחת, ראיתי בו שועל… זה היה…״

עיניה הכחולות והדהויות ריפרפו בזמנים, כבסידור:

״זה היה לפני שישים שנה… הלכתי ללקוט אצטרובלים… חנה׳שי, לכי לראות אם עוד מתפללים בבית־הכנסת״.

הילדה קמה ודידתה אל החלונות: צבאי בית־הכנסת הביטו אליה בעיני אחלמה נוגהות.

״עוד מתפללים, סבתא״, חזרה וסיננה בין אצבעותיה את פיפֵי הסודר התורכי של הישישה.

מסך־הפלוסין שעל הדלת ניזוז ולחדר נכנסה בתו של ר׳ מוטיל רוזנקרנץ: שתי צמות ענבריות, שקליעתן רפוייה, על שמלת קטיפה כהה שליפפה גוף דק; היה לה קלסתר־הפנים הנאה והנוגה שציירי הגטו האלמוניים של שמשות־הצבעונין לא ציירוהו.

״רבקה׳לה״, קפצה הילדה וגיפפתה בגיזרתה, … את זוכרת את הסנאית שביער?…”

הנערה תלתה עיניה בחלונות שמאחריהם לבלב ליל־אביב שאיוושו ריחות ורוחות רחוקים:

״אני זוכרת, חנה׳שי…”

שעה קלה עמדה דמומה מול טור הנרות הדולקים ומול בבואתה שהאפילה והלכה בתוך האספקלריה שבכוך. לסוף, ניגשה אל הזקנה, נשתפלה על השרפרף, וכבשה פניה במשי שמלתה, שצער של דורות היה עצור בו.

״מתי ידליקו את הנברשות?״ שאלה הילדה כשהיא מטיילת מגביע אל גביע.

״רבקה׳לה, עצובה את״, העבירה הישישה את אצבעותיה הצנומות והמטובעות על צמותיה של הנערה, ״כלה את וליל פסח הלילה, רבקה׳לה!״

הנערה חייכה חיוך המפלג את הפנים לשניים.

״היכן הדודה?״

״מתקשטת מן־הסתם!״

הזקנה השיקה שפתיים פייסניות לראש נכדתה, כאילו אשמה היתה שבנה מוטילי נשא לו אשה שניה, לאחר שנתאלמן. אשה צעירה, זיוותנית בת־כרך.

״חג שמח, מרת פייגיל! חג שמח רבקה׳לה וחנה׳שי!”

זה היה פישל, סוכן־הבית: מהודר היה בקפוטה שירוקה היתה כגג־שחיפים מאוזב — כמה גשמים דלפו עליו! כובע הסאמיט ישב על ראשו כדלי עץ שחוק־שוליים. פניו הקמוטות כאגוז איטלקי מעוטרים היו ציצי שער דרדריים. ארבעים שנה שימש באמונה את ביתו של ר׳ מוטילי רוזנקרנץ, כשצרור המפתחות אינו מש מבין אצבעותיו המסוקסות. הוא, המגלגל עם הנשים שיחות על סלסלות בריסל, על מלמלות וינה וכיוצא בהן קישוטי מודה; הוא המכרבל את ר׳ מוטילי בפרוות־השועל הכבדה בצאתו בימות החורף ליערותיו; הוא, המתרוצץ בחתונות־המשפחה עם טס כסף שעליו מגובבים תלי־תלים של ״לקיך” עם שמשגיח על הכלי־זמרים שלא יעשו את המנגינות שעטנז; הוא שברח מאשתו מכשפה פזלנית ומרושעת, (גציל השדכן, שיירש גיהנום!) בעצם ירח הדבש; הוא, הנוזף בכולם, להוציא את בעל־הבית ואת סבתא פייגיל; הוא, הנוטר איבה חשאית ל״וורשאית״, אשתו השניה של ר׳ מוטילי, ומתעצב בעצבותה של רבקה׳לה.

״מבינה היא, מרת פייגיל״, עמד פישל וסח לזקנה, ״אילמלא ר׳ מוטילי, היו יהודים מתפללים חס־ושלום בחושך, בבוקר בא אלי השמש־הכלונס ואומר: ׳פישל, להווי ידוע לך שאין זנב נר ואין טיפת נפט בבית־המדרש…’ היא מבינה, מרת פייגיל, עיר של גבירים ואת הכול מטילים על ר׳ מוטילי: יתומה פלונית אין לה נדוניה, השטריימיל של הרב התקרח… היא מבינה, מרת פייגיל!״

נסתחרר בקפוטתו הירוקה וספק יד אל יד:

״גולם שכמוני, הנברשות עוד לא הודלקו והוא עומד לו ומפטפט! והחרוסת, והכרפס… אוי פישל, פישל…״

״בואי, חנה׳שי…״ כרכה הנערה את זרועה סביב צוואר הילדה שמנתה וחזרה ומנתה את הגביעים ונתבלבלה.

פישל משך כלפי מטה את שתי נברשות הכסף והדליק את נרותיהן: מיד הפכה האספקלריה שבכוך הקיר לנהר נוהר, הצבאים שבחלונות בית־הכנסת נתעממו, ועל גגו המשולש עלה הירח צבי אחר ולא מצוייר.

״חג שמח, אמא!״

זה היה ר׳ מוטילי רוזנקרנץ: שיבה זרקה בזקנו כביערותיו; אך אביביהם העזים רשפו בעיניו החומות.

״חג שמח, בני!״ הנידה הישישה את שביסה ועגיליה.

נכנסה אשתו של ר׳ מוטילי: נוי והידור בכל דמותה — ברדיד־הסלסלות הלבן המושפל על שמלת משי שחורה, בידיה הוורודות והמיוהלמות, בגון פניה הצח, בהילוכה הטופפני.

״חג שמח, שרה׳לה!״

האשה הצעירה ענתה על ברכת בעלה בחן חייכני שבגומות לחי, בריסים ארוכים הסוככים על עיניים אפרפרות.

נכנסו שלושת בניו של ר׳ מוטילי: גבותיהם העבותות והסמורות, פקעות זקן שריפדו את פניהם כמין עשב שחור ומקורזל, אמרו את עונות השנה של יערות האב.

נכנסו נשיהם; מסורבלות בשמלות נצנצניות, רשרשניות, במחרוזות אלמוגים, בתכשיטי זהב, ההידור הכרכי, המתחנחן, של החמות הצעירה, העלה עוויה לעגנית על שפתיהן.

נכנסו שלושת האושפיזין שפישל הביא מפלוש בית־הכנסת: יוסיל הגיבן שמסורת בידו לפסוח את הפסח על שולחנו של ר׳ מוטילי, חטוטרתו על שכמו, מודד היה ברגליו, בכל ימות השנה, את דרכי פולין; לא היתה חורשה שאלוניה או תרזותיה לא האזינו לתפילת מנחה שלו; ליצנות קונדסית היבהבה תמיד בעיניו התיישיות, ומבי־הטאבקי שלו העשוי עץ, דולה היה מימרות חריפות ומעשיות־פלאים כדי להינות בהן את הבריות. האושפיז השני היה גבריאל המקובל: גוף של תעניות, עיניים שתקניות ששלהבות הנרות נאחזו בהן; אמרו עליו שעיגן את אשתו וערך גלות כדי לחשב ולקרב את הקץ. האושפיז השלישי היה יהודי ירושלמי שנשתבשו עליו הדרכים ונתגלגל לכאן, ריח של אבנים מאוזבות נדף מהקפלוש השחור ומהוה־התיתורה שבראשו, מפאותיו

המסולסלות כחרובין ומגלימתו התרוגה.

הסב ר׳ מוטילי בראש השולחן, מלובש קיטל לבן, מחוגר אבנט משי אדמדם, וזקנו שהשיבה החלה לפשות בו כביערותיו, עוד אמר הוד וחוסן.

הסבה סבתא פייגיל לימין בנה; עשרות לילי פסחים דומים נשקפו מעיניה הכחולות וחרוכות הריסים.

הסבה שרה׳לה עקרת־הבית, בצלו השלוו של בעלה ובצלן הזעוף של כלותיה החורגות.

הסבה רבקה׳לה, הכלה הצעירה שלא נתקשטה אלא בצמותיה הענבריות. חתנה בלובלין, מזג ודאי אותה שעה את חינה לתוך גביעו; ואחר, איכף אותה שעה סוס שחור מאחרי טחנת־המים. הסבה חנה׳לה, סרט של קטיפה אדומה נגה בשערה — עציץ זה שפרח תמיד בכל כוכי הגטו.

הסבו שלושת הבנים: אלונים צעירים שרעם כבר חלחל בגזעיהם. הסב יוסיל הגיבן: פניו שגולפו על־ידי רוחות הדרכים, חוט של עצבות היה משוך עליהם, וחטוטרתו רבצה עתה על גבו כעב קל. הסב גבריאל המקובל: הגביעים תימרו ועלו לנגד עיניו כאילנות שסוד הצמיחה חתום בהם. הסב היהודי הירושלמי: לנגד עיניו תימר ועלה מגדל עתיק־יומין מעוטר אזוב שדומה היה לזקנו היורד על דשי גלימתו.

קם פישל ומזג שנית את הגביעים, וחנה׳לה שאלה את הקושיות. פה זה שלא ידע אלא שמות של בובות, שאל את הגטו ארבע קושיות: אלה פרחו מבין שפתיה כסנוניות שנהפכו מניה־וביה לדרקונים.

ור׳ מוטילי רוזנקרנץ פשט יד, יד הלמודה לעלעל בגמרות, באילני יערות, ואמר:

״יש תירוץ, חנה׳שי!״

והיין בגביעים דמם: סופות הסתחררו בשוליהם, והיין דמם. ״עובדי אלילים היו אבותינו…״

ממעמקי האספקלריה האפלה גחו והציצו פסלים משוני־צורה, חצובים באבן, בעץ; אך להבות הנרות סימאו את עיניהם, והם נרתעו לאחוריהם.

הגביעים הורמו, והנרות ששאבו מהגביעים את יינם נתלקחו באבוקות: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו…” האין משוטטות בחוץ דמויות עוטות גלימות־שחורות שצלבים מלבינים בהן? האין הן זוממות להטיל את גופתו הדקורה של איזה רועה־אווזים לתוך בית־הכנסת שצבאיו נרדמו? אך הירח מהלך הלילה בשמים כמלאך וחרבו שלופה.

״ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמייך חיי…” נהי זה שבקע מיערות אחוזי־סופות, ניסר בחלל החדר והעביר צמרמורות בגבריאל המקובל.

ופישל גילגל בנחת את פסוקי ההגדה כאגוזי חג: במשקפיו הגלושים לקצה חוטמו, דומה היה ללץ של פורים.

ר׳ מוטילי הגביה את גביעו וקולו הזדמר: ״בצאתך ממצרים עם לועז…”.

האספקלריה נשתלהבה, בחוץ סחף הנחל את גדותיו, והיערות נתאוושו עתה בכל הלחנים הטמירים של אביבם.

אחר כך באה הדממה: הנרות דלפו שלוות, הנשים קמו מעם השולחן, ופישל הביא כד וקערה של נחושת לנטילת ידיים.

רבקה׳לה השכיבה את הילדה הרדומה ונשתהתה אצל החלונות: טחנת־המים שטופה היתה ירח, אך צלו של סוס שחור לא היה שם. על השולחן הועלו ראשי שיבוטות ודינרי גזר בפיהם.

״אתה רואה, ר׳ גבריאל״, משך הגיבן בשרוולו של המקובל, ״דגים אלה שטים ובאים אלינו מהסמבטיון דרך הים הגדול…”

גבריאל שכתש בפנים מהורהרות שבר של מצה, ציפף את גבותיו: ״יתכן מאוד, ר׳ יוסיל, יתכן מאוד… ידוע לכולי עלמא שעל שולחנו של הריז׳ינאי היו עולות שיבוטות כחולות מנהר חידקל הסובב את גן־העדן…”

פישל מזג לתוך כוסות דקות יי״ש של שזיפים, ופניו המצומקות חייכו מקורת־רוח: הוא אהב את סיפורי הפלאות שנעים־ונדים אלה מוציאים כאבני־חן מקמטי בלואיהם.

״חריף, אה?…”

״מה שייך חריף״, ניענע הירושלמי בראשו, ״אני רואה את איסטנבול לנגד עיני״.

״ואני״, גיחך יוסיל כשהוא מרחק בכתפיו, ״אני רואה ברקים, שומע רעמים וכלי־זמר מנגנים… איי, פישל, פישל…״

ר׳ מוטילי תלה את עיניו באושפיז מירושלים:

״אומרים שהשולטן אינו שונא ישראל…”

הירושלמי המיט קמעה את כוסו:

״כמותו ככל מלכי אומות העולם… אבל אלמלא שבתי צבי ימח שמו, היינו זוכים מכבר לביאת הגואל…”

גבריאל המקובל השפיל את עיניו: שמא חלו חס־ושלום שבשתות בחישובי הקץ שלו…

״רבקה׳לה עצובה״, אומרת אחת הכלות לחמות הצעירה.

“כשהחתן רחוק הוא…” מחייכת זו בשיניים בוהקות ועיניה האפרפרות תוהות על פניה החתומות של הנערה.

פישל מעלה על השולחן קערת מידות מגודשת נתחי בשר ורבעי תרנגולות, ביד ורודה מיוהלמת נדיבה מוסיפה עקרת הבית למנותיהם של האושפיזין העניים — קורקבנים, רגליים, גרגרות.

״שתוציא מוניטין״, אומר יוסיל בהשפל־קול לירושלמי, ״לר׳ מוטילי רוזנקרנץ בכל מקום שתזדמן: באשכנז, בהולנד, בלונדריש, בתוגרמא וכיוצא בהן ארצות…”

״ככתוב״. עונה לו הלה מתוך טִרדת האכילה, ״טוב שם משמן טוב…”

לקינוח סעודה הביא פישל לפתן של אגסים כבושים, שקולפו בסכין חרוקה, וריח של שלהי קיץ בהם.

״להווי ידוע לך, ר׳ גבריאל״, לחש הגיבן למקובל, ״שפרי זה שאתה אוכל הוא פרי־מגדים בפשט ולא בדרש״.

הלה זקף בו את עיניו הנוגות וחייך:

״חדווה זו, ר׳ יוסיל, מניין הוא נוטלה?״

״פשיטא, מהחדווה גופה, גבריאלצ׳ה!״

פישל מוזג כוס שלישית מארבע כוסות.

רבקה׳לה מגששת בחלונות שבהם דולף הלילה: המקובל מגשש באספקלריה שבה דולפים הנרות.

פישל מביא על טס כסף קטן את כוסו של אליהו: היא בת מאתיים שנה, גלופת דפנות, שאוויר מכורתה, פלורנץ, מפכה בה. מוטילי

מתרומם ממושבו ומוזג לתוך תכלתה יין הונגרי אפלולי:

״פישל לך ופתח את הדלת!״

שערות זקנו הדלילות מסתמרות מאימה, צמרמורות סורקות את בשרו, וידיו אוחזות באבנטו פוסע הוא סהרורי אל הדלת ופותחה אל מול גגות העיירה המאוזבים, הנוגהים מכוח הנרות הדולקים תחתיהם ומכוח הירח הדולק מעליהם.

״שפוך חמתך על הגויים…״

היין האפל בכוסו של אליהו סוער כמבקש לפרוץ את דפנות הגטו הסוכרים עליו, ליהפך לנהר־אימים, למבול. אך המקובל משביע את הרוחות. רבקה׳לה רועדת: פעמון, כעטלף מכה בלבה. ודמות סמוייה, דמות איש עני, לבן־זקן, הלילה בבגדיו, גוחנת וגומעת מהיין השב לשקטו, הנרות שבשתי הנברשות דועכים והולכים. סבתא פייגיל שהוסיפה עוד ליל־סדר למחרוזתה, פרשה לישון, רבקה׳לה, הצל היחידי בלילה זה, שוטטה עוד שהות מה בין החלונות לאספקלריה, והלכה לה.

הגיבן דלה מהכיס המלוכסן של קפוטתו בי־טביקי של עץ והושיטו לגבריאל: מוסח־דעת קימט הלה את מצחו כלפי איזה מגדל ופיזם ניגון. אבל הירושלמי ופישל פשטו ידיהם וחפנו להם קמצוצים של טבק ושאפו אותו קמעה־קמעה ובניחותא. לעצמו נטל יוסיל מנה יפה, ותוך שהתעטש לתוך ממחטת־מידות אדומה ופסוסה, חש שמתערבל לנגד עיניו כל האבק של דרכי פולין שהוא מדד בשעליו.

״הטבק יפה לכמה דברים״, הסביר לפישל שדמעות נתקשרו לו בעיניו, ״יפה הוא לחידוד השכל, פישל… כשתראה ניצוצות מתעופפים בשעת העיטוש, תדע שאלה הם ניצוצות של חכמה המתעופפים מהמוח שלך… ויפה הוא לכל מיני מיחושים ר״ל…״ הפריח את גרגירי הטבק שנשתיירו בראשי אצבעותיו ודיחק בחטוטרתו:

״ועכשיו, פישל, תן אגוזים, מנהג הוא בידי לאכול אגוזים לאחר סדר ראשון״.

ר׳ מוטילי רוזנקרנץ קם מעם השולחן והצית סיגר; עשנה הכחלחל בישם את הלילה שכבר מבושם היה יין הונגרי, ניחוחות

של ראשית אביב, חן אשתו וחן בנותיו.

גבריאל המקובל נצטודד ליד שני החלונות שמאחוריהם איוושה צמרתו של אילן־הלילה, ופתח בשיר־השירים:

״הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים…״ לחן קולו.

בצלו של עץ־דובדבן העומד בניצתו, ישנה חנה׳לה, ובשנתה: סנאית המדלגת מענף אל ענף, והיא דולה אגוזים מכיס סינורה, והסנאית נוטלתם ומפצחתם.

ובצל שמטילה ממרחק טחנת־המים, עומדת רבקה׳לה ומתירה וקולעת את צמותיה.

״כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים…״ מיתמר ועולה קולו של גבריאל המקובל.

ממעמקי האספקלריה, בא כרוח־שדות, קול חתנה של רבקה׳לה: ״כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות…״

בקיטון הסמוך, מול שייר נר המבצבץ מתוך פמוט של פליז ואורו לוחך את כלי־הנחושת שעל הקירות, יושבים יוסיל ופישל על גבי דרגש ומפצחים אגוזים איטלקיים. ״פישל, שים עין על הירושלמי״, אומר הגיבן, ״ירושלים היא עיר קדושה, אבל אנשיה… היכן הוא יישן?… לי, על כל פנים, תציע משכב כאן״.

״טוב, ר׳ יוסיל, אבל בתנאי שיספר לי את המעשה בחסיד שנתפתה על ידי הנסיכה יפת־התואר מאמשינוב…״

״הרי כבר סיפרתי לך את המעשה הזה בפסח דאשתקד?״

הנר המבליח מצית סומק בפניו המקומטות של פישל:

״בנאמנות, ר׳ יוסיל, שאיני זוכר כלום… הראש כל השנה מלא לא עליכם פיח…״

צלו של הגיבן מתארך על כלי הנחושת:

״אבל בלי גביע של תמד אין לי ריכוז המוחין״.

״אתן תמד, ר׳ יוסיל, אחר־כך…״

״לא, תן מיד, פישל, ומן הלובליני…״

אצל החלונות בצלה של הילדה המושיטה בשנתה אגוזים לסנאית, עומדת רבקה׳לה ועיניה נוהות אחרי הסוס השחור השועט סחור־ סחור לטחנת־המים שבשולי היער.

בינות לנרות הדולפים צוהל קולו של גבריאל המקובל: ״כי הנה

הסתיו עבר… עת הזמיר הגיע…” אך על גגותיו של הגטו עוד מפזמים העורבים לחני־חורף.

הגיבן משיק את גביע התמד לשפתיו, גומע הימנו גמיעות מתונות ומתנועע מעוצם ההתפעלות:

״טעם גן־עדן התמד הזה, פישל, אחד משבעת פלאי העולם… אתה יודע, פישל, מה הם שבעת פלאי העולם?…״

״יספר את המעשה בחסיד מאמשינוב, ר׳ יוסיל!״ מתרעם פישל כשממרט בזקנו הקלוש.

״הראיני את מראיך…״ מעתיר גבריאל המקובל אל דמות המהבהבת באפלולית האספקלריה.

הגיבן מרוקן את הגביע ומגמגם:

״ניחא, פישל, נתחיל בבן־מלך, כלומר בר׳ מנדיל מאמשינוב. נשים צדקניות אמרו שקלסתר פניו דומה היה לקלסתר פניו של יוסף הצדיק. נשים לא צדקניות, היינו ׳ניימאדישע׳ אמרו שהיה מכוער ביותר… אלא שמין כינור היה לו בגרונו, ובעטיו של כינור זה נתגלגל עליו מה שנתגלגל…״

״מה דודך מדוד?…״ שואל גבריאל המקובל את הדמות המהבהבת באספקלריה, שסוס שחור דוהר אליה.

״ר׳ יוסיל, הוא מנמנם?…״ מנענעו פישל בטרוניה.

״אני מנמנם, חס־וחלילה… ובכן, יום אחד מהלך לו ר׳ מנדיל בשדה ואותו כינור מנגן לו מתוך גרונו… עוד לגימת תמד, פישל… סמוך לאמשינוב עמד משנים קדמוניות ארמון על גבעה מיוערת… ובארמון הזה התגוררה נסיכה שהיתה יפה שבעתיים ממלכת שבא, ושלא היתה אלא…״

״לילית, אשתו של אשמדי!״ קפץ פישל ממקומו ותלה עיניו בכלי הנחושת שעל הקירות כאילו ראה את בבואתה עוממת בהם.

״לבבתיני אחותי כלה…״ מתאנח גבריאל המקובל והסוס השחור מדלג מעל הגגות המחוטטרות של הגטו ומעל גגו המשולש של בית־הכנסת.

״ובכן, פישל״, ממשיך הגיבן בקול מדומדם. ״משראתה הנסיכה בעד חלון ארמונה את פניו של ר׳ מנדיל שזרחו כפניה של החמה ושמעה את קול הכינור המתוק שיצא מגרונו, מיהרה והתקשטה

בכלי־שיראין ובתכשיטין והתבשמה בכל מיני בשמים ויצאה לקראתו…”

״נשאו את רדידי מעלי…” נושרת דמעה מעינו של גבריאל המקובל ומכבה את הנר האחרון.

הנה צונף הסוס ליד עץ־הדובדבן העומד בניצתו. רבקה׳לה מתעטפת בסודרה של סבתא ויורדת במדרגות לולייניות.

״ר׳ יוסיל, הוא ישן?״ נפלה אימה על פישל, ואצבעותיו החלו מורטות את צווארון האטלס המרופט של קפוטת הגיבן.

״עוד לגימת תמד…” מלמל הלה, ״ובכן פישל, לילית זו הטילה את עצמה על ר׳ מנדיל והתפתלה סביבו כנחש, כנחש הקדמוני, רחמנא ליצלן…”

כל הנרות כבו, והצבאים הדוממים שבחלונות בית־הכנסת ראו את הסוס השחור דוהר אל היערות שהגירו את אופלם, וסודר משי, סודרה של סבתא מתנפנף בשחר הירוק, שעל סיפו נרדם גבריאל המקובל.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

שפוך חמתך

מאת שלום עליכם (פרוזה)

ציור1

[א]

משנה לשנה, כשעון בדיוק, היו נוהגין מקדמת דנא אצל האדונים ברנשטיין מנהג קבוע, שפותחים את כל הדלתות לתפילת ‘שפוך חמתך’ ומזמינים אורח הגון, אורח נחמד, את מר אליהו הנביא.

האדונים ברנשטיין מאמינים בתמימות, שאליהו הנביא בא לברכם חרש, ואחרי לגימה קטנה מ’כוסו של אליהו' הוא נעלם ואיננו.

לפני אורח מכובד ומצוין כמוהו קמים כל המסובין וקוראים בפה מלא: ברוך הבא!

ואחרי ה’ברוך הבא' פותחים את פיהם ומתפללים בקול רם ובניגון ידוע:

– שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו'…2

בית נפלא3 אצל האדונים הברנשטיינים, בית כשר וצנוע בתכלית הכשרות. כיצד? ערב פסח מגעילים רגלי הכסאות והספסלים, בריחי הדלתות, מכסי ארובות העשן, וקלונסאות הגג. אחר כך הם מכשירים את הילדים ואת השפחה ואת כל החיה ואת כל הבהמה.

בקיצור, אם אצל כל בני עלמא כשר, אצלם בוודאי כשר שבכשר; אם אצל כל בני ישראל פסח, הנה אצלם פסח שבפסח!

וכשיושב מר ברנשטיין לערוך הסדר עטוף בקיטל לבן4 ויארמולקה של משי לבנה על ראשו ומנעלים ופזמקאות לבנים על רגליו והוא בעצמו מסב על ההסבּה – הרי הוא מושל כמלך בכיפה.

כמדומני, שהשולטן בכבודו ובעצמו והשח הפרסי, ואפילו מלך קוריאה הנושא מגן-דוד על ראשו, רשאים לבוא לכאן לקחת שיעור ב’הסתדרות' ולהתחנך בחכמת המלוכה.

אשרי המלך שרכש לו שגל לימינו כמלכת האדון ברנשטיין. אשרי המלך והמלכה שזכו לבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנם.

מדי דברי במלכת ברנשטיין הריני נזכר באותה ‘אשת חיל’ של שלמה המלך. ומדי דברי בבני ברנשטיין תתייצבנה לנגד עיני המלים: ‘הנה כי כן יבורך גבר’![^ftn5]

[ב]

שנה אחת, סך הכל שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!

אותו הבית, אותו הבית הכשר והצנוע; אותם האנשים, אותם היהודים הכשרים הצנועים, היראים והשלמים; אבל לא זה הרוח, לא זה הפסח הקבוע, לא זו פתיחת הדלתות, לא זה ה’שפוך חמתך' דאשתקד.

איפה חלפה העליצות, הנוגה, העונג והרחבת הדעת?

תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים. עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

  3. ftn3  ↩

  4. ftn4  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.