מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בתחילת קציר שעורים

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

שלוש נשים בלילה

במואב הלכו השואבות אל הבארות בין שִקְמוֹת מחשיכות, בין קולותיו הדועכים של היום – ושלוש הנשים הלכו אל הלילה בלי כדים וראשיהן שחוחים. במואב עמדו נשים בפתחי בתיהן ופניהן בשמש השוקעת שוחקות אל בעליהן השבים מהשדות – ושלוש הנשים הלכו גלמודות ופניהן לוטות דמדומים. במואב הלכו, בין חלילים הומים, כלות לקראת חתנים – ושלוש הנשים הלכו דמוּמוֹת ואלמנות לקראת הלילה.

בנקיקי ההרים החלו תנים ליַלֵל, כי ירח בוסר כבר שט בשמים כאבטיח. על ראשי גבעות, בנגוהות היום האחרונים, חיבקו צבאים בצוואריהם את צווארי איילותיהם. אד כחלחל עלה מכרמי השקדים, ושלוש הנשים ירדו במשעול עקלקל, אשה אחרי רעותה. הר טיפס ועלה על הר, שדה השתפך לתוך שדה, אופל הציף את הגיאיות והלילה החל להלך חרש אחרי שלוש הנשים.

פתחה ערפה את פיה ואמרה:

״צל הולך אחרַי… צל אישי כליון…״

ענתה רות אחריה:

״אף אחרַי הולך צל… צל אישי מחלון…״

ונעמי החרישה: כי צל אישה אלימלך היה בה, כי צללי שני בניה היו בה, כצללי העפאים של שקמה רבת־ימים החבויים בגִזעהּ. הלילה גח עתה מכל חגו של סלע, מכל שיח של אטד, של רותם, מכל עין של ינשוף, ושלוש הנשים נשתהו בבקעה: שלוש דמויות אילמות על סדן של חוחים ודרדרים.

״פה נלון…״ אמרה נעמי.

כבכרות עייפות קרסו תחתיהן שתי הנשים הצעירות. נעמי עמדה והביטה בהרים הסובבים את מואב ומציבים את הלילה בין תמולהּ למחרהּ, וישבה אף היא תחתיה. הצניחה ערפה את ראשה המחופה

אלומה גזוזה של שער אדום. על ברכיה של רות:

״התזכרי את ליל כלולותינו?… כל הגנים הזילו את בשׂמיהם… הגשם צהל בגפני הכרמים… צלצלי הנחושת רעמו בין לפידים עשנים… והנחשים הקדושים התפתלו מסביב לבטנה הכושית של עשתורת…״

רות ליפפה בידיה את אלומת השער האדומה:

״הה דומי, ערפה, דומי!…״

אך שפתיה של ערפה, לחשו עוד:

״וכה אמר אלי אישי כליון: ׳הו רעיה, יפה את מהאלילה… יפה את ממנה!׳…״

הרימה ראשה:

“ועתה, צל הוא אישי… צל ההולך אחרי!…״

והיא בכתה.

פרשה נעמי ידיה כפרוש חסידה עזובה את כנפיה השבורות:

״בנותי, הֵמֵר לי שדי מאוד!״

עוד היה נועם לקולה, אך פיה מר היה כבאר שמימיה עבשו:

״באתי למואב עמוסה כעגלה העמוסה תבואת־שדה מבורכת…״ הניעה ערפה ראשה:

״אכן, כסף היו הכלים בהם אכלתם, כסף היו הכלים בהם שתיתם… ושני בניך היו שני ברושים בירח האביב…״ אמרה נעמי:

״חשק בני כליון בך, ערפה…״

ערפה משפילה את ריסיה המכוחלים.

״כי צעד האיילה לרגלֵךְ… כי צהלת המעין לקולךְ… כי נאה מסרק הזהב לשערך…״ ואל רות:

״ובני מחלון חשק בך, רות…״

רות משפילה את עיניה המשוקדות.

“כי חן צמרת־האגוזה לראשך… כי צנוע צחוקך מקול הגשם הראשון… כי נאה צווארך בלי חרוזים…״ נאנחת:

״הוריק הזהב והפך לנחושת… מת אישי אלימלך, ארז עקרתו

רוח־סערה… מת בני מחלון, צבי פילחו החץ… מת בני כליון, ברוש הכהו הרעם… נשארתי, בנותי, שקמה זקנה שתאניה לא יחנטו עוד…״

היא קמה:

״שובנה, בנותי, שובנה אישה לפלכה, אשה לתכשיטי נעוריה…״ ושלוש נשים חבוקות עמדו מול ההרים שסגרו על תמולן ובכו. והלילה לילה היה: סלעים דממו, אוח ילל, רוח שוטטה ללא־קול בבקעה, ושלוש הנשים עמדו ובכו לתמולן.

כשהירח התחבא בין צוקי ההרים, קמה ערפה, נשקה לחמותה, נשקה ליבמתה שהצטנפה ככבשה, ונשאה רגליה וברחה מהנשים השתיים ומתמולן; ברחה לתוך לילה אחר ששלווים זימרו בשיחיו, שעשתורות של אבן שחורה רבצו על כל גבעותיו.

כשהלילה צנח מדבשות ההרים, העבירה נעמי את ידה על שער ראשה של רות שטלול וכחלחל היה כאור הבוקר:

״בתי, הנה שבה ערפה… שבה לשים עיניה בפוך… שבה לשים אצעדות ברגליה… שבה להשקיף מחלון בית אמה אל הבחורים… שובי, גם את, בתי…״

רות קמה. היה בקולה שחם והיו בו גם מים המפכים ברוך:

״אל אשר תלכי — אלך!״

״בתי, רק קוצים ודרדרים דרכי…״

״כעשבים יהיו תחת כפות רגלַי!״

״בתי, ליומי אין צל, ללֵילִי אין מחסה…״

״באשר תלוּני – אלון!״

״בתי, שבה אני אל עמי שהוא לא כעמך…״

״עמך – עמי!״

״בתי, יקרת לי עד מאוד!״

ושתי הנשים נפלו זו על צווארה של זו ובכו בכי רב בשחר זה בו התעופפו להקות יונים מכרמי הזיתים וחוגות זרו את ציוציהן על פני שדות־השעורה שהוריקו בבקעות כאגמים.

שתי הנשים בבית־לחם

בסמטאות המתפתלות אחת לתוך חברתה, לחכו גמלים אזובים

שבקירות, צהלו עיירים אל חלונות ירוקים. טפפו נערות, כד על כתף, אל הבארות, ונשים שלשו בצק, שבישלו נזיד על הגגות, אמרו אשה לשכנתה, למראה שתי דמויות שעלו דמומות בדרך בית־לחם:

״הנה נעמי השבה משדה מואב…״

יצאה אחת, יצאה שנייה, יצאה שלישית, יצאו כל נשי העיר לקראת שתי הדמויות ההולכות ובאות יחפות באבק בין־הערביים:

״הזאת נעמי?…״

ישישים שעונים על מקלותיהם הנידו בראשיהם:

״הזאת נעמי?…״

שפחה זקנה, כושית, טפחה בשתי ידיה על ראשה הלבן כמלח:

״הזאת גבירתי נעמי?…״

החרישה נעמי, נאנחה ואמרה:

״אל תקראנה לי נעמי…״

ובהביטה על התאנות העמוסות פרי לעייפה והעוֹטרות כברכות את הבתים, על אגודות שיבולי השעורה העוטרות את הקירות, על שפעת הטף העוטרת את האִמהות:

״קראנה לי מרה, כי המר שדי לי מאוד…״

השפילו הנשים עיניהן המבוהלות ושתקו, כל אחת לעצמה וכולן יחדיו.

ובתוך השתיקה הזו שאל בחור מבחורי המקום:

״ומי הנערה אשר עמה?״

ענתה לו פלונית או אלמונית:

״כלתה היא… כלתה המואביה…״

״את כל הון ביתי אתן בעדה…״ אמר הבחור.

״הון ביתך,״ קפצה כנגדו השפחה הכושית, ״הוא כד שבוּר וגמל סתוּם עין אחת כמוך!״ והיא ניגשה אל הנשים השתיים:

״נעמי גבירתי, במלונתי תגורי, את וכלתך… מִפִתי תאכלי, את וכלתך… כל אשר לי לך הוא, לך ולכלתך…״ ושתי הנשים קמו והלכו אחריה.

שיבולים בשדה

קשרה נעמי את מטפחת צמר־העזים השחורה לראשה של רות

והלכה עמה עד מפתן המלונה:

״בתי, שתי שיבולים תלקטי, שלוש שיבולים לא תלקטי…״

בוקר היה ורוחות קלות הוליכו מעץ ומשיח את המיית התור ואת צפצוף הדרור אל רוכסי ההרים האוחזים בחוג השמים. מעוטפת במטפחת השחורה הצונחת עד קרסוליה, הביטה רות מפתח המלונה לתוך הבוקר שזיו לו שלא היה לבוקר של תמול ושל שלשום. עמדה השפחה הכושית בצל המלונה ואמרה:

״בתי, במשעולים תלכי… כדרך הבתולות תלכי…״

יצאה רות לאיטה אל השדות, באו לקראתה מדרוני גבעות מכוסים ענני־כבשים, בקעות רפודות גפנים מתולתלות, חורשות זיתים עוטי שיבה ובינת־ימים, גינות רימונים הצוחקים בחן חכלילי. שדות השעורה זרמו אליה כנחל אחר נחל. והנה הם הקוצרים: בהנף מגל שיככו את השיבולים המאוושות כשכך הנף רוח גלים עומדים. והנה הן המאלמות: רגל על אלומה והידיים עונבות אותה כאם העונבת תינוק. והנה הן המלקטות העניות: עורבות שחוחות המדלגות הנה והנה.

התכופפה רות בסתר מטפחתה והרימה שיבולת שנפלה גלמודה מידו של קוצר.

אחת המלקטות נופפה לנגד עיניה את אלומתה הצנומה:

״שלוש שנים ידענו רעב… שלוש שנים…״

ומלקטת שנייה אמרה לה:

״את הנכריה, אחת תלקטי, שתיים לא תלקטי…״

אחד הקוצרים מציב את מגלו לרגליו:

״מואביה זו, החן איילה לה או חן צביה?״

קוצר שני עונה לו:

״גם חן איילה וגם חן צביה!״

אחת המאלמות מצלצלת בצמידיה, מצלצלת בעיניה:

״זרה היא, לכן יפה היא…״

קוצר שלישי עונה לה:

״יפה היא, לכן זרה היא!״

והנה בא בועז: הבא רכוב על פרד ומרדעת הפרד רקומה כסף… או ברגל בא ואבק הדרך על נעליו?… אך את נערו שאול ישאל:

״למי הנערה הזאת?…״

והנער יענהו:

״נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב…״

קם בועז וניגש אליה, תלה בה עיניו ואמר:

״היי ברוכה, בתי, כי לא הלכת ללקוט בשדה אחר…״

מכורבלת במטפחת צמר־העזים השחורה עמדה רות ודממה ובידיה אגודת־שיבולים שליקטה.

לאחר שהוסיף ואמר לרות מה שאמר, האם עלה בועז על פרדו ודהר לתוך השדות ואדרתו מבודרת ברוח… או נשא רגליו והרחיק לתוך השדות וזקנו השחור מבודר ברוח?…

כשהכבשים ירדו מהגבעות לשתות בשקתות, וצללי ההרים פשטו בבקעות, שבה רות ומטפחתה כבדה על שכמה.

ושתי הנשים הזקנות עמדו על מפתן המלונה וידיהן סוככות על עיניהן הצופות ברות ההולכת ובאה ופניה נוגהות בשמש השוקעת. והשפחה הכושית אמרה:

״בתי, מטפחתך מבורכת כבטן האשה ההרה…״

בגורן

תנים יִללו במקשאות ובכל הבארות דלק הירח.

נעמי יצקה שמן־המור לתוך כפותיה של הכושית והיא סכה בו את גופה של רות:

״רך בשרך, בתי, כבשר התאנה…״

אמרה נעמי:

״וריחו טוב כריח הכלה…״

השפחה סרקה את שערה של רות שבשחורו נצץ כחול הלילה:

״שערך, בתי, גשם בירח ניסן…״

וקלעה בו פרחי הדס:

״כה ייעשה, בתי, בבית־לחם, לנערה בליל כלולותיה…״

לבושה שמלת־רקמה, צמותיה על שכמה, יצאה רות אל השדות שאור־לא־אור וצל־לא־צל נחו עליהם. ושתי הנשים הזקנות עמדו

בפתח המלונה ופשטו ידיהן לתוך הלילה:

״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…”

רות הלכה במשעול־עקלתון שעלה על גבעה וירד לבקעה. בדרך, הושיטו אליה שיחי־ורדים את צרורות פקעיהם, ברושים יפי־קומה הביטו אחריה, וחלילו המפכה של זמיר ליווה אותה עד הגורן. ובגורן היתה הדממה גדולה כרוח שאולמה לאלומות. ועל האלומות שכב בועז: עיניו עצומות וזקנו שחור. דמומה עמדה רות והביטה בבועז: אליל־אבן השוכב על האלומות וזקנו שחור.

פניה מוּלטות באפלולית הגורן, צנחה למרגלותיו.

ההיה זה ריח הכרמים שעלה ברוח הלילה, או ריח זר שנשב מן ההרים… האיש פקח את עיניו:

״מי את?…״

רות קמה:

״אמתך, רות המואביה…״

בועז ננער וקם: דומם עמד מול המואביה וזקנו השחור הבליח כלפיד בוער.

הכוכבים נשרו כגרעיני שעורה, כי הירח קצרם בחרמשו. ההרים התקרבו והטילו את צלליהן על הגורן.

בין הכחול הדועך של הלילה ובין אפרורית השחר העושים גבע לגיא וגיא לגבע, יצאה רות מהגורן ושיבולים אחוזות בצמותיה. בועז הביט אחריה ושיבולים אחוזות בזקנו השחור.

על מפתן המלונה עמדו שתי הנשים הזקנות. כצל אחרון של הלילה הלכה ובאה רות.

והנשים השתיים פשטו לקראתה את ידיהן:

״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…״

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי

בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,

וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.


וַיְהִי הָאִישׁ עוֹשֶׂה וְחַי לוֹ לְתֻמּוֹ,

וְנֶחְבָּא אֶל כֵּלָיו,

וּמְקַבֵּל בִּדְמָמָה, בְּלִי בְרָכָה וּקְלָלָה,

הַבָּא לוֹ מֵאֵלָיו.


וַיֵּצֵא הָאִישׁ וַיְהִי עוֹבֵר לְתֻמּוֹ,

וּנְתִיבוֹ לֹא-עִקֵּשׁ;

מִקְּטַנּוֹת לֹא-בָרַח וּגְדוֹלוֹת לֹא-פִלֵּל,

וּנְצוּרוֹת לֹא-בִקֵּשׁ.


וְאִם-אֶחֱרוּ, אַךְ בָּאוּ, לֹא קְרוּאוֹת, הַגְּדוֹלוֹת

וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ –

וַיַּעֲמֹד הָאִישׁ וְהוּא מַבִּיט מִשְׁתָּאֶה,

וַיִּקֹּד וַיֵּלֶךְ.


וְאִם-אֶחֱרוּ, אַךְ דָּפְקוּ עַל-פִּתְחוֹ הַנְּצוּרוֹת –

וְהוּא לֹא אֲסָפָן,

וַיְתָעֵב כְּאֶחָד עֹז נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים

עִם-צִדְקַת לֵב שָׁפָן.


וַעֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה לָאִישׁ הַהוּא הָיְתָה,

וְלָהּ אֶשְׁנָב קָטָן,

וַתְּהִי לוֹ לְנַפְשׁוֹ, וְלֹא-יָדַע בָּהּ מַלְאָךְ,

וְלֹא-שָׁלַט בָּהּ שָׂטָן.


וְלָאִישׁ תְּפִלָּה אַחַת, וְהָיָה בַּצַּר לוֹ,

וַיְהִי עוֹלֶה שָׁמָּה,

צוֹנֵחַ לָאֶשְׁנָב וְרוֹעֵד וְלוֹהֵט –

וּמְפַלֵּל בִּדְמָמָה.


וַתֶּאֱרַךְ הַתְּפִלָּה כַּאֲרֹךְ יְמֵי חַיָּיו,

אַךְ אֵל עֶלְיוֹן לֹא-רָצָהּ.

אֶת-לֹא-בִקֵּשׁ לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵּשׁ –

אוֹתָהּ לֹא-מָצָא.


וְהָאִישׁ עַד-יוֹם אַחֲרוֹן לֹא-נוֹאַשׁ מֵרַחֲמִים

וְנַפְשׁוֹ הוֹחִילָה,

וּלְבָבוֹ הִתְפַּלֵּל, הִתְפַּלֵּל וַיָּמָת

בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.