מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

גולם משיחי בעליית הגג של בית־הכנסת הישן

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

1 עיניו בשדות הליליים שבהם נסתמנו לפרקים צלליות של עצים באורו החיוור של ירח השט בין קרעי-עננים; הקשיב גליצנשטיין בתאו, ידיו שמוטות על ברכיו, לדהרתה העמומה של הרכבת הבינלאומית. הוא חייך חיוך של ליאות: היתה בו. ההרגשה שהוא והקטר, השועט עתה כסוס מירוץ בשולי אגם שבהק כעין איספקלריה אפלה, הם היחידים הערים באשמורה זו של הלילה שבחללו עמדה דממה מסתורית של טרם-שחר שעלתה מהאדמה, מהגבעות המיוערות. ואין לתמוה על תחושה זו: כי בקרון שכל חלונותיו מוגפים היו, שרויים היו אותה שעה בשנת-ישרים קוביוסטוסים בינלאומיים למיניהם: אפוטרופסים לשלומה של האנושות, קולמסני העיתונות המסכסכים מדינה במדינה, עכברושי הספסרות של שוקי ההון, וייתכן שביניהם מצויים היו, באורח-מקרה או לשם נוי, אנשי בוהימה שזכו לפירורי הנאות ולמוניטין.

גליצנשטיין דחק כלפי מעלה את האשנב: ריחות חריפים של עצי-אורן, של בצעי-מים מכוסי-ירוקה, של רגבי אדמה תחוחים פרצו לתוך התא. לאחר שהניח, לשעה קלה, לצינת השחר שהפציע משיפולי, השמיים להציף את פניו, נזדרז מחמת צמרמורת שעברה בגופו וחזר והוריד את האשנב. לכאורה לא היה ליל-אביב זה לגביו, המורגל להיטלטל ברכבות ליליות ממטרופולין למטרופולין שבאירופה, אלא סתם-לילה במסעות-נדודיו. אך משום-מה, ככל שנתקרבה הרכבת שגמאה את מרחקי בוהמיה לגבול הפולני, גברה והלכה בו אי-מנוחה סתומה. הוא העביר ידו על גבותיו, הגלישה לזקנקנו ונתהרהר עם שמביט בשדות המשירים מעליהם קימעה-קימעה את ערפילי לילם. חייב להיות פשר לאי-מנוחה זו שקפצה עליו. צפירתו של הקטר החרידה מצמרת של עצים את להקות הציפרים הראשונות. .גליצנשטיין פשט ידו לאדרתו התלויה מאחוריו, הוציא מאחד מכיסיה נרתיק ומצית של כסף; פתח את הנרתיק ונטל מתוכו סיגאר דק ובהיר גוון; מלק בשיניו את קצהו המחודד של הסיגאר והאחיז בו אש: סלילי עשן בשום שהתאבכו. הימנו גם הפיגו וגם החריפו את עייפותו, על גבי לוח השולחן שלפניו מונחים היו גליונות-נייר פזורים, שגדושים היו שורות צפופות שנתרחקו ונתקרבו אלה לאלה לסירוגין, שורות המאוכלסות. אותיות מעוגלות האוחזות.זו בזו כחוליות של שרשרת שאין לה גמר. בתוך עשן הסיגאר שצרב את עיניו הליאות, חזר ועיין במה שהעלה על הכתב: היה זה פרק ממחקר על משנתו וחייו של ברון שפינוזה, מחקר שעל כתיבתו הוא שוקד למקוטעין, זה שנים על שנים, בלילות-שימורים כגון אלה.

עם שמסיר מהוו הסמוך את אדרתו ומתכרבל בה, משך בזהירות מאחד מכיסיה ספרון עבה מכורך בכריכת עור חום ומרופט שקצותיו מקושטים משולשי-כסף מעשה פיליגראן: תכשיט ביבליופילי זה היה ספר המידות לשפינוזה במקורו הלאטיני שסוחר-עתיקות יהודי מאמסטרדאם עשה לו שי. “עותק יקר-מציאות זה המתין כביכול לך”, אמר לו הלה כשחיוך קורן בקלסתר-פניו הגרמי של אנוס פורטוגזי בתוך האורצל שעמד בחנותו מקומרת”הזוויות” שמדפיה עמוסים תכשיטי-קדושה עתיקים מקהילות הולאנד וקירותיה גדושים תמונות-הווי של ציירים פלמיים עלומי שם. גליצנשטיין פתח את לוח-הכריכה: בדף השער טבוע היה תגליף מדיוקנו של הפילוסוף שהזמן דיהה את תוויו, שיווה לתלתליו גון אפרורי ולא שייר אלא את העצבות בעיניו. שעה קלה הסתכל בדיוקן כאילו ביקש לפענח את מהותה של עצבות זו לאורו של השחר שהפציע ועלה על פני שדות אביביים המרוקמים כשטיח עממי טחנות-מים, חורשות, פרות רועות והרחוקים. כל-כך מנוף השדות של אותו לוטש יהלומים המרחפים ערטילאיים בתוך מרחבים ערטילאיים.

היסט של דלתות לאורך מסדרון הקרון העביר רעד קל בגליצנשטיין שסגר את הספר וטמנו יחד עם הגליונות הכתובים בתוך תייק של עור תנין מחוספס; אגב-כך גיחך לעצמו: ‘הקוביוסטוסים הבינלאומיים כבר קמים משנתם העריבה…’ משך אנחה מלבו: ‘משמע, שלא תהא לי שהות אפילו לחטוף תנומה קלה…’ וכשמזדקף ומשיק מצחו לזגוגית האשנב כשמבטו נוהה אחרי ישיש מזוקן המפסיע לאיטו בתוך הדשאים: ‘מילא, הרי אני מורגל בכך…’ ועם שמעלה במדומדם לנגד עיניו את זירת הקרקס של בירת פולין שבה עתיד הוא בערבו של יום זה לשאת את דברו בפני קהל רב של יהודים עצוב-עיניים שבאו לשמוע מפיו בשורות של גאולה כשטרפציות של לוליינים מעל לראשו וזרקורים מאירים את החלל שריחות של חיות”בר עומדים בו, נזכר במימרה שליצני הדור בידו עליו: שמסוגל הוא לעמוד על דוכן ולנאום שעה מופלגת ולנמנם תוך כדי נאומו. חיוך פשט בשקערוריות לחייו, נאחז אפילו בשפמו. התכופף והוציא מתוך התיק מברשת קטנה והעבירה על שערו ועל-זקנקנו האפרוריים. משהחזיר את המברשת למקומה, תיקן את עניבתו ויצא לשוטט במסדרון הקרון. טיול שחרית במרחבי שדות שעדיין שרויים היו בין לילה ליום, העלה בו פחד סתום, פחד מפני מיתה חטופה ברכבת בינלאומית מעין זו שתטלטל. את גווייתו בשדות-שחר מעין אלה. ועם שמביט בציפוף גבות בטורי העצים העוברים על פניו דמומים, מעוטפים עוד בצלליהם, אמר לעצמו: ‘שלוחי מצווה אינם ניזוקים’. לאחר שעה קלה עקר ממקומו וחזר לתאו. תוך כדי הילוכו נשתהה מחמת פיזור דעת לפני לוח התחנות הקבוע בקיר הקרון. אי-המנוחה שהטרידתו קודם לכן חזרה ונתעוררה משום-מה למראה שמותיהן של ערים אלה. לאחר השתהות-מה, חזר לתאו, הצטנף בזווית הספסל ליד החלון, הצית את הסיגאר שכבה בין אצבעותיו ובעד העשן שהתאבך ממנו ונאחז בקרעי-הערפל שריחפו על פני השדות, צצו ועלו לנגד עיניו קטעי נוף של עיירתו. שנשתבצו כביכול מעשה-פסיפס בתוך הנוף הדוהר מחוץ לרכבת: עצי-ערמון המשירים חיפושיות בתקופת אביב ועצי-לילך המחייכים לאורך רחוב, הגולש מאי-שם ויורד לטחנת-מים משותקת המשקפת את בבואתה בפלג מים שצפרדעים מקרקרות בו את סלסול הלחנים של אביב, קיץ וסתיו. גליצנשטיין עצם את עיניו העייפות; משפקחן ראה בתוך כר-מרעה מוקף לבנים את כיכר השוק של עיירתו עם ערוב היום ובה עומד תיש-הקהל השחור ולועס שיירי-ירקות כשתולה את עיניו הגחכניות במשוגע העיר המתפלמס עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם. משנבלע כר-המרעה בתוף המרחקים נשתרטטו באופק גבעות שמהן נזדקרו טירות בוהמיה מימי הביניים ונצטרפו למעין מרבד כפרי צבעוני. אחריהן באו שדות שוממים שבהם דימה גליצנשטיין לראות את בית-הכנסת. הישן של עיירתו שבעליית הגג שלו מחומשת חלונות צרים ופרוצים שבעדם מתרוצצים בלילות עטלפים, טמון לפי אגדות הילדות, גולם משיחי. גליצנשטיין העביר ידו על עיניו כאילו ביקש לסלק את עשן הסיגאר ואת הערפל הבוקר? כדי שייטיב לראות את נוף עיירתו. מי בדא גולם זה הטמון כביכול תחת ערימות ספרי קודש בעליית הגג של בית-כנסת זה שקירותיו מפוייחים עשן של נרות ורוויים בכיות וצקון תפילות. וכשמבטו באגם שהשתטה כעין איספקלריה בתוך השדות עם להקת ברווזים על רקעה האפלולי: לומר שבדא אותו משוגע העיירה, שנתקרא בפי הבריות אלימלך היפה על שום פניו הזיוותניים והסגופים והמעוטרים זקן זהבהב כשהיה עומד בשוק ומנבא ליהודים טרודים את קץ הפלאות הממשמש ובא. צינת לילה שנשבה מיער אורנים שדהר עם הרכבת העבירה צמרמורות בכתפיו של גליצנשטיין שתהה תוך שמולל באצבעותיו את שיירי הסיגאר אם אין הוא דומה לאותו משוגע מתנבא, אלא שבמקום שוקהעיירה מנבא הוא ליהודים את קץ הפלאות בזירות של קרקסים, ובאולמות של תיאטראות. בינתיים הגיע יער האורנים אל קצו. מבטו של גליצנשטיין נהה שהות-מה אחרי אפלוליותו של יער זה – אפלולית קמאית, פאגאנית, שבבוקר זה של ראשית אביב משוטטים בו מךהסתם שעירים ופאונים. משנעלם יער זה כעין קטע מדומדם משיריו של אובידיוס, הסב גליצנשטיין את ראשו כלפי השדות שזרמו אליו, ותוך שעיניו מגששות בקרעי הערפילים המרחפים עליהם דימה לראות דמות המפסיעה בניחותא לעבר הרכבת הדוהרת. צמרמורת עברה בגבו: דמות ערטילאית זיו שהפסיעה אליו על התלמים התחוחים לבשה והלכה ממשות כזו, בכיפוף הכתפיים, בשירבוב הראש, בידיים הפשוטות, שצעקה קלה פרצה מבין שפתיו. זיעה ביצבצה..על מצחו של גליצנשטיין והליט לרגע בידו את עיניו העייפות; משחזר ופקחן ראה שהמרחק בין הרכבת הדוהרת לבין הדמות הערטילאית הפוסעת לא נתרחב ולא נצטמצם. -משמע, אמר לעצמו, שגם מרחק השנים בעינו עומד בינו לבין דמותו של רע נעוריו שעמה משוטט היה ימים על ימים בסימטאות המעוקלות, של העיירה ובסיומו של כל שיטוט היו- מוצאים את עצמם, מעשה כישוף, משתהים לפניי עליית-הגג מחומשת-האשנבים של בית-הכנסת העתיק שבה טמון כביכול תחת ערימות של תשמישי-קדושה וספרי-תפילה בלים גולם משיחי שלאחר שכיתת רגליו דורות-על-דורות בכל גיטאות היהודים בא לפוש דווקא בעליית-גג זו. שעה ארוכה משתהים היו מול האשנבים שזגוגיותיהם נסתמאו מחמת אבק של שנים-ושקבועים היו בשוליו של גג משופע המרופד אזוב שהצהיב. לבסוף, כשהרגישו שהאגדות שנקשרו בכתלים מגובנים משתרגים והולכים סביבם כקוצים וחרולים, היו עוקרים עצמם ממחיצתו של הגולם העייף והרדום בשינה עמוקה וחוזרים לשוטט בסימטאות העיירה הנפתחות פה ושם לנוף של נחל המנצנץ בין שדות, לנוף של יער רחוק המטיל צל עב בשיפולי השמיים.

הדמות הערטילאית שהפסיעה בדידוי משונה על גבי התלמים התחוחים נתחלפה בדמותו של איכר יחף שהילך, חבוש כובע שחור רחב-תיתורה, אחרי מחרשה רחומה לשני שוורים. במבט דהום, משל ראה חזיון-פלא, נהה גליצנשטיין אחרי יוגב זה. המהלך בשלווה כמעט אגדתית אחרי שני שווריו ששמש אביבית מטליאה את עורם החום בכתמים עליזים. ועם שמאחיז אש בסיגאר חדש שמע את קולה של בתו, שנכנסה אותה שעה לתאו והניחה ידה על זרועו:

“בוקר טוב, אבא. נדמה לי שאנחנו כבר בתחומה של פולניה… איני רואה עוד את טירות ימי-הביניים על הגבעות של בוהמיה…”

מרחק משונה עמד בינו שעדיין שרוי היה בדמדומי ליל-השימורים ובין הקול הזה, קול משוך וזמרני כלשהו.

“כן, חווה”, ענה מהורהר, “אנחנו מצויים עכשיו במישוריה של פולין…”

פיזר בידו את עשן הסיגאר ותלה את עיניו בבתו שנתיישבה ממולו תוך שמצדדת את ראשה אל הנוף המפליג-עובר מעבר לחלון: שיער רך, כגון האגוז, שהתקפל קיפולים קלים בסמוך לרקות ומסרק הידקו על העורף,. הבליט פנים ארוכות-לחיים (כפניו שלו). ‘לא נאה ולא כעורה’ אמר לעצמו, ‘אך יש בה חן רב, חן המוצנע בחיוך הלעגני משהו, בגילוף השפתיים הדקות ובעיניים האפרפרות, הקורנות בשובבות גנדרנית…’ “נוף היאה למכחולו של פיסארו או אפילו של קורו, לא כן, חווה?” אמר בנימה של גינדור כאילו ביקש להראות לציירת זו שקבעה לה מושב במונמארטר, שהוא הטרוד ומיטורד בהוויות מדיניות, יודע גם פרק באסכולות הציור.

כשאצבעותיה הדקות שצהיבות של עשן סיגריות בקצותיהן אוחזות במחרוזת אלמוגי הענבר שבצוארה, חייכה: “מן הראוי לומר שנוף זה שכולו אומר ליריזם פולני רדוד יאה יותר למכחולו של קוז’אק…”

היא שלפה סיגריה מתוך נרתיק של עור, והציתה בסיגאר של אביה. כשהם מביטים בעד מסך העשן בצלליות’ של עצים, בצלליות של פרות המסתחררות בתוך קטעי-שדות חולפים, אמר גליצנשטיין:

“האין את סבורה, חווה, שהקיץ הקץ על האימפרסיוניזם שהוא לפי עניות דעתי שירת הברבור של הציור?..” עצבות היתה בקולה, עצבות שיש בה טרוניה קשה: “כן, הקוביזם השכלתני הולך ודוחק רנסאנס מופלא זה לתוך

המוזיאון…”

גליצנשטיין הבחין בטרוניה זו שצימצמה את גבותיה וחרשה שני קמטים במצחה הגרמי כלשהו, מצחו שלו, עצבות שלא-מדעת על נעורים שהקיץ עליהם הקץ בתוך האנדרלמוסיה הקוסמופוליטית של המונמארטר, בתוך לבטי-ציור מדומים ולא מדומים. –

“לפעמים, אבא, עולות דמעות בעיני למראה צרור הפרחים שאני שמה בכד כדי לציירם, לפי שאני אומרת לעצמי: פרחים עלובים, אתם שייכים לאסכולה שעבר זמנה…” כדי לטשטש את החיוך המר שעלה על שפתיה הדקות שאלה, תוך שמצדדת את ראשה כלפי השדות השוטפים עוברים מעבר לחלון:

“אבא, ישנת קצת?.. מן-הסתם לא, כמנהגך במסעות…” הוא ענה בתנועת-יד סתמית כשעשן הסיגאר מפעפע ויוצא ‘מפיו בטבעות עבות, עצבניות:

“אבל מה משמע שהקיץ הקץ על האימפרסיוניזםן.. הרי זה כאילו נגזרה בלייה על נוי השדות לעונותיהם, על זיוום ישל האילנות הן בלבלובם והן בשלכתם, או על יופיים של הפרחים…”

עיניו האפרוריות שהיה בהן גוון של צדף באורו החריף של הבוקר חייכו באירוניה:

“נמצא שמכאן ואילך אסור לעיניים ולנפש ליהנות מכל הדברים הבאנאליים האלה אלא אם כן הם מוגשים באיספקלריה קוביסטית…”

ולאחר שתיקה קלה, באותה נימה לגלגנית:

“ומי גזר בלייה זו?.. אותו לוליין ספרדי פיקאסו המהפנט כנופיות של חקיינים וקהל נבער בתעלולים ולהטים של מאטאדור… וחייטי הביקורת והשוליות שלהם גמרו ופסקו שהוא רב-מג, שהוא גאונו של הדור… גם וולאסקז לוליין היה, או גויא… ושמא רמבראנדט, ואפילו סזאן שאיני כלל מחסידיו…” הלגלוג שבקולו נתגלגל תוך כדי דיבור לרוגזה שלא-מדעת, רוגזה שסימרה כלשהו את גבותיו העבותות. הבת שלא גרעה מבטה המצודד מקלסתר פניו של אביה שהיה בו דמיון, בשל הזקנקן האפרורי שהאריכו, לדיוקנאותיו של אל-גריקו, שמעה בתוך נימת הרוגזה שבקולו תרעומת חבויה כלפיה, תרעומת כלפי רווקותה המתמשכת בעטיו שיל ליקוילהמאורות באמנות. היא שתקה, הפכה את ראשה לחלון והביטה בעיניים בוהות בשדות האביביים כשכוססת את שפתה התחתונה. הוא קם ממקומו, הניח יד פייסנית על כתפיה: “חווה, נניח לפולמוס הזה… הרבה התחבטתי בסוגיה זו של אסכולות הן באמנות והן בפילוסופיה… נלך לשתות קפה…” בקרון-האוכל כבר מסובים היו הקוביוסטוסים של הדיפלול סטיה, של הקולנוע ושל הבורסה לשולחנות הקטנים שבטבורם בין כלי פת השחרית התנוסס פרח בתוך גביע עץ צבעוני. הם פילבלו עיניים ליליות, ינשופיות כלפי השדות הירוקים וחייכו חיוך של פליאה: משמע שיש אביב בעולם!

לאחר שגליצנשטיין ובתו נתיישבו ליד שולחן מדוחק בפינת הקרון ומרוחק מרחק-מה ממחיצתם של הקוביוסטוסים שליהגו בבליל לשונות וגמרו לאכול פת-שחרית קלה, הצית הוא סיגאר והיא הציתה סיגריה נעוצה בקנה ארוך של ענבר. ועם שמעשנים ושותקים, אמר גליצנשטיין כשמושך חוט סמוי של מחשבה:

“חווה” נזדמן לך פעם.לראות את תמונותיו היהודיות של מאוריצי גוטליב?..”

היא נתהרהרה רגע וכשמפזרת את עשן הסיגריה מעם עיניה:

“הוא היה תלמידו של מאטייקו, לא כן?..”

מאי-שם הגיח פתאום יער שהפליג אל הרכבת והטיל את צלו על זגוגית החלון, על מחצית פניה של האשה הצעירה שגליצנשטיין דימה לראות בהם עודה קלה של ביטול. הוא החליק בידו את זקנקנו:

“פעמים יפה כוחו של התלמיד מכוחו של הרב… מכל מקום במותו של מאוריצי גוטליב שנקטף בבחרותו אבד לו לציור היהודי הקלסיקון המובהק שלו…”

ומניה-וביה, כשמפלבל בעיניו העייפות מחמת עשן הסיגריות העומד בחלל הקרון: .

“כמובן אחר יוסף ישראל’ם המקיים במכחולו את המסורת הרמבראנדטית ואת הזיו המסתורי של בתי-הכנסת באמסטר-

דאם…”

היא הפנתה מבטה מהשדות שבחוץ ותלתה אותו בקלסתר פניו המצודד של אביה: היא לעולם לא תפענח את החכמה הגנוזה בדיוקן זה .הדומה לדיוקנו של פילוסוף יהודי מימי-הביניים שלא צוייר בידי שום צייר:

“אבא, אמרת קודם לכן שהתלבטת הרבה בסוגיה של התמורות באסכולות האמנות… לאיזו מסקנות הגעת?..”

הוא דיחק בכתפיו וחייך:

“ייתכן שאין כלל מסקנות… על כל פנים זוהי סוגיה סבוכה ומסובכת…”

וכשמנמיך קולו ומרמז בתנועת-ראש קלה כלפי דמות אלמונית; דמותו של גבר בגיל-העמידה בעל בלורית שחורה עבותה ופאות-זקן עבות שזורקה בהן שיבה קלה כאילו לשם נוי ושאשה בלונדית צעירה ונאה השחילה פרח בדש מעילו אמר בחיוך:

“רואה את, חווה, איש זה הוא פסנתרן שיצאו לו מוניטין בינלאומיים לא בפירוש האלגנטי שהוא מפרש את שופן, את מוצארט ואפילו את בטהובן אלא גם בגינוניו היפים; בלבושו הטרזני ובחדוות החיים שלו… הלה אינו מתלבט, הוא נהנה ומהנה מן ההפקר… הרבה .תהיתי על בעיה זו של פרשניםקוביוסטוסים אלה, שהם בחזקת כוהנים הנוטלים מעשר מעמל הצער והייסורים של אחרים…”

בחוץ, עטף שובל של עשן שנזרק מארובת הקטר את השדות המנומרים כחול דגניות ואדום פרגי-בר. משנתפזר העשן, נראתה רועה קטנה, מקל בידה, רודפת אחרי פרה לבנה שהתגרתה בה כבמזיד בריצת עקלתון.

הם קמו וחזרו לתאם. גליצנשטיין התכרבל באדרתו, הסמיך את ראשו לדופן הקרון ועצם את עיניו. היא הוציאה מארנקה פנקס-סקיצות, עפרון, ורישמה בשירטוטים פזיזים קטעי-נוף חולפים.

דממה של מרחבי-שדות שטופים אוך לילכי שנשתסעה מפרק לפרק על-ידי שריקותיו של הקטר הדוהר. גליצנשטיץ שנתנמנם בתוך דממה זו נתעורר לאחר שעה קלה בטילטול ראש כמתוך סיוט, לילי ותוך שבוהה לשדות כמתאמץ לקבוע את הזמן והמקום שבהם הוא שרוי: “חווה…”

היא צידדה את ראשה ותלתה מבטה.בפניו החוורייניות של אביה.

“חווה, יש בדעתי לעשות שעות אחדות בעיירת-מולדתי… הרכבת תגיע לשם בעוד זמן-מה.. .”

חיוך של שמחה נדלק בעיניה:

“אבא, אני מצטרפת אליך… עיירתנו על סימטאותיה ודמויותיה זכורה לי מהילדות כעין תגליף מטושטש, אם כי אני מושכת.ממנה, שלא מדעת, השראה עד היום הזה… הייתי מאד רוצה לחזור ולראותה בממש”.

הוא ליטף את ידה הדקה שנחה על גבי פנקס-הסקיצות: “טוב ויפה, חווה, שהשראה זו מלווה אותך בתוך הקוסמופוליטיות של פאריס… יש בה, בהשראה זו, מאורם של נרות שבת… נחזור פעם יחד לשוטט בסימטאותיה של עיירה זו שיצאה-ולא-יצאה מהווייתי… אימתי?”

משך אנחה מלבו:

“כשאשתחרר לזמן-מה מעולה של המנהיגותי ומפולמוסי-הסרק והמליצות הנבובות והתככים וכיוצא באלה שרצים התלויים בה… אבל הפעם רוצה אני לשהות בעיירתי ביחידות… חובה עלי לראות שם ידיד-נעורים ששלושים שנה של ריחוק חוצצות בינינו…”

ועם שמנענע ראשו כלפי הדמות הערטילאית שחזרה והפסי-

עה בשדות הדשואים והשטופים אור לילכי:

“את מבינה, חווה, הנחתיו להתלבט לבדו בין משנתו של ניטשה ובין תורת הקבלה…”

וכשמאחיז את מבטו בקו האופק המיוער:

“ביום אביב דומה הפקיד ידיד-נעורים זה בידי קונטרס שירים שכתובים היו בנוצה ובאותיות מסולסלות…” הוא צידד את פניו כלפי הנוף שבחוץ ששר בפשטות קמאית את האביב: בגבעותיו, העמוסות חורשות אפלוליות, ביובליו הבוהקים, בסייחיו המתרוצצים באור. פאסטלי : המתוק לעיניים:

“בוסר וגאוניות שימשו בערבוביה בשירים אלה כיאה לעילוי של עיירה קטנה… זוכר אני היטב את שיחתנו האחרונה על גשר עץ רעוע מאוזב ומותלע שנטוי היה על פלג דל ועל נעורינו… אחר-כך עמדנו ושתקנו שעה ארוכה כשעינינו’נוהות אחרי להקת היונים של בן-הנחתום הגוי שרדפה אחרי להקת היונים של בן-הנחתום היהודי… קונטרס השירים שידידי הפקיד אותה שעה בידי פתיל כחול הידקו בשתי-וערב…” עווית קלה של עצבנות עברה בפניו העייפות: “זה שלושים שנה שלא ראיתיו ושאני חושש לראותו…” “בשל אותו-קונטרם שירימו..” שאלה בהנמך קול. הוא ניענע ראשו:

“כך בשל אותו קונטרס שירים שהשעה לא שיחקה לו ובשל סוגיה משיחית שעדיין תלויה”ועומדת בינינו…” קטר הרכבת שביקש כביכול לסיים מסע זה דהר במשנה-מהירות כשנושף נשיפות עצבניות וסוחף לתוך, ריקוד מסחרר שדות, צרורות אילנות, פרות רועות, סוסים חורשים ושברי* ראי מנצנצים של בצעי-מים.

“אני חייב לראותו, חווה… זה שנים-על-שנים שאני דוחה פגישה זו עם ידיד נעורי השבוי בידי-גולם משיחי…” היא לא ירדה לסוף דעתו אבל ראתה את העצבות הרבה בעיניו ואת קמטי הצער שבזוויות פיו:

“ואולי עקר בינתיים מהעיירה?..”

הוא דישן ברוגז-מה את האפר מהסיגאר שכבה:

“לא, לא עקר משם… לא זו בלבד.שהוא שבוי בידי גולם משיחי אלא גם מטופל בבת בלתי-שפויה…”

בבת-אחת נפסק מעבר לחלון הרכבת מחולו המסחרר של הנוף: הקטר המיוגע השתרך עתה בניחותא בתוך שדות דמומים. “שעה שנפרדנו אחז בידי ואמר: ‘אתה רואה את היונים היהודיות הרדופות על ידי היונים הגוייות? הן מתייראות לצאת מתחום שמיה וגגותיה של העיירה כאילו אחוזות היו איזה כישוף…’ ופניו המסוגפות של בן סופר סת”ם מוארות היו אור משונה…”

גליצנשטיין העביר שתי ידיו לאורך פניו ושילבן תחת סנטרו:

“על קונטרס השירים שהפקיד בידי שתק שתיקה גמורה. וזה שלושים שנה שאני שומע שתיקה זו…”

הוא הדליק אש בסיגאר הכבוי ועישן שהות-מה לתוך השתיקה הזו התלויה כביכול בחלל השדות.

“אנחנו מתקרבים אל גשר העץ המאוזב… אני מניח שלא התמוטט בינתיים…”

שלף מכיס חזייתו שעון כסף מגושם מעוטר חריטי ערבסקות, מתנת סבו שהיה למדן מופלג, חריף ועוקר-הרים, הציץ בו ואמר:

“חווה, נתראה בערב בוורשה… תגידי לידידינו שימתינו לי מן-הסתם בתחנת-הרכבת, שנאם אנאם, כדרכי, בשעה הקבועה… ושיהא הכל מוכן לעצרת-העם בקרקס…”

ובחיוך שעיקם קימעה את שפמו העב:

“כמובן בלי ליווי של מוקיונים בזירה…”

כשמרמז כלפי עצמו בסיגאר העשן המשיר את אפרו על מעילו:

“משום שסגי במוקיון אחד…”

ולאחר שתיקה קלה:

“פעמים רבות תוהה אני על טיבם של שני אלה… במוקיון של קרקס יש לפחות מעין יופי טראגי, ומה יש בפרנס של ציבור מלבד קופה של שרצים?..”

דיחק בכתפיו כשמצדד את ראשו כלפי אורלוגין של עץ שמקובע היה בחזיתו של בניין שחוח וחבוש גג של רעפים אדומים שנתקרב והלך אל הרכבת שנתאטטה והלכה. שני המחוגים קצוצי-הקצוות השרועים על גבי, לוח האורלוגין הראו שעה קמאית כביכול, שעה שעמדה מלכת ביום דומה ליום זה לפני שלושים שנה. מנגךאקורדיאון נכה-רגליים שישב ברציף התחנה, בסמוך לאורולוגין, הקביל את הרכבת הבינלאומית שנעצרה לשעה קלה במטחי צלילים עליזים.

גליצנשטיין נטל את מקלו העשוי עץ-הבנה, נשק לבתו ועם שיורד מהרכבת:

“נתראה עם ערב במלין ‘בריסטול’…”

דעתו מטולטלת עליו, אפר הסיגאר העשן שבפיו נושר על דשי מעילו נהו עיניו אחרי הרכבת.שעקרה בינתיים ממקומה ונבלעה והלכה כקו עקלתון בתוך הערפל הירוק של השדות. צידד את ראשו ומצא את עצמו עומד, עולודרגל יחידי,.מול אורלוגין-העץ שמחוגיו הקצוצים עדיין מורים כמלפני שלושים שנה על נתיבות המפליגות למרחקים סמויים ומופלאים. גחן, הטיל מטבע לתוך פנכתו של מנגן-האקורדיאון הנכה שקיטע משום-מה את נגינתו ועזב לאלטו את רציף התחנה.

משיצא מתחומם של המרחקיםשמקופלים בהם יערות וכרכים מסתוריים ונכנס לתוך תחומה של העיירה, הקביל את פניו ממש על הסף עץ-ערמון ישיש מעוקל-גזע שבצמרתו המדובללת תלוי היה שובך, השובך מימי הילדות, שנתייתם בינתיים מימיו היפות. אילן זה שעוד עמד מעוטף בעלווה אביבית הטיל את צלו על כרכרה מעוכת”דפנות שנשתיירה כאן כביכול אף היא מאותם הימים: וסום”הרפאים האפור שהיה. רתום לכרכרה הזקיף את ראשו מתוך דלי עץ והביט זמן”מה אחרי גליצנשטיץ בשתי עיניים עצובות ותוהות כשסילוני מים דקים מנטפים מלסתותיו הנפולות.

כשעבר גשר-עץ צר ורעוע שקישר שתי גדותיה של תעלה צחיחה, ראה לפני בית נמוך שגגו נשתרבב לתוך חלונותיו המקומחים איש זקן יושב על שרפרף, רגליו. משוכלות, ומעשן בניחותא מקטרת. גליצנשטיין הכיר בו את בנו של הנחתום הגויי: הבריון האגדי מימי הילדות שהיה גונב את סוסיהם הגנובים של צוענים שהיו קובעים בעיבורה. של העיירה אכסניה-של-ארעי; שהיה מאלף את יוניו, היפות ביותר באיפרכיה, לפתות יונים אחרות לשובכו שלו: שהיה מלסטם בימי השוק בתכסיסי-חן-ואימים איכרים קשישים ואיכרות צעירות ושהיה תולש יצול מאחת העגלות המסולמות ומבריח בו כת של שוטרים שהוזעקו ליישב עליו את דעתו. עתה לא נשתייר מבריון זה אלא גוי זקן, שחוח וקרות, שמתוך שפמו הקלוש והסרוח לצדדין ביצבצה מקטרת מפוחמת שסליל עשן רזה עלה הימנה. היכן בלורית הפשתן היפה שלו והיכן יוניו היפות שהיה מפריח בשמי העיירה?..

גליצנשטיין פנה לאחת הסימטאות הצדדיות. האביב ליבלב שם על גגות מאוזבים, חייך בבהרות אור על גבי. קירות מקולפים, דלק באשכולותיו הדלים של עץ-לילך שנתגלגל באורח-פלא לסימטה זו והציץ בשובבות מתוך זגוגיות החלונות הפתוחים שסינוורו זו את זו. על אחת הגזוזטראות שנראו כתלויות על בלימה הבחין גליצנשטיין בדמותו של ישיש שעמדה שעונה למעקה ובהתה לתוך האביב הזה. כיפת משי שחורה ומהוהה חבשה את ראשו המחודד בעוד שאת גופו הצנום עטף חלוק חורפי מרופט של פלוסין ירוק. בעד הדלתות הפתוחות של הגזוזטרה הציצה מתוך אורצל דמות-משנה שלו: קונטראבאס בא בימים שנשתייר בו מיתר אחד מדולדל. גליצנשטיין נשתהה רגע תחתיו: האין זה קלמן כלזמר שמוניטין יצאו לו על שום שהיה מפליא לנגן בחתונות בארבעה כלי”ניגון’ לסירוגין? וודאי! וודאי! הוציא מפיו את הסיגאר העשן וקד בראשו כלפי הווירטואוז הזקן שמכל החתונות נותר עם קונטראבאסינכה ועם חוחית מרוטת-נוצה שצייצהי בקול שבור בכלוב התלוי על הקיר. הזקן הניף יד כפופה, רועדת, האהיל בה.על גבותיו, צימצם את עיניו באיש הזר והחזיר לו ניענוע-ראש. תקוף משום-מה רגש סתום של אשמה המשיך גליצנשטיין את דרכו בעיקוליה של הסימטה. ועם שהוא מהלך מהורהר כשנתקל כפעם בפעם בנעל בלויה שהושלכה לאמצעיתה של המרצפת, בחתול שהתחמם על אדנו. של חלון ליד ישישה בשביס שישבה וסרגה כשממלמלת לעצמה בסנטר רוטט, בעז שכוססה ברעבתנות קלח רקוב של כרוב ליד זאטוט קרוּע-בלוא שהידס סמוק-לחיים בתוך שלולית של שמש, בנערה שחומת-שיער וצחורת-פנים שעמדה כעין איקונין במסגרתו של חלון ונהתה בעיניים הוזות אחרי סיעה, של אנקורים שהתרוצצו אילר-ואילך; כרוח-שדות שנדחקה בין מפלשי הבתים ושוטטה בתוך הסימטה כשהיא מלחשת ואומרת שיש אביב בעולם! – הגיח מתוך פרוזדור אפלולי של בית מעוקם-קירות ברנש יכל כך משונה ומוזר’ במראהו שגליצנשטיין נרתע לאחוריו אחוז בהלה קלה. הלה, מזוקן זקן שחור מטולא טלאים אפורים, נרתע אף,הוא למראהו של הזר; אלא שמניה-וביה התאושש מתמהונו, ניתר ממקומו ותקע את עצמו מול גליצנשטיין, כאומר לחסום בפניו את הדרך ועמד ותהה עליו תהייה, של סקרנות פלאית ונוקבת כאילו ביקש לזהות את פרצוף-פניו. של איש זה עם דיוקך-שניצנץ ועלה אותו רגע במוחו; ועם שהוא חולץ לאיטו את ידיו מתוך החבל הגס שאיבנט את מעילו המרופט והנטול כפתורים שירבב את ראשו החבוש קאפליוש מעוך ומאובק וצווח לעומתו בכעס: “אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!..”

כמאובן עמד גליצנשטיין במקום שעמד. העייפות של ליל: השימורים ברכבת הבינלאומית, כל העייפות של עשרות שנות טילטולים ומסעות התפשטה עתה בכל ישותו וריתקה אותו לאבניה המעוכות של סימטה זו: מיהן ברנש זה שזקן עב כסבך של דרדרים מעטר את פניו המסוגפות? האין הוא גילגול של אותו גולם משיחי שאגדת עם טמנה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן?.. היכל ייתכן בסימטה זו השרויה כביכול, על בתיה המעוקמים והמחוטטרים, ביום אביב הדור-נאה, בימי הביניים… תוך כדי כך נצטודד קימעה הברנש התמהוני מעם גליצנשטיין וכשמלכסן ראשו כלפי יון ויונה שטיילו על גבי הגגות המרופדים אזוב רקוב, הניף שתי ידיים גרומות ומממשות ומשך. מתוך סבך דרדרי זקנו קול מלא נועם של קונטראבאס צרוד של חתונות:

“איזו שלוווה על גגות העיירה!.. איזו שלווה על גגות הגיטו!…”

עם שאינו גורע את מבטו מהמשוגע ששרוי היה במעין אכסטאזה חילץ גליצנשטיין את מקלו שחודו נתקע בין שתי אבנים ואמר לעקוריממקומו. המשוגע שהרגיש בכך צידד אליו מבט תוהה ובראותו את הסיגאר שבפיו של גליצנשטיין, סיגאר דק וצחור שהימנו הסתלסל סליל דק של עשן כחלחל, נתעקמו פניו בעווית של תמיהה וצחוק צרוד פרץ מתוך סבך הדרדרים של זקנו, צחוק שנתגלגל והלך בתוך חללה הדמום של הסימטה:

“העיירה בוערת והוא מעשן לו בשלווה סיגאר ריחני!..”

חיוך מבודח פשט בפניו של גליצנשטיין, חיוך שדעך מניהוביה למראה עיניו הרושפות והזועמות של המשוגע, ועם שהוא מרתיע שלא-מדעת אל הקיר המקולף של הבית המחוטטר חש בפניו חבטה, חבטה של קול שהוטח בו כאבן:

“תן את הסיגאר, משיח שקר!..”

צמרמורת- עברה בגופו של גליצנשטיין, ועד שהיתה לו שהות לעמוד על משמעותו של הפסוק שנזרק מפיו של המשוגע, קפץ הלה קפיצה לוליינית, שירכב יד גרומה וחטף את הסיגאר מבין שפתיו וברח. הוא לא יברח: דומה יהיה שהתעופף-במעילו המרופט והמבודד מעל לגגות הסימטה המאוזבים.

דעתו מטולטלת עליו, עמד גליצנשטיין ונהה. אחרי הצל ששייר המשוגע, צל שאינו מש ממנו זה שנים על שנים. מחלון פתוח של אחד הבתים בקע קולו הצרוד של אורלוגין שספר את השעות בניגון איטי ועצוב. גליצנשטיין נתחלחל, לפת את מקלו ועקר ממקומו. הסימטה שהפליגה והלכה בעיקוליעיקולים, כאילו נשתלשלו ממנה כל הסימטאות של עיירות פולין, הביאתו לבסוף לביתימגוריו של ידיד נעוריו שתקוע היה בראשו של תל. הוא זיהה אותו לפי העליה המשולשת שרכבה על גגו ולפי עמוד-הפנס שעוד עמד בסמוך לו, פנס שלאורו המבליח היו מסיחים שעות על שעות בלילי חורף מושלגים, מכוכבים. עייף מכיתות רגליים, עייף ממראות הסימטה, השעין את גבו לעמוד”פנם זה ועצם את עיניו, תוך שמהרהר בזירת הקרקס המזומנת לו במטרופולין, זירת-קרקם שטופת-אור- בתוד עיגול שרוי בחשיכה של דיוטות”דיוטות יציעים גדושות דמויות קשובות של יהודים שעיניהם הוזות ורושפות בתוך האפלולית התלויה מעליהם. הסימטה שבה עמד וזירת-הקרקס הרחוקה נתחלפו זו יבזו לסירוגין כסיוט בתוך סיוט.

כשהעביר גליצנשטיין ידיו מעל פניו וקרע את עפעפיו הכבדים, נדהם לראות עיל גבי ספסל של אבן משופע ומוצנע בין ענפיו העבותים של עץ-ערמון, דמותה של נערה שמשולי שמלתה הארוכה ביצבצו כפות רגליה היחפות. כיוון שישבה רכונת-ראש כשידיה מלטפות חתול אפור המונח על ברכיה, לא ראה אלא את שערה האדום שבהק באור המועט שהסתנן יבין ענפי האילן ושהיה מבודר פרוע על כתפיה הרזות. גליצנשטיץ חש בחיוך של כאב המעקם את שפתיו: בדמויות כאלה. מקבילה עיירתו את פניו? ותוך שעומד ותוהה על שייכות משוערת של נערה זו לעליית-הגג של הבית הסמוך שאדריכל אלמוני דחפו לראש התל, חש שמשהו גושי פולח את האוויר ממש בסמוך לעיניו. אחוז חלחלה קלה הרתיע אל עמוד-הפנס: היה זה החתול האפור שנתלש מברכיה שלי הנערה וקפץ קפיצת-עקלתון על גג-שחיפים של אורווה שמתוך חרכי קירותיה הגיחו מפרק לפרק סנונית או אנקור ובמקורם גרגר שעורה שגנבו מאבוסם של הסוסים. ושעה שהחתול הפסיע, מקושת-גב, על גבי הגג תוך שאורב לציפור שתזדמן לשם, נזדקפה הנערה באורצל של צמרת הערמון. שערה המבודר הטיל גוני נחושת על פניה החיוורים והמנומשים, מחרוזת שבה שימשו בערבוביה אלמוגים וכפתורי צדף תלויה היתה בצוארה הרזה. היא עמדה דמומה, מצודדת ראש, אצבעות ידיה משולבות והביטה לתוך החלל בעיניים בוהות, ירוקות-אפרפרות, עיניים שהיו מוכרות לו לגליצנשטיין. הוא חש פתאום שינוק בגרונו: האין נערה זו שמשיפולי שמלתה הדהויה מבצבצות רגליה היחפות, שארשת חולה, הזויה, חתומה בפניה, בתו של ידיד נעוריו?.. היא התירה בינתיים את ידיה המשולבות, הניפתן. הנף איטי וסוככה בהן על,עיניה שתרו כביכול אחרי דמות המצויה אי-שם במרחק, מעבר לתל, בתוך מעגל הבתים שבכיבר-השוק של העיירה, או אי-שם בשדות המשובלים הזורמים אל היער שבאופק, או בתוך האפלולית העוממת של היער. שפתיה נעו כאילו דיברה אל ליבה. ידיה שסוככו על עיניה שמטו לצדדיו, וכשמתנועעח אילך-ואילך החלה לפזם מעין לחן של שיר-ערש:

“הוא יחזור יונתן שלי… הוא יחזור… הוא יחזור…” נשתתקה פתאום, ליכסנה את ראשה כלפי גליצנשטיין, הסתכלה בו בעינוים דהומות וסנטרה ריטט: כששאלה בנימה של כעס:

“מי אתה, איש שלא מכאן?..”

בלי להמתין לתשובה נטלה בזרועותיה את החתול האפור שחזר בינתיים מגג האורווה וחמקה בפזיזות למאחרי עץ הערמון. אותו רגע בקע ויצא מעליית-הגג של הבית שישב מכופף בראש התל קול צרוד, קול שמעבר לשנים רבות, קול שהעביר צמרמורת בגופו של גליצנשטיין: “מרים, עם מי דיברת?.. היכן את, מרים?..”

גליצנשטיין אימץ את עיניו כדי לראות באורצל האזובי שעמד בחללה של הסימטה את הראש שנשתרבב החוצה.

“מרים, עלי הביתה… עלי, בתי… אה!.. אדם זר כאן… למי אתה שואל, אדוני?..”

גליצנשטיין עקר ממקומו, עבר בסמוך לספסל-האבן שנתייתם מדמותה של הנערה אדומת-השיער והפסיע לעבר הראש שנשתרבב מתוך אשנב צר של עליית-הגג שעל כרכובו הדלה עץ-הערמון ענף כבד:

“לך אני שואל, שרגא, לך…”

מהבלורית הפייטנית והשופעת שעיטרה לשעבר ראש זה, בלורית שהילכה קסם על נערות-העיירה ועל רוחות הסתיו, לא נשתיירו אלא אניציםקלושים, מדובללים ומאפירים. אך הקול שירד מעליית-הגג לא נשתנה כל-עיקר: נשתיירה בו אותה נימה מתכתית עמומה:

“אדם זר, אתה קורא לי בשמי… מניין לך שמי?.. מי אתה?..”

גליצנשטיין חש פתאום בכאב-החריכה שנחרכו אצבעותיו באשו של הסיגאר ברגע שהמשוגע שימטו מידו והוא.שמע את עצמו שואל:

“האין אתה זוכר אותי, שרגא?.. האין אתה זוכר את קולי?..”

דומה היה שהזמן עמד רגע מלכת, ובדממה שנתלתה בחללה של הסימטה דיברו ציוציהם של. האנקורים ואיוושתו של עץ-הערמון על אביב שהוא כביכול מחוץ לזמן. והקול שירד מעליית-הגג תרעומת קשה היתה בו:

“אדם זר, אתה בא בפתע-פתאום מאי-שם ומטיל לכאן קול אלמוני! קול ממרחקי-מרחקים…”

דמעות שינקו את גרונו של גליצנשטיין:

“שרגא, נשתכחתי. לגמרי מזכרונו?..” גליצנשטיין ראה שהראש המשורבב מתוך האשנב של עליית-הגג מאזין, תוהה כמגשש בתוך צללים; ולאחר שהות-מה:

“לומר שזה קולו של ידיד נעורי, קולו של אריה גליצנשטיין הנודע בשערי תהילה?.. וודאי!.. וודאי!.. איך לא עמדתי מיד על טיבו של קול זה… אנא, המתן, אני יורד להקביל את פניך…”

לא יצאה שעה קלה ובפתחו של פרוזדור הבית נסתמנה דמותו של איש קשיש, כפוף כלשהו, מעוטף בחלוק מרופט שנגרר על רגליו. גליצנשטיין ניתק ממקומו ורץ לקראתו. איש עליית-הגג נפל לתוך זרועותיו כבד כאבן וקל כצל. “אה, זה באמת אתה, אריה!..”

הם עמדו ושתקו שעה קלה תחת עץ-הערמון המאווש בנועם כשמביטים זה בזה בפנים חייכניות שעווית של בכי עצור נצטלקה בהם.

“לא יכולתי קודם לכן להבחין את פניך, אריה, משום שהנחתי את משקפי ולא נמצאו לי…”

“אתה זוכר, שרגא, שבשל הנף-יד שבשוגג הפלתי פעם את משקפיו שנפלו על אבן ונשברו… טיילנו אז עם דמדומי היום ליד טחנת-המים שאבנים רבות מצויות היו בסביבתה…” איש עליית-הגג גיחך:

“כבר אז, אריה, רגיל היית בז’סטות פתיטיות של נואם ומטיף לעתיד לבוא…”

ובנימה של תרעומת פתאומית כשהוא זוקף בו את עיניו האפורות והתוהות שנראו סגי-נהוריות בעד הזגוגיות העבות של משקפיו:

“באיזה אורח-פלא נזדמנת לכאן לאחר שנים רבות כל כך?..”

גליצנשטיין הרכין ראשו ושתק שהות-מה, ומשהרימו ראה כמעט בעליל שידידו, דייר עליית-הגג, עומד לא בצלו של עץ-הערמון אלא מרחק ת”ק פרסה של זמן, כשפניו מצודדות כלפי נוף הגגות של העיירה שאור לילכי חיווריון מלטף את שחיפיהם המאוזבים. הוא תהה על פנים מסוגפות אלה שיש בהם מצביונו של נוף זה ושבמקום אזוב מלופפות היו עד מחצית לסתותיהם אניצי שיער אפרוריים. שנתלכדו לזקנקן מדובלל:

“שאלת, שרגא, באיזה אורח-פלא נזדמנתי לכאן… קושיה פשוטה וגם חמורה… אבל, אולי נשב, משום שאני וודאי עייף ושמא גם אתה… רואה אני מעין ספסל אבן תחוז עץ-הער-

מון…”

משנתיישבו על האבן המחוספסת והקרירה שמוטלת היתה על שתי כלונסאות. עץ מגושמות ומעוקמות, שיטח גליצנשטיין את כף ידו על גב היד המגויידת והמנומשת של ידידו:

“הזוכר אתה, שרגא, שיום אחד טיילנו טיולנו האחרון לתחנת הרכבת?.. זה היה ביום סתיו סגרירי שבו מקופלת היתה כל עצבות הדורות של העיירה…”

איש עליית-הגג הניע את ראשו:

“הוא יזכור לי יפה אותו יום של סתיו… הלכנו כל הדרך דמומים כאילו מאזינים היינו ללחן של דלף-הדורות וכאילו כבר חצצו בינינו המרחקים שאמרת להפליג אליהם…”

“ואתה, שרגא, הפקדת אז בידי קונטרס שירים שקשור היה בפתיל כחול…”

איש עליית-הגג משך את ידו מתחת ידו של גליצנשטיין וחייך חיוך מסוגף אל גגות העיירה המאוזבים שמטולאים היו אותה שעה טלאים לילכיים:

“קונטרס שירים, אתה אומר, אריה, קונטרס שירים מקושר פתיל כחול?..”

צרידות של אדם ששתק לילה תמים מול נוף של יערות אפלים ושל שדות אפלים שהשתרעו בתוך מרחקים מסתוריים, ריטטה בקולו של גליצנשטיין: “ואני נטלתי על עצמי להוציא לשירים אלה מוניטין…” כשאינו ממיש את עיניו הכמעט סגי-נהוריות מסיעות הציפרים ששוטטו אילך-ואילך מעל גגות העיירה בעיגולי-חן של מחול שתק איש עליית-הגג כיוון שמלומד היה בשתיקות. אף-על-פי-כן צידד לאחר שעה קלה את ראשו כלפי ידידו ושאל בנימה של בדיחות-הדעת:

“והיכן הם השירים, אריה?.. השירים ולא המוניטין?..” הוא ידע, אריה גליצנשטיין, שנים על שנים ידע, שבוא יבוא יום שבו יצטרך לתת תשובה על שאלה זו. הוא לא השפיל את עיניו, אלא הביט לתוך חלל העיירה בעיניים בוהות כמביט בתוך איספקלריה עמומה שבה דימה להבחין בבואה של דיוקן-נעורים מטושטש, שהיה ספק דיוקן שלו ספק דיוקן האיש הזקן שישב לצדו תחת עץ-הערמון:

“הרי אתה יודע, שרגא, מה עלה בגורלם של השירים האלה… כתבתי לך בשעתו ארוכות על כך…”

איש עליית-הגג בהה בעיניו הכמעט סגי-נהוריות לתוך החלל הכחול שהתקמר מעל לעיירה וכשמנענע את ראשו: “אני מבין, אריה, גם בשוק הפיוט צריך לדעת היכן להעמיד את הדוכן והיאך למכור את הפרקמטיה…”

ולאחר שהליט את פניו בשתי ידיו הרזות והרועדות ושתק שעה קלה שתיקה שהיתה שתיקה של שנים-על-שנים: “אריה, ראיתי פעם יונה יפה חגה בשמיים כגון אלה של היום, שבויה כביכול במין חינגת אביב שאין לצאת ממנה… ובפתע-פתאום החלה יונה יפה זו לפרפר ולצנוח למטה: אבן שנקלעה מקלעו-של איזה בריון אלמוני פגעה בה…” אלומת אור שבקעה בעד העלווה העבותה של עץ-הערמון שיוותה לפניו של איש עליית-הגג מסכה של ספק עצבות ושל ספק שמחה, לפי שחפן בידו את זקנקנו הדליל ואמר: “אף-על-פי שבדיונים קולעים אבנים ביונים יפות עדיין הן מעופפות מעל הגגות המאוזבים של בתי העיירה המחוטטרים הנשענים זה על כתפו של זה ומספרים זה לזה סיפורי-מעשיות שריחות של דורות מבשמים אותם… עדיין יש נערות זיוותניות בעיירה ההולכות בלילות-ירח לתהות על בבואתו במימי הנחל הסובב את טחנת-המים של ברוך-לייב הטוחן: מי יודע, שמא נימפות הן?.. עדיין…”

זקף את ראשו ותלה עיניו בגליצנשטיין:

“אריה, האם כדי לדבר עמי על גורלו של קונטרס השירים ההוא הטרחת את עצמך לכאן?..”

גליצנשטיין שתק: הוא שתק במשך שעה קלה את השתיקה ששתק שנים על שנים איש עליית-הגג. לבסוף אמר: “גם לשם כך, שרגא…” ובהטעמה: “וגם כדי לראות אותך ולחזור ולראות בך את דיוקן נעורי…”

וכשמחלץ מכיס מעילו נרתיק-סיגארים של כסף המקושט ריקמת ערבסקות:

“וגם כדי לדעת אם אותו גולם משיחי שנתגלגל לכאן מימי-הביניים עדיין רדום בשינה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן… כמדומה לי, שרגא, שנוהג היית לעשן?..”

הלה ליכסן את מבטו אל טור הסיגארים יפי הצורה והגוון שמונחים היו תחת פתיל משי ירוק כתוך הנרתיק הפתוח: “כן, אפילו במידה מופלגת… אבל מנוזר אני לחלוטין מהעישון זה שנים אחדות… אף-על-פי-כן, אעשן סיגאר לכבודו של אורח יקר שבא ממרחקים לחפש דיוקנאות שכוחים…”

ושני הידידים ישבו על ספסל האבן ועישנו דמומים כשמאזינים לצניפות הסוסים שבקעו מהאורווה הסמוכה, לציוצי הציפרים, לאיוושת הצמרת של עץ-הערמון שסיפרה על יום אביב הדור-נאה בבחרות רחוקה.

“אתה זוכר, שרגא, אילו סיגריות של זיבורית מעשנים היינו בימים ההם?..”

וכשהוא תוהה בעד העשן הכחלחל והבשום שהתפצל מהסיגארים על פניו הסגופות של ידידו: “יפה עשית, שרגא, שהחלפת את הפייטן בפילוסוף…” איש עליית-הגג גיחך כשמצמצם גבותיו ומדשן בצפורן זרתו את מצנפת האפר מהסיגאר שלו:

“וגם לזה לא יצאו מוניטין…”

גליצנשטיין עשה בידו תנועה של עצבנות:

“שרגא, שמא גורמת לכך ענוותנותך היתירה… אסור להיות עניו כל כך בהאי עלמא..”

קם מחמת עייפות, מחמת עצבנות, וכשמשכל שחי ידיו על גבי גולת מקלו:

“למה בעצם יושב אתה בעיירה נידחת זו?..”

איש עליית-הגג השפיל ראשו ושתק כשממעך את שייר הסיגאר בשוליו המחוספסים של ספסל-האבן; לאחר שהות-מה הזקיף את ראשו:

“כמה וכמה טעמים לכך, אריה… שוק הקולמסנים בפיט ובהגות המכריזים בקולי-קולות עלהפרקמטיה שלהם מעורר בי סלידה… שנים על שנים מורגל אני בדממה של בדידות השורה כאן, שהיא דממה של שדות, של יערות ודממה של בית-כנסת עתיק העומד ומהרהר זה מאות בשנים בחלונותצבעונין מאובקים… חוץ מזה יאה עניותא לסילוסופוס בישראל. כעצבות-הדורות הפרושה על הגגות המאוזבים של בתי העיירה המחוטטרים. חוץ מזה…”

העביר שתי ידיו על רקותיו ועל לחייו השקערוריות: “כמדומה לי, אריה, שדיברת לפני שעה קלה עם בתי?..” צמרמורת קלה עברה בגליצנשטיין: נזכר בנערה אדומתהשיער השופע והפרוע שמצאה יושבת על ספסל זה וחתול על גבי ברכיה:

“בתך, שרגא?..”

איש עליית-הגג התיר וחזר וקשר באצבעות עצבניות את האבנט המרופט של חלוקו הדהוי והדברים שאמר נדחקו מתוך גרונו המשונק צרודים, קטועים: “צעירה… רבת-חן… ונפשה, נפשה חולה…”

פשט ידו, תלש מענף מדובלל של עץ-הערמון קומץ עלים והסתכל בהם ארוכות בעיניים סגי-גהוריות ומקושרות בדמ”. עות. גליצנשטיץ שישב ושתק עמו דימה לשמוע בתוך ליאותו את דידוי האנקורים ליד האורווה ואת משק הרכבת הלילית שדהרה לא בתוך שדות אפלים אלא על גבי הגגות המשופעים של בתי העיירה. תוך כדי כך יצא איש עליית-הגג מתוך שתיקתו, ליכסן את ראשוכלפי עיקולה של הסימטה וקרא: “מרים!.. מרים!.. איפה את?..”

כאילו ממתינה היתה לקולו של אביה צצה מיד דמותה של הנערה אצל עמוד הפנס המלוק כשמחזיקה בזרועותיה המשוכלות יונה. משהשגיחה תוך הילוכה המהורהר בגליצנשטיין נרתעה רגע דהומה לאחוריה, אך תוך שיקול של מניה”וביה עקפה את ספסל”האבו ונשתהתה במרחק-מה מאביה.בראש מורכן. לאחר רגע של שתיקה הניפה את היונה בשתי ידיה ושילחה אותה אל סיעת יונים ששוטטו על מדרונו של גג האורווה. חזרה והרכינה ראשה ואמרה בקול איטי, זמרני ונוגה:

“אבא…”

עווית נתחתכה בפניו של איש עליית-הגג:

“כן, בתי…”

“ראיתי את יונתן שלי… .היה לילה, לילה עם ירח;” הוא טייל ליד טחנת-המים והחזיק בידיו צרור לילך… חיוור היה יותר מהירח, ולא ראה אותי אבל חייך אלי…” כבשה פניה בידיה ודומה היה שהיא בוכה ללא קול. האב שמורגל היה בהזיותיה, קם וליטף את ראשה:

“מרים, אמרי שלום לידיד נעורים שבא ממרחקים לראות אותנו… הוא יקנה לך מחרוזת אלמוגים…”

סילקה ידיה מפניה, .חייכה בעיניים דמועות ומילמלה: “אלמוגים… אלמוגים אדומים… יונתן,שלי אוהב שאני מקושטת באלמוגים אדומים ובפרח אדום בשערות… “

רגליה היחפות מבצבצות משולי שמלתה הדהויה, עיניה עצומות. אצבעות ידיה משולבות כבתפילה, פניה הארוכות והחיוורות שרויות באורצל של חלום, גילמה דמות של חן ושכול, דמות שהיא מעבר להווייתה, דמות כמעט ערטילאית של בתולת הגיטו.

איש עליית-הגג משך אנחה עמוקה מלבו, פשט ידו ונגע בידיה המשולבות של בתו:

“מרים, לכי להסתרק, להתלבש ונלך לקנות לך מחרוזת אלמוגים…”

פקחה את עיניה וכשמלכסנת מבט בוהה כלפי גליצנשטיין עקרה ממקומה והפסיעה לאיטה לעבר פרוזדור הבית כשהחתול האפור שזינק אותו רגע מגג האורווה מהלך אחריה.

“יונתן”, אמר האב לאחר שהנערה נעלמה, “חתנה היה… בחור נאה, ‘בר-אוריין ובעל מידות תרומיות שעמד להיכנס עמה לחופה… .ימים אחדים לפני החתונה ירד לרחוץ בנחל וטבעי במערבולת שליד טחנת-המים… כמו בבאלאדה עממית נתקנאו הנימפות, המצויות שם כביכול, בבתי ומשכו את חתנה לתוך התהום… אסון זה סמוך לחופתה החליאה כל כך ששכלה נשתבש עליה והיא שרויה בתוך מציאות שהיא מעבר למציאות…”

דומה היה שעץ-הערמון כבש כל איוושה שבשפעת עליו ושתק עם איש עליית-הגג שישב ובהה אל נוף גגות העיירה שאביב חולה ליבלב על אזובם.

“שרגא…”

נבוך, כוסס את שפתו, הגביה ‘גליצנשטיין קימעה את קולו:

“שרגא, האין אתה סבור שרצוי היה להכניס את הנערה לאיזה מוסד…”

“הנח, אריה, הנח…” צידד הלה את ראשו צידוד של כעס. “המאמין אתה שחכמת הנפש העלובה של פסיכיאטר פלוני או אלמוני מסוגלת להבריא את בתיי.. אין היא בלתי-שפויה, היא אוהבת צל שאינרמש ממנה, צל שנעשה מהות,ממהותה…” גליצנשטיין הניח יד פייסנית על ידו הגרומה ואחוזת הרעד של ידידו:

“הדין עמך, שרגא, ואל תתרעם עלי…”

ובנימה של לימוד זכות על עצמו:

“איני מבין כאן.הרבה דברים… מאז,שדרכו רגלי בסימטה זו שרוי אני במעין סיוט. סיוט שמראות ודמויות קמאיות משמשות בערבוביה עם פנס זה, עם יונים אלה, עם בתים אלה, עם יום זה-של אביב…”

וכשמושך ידו ומושך אנחה מלבו:

“עייף אני, שרגא, עייפות של גוף, ועייפות של נפש…” איש עליית-הגג תלה באורחו עיניים תוהות: ראה את גון השעווה של לחייו הרופסות השוקעות לתוך זיפי זקן מאפיר, ראה מצחו החרוש קמטים מרקה אל רקה ודיחק בכתפיו: “מי הטיל עליך קופה זו של שרצים הקרויה מנהיגות?.. האם לא היה לך די בקולמוס הסופר?..”

וכיוון שראה שהלה שותק שתיקה. שניתנה. להתפרש לכמה וכמה פנים עם שממולל באצבעותיו עלה. שנשר מעץ-הערמון, אמר:

“אריה, אולי נעלה לשעה קלה למעוני…”

גליצנשטיין טיפס אחרי ידידו בגרם-מדרגות שעלה בעקלתון אל פרוזדור מגובב גרוטאות. איש עליית-הגג שהפסיע לפניו דחף דלת שחבויה היתה במשקע שבסופו של הפרוזדור; ועד שהיחה שהות לגליצנשטיין להיזכר היכן ראה גרם מעלות דומה המטפס לוליינית אל רומוי של געדל אסטרולוגי או פילוסופי, נמצא עומד בחדר. שצורתו היתה ספק צורת מרובע ספק צורת משולש שאור היום הציץ לתוכו בעד שלושה חלונות צרים ומאובקים שקבועים היו בשלושה קירות שנתערטלו מצבע וורדרד שנמרח עליהם לפני שנים רבות. בטבורו של החדר, על גבי שולחן שכרעיו נתעקמו תחתיו מחמת כובד השנים ושעליו מגובבים היו ערימות של ספרים, הבהיקה ליד דיותה עגולה, מגושמת, צנצנת של זכוכית ירקרקה שהימנה ביצבץ צרור של לילך.

“בתי היא הדואגת שפרחים יהיו מצויים תמיד על שולחני”, אמר איש עליית-הגג כשמלטף בחיבה את פקעות הלילך הקמולות. “היא סבורה שעדיין פייטן אני… אנא, שב, אריה”, הורה בידו על כורסה רעועה שבריפודה נשתיירו’ בהרות מהוהות של קטיפה אדומה.

“בר2, זה זמן רב שאתה מתגורר כאן?” שאל גליצנשטיין כשמשתפל בזהירות לתוך הכורסה ומשיט בהצנע את מבטו על גושים של קורי-עכבישים שתלויים היו מטליות-מטליות בכל פינות החדר.

הלה עקר ממקומו, התהלך שעה קלה אילך-ואילך כאילו ביקש ליישב את התהיות שעוררה בו השאלה ששאל האורח, וכשחזר שיכל את זרועותיו ואמר:

“אתה שואל, אריה, מאימתי אני מתגורר כאן?.. ייתכן שמדורי-דורות… ואין פליאה בכך שאיני זוכר, משום שלגבי פילוסוף יהודי היושב בעיירה נידחת ומחשב את הקץ סדרהזמנים משובש הוא…”

שעה שהלה דיבר תלה גליצנשטיין את עיניו בחרג של אור מאובק שבקע מאשנב מוצנע בסמוך לתיקרה ונפל נפילה אלכסונית על גבי תחריט דהוי, תחריט שהראה את דיוקנו של שפינוזה, שתלוי היה על קיר שממול לאשנב; וכשצידד קימעה את ראשו ראה שחרג אור ניתז מתלתליו המצהיבים ומפניו הסגופות של הפילוסוף מאמסטרדאם ונופל נפילה אלכסונית על פניו השקערוריות של דייר עליית-הגג. גליצנשטיין נתחלחל למראה דמיון העצבות הטבועה בתוויהם של שני הדיוקנאות. וכדי לשכך את הצמרמורות שעברו לסירוגין בגופו העייף, הדליק סיגאר חדש ובתוך העשן שעירפל כביכול את הכל שמע .את עצמו שואל מתוך טישטוש המוחין ושלא לעניין:

“ופרנסתך מצוייה לך, בר?..”

דייר עליית-הגג הסיט את ראשו לאיטו מחרג-האור הצהוב, צימצם גבותיו, חייך ואמר.

“לי, אריה, דייני בקב חרובים מערב שבת לערב שבת… בתי היא הנוהגת קצת בזבוז על קניית מחרוזות של פניני-זכוכית וסרטי-משי לשערה כדי להתנאות בפני חתן-הרפאים שלה… והמעט הזה משתכר אני מהמאמרים שאני מפרסם מזמן לזמן בכתבי-העת…”

שניהם שתקו שעה קלה, בהשפל-ראש, כל אחד בינו לבין עצמו.

“אני קורא וותיק שלך, בר… מקובל וחביב עלי זיווג זה של הגות ופיוט…”

סומק-מה עלה בלחייו של בעל עליית-הגג. וגליצנשטיין שכיבה את הסיגאר לפי שעשנו הביא את ידידו לידי השתעלות:

“והעצבות, בר?.. איך אתה עומד בעצבות זו העומדת כאן, כביכול, זה דורי-דורות?..”

הלה יצא מתוך חרג”האור שנתלכסן כלפי שעון-קיר שמחוגיו עצרו את מהלך הזמן, שוטט שהות-מה אילך-ואילך בשיכול-זרועות ומשחזר אל כורסתו של גליצנשטיין היה חיוך של שמחה בפניו הסגופות:

“טועה אתה, אריה: אין זו עצבות, אלא זהו ניגון העומד כאן… וזהו ניגון רב-פנים משום שכמה וכמה לחנים משמשים בו בערבוביה: כגון לחן השדות והיערות שמסביב לכאן בכל תקופות השנה: כגון לחן לימוד הגמרא של הרב דמתא, שהוא אביון וענוותן, באשמורת הבקרים; כגון לחן הציפרים בצמרתו של עץ-הערמון שבסמוך לביתי: כגון לחן השירים שבתי מפזמת לעצמה…”

חרג-האור המאובק שנתיקלש והלך פילג עתה את החדר לשניים: דחק כביכול לתוך אפלולית הזמן את דיוקנו של שפינוזה והטיל את צהיבותו על צלם-פניו החד והבוהה של פילוסוף העיירה.

גליצנשטיין ביקש לקום מהכורסה הרעועה ולברוח מחדר גוטי זה שעכבישים טווים בו צער-דורות, אך מחמת עייפות ומחמת דמדום-הימוחין לא עמד בו הכוח לחלץ עצמו מצער זה שנהם באמת כעין ניגון חשאי תחת התקרה הנמוכה. הוא נשך את שפתיו ואמר:

“בר, שמא בכל זאת, תשנה את אורח חייך?.. תעקור מכאן למטרופולין, לוורשה, ותטפל שם בהוצאת כתביך…”

ובהשפל-עיניים-וקול:

“והתהילה סופה לבוא…”

איש עליית-הגג דחק את משקפיו מעל לגבותיו העבותות, צידד את ראשו כלפי גליצנשטיין ותלה בו עיניים בוהות של סגי-נהור. עם שעמד ושתק שימט תוך פיזור-דעת את משקפיו על חוטמו, עקר ממקומו והתהלך שעה קלה אילך-ואילך מדיוקנו של שפינוזה אל קצהו של חרג-האור הצהוב שהתנפץ עתה כעין יהלום בחלון מאובק שהשקיף אל הנוף האביבי. לבסוף נשתהה-מול ידידו ופתח ואמר בנימה ספק פתיטית ספק ליצנית:

“רואה אני, אריה, שאתה מבקש לפיתות אותי !.. ובכן, להווי ידוע לך, שהשטן היה-כאן אורח תדיר.” עכשיו מוקיר הוא את רגליו מעליית-גג זו, לפי שהייתי אומר וחוזר ואומר לו: ‘טועה אתה, אישי מפיסטו: אין פאוסט!.. נשתבשו עליך התקופות והאסכולות הפיוטיות…’ והוא, כל אימת שהיה בא: ‘אתה טועה, אישי הפילוסוף! אתה שרוי בכל הווייתך בתקופת ימי-הביניים! הכל מעיד על כך: הגגות המאוזבים של העיירה שאפילו זיוו של האביב נובל עליהם, העצבות שמשרה בעליית-גג זו דיוקנו של אותו איש מנודה ומוחרם מאמסטרדאם, הווילאות הגוטיים שרוקמים העכבישים בזוויות הקירות… ברח עמי מתוך גיטו זה שניטל ממנו כל שייר של חן…’ ואני: ‘ולאן תוליכני, אישי מפיסטו? לגיטו אחר שגם חולין אין בוז או שמא לאותם‘מקומות שהולכת לפנים את פאוסט?..’ והוא היה שותק. משלא היה לו כח להשיב היה מתכנס בשתיקה וחומק לו בחשאי. אך יום אחד כשחזר, ביישן וחייכן כדרכו, הנחתי בכעס את הקולמוס .מידי, קפצתי ממקומי ואמרתי לו: .’יפה, אישי מפיסטו, אלך אתך, אבל בתנאי שבתי תצטרף אלי… אתה, מפיסטו, תהיה ווירגיליום ותורה אתי הדרו לכל מדורי-הגיהנום של הכבוד והתחרות והקנאה וקטנות-המוחין ואפסות המחשבה ושממון הנפש, ואני’ובתי הלא-שפויה נלך אחריך…’ מששמע את התנאי הזה החוויר, הוא השטן החוויר ושתק וחמק ויצא. מאז הוא מוקיר את רגליו מעליית-גג זו…” ידיו משולבות זו בזו עמד ושתק! לאחר שעה קלה תלה את עיניו הסגי-נהוריות באורחו:

“סוף התהילה לבוא!.. כך אמרת, אריה?.. מה פירושה של מליצה שדופה זו?…”

גליצנשטיין חש שלחייו לוהטות, שרקותיו הולמות; ראה את עצמו לכוד בתוך קוריו של סיוט שקפץ עליו ברכבת הבינלאומית ששעטה בין שדות ליליים מעוטפים ערפילי אביב מסתורי וקמאי, סיוט שהוליכו לעיירת מולדתו החבוייה בין ‘גבעות מיוערות, והביאו לבסוף לעליית-גג גוטית זו. הוא ענה בקול מגומגם:

“לא נתכוונתי, בר, אלא לחלץ אותך מבדידות זו..”

איש עליית-הגג התהלך אילך-ואילך כשגורר אחריו כמין גלימה את הצללים שהטילו עליו ארבעת הקירות שנדחקו כביכול לאמצעיתו של החדר; ומשנשתהה מול אורחו אמר: “אריה, אין לאדם כמוני אלא ד’ אמות של בדידות שהיא מהותה של ההוויה הפיוטית או.של ההוויה הפילוסופית…” וכשמגביה כתפיו שנתחדדו בחלוקו המרופט: “משורר-שהוא-תגר או פילוסוף-שהוא-תגר – כל-כולי סולד מכך…”

גליצנשטיין ניענע בראשו האפור:

“אין לך תקנה, בר… אתה מצוי מחוץ להוויה של המציאות…”

איש-עליית-הגג צידד את עיניו כלפי אורחו ששיכל את ידיו על גבי ידית הכסף של מקלו הנאה. הוא גיחך: כל דמותו של זה עטופה היתה הילה סמויה של מוניטין ופומביות, והוא עומד ודורש לפניו בהלכות בדידות. נימה של טרוניה נתמלטה מפיו:

“אריה, למה באת לכאן?..”

גליצנשטיין תלה בידיד נעוריו עינילם עייפות שהיתה בהן עצבות רבה:

“כדי לחזור ולראות בך את דיוקני הקמאי, את דיוקני האמיתי… אילו ידעת כמה בודד אני בתוך המולת הפומביות, מחבלי שתהא לי שלוות הבדידות שלך…”

הלה, כשסורק באצבעותיו את זקנו הקלוש ומגחך בכל הקמטים שבפניו ובמצחו:

“ואני סבור הייתי שניחא לך באיצטלה של פרנס-ציבור, של דבר-האומה…”

נזיר זה, שהוא צל רחוק שלו, חייב את גליצנשטיין בלימוד סניגוריה על עצמו:

“בר, להווי ידוע לך שאיצטלה זו הטילו על כרחי על כתפי וקשה לפשטה..”

איש עליית-הגג השיט שלא מדעת את מבטו על חלוקו המרופט מצוארונו עד שוליו:

“לפי שבינתיים נעשית יאה לאיצטלה והיא נעשתה יאה לך…”

גליצנשטיין משך אנחה מלבו:

“הדין עמך, בר; ואין הדין עמך… ואין זו שעה יפה להרחיב את הדיבור על כך…” שתיקה ירדה עליהם, שתיקה מאותן השתיקות שהיו יורדות עליהם, לשעבר, בטיוליהם בחצות-לילה בכיכר-השוק שבתיה המחוטטרים שרויים היו בנים-ולא-נים כאילו מתייראים מהיערות האפלים הסובבים אותם, או םחור-סחור לבית-הכנסת הישן שאדריכלו האלמוני שיווה לו משום-מה דמות של פאגודה וקבע בו חלונות ארוכים ששמשותיו המאובקות היו קורנות כאבנים יקרות באור ירח, או ליד טחנת-המים שבפרבר העיירה העומדת שוממה מאז שבתו של הטוחן תלתה את עצמה מעל לאבני-הריחיים והטחנה נעשתה פונדק ללילין ולשדים.

לתוך שתיקה זו שבה איוושה עתה חרישית’ צמרתו של עץ-הערמון נדחק ונכנס על בהונותיו חתול הבית האפור. הוא הפסיע אט-אט לאורך הקירות. נשתהה רגע, זקף עיניו הפוספוריות בשני הזקנים השותקים, זה בישיבה וזה בעמידה, נהם נהימה של תרעומת ויצא.

“הוא מחפש את בתי”, אמר איש עליית-הגג.

צמרמורת עברה בגופו של גליצנשטיין: הרי זה אותו חתול מוזר שדילג מעל לראשו במבואה של הסימטה תוך כדי קפיצה מגגה המשופע של האורווה והוליכו אל נערה יחפת-רגליים שישבה על ספסל-של-אבן בצלו העב של עץ-ערמון מעוקם גזע, נערה עם פני איקונין חיוורות ומנומשות שתלתה בו עיניים- אפרפרות והזויות… אימה ירדה עליו: חש שאם לא יתגבר על עייפותו המחזירתו לקדמות מסוכנת ויחלץ עצמו ללא שהיות נוספות מתוך עליית-גג זו שוב לא יחלץ עצמו הימנה לעולם. ועם שקם מהכורסה הרעועה העביר ידו על עיניו ושאל את עצמו: אולי בכל זאת יעלה בידו לחלץ את הנזיר הזה מתוך הווילאות של קורי העכבישים, מתוך סבך זה של בעיות פילוסופיות התלויות פקעות-פקעות בחלל מאובק ומדומדם של ימי-הביניים…

“בר, עקור מכאן, עקור מכאן…”

הלה כבש פניו בידיו, עמד ושתק מדוחק כולו בתוך מרחק של זמן בתוך מרחק של מקום. לאחר שעה קלה, משסילק ידיו מעם פניו וזקף את ראשו מילמל בקול צרוד:

“אריה, להיכן אתה רוצה שאלך עם בת בלתי-שפויה, להיכן?..”

עקר ממקומו וחצה בהילוך מהיר אילך-ואילך את המרחב של עליית-הגג כאולו נרדף על-ידי סופה רחוקה, ומשנשתהה ליד האורח:

“אריה, מקומנו, מקומי שלי ומקומה של בתי הוא, מכוח גזירה שאין פשר לה, בחורבן הממשמש ובא על עיירה זו ועל אחיותיה היהודיות בפולין העומדות בדרך-נס על תלן זה מאות בשנים…”

“חורבן הממשמש ובא… מה אתה סח, בר?..”

“כך אומר משוגע-העיר, והוא איצטגנין, אריה!..” גליצנשטיין לפת בשתי ידיו את גולת מקלו:

“משוגע-העיר?.. בעל זקן שחור ופרוע ועיניים בוערות?..” “וכי אתה מכיר אותו, אריה?”

גליצנשטיין ניענע בראשו:

“בדרכי לכאן הגיח ברנש זה מתוך פרוזדור של. איזה בית, חטף מידי את הסיגאר שעישנתי וצעק: העיירה עולה בלהבות והוא, פרנס הציבור, מעשן לו בניחותא סיגאר ריחני!..” פניו של איש-עליית-הגג לבשו סבר של קדרות ושל חומרה: “כך צעק!.. ובכן, דע לך, אריה, שאין זו צעקה בעלמא…” גליצנשטיין ידע שלא דק פורתא, שאותו מטורף צעק “משיח שקר” והוא חש מעין טעם של אפר בפיו:

“מיהו משוגע זה שאתה רואה בו איצטגנין כביכול?..” הלה דיחק בכתפיו כשעווית של גיחוך מעקמת כלשהו את שפתיו:

“מיהו, אתה שואל?.. מאד ייתכן שהוא אחד מאותם הגאונים האלמונים שדורות-על-דורות מתהלכים הם כנשמות ערטילאיות בין חומות הגיטאות וכיוון שאין הם מוצאים תיקון לעצמם סופם שדעתם משתבשת עליהם… לפעמים הוא נכנם לכאן בחשאי, הולך ותוקע את עצמו לפני דיוקנרשל שפינוזה, ושתי ידיו בתוך החבל המאבנט את מעילו המרופט, עומד ומביט שעה ארוכה בדיוקן ולבסוף הוא פונה ויוצא כשמדבר אל עצמו בניגון אקסטאטי: ‘איזו שמחה של עצבות יש בעיניו! איזו שמחה של עצבות!’..”

ולאחר אתנחתה קלה:

“ולפעמים הוא נכנס לכאן בפנים מחייכות, בזקן מחייך, והולך ויושב לו ‘בפינה ושותק עם שמאזין’ בשרבוב ראש לציוצי הציפרים שבצמרתו של עץ-הערמון, לחריקת קולמוסי על גבי הנייר ולשתיקתו של הזמן השקוע כאן בשינה עמוקה. ובפתע-פתאום הוא הורם את השתיקה הזו בצחוק פראי כשמעקם את פניו בעוויות.משונות כאילו.מלגלג היה לבבואתו שלו המציצה אליו מתוך ראי רחוק ובורח בבהלה…”

גם עליו לברוח מכאן, אמר גליצנשטיין לעצמו כשכוסם בעצבנות את אניץ השיער שמתחת לשפתו התחתונה: במטרופולין של פולין מחכה לו קרקס שיציעיו השרויים בחצי-אופל יתמלאו בלילה המוני יהודים,שיחכו ממנו, שיעמוד בטבורה של הזירה באורו המתנדנד של זרקור המאיר בכל לילי השנה את פרצופיהם המסויידים של ליצנים ‘ולוליינים, שיבשר להם בשורות של גאולה…’.

“ויש והוא מביא צרור של פרחי-בר שקטף מן-הסתם בשדות ומניחו -בקידה עמוקה לרגליה של בתי היושבת כהרגלה על ספסל-האבן שתחת עץ-הערמון… מניח את הצרור ובורח…”

בקולו הצרוד -של איש-עליית-הגג עלה וירד מעין חרחור שהיה ספק-צחוק ספק-בכי:

“איזה זיווג מן השמיים – הוא ובתי!.. אתה משיג זאת, אריה?”

גליצנשטיין שלף מכים חזייתו שעון כסףוכשמציץ בו באור . האפוקליפטי שבא מהחלונות המאובקים של עליית-הגג אמר בנימה של עצבנות:

“אין אני יכול להתמהמה עוד, בר, השעה דוחקת עלי… רוצה אני לקנות מתנה כלשהי לבתך… היכן היא?..” הלה הסיט את משקפיו כלפי גבותיו ובשתי ידיו הקפוצות מחה דמעה משתי עיניו הכמעט סגי”נהוריות:

“היכן היא?.. היא ממתינה לנו מן-הסתם בחצר…” ואמנם: משירדו מהמדרגות הלולייניות שנשתלשלו מעליית-הגג החבויה כביכול אי-שם בגיטו של,ימי-הביניים מצאו את הנערה יושבת על ספסל האבן בצל עלוותו הכבדה של עץ-הערמון. מקושטת היתה בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה, רגליה היחפות נתונות היו בסנדלים. צהובים ומעוקמים, ובשערה הערמוני הקלוע עתה לשתי צמות עבותות מושחלים היו סרטים אדומים. אביב חולה קרן מפני האיקונין המנומשות שלה, מעיניה האפרפרות שבהו אל השדות שמעבר לגבעה שבהם זימר בקולות חשאיים אביב אחר.

האב ניגש אל בתו וליטף את ראשה:

“בואי, מרים… הולכים לקנות לך מתנה…”

הנערה קמה לאיטה,; מהורהרת, וכשלבה ידיה הפסיעה בראש מושפל אחרי שני הזקנים. .

משהניחו מאחריהם את הסימטה התלולה הלך ונפתח לפניהם נוף העיירה: גגות משופעים נוסח ציוריו של ריבאק התגובבו סחור-סחור לכיכר-השוק שערבוביה של קולות וערפל נוצץ ושקוף, ערפל של אבק, עמדו בחללה, שכן אותו יום יום של יריד היה. עליצות משונה ירדה על גליצנשטיין למראה נוף ילדותו שדדום היה בזכרונו ונתגלה לנגד עיניו בכל ססגוניותו, שיותר שיש בה מהממשות יש בה מההזיה. מבטו.נהה אחרי שיירות העגלות המסולמות שנהרו ובאו מהכפרים הרחוקים החבויים אי-שם בקיפולי השדות והן רתומות לצמדי סוסים אפורים, חומים או בגוני-שעטנז, שברעמותיהם מושחלים צרורות-לילך, ולצדיהם שועטים סייחים בצניפות שובבניות. “בר, השען הזקן, צבי-הירש החקרן, עוד חי?”. שאל גליצנשטיין את ידידו עם שמצית אש בסיגאר שמוצנע היה בכיס מעילו.

איש”עליית-הגג שאנוס היה לכסות בידו את משקפיו מחמת האור שניתז-עליהם משלוש צלחות נחושת שתלויות היו מעל משקוף חנותו של גלב והעלה חיוך סמוק בלחייה החיוורות של הנערה, ענה:

“הוא נפטר אשתקד…”

בשולי הדרך, לאורך העגלות המסולמות שנהרו לכיכר-השוק עמוסות חזירים נואקים, עגלים עקודים ומעים, תרנגולות ואווזים, ואיכרים שתקנים המקטרים מקטרות מפוחמות, ואיכרות קשישות פטפטניות ואיכרות צעירות וצחקניות המטומנות בתוך שמלות מסורבלות וצבעוניות – השתרכו לאיטם שני יהודים, קאפוטותיהם וכובעיהם מקומחים, מקלותיהם תלויים להם על כתפיהם כשהם מסיחים זה עם זה בחשאי. אף הם, מהלכים.היו ליריד,. אלא שבשולי הדרך התנהלו, כשמדדים מזמן. לזמן מעל לשלוליות שנשתיירו מגשם של תמול”שלשום, וכל מטענם מקלות דהויים ועייפים.

גליצנשטיין, שלא המיש את מבטו המהורהר מהיהודים השניים שהפסיעו סהרורים בשולי היום הסואן והצוהל, אמר: “משמע, בר, שהעיירה נתייתמה מבעל-המוחין שלה… אתה זוכרי באיזו שנינות מדהימה מערער היה את שיטתו של קופרניקוס… ובאיזו בקיאות: ווירטואוזית מתקן היה את שגיאותיו האיסטרטגיות של נאפוליאון…”

חיוך נתחתך בלחייו השקערוריות של איש-עליית-הגג, חיוך שדמה לעווית של כאב:

“ייתכן ששען-חקרן זה היה גאון באיתכסיא, מי יודע… ייתכן שהיה מאותם הגאונים שבעיירות היהודיות העוקרים הרים וטוחנים,זה בזה עד שנעשים אבק…”

בתו שפסעה דמומה במרחק-מה ממנו נשתהתה פתאום ליד אילן מעוקל צמרת וגזע מחמת רעם שהכהו. היא עמדה ליד האילן והביטה בעיניים של פליאה אחרי זוג של לוליינים שהלכו לשעשע את באי היריד: הוא, גבר גבהן ודק בכלונס, לבוש טריקו שחור, זרועותיו החשופות מקועקעות, צילינדר שחור מרופט-תיתורה ומעון–דפנות בראשו, וסולם ירוק מתנודד על כתפו הימנית; היא, נערה צנומה בטריקו צהוב עם פני ילדה מנומנמות, צמיד של פליז בשערה הפשתני הגולש על שכמה, הפסיעה לצדו בטיפוף.חתולי כשמחזיקה בשתי ידיה גלגל של עץ צבוע באודם עז.

גליצנשטיין דישן את אפר הסיגאר ואמר:

“לא פאגאניני אחד בדמותו של כלזמר יהודי יפה-בלורית וקצת בגילופין מנגן היה בחתונות יהודיות…” קימעה-קימעה התרחקו מהדרך הסואנת שעלעולי-אבק רקדו בה בין העגלות המאתרות ששעטו אל השוק, וירדו לתוף סימטה רדומה שנתמשכה לעבד בית-הכנסת שנסתמן מרחוק בגגו המשופע והמחופה אזוב. עם שהם מהלכים בסימטה זו שבחללה ניסרו בערבוביה בכיו המקוטע של תינוק, ציוצו העליז של אנקור, פעייתה של עז ושיקשוקה של מכונת-תפירה, השגיחו בעד מפלש של קבוצת אלונים בדמות אדם היושב על גבי גדר של אבנים רעועות שצרורות עשבים ביצבצו מבין סדקיהן, ומעיין בספר. שני הידידים נשתהו דהומים. הלה קפץ מניה-וביה מהגדר והפסיע אליהם כשדוחק את הספר לתוך כיס מעילו המרופט והמאובנט בחבל. הוא נעצר, השתען לגזעו של אחד האלונים, הסתכל ארוכות בגליצנשטיין, ניענע בראשו ואמר:

“העיירה עולה בלהבות ופרנס הציבור מעשן סיגארים משופרא דשופרא!..”

רעד עבר בפניו האפרוריות והעייפות של גליצנשטיין שבלי-משים שימט מידו את הסיגאר העשן ותלה עיניים תוהות בידידו, איש-עליית-הגג, כאילו ביקש ממנו שיפענח לו את דבריו האפוקליפטיים של המשוגע שניתר אותו רגע ממקומו, גהר על הסיגאר המוטל על האדמה ועם שמניפו ומשליכו בתנועה של זעם לתוך,שלולית סמוכה שהעלתה ירוקה צרח. כלפי גליצנשטיין:

“פרנס ציבור, אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!..” דממה שמעבר לזמן פשטה בחללה של הסימטה, כאילו היה אותו יום אביב מנותק ממהלך הימים; דממה שבה קלטה האוזן ניגונו הצרוד של איזה אורלוגין ישיש המסתתר באחד הבתים המחוטטרים האלה, ניגון שהעיד שכאן הזמן מנותק באמת מהזמן המהלך בשדות, ביערות.

המשוגע שעמד ונהה אחרי סיעות זדונים שהתעופפו אילך-ואילך מעל גגו המאוזב של בית-הכנסת צידד לאיטו את ראשו לעבר גליצנשטיין ושאל אותו בעצבות רבה:

“פרנס ציבור, אם נגזר על העיירה ליחרב, מה יהא על שכינת-הגלות שהתגוררה בה דורות-על-דורות?..” ותוך כדי כך, כשמצדד ראשו כלפי הנעלה מעליית-הגג שעמדה בריחוק-מה מאביה וכל זיוו של היום, שיום אביב היה, בשערה הערמוני הקלוע בשתי צמות מעונבות בסרטים אדומים והמוטלות על כתפיה הצנומות, בעיניה הבוהות והחייכניות, בפניה הצרות, החיוורות והמנומשות, במחרוזת פניני הזכוכית המנצנצות שבצוארה, בנעליה הצהובות והמעוקמות שברגליה, חזר ושאל באותה עצבות רבה:

“ומה יהא על שולמית זו, בממש ובמשל, המתגוררת אף היא דורות-על-דורות בעיירה?..”

הסיר את הקאפליוש המאובק ומעוך התיתורה והדפנות שרכב באלכסון על סבך שער ראשו, קד קידה עמוקה לעומתה ואמר בקול זמרני:

“ליבבתיני אחותי כלה, ליבבתיני בחינך, החן העתיק של הגיטו!..”

החזיר את הקאפליוש לראשו, נתהרהר רגע ולבסוף עקר ממקומו ונעלם בין האלונים מדובללי-הענפים שעשו מעין פרגוד של נוי לסימטה הענייה; אלא.שלא יצאה שעה קלה והוא חזר כשנושא בידו זמורת-לילך וכשפניו המסועפות המוקפות זקן דרדרים שחור ועבות קורנות בשמחה עילאית ניגש אל הנערה שעמדה בעיניים מושפלות ושם בדחילו-ורחימו את צרור הלילך בין ידיה המשולבות; ועם שמרתיע לאחוריו הזקיף את ראשו ואמר בקול הזמרני הקודם:

“זה כל מה שיש לאל ידו של משוגע כמוני, והוא כל זיוו של יום אביב בגיטו, לתת לאחותו-הכלה, אחות לעצבות ולשגעון!..” הליט את פניו בשתי ידיו, התנועע אילך-ואילך כאילו עמד והתפלל; ופתאום, לתדהמתה של הנערה שהשיקה לחיה לזמורת-הלילך, עקר ממקומו וברח כשצלו המבוהל רודף אחריו.

גליצנשטיין לפת את זרועו של איש-עליית-הגג משום שחש שיתמוטט תחתיו בסימטה זו מחמת עייפות הגוף ודכדוך-הנפש, והוא שאל:

“בר, האין משוגע זה גלגולו של אותו גולם משיחי הטמון, לפי אגדת ילדותנו, בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן, תחת ערימה של ספרים קרועים-בלואים?..”

הלה דיחק בכתפיו כשמביט בבתו המלטפת בפנים חייכניות את הפקעות הכחולות של זמורת-הלילך:

“מי יודע, אריה, מי יודע?.. ייתכן שהוא עצמו הוא אותו גולם משיחי הלובש דמות ופושט דמות זה דורי-דורות בעיירה פלונית או אלמונית… השמעת מה שאמר בעניין הגאולה?..” גליצנשטיין משך אנחה מלבו:

“הדין עמו, בר, אלא…”

קולו נעשה קשה, צרוד, מתכתי:

“אלא שגאולה יש לכפות…”

מעין עווית נתחתכה בפניו של איש-עליית-הגג: “כיצד כופים גאולה, אריה, כיצד?..”

גליצנשטיין שתק. הוא הוציא מכיס מעילו את נרתיק- הסיגארים, נטל אחד, הצית בו אש ועמד -ועישן. בעד סלילי העשן שהתפשטו בחללה של הסימטה האפוקליפטית ראה המוני-המוני עיניים יהודיות, עיניים שדווי בהן, שאדישות בהן, שערגה בהן, מביטות מתוך אפילת יציעים של קרקס, אל אמצעיתה של הזירה שבה עומד הוא על גבי דוכן המואר בזרקור, משל היה לוליין, ומדבר ומדבר ומדבר. ופתאום, עם שעומד ומדבר אל עיניים אלה המהבהבות בתוך הערפל של עשן הסיגאר, דימה לשמוע את קולו הרועם והצרוד של המשוגע, קול שיצא מתוך סבך של זקן דרדרים: ‘פרנס ציבור, אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!’ צמרמורות סרקו את בשרו של גליצנשטיין, צמרמורות של לילות ללא-שינה ברכבות בינלאומיות, צמרמורות של דרשן וותיק ועייף, והוא נתקף שלא-מדעת בזעם על המשוגע והשליך מידו את הסיגאר העשן. מיד דעך הזרקור בזירת הקרקס וחזר ונחשף לפניו נוף הסימטה שאביב לא לה חייך על הגגות המאוזבים של בתיה המחוטטרים. גליצנשטיין יחש סחרחורת ומחשש שיתמוטט תחתיו פשט ידיו ולפת את כתפיו הגרומות של ידיד נעוריו, איש-עליית-הגג:

“בר, אני עייף… עייף מאד…”

“כמוני כמוך, אריה, אלא שהעייפות שבי מהותה היא קצת אחרת…”

אף כי עדיין לא יצא אלא חצי היום כבר גחו ובאו מתוך היערות שבשולי השדות האביביים צללי בין-ערביים ופשטו בחשאי על גגות הסימטה ונגעו בגליצנשטיין שנתנמנם נים של כלום. הוא התעורר בבהלה, שימט את ידיו מכתפיו של ידידו ועמד והסתכל כמתוך סיוט בדיוקן-המשנה שלו שהיה: פנים מסוגפות ומעושבות שיער. אפרורי, עיניים כמעט סגי-נהוריות העצובות יותר מגגות הסימטה, אלא שהגבות הסוככות עליהן הן עבותות יותר מגבותיו שלו:

‘ “בר, אני חב מתנה לבתך…” הלה ניענע בראשו כשחיוך משונה מעקם את שפתיו הדקות: “מתנה לבתי, אריה?.. שום מתנה לא תשווה בעיניה לזמורת-הלילך שנתן לה אותו משוגע…”

“אני יודע, בר, אני יודע… אף-על-פי-כן… “

במרחק-מה ממנו,- באורצל מחמת תרים תלוי-ועומד בין קיר לחלון, עמדה הנערה כשבידיה המשולבות זמורת-הלילך, סומק של אכסטאזה בפניה החיוורות והמנומשות, ושפתיה הצרובות נעות כבצקון-תפילה.

“כיוון שאתה עומד על כך, אריה, אז נלך לחנותו של הירש-יוסיל גומפריץ…”

“שם משונה… מי הוא?..”

“לכאורה, גלגולו של השען הזקן שהלך לעולמו, וכמוהו פילוסופוס עוקר-הרים…”

עם שהם יוצאים מתחומה של הסימטה ונכנסים לתחומה של סימטה סמוכה שגם בה רדפו זאטוטים אחרי עז וישישה מכורבלת בסודר משי דהוי ישבה על,מפתן ביתה וחייכה לאנקורים המדדים על גבי אבנים המזדקרות כחטוטרות מתוך האדמה, נזכר גליצנשטיין במשהו שהעלה חיוך בפניו העייפות: “אתה זוכר, בר, את קופסת-הטאבאקי של כסף, מלאכת-מחשבת מגולפת בערבסקות של צורף ויניציאני שאותו שען זקן היה מראה לנו מזמן לזמן בעיניים נוצצות, ושלפי דבריו נתגלגלה לידו בדרך-פלאים מידו של המגיד מקוז’ניץ שקיבלה במתנה מידו של נאפוליאון בכבודו ובעצמו לאחר שיחה ארוכה שגילגל עמו הקיסר על-ידי מתורגמן בעת שנזדמן לקוז’ניץ בחצותו את פולין עם גייסותיו.בדרכו למוסקבה?..” אף איש-עליית-הגג חייך:

“כן, .אריה, היא זכורה לי היטב קופסת-טאבאקי קיסרית זו… אם כל הגלגולים שעברו עליה גלגולי, אמת הם – לאגדה פתרונים או לאותו שען זקן שמוחזק היה בעל דמיון מופלג…” בינתיים הגיעו לחנותו של השען גומפריץ שמעל משקופה התנוסס שלט מקולף מצבעו שנשתיירה על רקעו צורה מטושל טשת של אורלוגין-קיר. הם מצאו את השען הישיש יושב מכופף על סדנת”שולחנו שעליו התגובבו בערבוביה גרוטאות-שעונים וגרוטאות-תכשיטים,

“ברוכים הבאים!”, הפטיר השען באי-רצון בלי לצדד כלפי הנכנסים את ראשו החבוש כיפת קטיפה שחורה ומהוהה, “רשאים אתם לשבת, אם כי הזמן עצמו עומד כפי שעיניכם רואות…”

ועד שהיתה שהות לנכנסים לעמוד על פליאה זו, תפס הלה נימה של קריאת תגר:

” להווי ידוע לך, ר’ אריה גליצנשטיין, שחולק אני על דעתך בעניין הפילוסוף ברוך ד’אשפינוזה…”

וכשמזקיף קימעה את ראשו ותולה בגליצנשטיין שתי עיניים מעורפלות של מי שמחטט ונובר זה עשרות בשנים בשבילי תת-הזמן קבע בעוויה של פסקנות:

“יפה עשו רבני אמסטרדאם שהטילו בשעתם חרם נידוי על אותו שפינוזה…”

גליצנשטיין שתק ועם שהסתכל בפניו של השען הישיש המעוטרות אניצים מדובללים של זקן לבן ומוארות ירקות אפלולית שנפלה מצמרתו של איזה אילן אלמוני שעמד במרחקמה מול החלון, פנים שהזכירו דיוקן מדיוקנאותיו של ישראל’ס ושמא של שאגאל, שמע את איש-עליית-הגג אומר בתרעומת: “ר’ הירש גומפריץ, וכי זו שעה יפה לפולמוס בסוגיה רחוקה ותמורה כל כך?..”

הישיש פשט את ידיו וכשמתנועע אילך-ואילך ענה: “דווקא שעה זו היא יפה לכך!.. וכי אימתי זוכה אני לראות בחנותי אורחים ממעלתכם… ברגיל מתפלמס אני עם עצמי, היינו, יוצא מתוך פולמוס אחד ונכנס לתוך פולמוס שני וחוזר חלילה ואיני בא לשום מסקנה שהיא… ועכשיו…” אך משהשגיח בחיוך של קוצר-רוח בפניהם של אורחיו: “אלא שמניח אני שר’ אריה גליצנשטיין לא בא מכרכי העולם לכאן כדי להתנצח בענייני פילוסופיה עם שען זקן וחקרן…”

וכשמלכסן עינו הימנית, העצומה למחצה, כלפי הנערה שעמדה בריחוק”מה, זמורת-הלילך בין שתי ידיה, ומשימה עיניים קסומות על פניהם המטושטשים של האורלוגינים השונים-והמשונים שבחריקות צורמניות של שלשלאות חלודות, בניענועים מנומנמים של מטוטלות שנתקלף מהם ציפוי הנחושת, בזחילות עצלניות של מחוגים מעוקמים, טוו כביכול מחוץ לזמן את קורי הזמן על גבי קיר שנתקרח מסידו הכחול, אמר:

“משער אני שאתם מבקשים לקנות מתנה נאה לנערה נאה זו…”

ומניה-וביה הסיט את עצמו מעם השולחן ושלף ממנו מגירה כבדה שגדושה היתה פקעות-פקעות של תכשיטים; ושעה שהוא חיטט באצבעות מגויידות ורועדות בתוך ערבוביה של עגילים, טבעות, סיכות ומחרוזות פנינים ויהלומים, גילתה הנערה על גבי מדף שמוצנע היה בפינה, בין זוג פמוטות של כסף שבחריציהם הוריקו שיירי חלב שדלף מהנרות שדלקו בהם לפני עשרות-עשרות בשנים, חפץ-פלאים שהעלה בפניה העצובות חיוך שלא עלה בהם זה זמן רב: היה זה מגדל צר של עץ כהה שבכרכובו העשוי כעין ריקמת-תחרה מקובע היה שעון מרובע נטול מחוגים שעל לוחו התנוססו ספרות בולטות עשויות אמייל; ולמטה, בין מפלשי עמודיו הסתובבו הלוך-וחזור, מן-הסתם בכוח מנגנון חבוי בגוף השעון, ארבעה זוגות, זכר ונקבה; של בובות-עץ מחוטבות ומגולפות מעשה-אמן שסימלו בבגדיהן הססגוניים, בכובעיהן, במנעליהן, בארשת פניהן, בעיניהן הזכוכיות את טיבן ומהותן של ארבע עונות השנה.

השען שהשגיח בכך, ניענע ראשו ואמר: “רואה אני שנערה זו מבינה בסמלים… שעון משונה זה הוא מלאכת-מחשבת של עושה-שעונים ואיצטגנין שווייצארי מימי-הביניים… הוא סגי-נהור זה כבר מאות בשנים, אבל באורח פלא ובזכות מפתח שהתקנתי למנגנון סודי הטמון בו, מוסיפות הבובות להסתובב, כאילו מבקשות לומר: הזמן אמנם אוזל והולך אבל ארבע עונות- השנה קיימות ועומדות:.. היאך הוא נתגלגלילידי, שעון משונה זה?..”

הוא תלה עיניים כמעט נטולות ריסים וחייכניות בגליצנשטיין:

“זהו סיפור שמקופלים בו כמה וכמה סיפורים שכל אחד מהם ראוי לקולמוסו של סופר…”

וכשמרמז בצידוד-ראש כלפי בתו של איש-עליית-הגג שעמדה ונהתה כאחוזת-כישוף אחרי ארבעה זוגות בובות-העץ המגולפות והססגוניות המטיילות אילך-ואילך זה מאות בשנים. בתוך הימים והלילות, על חוגותיהם ושמחותיהם, של. ארבע תקופות השנה, אמר:

“בשום הון-שבעולם.לא אמכור שעון איצטגניני זה… מוטב שהנערה’תבור לעצמה איזה תכשיט מאוצר התכשיטים שלי…” היא הניחה לאביה להתיקה משעון-פילאים זה, ניגשה.עמו לערימת גרוטאות-התכשיטים שהשען שיטח על גבי שולחנו, ולאחר תהייה קלה דלתה מתוך הערימה מחרוזת אלמוגים שדוק האבק שחפף עליהם לא טישטש את גונם הייני ואת יפי ליטושם.

“הוא שאמרתי”, מילמל השען, “נערה זו מבינה בסמלים… אין זו סתם מחרוזת אלמוגים נאה, היא קישטה בשעתה את צוארה של הרבנית שלנו עליה השלום שקיבלה אותה מתנת-חתונה מאמה הרבנית עליה השלום ונתנה אותה מתנת-חתונה ליתומה ענייה שעבדה שנים רבות בביתה וכיוון שבעלה הלך לו לעולמו מקץ שנים אחדות לנישואים הוצרכה העלובה כדי לתת לחם לשלושת ילדיה למכור את המחרוזת לאיזה מלווה- בריבית ומידו נתגלגלה המחרוזת לידי…”

גליצנשטיין שמע במדומדם את להגו של השען: הוא ראה.. צללי-בין-ערביים מגיחים ויוצאים מתוך סימטאות העיירה ומגששים סומים על גבי הלוחות המאובקים של האורלוגינים המשבשים עליו את סדר-הזמנים, אינם מניחים לו לצאת מתוך יום זה. עצבנות ירדה עליך.שילם בחפזון את מחירה של מחרוזת האלמוגים, אמר שלום לישיש התמהוני והצטרף אל איש-עליית-הגג ובתו שפנו אל פתח החנות, אלא שתוך כדי הילוכו נשתהה משום מה תחתיו, כאילו שכח משהו, חזר אל השען ושאל אותו בהשפל-קול:

“שמא יודע מר, מה עלה בגורלה של אותה קופסת כסף של טאבאקי שנאפוליאון קיסר נתן בשעתו למגיד מקוז’ניץ?..” השען לפת את סנטרו, התנועע מהורהר אילך-ואילך ושתק: לבסוף, כשתולה בשואל את עיניו הכחולות שדהו מחמת התבוננות של שנים-על-שנים במנגנונות מהלכו של הזמן, אמר בקול עמום:

“ייתכן, שאותה .קופסת כסף של טאבאקי שנתן הקיסר בונאפארטה למגיד הקדוש מקוז’ניץ, אינה אלא משל… וחבל… וכי דבר של מה בכך הוא שי של קיסר…”

וכשמושך אנחה עמוקה מלבו:

“מכל מקום, עלה בגורלה מה שעולה בגורלן של כל האגדות…”

חיוך שהיתה בו עצבות רבה פשט בפניו של גליצנשטיין, חזר ואמר שלום לישיש, איצטגנין ופילוסופום של העיירה, ויצא.

איש-עליית-הגג ובתו, שקשרה בינתיים את מחרוזת האלמוגים לצוארה, המתינו לו במבואו של השוק, ליד פעמון הנחושת המצומד לגזעו המעוקל של עץ מוכה-רעם והמיועד לבשר דליקות. אור היום כבר דימדם בזגוגיות החלונות האפלוליות של טור הבתים הנדחקים זה אל זה במעגל, באזוב המצהיב המרפד טלאים-טלאים את גגותיהם המשופעים, במיסיהם של שני דליים מגושמים ומעובשי-דפנות המתנודדים כשני קצות אסל המונח על כתפיו המעוקמות של שואב-המים האילם המפסיע כביכול בהילוך זה של גולם מהבאר הציבורית אל בתי העיירה זה דורות-על-דורות.

מעין אפר כחלחל תלוי בחלל השוק שנתרוקן משאון הסוסים הצונפים, מקולותיהם הצרודים של האיכרים המבוסמים, ולא נשתיירו בו אלא יונים בודדות ששוטטו אילך-ואילך וליקטו גרגרירחיטה שנשרו מהעגלות המסולמות, שתיים-שלוש עזים שכירסמו בניחותא ובעיניים גחכניות קלחי-כרוב פגומים וליצן-הירידים שהניח את הצילינדר על הקרקע, הושיב את בתו הקטנה על גבי אבן, הוציא מכים מכנסיו השחורים שני תפוחים, נתן אחד לילדה, קיפל תחתיו את רגליו הארוכות ושניהם ישבו וכוססו את התפוחים בעייפות ובעצבות כשעיניהם נוהות אחר יהודי שפסע במרחק-מה לאיטו, רכון-ראש, מהורהר, מקומח קאפוטה ועייף ועצוב כמוהם. “בר, מתי נחזור ונתראה?..”

תוך שחוצה, בלוויית איש-עליית-הגג ובתו, את כיכר-השוק שכל בתי העיירה הטילו בה את צלליהם המחוטטרים, חש גליצנשטיין בעליל שעם סגירת מעגלו של יום זה של שלהי אביב, נסגר והולך מעגל של דור, מעגל של דורות. “מתי נחזור ונתראה, מי יודע, אריה, מי יודע…” מתוך היערות האפלוליים שקירבו את האופק אל העיירה בקעה צפירה יללנית של רכבת דוהרת, צפירת-אימים כביכול של שדים ולילין המתייראים מהלילה הממשמש יובא. איש-עליית-הגג נעצר תחתיו כשהוא נוהה בעיניו הסגי-נהוריות אחרי הרכבת הסמויה המפלחת את היערות:

“אריה, היום, למן הרגע שראיתיך, חזרה ופתחה עצבותי את כל תהומותיה…”

גליצנשטיין החוויר: לפת את זרוע ידידו ומילמל: “חייב הייתי לבוא ולראותך לאחר שנים רבות כל כך של שכחה. דע לך, בר, שעצבותך. על כל תהומותיה היתה תמיד עצבותי שלי, אם אתה יורד לסוף דעתי…”

רכוני”ראש ושותקים, כשמאחריהם מפסיעה הנערה כצל חשאי מאד, נכנסו לסימטה שהוליכה לתחנת-הרכבת. מאחד הבתים, בעד רווחי-תריס שמוגף היה במלוכסן, בקעו צלילים קטועים וצרודים שלי כלי-נגינה (שמא.מכינורו הרעוע של כנר-החתונות הזקן) ורדפו אחרי סיעה של יונים שטסו ללא משק כלשהו מעל לגגות. פתאום נשתהו שני הידידים תחתיהם, זקפו ראשיהם הרכונים והסתכלו זה בזה: עיניהם מקושרות היו בדמעות.

ואיש-עליית-הגג אמר:

“מדבריך, אריה, אני לומד שאני מעיןדמות-משנה שלך…”

הלה ניענע בראשו:

“כן, בר, מעין דמות-משנה שלי. תמהני שזו תמיהה בעיניך…”

הרכבת שנחלצה מתוך גוש היערות שכבר ליליים היו, התנהלה עתה בקצב רגוע, בצפירות של שמחה כביכול בין מישורי-שדות שעל פני שיבליהם הירוקות שרוח קלה ניפנפה בהן גררה לאיטה את שובלה שמש שוקעת.

משהגיעו לרציף התחנה נתבשרו על ידי המחוגים הקטועים של אורלוגין העץ המקובע.בחזית הבניין שבעוד זמן-מה תיכנס הרכבת הבינלאומית לתחומיה של העיירה.

הם עמדו ושתקו את שתיקתם האחרונה בנעילת יום זה, יום הדור-נאה של שלהי אביב, שמקופלת בו מסכת-זמן שהוא מעבר לזמן. גליצנשטיין שחש שמעגל השתיקה האחרונה הזו הולך וסוגר עליו, התנער בטילטול כתפיים ופנה ואמר לידיד נעוריו:

“בר, שמא, בכל זאת, תעקור מכאן?..”

פניו הסגופות של איש-עליית-הגג חתומות היו באלם של שנים, משקפיו הסגי-נהוריים בהו לתוך מרחקי”השדות, בבואה צהובה מאורו של היום הדועך נפלה על שערו הארוך והאפרורי, על זקנו הלא-סרוק ושיוותה לו מעין מראה מיסטי. אלא שלבסוף תלה עיניו בגליצנשטיין ואמר:

“לא, אריה, לא אעקור מכאן… מחמת כמה וכמה טעמים: אסור לי לעזוב בבדידותו את הגולם המשיחי הרדום בשינה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן… עלי לקבל את פניהם של אושפיזין הבאים מזמן לזמן לעליית-הגג שלי, אושפיזין הלובשים לבוש של פילוסופים, לבוש של מקובלים, לבוש של פייטנים, אושפיזין שלא יבואו לבקרני בשום מקום אחר אלא כאן… אני יודע, אריה, שאתה אוהב את המרחקים הפלאיים: כמוני כמוך, אלא שהמרחקים הפלאיים שלי מקופלים בעיירה זו התלויה על בלימה זה מאות-מאות בשנים כמין ישות שהיא ספק ערטילאית ספק ממשית, ישות שאותו משוגע שחטף מידך את הסיגאר הבוער מנבא את כליונה…”

נשתתק משום שאותו רגע נכנסה לרציף הרכבת הבינלאומית כשכל קרונותיה מוארים אור. חריף ושחצני משל באה מהילולה ואצה להילולה, וכשהיא נושמת נשיפות של קוצררוח לא נשתהתה אלא שהות-מה בתחנה.אמונית זו, שהות-מה כדי להניח לשני’הידידים לומר שלום זה לזה בקול-ללא-קול.

פניו חיוורות, צמרמורות בגופו עמד גליצנשטיין שעה ארוכה בחלון התא של הרכבת שהפליגה אל שדות אביב ליליים. ראשו מצודד כלפי העיירה שגלשה-שקעה על מעגל גגותיה לתוך הבקעה, דימה לראות את צל ידידו, צל-המשנה שלו, פוסע בסימטאות מדומדמות המטפסות אל עליית-גג שבראש גבעה, כשלצדו מהלך צל בתו המחייכת בחיוך של איקונין אל זמורת-לילך שבידיה, זמורת-לילך שנתן לה משוגע אפוקליפטי.


  1. סיפור זה נמצא בעזבונו של מנשה לוין ללא שם.  ↩

  2. מכאן ואילך קרוי ידיד–הנעורים “בר”. לא ראינו לנכון להכניס שינויים בסיפור זה, שנמצא כאמור בעזבונו של מנשה לוין (המלביה”ד).  ↩

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

עֵץ הַבַּנְיָן

מאת ישראל אפרת (שירה)

לי' בת מרים


דְּרוֹמִית דְּרוֹמִית מִמְּקוֹם שָׁם גַּרְתִּי אָז

רָאִיתִי מַרְאֶה זֶה לִפְאַת הַדֶּרֶךְ:

כְּקִיר יָרֹק אָרֹךְ, כְּחוֹמַת גַּן,

עִם שְׁעָרִים מְחֻדָּדִים זֶה עַל יַד זֶה,

עוֹד קָט עֲשֶׂרֶת הָאַחִים יָבוֹאוּ

אִישׁ אִישׁ בְּשַֹעֲרוֹ מִפַּחַד עֵין הָרָע –

וְכָּל הַקִּיר אֵינוֹ אֶלָּא עֵץ אֶחָד

כְּאִישׁ מִזְרָח הוֹלֵךְ וְקַד, הוֹלֵך

וְקַד בְּפֶלֶל. – –

לֹא דָּמִיתִי בִּנְדוּדַי לְשׁוּם אָדָם,

נְדוּדִים לְלֹא עֲקֹר. רַגְלִי

עוֹד תְּקוּעָה אֵיתָן כְּמוֹ בְּעֹמֶק

לֵב אֲדָמָה וְצִיר הַהֲוָיָה

וּכְבָר רֶטֶט פִּתְאֹמִי מַפְלִיא גֵּוִי –

מִי-מָה? –

רֹאשִׁי יוֹצֵא וּמִתְקַשֵּׁת כְּשֶל גָּמָל,

יוֹרֵד וּמִדַּלְדֵּל עַד גַּעַת בַּקַּרְקַע

שָׁם יֵאָחֵז עָמֹק וִיהִי לְשֹׁרֶש

אִילָן חָדָשׁ,

וְהַכֹּל דְּמִי-שֶׁמֶשׁ וְגִדּוּל וְרֹן כָּנָף.

וּפֶתַע מַשֶּׁהוּ מַאֲפִיל מַסְמִיךְ,

תּוֹלַעַת יְרֻקָּה זוֹחֶלֶת בְּאִישׁוֹן עַיִן,

וְשׁוּב כְּפִיפָה אֶל הַמִּכָּאן-וְהָלְאָה

וְשֹוּב מִשְׂחָק שֶׁל רֹאשׁ וְשֹׁרֶשׁ כְּמוֹ

חֲלִיפֵי רַגְלַיִם בַּהֲלִיכָה

וְכָל גֵּוִי פַּסַּגִ’ים מְחֻדָּדִים

מְטַיְלִים בָּם גָּעְגּוּעִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב

כְּמוֹ צַלְיָנִים מְנוֹפְפֵי הוֹשַׁעְנוֹת – –

יָכוֹל, אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי, שֶׁתִּתְקַנֵּא בּוֹ?

רַב שָׁרָשִׁים, רַב אֲדָמָה, רַב יְנִיקוֹת,

הַרְבֵּה כָּבוּשׁ וְלֹא אָבוּד מְאוּם,

וְשַׁחַק וַאֲדָמָה מְגוּרֵי סֵרוּג

וְאֶחָד יוֹצֵק רָזָיו אֶל תוּךְ שֵׁנִי,

אָז אֹזֶן הַט וּשְׁמַע

הֶמְיָה כְּמוֹ תַחַת כֹּחַ מְעַנֶּה:

רַב-רַב לִי, אֱלֹהֵי הַיַעַר,

קָרֵר מִצְחִי, אֶעֱמֹד יָשָׁר. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.