מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תשרי

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

אבא דישן בהיסח-דעת את הסיגארה. מיד האפיר השחר בחלונות. אבל אני עוד פרשתי עלי את וילון הלילה, שפיפיו אפלים ומלטפים.

אבא כיבה את הנר בפמוטו, ושלכת אפר התרוממה במשעול שבין חורשת התוספות ושדה הגמרא. ראשית-סתיו היתה – מכאן הזהב העמום שעל גבי הש״ס הצפופים בארון, כאילנות.

ידי סבתא, הידיים האוהבות, סילקו מעלי את הווילון אגב דגדוג חייכני. פקחתי את עיני: השחר כה בוסר היה, כה ירוק. אבל מעיני אבא הציץ בשל וזהוב. נאחזתי באבנטו, שבו רגיל הייתי להשיר מעל הארון את קופסת האתרוג ותרמיל האגוזים.

השארנו את סבתא בתוך הפלוסין, המשי, העגילים, עיניה הכחולות, סידורה עם מנעולו השבור, והסטנו את הבית לתוך הערפל.

תרנגול קרא מעל ארובת-גג והתנודד בכנפיים פרושות, כלוליין על גבי חבל. כיכר-השוק הסתובבה מסביב לבארה. דרך הסימטאות הגיעו געיות הפרות, שהעלו גירה את השחר, צניפות הסוסים, שצהלו באורוותיהם לקראת השמש, וריחות הלחם של הגרנות המלאות. עברנו את ספי החנויות, שנדרסו במגפי האיכרים. הרימותי ראשי אל השלטים ונשתוממתי: סוז׳טים של שאגאל התנוססו עליהם. אך ביתר פשטות.

בינתיים בלעו השמיים את כוכביהם, ואפר הסיגארה של אבא נשר על שרוולי.

״אבא, תפארתו של האתרוג במה הוא?”

״בגונו, בתוארו, בני, אין תפארת אלא בהם״.

״אבא, אני אוהב את ריח האתרוג! מאוד אוהב אני את ריחו״.

הנה מרתף המאפייה. כיכרות-הלחם, המכורכמות ומבוזקות כמון, הולכות ונשנות על גבי המירדות, כימינו השלווים והשבעים.

״וענבים, אבא, גפניהם היכן?״

פרה יוצאת מרפת כאשה כבודה מעזרת-נשים.

״הרי כתוב: ׳איזו ארץ משתבחת בגפנה׳…״

לנגד עיני: שתי קלתות – אחת שופעת אשכולות ענבים סגולים, והשנייה אגוזים זהבוניים. ביניהן ילדה המטלטלת את זנב הארנבת המפצחת. אני נוגע בקוֹקארדה, מצבע הפרג המופשל ממעל לרקתה, שהמסרק טיאטא את שערה. כזה הוא החג על שולחננו המכוסה מפה עתיקת-יוחסין עם שולי זהב.

אני מסב את הראש: ילדותי המתולתלת מציצה מכל חלון וחלון.

הנה חצר בית-הכנסת ודמויותיה. הפנסים שבידיהן מציגים אותן באורצל. באורצל זה אציג כמה מהן.

הנה ר׳ פייבל: בין נברשת-הכסף שהדליקה את נרותיה בשמש השוקעת בחלונות ובין ריח השיבוטות הוא מכניס במיפלש הדלת את זקנו התיישי, שצחוק נתלה בקצותיו, ואת הקנקן, שהיין מצבע העינבר מתנדנד בו כמים בפלג. הקאפוטה מתכרבלת מסביב לגופו, כשטיח מעוך המודלף חלב. הוא נועץ משפך בבקבוק הנתון בידי ומוזג את הנוזל המשכר.

״היין הזה מהיכן, ר׳ פייבל?״

זקנו מניע את קרניו הצוחקות. מפקק את הקנקן ותוחב את המשפך לתוך קאפוטתו:

״מצימוקים. ואלה באים מקרים…״

לא פושקין ולא מיצקביץ׳ לא סיפרו לי על קרים יותר מר׳ פייבל, שאסף לתוך קנקנו את האיזמרגד של כרמיה. זה היה הדיאלוג הראשון ביני ובין הליריקה.

הנה משה גוטהילף: הוא שען. הוא מרשה לי לענוד על האצבעות את כל הטבעות המוחלדות המתגוללות על שולחן עבודתו (הגם הזהב מחליד?!), להגיש לאוזני את השעונים השתוקים. בחגים הוא מחלק לנו, הילדים, אגוזים מכיסיו האלכסוניים ונועץ בנו את עיניו, כשודד-ים את פגיוניו.

כתום המלחמה יסע לאמריקה. עצוב היה, כי הניח אחריו כלות רבות שלא זכו עדיין לענוד את טבעותיו, בית-קברות של שעונים ואגוזי החגים, שהיה מחלק לילדים, כי ערירי היה.

הנה משה׳ל המשוגע: כדיוגנס התגורר זמן רב בתוך חבית בקירבת ברווזים. ׳׳בני-אלמוות הם״, היה אומר, ״לפי ששוטים הם״. והיה מקלל את עשירי-העיירה במליצות תנ״כיות. הדור הצעיר נתחנך עליו. גולגלתו היתה קרוחה ובנויה תל על גבי תל. והוא תירץ את האדריכלות המשונה הזאת: ״המלאכים אשמים בכך…׳׳

והיה מתייחד עם הכומר הישיש בסוכת-זרדים ומתווכח עמו בנוסח ימי הביניים. היה יוצא מעל פניו עם צלצול פעמון הכנסייה, ועם שוב העדרים.

״נו, משה׳ל הוא יתייהד?..׳׳

והוא מרים עיניו ומשיב בחיוך:

״מסכים, בתנאי שימנוהו רב בק״ק…״

הנה מוטילי הספקן: חטוטרתו דמתה למלתחה, זקנו מרוט מחמת הגשמים המצליפים, כי היה מודד כשעליו את פולין על עיירותיה ויערותיה ובערבי החגים מנער את אבק נעליו לפני סף ביתנו.

בקופסת הטאבאק האינטימית שלו היה מביא צעצועים פילוסופיים, צובט לי ומפייט, כי בושמי הדרכים דבקו בו: ״הצדיק מ… לובש כלי אטלס לבן. ובשבת הוא מקדש על גביע-של-יין, הדומה למיגדל שלמה, ופנינים באשנביו…״ או: ״בין גשם לגשם אכלתי אצל פונדקית אחת בולבוסין עם בארשטש של שום… היהיהי…״

מתוך ספקנות היה מסכר את התה במלח.

״מוטילי, זה למה?״

״וכי למאי נפקא מינה, בני, הסוכר נמס והמלח נמס, היהיהי!״

וצובט לי צביטה שטנית.

בינתיים הוארו הצבאים שבחלונות בית-הכנסת. אם כי צרים וקמורים היו, זקפו בהם הצבאים את קרניהם המפצילות. זה היה סודו של הצייר.

הסיגארה של אבי השירה כעץ את שלכתה עד תומה, ומשהו כחול החל רוסס באוויר. פנסים עברו, פנסים הגוררים אחריהם שלוליות של אור. מארובת ה״מקווה״ הגיחה לילית מכורבלת עד זרועותיה הערומות בפרוות-

סנאים גנובה והעבירה צמרמורת על פני השדות. מכאן הכפור הדק בראשית-סתיו זו.

בין הווילאות הכבדים והנרות הכבדים שבחדר הרבנית שוחחו במה נשים מיוחסות-כרס, פימות ונזמים, על ההפקרות של ה׳׳ניימאדישקייטן״, ר״ל, בעוד שמעבר לקירות ישנו בנותיהם בכותנות-לילה חרוזות סלסלות-קרם וחייכו לחלומותיהן.

הנה יורד הרב מן המדרגות הלולייניות של ביתו, ופנסו המודלף של השמש לפניו. הרב פוסע כמה פסיעות עד לסף היום; כי פנסו של השַמש נגה ככוכב-בוקר, ולילית כבר היתה מאחרי כל היערות.

הרב מנענע גופו כלולב, וזנבות השטריימל דומים לשועלים בכרמי שלמה. את מי השביע? את הטל, שירד על גגות ישראל המוריקים מאזוב, כקאפוטת האטלס שלו? את הגשמים שישרו עצבות, את התפוחים שיגדשו את עליות הגננים עד לאשנבים המזוגגים קורי עכביש?

הרב הכניס ידיו לתוך שרווליו המרופטים ונשתתק.

בבית-הכנסת כבר רנו הסנוניות מתחת לסיפון המצוייר עננים מגובבים. ראינו חסידה, שיצאה מתוך צמרת היער והחלה להסיר ברגליה האדומות את הערפל הירוק מעל פני השדות.

רבנו ליטפני בידו הימנית. היתה זו יד פסנתרן, כי אצבעותיה הארוכות ניגנו – עוני קדוש: כי זנבות השטריימל דמו לשועלי שלמה, בקאפוטתו השחוקה נשתקפו כל קבצני העיר; גלות קדושה: כי דמה לירמיהו של לסר אורי; בדידות קדושה: כי התגורר מול היערות הדוממים; טאבאק קדוש: כי היה זה שעשועו היחידי בהאי עלמא; חכמה קדושה: פרנסי-עירו העלילו עליו, כי הוא שוטה, רחמנא ליצלן…

הצצתי לתוך עיניו, שגבות מדובללות סוככו עליהן כשולי-גג; מעורפלות היו אלו העיניים, כאותם הבקרים שהשכימו להאפיר בהן.

כשני אבנטים נשתלבה שיחה בין אבא והרב. צלליהם, שכה טלולים היו, עטפוני; רגע עצמתי עיני מנועם. כשפקחתין, ראיתי את היערות, המפולחים על ידי רכבת מהירה, ואת כוכב הבוקר, שהיבהב בפנסו של השַמש בדרך לבית-הכנסת, שחשף את גגותיו בכפור עמום ככסף תכשיטיו.

על הסף מברכות אותי היונים המפוסלות שעל ארון-הקודש.

הן ערות כבר בעוד האריות, הרובצים על המדרגות, מנמנמים, ופניהם ברעמותיהם.

הרב מתייחד בין שני הצבאים שבכותל המזרחי, המגשרים את רגליהם הקדומניות מעל לראשי; אבא מעיין ברמב׳׳ם רב-מידות, מעוך-כנפות, קרוע-גב, הדומה ללמדן מופלג ואב¬ יון, שמבין בלואיו מבהיק מצחו.

אני מתהלך בין העמודים התומכים בעזרת-הנשים. שם מרובים החלונות, קמורי-המשקוף, המצויירים ציורי חיות בסגול ובירוק. מבעד צלליותיהן השקופות רואה אני את שדות ילדותי לוהטים ודמיוניים. מבין גלילי עזרת-הנשים מציצים שביסי הזקנות, הדומים לכרבולות.

אלה בשבתות החורף: עורבי השוק מהודרים במשי. בחלונות פורחים עציצי כפור עם פרגי שמש. מסימטה יוצאות השושבינות מעוטפות אדרות קטיפה, וביניהן כלת-השבת היפה מאד כי פניה מפודרים בצחות השלג, ומיצעדה קל בנעלי הלאכה שאבזמיהן זורחים. אחריה סרח של נערות קטנות: כלות מיניאטוריות, המחזיקות בידיהן תרמילים, ובהם: אגוזי וולש, צימוקים כחולים, מארמלאדות בצורת סהרונים – כל אלה יומטרו על ראשו של החתן המתנוסס מעל האלמימר – יחד עם התינוקות ילקטו אגוזים וממתקים גם הצבאים החולמים, היונים הכשרות והאריות המנמנמים – כי גם החיות לקקניות הן.

בינתיים מתעטפות הדמויות בין חלון לחלון בטליתות המצוייצות עוני. הסנוניות דואות על ענני הסיפון, שהשמש, היוצאת מבין עננים אחרות, לא מצויירות, מוורידה עליהן. אותה שמש, המשולה למרכבה, נכנסת לשנים-עשר המזלות, שצייר אלמוני העלה אותם, כפרימיטיביסטן מבורך, על כותלי עזרת-הנשים.

הנה מזל דלי! זו באר ילדותי, שדובדבנייה סדוקת-ברק פרשה עליה את נופה בעומק החצר, שממנה הישקה יעקוב אבינו את צאן רחל, שלתוכה זרקתי אבנים, כדי לגרש את השדות הצוהלות מארמונה הירוק.

הנה מזל גדי! לא גדי – אלא גדיים שניים אפורים, שרגליהם עמדו על בלימה בתוך השחר.

והנה מזל עקרב, הדומה לחיפושית זהב והזוחל על יוסף הנער, בעוד השמש סורקת צמותיה העבותות של מזל בתולה. שפתיה של זו חייכו, משולות להדסים, וריסיה הכבדים הורמו מעל לגופה.

מאין רימונים, הטילה השמש על הכפות של מזל מאזניים את מזל דגים, ששטו תאומים בתוך חשרת מים שקופים: ראש כנגד זנב, זנב כנגד ראש.

צייר זה, שראה רק אריות מצויירים וחתולים חיים, שיווה למזל אריה דיוקן אנדרוגינוס.

מי היה צייר זה של המזלות, שהשמש עברה בהם באלכסון, בדילוג, והשתפכה לתוך קיפלי ווילונות הקטיפה אשר חיברו את סטווי עזרת-הנשים? צייר זה לא היה בר-מזל – מכאן עצבות זו בעיני מזלותיו. הוא בא מאמשינוב. מאמשינוב זו שאיכריה דיקוראטיביים כמו בבאלט הפולני, שאבנטי חסידיה נגררים על האדמה. הרבי – אלון-יער עתיק – העיד על הצייר הנ״ל, כי יש בו ניצוץ מרוח הקודש של בצלאל ע״ה.

אני ראיתיו: בוהימי וותיק עם פיאות-זקן מכסיפות, שנתפס בטעות לקוביזם מזוייף. בעינו ובקולו עוד התרונן התמד, הנשפך במועדים בחצר הרבי בפכפוך עמוק.

עיני עוזבות את פני הצייר וחוזרות אל שנים-עשר מזלותיו: מוזיאון ילדותי!

בינתיים כיבתה השמש בהסח-דעת את הנרות, את חיות- החלונות. כשעמדתי עם אבא על סף בית-הכנסת, נפתח היום ירוק, מעורב בזהב, שהאתרוג בישמהו מבעד למוך, והאגוזים נידרדרו בו בעצב צוהל.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

צאן קדושים

מאת דוד ישעיהו זילברבוש (פרוזה)

ליל שמחת תורה.

– חג של מי היום?

חגו של שמואל אברהם החיט!

בכל ימות השנה יושב שמואל אברהם בדד, קודר, שוהה בחדרו הצר, מאחה את הקרעים בשלמות בלות ומטליא טלאים בבגדים ישנים, ולא לעתים רחוקות, בבוא לפניו זכר הימים הראשונים, תשבית אנחה כבדה את ההמולה הדקה אשר ישמיעו הסמרטוטים מעצמת המדקרות של המחט. גם בימי השבתות והחגים בהלוך שמואל אברהם אל בית הכנסת להתפלל נחבא הוא אל אחת הפנות ולא ישים לבו אל הגוערים. אף אין איש מהם אשר ישים את לבבו אל המטליא הזקן. אם לא בימי השבתות אשר בהם קוראים את פרשת “התוכחה”. אז יפקוד אותו הגבאי בזכרון לפניו ויפקדהו בפקודת “כבוד” לעלות לתורה. – ושמואל אברהם כבר הזקין במלאכתו הכבדה וכבר הסכין בעליותיו לפרשת התוכחה. הוא היום בן ששים שנה ולו זקן לבן ופנים מקומטים ולו גב שחוח וקומה כפופה ולו גם “שבר גדול”, במחילה מכבודכם! ובכל זאת בבוא יום שמחת התורה נהפך שמואל אברהם לאיש אחר. כמעט יפנה יום “שמיני עצרת” לערוב ושמואל אברהם יחדש פתאם נעוריו אף יחדש בקרבו משוש ילדות וכמו גם קומתו זקופה וגם רגליו רגל ישרה: אז הוא יוצא החוצה ומשוטט כל היום ברחובות העיר. מחנה נערים מתלקטים אליו והוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם דגל גדול אשר עליו כתוב באותיות גדולות: “דגל מחנה יהודה”. ומי לא ידע כי המחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם המטליא איננו מצביא ולא היה מצביא מימיו, ובכל זאת הוא עובר לפני מחנהו כגבור בראש צבאו ופעם בפעם מדי הפגשם בחבר אנשים ירים הוא את דגלו אף יקרא באזניהם בקול גדול: “צאן קדשים!” והמה עונים אחריו: “מע!”

זה דרכו שעשועים לו מימים ימימה. והשעשועים האלה המה לו שעשועים של מצוה השקולה כנגד מצות אין מספר. הוא, אחד הריקנים שבישראל. ישמח שמחה שלמה ביום שמחת התורה והוא המבדח דעתם של המכובדים בישראל. זאת היא לו ההטיבה האחת בעולמו הריק והשומם. ושמואל אברהם לא ישתה יין ביום הזה. אבל הדעת כי הוא עושה מצוה, הדעת כי יום שמחת התורה הוא יומו, תמלאהו שכרון.

ושמואל אברהם ומחנהו יהיו למקהלה אשר תשלים בקריאותיה את כל קריאה של שמחה ביום החג. ובשכרונה ידעו גם החוגגים האחרים שכרון.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.