מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלוש כלות־של־עץ

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

שלוש כלות-של-עץ (לפי שבעץ משתייר תמיד ריחם של שדות, של בוסתנים, של יערות) יושבות בשמלות-מלמלה לבנות ובהינומות-מלמלה לבנות (ללא קישוטים ועדיים, זולת נוי הלאכה הבוהקת של צואריהן, זולת סומק הדובדבן של שפתיהן וצחות השעווה של לחייהן) בתוך חלון-ראווה שברחוב אליעזר בן-יהודה, מול הים הרוגש. מאחורי מפלצת בטון בבניינה הדומה לחיה אפוקליפטית.

יושבות הן שלוש הכלות-של-עץ בעיצומו של יום קיץ ומסתכלות מתוך חלון-הראווה בזרם העוברים-והשבים (האפור והססגוני) עם שהן מסיחות ביניהן בקולות חשאיים ובלשון העברית, כי על כן ברחוב אליעזר בן-יהודה יושבות. אומרת זו שפאה-נכרית זהבהבת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בלחיה השמאלית:

“מדוע עוברים כל התיירים מחו”ל דווקא בזה הרחוב?” אומרת זו שפאה נכרית שחמחמת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בלחיה הימנית:

“משום שהם רוצים לראות כלות אכסוטיות כמונו… ” אומרת זו שפאה נכרית אדמדמת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בסנטרה:

”באיי באהאמה ובאיים כיוצא בהם יש כלות שהן אכסוטיות פי אלף משלושתנו…”

וכדי שלא תיפול חלילה ביניהן מהומה של דעות, לפי שנגזר עליהן לשבת בצוותא יומם-ולילה בחלון-הראווה, הריהן תופסות שתיקה לשעה קלה, ולשם היסח-דעת נטפל מבטן לשתי נשים סתמיות: אשה כרסתנית ששערה המדובלל מיופה בסרט כחול והיא מטלטלת כשואבת-מים שני סלים גדושים פירות וירקות, ואשה דקיקה ואוורירית הטופפת לצדה של קודמתה בפזיזות ובחן כשהיא גוררת ברצועה אדומה פודל המסופר תספורת-קיץ מצועצעת.

ומבטן מניח לשתי נשים סתמיות אלה ונח על זוג העומד לו בצלו של עץ דל-צמרת ולוקק מתוך ניחותא גביעי גלידה. הן מלכסנות עיניהן זו לזו ולוחשות:

“מי בעצם בזוג הזה זכר ומי נקבה?”

תמיהתן תמיהה היא: לפי שלשני בני-הזוג שיער ארוך הצונח על הכתפיים ושניהם נתונים במכנסי ג’ינס משופשפים ומהוהים.

שלוש הכלות מנענעות כביכול ראשיהן ומגחכות: “אולי נתבטלו בינתיים המינים בעולם ואין אנו יודעות…”

זה כלל לא איכפת לזוג זה של היפיס שבא מהפיורדים הקרים וטוב להם כאן תחת שמי התכלת של תמוז הלוטף בידיים של אש את שער הפשתן הגולש מראשיהם על חולצות פרומות. ושלוש הכלות טוות את חוט מחשבתן:

“משמע שאין יותר זכר ואין יותר נקבה, שאנדרוגינוסים מתהלכים בעולם…”

והן מושכות אנחות מלבן, אנחות חורקניות שרהיטים אכולי-עש משמיעים בלילות לאחר חצות. ועם שמתאנחות, הן אומרות זו לזו:

“ואנחנו, דוגמניות מטופשות, יושבות בחלון-ראווה זה ימים על ימים ומחכות בכליון-עיניים לחתנים…”.

וכשנועצות עיניהן הזגוגיות והיפות בנחילי-האנשים העוברים לכאן ולכאן על המדרכה:

”נכון, בני-אדם, שאנדרלמוסיה נוראית השתררה בעולם?..” והן חוזרות ושותקות ותוהות על מהותו של רחוב זה ההומה ורוחש אוטובוסים המתרוצצים אילך-ואילך כשוורי-אצטדין עם שפולטים סילונות-פיח לתוך פניהם של הבריות, לתוך פניהם של חלונות-הראווה ואפילו לתוך פניה של השמש; ואין הם לבדם בזירה: מכוניות מכל הסגנונות משתחלים בינות לאוטובוסים בזריזות מוקיונית כשצופרים בחוצפה ומוסיפים נופך של בושם בנזין לבושם הפיח; ויש עוד לודרים בזירה: אופנועים בריוניים הנושאים על גבם שני ברנשים פרומי חולצות ומדוהני-בלוריות, והם מתעופפים כביכול בטרטורי-טרטורים מעל למכוניות ומעל לאוטובוסים כאילו דימו את עצמם בתמונותיו של שאגאל; ואם לא די בכך, משייט לו מעל לראשו של רחוב מסוק, משייט לו במין תמימות אידילית ובנהימות אלפי צרצרים משל היה כלי-שיט ראשון שהמציא דה-ווינצ’י; מחייכות שלוש הכלות זו לזו:

“איך אמר אותו שכספיר: ‘הגיהנום ריק, כי כל השדים כאן!'”

אבל ראו שני פלאים:

פלא אחד: בתוך המהומה הגיהנומית הזו משתרכת לה גרוטאה מוזיאלית בצורת עגלה הרתומה לסוס (שהוא ללא ספק סוס אליגורי) המשתרך אף הוא עקב בצד אגודל (לפי שעיתותיו עמו); ועל העגלה הזו יושב לו עגלון יהודי שעיניים צוחקות לו ושפם עבות והוא מעשן לו בניחותא סיגריה ומפריח עשן לגלגני כלפי כל העדר המוטורי הסובב אותו ורוטן:

“בהמות מטומטמות, אצה להן הדרך, אין להן פנאי אין להן… צורחות, צורחות, רועשות… יש עול שמיים למעלה, שמיים יפים של חודש תמוז”.

ופלא שני: בתוך המהומה שלעיל מהדסת לה על גבי המדרכה ילדונת כבת חמש-שש; היא מהדסת לה כשאוחזת בידה פרח, סתם פרח ומפזמת לעצמה שיר כלשהו כשעיניה מחייכות לצמרות העצים העומדים בשולי המדרכה,.לפלאקאטים הציבעו- ניים המתנוססים על האוטובוסים המתרוצצים ולשמש המסנוורת את עיניה שלה ואת עיניהן עזל שלוש הכלות המביטות אחריה ברוך והאומרות:

“טוב לה לחמודה הזו בגיהנום הזה… אולי, כשהיא תגיע לפרקה יהיה העולם יפה יותר משהנהו…”

ובינתיים, הנהו הרחוב מה שהנהו: עקרת-בית פלונית יוצאת מחנות מכולת כשכשתי ידיה שתי רשתות גדושות-מיצרכי-מזון בעוד ששערה פרוע מחמת כעס ופניה סמוקות מחמת כעס (שרק היא יודעת פשרו): לעומתה טופפת לה בחורה צעירה בשמלת מיני פרחונית, שערה מבודר לה בחן על כתפיה,

סובבת אילך-ואילך את צוארה הענוד שלוש מחרוזות אלמוגים ועיניה הקרועות בפוך נחות בתהייה על שלוש כלות-העץ שעצבות פתאומית יורדת עליהן והן אומרות זו לזו:

“אם העולם נעשה עולם של אנדרוגינוסים, אז לשם מה יושבות אנחנו כאן ומחכות… מחכות למי… נשבור את השמשה של חלון-ראווה זה ונצא החוצה… אולי…”

אלא שקול רועם ולעגני לא הניח להן לסיים את פסוקן: היה זה קולו המאנפף של שדרן הראדיו שבישר לכל הרחוב מתוך כל החלונות הפתוחים:

“הערב, בשמונה, ישודר מחזה בשלוש מערכות מאת מחבר אלמוני, מחזה בשם: ‘שלוש כלות-של-עץ מחפשות שלושה חתנים-של-עץ’”.

שלוש הדוגמניות שעיטרו את ראשיהן בהינומות-מלמלה לבנות מסתכלות זו בזו בכאב ובכלימה: לעשות אותן לחוכאואיטלולא בפומבי!

ועיניהן היפות של זכוכית תכולה, אפורה וחומה מתקשרות בדמעות שהן כמעט דמעות של ממש.

ומי, בתוך כל ההמון הנוהר על המדרכה, רואה את עיניהן המקושרות בדמעות? – אותה ילדה מהדסת, עם הפרח ביד, החוזרת עתה משיעור במוסיקה. היא בלבד משתהית אצל חלון-הראווה, תולה מבטה בעלובות אלה ומקשיבה לבכיין החשאי. ועם שנושפת על אצבעותיה הכאובות קצת מהנקישות על מנענעי הפסנתר, מנענעת היא בראשה וממלמלת: “מסכנות… מסכנות…”

זה כל מה שהיא מסוגלת לומר להן ופונה לדרכה כשחובקת בשתי ידיה את תיק התווים.

ולאחר שזו הלכה לה וגם הדמעות הלכו להן, אומרות שלוש הכלות זו לזו:

“ושמא הדין עם שדרן-בדרן זה מהראדיו שקבע אותנו כדמויות במחזה?.. שמא נגזר עלינו באמת לשבת בחלון-ראווה זה ולשמש דוגמאות של נוי וחן לכל הנערות שבעיר זו שהגיעו לפרקן?..”

צמרמורות סורקות את גופות-העץ שלהן והן מבקשות לצווח שכל הרחוב הזה ישמע:

“יופי של גורל!.. יופי של גורל!..”

אך הואיל והן יודעות שרחוב זה, הצופר והצוות והצורח באלפי קולות חרש הוא כקדירה-של חרם, כובשות הן את צעקתן ומוסיפות להסיח את צערן זו בפני זו: “לשבת כאן בשמלות מלמלה לבנות האכולות אבק ובהינומות-מלמלה האכולות עש ולהסתכל יומם ולילה במפלצת בטון אפוקאליפטית זו המסתירה לנו את הים…” והן מתאנחות:

-“אה, הים היפה!.. הים היפה!.. אילו יכולנו לראותו באורה של חמה ובאורו של ירח!..”

והן חוזרות ומתאנחות:

“אילו, לפחות, היה מזדמן לכאן לאחר חצות-לילה איזה זמר מאחד המועדונים ושר לנו, בליווי גיטארה, שירי פלאמנקו או סתם שירים ליריים, עצובים…” ..

והן מחייכות בחיוך הדק והקוסמני המיוחד יהן לדוגמניות של בשר-ודם והן לדוגמניות של עץ: “אם לא זמר צועני, אז שיזדמן לכאן איזה משורר ממשוררי העיר הזאת ויקרא לנו מיצירותיו, משום-שאנחנו מתות אחרי קצת פיוט… אבל, אין זה אלא חלום…”

לא, אין זה חלום…

כי בתוך ההמון האץ על המדרכה לעיסוקיו ולטרדותיו, מהלך לו בנחת, בין עץ לעץ (כמי שעיתותיו הן באמת בידיו ולא בידי השטן) ברנש הדומה לפי כל הסממנים לפייטן, היינו: לפי שערו וזקנו שניכרת בהם סלידה ממסרק ולפי לבושו שיש בו מן הרישול והטרזון היאים לבן-המוזות. הוא נעצר פתאום תחתיו, זורק בכעס את בדל הסיגריה העשנה הצמודה לשפתו התחתונה, משכל את ידיו על חזהו ושואל את הרחוב: “כיצד אפשר להזות בתוך המהומה המכוערת הזו על.עץלילך למשל, על עץ-לילך העומד במלוא לבלובו?..” ותוך שעוקר ממקומו מחמת האקסטאזה שגברה עליו ופוסע כסהרורי לעבר חלון”הראווה:

“או על ירח השט לו כברבור על פני אגם-השמיים הלילי?..” “אבל אפשר להזות עלינו!..” לוחשות אליו בביישנות שלוש הכלות.

המשורר משתהה ומשתאה: למצוא ברחוב זה של פרקמטיות שלוש בחורות (שתהיינה של עץ) הלבושות במלמלה לבנה ושיש להן גומות-חן בסנטרים וסומק כזה של תום בלחיים! “וודאי שאפשר להזות עליכן, וודאי!.. והריני מנשק את כפות ידיכן החטובות והענוגות’ בעד השמשה החוצצת ביני וביניכן…”

“רב תודות לך, אתה הזר המופלא!”..

“אבל מי אתן?..”

“עיניך הרואות: שלוש כלות-של-עץ…”

“אם כך, אהיה אני השושבין שלכן ביום כלולותיכן…”

“ולמה שלא תהיה חתן לשלושתנו?..”

“חתן, אמרתן?.. חס-וחלילה!… מה תגיד לכך המשטרה?.. מה תגיד לכך הביקורת הספרותית?.. מה תגיד לכך אשתי?..” וכשסורק באצבעות שתי ידיו את בלוריתו לכאן ולכאן: “אבל שושבין לכלולותיכן מוכן-ומזומן אני להיות!.. שושבין, שושבין!.. החשות אתן בלחן העתיק הטמון במלה זו: שושבין?..”

ועם שמצית סיגריה חדשה בבדל הסיגריה הצמוד לשפתו התחתונה,’ מתכנס הוא בתוך שתיקה משל מצוי היה בחורשת אורנים ולא ברחוב של תיירים ופרקמטיה. וכיוון שהוא מאריך בשתיקה, מבקשות כלות”העץ להעמידו על טעותו ושואלות: “במה אתה מהרהר, שושבין שלנו?”

והוא: כשזוקף בהן עיניו שנעשו זגוגיות חלומות בעיניהן: “בגורלכן אני מהרהר, בגורלכן…”

והן: בביישנות ספק פילוסופית ספק אירונית: “ואנחנו סבורות היינו שאם אתה עומד ומהרהר, הרי מן-הסתם מהרהר אתה בגורלו של העולם…”

הוא פוכר ידיו ומניע ראשו בעצבות: ’’

“אתן גורלו של העולם, אתן!..”

ימי זה חוזר וצוחק ומשבש את ההארמוניה של צפירות האוטובוסים המנסרות בחללו של רחוב זה? לומר שזה אותו שדרן-בדרן של הראדיו? או שמא זה פייטן אחר שהוא כפילו של הפייטן שלנו שנשתהה ליד חלון-הראווה שבו יושבות שלוש כלות”העץ? בכל אופן, משפסק הצחוק האלמוני, הן אומרות:

“כלל וכלל לא ידענו שאנחנו חשובות כל כך… שאנחנו כביכול גורלו של העולם…”

“וודאי! וודאי! כי בפתרון גורלכן תלוי פתרון גורלו של העולם…” .

“גורלנס אישי הפייטן, כבר נחרץ!..”

“אם כך, אז ייתכן שגם גורלו של העולם כבר נחרץ?..” “זאת חייב אתה לדעת, כי אתה כותב שירים…” “אם אני כותב שירים, איצטגנין אני?..”.

“איצטגנין אין אתה חייב להיות, אבל בעל-סיוטים בהקיץ אתה כן חייב להיות שכן נטלת לך איצטלה של,משורר…” “לא נטלתי לי איצטלה זו, הטילו אותה על כתפי… בעל סיוטים בהקיץ, אמרתו!.. פיענחתן לי מניה”וביה קושיה שאני מתלבט בה זה שנים-על-שנים… בחורות, אני יוצא מדעתי!..” “זה דווקא לא כדאי לך… והנח לעבור לגברת מפורכסת זו עם כלבה המפורכס… אתה תופס בפאתוס שלך את כל המדרכה…”

“טוב! טוב!.. אבל אתן יודעות לפחות שיש בכן בינה בשירה יותר מאשר לכל הפרופסורים לספרות שבאוניברסיטאות

שלנון..”

“ומה סבור היית, שאנחנו סתם דוגמניות-של-עץ?..” . “חס”וחלילה! אני יודע שאתן מגלמות סמלים, ולא סתם סמלים אלא סמלים מיתיים… למן הרגע שראיתיכן יושבות בחלון-ראווה זה, יפות כל-כך, .עצובות כל-כך, אמרתי לעצמי: הנה שלוש אחיות לגורל…”

“ואנחנו, כשראינו אותך פוסע והולך אלינו סהרורי כל כך, מוסח-דעת כל כך מהרחוב ומעצמך, אמרנו זו לזו: הנה הולך ובא אחינו לגורל…”

הפייטן ליטף את זקנו וחייך:

“איך. אומר פתגם עתיק: טורא בטורא לא פגע אבל גורל בגורל פגע… אגב, בחורות, אתן מעשנות?”

“לא… אמרת קודם-לכן שאנחנו מגלמות סמלים, למה נתכוונת?”

.. “הו, בחורות, הניחו לי! נורא חם לי ואני רוצה לעשן סיגריה”.

“נניח לך לעשן סיגריה, אבל לא נניח לך לדחות אותנו בקש, אתה שומע, פייטן! אמור אילו סמלים. מיתיים אנו מגלמות?..” הוא נטל לו שהות של שתיקה כדי לעיין במיתולוגיות, תוך שמרתיע לכאן ולכאן כדי להניח לאיזה פרחח להסיע את אופניו באמצעיתה של המדרכה; ולבסוף, בקול חגיגי:

“הבה ונגיד שאתן מסמלות שלוש ונוסות, שלוש אפרודיטות, שלוש נימפות, שלוש עשתורות…”

הן חייכו כשסומק ביישני צץ בלחיי הלאכה שלהן: “דימויים די מחמיאים לגבי שלוש בתולות זקנות של עץ…” מאחר שהניח את דעתן, הדליק סיגריה ועמד ועישן במצודד כשעיניו בוהות לתוך הרחוב שנראה לו כאילו הוא מסיע ‘את עצמו אילך-ואילך על כל רכבו המוטורי ואנשיו; ופתאום, כשהחזיר ראשו לחלון-הראווה:

“בחורות, מה לפי עניות דעתכן חושבים עלי העובריםוהשבים הרואים אותי עומד ומגלגל שיחה עמכן?..” “שאתה משוגע, פשוט משוגע!.. אז מה יש? האם לא כבוד הוא להיות המשוגע של רחוב אליעזר בן-יהודה?..” ‘.’והמשטרה, בחורות? היא אינה עשויה חלילה לחשוד בי?..” “לחשוד בך, פייטן שוטה(סלח לנו על הביטוי!), שאתה זומם לגנוב אותנו?.. הרי אין עלינו אפילו תכשיטים של פח מוזהב או יהלומים של זכוכית…”

.”אף-על-פי-כן, בחורות…” .

“מה אף-על-פי-כן?.. תגנוב אותנו ותמכור אותנו לאיזה אספן של מומיות מצריות או להרמונו של איזה שייך בסעודיה?..”

הוא ניגב בגב ידו את מצחו:

“שהעוברים-והשבים ברחוב הזה חושבים אותי למשוגע, זה לא איכפת לי… אבל שהמשטרה תחשוב אותי.לגנב או לאיש העולם התחתון, זה כן איכפת לי…”

והוא ניער בכעס את האפר שנשר מהסיגריה על חולצתו. והן, בחיוכן הקוסם:

“אין אנו מתכוונות חלילה לפגוע בך אישית, אבל האם לא ייתכן שאיש-הפיוט יהיה גם איש העולם התחתון?.. בתולדות הספרות יש כמה וכמה דוגמאות לכך…”

“בחורות, אתן מביאות אותי לידי בלבול-המוחין…”

והן בקצב של מקהלה בטראגדיה יוונית:

“וכי לא מן המפורסמות הוא שפייטנים נוהגים לגנוב זה מזה, לשדוד זה את זה ממש כאנשי העולם התחתון?..” והוא, כשמנענע את ראשו בתקיפות לכאן ולכאן: “אני. איני גונב מפייטנים אחרים, לא ולא! אמנם אני גונב אבל מהירח, מהים, או שואב השראה מדברים של מה בכך, כגון ממטרייה מרופטת שבידי אשה זקנה, משלט שרוח מתופפת עליו, ממנעול חלוד התלוי על דלתו של צריף עזוב, מגשם המזמר מתוך מרזבים ומהמון דברים אחרים, אבל מפייטנים אחרים לא ולא!..”

והן, באותו קצב יווני עצוב:

“משום שאין אתה פייטן-מקצוען, משום שאתה פייטן שלא מן המניין… הקולמוס שלך מעלה מן-הסתם על הנייר איזה ארבעה שירים במשך השנה… אבל נניח לשטויות אלה… אתה רואה, במרחק-מה ממך, נער עם קמיע של זהב על צוארו המחזיק בידו זר שושנים אדומות מעוטף בצלופן, זר של כלולות, והוא מביט על סביביו כאילו מחפש כתובת?.. אולי מיועד זר-כלולות זה לנו?.; אנא, גש ושאל אותו…” מניה-וביה עקרי הפייטן ממקומו, קפץ קפיצה של צבי ומצא את עצמו חוסם דרכו של נער-הפרחים התוהה:

“בחור, רואה אני שאתה מחפש איזו כתובת… אולי מתכוון אתה לשלוש היפהפיות היושבות בחלון-ראווה זה והממתינות לפרחי-כלולות?”

הנער-השליח שניכר היה בו שהשעה דוחקת עליו, טיאטא לאחור ביד אחת את בלוריתו המשולשלת לתוך עיניו, ואת היד השנייה שהחזיקה את זר-השושנים הניף הנף מאיים על הפייטן: ” ‘סתלק, מטומטם אחד! אתה משוגע על כל הראש!..” ומחמת עצבנות געה בצחוק קולני; ועם שצוחק יירד מהמדרכה והפסיע בזריזות לוליינית בינות- לכלי-הרכב הדוהרים כשמחזיק מעל לראשו את זר השושנים האדומות שניצנצו בשמש כפרחי-אש.

כשמדחק בכתפיו מרוב תמיהה חזר הפייטן לחלון-הראווה:

“בחור תמהוני! לא האמין שאתן כלות ככל הכלות…” “יום-יום עוברים על פנינו עם זרי-כלולות ומתעלמים מאתנו. יום-יום…”

“אבל מדוע ולמה?..”

“משום שרואים בנו בתולות זקנות שנגזר עליהן להיות דוגמניות של עץ…”

“בעיני אין אתן בתולות זקנות… יש בכן עלומים נצחיים…”

“אתה מלהג כפייטן…”

והן נתכנסו לתוך שתיקה; כל אחת שתקה את גורלה שלה. והפייטן עמד ושתק עמהן. אלא שלאחר שעה קלה הדליק סיגריה ואמר בקול פייסני:

“אין בי צל של ספק שעוד-ארקוד בחתונות שלכן…”

“הלוואי!.. מצא לנו חתנים…”

“וכי שדכן אני?”

“ולמה שלא תהיה שדכן? פייטן-שדכן, זה כמעט מתחרז… הראשון מזווג מלים שאין ביניהן כלום והאחרון מזווג בחור ובחורה שאין ביניהם כלום…”

“אבל למה להוטות אתן כל-כך להיכנס לחופה?.. כלום לא טוב שבעתיים לשבת בחלון-ראווה ולהסתכל בעולם היפה העובר אילך-ואילך ברחוב הזה?..”

“עולם יפה, אמרת?..”

“וודאי! עולם הדור-נאה! אדרבה, הסתכלו בזוג ההוא הפוסע בשילוב-ידיים ובשילוב-שתיקה על המדרכה הסואנת הזו, והם יפים כשני פסלי ארד עתיקים: הוא בראש הקוקוס המחוטב והמקורזל, והיא בשמלת המאקסי בתקופת תמוז זו ובמחרוזות אלמוגי אילת שעל צוארה… אני מכיר אותם: רקדנים הם ועניים הם, ואף-על-פי-כן מהלכים הם בחדווה חשאית במרחבי השמש…”

“עצור בעדם, פייטן!.. בפאתוס שלך אתה עלול להצעידם תחת גלגליו של אוטובוס דוהר…”

“טוב שהזהרתן אותי… אם כך, אז תסתכלו בזקנה ההיא העומדת לה במרחק-מה מהקיוסק ומלקקת לסירוגין משני גביעי גלידה שמחזיקה בשתי ידיה הרועדות… איזה אור חייכני קורן מקמטי פניה! איזו לשון וורדרדת של זאטוטית היא משרבבת לתוך הגביעים! אבל מדוע אוכלת היא את הגלידה בחפזון כזה?..”

“משום שהיא חוששת, המסכנה, שמא יצוץ איזה בריון ויחטוף ממנה את הגביעים…”

“ועכשיו, בחורות, הסתכלו בברנש ההוא עם התיק הכבד הפוסע לו בניחותא על המדרכה כשמגרד מפרק לפרק את סנטרו ומחייך אל עצמו. לכאורה, אין בו שום דבר יוצא דופן, קצת קרחת, קצת כרם, ואפילו לא מעשן… אף-על-פי-כן…”

“מה אף-על-פי-כן?..”

“כי ייתכן שהוא טיפוס קפקאי, היינו: גם אפור וגם מסתורי. ייתכן שהתיק הכרסתני שהוא מחזיק, מכיל: או סמים מתוחכמים, או שטרות-כסף מזוייפים של ממלכת מונאקו, או כתב-יד הדן בהבדלים הטראנסצנדנטאליים שבין המוסיקה הטרוםקלאסית לבין המוסיקה הדודקאפונית, או מחקר סודי על הבעיות הגיאו-אסטראליות הכרוכות בסלילת כביש דו-סיטרי לירח…”

“אתה לץ, פייטן, אתה לץ…”

“נניח לטיפוס הקפקאי הזה שקשה לפענחו וניתן מבט בבחורה ההיא הטופפת בחן שהיה לה לשעבר: הכל בה אומר שאלן היא צעירה ביותר ושהיא גם רווקה: עצבות מרירה זו שבזוויות הפה, שכבת הפודרה העבה המרוחה על פניה עד תנוכי האזניים, הילוכה המהוסס וארנק קש מרופט זה שבידה. רגע! היא מתקרבת לחלון-הראווה כדי להסתכל בכן, כלות-של-עץ! אף עוויה קלה שבקלה של ליגלוג כלפיה, אתן שומעות!.. אני אסיט עצמי הצידה כדי להניח לעלובה זו להציץ, ולו לשעה קלה, לתוך איספקלריה כשפנית, היינו: לראות את עצמה בדמותן של שלוש כלות נאות שזיו אביב שורה עליהן…”

ואמנם, האלמונית, שסרט כחול ודהוי קצת ליפף את שערה הבלונדי והדהוי קצת ניגשה בצעדים ביישניים, כשהיא מסתכלת לצדדין, אל חלון-הראווה ונשתהתה שם למעלה משעה קלה. וזה למה: לפי שכלות-העץ חייכו אליה חיוכים כה מלבבים, כה חלומיים, שהיא הרגישה בעליל היאך יד כשפנית נוטלת ממנה את צורתה, צורת רווקה זקנה שאין לה אלא ארנק קש מרופט היקר לה מכל יקר משום שבו מוצנעים מתחת לערימה של פתקאות בלות וקמוטות צילומים מימי בחרותה היפים – ומלבישתה צורה של כלה נאה שחופה רחוקה מזומנת לה.

לבסוף, כשהאלמונית עקרה ממקומה והלכה רכונת-ראש כשבת-צחוק מופלאה חתומה על שפתיה היבשות, הגיח הפייטן ממחבואו, ספק את ידיו ואמר לכלות-העץ:

“בחורות, קניתן את עולמכן בשעה אחת! אי אתן יודעות איזו קורת-רוח גרמתן לעלובה זו…” .

והן בנימה של רוגז:

“אבל אי אתה יודע איזו אי-קורת-רוח גרמה לנו עלובה

זו…”

“מדוע, בחורות, מדוע?..”

“כי היא נטלה מאתנו (בשביל האלבום הבלה שלה) את דמותנו המדומה של כלות צעירות ונאות והשאילה לנו את דמותה היא, דמות בתולה זקנה שאפילו אשמדי, שאינו בררן ביותר, לא יזכה אותה במבט… ואתה אשם בכך! אתה קראת אותה לכאן…”

“אני אשם, אני?..”

שלוש כלות-העץ כיוון שנתפסו לכעס, נתפסו ללשון שאינה הוגנת להן:

“אתה, אתה מטומטם ואידיוט! אתה באת לחולל מטאמורפוזות פיוטיות ברחוב הזה?..”

“ששש!.. למה אתן צורחות כל כן?.. אתן רוצות דווקא בהתקהלות של כל מיני טיפוסים?..”

“אז שתניח לרחוב הזה להיות כמות שהוא, אתה שומע! רחוב שכל הרומאנטיות שלו הם אילנותיו המצומקים ומרוטיהצמרות העומדים באביונים ביישניים בשולי המדרכות; רחוב שאפילו העולם התחתון מוקיר רגליו ממנו פשוט משום שהוא מתייחם בחשדנות לאותנטיות הפרקמטיה שלו, והדין עמו: אדרבא, לך ושדוד פרוות שאי אתה יודע אם הן של ברדלסים או של חתולים, יאו לך ושדוד פנינים יאפאניות העשויות זכוכית, אוי תכשיטי זהב העשויים פלאסטיק, או מזכרות קיטש מצחיקות… לפיכך אל תקסום כאן, מעשה-אוב, בפעלולים פיוטיים… והעיקר אל תביא לחלון זה בתולות זקנות, אתה שומע, פייטן!..”

מחמת הכעס ששינק את קולו גימר עישונה של סיגריה במהירות מאראתוניית, ולבסוף פרצה מפיו מעין צעקה חנוקה: “מרושעות שכמותכן!.. מה עלובה זו נטלה מכן?.. חלום עלוב על שמלת-כלולות מבאטיסט, על הינומה של אטלס, על יופי של לאכה! התביישו לכן!..”

“ששש! לא כדאי לך לצאת מן הכלים בגלל איזו בתולה בלה ואלמונית…”

כשמנענעיראשו ואינו גורע עיניו מעיני הזכוכית הזכות והבוהות-של שלוש הכלות:

“סבור הייתי שעניין לי עם שלוש מוזות שרחוב אליעזר בן-יהודה ראוי להן…”

“והתאכזבת; אישי הפייטן?..”

“לצערי, כן: כי רואה אני שעניין לי עם שלוש בובות מיופיפות, צרות-עין ורעות לב…”

“ייתכן שהצדק עמך, אבל להווי ידוע לן-, הולך-בטל, ארובה מעשנת וצייד חרוזי”סרק, שהמוזות עברו ובטלו מן העולם…” והוא, בקול עמום מחמת כעם כבוש:

“אם אין מוזות בעולם, אז מה אתן עומדות בחלון-ראווה זה ומאחיזות עיניהן של נערות תמימות המאמינות שלא שקר היופי ולא שקר החן… למה שלא תעשו עצמכן תגרניות בשוק הכרמל, או זמרניות בראדיו, או בדרניות במועדוני יפו, או שחקניות-של-עץ בתיאטראות שלנו, או אפילו עקרות-בית?..” “וכי אין אתה יודע שאין אנו -עומדות בחלון-ראווה זה מדעת עצמנו?.. העמידו אותנו, אז אנו עומדות… אדרבה, אתה שהנך , מעין צפנת-פענח, שמא תסביר לנו את טעם עמידתנו כאן?..” “אולי תרשו לי קצת מדיטאציה בשאלה ששאלתן?” “למה לא?”

השפיל ראשו, הרים ראשו, תלה עיניו בחלל הרחוב והירהר; לאחר שהירהר אמר:

“טעם עמידתכן בחלון-ראווה זה הוא להוכיח לעולם שאין הוא יכול להתקיים בלי מיתוסים…”

הן, באירוניה דקה-מן-הדקה:

“אתה מתכוון לומר בזה שאין הוא יכול להתקיים בלי פייטנים ובטלנים כמוך ובלי מוזות-של-עץ כמונו?..” “לכך אני מתכוון… אבל רגע אחד, בחורות, רגע אחד…” “אתה מבהיל אותנו! האם קרה משהו?”

“אני רואה את המשוגע מרחוב-דיזנגוף הולך ובא לכאן… איני רוצה בשום פנים ואופן להיתקל בו… הוא אמר לי פעם בגילוי-לב שאין הוא רואה בעין יפה שני משוגעים מתנבאים ברחוב אחד…” הן בחיוך של שובבות:

“משוגע הנתקל בפייטן, או פייטן הנתקל במשוגע – הרי זה זימון נדיר ומופלא!..”

הוא: חיוור, לא כסיד, אבל חיוור:

“בחורות, אם הוא ייתקל בי, תהא זו התנגשות אפוקליפטית… אתן מבינות?..”

הן: הפעם, בחיוך של תמיהה:

“התנגשות אפוקליפטית!.. האין אתה מפריז?..” הוא: בניענוע ראש ובסימור גבות:

“לגמרי לא מפריז… משום שזימון כזה עלול לגרום לעצירת התנועה בכל הרחוב הזה וממילא להתהוות פקקים בעיר כולה וממילא. בארץ כולה וממילא לעיכוב הפלגת אניות ולעיכוב המראת מטוסים… הוא שאמרתי: הפגישה בינינו עלולה להיות אפוקליפטית…”

הן: שמעין בהלה מהבהבת בעיניהן:

“אבל מדוע ולמה?..”

הוא: כשמעשן לכאורה בעצבנות אך קולו שקט: “פשוט מאד!:. משום שכל הנוסעים באוטובוסים ונהגיהם (שלא לדבר. על הנוסעים במכוניות פרטיות) יקפצו החוצה ויבואו לשמוע ולראות איך אני והמשוגע מרחוב דיזנגוף מתווכחים ומתנגחים ומתפלמסים ומתנצחים בסוגיות ובהלכות שירה מודרנית… דרך אגב, הוא בעד הריסת המחיצות שבין כל האסכולות שמקדמת דנה ועד עתה ומזיגתן לאסכולה ניאו-קלאסית שתהלום את הזמן שלנו… אתן- תופסות לאיזה שעטנז הוא חותר משוגע זה…”

הן: ספק מיתממות ספק לא:

“ואנחנו סבורות היינו.שהוא גורם דווקא שירה דודקאפונית…”

הוא: בגיחוך סלחני:

“אז טעות בידכן, בחורות… הוא אמנם משוגע, אך יש שיטה המלטית בשגעונו…”

הן: בתמימות תמימה:

“מי זה המלט זה?..”

הוא: מוכה-תדהמה:

“מה, לא שמעתן על המלט, הפייטן מאלסינור?..”

הן: בעצבות:

“תתפלא, לא שמענו…”

הוא: כשתדהמתו גוברת והולכת:

“אם כך, אז ייתכן שגם לא שמעתן על סאלוואדור דאלי, אויבו בנפש של פאבלו פיקאסו?..”

הן: “תתפלא, גם עליו לא שמענו…”

הוא: כשמניף ידיו הנף של יאוש:

“משמע שגם לא שמעתן על הצייר שלום זייגרמאכר מצפת השקול אולי כנגד שני הספרדים האלה בזכות תמימותו?..” הן: “לצערנו, לא שמענו גם עליו…”

כאן נתגדשה סאת תדהמתו של הפייטן (שלנו); הוא הפסיע בעצבנות אילך-ואילך לפני חלון-הראווה, אדיש לשאונו של הרחוב, לסקרנותם של העוברים-והשבים; לבסוף נעצר לפני שלוש הדוגמניות ואמר:

“אז לשם מה, כלות-של-עץ שכמותכן, עומדות אתן בפרשת-דרכים אינטלקטואלית זו, אם אין אתן יודעות ולא כלום על מיתוסים הידועים לכל בר-בי-רב?..”

הן: בתרעומת:

“הרי כבר אמרנו לך שלא מדעת עצמנו אנו עומדות כאן… מישהו: הגורל, או סוחר בשמלות-חופה, או קוסם-שוטה, העמיד אותנו בחלון-ראווה זה, ממילא אנו עומדות בו… אבל הנח לכל הפילפול הסבוך-והמסובך הזה! היכן המשוגע שלך מרחוב דיזנגוף?..”

מחמת מבוכה עמד ושתק שעה קלה כשהוא מפלבל בעיניו ומדחק בכתפיו; לבסוף תפס לשון של תמיהה: “היכן הוא באמת משוגע זה?.. ייתכן שברגע שהשגיח בי, נטל רגליו והסתלק… וייתכן שהיה נדמה שאני רואה אותו הולך ובא, ולמעשה היתה זו רק בבואתו, משום שהוא עצמו אינו זז בדרך-כלל מתחומי רחוב דיזנגוף, והסיבה לכך: הוא מרגיש נפלא בתוך ערב-רב זה של חתיכות ופסבדו-חתיכות, של ספסרים במטבעות-חוץ, בערכי-פלסתר, באידיאות שחוקות, של שחקנים-ושחקניות-עץ, של במאים ומחזאים ספק מטומטמים ספק אידיוטים, של אנשי עולם-תחתון ומעשניסמים שבאו לכלל החלטה שמקומם דווקא, והדין עמהם, בקרב הבוהימה… בחורות, אני אומר לכם שנם הוא שאותו משוגע לא בא לכאן, כי הפגישה בינינו עלולה היתה, חלילה, ליהפך להתנגשות,אפוקאליפטית, ואני יודע מה שאני סח…” ועם שהוא מצית סיגריה ומעשן ומשיט אגב-כך אילך-ואילך עיניים מהורהרות כדי לאתר כביכול את בבואתו של המשוגע בתוך ההמון הנוהר על המדרכה, הגיחה בחשאי, מאי-שם, ילדה בסנדלים אדומים, בשיער חלק המסורק לזנב-סוס ונעמדה לה, כמנהגה יום-יום, לפני חלון הראווה ותלתה עיניים סקרניות, בפעם המי-יודע-כמה, בשלוש כלות-העץ היפות בתמול-שלשום והעצובות כתמול-שלשום.

בינתיים סילק הפייטן את מבטו מאדנו של חלון סמוך שעליו ישב חתול מצונף והאזין מתוך נים-לא-נים לצליליו של פסנתר שאצבעות ווירטואוזיות הטילו בזריזות לתוך הרחוב, והחזיר את ראשו לחלון-הראווה ונתקל במחזה משונה: זאטוטית לועסת מסטיק ושפנים ציילניות לה עומדת ותוהה עלי יופיין, עצבותן וחיוכן המסתוריים של שלוש כלות-העץ. נפעם כולו ממחזה זה, נרכן הפייטן אל הילדה האלמונית וכשידו מרפרפת על ראשה, שאל:

“היית רוצה להיות כלה כמו הכלות האלה?..”

רטט עבר בין כתפיה הרזות של הילדה: לעתים קרובות (בדרכה לבית-הספר, או לחנות-המכולת הסמוכה, או לשיעור בפסנתר או כבאלט) משתהית היא שהות-מה לפני חלון-ראווה זה כדי להציץ הצצה.קלה בבובות יפהפיות אלה המחזירות לה חיוך לחיוכה, ופתאום; היום, צץ פרא-אדם אחד פרוע”שיער, עב-גבות ומשונה-עיניים ושואל אותה מין שאלה…

היא ברחה כצפור מבוהלת, אך קודם שברחה ליכסנה קימעה את ראשה כלפי הפייטן והטילה בכעס לתוך פניו: “משוגע אחד!..”

הלה פרץ בצחוק מקוטע שטילטל את כל גופו שהיה לשעבר מסוגף ושנסתרבל.מחמת זלילת שירים, משל אחרים ומשל עצמו:

“האם נתכוונה פרחחית זו אלי או למשוגע מרחוב דיזנגוף?..”

אף-על-פי ששלוש הכלות לא יכלו לשתף עצמן בצחוקו של הפייטן משום שהיו של עץ, העלו בכל זאת חיוך בפניהן, פני הלאכה הוורודים.

“וכי אין אתם, כלומר: הוא ואתה, זהים זה לזה?..”

גם זהים וגם לא זהים… אך לא בשל זהות זו צחקתי, אלא בשל הפליאה שלאיזו ילדה פלונית-אלמונית בסנדלים אדומים ששערה מסורק לזנב-סוס והיא לועסת מסטיק ניתנה אינטואיציה ששמץ הימנה לא ניתן לכל בעלי-הקתדרות לספרות… דרך-אגב, מיהי זאטוטית זו?..”

“מיהי?.. אין אנו יודעות. היא באה לעתים קרובות לחייך אלינו, לומר לנו בעיניה השותקות שאנחנו חמודות נורא, שאנחנו לבושות.יופי ושהיא אוהבת אותנו נורא…” “הוא שאמרתי: ילדה בלתי-רגילה, – ילדה פאנטאסטית… ועכשיו, בחורות, עלי ללכת…”

“כבר?..”

“לצערי, כן… הים מחכה לי…”

“הים מחכה לך?… לשם מה הוא מחכה לך?..”

“לשמוע את מחזור הבאלאדות שכתבתי…” “והים הוא הקהל שלך?..”

“כן. מנהג בידי זה שנים על שנים לקרוא בפניו כל שיר שאני מעלה על הכתב, כי לפי המיית גליו יודע אני אם הוא עלה יפה…”

“אולי תקרא גם לנו את הבאלאדות שלך?..”

“השתגעתן!.. בעיצומו של יום שרב של תמוז!.. בתוך המהומה הגיהנומית של רחוב זה!.. וכי מה אני בעיניכן, מלחין דודקאפוני!… ששש, בחורות, שוטר מתקרב…”

ואמנם: סתם שוטר עבר לו לתומו על המדרכה, וכיוון שתוך כדי הילוכו הפזיל מבט חשדני כלפי חלוךהראווה וכלפי הפייטן שעמד עמידה מיתממת בסמוך לו, אמר לעצמו: ברנש זה לא נראה לי לא כייס ולא גנב ולא פורץ, אם כי כל חזותו אומרת שהוא משתייך לאיזה עולם תחתון… כן, הוא משתייך לעולם התחתון של הבוהימה… לא נורא! הוא רוצה דווקא להסתכל ביפהפיות פלאסטיק אלה בלָבן לשם קבלת השראה, מילא שיסתכל לו ויבושם לו!.. אבל שלא יעלה על דעתו לדקלם להן את הקישקושים הפיוטיים שלו!.. כאן לא קארנוואל או משהו כזה, כאן רחוב תיירים, רחוב של פרוות, של יהלומים ומזכרות… שיזכור זאת-ברנש מחוספס זה!..

לאחר שהשוטר הלך לו, פנה הפייטן אל שלוש הכלות: “אתן רואות איזה אסון עלולותיהייתן להמיט עלי!… וודאי שמעתן מה שהשוטר אמר לעצמו?..”

“שמענו… אבל מה יש לו נגדך? וכי אתה בריון או מה?..” הלה משך אנחה של אמת מלבו: “כבר מאז אפלטון אין המשטרה רואה בעין יפה את הפייטנים!”

“מדוע?”

הוא חייך ולא חייך:

“היא חוששת שאנחנו זוממים לגנוב את הירח, לקעקע את המימסד ולחולל מהפכה עולמית כדי לאלץ את האנושות לדבר בחרוזים…” “מדבריך אנו לומדות, אם אין אתה משטה בנו, שאתם הפייטנים מהווים כת”סתר של סיקריקין או של אנרכיסטים…” “כך סובר אותו חכם מאתונה…”

וכשהוא נושף בעצבנות פקעות העשן של הסיגריה: “אתן מבינות,–הם, הפילוסופים מטפסים אילך-ואילך על גבי סולמות התלויים על בלימה ומאמינים בתמימותם שמצאו את ההרמוניה, הרמוניה קרה בגיאומטריה, בתוך האנדרלמוסיה… ואילו אנחנו הפייטנים מטפסים על סולמות שאינם תלויים אפילו על בלימה ומאמינים בתמימותנו שמצאנו מעט יופי בתוך האנדרלמוסיה…” “אין אנו יורדות לסוף דעתך…” “אין דבר, גם אני עצמי איני יורד לסוף דעתי”. ועכשיו, בחורות, עלי ללכת…”

“הישאר עוד קצת, כל-כך עצוב לנו ברחוב זה…” “לבי לבי לכן, אבל לא אוכל להשתהות עוד, הים מחכה

לי…”

“אבל חלילה לך לקרוא לו- את שיריך בליל-ירח: כל הנימפות ממפרץ יפו תבואנה גם להאזין וגם לזמר… ודע לך שקולן עדיין ערב מאד ומושך לתהומות…”

“אני יודע גם יודע…”

“דרך-אגב, מה שמך?..”

“מה אתן שואלות פתאום לשמי? נניח שאין לי שם ונניח ששמי יקנה’ז…”

“יקנה’ז… שם של תמיהה.” מילא יהא כך, בוא מזמן לזמן לבקר אותנו…”

“וודאי, וודאי…”

וכשמנפנף בידו:

“להתראות לכן, כלות-של-עץ!”

והן: כשמחייכות בעיניהן, עיני זכוכית יפות ועצובות: “להתראות לך, פייטן-של-עץ!”

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

איני ציוני

מאת מרדכי בן הלל הכהן (מאמרים ומסות)


כשאדם כמוני מבקר לפעמים, אחת בשמיטה, בארצות אירופה, מן הדין או המנהג הוא לשאול, דרך אגב, ברופאים המומחים שם על כל חולשה הנראית או מתקרבת באבר מאברי הגוף. וכמובן, שלא לשם סקרנות גרידא אתה עושה בבירה זו או אחרת, ולא מפני שבשובכם הביתה יהללו את ה“מציאות” שמצאה הגברת, בת-לויתך, בחנויות הגדולות שבערי הבירה; אתה מאמין ובטוח, כי נחוץ לדרוש אל הפרופיסור, כי יחתוך הוא את גזר-דינך בנוגע למחלתך, וכי הוא, המומחה, ינהלך בעצותיו, ולא תצטרך ללכת כבהמה בבקעה אחרי הוראותיו של הרופא בארץ-ישראל, המנחש כסומא בארובה…


בשעות-הקבלה הקבועות באתי אל הפרופיסור. בחדר-ההמתנה מצאתי חולים מספר. שלמתי עשרים מרק ליד המזכירה, נרשמתי בתור ותפסתי כסא בחדר. אחרי באו עוד חולים, נרשמו גם הם.


הגיע תורי ונכנסתי לפני ולפנים. הרופא בדק אותי, הכניסני לתוך סוכה אפלה, ניסה משקפים שונים, ושאל למקצוע שלי, לעבודתי הקבועה. שאל גם למקום מגורי, למען דעת את השפעת האקלים על העינים, כאשר הגדתי לו, כי תושב ארץ-ישראל אנוכי, שאלני אם יליד הארץ אני, או רק מן העולים, מן המהגרים אנוכי. אמרתי לו, כי מרוסיה הנני.


– לי היה חבר ורע ברוסיה, חבר למקצוע שלי, גם כן פרופיסור עינים, אך שונים היינו בדעות. הוא היה ציוני, ואנוכי – איני ציוני.


הרופא המשיך את בדיקותיו, רשם בספר לפניו, ואחרי-כן רשם לי את המשקפים שעלי להזמין, וגם נתן לי את הכתובת של האופטיקה. אמרתי לצאת מעל פניו, אבל הוא עוד החזיק בי, וישאלני לשם העיר שאני יושב בה בארץ-ישראל. וכאשר הגדתי לו, החל לחקור פרטים ופרטי פרטים של הבנינים, עבר אל הסדרים המדיניים, אל החיים הצבוריים, אל היחסים עם שאינם יהודים. מענין לענין עבר אל המושבות. האומנם היהודים נהיו לאכרים עובדי-אדמה, חורשים, זורעים, קוצרים? והתחיל חוקר ודורש אותי על צורות החיים אשר במושבות.


– אני אינני ציוני, אבל זה מענין בכל זאת, – אמר הפרופיסור – אך דבר אחד איני תופש: הנה גדל שם דור, ילדים בודאי יוָלדו להם, והם ישָארו שם ללא כל חנוך! – למה? – אמרתי – לנו בתי-ספר לילדינו, מערכת שלמה של בתי-ספר: גני-ילדים, בתי-ספר עממיים, תיכוניים…


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.