יהודה הלוי מול ירושלים

מאת מנשה לוין

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כשחף סב קרעה הספינה את הכחול והזהב, שנשבו מחופי אפריקה. כאלבטרוס – עננים בין צפורניו, הים בחזהו – שוטט יהודה הלוי בין מפרש למפרש: אגמים שלווים אלה.

בבואות גני קשטיליה עודן זעות על הגלים: הלוי שאף את בושמיהם, העזים בכל הצללים.

הקברניט – דיוקן שודד-ים – חשבהו לסוחר עבדי תימן, לסוחר אבני אופיר.

הוא אמר לו (ידו המקועקעת, המטובעת – לאופקים):

– בני תימן עיניהם ירוקות…

האלבטרוס חייך:

– ירוקות למה?…

הספינה עלתה על דבשת.

– כי לועסים הם הדסים…

רוחות, כסוסים, הוטלו לתוך המפרשים והדהירו את הספינה.

הקברניט אמר עוד:

– בין עבדי המשוט: פילוסוף, המאמין בצדק, בן-כליפים, כושי, הצוחק כיער-חופים…

במרחקים נופפה רודוס את מגדליה, קפריסין ריפדה את כרמיה.

הקברניט מאהיל ידו המקועקעת על גבת עינו, הקמורה ככרכוב:

– המכשפים מסובבים את גלגל הסופה!…

התרנים עמדו עירומים, כעצים בסתיו: שלכתם התעופפה בעננים, השמש – תפוח רקוב – נשר מן השמים.

לילה: אף לא כוכב בלבו של הלוי, אבל כאלבטרוס נעץ את צפורניו ברעמותיו האפלות.

השלשלאות, שברגלי עבדי המשוט, מצלצלים כרעמים: הפילוסוף שקע בהסתכלות האחרונה, בן-הכליפים רואה בהימוט מגדלים, הכושי הצטנף כקוף בצמרת הים. עם שחר שותת השמש דם, כצבי ירוי: קַשָתֵי הלילה עמדו ברוכסי האופק.

הקברניט (את טבעותיו שדדה הסופה) להלוי:

– אתה הוא זה שעמדת ליד ההגה?…

הנה מתנוססת יפו בעין-פספס: גון הצדף לה, גון הצרעת לה. הקברניט להלוי:

– שוק העבדים הוא בדמשק…

הלוי מושיט יד אל ההרים, המכחילים, המבליחים, מעבר לעיןהפספס, מעבר למסגדי דמשק…

כמלתעות סלעיות של לוויתן-בראשית, כן פערה יפו את לועה להלוי, בעמדו על החוף, האהיל על עינו והביט אל הספינה, שבה אכל את אחרון רימוני קשטיליה.

יום חורפי מגוון הסנונית רבץ על החולות: היום נשפך מן השמים, שגביעם דמה לגביע-שמי ספרד.

הלוי שכב על הקונכיות: בכל אחת המתה הילדות, המה ים זה. הביט לעבר יפו: חומה, כעדת גיבנים, הקיפתה.

הלוי קם: רק צלו נפל על הים, התמזג עם נחשולי האחלמה, שט על החול הצחור כליל קשטיליה, כשירח מנגן בגניה על קתרוס, על מניפת-שערות של נערה.

כל כיסופיו במשקל ערבי נתגלמו ביום זה במשקל עברי, העתיק יותר. הים שיבר בו את דכייו, השמים בתכול עז, ההרים באופק העלוהו במדרונותיהם, והחול זימרו באלפי גרגירים, כחרוז חוזר.

הלוי ליטף את זקנו ודמם מול בבואתו, שנעה בראי ים האחר, מן הבריכות שבחצרות קורדובה: אבל יפו פזלה לגבו כפגיון הטמון עוד בנרתיקו.

הלילה רד: מן ההרים גלש באלפי גמלים, מן הים בא כמשק הכנפיים האפלות של נשרים, והחול ריפד מרבד שחור לפני יפו, שירח הלבישה צללים.

הלוי עלה ליפו, שמבתיה הציצו ינשופים. בחומה היו פרצות: מהן גח לסטים, מצורע, בהמה.

הנה המסגד כדקל חבוט-אמיר, לא כמסגד בקורדובה, המיתמר כשודד-ים מעולף אגדות ואבנים יקרות באשנביו. באה אשה עם כדה. בא חמור וזקן על גבו, ראה את הלוי: גלימתו מרוקמת כסף, ועיניו בלילה:

– הזר, ביתי לך, נרי לך, פתי לך.

הלוי בא אל תחת סיפון ביתו המקומר. בחלון-קיר הציץ הים: ישב מולו, כשגלימתו צונחת, וידיו סוגרות את זקנו.

הזקן שם על השולחן חוצלת פירות, כד מים וגביע חימר. הלוי קילף תמר: גלעינו נשאר בפיו, כחלמיש.

הזקן מזג מים לאורחו.

– יורד-ימים?…

הלוי הפנה את ראשו מן הים אל ההרים, שהירח טייל על דבשותיהם, כגמל ללא מרדעת:

– הזקן, רחוקה הדרך לירושלים?…

– כרחוק לילה זה מיומו…

פתילי שמן הבליחו בכוכי יפו, והים התיכון נגה כאיזמרגד משובץ בין שני חצאי הטבעת של אפריקה ואסיה הליליות.

הלוי לועס תאנה וגביע המים בין אצבעותיו:

– הזקן, האין גמל בעירכם שיעלני לירושלים?…

הזקן מרטיט את ריסיו החרוכות:

– מכל נקיק-הר מציץ שודד צפעוני…

הלוי מציג על השולחן את גביע המים ומסב פניו לים.

הזקן גורר את אנפילאותיו ועולה לגג. הלוי מרים את גלימתו, מתעטף בה ויוצא.

ביפו הלילית ישנים גם חמוריה כתרנגולים. רק בגזוזטרות-מסגדה מטפסים חתולים.

הלוי גח מן החומה, שחרבות אלג׳יריות חצבו בה כקרדומות וגולש מן העיר.

הנה הוא בין ים התיכון, שזהבו וכחולו מפכפכים בו, כשני יינות מזוגים, ובין הרי האופק, המשתבצים בדמיונו טורים-טורים.

הוא – הפרש, שסוסו הירח. הוא נושם את גני קשטיליה ואת גני שיר-השירים: הרוחות דואות כה קלות הלילה.

התנים אינם מייללים – צבאים הם הדוהרים אחריו ומרפדים בטלפיהם את הסלעים. זיתים בבקעה סורקים את כסף זקנם: אלה הם פילוסופי קורדובה, דקלים מנפנפים במניפותיהם: אלה הן נשי גראנדה.

הלוי – בגלימתו המרפרפת כל צללי הלילה – צועד לקראת ההרים, המדלגים אחורנית. אם הצבאים קלים – דמיונו קל מהם! אם ההרים מדלגים – דמיונו מדלג ממעל להם! זה היה ליל המשורר!

שיבץ את הכוכבים לתמונות, עיטר אותן במזלות, וכה הפך את השמים לספר, לספרו! בדרכו על סף ההרים ננעל הספר, והלוי צלל לתוך השחר כלתוך נהר.

– האגדה, פרשי עליו את טליתך המרוקמת כסף, כאותו לילה שמרוקם היה כוכבים!

מנשה לוין

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.