מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הרקדנית המעופפת

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט.

בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות.

— אחת שתים! אחת שתים!

הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה.

— אחת שתים! אחת שתים!

הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה.

הרקדניות בשתי המראות, לבושות “שורט״, השדיים מעונבות בסודרים צבעוניים, טילטלו את ראשיהן לכאן ולכאן.

— אחת שתים! אחת שתים!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד.

שתי המראות ניערו מעליהן את הרקדניות, הרפסודיה רדפה אחריהן, ובסחרחורת הקציפו שערות, עיניים עלו וירדו, זרועות עירומות השיטו את החלל והרגליים חילקוהו לצורות גיאומטריות.

— אחת שתים! אחת שתים!

פתאום נדחקו לקירות: הפסנתר נכנם לתוך אזור הסופה. ובתוך הסופה הסתחררה גֶרדה כגבעול, כגבעול, שביר; היא עברה את כל הספיראלים של תקליט הסופה, וכשחזרה למרכז המערבולת, התמודדה, נפלה, והפילה את הסולמות הצועניים שהפסנתר שילח בחלל.

כשהשכיבוה על הדרגש היה גופה של גרדה מתוח בחיוך. שאר הרקדניות נפנפו עליה בידיה, ראו שקונטורות גופה מסומנות באיזה קו גיר זורח.

והרקדנית הראשית, שבחשה בחיבה בשערותיה של גרדה, שאֵדיות היו:

— אַת מעופפת היום!

ואחת, בשיניים דקיקות, ארסיות:

— היא תתעופף הערב אל הקהל!

גניחה קימטה את גוף השוכבת, אותה הגניחה השזורה ברפסודיה:

— כן, אני מעופפת היום!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו קלים.

תחת הצמרת הארוכה של עצי האורן המתין מישהו לגרדה, שכרך בעצבנות את עניבתו האדומה על אצבעותיו.

היא באה חגורה פס שמש צבעונין, שלבה מסביב לצווארו את זרועותיה השבירות ודממה כמונפת על־ידי האור.

— מה לך היום? —חיבק את גזרתה.

— אינני מרגישה היום את האדמה תחת רגלי.

ובצחוק ביישני:

— אני מעופפת היום…

צללי ענפי האורן הוסיפו קדרות לקדרותו של הבחור:

— ואת נוסעת מחר?

— לא נוסעת אלא טסה! — הורמו עיניה לחלל שנשפך בסחרחורת.

הם הגיעו לים, הרקדנית פרשה זרועותיה:

— חבל שאי־אפשר לרקוד על במה זו!

והאביב התרומם מעל הים בצורת מפרש שהתחכך בקלעי האופק.

ולילה היה. תפאורה אחרי תפאורה מרוקמות רקדניות פעם בנוסח הלירי של מנדלסון, פעם בנוסח הקודר של קטה קולויץ, פעם בנוסח הצועני של ליסט.

וכמוטיב ראשי היתה אותו לילה גרדה. אסור להמשיל גוף לגמישותו של גבעול פרח — ובכל זאת, אפילו במוחו של ההדיוט שבקהל עלה דימוי זה.

לשוא ניסו שאר הרקדניות להאפיל עליה — היא הותזה מתוך כל אפלולית כזרקור.

כשירד המסך ראה עוד הקהל את דמויותיה מפלסות את החלל

בשתי וערב, בעיגולים, באליפסות: וגרדה, ששכבה רצוצה בתא־האיפור, שאפה מצרורות הפרחים שמישהו הניח סמוך לראשה, מין נרקוזה שמשכה אותה לתהומות.

גניחה עמוקה טלטלה את גופה, פקחה עיניים אפרוריות וראתה את זה שהמתין לה היום תחת צמרת עצי האורן.

— מה לך? — שאל.

ריסיה נסגרו בחיוך:

— טסתי כה גבוה, כה גבוה!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו כבדים.

ובוקר היה. בעמקים שרו הפרדסים בירוק עז. תחת רגלי גרדה נתקפל מרובע אחרון של אספלט. שערותיה מבודרות היו, סרוקות על־ידי הפסנתר של אמש. ואווירון כמין פרפר צחור התרומם עם גרדה והפך לאטו בדיוטות החלל לעיט־פלדה נוצץ.

ופרח נשר מצמרת־האוויר ונח לרגלי הבחור שהרימו, הפשילו בדש מעילו, הסתכל באווירון־העיט ששיסע את הכחול, התכרבל בשמים, חג כשיכור, השתלהב כפנס אדום ונשפך כאפר לתוך הרים רחוקים.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

להרחיק לזות שפתים מירושלם

מאת יוסף יושעה ריבלין (מאמרים ומסות)

ב“ה ירושלם עה”ק ת“ו כ”ד תמוז תרט"ל.

הרב דר. ראהמער ממאגדענבורג לבש בגדי השרד ועלה על במת מכתב עתהו (איזר. וואָכענשריפט נו' 23 ש"ז) והטיף על ירישלוים מוסרו הנעים, ומכבד את בניה בתוארי הכבוד “נעדרי הכבוד ומשוללי המידות” ולמה? ומפני מה? שמעו נא אחב“י! המיסיאן הבריטאנית שנוסדה לצוד בני ישראל בחרמם פה ירושלם, בראותה כי אזלת ידה עד כה לבוא למטרתה, וכל כליה אשר יצרה לא הצליחו להסיר לבן של ישראל מאחרי אביהם שבשמים, חבלה תחבולה חדשה ויעצה עצה עמוקה כשאול ליסד בירושלם בתי מחסה לנערי ב”י עניים ובבית הזה ילמדם מורה יהודי תורה שבכתב ומורים נוצרים שפות אנגליא וערבית, וגם מזון כשר וכסות נקיה ישיגו שם. ואמנם אין קץ לכל החרדה הנוראה אשר חרדה ירושלם זקניה וראשיה וכל עמה לשמע מזמת המיסיאנארים, כי חרדו פן העוני השולט בזרוע עוזו, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, יפתה לב איזה עניים מרודים למסור את בניהם הרעבים והערומים אל המולך של המיסיאן המראה פנים של חמלה ואהבת הבריות ומתעטף בטלית של תמימות. ואולם הנסיון הורה גם הפעם, כי היהודי הוא מצודה של נתנה להתלכד, וגם הרעבון לא יעבירנו על דתו ואמונתו. כי בכל המון בני ישראל יושבי ירושלם עה“ק שמספרם עולה יותר משלש עשרה אלפי נפש (יוסף ה' עליהם!) וארעה חמשים מהם גוועים ברעב, לא נמצאו בהם כי אם אבות עשרים ילדים אשר לא עמדו בנסיון ולא חשו לבזיון ונתנו את בניהם להמיסיאן ללמדם ולכלכלם. והנה גם היו אבות עשרים הנערים האלה שוכחי אלוה ונעדרי רגש כבוד באמת, היודעים את חובתם ומכונים למרוד בה – גם אז אין כל צדקה לאחינו שבחו”ל לחיב בשבילם את כל תושבי ירושלם היראים והחרדים לדבר ה‘. אברהם אבינו בעמדו לפני ה’ להתפלל על אנשי סדום שאל כהוגן “כאף תספה צדיק עם רשע! אולי יש חמשים צדיקים אולי יש עשרה, האף תספה ולא תשא למקום בעבור צדיקים אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע” וגו' – והנה אם הקב"ה לא רצה להפוך הערים אשר יושביה רעים וחטאים אם נמצאו בקרבן חמשה צדיקים, נוכל אנחנו יושבי ירושלם לבטוח בה' כי לא יהפוך עיק גדולה של חכמים וסופרים בעבור עשרים רשעים אשר בקרבה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.