כָּל הַלַּיְלָה

אֵשְׁבָה עֵרָה עַל יְצוּעִי

וּבְלִבִּי יִבְעַר:

“הָלַךְ מֶנִּי”.

עָבִים קַלִּים,

כְּסוּפֵי צֵלָע,

יִסְעוּ חֶרֶשׁ עַל חַלּוֹנִי.

גַּם אֶל יָמַי לֹא אֵרֶא,

בּוֹדֵד יִהְיֶה דַרְכִּי.

בֹּקֶר תֶּחֱרַד אִמִּי:

“לָמָּה חָוְרוּ פָנָיִךְ?”

כָּל הַלַּיְלָה עָבִים קַלִּים,

כְּסוּפֵי צֵלָע,

יִסְעוּ חֶרֶשׁ עַל חַלּוֹנִי. –