מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אלוהי, הנערות]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

אֱלֹהַי, הַנְּעָרוֹת הַהוֹלְכוֹת לְעֵת עֶרֶב לָשׂוּחַ

עִם כַּלְבֵיהֶן,

כִּי לֹא חֲנַנְתָּן מִזִּיוְךָ,

וַאֲשֶׁר שׁוֹכְבוֹת מִדֵּי לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבָן

וְלֹא תְנוּמָה לְעֵינֵיהֶן —

מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָהֶן?


הִנֵּה גַם לִבָּן הַתָּמִים

יְקַו כָּל הַיָּמִים לְרֶגַע שֶׁל טוֹבָה —

וְאַתָּה, אֱלֹהַי,

עַל כָּל בָּשָׂר עֵרִיתָ חַסְדֶּךָ —

וְאוֹתָן לָמָּה שָׁכַחְתָּ?


כָּל בְּרוּאֶיךָ יִבְעֲרוּ בְּעוֹלָמְךָ

לְהָבִים קְטַנִּים, בְּהִירִים,

וְהֵנָּה אַךְ עֲשֵׁנוֹת כָּל יְמֵיהֶן.


הֵן יוֹדְעוֹת מְאֹד: רֵעוֹתֵיהֶן יָפוּ מֵהֶן,

הַגְּבָרִים לֹא יֵדְעוּ רַחֵם, —

וְהִנֵּה סְפוּרִים הַיָּמִים

וְלִבָּן מָה רָפֶה,

לָכֵן יֵבְךְּ זֶה הַלֵּב מִדֵּי לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבָן

וְלֹא דֳמִי לוֹ.


אֱלֹהַי, אֱצָל-נָא גַם עֲלֵיהֶן קֶרֶן אַחַת,

וְלוּ קֶרֶן זְעִירָה,

מִשַּׁלְהֶבֶת-זִיוְךָ הַגְּדוֹלָה —

וְתִלְהַבְנָה גַם הֵן,

וְתִיפֶינָה עֵינֵיהֶן

וּפְנֵיהֶן יִצְהָלוּ.


פְּקָד-נָא נְוֵהֶן אַךְ פַּעַם,

עוֹדָן יוֹשְׁבוֹת לְתֻמָּן וּמְחַכּוֹת,

הָבֵא גַם לָהֵנָּה מִנְחָה קְטַנָּה

— הֵן רַב לְךָ רָב! —

וִיהִי לָהֶן חָג.

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
יצירה בהפתעה
רקע

האדם והטבע -- התרבות המזויפת והתרבות המבוקשת

מאת אהרן דוד גורדון (מאמרים ומסות)

טז. התרבות המזויפת והתרבות המבוקשת

אין צורך לבאר, עד כמה בולט פה השקר הגדול שבכל הני מילי מעלייתא, שבני האדם, בין המדברים בשם הדת והמוסר ובין המדברים בשם היופי והגבורה וכדומה, כל כך אוהבים להתגדר בהם, כגון צדק, חסד, או תפארת, גדולה, גבורה וכו'. הרבה צדק וחסד או אולי הרבה יופי, גדולה, גבורה יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כל כוחו!

חסר לו לאדם רק התואר “אדם עליון”! חסר לו רק להגיע למדרגה כזו, כאשר הראתה המלחמה. עוד צעד הגון אחד, עוד התאמצות הגונה אחת של כוח הרצון, – והגבורה העליונה הושגה. כל זה, כאמור, אין צורך לבאר וגם למותר לבאר. אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי?

האם, למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל, על כלב, על צפור, ואפילו על שור או חמור או שה? האם לא ירגיש אז, כי הבריה החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת, כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר – האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו יסוד כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני – אל עצמו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.