הָהּ, סְפִינוֹתַי הַשְּׁחוֹרוֹת,
מַה-נִּרְדַּמְתֶּן חֶרֶשׁ
בְּרַחֲבֵי הַלַּיְלָה
כְּתַרְנְגוֹלוֹת נָמוֹת!
לִנְשִׁימַת מַלָּחֵי אֵין-שֵׁמַע
מִכְּנַף הָעִתִּים אַאֲזִינָה,
כִּי אִתָּם אִוִּיתִי לִנְסֹעַ מְעָט. –
מִשַּׂלְמוֹת קֵיצִים פְּרוּעִים
נָשְׁרוּ זְמִירוֹת נְעָרוֹת
כְּנִצָּה לְבָנָה.
עַל שְׁבִילֵי תֵבֵל עֲרֻמָּה
עוֹד יִדְלֹק כֶּלֶב יְחִידִי
אַחֲרֵי לֹא-מְאוּמָה.
וְשֶׁמֶשׁ בּוֹרַחַת מִכְּפָר אֲשֶׁר חָלַף,
מַה נֶּאֶנְחָה בְחָפְזָהּ
בִּדְלִי מֵי בְאֵרוֹת. –
הַאִם לֹא נִמְתַּח עוֹד פַּעַם,
הוֹי מַלָּחַי הַיְגֵעִים,
מִפְרָשֵׂינוּ הַשְּׁחוֹרִים,
כִּי נָסוּר אֶל הַבֹּקֶר?