מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אביב זהב]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

אָבִיב זָהֹב אֲשֶׁר יִזְרֹם

מֵעַל הֶהָרִים

וּמִזְּקַן-יַעַר חוּם –

אַחֲרָיו אַט נִתְהַלֵּכָה.


אֵיכָה עוֹד נָשִׁיר

אֶל אַרְבַּע רוּחוֹתָיו,

בִּגְאוֹתוֹ עַל פָּנֵינוּ?


כִּי הִנֵּה שַׂקִּים מְלֵאִים דְּמָמָה

אָסַפְנוּ בַדָּרֶךְ –

אוֹתָם עָלֵינוּ לָשֵׂאת.


וְאַט עָלֵינוּ לְהַלֵּךְ,

כְּבָשִׂים שׁוֹתְקִים עִמָּנוּ

וְכָל עַנְוֵי הָעוֹפוֹת.


אָבִיב זָהֹב

תּוֹךְ אַגָּן כָּחֹל זֶה –

לֹא נוּכַל עוֹד הִכֹּף אֶל שְׂפָתוֹ

לִגְמֹעַ מִמֶּנוּ מְעָט.

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
רקע
דוד פוגל

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פוגל

  1. נוכח הים (פרוזה)
  2. בבית המרפא (פרוזה)
  3. [לאט עולים סוסי] (שירה)
  4. [שעטת צבאות] (שירה)
  5. [אני באר] (שירה)

לכל יצירות דוד פוגל בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פוגל

יצירה בהפתעה
רקע

פְּרֵמְיָה

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

פְּרֵמְיָה או לוֹטֶרְיָה – איני יודע בעצמי באיזה שֵׁם עלי לבחר. הדבר, שאני בא לסַפּר כאן, זר ונפלא כל-כך, עד שאין לו דמות, ואין לו דמות הרגיל בין כל המאורעות הרגילים והמצוים. רגילים אנו עכשו לכל מיני פּרֵמיות ולכל מיני לוֹטֶרְיוֹת היותר שונות ויותר משֻׁנות שבעולם. כל מה שהפה יכול לדַבּר והאֹזן לשמוע נכנס בגדר זו. מביצי וכו' ועד קרני ראם, מנדוּניה לבנות בוגרות ועד קרקעות ונחלאות, ששָׁוין תרפ"ט אלפים דינרים. אבל פרמיה זו, שאני בא לסַפּר בה, יחידה היא במינה: אדם חי עשה את עצמו לפּרמיה בעצמו, שאחרים יכולים לזכּוֹת בה…

כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי שנים הַרְבּה, היה פקיד קטן באחד מבתי-הבּנקים הגדולים. הקַסה של-יום היתה מסורה לתוך רשותו. נאמן ונקי-כפּים היה מאין כמוהו, דבר זה מובן מאליו, אלא שמי שראה אותו, הכיר בו מיד, שבשום אֹפן אי-אפשר לצרף אותו למנין של אותם שבעת חכמי אתוּנה הידועים; כשנולד, נשאר המִספּר שבעה ולא היה לשמונה. מין אידיוטיות נעימה ומין לב-טוב יחיד במינו היו מבצבצים מכל רמ"ח אבריו ומכל תנועותיו של אותו האיש הקטן והצהוב. המצח היה קטן ומשֻׁפּע, העינים היו קטנות וגוססות, רשמי-הפנים היו מעידים, שעבודת-המוח כאן אינה גדולה ורבה ביותר, אלא שהמהירות והפזיזות שלכל אברי הגוף הכבד הזה, גוף של דֹב, היו עושות אותו חביב על כל הבא עמו במגע ומשא. ובמגע ומשא היה בא עם כל. לא היה לך איש או אשה בעיר, שלא יָדע אותם או שלא יָדְעו אותו. כשהיה הולך ברחוב, לא זזה ידו כלל ממגבעתו והיה מוכרח לנַפנף אותה בכל רגע ורגע, בכדי לברך בשלום את כל רואה ואת כל נראה בדרך או להשיב ברכה למברכים. אלהים יודע, אֵי מזה היו לו מַכָּרים רבים כל-כך. טבעו של אדם זה היה בכך. מכיון שראה איש, מיד היה סופק לו על-גבי כּתֵפו מתוך חבּה יתרה והיה נעשה לו מיד ברגע הראשון לחָבר בלשון „אתה”. ולא עוד, אלא שדִבּר על הכל, ודבר הרבה הרבה מאד, והכל במהירות והפזיזות ובשאון ובהתלהבות. מובן מאליו, כי עמקות יתרה אסור היה לבקש בדבריו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.