מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[רב הלאנו]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

רַב הֶלְאָנוּ זֶה הָרְחוֹב! נָשׁוּבָה אֶל קִרְבֵּנוּ!

יַעַר הוּא עָבֹת, מְלֵא-שֶׁקֶט, בּוֹ נַעֲמִיקָה שָׁבֶת,

קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הַחַיִּים, קְרוֹבִים יוֹתֵר לַמָּוֶת.

עָלֶה נִדָּף יָנוּעַ בָּנוּ – וְדַיֵּנוּ.


מִבֵּין סִדְקֵי אוֹתָהּ חִנְגָּה אֵימָה כְבֵדָה נִדְחֶקֶת.

כֹּה בָדָד תָּמִיד הָיִינוּ עִם הַהוֹלְלִים פֹּה יָחַד, –

עַתָּה נַעֲזֹב הֶמְיַת-הַשָּׁוְא, הִרְעִיפָה בָּנוּ פָּחַד;

אֱלֵי יְחִידוּת נִפְרשָׁה, כִּי הֶלְאַתְנוּ זוֹ עֵדָה צוֹעֶקֶת.


[נח: המקור האשכנזי]

רַב הֶלְאָנוּ זֶה הָרְחוֹב! נָשׁוּבָה אֶל קִרְבֵּנוּ!

יַעַר עָבֹת הוּא וְשָׁקֵט, בּוֹ נַעֲמִיקָה שָׁבֶת,

קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הַחַיִּים, קְרוֹבִים אֶל הַמָּוֶת.

יָנַע בָּנוּ עָלֶה נִדָּף – וְדַיֵּנוּ.


מֵחֲרַכֵּי חִנְגָּה זוֹ הַזָּרָה תָצִיץ אֵימָה כְבֵדָה.

בָּדָד כֹּה הָיִינוּ תָמִיד עִם הַהוֹלְלִים יָחַד –

עַתָּה נַעֲזֹב הֶמְיַת שָׁוְא, הִרְעִיפָה בָנוּ פָחַד.

אֶל הַיְחִידוּת נִפְרשׁ, כִּי הֶלְאַתְנוּ זוֹ הָעֵדָה.

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
רקע
דוד פוגל

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פוגל

  1. נוכח הים (פרוזה)
  2. בבית המרפא (פרוזה)
  3. [לאט עולים סוסי] (שירה)
  4. [שעטת צבאות] (שירה)
  5. [אני באר] (שירה)

לכל יצירות דוד פוגל בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פוגל

יצירה בהפתעה
רקע

יסכה

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

בכל הטרגדיות של שֶכְּסְפִיר, שיש בהן סכסוך בין אבות ובנים, חוזר ונשנה חזיון אחד: בנים ובנות, שמרדו באבותיהם, שעברו על רצון אבותיהם, אחריתם מרה. אפילו הַמְלֶט, המוסר את נפשו על נקמת דם-אביו, נענש, כי על-כן הוא קם באמו. אפילו ז’וּלְיֶטָה, הטהורה בנשים, בחטאה מתה, כי עברה על רצון הוריה. ואפילו קוֹרְדֵלִיָה, הקדושה בבנות, גם עליה עברה הכוס, כי חכמה מאביה. דומה, שזו היתה מחשבתו של שכספיר: אמנם אי-אפשר לעולם בלי בנים ובנות מורדים. מרידה זו היא אחד מהכרחי ההויה. אבל המסורת, שהאבות קבלוה מאבותיהם והם מוסרים אותה לבניהם, נשמת ההויה היא, וכל הנוגע בה – לא ישלם.

יש בטרגדיות של שכספיר רק מורדת אחת יוצאת מן הכלל – יִסְכָּה, בתו של שילוֹק. מרידה נוראה מרדה באביה – נבדלה ממנו ונוספה על שונאיו מבקשי-נפשו; קצצה את הקשר בסיף והשליכה את המסורת מעליה והלכה אחרי לוֹרֶנְצָה מְאַהֲבָה. ואותה לא דן יוצרה במדת-דינו הקשה. להפך: הוא הזמין לה את האושר אשר בקשה.

אנטישמות היא זו? – הן ולאו. שנאה במובן הגס אין כאן. יחס מיוחד לגורלו של היהודי יש כאן. כל אדם די לו תוכן-נפשו לחיב את מציאותו וקיומו. קיומו של היהודי תלוי בפסק-דינו של ההגיון, לוּ גם יהי של ההגיון העליון. והגיונו העליון של הנוצרי אומר לו: קיומו של היהודי בתור יהודי מיותר הוא, אין לעולם צורך בו; מסורת היהדות לחנם היא משוטטת בעולם כרוח בלי גוף, כנשמה ערטילאית. לפיכך – כל הפוגע במסורת זו כאלו פגע בחלל ריק.

ואין יחס מיוחד זה תמוה, את הכרח הכרחיותו כבר למדנו מפי פינסקר. ואולם אלו, היראים לחשוב מחשבת-עמם עד תוּמה, לובשים חרדות כל שעה, שיחס טבעי ומוכרח זה מתגלה. ומחמת חרדה הם לוחשים את לחשם הידוע, התפל: “אנטישמות… גירא בעיניה”…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.