מִלִּים קַלִּילוֹת וּשְׁקוּפוֹת,
כְּמוֹ בִצְעִיפֵי מֶשִׁי
חַיַּי בָּן צָרָרְתִּי.
וְהִנֵּה כִּי שֵׁנִית אֶפְתָּחֵן –
חַיַּי הַשּׁוֹקְקִים מֵאָז
לֹא אַכִּירָה עוֹד.
הַאֲנִי הוּא,
אֲשֶׁר הֶאֱמִין פַּעַם,
לֹא נִשְׂבַּע לָעַד?
בַּשּׁוּק עֲרוּכִים כְּמִקֶּדֶם
כָּל חֶפְצֵי-יְקָר –
וַאֲנִי לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד
לִקְנוֹת פֹּה מְאוּמָה.
עַתָּה כִּי יָפוּחַ הָעֶרֶב,
גַּבֵּנוּ כָפוּף בְּעַנְוָה.
וְגַם שִׂמְחָה קְטַנָּה
עָלֵינוּ יִקְשֶׁה מִנְּשׂוֹא.