מִשִּׁירֵי בַר-כּוֹכְבָא

אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,

וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה

אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,

אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם

וַיֹּאמַר: נָקָם!

בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת,

זוּ הֲכִינוֹתֶם לְנַפְשֵׁנוּ,

גִּדַּלְתֶּם חַיָּה רָעָה אַחַת,

וַתְּחַיּוּ אוֹתָהּ בְּדָמֵנוּ.

זְמַן רַב בַּסּוּגַר דֹּם נֶאֱנָקָה,

וַחֲרוֹן אֵין אוֹנִים רִתַּח דָּמָהּ,

אַךְ-עַתָּה מֵעָצְמַת כְּאֵב נָהָקָה –

וְאוֹי לָכֶם בְּקוּם הַנְּקָמָה!

אַתֶּם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים,

אַתֶּם בְּסוּסִים וּבְשֶׁנְהַבִּים;

אִתָּנוּ מְתֵי מְעַט נוֹאָשִׁים –

אַךְ בָּנִים הֵמָּה לַמַּכַּבִּים!

צְבָאֵנוּ – קִנְאַת עָם קוֹמֵמָה,

וּבְשִׂנְאַת שְׁאוֹל לַקְּרָב נִהֵגָה,

וּבְרַק חַרְבֵּנוּ לָטְשָׁה חֵמָה,

וַתַּקְדֵּשׁ אֶתְכֶם לְיוֹם הֲרֵגָה.

הַכּוֹס מָלֵאָה! וּזְרֹעֵנוּ

אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: “פֵּרַקְנוּהָ!”

נֶאֶדְרָה שֵׁנִית בַּחֲרוֹנֵנוּ,

אִזְּרַתְנוּ עֹז – וְלַאדֹנָי הַתְּשׁוּעָה!

תרנ“ט, ל”ג בעמר.