עָבִים כֵּהוֹת הִכְבִּידוּ עַל כְּפָרִי
וַאֲנִי תָּעִיתִי אַחֲרֶיךָ.
נִטְפֵי מָטָר שְׁטָפוּנִי
וְלֹא כִבּוּ שַׁלְהַבְתִי.
אֶת שַׂלְמַת מִשְׁיִי
הַתְּכֻלָּה לֹא חָשַׂכְתִּי.
כִּי הָלַךְ לִבִּי לְפָנָי.
– יֶלֶד, יֶלֶד!
אִם לֹא עָבַר נוֹדֵד
תּכֹל-עֵינַיִם עַל פָּנֶיךָ? – –
כְּבָר יַרְעִיד לַיְלָה כָּנָף שְׁחוֹרָה
עַל הַיַּעַר.
מֹרֶךְ חִוֵּר בָּא אֶל גֵּוִי.
אֵיכָה אֵלְכָה בָּדָד
לְבַקֶּשְׁךָ?
וינה, 18.2.1917