מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אני באר]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

אֲנִי בְאֵר,

הֵקֵרָה מֵימֶיהָ וְעָלוּ עַד פִּיהָ.


מֵימַי אֲפֵלִים,

נֶצַח לֹא אוּכַל רְאוֹת אֶל קַרְקָעִי.


כָּל בְּנֵי אָדָם קְרֵבִים וְשׁוֹתִים,

קְרֵבִים וְשׁוֹתִים.


יֵשׁ זוֹרֵק אֶבֶן אֶל תּוֹכִי,

כְּבֵדָה וְרוֹגְשָׁה

תִּצְלֹל בְּמַעֲמַקָּי.


וינה, 20.4.1919

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
רקע
דוד פוגל

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פוגל

  1. נוכח הים (פרוזה)
  2. בבית המרפא (פרוזה)
  3. [לאט עולים סוסי] (שירה)
  4. [שעטת צבאות] (שירה)

לכל יצירות דוד פוגל בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פוגל

יצירה בהפתעה
רקע

סיפורי יום טוב

מאת מרדכי ספקטור / אורי ניסן גנסין (פרוזה)

לכבוד פורים

זוג הנעליים הראשונים

הדבר היה בימי היות נָטקה בן שתים-עשרה ולֵיבּקה רעו – בן שלוש-עשרה שנה.

נטקה וליבקה היו חברים הגונים – חברים כדבעי: כל היום לא נפרדו איש מעל רעהו, יחדיו היו הולכים החדרה ויחדיו היו שבים משָמָה; יחדיו – הקְלוֹיזָה ויחדיו – בחזירתם מן הקלויז, הם היו מתפללים מ“סידור” אחד, אף על פי שלכל אחד מהם היה “סידור” מיוחד; בצַוותא חדא היתה להם התפילה כאילו יותר נעימה…

ואהבתם של שני החברים האלה היתה מוּדעת לכל בני העיר – גם משמֶריל השואב לא נעלמה. שמריל זה היה מספיק מים ל“בעלי בתיו” במשך כל היום. בערב, היה מביא את משכורתו הביתה ואחר כך היה בא אל הקלויז, יושב את הכיריים, מנגב את בגדיו הרטובים, מחמם את כתפיו העיפות ולפעמים גם מביט ב“משניות” שהיה לפניו על ה“עמוד” הצולע.

ה“עמוד” הזה ירד מ“גבוה”, מן הכותל המזרחי: אולם השואב הזקן עוד מצא בו חפץ רב; יש, אשר היה לו ל“עמוד” פשוט, יש – אשר היה לכר, להניחו למראשותיו, ויש גם אשר היה בידו למטה-זעם לחלק בו חבלים לה“חברה הלבנה” שלא היתה נותנת אותו לעיין ב“משניות”.

*

ביום הפורים בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אך היכון היכונו ליבקה ונטקה ללכת מהקלויז הביתה שמעו פתאום את קול שמריל הזקוף היושב אל התנור, מדבר אליהם לגשת אליו. החברים התפלאו מאוד על הדבר הזה: הלא בכל ימות השנה אין לשמריל הזקן כל עסק עמהם; אדרבא, הוא יכנם תמיד “החברה הלבנה”, ועתה – לפתע פתאום…

בכל זאת ניגשו אליו.

שמריל החל לסלסל את לחייהם. רגעים אחדים החריש ויבט עליהם בידידות. הילדים הכירו על פניו השוממים מעט בושה…

פתאום החל לדבר בקול רועד כמעט:

– ילדים, ילדי… שאלה אחת יש לי מכם… הלא ידוע תדעו, כי פורים היום… כן, ובקרוה גם יהיה פסח, ולנכדתי אין אף זוג-נעליים לימי החג… יחפה… זה לה שלושה ירחים לְשִׁבְתָה בית… אין במה לקנות… עוד גם ספק גדול אצלי אם תהיה היום “סעודה” בביתי… כל תקוותי היה יום הפורים… אני הייתי הולך בעצמי לו יכולתי… אולם השמים עֵדי… לוּ יכולתי לא הייתי לשואב…

הילדים נכלמו מדברי שמריל וימהרו לנוס החוצה. אולם תיכף נעצרה מרוצתם.

– למה ברחת נטקה’לי?

– למה ברחת אתה?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.