מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[ארנבת נבהלה]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

אַרְנֶבֶת נִבְהָלָה

תִּקְפֹּץ לָעֲרָבִים

בַּקָּמָה הָרְחָבָה,

לִמְקוֹמוֹת יֵרָאוּ אָזְנֶיהָ

וְנַעְלָמוֹת.


לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ

מְנַתְּרָה צְפַרְדֵּעַ וְעוֹבְרָה

בָּאָבָק הָאָפוּר

וְאוֹבְדָה בָעֵשֶׂב.


לְצִדֵּי הַיַּעַר הַשָׁחוֹר

עָפוֹת לָאֲלָפִים תּוֹלְעֵי-הַזֹּהַר

כִּנְקֻדּוֹת בְּהִירוֹת.


מַה תִּקְרַב אָז נַפְשִׁי מְאֹד

אֶל עַצְמָהּ וְאֶל הַכֹּל.


וינה, 16.10.1920

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
יצירה בהפתעה
רקע

מחשבות ומעשים VIII

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

מרגיש אני, כי אהיה קל מסובים, אם לא אדבר הפעם על דבר סובים. בודאי, הדבר הזה מעט מוזר לכם, חביבי הקוראים: מה ענין סובים לספרות ישראל? – והאמת אגיד לכם, כי גם אנכי חשבתי כן מתחלה ומאד נפלאתי עת ראיתי ב“המליץ” (נו' 257) שם סובים נקרא על מאמר ראשי. אבל כרגע שבתי ונחמתי ואמרתי: גם זו לטובה! אם עד עתה היו מפרנסים את “הבהמה הכשרה” שלנו, את קהל-קוראינו, בקש ובגבבא, מעתה לכל הפחות יתנו לה סובים. ואיך שיהיה, הנה סובים, ואפילו ספרותיים, טובים ומכלכלים יותר מקש וגבבא.

ומלבד זאת, לא אכחד ממך, חביבי, כי אנכי לא אוכל להזכיר את השם סובים בקרירות-הלב. כי זכרונות ימי עלומי אחוזים וקשורים בו. בימי ילדותי, ואני בבית אבי, באחת הערים הקטנות אשר בליטא. ואבי ז"ל היה איש חסיד, למדן מופלג, “גונן בחשובה אשה ובבנים חמשה”. ולרש אין כל, זולת בית קטן וצר ופרה חולבת. כל היום הגה בתורה ולמד בשקידה עצומה, אבל התורה לא כלכלה אותו. על ישראל היתה תורתו ועל פרתו פרנסתו. הפרה היתה העמוד התיכון אשר עליו נשענו כל חיי ביתנו. מחלבה היינו מתפרנסים כלנו. את החלב, כמובן, מכרו לאחרים, אבל הותירו נטף או שנים בכדי ללבן את “קדירת הגרש” בעד בני-הבית, ומבלעדי אגיד הלא תבינו, כי האדם והבהמה לא התענגו ביותר, וכמה שחבבו את הבהמה ההיא, לא פנקו אותה באכילה גסה. וסובים – מאן דבר שמם! סובים היו מעין “pium desiderium” בביתנו. “לו יכלנו לתת סובים לפרתנו, היתה אמי אומרת באנחה, כי אז היו הילדים כולם שבעים בלחם”. “לו יכלנו לתת סובים לפרתנו, היתה אחותי הבכירה אומרת באנחה, כי אז קניתי לי מטפחת”… בקיצור, הצלחת הבית היתה תלויה בסובים. ואנחנו, הילדים הקטנים, היינו ממללים אחרי הגדולים: סובים, סובים. וכאשר גדלתי מעט והתחלתי לחשוב מחשבות על בית-אבי, הייתי אומר בלבי תמיד: כאשר אהיה לאיש ואתחיל להרויח, ראשית דבר אשתדל להשיג סובים בעד פרתנו. וימים ושנים חלפו ועברו, התחלתי להרויח, באתי בין אנשים; הפרה שפרנסה את ביתנו – כבר בלו המנעלים שנתפרו מעורה, וכל ימי חייה לא ראתה בטובה ולא זכתה לסובים. אבל סובים סוף-סוף נתגלגלו על ידי… לספרותנו!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.