לְצִדֵּי הַחֲצֵרוֹת
יֵשְׁבוּ כָל הַחֲתוּלִים
וְיֵילִילוּ חֲרִישִׁית כִּי רָעֵבוּ,
וְלִבָּם לֹא יֶחֱרַד וְיִשְׂמַח
לִקְרַאת הָאֶחָד
הָעוֹשֶׂה בִּלְהָטָיו עַל הַגָּג.
הַבָּתִּים פְּתוּחִים מֵאָז,
הַנֵּרוֹת כָּבוּ
וְכָלְתָה הַסְּעֻדָּה —
וְאָנוּ נֶעֱלָמְנוּ.
כִּי עוֹד לֹא יָנוּחַ
לִבֵּנוּ הַנִּסְעָר
בְּבָתֵּי הַחֶמְדָּה.
אוּלָם הַמְּנוּחָה —
חִוְרָה כְעָנָן בְּשֶׁקֶט הַבְּרֵכָה
אֲחוֹרֵי הַסּוּפָה הֵן חוֹכָה.
וינה, 1.7.1922