מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מסע הילדים אל הארץ המובטחת

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: עם עובד; 1984

סוגה:

שפת מקור: עברית

במשך כשלוש שנים, מסוף 1945 עד 1948, התקיים בסלבינו – כפר קטן בהרי האלפים, צפונית מזרחית למילאנו – מעון לילדים בניהולם ובהדרכתם של כמה חיילים מן היחידות העבריות בצבא הבריטי, שחנו אז בצפון איטליה.

כ־ 800 ילדים עברו את המעון הזה, ושהו בו פרקי־זמן שונים, בדרכם לארץ־ישראל.

ילדים אלה, מגיל חמש ושש ועד שש־עשרה ושבע־עשרה – נתלקטו אל הבית בסלבינו מכל רחבי אירופה ההרוסה; ממחנות ההשמדה, מיערות ומכפרים שבהם התחבאו, ממנזרים, מנדודים בערבות סיביר.

“הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.


כמה דברי הקדמה

כל אחת מפרשות־החיים של כשמונה־מאות “ילדי סלבינו”, ראוּיָה לספר בפני עצמו. “הייתי בת אלף שנים” – אמרה אחת הילדות, שהיתה בת שתים־עשרה בבואה לסלבינו – ו“אלף שנים” אי־אפשר למצות בשורות ספורות. כל אחת מפרשות אלה מכילה פליאוֹת אין־ספור, שמוקדיהן: סוד כוח ההישׂרדות של ילדים בני שמונה, עשר, חמש־עשרה, בעולם ללא־רחמים שבו הם נאבקו עם המוות יום־יום, במשך חמש או שש שנים; וסוד כוח השיבה המהירה לחיים “נורמליים”, שיש בהם שיר וצחוק, אמון באדם, אהבת היפה, רצון ללמוד ולעבוד, נכונות לשוב ולהילחם.

באותן שנים שילדים אלה התהלכו מזי־רעב ובעותי־פחדים בגיטאות, או ברחו מכפר לכפר כחיות נרדפות, או צעדו ימים ולילות בגשם ובשלג, ב" צעדות המוות" ממחנה למחנה – בני גילם בארץ־ישראל חיו חיים שלוים יחסית. את זוועות המלחמה לא ידעו, ונהנו מאוירת החופש ששררה בישוב העברי בן חצי מיליון הנפש, ומן הפעילות, המעשית והתרבותית, הענפה, שהתנהלה בו.

אף־על־פי־כן, בתודעתם של בני הארץ נטבע – דרך נאומים, מאמרים, יצירות־ספרות, המערכת החינוכית בבתי־הספר ובתנועות־הנוער – כי ה“גבורה” וזקיפות־הקומה היו כאן, ואילו שם היו נמיכות־הרוח, ההשפלה העצמית, הכניעה, ה“הליכה כצאן לטבח”, כל אלו התכונות הראויות לבוז, או לרחמים.

עיווּת המושגים הזה – שיש בו עוול גדול – צריך שיתוקן שוב ושוב על־ידי סיפור העובדות כהויָתן.

ככל שנכנסתי בעבי החומר שנצבר במחברותי מפגישותי עם “ילדים” אלה, שהיום הם אבות לבנים גדולים, איש־איש נטוע במשפחתו ובמקום –עבודתו – ראיתי שיש בו הרבה יותר מסיפור “הפואֶמה הפדגוגית” המופלאה שהתרחשה באותו מעון חינוכי במרומי האלפּים האיטלקיים, ליד הכפר סלבינו; מעון שנוּהל על־ידי חיילים עברים, ושחולל את התמורה הגדולה בנפשות אלה שעברו דרכו במהלך שלוש השנים, מסוף 1945 עד סוף 1948. הסיפור לבש לעיני מימד כעין “מיתולוגי” – של מסע ארוך, נפשי וגיאוגרפי כאחד. מסע שראשיתו ביציאה משערי התופת וסופו בשיבה לחיים; שראשיתו אי־שם באירופה החשוכה, המשכו בנדודים בין גבולות, בציפיה ממושכה לספינות על החוף, בהפלגה על מים סוערים, בחניה בין גדרות קפריסין – וסופו בארץ המובטחת. מסע שהבית בסלבינו היה רק אחת התחנות בו – אם גם התחנה שבה התרחש המפנה המכריע.

ואולי – אמרתי בלבי, בחושבי על ההיבט ההיסטורי של פרשה זו, תולדות העם היהודי – זהו פרק נוסף – לאחר קפיצת־דרך של כמה אלפי שנים – באפופיאה המסופרת ב“שמות” וב“מדבר”: יציאה מבית־העבדים, והמסע הארוך במדבר בדרך אל החירות. שלא שכאן – הן בית־העבדים והן המדבר – נוראים הרבה מן הראשונים.

“אפופיאה” היא מושג ספרותי. אולי בעוד חמישים, מאה שנה – כשייוָצר ריחוק מספיק מן המאורעות, שעדיין רוטטים הם, מקועקעים בבשר אנשים חיים – תיכתב גם היא. בספר הזה השתדלתי להימנע מכל ”ספרותיות", מכל התערבות – רגשית, או פרשנית, או מרוממת – ברישום הקורות. הנחתי לדברים “לדבר בעד עצמם”, כפרק כרונולוגי, שבמהלך שנים אחדות בלבד, חברו בו יחד שואה ותקומה. אם יש בו “לקח” כלשהו – הריהו צפוּן בו־עצמו.

תודתי נתונה לעשרות מיוצאי סלבינו שהקדישו שעות רבות מזמנם לגולל לפני – רובם בפעם הראשונה בחייהם, מתוך כאב של פתיחת פצעים שלא נגלדו – את שעבר עליהם; למדריכיהם ולעובדי הבית מאז, ובראשם משה זעירי; ולפרופ' אנה־מאריה טוריאני־גוריני, שהיתה בין יוזמי כתיבת הספר הזה, ושבזכות עמלה ושקידתה נתאפשרה הוצאתו לאור.

א. מ.

פרק ראשון: הפגישה

א

ה־ 25 באפריל 1945 היה יום של שבתון כללי במילאנו. החשמליות שבתו על המסילות, החנויות ובתי־המסחר נעלו את שעריהם. המונים מילאו את רחובות העיר, שיותר ממחצית בתיה נהרסו ונשרפו מהפצצות חילות־האויר של בעלות הברית. בויָה דאנטה הרחב, מוליך ממצודת־העיר העתיקה, ה“קאסטלו”, אל כיכר הדואומו – צעדו מאות פרטיזנים, שיצאו מן המחתרת, נושאים כלי־נשק ישנים, ענודים במטפחות אדומות, ירוקות, כחולות – קומוניסטים, סוציאליסטים, קתולים – מניפים דגלים אדומים ודגלי איטליה, ועל המדרכות הריעו להם תושבי העיר, שנשמו, זה היום הראשון, את אויר החופש. שירים פטריוטיים ומהפכניים, שיותר מעשרים שנה העזו אנשים לשיר אותם רק בלחש, במרתפים, הידהדו ברחובות.

היה זה יום שביתת־הנשק בין הפרטיזנים – שהיו מאוחדים תחת “הועד לשחרור איטליה” – ובין גדודי־המשמר של הצבא הגרמני, שהסתגרו עתה בקסרקטינים שבפרברי העיר. לאחר שבועות רבים של קרבות־רחוב, פעולות־חבלה וטרור, הוצאות־להורג, וכשלגרמנים כבר היה ברור שהם מובסים בכל חזיתות אירופה – השיג הקרדינל של מילאנו הפסקת־אש בין המחנות, כדי למנוע קרבנות נוספים. לאחר משא־ומתן ממושך, הסכימו הפרטיזנים שהגרמנים – שביקשו להציל לפחות את “כבודם” – ימסרו את נשקם לא להם, אלא למפקד צבא בעלות־הברית, כשזה ייכנס לעיר.

צבא בעלות־הברית טרם הגיע למילאנו. הוא התקדם בשני טורים ממרכז המדינה לצפונה, כשהוא עורך קרבות־מאסף עם צבא מותש ומתפורר. בטור המזרחי – נעה הארמִיָה השמינית, בפיקוד בריטי, מרימיני לעבר ונציה וטריֵסט; בטור המערבי – נעה הארמיה החמישית, בפיקוד אמריקני, מבולוניה לעבר מילאנו, לאורך “ויה אמיליה”, עבור דרך מדונה, פרמה, פאצ’נצ’ה, אל עמק הפו ולומברדיה.

עברו יותר משנה וחצי מאז נחת צבא בעלות־הברית בקלבריה, שבדרומו של המגף, ועשרה חודשים מאז כבש את רומא. בכל התקופה הזאת היתה מילאנו בירת הרפובליקה הפאשיסטית; רפובליקת־חסות, שהתקיימה מכוח נוכחותו של הצבא הגרמני, ששלט בה למעשה. הוא שהחזיר את מוסוליני על כנו כ“דוצ’ה” שלה, לאחר ששיחררו משבי הפרטיזנים. בכל התקופה הזאת הפעילו הגרמנים, בסיוען הפעיל של הממשלה הפאשיסטית ומשטרתה – את הגזירות הנהוגות בשטחי־הכיבוש באירופה כולה. אלפים מיהודי מילאנו והערים האחרות שולחו למחנות־הריכוז באושויץ ובדכאו; אלפים הצליחו להימלט – בעזרת האוכלוסיה המקומית – אל הכפרים. ילדים למאות מצאו מקלט במנזרים.

ה־25 באפריל 1945, היה יום שבתון וחג במילאנו. רבעים שלמים היו הרוסים, עוני ומחסור שררו בעיר, פושטי־יד, נכים, ולבושי־סחבות התהלכו ברחובות, ועל כותלי הבתים החרבים עוד התנוססו סיסמאות פאשיסטיות ותמונות־ענק של הדוצ’ה – אך רוח האביב כבר נשבה בכול. שלושה ימים לאחר זאת, נתפסו מוסוליני ואהובתו, קלָרה פאטאצ’י, על־ידי הפרטיזנים, ליד האגם קומו, בנסותם לברוח לשוייץ, ולאחר משפט־שדה קצר, הוצאו להורג בו־במקום. למחרת, ה־29 באפריל, יום אחד לפני התאבדותו של היטלר במוצב־המפקדה שלו בברלין – הובאו גויותיהם למילאנו ונתלו ברגליהם בכיכר לורטו שבצפון־מזרח העיר, סמוך לתחנת־הרכבת המרכזית, אותה כיכר שבה, ב־10 באוגוסט 1944, הוצאו להורג על־ידי הפאשיסטים, חמישה־עשר מאנשי המחתרת. שלוש יממות היו השניִם תלויים שם, והמונים נאספו בכיכר, כל שעות היום והלילה, לחזות במפלת הרודן. עשרים ושתיִם שנות דיכוי, שחיתות, והרס ערכי התרבות – באו אל קצן.

ב

עם הארמיָה החמישית שהתקדמה צפונה, לעבר עמק הפו – ושכללה יחידות של חיילים סקוטים, הודים, סיקים, בנגָלים, דרום אפריקאים, צרפתים־חופשים, פולנים – היתה גם פלוגה מס. 745 של, חיל־ההנדסה המלכותי הבריטי, שביִשוב העברי בארץ היתה ידועה יותר בכינויָה “פלוגת סולל־בונה”.

פלוגה זו, שמנתה קרוב לשלוש־מאות איש, ושהוחל בגיוסה בספטמבר 1942 – היתה מורכבת בעיקרה ממהנדסים, חשמלאים, בנאים, טפסנים, ובעלי־מלאכה ממקצועות שונים; אך נסתפחו אליה גם אנשי־ציבור נודעים, פעילי ה“הגנה” ומפלגות פוליטיות, מורים, סופרים ואמנים, שהתנדבו למלחמה באויב הנאצי. כמו הבריגָדה העברית, כמו יחידות עבריות אחרות בצבא הבריטי – ראתה גם היא את יעודה לא רק בלחימה בשדות־הקרב, אלא גם ביצירת מגע עם קהילות יהודיות בכל מקום שאליו תגיע, בסיוע חומרי ומוסרי להן, ובהבאת דבר היִשוב העברי הארצישראלי אליהן.

כבר בחנותה במצרים, תחילה לאימונים ואחר כך להקמת עמדות־תותחים בפורט־סעיד, ולבניית נמל צבאי בקד־אל־מרכב שבמפרץ סואץ – שלחה הפלוגה כמה מחבריה לפעולה בקהילות קאהיר ואלכסנדריה, במועדונים ובבתי־הספר היהודיים. בפברואר 1943, הגיעה לפורט־סעיד אוניָה מקאראצ’י שבהודו, ובה יותר משבע־מאות ילדים יהודים, שהיו בדרכם לארץ־ישראל. היו אלה “ילדי טהרן” – ילדי פליטים מפולין, שנאספו מבתי־יתומים ובתי־מחסה בברית־המועצות, ושבתוקף הסכם בין הממשלה הסוביֵטית והממשלה הפולנית הגולה – הותר להם לצאת את גבולות המדינה. חיילי הפלוגה קיבלו את פניהם ברדתם לחוף, סעדו אותם, השפיעו עליהם מתנות, וליווּם אל הרכבת שהסיעה אותם מקנטרה ארצה.

כשנעה החזית אל המדבר המערבי, במלחמה רבת־התהפוכות שהתחוללה נגד צבא הגנרל רומל – והפלוגה עסקה בהקמת מחנות־צבא,שדות־תעופה, גשרים וקוי־מים – מצאו אנשיה את דרכם אל הקהילות היהודיות בלוב, ושיקמו את בתי־הספר ומועדוני־הנוער בטריפולי, בנגאזי וערים אחרות.

במארס 1944 נחתה הפלוגה באיטליה והחלה בהקמת מחנות־צבא בסביבות נאפולי. בעיר נוסד מועדון לחיילים היהודים מצבאות בעלות־הברית, שחנו בדרום המדינה, שמספרם הגיע לאלפים, וחיילי היחידות הארצישראליות היוו בו את הרוח החיה. בו בזמן ניהלו פעילות ענפה בקרב אלפי הפליטים היהודים שנקבצו לנאפולי מצפון איטליה, מצרפת ומיוגוסלביה, ושרוכזו במחנות־מעבר.

כל אותה תקופה בה עשתה הפלוגה עם חיל־החלוץ הבריטי, במצרים, במדבר המערבי, באיטליה – קיימה קשר רצוף עם הארץ, עם מוסדות הישוב וה“הגנה”. קבוצה מצומצמת בתוכה, שכונתה בשם החשאי, ההיתולי־למחצה, “למה למה” – עסקה בהעברת מידע, עודפי נשק וציוד, ל“הגנה”, ובהתכוננות לארגון עליָה, לגָלית ו“בלתי־לגלית”, לקראת הפגישה הצפויָה עם שארית־הפליטה באירופה. לאחר הנחיתה באיטליה, הוקם – בניהולם של שליחים מן הארץ, חיילים מן הבריגָדה ומ“פלוגת סולל־בונה” – “המרכז לגולה”, שתפקידו היה ארגונם והכשרתם של הפליטים לעליָה ארצה.

באפריל 1945, עם פתיחת המִתקפה לכיבוש עמדותיו האחרונות של הצבא הגרמני הנסוג – נעה הפלוגה צפונה, בחלוץ הארמיָה החמישית, כשהיא מתקנת גשרים הרוסים, מקימה גשרי־ביילי, סוללת כבישים, בונה מִתקנים ובסיסים, ומפלסת את הדרך לצבא המתקדם.

בראשית מאי הגיעה הפלוגה למילאנו – היחידה הבריטית הראשונה שנכנסה לעיר.

העיר כבר היתה משוחררת. ארגוני הפרטיזנים, המאוחדים תחת “הועד לשחרור איטליה”, שלטו בה. הפלוגה התמקמה בקסרקטין שבפרבר דרומי של העיר.

לכאורה – נסתיים תפקידה. למעשה – נפתח פרק חדש בשורת פעליה.

ג

ב־7 במאי 1945, מסר מפקד הוַרמאכט, הגנרל דיניץ, את כתב־הכניעה למפקד צבאות בעלות־הברית בריימס שבצרפת. כך הגיעה לסיומה המלחמה באירופה, שנמשכה כחמש וחצי שנים, ובא הקץ על אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות האנושות, התקופה החשוכה ביותר בתולדות העם היהודי.

כבר בימים הראשונים של מאי – ועוד לפני הכניעה המוחלטת – נכנסו טנקים וכלי רכב אמריקניים ובריטים בשערי מחנות־ההשמדה ומחנות־העבודה בגרמניה ובאוסטריה,ושיחררו את הכלואים בהם, שנותרו לפליטה. ביניהם היו גם מאות ילדים – צללי־אדם, עור־ועצמות, על סף גויעה מרעב וממחלות, רובם יתומים מאבות ואמהות – שניצלו בדרך נס, או מכוח כושר־הישרדות מופלא, פיסי ונפשי, בגלגולי עבודת־הפרך ו“מצעדי המוות”, או בתחבולות ובעורמה, או בזכות חסדיהם של יחידים שלא כבה בהם הניצוץ האנושי. חיילי צבאו־הברית העבירו אותם לבתי־חולים ולמחנות ששימשו קודם את הצבא הגרמני, הסמוכים לערים, לטיפולם של ארגוני העזרה לפליטים, האונר"א והג’וינט.

זמן מועט לאחר זאת הגיעו למחנות אלה חיילי הבריגדה העברית, וראשית מעשיהם היתה לקבץ את הילדים ולהעבירם דרומה סמוך יותר לחופי הים התיכון, אל הנתיב שיובילם,בסופה של הדרך, אל חופי ארץ־ישראל. הם הסיעו אותם בגלוי ובחשאי, בדרכים ישירות ובדרכים עקלקלות, לאיטליה, אל מחנות־המעבר לפליטים שהוקמו בקרבת בסיסיהן של היחידות העבריות, בסביבות מילאנו, ורונה, מודנה, בולוניה.

בו בזמן חצו את הגבול לאיטליה מאות פליטים – בהם גם ילדים – בכוח עצמם, ברכבות, במשאיות, ברגל. הכרך הגדול הראשון בדרכם, שאליו נתקבצו – היה מילאנו.

הכתובת במילאנו, זו שעברה מפה לפה, היתה אחת: ויה אוניונה 5.

הבית ברחוב אוניונה 5 – מהלך דקות מספר מכיכר הדואמו הגדולה – שימש כקסרקטין למילציות הפאשיסטיות, ועתה, לאחר השחרור – נמסר לארגונים היהודיים. בית רחב־מידות, שארבעת אגפיו סוגרים על חצר פנימית. עוד בטרם התארגנה־מחדש הקהילה המקומית – התמקמו בחדריו ארגוני־העזרה היהודיים, ו“המרכז לגולה”, שעבר לצפון המדינה, וקבעו בו את משרדיהם. בקומות העליונות – היו אולמות־שינה, אולמות־אוכל, חדרים העשויים לשמש שירותים שונים.

עם גבור זרם הפליטים לעיר – המה הבית מאדם יומם ולילה. כאן – ידעו הפליטים אפשר למצוא מקלט־לילה, ארוחות חינם, טיפול רפואי; כאן המקום להשיג קצבות־מזון, בגדים, כסף־כיס; מידע על קרובי משפחה שנותרו לפליטה באירופה, או החיים באמריקה או בארץ־ישראל; כאן סיכוי לפגוש חברים לצרה ממחנה־עבודה, או מודעים מעיר־מוצא אחת.

גם מסביב לבית, בחצרו הפנימית ובסמטאות הסמוכות – היתה תכונה בלתי פוסקת: חבורות־חבורות של פליטים התגודדו יחד, קולטות שמועות מפיצות שמועות, עוסקות במיקח־וממכר. בתחנה האזורית לחלוקת מזון לפליטים – מחלקים קופסות בוליביף, מקרוני, נקניקים, שוקולד, סיגריות, במנות קצובות, ואת אלה אפשר למכור לאיטלקים ­– שעה שמחסור חמור שורר בעיר – במחירים מופקעים. מספסרים ב“ואלוטה” – ב“נאפוליאונים”,ב“חזירים”, ב“ביבולה”, במטבעות־זהב שנרכשו בדרך הנדודים מארץ לארץ. מחליפים סיגריות בשעונים, בגדים משומשים במצלמות.

חיילי היחידות העבריות החונות בעיר ובסביבתה היו מתערבים בין הפליטים, מנסים לדבר על לבם לצאת למחנות־המעבר, או להצטרף לחווֹת־ההכשרה שהוחל בהקמתן – מהםתיפרש הדרך אל החופים, אל אוניות שתפלגנה לארץ־ישראל. אך שידולים אלה נתקלו על־הרוב באי־אמון, בחשד, גם בלעג: ממשלת המנדט הקציבה לסוכנות היהודית רק עשרת־אלפים רשיונות עליָה לשנה, ואלה אמורים להתחלק בין מאות אלפי פליטים באירופה כולה, על־פי מפתח מפלגתי כלשהו. מה הסיכוי לזכות בסרטיפיקט? הסיכוי הסביר לעליָה ארצה הוא – להפליג בספינות רעועות בדרך לא־חוקית. משמע – ברוב המקרים – להיתפס ולהישלח שוב למחנות־הסגר. האם לא די היה בדרך היִסורים עד כה?

במשרדי “המרכז לגולה” פעלו שליחים מן הארץ – עדה סירני, יהודה ארזי, אריה אורון, יששכר חיימוביץ', ד"ר ליאון ברנשטיין, אליעזר לידובסקי; ולצדם, מאנשי “פלוגת סולל־בונה” – ברוך דובדבני, לובה אליאב, מאיר בר־רב־האי, מרדכי סורקיס, טדי בארי, ועוד. ידיהם היו מלאות עבודה: ניהול הסברה בקרב הפליטים, הקמת חווֹת־הכשרה, יצירת קשרים עם צבא־הכיבוש ועם השלטונות המקומיים, רכישת ספינות, ציוד ואספקה, הכנת נקודות־מוצא חשאיות על החופים, הנפקת מסמכים, אִרגונה והכוונתה של “הבריחה” ממרכז אירופה לדרומה.

ובה־בשעה – באותו בניָן, בויה אוניונה 5 – החל שיקומם של מוסדות הקהילה המקומית. אחד ממנהיגיה לשעבר, איש נמרץ ורב־פעלים, רפאלה קנטוני, חזר זה עתה ממקום גלותו בשוייץ, ועמו באה עוזרתו, צעירה בת עשרים ושתים, מתילדה קאסין. בראש מעייניו היה עתה הענין שראהו חשוב מכול, דחוף מכול: הוצאת הילדים שהוסתרו במנזרים והחזרתם לחיק היהדות.

ד

רפאלה קנטוניהיה מנהיג בעל מזיגת תכונות שרק יהדות איטליה היתה עשויָה להצמיח כמותו: פטריוט איטלקי – וציוני נלהב, סוציאליסט – ומאמין באלוהים השומר מסורת, מהפכן – וחבר מסדר “הבונים החופשיים”, בעל קשרים הדוקים עם המחתרת האנטי־פאשיסטית מחד – ועם בישופים וקרדינלים מאידך.

במלחמת־העולם הראשונה שירת קנטוני בצבא האיטלקי, נשבה, וברח מן השבי באוסטריה. ב־1920, כשהמשורר האיטלקי גבריאלה ד’אנונציו כבש את העיר פיומה והקים בהאת ה“רפובליקה” שלו, כיהן בה קנטוני כ“שר הכספים” כמה ימים, עד שעמד על טיבו של “המנהיג” ההרפתקן – והתפטר.

משטרו של מוסוליני היה בדיחה טרגית בעיניו: בגידה במסורת ההומניסטית של תנועת השחרור האיטלקית, התקלסות בערכי התרבות והדת, השתלטותה של שחצנות נבערת. ללאמורא הטיף נגד הפאשיזם, וב־1926 הואשם בהתנקשות בחיי הד’וצה. כששוחרר מן הכלא, לאחר ששה חודשים, החליט להתמסר לעניָנים יהודיים בלבד. עד מהרה הכירה הקהילה היהודית במילאנו בסגולותיו כמנהיג ובחרה בו לעמוד בראשה. כנציג הג’וינט שם, הקדיש את מיטב זמנו ומִרצו לטיפול בפליטים שהגיעו מצרפת ומגרמניה, וככל שהִרבה לעסוק בכך כן התחזקה בו האמונה בציונות.

רפאלה קנטוני, שהיה רווק, שנמנע מלשאת אשה כדי שיוכל להתמסר כולו לפעולה הציבורית,נדד מעיר לעיר, סבב על הכפרים והמנזרים, כדי למצוא מקלט לפליטים. האוכלוסיָה המקומית היתה אנטי־פאשיסטית ברובה, שנאה ויראה את הגרמנים שהחלו משתלטים על המדינה, והיא עזרה לו בכך. בזכות קשריו עם אנשי־פקידות מקומיים – מצא וילות עזובות ובתי־משק לשכן בהם פליטים; בזכות קשריו עם הכנסיָה ­– מצא מנזרים שהחביאו בתוכם ילדים יהודים. ללא מנוח, ללא לאות, היה נוסע ממקום למקום – עושה ימים ולילות ברכבות – כדי להיפגש עם קבוצות של פליטים, לאסוף כספים מ“מקורות נעלמים”, שאיש לא ידע איך הגיע אליהם, לשלם למנזרים דמי־אחזקה, לשחד פקידים, לקנות מזון ובגדים לחסרי־בית.

ממילאנו עבר לפירנצה, ושכר דירה מול פאלאציו ווקיו. בפירנצה היתה עוד ליהודים חירות מסויֵמת ופעילות ציונית לא היתה מחוץ לגדר החוק. ב־1942 סידר מקלט לקבוצה גדולה, בת שמונים נערים ונערות, רובם פליטים מגרמניה, שהגיעה מיוגוסלבי וקיותה לעלות מאיטליה לארץ־ישראל – ב“וילה אֶמה” שעל־יד הכפר נוננטולה, סמוך למודנה. לשם היה נוסע לעתים קרובות, דואג לצורכי הילדים, מרצה לפניהם, מתוַכח עם המדריכים על השקפות ציוניות, סוציאליסטיות ודתיות, מחפש דרכים להבריחם לשוייץ, משם יוכלו לעלות ארצה. בה־בשעה אירגן בפירנצה חוג של נוער ציוני, כשלושים במספר, שהיה מטיף בו את השקפותיו, מלמדו פרקים במשנות הס, א. ד. גורדון, מרטין בובר.

במחצית השניה של 1943, משגברה השתלטותו של הצבא הגרמני על צפון המדינה, נתהדקה הטבעת סביב היהודים גם בפירנצה. מצודים נערכו, ויהודים שולחו ברכבות צפונה, לדכאו, לאושויץ. ב־29 בנובמבר של אותה שנה, כשיצא קנטוני מביתו כדי להיפגש עם הקרדינל של פירנצה, בנסיון לשחרר ממעצרו את רבה של הקהילה, נתן קאסוטו, שהיה צפוי לגירוש – נתפס ברחוב על־ידי אנשי אס. אס. – כתוצאה ממלשינות של צעיר איטלקי שנשתל כסוכן ב“דלאסם”, ארגון העזרה לפליטים – נאסר והוטל לרכבת שהסיעה יהודים לאושויץ.

ליד פדובה, עיר הולדתו, קפץ קנטוני מן הרכבת, הסתתר, ולאחר נדודים הצליח להגיע לשוייץ.

גם בשוייץ לא פסק מפעילותו, וקיבל עליו ניהול של בית־ילדים ב“הוטל באומן” ליד לוצרן.

מתילדה קאסין, ילידת פירנצה, בתו של משפטן יהודי – היתה פעילה בקהילה המקומית ובעלת הכרה ציונית מנעוריה. ב־1940 התארסה למדריך הנוער הציוני בעיר, מכס ורדי. ערב כניסתה של איטליה למלחמה, יצא ורדי ללווֹת קבוצה של עליית־הנוער לארץ ישראל, אך לחזור לאיטליה כבר לא יכול. כך הפרידה המלחמה ביניהם. כשבא קנטוני לפירנצה, הצטרפה לחוג הציוני שלו ונהייתה יד ימינו בפעולותיו הגלויות והחשאיות. באותה התלהבות שבה ידע המנהיג הכריזמטי להדביק את כל המצויים במחיצתו – התמסרה לפעולות הצלה וסעד בקרב הפליטים שבעיר ובסביבתה. יחד עמו היתה סובבת על פני המנזרים ומחפשת מִקלט לילדים מפני גזירות השילוח לאחר כניסת הגרמנים למדינה. יחד עמו ולבדה – היתה שומרת על קשרים עמהם ומבקרת אותם בכל עת שנתאפשר הדבר. כשמצאה קבוצת הנוער מגרמניה ויוגוסלביה מסתור ב“וילה אמה”, בצפותה לאפשרות עליָה ארצה היתה פוקדת אותה לעתים קרובות – כשהיא מגיעה אליה ברכיבה על אופניִם – ועושה אִתה שעות רבות בשיחות, בלימוד שירים עבריים ובמסירת מידע. לאחר שנתפס קנטוני ויצא את גבולות המדינה – ראתה עצמה כיורשתו בפעולות ההצלה. הוריה, שחששו פן תיתפס גם היא, האיצו בה לברוח. במרס 1944 – יצאה את העיר יחד עם אחיה וחצתה את הגבול לשוייץ, שם מצאה שוב את קנטוני ועבדה עמו בבית־הילדים.

כשחזרו שניהם לאיטליה, בראשית מאי 1945, וקבעו את ישיבתם במילאנו, בויה אוניונה 5, לפעול שוב יחד, לשיקום הקהילה, ולעזרה לפליטים, אמר קנטוני: קודם כול הילדים! להוציאם מן המנזרים!

קנטוני ידע שהוא ואנשי הקהילה המעטים שנתלקטו בעיר ממקומות מחבואיהם, או שניצלו ממחנות ההשמדה וחזרו – לא יוכלו לבדם למשימה הקשה של חינוכם־מחדש של ילדים שנעקרו מבתיהם, שרובם נתיַתמו בתקופת המלחמה,ושנותקו ממסורת וממנהגים יהודיים. הוא גם הבין שחינוך ברוחה של ארץ־ישראל – הוא הוא שעשוי לקנות את לִבּם, הרבה יותר מכל הטפה דתית, או הדרכה לשיבה לדרכי אבותיהם. כשפנה אל “המרכז לגולה” לעזור לו בכך – הצביעו לפניו על חייל מ“פלוגת סולל־בונה” בשם משה זעירי.

משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חניך “גורדוניה” בפולין – היה בעל נסיון בפעילות תרבותית וחינוכית. עוד בהיותו בפולין – למד זמן־מה בסמינר למורים, ובקיבוצו – לימד בבית־הספר והדריך חברות־נוער. לאחר התגייסותו ל“פלוגת סולל־בונה” ­– שימש בה כרכז פעולות תרבות: אירגן מקהלה ותזמורת, ניהל מסיבות וטקסים. איש רב־כשרונות היה: שחקן, במאי, זמר, מנצח־מקהלות, יודע־נגן, יודע־ספר, מארגן מעולה. כשרונותיו אלה ונטיות־הלב הוליכו אותו – לכל אורך מסלולה של הפלוגה, במצרים, במדבר המערבי, באיטליה – לפעולה בקרב הילדים. כשחנתה הפלוגה בסביבות קאהיר ועסקה באימונים – הקדיש את זמנו הפנוי להוראה והדרכה בבית־הספר שבגיטו היהודי, חארת־אל־יהוד. במשך כמה שבועות היה בא יום־יום אל ה“חדר” שילדי־עוני למדו בו תחת שרביטו של רבי, ומביא אליו מזמרת הארץ ומסיפוריה. הילדים – שהיתה זו להם התוַדעות ראשונה אל ארץ־ישראל החלוצית – התקשרו אליו לאהבה אותו וקשתה עליהם הפרידה ממנו כשעזבה הפלוגה את המקום ונעה מערבה. כך היה בהגיע הפלוגה לבנגאזי. זעירי קיבל עצמו את שיקומו של בית־הספר היהודי, הנהיג בו מסיבות־חג, שירה עברית, מלאכה, בנאפולי – הקים בית־ספר קטן לילדי הפליטים והביא אליו את האמנים שבפלוגה: את הפסנתרן יהלי וגמן, את הצייר מנחם שמי, את המשורר שמחה אייזן.

כשנפגש עמו קנטוני בוִיה אוניונה 5, ושאלו אם יוכל לסייע למתילדה קאסין בניהול פנימיָה לילדים שיקובצו מן המנזרים – הוא לא היסס. לדבר זה, בעצם, השתוקק.

ה.

קנטוני, ולצדו פעילים אחרים של הקהילה היהודית־איטלקית, נעזרים על־ידי חיילי הבריגדה העברית – נדדו על פני המנזרים שבסביבות מילאנו, ורונה, ונציה, הוציאו מתוכם עשרות ילדים, והביאום אל הבית בויה אופילי 6.

הבית – שלפנים היה בו בית־ספר יהודי ואחר־כך שימש כמפקדה לצבא הגרמני – היה ריק כשבאה מתילדה להכשירו לפנימיָה. לקהילה לא היו אמצעים לציידו ברהיטים, כלי אוכל ומטבח, מיטות ומצעים. באותו זמן – ידעה מתילדה – חנתה על המסילה רכבת־משא ובה קרונות גדושים ביזה, רכוש שנגזל על־ידי הגרמנים מיהודים ולא־יהודים, שהיה מיועד בשעתו להעברה לגרמניה. הממונה על רכוש הגרמנים בעיר היה אביה של ידידת־נעורים של מתילדה. משפנתה אליו וגוללה לפניו את בעיותיה בציוד פנימיה לילדים – נתן לה היתר להוציא מתוך הרכבת כל הדרוש לה. עם היתר זה בידה הלכה אל חיילי הפלוגה הארצישראלית, ואלה פרצו את הקרונות החתומים, הוציאו מתוכם רהיטים, כלים, דברי־לבוש, והעבירום אל הבית.

נבוכים, נפחדים, התלקטו הילדים אל הבית. רובם באו במלבושים השחורים שבהם התהלכו במנזרים. רבות מן הילדות, היו להן שרשרות עם צלבים לצואריהן. הקטנים שבהם זכרו אך מעט מן המנהגים ששררו בבתי־הוריהם, ובין הגדולים היו שהושפעו עמוקות מן החינוך הנוצרי שניתן להם. סדרי הפנימיה היו זרים להם. בערב, היו מהם שכרעו ברך ומילמלו את התפילות שידעו. תמהו מדוע אין צלבים מעל למיטותיהם, או איקונות של המדונה על הקיר.

קשה היה לדובבם בימים הראשונים. מתילדה, שהיה לה נסיון רב בעבודה עם ילדים ונוער, ושהיתה בעלת מזג לבב, חם ופתוח – טיפלה בכל אחד ואחד מהם כאילו היו ילדיה, אך לא הצליחה להעלות בת־צחוק על פניהם. כך גם שתי עובדות אחרות מן הקהילה. ילדה בת שבע בשם סופיה, שמיאנה להחליף את שמלתה השחורה באחרת – היתה מסתודדת עם חברותיה בחדרים ובחצר, ולפניות הגדולים לא היתה עונה. כשהציעה לה מתילדה לענוד לצוארה תליון של מגן־דוד במקום תליון הצלב, נשאה את הצלב אל פיה, נשקה אותו בתשוקה, אחר־כך צנחה אל הרצפה, התיַפחה ויִבבה. ילד בן אחת־עשרה בשם אמיליו, גזר על עצמו שתיקה גמורה. היה מתיַשב אל שולחן־האוכל ולא מוציא הגה מפיו כל עת הארוחה. היה נכנס אל חדר הכיתה – בו ניסה משה ללמד אלף־בית עברי את הילדים – ולא הזיז את עפרונו על גבי הדף. כל שעה שלא היה חייב בציות – היה מתבודד. אל המדריכים התיַחס באי־אמון מופגן.

קנטוני ונכבדים אחרים של הקהילה ביקרו בבית לעיתים קרובות. גם הם ניסו לדבר על לב הילדים. סיפרו להם על שורשיהם ועל מנהגי אבותיהם. דומה היה שדבריהם אינם נכנסים ללבבות.

המפנה חל – מעט מעט, ובהדרגה – משהחל משה מלמד את הילדים שירי ארץ־ישראל ושירים יהודיים. מעטים ובהיסוס הצטרפו תחילה לשירה – שהיתה זרה להם כל־כך – אך משה ידע לעורר ולהלהיב. פסנתר ישן הובא אל הבית והשירים לוּווּ בנגינה, ומלותיהם, באותיות לטיניות, נכתבו על לוח. מיום ליום גדל מספר השרים. מלימוד שירה עבר להשמעת סיפורים על ארץ־ישראל, באיטלקית, שלמד בעצמו בהיותו עוד בבנגאזי. מהשמעת סיפורים – ללימוד ריקודי־עם. שיטתו – שראה אותה כ“חינוך חוָיָתי”, ושעמדה במבחן לאורך דרכה של הפלוגה, בין ילדי קאהיר, בנגאזי, נאפולי, – החלה נושאת פרי גם כאן, בקרב הילדים שהוצאו מן המנזרים, שחינוך נוצרי נוקשה, במשטר קפדני, במוסדות סגורים מפני השפעות חיצוניות, הרחיקם הן מכל דבר יהודי, והן משמחת החיים של חברת ילדים פתוחה.

והיו טקסי קבלת־השבת שערך משה. השולחנות הערוכים חגיגית, הדלקת הנרות, הקידוש על היין והחלות, השמעת פסוקי המקרא והתפילה, הזמרה בציבור של שירים ארצישראלים ושירים חסידיים – כל אלה עשו רושם עמוק על הילדים והעלו מנבכי תודעתם זכרון של הוַי אחר, מִנהגים אחרים, בית־הורים שאבד. העלו תמונה של חיי אושר המתרחשים אי־שם בארץ אחרת, שתרבותה עברית, ושאולי אפשר יהיה להגיע אליה באחד הימים.

את הבית פקדו לעיתים קרובות גם חיילים, דוברי עברית, לבושי מדים עם מגיני־דוד, וצבעי כחול־לבן על כתפותיהם. המזון בפנימיה היה בצמצום – מן המנות הזעומות שהוקצבו לה על־ידי ארגוני־הסעד – והחיילים הביאו אליה משלהם, למלא את החסר, והביאו בגדים ומתנות. קשרי חיבה נוצרו ביניהם ובין הילדים.

הקדרות, החשד, המרי – פינו מעט־מעט את מקומם לאמון הדדי ולאוירה של עליזות נעורים. במקום הדממה ששררה בימים הראשונים בחדרים, במסדרונות, בחצר – באה המולת המשחקים, הקריאות, הריצות, הקטטות הקטנות, שינון השירים והשיעורים.

בראשית יוני נכנסו הילדים לבית. בסוף יולי – הוחלט להעבירם אל בית קיִט בהרים, בפיאצה־טורה, הסמוכה לעיר המחוז בראגמו, כחמישים קילומטר צפונית־מזרחית למילאנו.

ו

לפיאצה־טורה החלו מגיעים הילדים מן המחנות.

באחד הימים הראשונים נכנסו לבית שש אחיות, שהגדולה ביניהן בת שש־עשרה והקטנה בת שלוש, שהובאו על־ידי חיילי הבריגדה ממחנה־הפליטים במודנה.

חוה וחמש אחיותיה: סיפור שש האחיות הוא זה:

במרס 1944 כשנכנסו הגרמנים לדברצן, שבמזרח הונגריה – עיר תעשיָה גדולה, שהיו בה כעשרת־אלפים יהודים – אספו את הגברים היהודים הכשירים לעבודה ושילחו אותם למחנות בפולין. ביניהם היה גם אב הבנות, פקיד בבית־מסחר ונגן בתזמורת המקומית.

לאחר כמה שבועות הוציאו את יתר היהודים מבתיהם והעבירו אותם אל בניני משרפות־הלבנים שבפרבר העיר. המקום הוכרז כגיטו, שהוקף במשמרות אס.אס. ונאסר על יושביו לצאת ממנו ללא רשיון. שש הבנות ואִמן שוכנו בעולם גדול, עם עוד עשרות משפחות. רעב שרר בגיטו, ובלילות היו מפלחות את הדממה צעקותיהן של נשים שהשליכו עצמן מן הקומות העליונות אל מותן. משגברו ההפצצות של חילות־האויר של בעלות־הברית על דברצן – אורגנו בגיטו פלוגות־עבודה של נשים, שנשלחו לפנות את ההריסות שבעיר. חוה, הגדולה בבנות, היתה ביניהן, ובזכות זאת שחילקו אוכל לעובדות, יכלה לחסוך מפיה ולהביא אל אִמהּ ואחיותיה בגיטו.

ביוני יצא הטרנספורמט הראשון מן הגיטו מערבה, ובו האם ושש הבנות. הן נדחסו לקרון־בקר עם עוד עשרות נשים, ילדים וזקנים. הרכבת התנהלה לאט, כשהיא נעצרת בכל כמה קילומטרים. בקרון שרר חום לוהט. מים ואוכל לא חולקו. הילדה בת השנתיִם קדחה. רבים התעלפו מרעב וממחנק. רבים צנחו ולא קמו עוד.

בלילה החמישי למסע נעצרה הרכבת בתחנת שטרסהוף. הקרונות נפתחו והנוסעים צוּווּ לרדת מן התחנה הובלו אל מחנה מוקף גדרות־תיִל. היה זה מחנה־מעבר שרבבות הצטופפו בו. את הבאים בטרנספורט העבירו בדיקה מדוקדקת: הפשיטו אותם מבגדיהם, בחנו את כושרם, הטביעו חותמות על זרועותיהם ונטלו את חפציהם. לא היה עוד מקום בצריפים, והאם ושש הבנות ישנו בחוץ, תחת כיפת השמיִם.

משטרסהוף העבירו אותן אל גסטלינג. מחוץ לעיר, בלב נוף אוסטרי ירוק, היה מחנה־העבודה, עשוי שורות־שורות של צריפים, כאן היתה לבאים רווחה כלשהי: היו יצועים למשכב ויום־יום חילקו לחם ומרק. בבוקר היו חוה ואחיותיה הגדולות יוצאות לעבודה בקציר התבואה בשדות, וחוזרות בערב. האם טיפלה בקטנות. חוה, שהראתה חריצות בעבודה, נלקחה לעבודה במשק־ביתו של אחד האיכרים. בבית הזה זכתה ליחס הוגן והיא ואחיותיה לא סבלו רעב. אך ימי “אושר” אלה לא ארכו הרבה.

מגסטלינג הועברו לסנדבלאטן. שוב מחנה־עבודה, ובו מאות יהודים מיוגוסלביה. שלא כבמחנה הקודם – הועבדו כאן האנשים, הנשים, הנערות, בעבודת־פרך, במחצבה ובבניית גשר על נהר טרייזן. בינתיִם הגיע החורף, הבגדים לא חיממו ביום והשמיכות הדקות לא הגנו מפני הקור בלילה. האם והבנות ישנו יחד כדי להחם את בשרן. הפרעושים לא הניחו לישון.

אך חזית המלחמה התקרבה, ממזרח וממערב, ומדי יום היו מפציצי חילות־האויר מפגיזים את הגשרים ואת מעלי התעשיָה שבסביבה. יום אחד ברחו שומרי המחנה והניחו את יושביו לנפשם.

חוה ושתיִם מאחיותיה הלכו לעבר העיר כדי לחפש אוכל. בדרך, בהיותן בשדה, הנמיכו המטוסים טוס, המטירו אש ממכונות־היריָה. בנס ניצלו ממוות, כשהטילו עצמן לתעלה.

כשנדמה היה שהגאולה קרובה – חזרו אנשי האס. אס. למחנה. קיבצו את אנשיו, ערכו אותם בשיירה ופקדו עליהם ללכת. האֵם נטלה על זרועותיה את הילדה בת השנתיִם, הבת בת השלוש־עשרה נטלה בידה את בת השש, חוה נשאה בידה האחת מזוודה ובה בגדים כלשהם ובשניָה – אמתחת ובה תפוחי אדמה.

מאות האנשים, הנשים והילדים צעדו וצעדו, ללא הפוגה, ודומה היה שאין לצעידה הזו סוף. צעדו בבוץ ובגשם כשהשומרים מאיצים בהם ומדרבנים את המפגרים בחבטות ובצעקות. מדי פעם היו יורים בכושלים כדי להפחיד את הצועדים ולהמריצם ללכת.

האֵם והבנות עזרו זו לזו, שיננו שהעיקר הוא להיצמד יחד. באחת השעות, כשהפנתה חוה את ראשה לאחור, ראתה שאחת הקטנות כושלת בלכתה ובוכה. היא נטשה את המזוודה, ובה הבגדים, מיהרה אליה ונשאה אותה על זרועותיה. רגליה תפחו, אך אסור היה להיעצר. בצדי הדרך היו מוטלות גופותיהם של נחשלים שנורו.

לאחר יום ולילה ועוד יום ועוד לילה – הגיעה השיירה לשעריו של מחנה עצום, מוקף חומת־אבן גבוהה, חוטי תיִל ומגדלי־שמירה. לפני שער־הכניסה התנוסס שלט: מחנה ריכוז מאוטהאוזן. לנכנסים בשער נגלה חזיון־בלהות: אלפי אנשים שמראה שלדים להם, לבושים בגדי־פסים ומעיניהם נשקף המוות.

המחנה היה ערוך שורות של בלוקים ארוכים, אך את אנשי השיירה העיזו לתוך אוהל־קרקס גדול במהלומות וחבטות רובים. תשושים, מורעבים, המומים, צנחו כולם לארץ. כשביקשה חוה להוציא כמה תפוחי־אדמה כדי להאכיל את הפעוטות הבוכות מרעב – גילתה שהאמתחת נעלמה. היא תלתה אותה על וו באוהל, ומישהו מבחוץ גזר את היריעה ולקחה. בלילה חלפו מטוסים מעל המחנה והטילו עליו פצצות־תאורה.

בבוקר השכם הקימו את הישנים, הוציאום מן המחנה ופקדו עליהם שוב ללכת. שוב צעדה השיירה, בדרך שסופה לא נראה, כשאנשי האס. אס. מאיצים בה בצעקות, בגערות, ביריות. שוב נשרו אנשים לצדי הדרך, מהם שנורו ומהם שנעזבו לגווֹע.

ביום השלישי, או הרביעי, או החמישי – הצועדים איבדו את תחושת הזמן – כשל כוחה של האֵם, שנשאה את בת השנתיִם על זרועותיה, והיא צנחה במקומה בלי יכולת לקום. הבנות נעצרו על־ידה, ניסו להקימה, אך היא ציותה עליהן להשאירה עם התינוקת, ולהמשיך ללכת. אחד הצועדים בשיירה, שראה את הצפוי לקטנה אם תישאר עם אמה, חילץ אותה מזרועותיה ומסרה לידי חוה. הבנות, דמעות זולגות מעיניהן, לא אבו להיפרד מן האם, אך מצוָתה היתה חזקה עליהן: לא להיעצר, להוסיף ללכת!

מעכשיו חוה היתה אֵם הבנות. פקחה עין על אחיותיה הצועדות עם המון השיירה, גוררות רגליהן, מועדות, מתגברות וממשיכות לצעוד. פעמיִם או שלוש ביום נעצרת השיירה להפוגה קצרה, לחלוקת קפה חם ופרוסות לחם עבש.

באחת השעות, כשפנתה חוה, הנושאת על זרועותיה את בת השנתיִם, לספור את אחיותיה, לא מצאה את בת העשר. גם מעיני יתר הבנות נעלמה. לא היה את מי לשאול. לא היה אפשר להיעצר, או לחפשה בתוך ההמון. אנשי האס. אס. דירבנו, צעקו, איימו.

אירע נס לילדות: שתי עגלות עברו בדרך השיירה, ומלוויה התירו להעלות עליהן את הקטנים. ארבע האחיות עלו על אחת העגלות, אך לחוה כבר לא נמצא מקום. כדי לא להיפרד מאחיותיה, אחזה ביצול ורצה אחר העגלה. כשש שעות רצה כך, עד שהגיעה השיירה לגינסקירכן.

בגינסקירכן נגלה מחזה דומה לזה שבמאוטהאוזן: צללי־אדם מתהלכים בין הבלוקים. עולם רפאים.

אך לפני שנכנסו למחנה, שוב אירע נס לחמש האחיות: בתוך ההמון הצובא על השער גילו את אחותן שאבדה בדרך, ושתי כיכרות־לחם באמתחתה.

למאות באי השיירה לא היה מקום בבלוקים והם נעזבו לשכב על האדמה. היה זה חודש אפריל, וצבאות בעלות־הברית התקרבו לגבולות אוסטריה ממזרח, מערב וצפון. אך לאלפים מכלואי המחנה היתה זו לא רק תחנת נדודים אחרונה, אלא גם תחנה אחרונה בחייהם. הרעב והמחלות הפילו חללים. קשישים לא עצרו כוח לעמוד בנגישות. ילדים גוועו.

באחד הימים הראשונים של חודש מאי נכנסו טנקים אמריקניים בשערי המחנה. מי שנותר בו כוח – יצא לקדם את פני המשחררים. החיילים הביאו עמהם אוכל, בכמויות גדולות: בשר משומר, ירקות ופירות משומרים, נקניק, לחם, שוקולד, המוני הרעבים התנפלו על האוכל וזללו ממנו ככל שיכלו. רבים מהם מצאו את מותם בו־במקום מחמת הזלילה. האחרים – חלו.

האמריקנים העבירו את עצורי המחנה למחנות אחרים, מאלה ששימשו את הצבא הגרמני. בהם היו מיטות, מתקני־רחצה, אולמות־אוכל. את חוה וחמש אחיותיה העבירו להרשינג. כולן היו חולות בהגיען לשם. הן הוכנסו לבית־החולים שאולתר במחנה ושהו בו עד שהחלימו ושבו לאיתנן.

חוה לא ידעה לאן תפנה משם עם אחיותיה. בדברצן, ידעה, לא נשאר איש מיהודיה. חשבה לחפש את האם, שמא נשארה בחיים בדרך נס, אך לא ידעה איך תצא לחפשה עם הפעוטות.

עד שהיא שוקלת מה לעשות, נכנסה משאית צבאית של הבריגדה העברית. חיילים מארץ־ישראל, דוברי עברית, יידיש, עם מגיני־דוד. החיילים אספו חמישים מילדי המחנה והעמיסו אותם על המשאית. כשנשאלו לאן? – ענו: לאיטליה. משם נגיע לפלסטינה.

חוה וחמש אחיותיה הוסעו למחנה־המעבר במודנה. בהגיען לפיאצה־טורה, היתה חוה בת שש־עשרה והקטנה בת שלוש.

ז

אל הבית המבודד בפיאצה־טורה, העומד בנוף יערי, עברו שלושים “ילדי המנזרים” מוִיה אופילי 6, ויום־יום הביאו אליו חיילי הבריגדה ילדים מניצולי המחנות, דוברי יידיש פולנית, הונגרית, רוסית, בני גילים שונים, מחמש ועד שש־עשרה ושבע־עשרה.

על משה זעירי ומתילדה קאסין נוספו עתה מדריכים אחרים: ראובן דונת, ראובן כהן־רז, ד“ר אהרן פרץ, אוז’ניה כהן, רופא־השיניִם ד”ר קרול.

ראובן דונת, חייל מפלוגתו של משה זעירי, היה מדריך ספורט וצופיוּת. עוד בהיותו נער, בתל־אביב, הדריך בשבט הצופים. איטלקית ידע היטב, מ“גמנסיה בלפור”, בה למד, ובפלוגה שימש כמתורגמן. כשהציע לו מפקד הפלוגה, דב חיימוביץ', לסייע בניהול הקייטנה בפיאצה־טורה – קיבל את הדבר בשמחה. לזרא היתה לו אוירת הבטלה בבסיס, השוטטות בעיר, בין חיילים מכל האומות, בין הפליטים, בבתי־שעשועים, ללא תכלית. ראובן כהן־רז, אף הוא חייל, היה פסנתרן, וכאן יכול היה לסייע בהדרכה, בשירה ובארגון מסיבות.

ד“ר קיסין וד”ר פרץ הגיעו מן המחנות למילאנו, ובויה אוניונה 5 המתינו לסרטיפיקטים לעליָה ארצה. כיוָן שהסרטיפיקטים בוששו לבוא, נשלחו על־ידי “המרכז לגולה” לפיאצה־טורה. ד“ר קיסין באה עם ילדתה בת השש. בעלה, מנהל גימנסיה עברית בקובנו, נספה בדכאו. את בתה הגדולה, בת החמש־עשרה, שהיתה בהירת־שיער ודמתה לגויָה, הסתירה אצל ליטאים, ובתום המלחמה זכתה הנערה באחד מאלף הסרטיפיקטים שהוקצו לעליַת־הנוער, ועלתה ארצה. פסיה וילדתה הקטנה היו במחנה בשטוטהוף, בו שימשה היא כרופאה וכך ניצה. ד”ר פרץ, אף הוא מליטא, שוחרר מדכאו והרוסים העבירוהו לשמש כרופא במחנות השבויים בהונגריה. אשתו היתה אי־שם ברוסיה והוא לא ידע מה גורלה. לא ידע גם מה גורל בנו, בן התשע, שהוסתר בבית ליטאים. חיילים הבריחו את אהרן פרץ מהונגריה לאוסטריה ומאוסטריה לאיטליה.

אוז’ניה היתה ילידת מילאנו. שנה לפני השחרור, בהיותה בת עשרים ושתים, תפסו הגרמנים את הוריה ושילחו אותם לברגן־בלזן. את אחיה צדו הפאשיסטים ברחוב, כשעמד בתור לקניית סיגריות. היא הספיקה להימלט והסתתרה בכפר קטן. עם תום המלחמה, חזרה למילאנו, הלכה אל משרדי הקהילה והציעה את עזרתה לפליטים. משם נשלחה לעבוד עם הילדים בקייטנת פיאצה־טורה.

ילדי המחנות היו מוכי נגעים: חולי גרבת ומחלות־עור אחרות, חולי־מעיִם, חולי־ריאות, בעלי פצעים וצלקות. שני הרופאים, ידיהם היו מלאות עבודה בריפויָם. היה עליהם לפלות את הכינים מראשיהם – כינים שדבקו בהם במחנות־העבודה ובנדודים הממושכים ממחנה למחנה, מצריף לצריף, מדרגש לדרגש – ולחפוף אותם בנפט. התרופות שעמדו לרשותם היו מעטות, ואת אלה שלא יכלו לרפא בעצמם היו מסיעים למרפאה שבעיר הסמוכה, ברגאמו, או לבית־החולים שבה.

הילדים היו זרים זה לזה. דוברי האיטלקית, יוצאי המנזרים, לא הבינו את יוצאי המחנות. דוברי ההונגרית לא הבינו את דוברי הפולנית והיידיש. אך לחוה ולחמש אחיותיה ולילדים האחרים שהובאו ממודנה וממילאנו – היה זה בית ראשון לאחר שנות הזוועות והנדודים: מיטה נקיָה וסדינים, ארוחות ליד שולחן, מלבושים נקיים לפי מידותיהם, תחת המלבושים הצבאיים שניתנו להם אחר שחרורם; ויותר מכל – אנשים מבוגרים המטפלים בהם במסירות, מרפאים את פצעיהם, דואגים לצורכיהם, שואלים למצוקותיהם, משתדלים לנחמם. משה היה כאב, מתילדה ואוז’ניה – כאמהות. ראובן דונת לימד אותם מִשחקים, תרגילי צופיוּת, התעמלות, הוציא אותם לטיולים, לפעולות־שדה ולפעולות –לילה. הם למדו לשיר שירים עבריים, שמעו סיפורים על ארץ־ישראל. לכל אחד מהם היתה – זו הפעם הראשונה אחר שנים – פינה פרטית משלו.

בראשית השבוע השלישי לקייטנה הובאו לפיאצה־טורה – בטנדר של משה אונגרט, חייל ב“פלוגת סולל־בונה”, שאחר־כך, בסלבינו, קראו לו הכול “פעטער מוישה” – שמונה נערים ממאנג’נטה, בני שש־עשרה, שבע־עשרה. כולם דוברי פולנית ויידיש.

בעיבורה של מאג’נטה – עיר לא־גדולה, כשלושים קילומטר מערבית למילאנו – היתה חוָה חקלאית, שבעליה מסרה לחיילי היחידות העבריות, ו“המרכז לגולה” יעדה לשמש נקודת־הכשרה לעתידים לעלות ארצה ובסיס להכנת ה“העפלה”. בית־האחוזה שבה ניזוק קשה מן ההפצצות, ובתי המשק, האורוות והמוסך, היו עזובים. שמונת הנערים, שהובאו אליה ממילאנו, הוטל עליהם לפנות את ההריסות, לנקות את בתי־המשק, ולהכשיר את המקום לבואם של פליטים מבוגרים מהם. בעבודה זו עסקו בהשגחת כמה חיילים מן הבריגדה. בשעות שלאחר העבודה – היו יוצאים העירה, או נוסעים למילאנו, משוטטים ברחובות, סרים לבית־הקולנוע, פוקדים את הבּארים, מפעם לפעם מזדמנת להם איזו עסקה קטנה. איש לא פקח עין על הליכותיהם.

אך לאחר כשבועיִם (ובינתיִם הגיעו למאג’נטה כמה עשרות מבוגרים, פליטים ושליחי ה“הגנה”, ובחוָה רבתה התכונה לקראת ה“העפלה”: אוחסן בה ציוד לאוניות שהוברח ממחנות־הצבא, או נרכש בדרכים אחרות, מנועים, עוגנים, חבלים, דלק, מזון משומר,חלקי־מכונות; משאיות פירקו את מטענן, או העמיסו ציוד להעבירו אל נקודות החוף) – יצאה הוראה מטעם “המרכז לגולה” שכל הילדים בני שמונה־עשרה ומטה יוצאו ממחנות־הפליטים ויועברו לבתים ולמוסדות, שבהם יימצאו תחת השגחת מדריכים ומחנכים, עד שתגיע שעתם לעלות ארצה.

כך הוצאו גם השמונה ממאג’נטה והועברו לפיאצה־טורה.

בפיאצה־טורה קראו להם “די מאג’נטה באנדה” – “הכנופיה ממאג’נטה”.

מרגע בואם לשם – לא היה המקום לרוחם; ואילו היה הדבר בידם – היו מסתלקים עוד באותו יום, חוזרים למאג’נטה או מוצאים מקלט בויה אוניונה 5. לדידם, היה זה “גן־ילדים”. לאחר החופש שנהנו ממנו בחוָה – נראתה להם ההימצאות תחת השגחת מדריכים ומטפלות, במִשטר של משמעת וסדר־יום קבוע של לימודים ומשחקים, מה גם בחברת ילדים קטנים מהם – כעין היקלעות למחנה־כפיָה. אם במאג’נטה יכלו לאכול כאוַת־נפשם, כאן ניתן הכול במשורה ובצמצום. והגרוע מכול היה, שהבית היה מרוחק מישוב, כעין מלכודת.

השמונה התבדלו מכל היתר, לא נטלו חלק בפעולות הבית, וסירבו לקבל עליהם עול משמעתו. להתעמלות־הבוקר לא ירדו, הקדימו לארוחות ונטלו יותר ממה שהוקצב להם, היו נכנסים למטבח ועושים בו כבתוך שלהם, מתהלכים בחבורה אחת וחורשים מחשבות איך להסתלק.

נערי “הכנופיה ממאג’נטה”:

שמואל, מלודז'. רומק, מקרקוב. ברנרד, מקרקוב. לייבל, מקוינשקו. גרשון, מפיוטרקוב. חיים, מפוזנן. יוסקה…

מחנות־הריכוז של פלאשוב, אושויץ, מֶלק, מאוטהאוזן, אֶבנזה…

כשהגיעו הטנקים האמריקניים אל שער המחנה באֶבנזה שבאוסטריה, בראשית מאי 1945, היה חיים בן שש־עשרה. משקלו היה שלושים ושלושה ק"ג ולא היה לו כוח לעמוד על רגליו. מאות האנשים ששרדו בחיים, נגועי־מחלות ומזי־רעב – פרצו אל המטבח מיד עם היפתח השער. לא היו שם אלא תפוחי־אדמה חיים, והוא, כמו כל היתר, התנפל עליהם ומילא בהם את בטנו. רבים נתקפו עויתות ומתו בו־במקום, והוא חלה קשה ונלקח לבית־החולים של הצבא האמריקני. ביקר שם רב צבאי בדרגת קולונל והבטיח לו לחתו אתו לארצות־הברית, אל אחד החולים, חייל איטלקי, סיפר לו שבאיטליה חונה בריגדה של חיילים יהודים מפלשטינה. כל שנות המלחמה – בהיותו בגטו, במחנות העבודה – לא ידע שיש חיילים יהודים הלוחמים תחת דגלם נגד הנאצים. כל שנות הרעב, עבודת הפרך, הרציחות וההתעללויות, חלם על נקם.

כשהחלים לבש מדי חייל איטלקי, ועם החייל שהתיַדד אִתו חצה את הגבול לאיטליה. למודנה הגיע בלילה. ישן בחוץ, ובהתעוררו בבוקר, ראה בפעם הראשונה טנדר צבאי שסימן מגן־דוד ואיילה חקוק עליו. היה נרגש כל־כך, שבפעם הראשונה מאז הפרידו בינו ובין אמו ואחותו באושויץ – כשהן שולחו אל הקרמטוריום והוא אל בירקנאו – בכה. בהתקרבו אל הטנדר, ראה את התוית palestin על כתף הנהג. ניגש אליו ואמר בהתרגשות: “איך בין אַ ייד”. הנהג, תימני, לא הבין את דבריו. חשבוֹ לאחד הפרחחים המנסים לגנוב מזון וכלים מכלי־רכב צבאיים – וסילקוֹ בבעיטה. למזלו, קרב אל הטנדר חייל שני שנשא את תוית היחידה העברית, והלה הבין את לשונו ולקחוֹ תחת חסותו.

אחר־כך הסיעוהו החיילים למילאנו, וממילאנו למאג’טה.

ברנרד ברח מאֶבנזה כשנודע לו ששומרי המחנה עומדים לחסל את כל העצורים בו, עם התקרב הצבא האמריקני לאזור. הוא הגיע לזלצבורג, שכבר היתה משוחררת, והשתכן במחנה של אסירים פולנים, כשהוא מתחזה לפולני־נוצרי. כבר החליט לנתק כל קשר עם עברו. ממילא לא שרד איש מבני משפחתו, חשב. ממילא לא נותרו עוד יהודים באירופה, ולהיות יהודי, פירושו – לסבול, כל עוד אתה חי. אך בחור יהודי שפגשוֹ ברחוב העיר, שידלהו לבוא עמו אל משרדי הקהילה. שם נודע לו שחיילים מארץ ישראל חונים באוסטריה, והם מבריחים פליטים יהודים לאיטליה. עם השיירה הראשונה של “הבריחה” חצה אִתם את הגבול.

רומק עבר מאֶבנזה – לאחר השחרור – אל מחנה הנשים בקלאגנפורט. רב צבאי אמריקני הציע לו לנסוע לאמריקה. הוא סירב. לאמריקה לא אסע! – הודיע – אני לפלשתינה!

בנדודים ממחנה־מעבר למחנה –מעבר באוסטריה, באינסברוק ובחציַת הגבול לאיטליה, נפגשו הנערים זה עם זה. אחד־אחד או שניִם־שניִם הגיעו לחוָה במאג’נטה. אותה ראו כתחנה לקראת עלייתם ארצה. כשהעבירום לפיאצה־טורה – נדמה להם הדבר כאילו הרחיקו אותם מעלייתם.

ערב אחד שמע ראובן דונת קול מהומה וצעקות מחד הנערים בקומה השניה. בעלותו אל החדר, נגלה לעינין מעין מזה של "לינץ' ": נערי מאג’נטה התנפלו על נער שזה עתה בא לפיאצה־טורה, בידי אחד מהם אולר שלוף, כאומרים לרצוח אותו נפש.

לאחר שהרחיק את המתנפלים בכוח מעל המותקף, ובדי־עמל הרגיע את הרוחות ושאל מה אירע, השיבו לו: הנער מוּכּר לשניִם מהם ממחנה מֶלק. הוא היה מלשין. בגלל הלשנתו סבלו אחרים עינויים, מלקות, הרעבה, עכשיו ערכו לו משפט. “מלשינים לא משאירים בחיים” – אמר רומק, מנהיג החבורה – “החלטנו להוציאו להורג”.

לאחר ויכוח סוער ושיחה שנמשכה עד חצות, הצליח ראובן דונת לצנן את הרוחות. אך למחרת הוצא הנער מן הבית, הוסע למילאנו ונמסר לידי שליחי “המרכז לגולה”, כדי שיחליטו הם מה ייעשה בו.

לילה

מסדר־הבוקר במחנה. הסלקציה. הרגליִם הקפואות מקור. הכינים הרומשות בשער־הראש, בבתי־השחי, שאין אפשרות להיפטר מהן. הריקות בבטן, פרפורי הלב.

חיים, בחשכה, לא יכול לגרש מעליו את זכרון הרגעים האלה, השב ופוקד אותו כמעט בכל לילה:

“לינקס! רעכטס!” – פוקד איש האס. אס. באַלָה שבידו. שמאלה הוא שולח את הילדים נמוכי־הקומה, את הצנומים־כשלדים, שאין להם כוח לעמוד על רגליהם הגפרוריות, את צהובי־המראה, שהמוות כבר חתום בפניהם.

על בן־דודו, נמוך־הקומה, הוא פוקד: “לינקס!”

והוא עצמו, שקומתו גבוהה משל אחרים, ממהר ללכת אחריו, ולהדביקו באותו הטור, כי את בן־דודו לא יעזוב. יחד היו בבלוק־הילדים בבירקנאו ויחד נשלחו אל מחנה זה, השני, הסמוך לברסלאו. היתה זו מתנה־משמיִם שמצא את בן־דודו לאחר שהפרידו אותו מאמו ומאחותו, בסלקציה הראשונה.

אך הקאפּוֹ שעמד על־ידו, תפס בזרועו, הצליף לו סטירה על לחיו: “אידיוט! הישאר פה!”

וכך נשאר, והופנה אל הטור המשולח לעבודה.

הרגע הגורלי הזה, החותך חיים ומוות. הרגע העולה שוב ושוב בזכרון מתוך אימת האפשרות האחרת.

“המקצוע?” – “חשמלאי!” הצהיר, מבלי חשוֹב.

וזו היתה ההצלה. נעשה שוליָה של אומן אוסטרי קשיש, שנהג בו בחסד, ולימדוֹ את המלאכה.

ניצל, לבדו.

גרשון, במיטה הסמוכה, ראה את אביו. פניו לא סרות מנגד עיניו.

בגיטו פיוטרקוב לאחר האקציה שבה נלקחו אמו ואחיו הקטן – בבוקר יצאו והצטרפו לשיירה הארוכה, כי בבונקר לא היה אפשר להסתתר עוד, מחמת הרעב – נשארו שם הוא ואביו עוד שנה שלמה. עבדו בבתי־המלאכה ליִצוּר גלגלים לעגלות. התפרנסו מלחם־העוני ומן המרק המימי הניתנים לעובדים. מן האם והאח לא הגיעה כל ידיעה. בשבועות הראשונים – בדרך לעבודה בבוקר, בדרך מן העבודה בערב – היו מדברים בהם כאילו היו בחיים. אחר כך היו שותקים.

באקציה הבאה כשהגיטו כבר הצטמצם מאוד, נשלחו שניהם למחנה על־יד ראדום ועבדו בבית־חרושת לנשק, ביער. נחמה אחת באופל הזה: נמצאו יחד. כשהאב היה חולה, היה הוא משיג עוד כמה תפוחי־אדמה ונותן אותם בצלחתו.

ביולי 1944 הוסעו לאושויץ־בירקנאו.

באימה הגדולה ששררה שם, בצל ארובות הכבשנים, היתה זו שוב אותה נחמה: לא הפרידו ביניהם. בסלקציה שמנגלה פיקח עליה – נשלחו השניִם לעבודה בבית־חרושת ליִצוּר פגזים וקני־תותח. תמכו זה בזה.

כעבור חצי שנה היה המסע הארוך, ברגל, לגרמניה. האב כבר נחלש מאוד, כשל בדרך, אך הוא סעד אותו, גרר אותו כברות־דרך גדולות. משמונה־מאות איש שצעדו באותה שיירה, יומם ולילה, בבוץ ובשלג, הגיעו למאוטהאוזן מאתיִם.

ושם במאוטהאוזן, הפרידו ביניהם.

האב נשלח למחנה באזור וינה, והוא הושאר במקום. בסלקציה שנערכה, לא ניתן אפילו לומר מִלת־פרידה זה לזה. ראה את אביו מתרחק עם הטור היוצא את המחנה כשהוא בטו כי לא יתראו עוד.

קרה נס: באפריל הגיע טרנספורט ונודע לו שאביו כלול בו.

לא הורשה לו לגשת אל הבלוק שאליו הוכנס, בעֵבר השני של המחנה.

אך שני הספרדים – אסירים פוליטיים, רפובליקנים – שאִתם עבד במטבח והוא נתחבב עליהם, דאגו להעביר את האב לבית־החולים, משנודע לו שהוא חולה.

שם ראה אותו בפעם האחרונה. האב היה מוטל על היצוע הקשה, פניו כקלף מקומט, יגון אין־קץ חתום בהן.

ועכשיו, בחשֵׁכה, הוא רואה שוב את פניו: הלחיים השקועות, השפתיִם שאין בהן דם, העיניִם הכבויות.

דומה כאילו רצה לומר לו משהו, אך היה אילם.

רומק צעק משנתו, וכשהתעורר מצעקתו, נזכר שחלם שוב שהוא מתחשמל בגדר המחנה, כל גופו מפרפר על חוטי־התיִל.

היה זה במחנה מלק. הוא עבד בחפירת מנהרה לבית־חרושת תת־קרקעי למטוסים. באחד הימים נתפס כשהוא מבריח חפיסת־מרגרינה מן המטבח לחברו. הועמד על־יד הגדר ודינו היה מוות: אם יישען עליה – יתמוטט לאחר כמה שעות, ואז יִירו בו.

הוא ניצל: אחד מחבריו שיחד את השומר בחפיסת סיגריות, והלה הניח לו לחזור אל הבלוק.

אימת הגדר המחושמלת. לילה־לילה, בחלומות.

בסופו של אותו שבוע ברחו חמישה מתוך שמונת נערי מאג’נטה מפיאצה־טורה, וחזרו, ברגל ובטרמפים, לחוָה. בעוד חשכה לקחו אִתם אוכל מן המטבח, והתגנבו החוצה.

תקרית ה“לינץ' " ופרשת בריחתם של החמישה מ”כנופיַת מאג’נטה“, העמידה את צוות המדריכים על חומרת הבעיות הניצבות לפניהם לקראת הימים הבאים: לאיש מהם לא היתה הכשרה פדגוגית או פסיכולוגית נאותה. איש מהם לא התנסה, בהיותו ילד, בחוָיות שהתנסו הם, ושהפכו בהם את כל מערכת המושגים והערכים של אנשים שחיו בתנאים נורמליים. ב”פלאנטה" שממנה יצאו זה עתה שררו חוקים אכזריים של ג’ונגל. או כפי שאמר אחד הנערים: “שם היינו חיות, לא פשוט היה בשבילנו ליהפך פתאום לבני אדם.” מה שהנחה את המדריכים בפעולתם – היו אינטואיציה, יחס אנושי, ו“רצון טוב” בלבד. היספיקו אלה לחולל את התמורה בנפשות הילדים שיבואו, שמספרם יגדל וילך?

ח

ליל ראש־השנה תש“ו היה ערב עצוב בבית בפיאצה־טורה. סביב שולחנות ערוכים חגיגית ונרות דולקים הסבו ילדי המעון. אלה מן המנזרים ואלה מן המחנות, ביניהם זוג תאומים בני עשר, שד”ר מנגלה, באושויץ, עשה בהם ניסויים “ביולוגיים”. עמהם הסבו המדריכים, וגם כמה חיילים מן הפלוגה, ו“פעטער מוישה”.

ראש־השנה הראשון אחר המלחמה.

משה זעירי, לא היה לו אפילו סידור־תפילה, או מחזור לימים־הנוראים. היה עליו להיזכר בגרסת ילדוּת ובלילות החג בקיבוץ.

הוא קידש על היין ועל החלה, קרא כמה פסוקים מעניני החג, בירך ב“תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”, ואחר־כך השמיע כמה דברים, בעברית, באיטלקית, ביידיש, על מהות החג ומשמעותו בימים אלה, ליהודי הגולה וליהודי ארץ־ישראל.

אחר־כך פתח בשיר: “אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד…”

הילדים, שלמדו כבר את השיר, מצרפים קולותיהם לקולו: “עשה ע– מ – נו…”

אך הקולות נחנקים והשירה נפסקת. נשמעות רק התיַפחויות שקטות. גם המבוגרים אינם יכולים להבליג על בכיָם.

אחר כך אמרה מתילדה: “היה זה תשעה באב.”

הקיץ הגיע לסופו. הילדים מן המנזרים – חלקם יאומצו על־ידי משפחות יהודיות במילאנו ובערים אחרות באיטליה. האחרים – יהיה עליהם להימצא יחד עד שייפתחו לפניהם שערי הארץ.

יום־יום היו חיילי הבריגדה מוציאים ילדים ממחנות העקורים באוסטריה, בגרמניה, ומבריחים אותם את הגבול לאיטליה. מסיעים אותם למילאנו, או למחנות־המעבר ליד מודנה, בולוניה, ויצ’נצה.

הבית בפיאצה־טורה לא התאים לקליטת הילדים הרבים שבאו, שעוד יבואו, שיהיה עליהם לשהות עוד חודשים רבים בארץ זו. הוא היה קטן מדי, לא היו בו חדרים העשויים לשמש לכיתות־לימוד, לסדנות־מלאכה; לא אולם גדול, לא שירותים מספיקים. גם מערכת־הסקה לא היתה בו. עם הגיע הסתיו – קשה היה לשהות בו מחמת הקור. השמיִם התקדרו, ואוירה עגומה נשתררה בו.

באחד הערבים של סוף ספטמבר, נתכנס הצוות להתיָעצות, ועמו רפאלה קנטוני. המדריכים סיפרו על נסיונם בבית זה, סיכמו לקחים, דיברו על העתיד.

באותה שיחה עלה לראשונה השם – סלבינוֹ.

פרק שני: סלבינו

א

כביש צר, מתפתל תלולות כנחש עקלתון בין עצי־יער צפופים לגובה של כאלף מטר מעל פני הים, מוביל אל הכפר הקטן סלבינו, צפונית לכביש מילאנו־ונציה.

כמאה מטר מן הכפר, על צלע ההר, ניצב בית רחב־מידות, רב־אגפי, בן ארבע קומות, שבחזיתו, מעל למרפסת הקדמית העגולה, קבוע השלט: Sciesopoli.

מדרגות קשתיות רחבות, שלרגליהן מתנשאים תורני־דגלים, מובילות מן הרחבה אל אולם־המבוא, שרצפתו שיִש. מכאן ופנימה, לימין ולשמאל, בקומה התחתית ובקומות העליונות — אולמות רבים, חדרים רבים, שמסדרונות מבהיקים וגרמי־מדרגות מוליכים אליהם; אולם־אוכל ובו שולחנות וספסלים ולצדו מטבח מרוּוח, מצויָד בכלי־בישול, כירות וכיורים; אולמות־שינה ובהם מיטות ושידות ערוכות בשורות; אולם־התעמלות, אולם־קולנוע, בריכת־שחיָה פנימית ולצדה מקלחות ומלתחות; חדרי־מגורים, חדרי־משרדים, חדרי־מרפאה, חדרי־שירותים ומחסנים, חדרי

לימוד ומלאכה.

לפני הבית ולמטה ממנו — משתרע גן גדול ובו עצים, שיחים ופרחים, והשביל מוליך אל חורשת עצי אשוח, אורן, ארז, ברוש וטוּיָה, ובה ביתן וסוכה. מכאן נשקפות פסגות ההרים של האלפּים האיטלקיים. בעמק הנוף הפראי הזה, עמק סריאנה, פזורים כפרים ועיירות: אלבינוֹ, נמברו, צ’נה, ועוד.

הבית הזה — ששמו, ”שזופולי", ניתן לו על־שם גיבור לאומי, סנדלר ממילאנו, אנטוניו שֶזָה, שנהרג ב־1840 באחד הקרבות שבין האיטלקים ומדכאיהם האוסטרים — שימש, לפני תום המלחמה, בית־נופש ופנימיָה לנוער הצמרת הפאשיסטית. כאן, מעל למרפסת העגולה, היו מנהיגי

המפלגה הפאשיסטית סוקרים את המפקדים שנערכו ברחבה שבחזית הבית, שבראש תרניה התנופפו דגלי הרפובליקה. כאן עסקו הנופשים, במדיהם השחורים, בספורט ובתרגילים צבאיים. מכאן יצאו למסעות בהרי האלפּים ואל האגמים. באולמות האלה אכלו, ישנו, ראו סרטי־קולנוע

והצגות, ערכו חגיגות. על הקירות היו תלויות סיסמאות פאשיסטיות ותמונות של מוסוליני, של טקסים ושל כנסים. בחדרי־המשרדים ובחדר־הספריה היו מאוחסנים תופים, חצוצרות, סמלים, דגלים, תצלומים של גדודי־נוער.

על טבלת־שיִש באולם־המבוא, בראש רשימת התורמים להקמתו של בית “שזופולי” היה חקוק שמו של בניטו מוסוליני. התרומה: 5000 לירטות.

ב

לאחר השחרור — בטרם היות ממשלה איטלקית, והימים עודם ימי “ערוב רשויות” — נמסר הפיקוח על נכסי המפלגה הפאשיסטית לידי המפלגות השונות שהרכיבו את ”הועד לשחרור איטליה". “שזופולי” שבסלבינו עלה בחלקה של המפלגה הסוציאליסטית, שבראשה עמד לֵליו באסו. באסו הורה לפרופ' לואיג’י גוריני, מפעילי המפלגה במילאנו מימי המחתרת, לתפוס את הבית למען ארגוני הנוער הסוציאליסטיים.

לואיג’י גוריני — איש יפה־תואר בן ארבעים ושתיִם, בעל דיבור שקט, תקיף בדעותיו — היה אישיות מיוחדת במינה. אביו, פרופסור לבקטריולוגיה באוניברסיטת מילאנו, היה פציפיסט מושבע, הומניסט, אנטי־קלריקל, מתנגד עיקש למשטר הפאשיסטי מראשיתו. ב־1922, כשהציעה

לו הממשלה הפאשיסטית לתמוך במחקריו אם יפתח הפקת גליצרול מהתססת בקטריות, עלה באפו ריח ניטרוגליצרין האמור לשמש ליִצוּר פצצות — והוא סירב. מאז הכביד המשטר ידו עליו. פעם עבר על פני פרופסור יהודי שתמך במשטר, ולא בירכוֹ לשלום. חזר בו כמה צעדים ואמר לו: ”רצוני שתדע שלא בירכתי אותך לשלום לא מפני שאתה יהודי אלא מפני שאתה פאשיסט." לואיג’י נחל מאביו ערכים של חירות הרוח ואחריות מוסרית. נעוריו עברו עליו בפאביה, בבית אבי־אמו, שהיה פרופסור לבוטניקה. שם, בבית שמדענים דגולים —ביניהם פרופ' איינשטיין — היו מבאיו, ובגן הבוטני הסמוך לו, למר לאהוב את הטבע ולהעריץ את המדע. בן עשרים ושתיִם היה כשקיבל דוקטורט בכימיה אורגנית, מלוּוה בציון לשבח, מאוניברסיטת פאביה, ושנתיִם לאחר מכן הוענק לו פרס מטעם הפוליטכניקום של מילאנו על קידום מחקרים בתחום התמחותו. ב־1932 גזרה הממשלה הפאשיסטית שכל עובד מדינה חייב להישבע אמונים למפלגה הפאשיסטית. מתוך 10,000 אקדמאים — רק מאה סירבו להיכנע לגזירה זו. לואיג’י היה אחד מהם, וכתוצאה מכך נשללה ממנו האפשרות לקבל מִשרה באוניברסיטה. מאז ועד תום המלחמה חי חיים כפולים: פעילות מדעית בגלוי ופעילות פוליטית בסתר. לפרנסתו, וכדי שיוכל להמשיך במחקריו, עבד במעבדה פרמצבטית, תחילה בפאביה ואחר־כך בטורינו. ב־1942 עבר עם אשתו, בנו ובתו למילאנו. שם התקבל לעבודה ב”מכון ג’וליאנה רונציני" לכימיה וביוכימיה, שהיה שייך לתעשיַן

אנטי־פאשיסט.

במילאנו, בחיפוי המכון, המשיך לואיג’י בפעילותו המחתרתית, שהחל בה עוד בהיותו בטורינו, ושמו המחתרתי — קרלו קאטאנו. ב־1943 גברה פעילות הפרטיזנים בהרים שבצפון המדינה. כפציפיסט, שנדר לא לשאת נשק לעולם, לא נטל לואיג’י חלק במבצעים קרביים, אך התמסר לפעילות מסוג אחר: העביר ידיעות לפרטיונים שבהרים, נעשה איש־הקשר ביניהם ובין היחידות שמעבר לנטל השוייצי, הסתיר או הבריח אנשים שנרדפו על־ידי המשטר, דאג לעזרה רפואית לפצועי קרבות הגרילה, צייד בתעודות מזויָפות אסירים פוליטיים שנמלטו, וכדומה. פעם נאסר על־ידי המשטרה ושוחרר. לאחר שנים נודעה לו סיבת שחרורו: בתיק נכתב — “לואיג’י גוריני — אנרכיסט בודד. לא מסוכן.” חש עלבון בשל ציוּן זה. עשרים שנה היתה מנת־חלקו רגשי אשם ובושה על תקופת הפאשיזם בארצו. חש בחילה למראה הדגל האיטלקי בשל האינוס להישבע לו

ולמפלגה הפאשיסטית.

ב”מכון ג’וליאנה רונציני" עבדה גם מדענית צעירה בשם אנה־מאריה טוריאני — בת לאב שהיה נצר למשפחת אצולה עתיקה, ממושלי לומברדיה ואדוני מילאנו, ולאם מבית פוֹרטי, משפחה בעלת יוחסין ממוצא יהודי. בין השניִם נתקשרה ידידות אמיצה־על רקע מדעי ומחחרתי כאחד — שנמשכה עד מותו של לואיג’י, ב־1976, בארצות־הברית, והם כבר נשואים שנים רבות, הורים לבן.

כהומניסט, כאדם מצפוני ורגיש המתקומם על כל עוול — חש לואיג’י גוריני אהדה עמוקה ליהודים, נרדפי המשטר הפאשיסטי. משעה שהחלו המצודים והגירושים, עזר לרבים מהם להסתתר, לחצות את הגבול לשוייץ ודאג לציידם בתעודות ובכספים.

לאחר פלישת צבאות בעלות־הברית לאיטליה והתקדמותם בדרום המדינה, כשמפלת מעצמות־הציר כבר נראתה באופק והמחתרת התכוננה לימים שלאחר השחרור — היה גוריני נציג המפלגה הסוציאליסטית ב”ועד לשחרור איטליה”, ובה־בשעה יזם את הקמת “התנועה לפדרציה אירופית” — M. F. E.(Movimente Federaliste Europeo) — כשלעיניו חזון של אירופה מאוחדת, דמוקרטית וסוציאליסטית.

פגישתו עם פליטי מחנות־ההשמדה שהגיעו למילאנו, במספר רב והולך — ברחובות, בתחנת־הרכבת, במשרדי ארגוני־הסעד, וביִחוד עם הילדים שביניהם — זיעזעה אותו. עוד לפני שפנה אליו מישהו מן הקהילה היהודית — אספו, הוא ואנה־מאריה, מצרכי־מזון ומלבושים למענם.

באחד הימים הראשונים של ספטמבר 1945 נכנסו למשרדו, משרד ה־.,M. F. Eבמילאנו, רפאלה קנטוני — שהכירו מן המפלגה הסוציאליסטית בה היה גם הוא חבר — משה זעירי וטדי בארי, סיפרו לו על המוסד החינוכי שיש בדעתם להקים לילדים הפליטים, כמוסד־מעבר שיכשירם

לעליָה לארץ־ישראל, ושאלוהו בדבר האפשרות להעמיד לרשותם את בית ”שזופולי” בסלבינו למטרה זו.

לואיג’י לא פיקפק הרבה. (”ראיתי לפני אנשים בעלי רצון נחוש, יושר ואומץ, שמטרתם אחת — לעזור ולהושיע!” — סיפר לאחר שנים רבות, כשקיבל את אות ”יד ושם” בירושלים). תשובתו היתה חד־משמעית, למעשה, נלהבת: ”כן, למען הילדים האלה — הכול!"

ג

טדי בארי, איש פלוגה 745 בחיל־ההנדסה המלכותי, היא ”פלוגת סולל־בונה”, היה ממונה על המִכשור האלקטרוני בפלוגה, ולאחר שחרור איטליה נהיה לקציןיהחשמל של הממשל הצבאי במילאנו. בה־בשעה היה שליח ה"הגנה” ועסק בעניני העפלה: מודיעין, הכנת תעודות לאוניות, הברחות ציוד וכדומה. בנעוריו, לפני עלותו ארצה, חי שנים אחדות באיטליה — כאשר אביו כיהן כפרופסור לפילוסופיה ולפיסיקה בפירנצה — והיה פעיל ב”החלוץ” האיטלקי.

מכוח היכרויותיו בעבר ותפקידיו בהווה — היו לו קשרים מסועפים, הן עם אנשי המחתרת האנטי־פאשיסטית — ביניהם מפקדי ה“פיאמה ורדי” ("השלהבת הירוקה”), שבשעתו סייע להם בהתקנת משדר־רדיו בשוייץ — והן עם קצינים גבוהים בממשל הצבאי, הבריטי והאמריקני.

הבית בסלבינו היה בתחום שלטונו של המנהל האזרחי בעיר המחוז ברגאמו. המִנהל טרם הוחלף, והמושל היה איש המפלגה הפאשיסטית.

כשהגיעו אנשי הפלוגה, במדים בריטיים, ועמם לואיג’י גוריני, אל משרדי המושל בברגאמו, ובידם אישור מן המושל הצבאי של מילאנו, קולונל אמריקני־יהודי, להפקיע את “שזופולי” לצורכי הפליטים היהודים — סירב לתת את הסכמתו לכך, באומרו שאת הבית תובעת הכנסיָה כדי שישמש בית־ספר לפרחי־כמורה. רק אם יביאו אליו כתב־ויתור, חתום על־ידי הקרדינל של מילאנו, ירשה להם להיכנס לבית. טדי בארי דיבר בתקיפות, כמי שמיַצג את המִמשל הצבאי, ולואיג’י גוריני חיזק את דרישתו כאיש "הועד לשחרור איטליה”. בעל־כורחו מסר המושל

בידיהם הוראה לשומר־הבית לפותחו לפניהם.

בו־ביום עלו בג’יפ לסלבינו. השומר, אנג’לו, גם הוא פאשיסט ותיק, טען שהבית כבר הופקע על־ידי הכנסיָה, אך הניח להם לסייר בו. היו שם כמה נזירות, שטיפלו ביתומי־מלחמה ועמדו להחזירם למילאנו, וכשנאמר להן שייקלטו בו שוב יתומי־מלחמה, אך יהודים — נאלמו דומִיָה.

המשלחת חזרה למילאנו. לואיג’י גוריני חתם במשרדי המִִנהל המחוזי בברגאמו על שטר־חכירה על ”שזופולי" — כאפוטרופוס של הבית — תמורת דולר אחד לחודש. מעתה — יהיה הוא הממונה עליו כלפי השלטונות.

כעבור ימים אחדים עלו לסלבינו משה זעירי, כמה מעובדי הבית בפיאצה־טורה, ועמהם כמה ילדים מבוגרים, והחלו מתקינים את “שזופולי” לקראת בואם של חניכיו לעתיד.

ראש הכפר, שהשמועה הגיעה אליו, בא ואמר: הייתי פרטיזן, סבלתי מהשחורים־הפאשיסטים ומהשחורים־הכמרים. אני שמח לבואכם הנה ומאחל לכם שמכאן תיפתח לכם הדרך לפלשתינה מולדתכם.

מן הראשונים שהגיעו למקום ועמלו בפריקת כלים ומצרכים מכלי־הרכב הצבאיים ובניקוי הבית — היו נערי “כנופיַת מאג’נטה”, שהוחזרו מחוַת־ההכשרה.

ד

בתחילה הם היו כעשרים, לבד מהמדריכים: נערי מאג’נטה, חוָה וחמש אחיותיה, כמה מילדי המנזרים, כמה ילדים מפולין, מהונגריה.

מספרם גדל מיום ליום. הטנדר הצבאי ש”פעטער מוישה” נהג בו, היה מביא ילדים ממילאנו, ממודנה, מנוננטולה, ממאג’נטה. בקבוצות קטנות

באו, או אחד־אחד, או שני אחים, או את ואחות. כחושים, עור־ועצמות, מפוחדים, רבים מהם חולים.

בא אלתר, בן השש־עשרה, יליד כפר קטן בקרפּטו־רוס, שנדד ביערות, ונתפס, ובמחנה־הריכוז בקונגסקירכן חפר בורות לקבורת אלפי גויות היהודים שנספו שם; והיה חולה טיפוס כששוחרר מן המחנה.

ובאו אהרן בן השלוש־עשרה ואחיו בן התשע, מן המחנות בטרנסניסטריה, לאחר תלאות־דרך ממושכות, ברכבות וברגל, דרך בסרביה, רומניה, יוגוסלביה, איטליה.

ובאה מלכה’לה בת השלוש־עשרה, שנותרה לבדה מכל משפחתה בגיטו מונקץ' ועברה את זוועות אושויץ־בירקנאו.

ובאו האחים אדם ובריק, שהיו בגיטו לודז', באושויץ, במאוטהאוזן, בגוזן.

ובאו שמואל ש., ויאנק, ושמואל ב., וליב — ובין הבאים היה ילד בן שלוש, וופקה, שהכול קראו לו ”וופקה פרטיזן", כי נולד בין הפרטיזנים ביער, והובא אל הבית, כי אמו חלתה קשה לאחר שניצלו, ואושפזה בבית־חולים ברומא.

ובין הבאים היה מילא, יליד אודסה, שהכול קראו לו ”הרוסי”, כי דיבר רק רוסית והיה כמו ”גוי” ולא ידע כמעט דבר על יהדותו, והיה בקומסומול, והיה עם הפרטיזנים ב”קטקומבות” של אודסה; ונותר אחד משמונה היהודים ששרדו בעיר לאחר ההרג שערכו בהם הגרמנים. בבואו

לנוננטולה, לאחר נדודים ארוכים, חיפש דרך להגיע לארצות־הברית, אך שליח ה“הגנה” שהיה שם, דוד ברומברגר מבית־הערבה, קנה לו מפוחית־פה במתנה, והוא אהב לנגן. מתנה זו קנתה את לבו והוא נאות לצאת משם לסלבינו.

יום־יום באו ילדים נוספים, ממחנות, מיערות, ממגורים שבהם הסתתרו, דוברי פולנית, יידיש, הונגרית, רומנית, איטלקית.

משה זעירי, מתילדה, ראובן דונת, קיבלו את פניהם בשער, הביאו אותם אל הבית, שוחחו עם כל אחד מהם, רשמו את פרטיהם בחדר־המזכירות. משה נתן להם שמות עבריים: לא מילא אלא עמנואל, לא בריק אלא דוב, לא יאנק אלא יעקב, לא רומק אלא רם, לא ברונקה אלא ברכה, לא אינדושה אלא איילה, לא לוּבה אלא חביבה.

הוליכו אותם דרך המסדרונות הארוכים, העלו אותם אל אולמות־השינה, הִקצו לכל אחד מהם מיטה ושידה, ואמרו להם: זה יהיה ביתכם מעכשיו. בבית הזה תלונו, תאכלו, תלמדו, תעבדו, תשחקו. את הצרורות הקטנים שהביאו עמם — שהכילו מעט חפצים שנותרו להם, או שליקטו בדרכי הנדודים הארוכות, חולצה מטולאת, זוג גרביִם קרועים, אולר, מטבעות, מזכרות — הניחו בשידה.

הבית — שמדרגות קשתיות רחבות מוליכות אל מבואו, ושחזיתו צבועה חום וכתום ותריסיו ירוקים — היה כ”ארמון" בעיניהם: רצפות השיִש והלינוליאום המבריקות, האולמות הרחבים, מדרגות־השיִש, המסדרונות ו”לבירינט" החדרים שאפשר לתעות בו, בריכת־השחיָה, החרסינה בחדרי־השירותים, במקלחות, הסירים הגדולים במטבח, החלונות הרחבים. והגן והחורשות מסביב — כ“אגדה” בעיניהם.

אברהמ’לה, בן השבע, ששלוש שנים חי בבונקרים וב“בלוקים” עם קומות דרגשים שורצי כינים ופרעושים, כשראה, בלילה הראשון, את הסדין הצח הפרוש על מיטתו — מיהר להסירו. חשש שיחליק מעליו לרצפה. הילדים האחרים צחקו: זה סדין! — אמרו לו — אינך יודע מה זה סדין?

“וופקה פרטיזן” בן השלוש — ילד שובב, פיקח, שעד מהרה נהיה לילד־השעשועים של הבית — לא ידע מהי רחצה, מהי שטיפת־שיניִם, מהי החלפת בגד מלוכלך בנקי. כשניתנו לו גרביִם מתוקנים במקום הקרועים שלבש, סירב לקחתם, כי “אינם שלו”.

גם כאן, כמו בפיאצה־טורה, צריך היה לחטא את הילדים מן הכינים. הכינים היו מכה שנגררה עמהם מן המחנות בדרכי נדודיהם והגיעה עד הנה. הנפט המקומי הגס היה חריף במיוחד והוא צרב את העור. ד“ר פסיה קיסין, לאחר שחפפה את הראשים, היה עליה לרפא את הכויוֹת. חולי־הגרבת, חולי־הריאות, נשלחו לבתי־חולים בברגאמו ובמילאנו ושהו בהם לעתים כמה שבועות. שלושה אחים, שקראו להם ”די מנדלעך,” היו חולי־שחפת, נשלחו לרומא. ”רבקה’לה הפרטיזנית”, בת החמש־עשרה, ששנתיִם חָיתה בבונקרים ביערות פולין, תחת עפר ושלג, התהלכה כפופה, כגיבנת, וצריך היה ליַשר את גבה בעיסויים ובתרגילי־התעמלות. לרבים

מיוצאי המחנות היתה פורונקולוזה קשה.

בבית, בחצר, בחורשה — הם נצמדו זה לזה: אח ואח, אח ואחות, חברים שעברו יחד כברת־דרך בגלגולי התופת, או בדרכי הבריחה מאוסטריה לאיטליה, מיוגוסלביה לאיטליה, הבינו זה את שפתו של זה, נעזרו זה בזה.

וכבר בימים הראשונים הפקיד משה את הגדולים על הפעוטות: הילדות בנות השלוש־עשרה, ארבע־עשרה, חמש־עשרה, טיפלו בבני הארבע, החמש, השש. האכילו אותם, רחצו אותם, השכיבו אותם לישון. הנערים שיחקו אִתם, לימדו אותם להשתמש בכלים.

בבוקר, בצהריִם ובערב היה הפעמון מצלצל לארוחות. הכול נאספו לאולם־האוכל, ישבו סביב השולחנות הארוכים, המתינו עד שישתרר שקט גמור, ובהינתן האות, עם ברכת ”בתיאבון”, החלו לאכול.

בבית שרר מחסור. האוכל ניתן בקיצוב ובמנות זעומות. מן הארץ לא שלחו כסף. ה”ג’וינט” סירב לעזור בחודשים הראשונים, בטוענו כי אין הוא מטפל במוסדות שאינם תחת השגחתו, המכינים לעליָה ארצה. המזון בא מן המנות שהקציב אונר”א לפליטים, ומן ”המעשר” שהפרישו חיילי היחידות העבריות שחנו באיטליה למען הילדים. המשאית הצבאית היתה מביאה קמח, סוכר, אורז, קטניות, שהנערים היו מפרקים ונושאים אל המחסן. לחמניות, ירקות ופירות — היו מובאים מן הכפר, תמורת כסף, או תמורת מצרכים אחרים שהיו חסרים בו.

הילדים לא אכלו די שובעם. לחמניה לאיש, לחמניה לאיש, ניתנו בכל ארוחה, והאוכל היה חדגוֹני: ריבה, מרגרינה, מרק, דייסות, מקרוני, מנות קטנות של בשר בוליביף ”צבאי”, קצת ירקות ופירות.

במחנות־הריכוז, במחנות־העבודה, שבהם עשו הילדים בשנות המלחמה, או ב”צעדות המוות” למאוטהאוזן, לגוזן, לדכאו, לברגן־בלזן — הלחם היה הנפש: חמישים גרם ליום, מאה גרם ליום, לחם עבש, מנות־רעב. לא אחד מהם ניצל ממוות בזכות פרוסת־לחם שגנב והסתיר תחת כנף־הבגד, או קנה תמורת שעון שנשא עמו והיה מוחבא בנעליו.

את הפחד מפני חסרון־הלחם קשה היה למחות. כאן, בסלבינו, היו ילדים מושכים בגנבה שתיִם־שלוש לחמניות מן השולחן, או מן המטבח, תוחבים לכיסיהם ושומרים עליהן, לכל צרה שלא תבוא. פעם מצאה אוז’ניה, שהיתה אקונומית־הבית, מאגר שלם של לחמניות שיבשו ועבשו, תחת מזרנו של אחד הילדים. היו מהם שסחבו מן המחסן חבילות מרגרינה, מבריחים אותן בכיסיהם אל הכפר ושם ממירים אותן בכוס חלב, או בטבלת שוקולד.

צפורה הַגר, שהיתה עוברת בין המיטות לאחר כבות האורות, ניגשת אל הילדות לברכן ב”לילה טוב” ולראות את שלומן — מצאה את אחת הילדות כשראשה בתוך השידה והיא לועטת משחת־שיניִם מתוך השפופרת שניתנה לה.

וקור שרר בבית. באוקטובר ירדו גשמי־זעף ורוחות התהוללו בהרים. לא היו די בגדים חמים ולא שמיכות במספר מספיק. שמיכה לילד, שמיכה לילד. הילדות היו נכנסות זו למיטתה של זו כדי לחמם את בשרן. המדריכות היו מניחות מעילים על גבי שמיכותיהם של הפעוטות לגונן מפני הצינה. רומק, בהיותו במחנה מלק, כורה מנהרות בהרים, בקור העז של החורף —היה מושך באין־רואה שקי־נייר של מלט ועוטף בהם את בשרו מתחת לכותונת־הפסים — עבירה שאילו נתפס בה היה נענש במלקות — אך גם כאן, ב“ארמון”, לא הספיקה השמיכה היחידה לחממו.

אך לקראת השבת היתה השמחה ממלאת את המעון. ביום ששי אחר־הצהריִם היה “פעטער מוישה” מגיע עם הדודג' הצבאי שלו, והיה מביא אתו מכל טוב: חלות, דגים, קופסות־שימורים; סוודרים, מטפחות, גרביִם חמים. לילדים שהיו רצים אל השער להקביל את פניו, היה מחלק טבלות שוקולד, עוגיות, ממתקים.

בערב היו זמירות נישאות סביב שולחן־השבת החגיגי: “לכה דודי”, “החמה מראש האילנות נסתלקה”, “יום שבתון, יום מחמדים, אור ליהודים”.

ה

המדריכים — (משה זעירי, ראובן דונת, טדי בארי, שפקד את הבית לפרקי־זמן קצרים, היו עדיין בחזקת חיילים, ולא פשטו את מדיהם) — היו נעדרי הכשרה פדגוגית. הִנחו אותם “חושיהם”, והנסיון המעט שצברו, לפני המלחמה, במהלך מסעותיה של הפלוגה, ובצעדיהם הראשונים עם הילדים ניצולי השואה בויה אופילי ובפיאצה־טורה.

משה זעירי, שהנהלת הבית היתה מסורה בידיו, הנהיגו לפי כמה עקרונות שלאורם הלך, כאיש קיבוץ וכחניך תנועה שחרתה על דגלה “הגשמה עצמית” ו”שיתוף”.

הראשון בהם היה — עבודה עצמית. הכול ייעשה על־ידי הילדים עצמם, ללא עזרה מבחוץ, ללא שכירת עובדים ושרתים: ניקוי הבית וסידורו, העבודה במטבח, הגשת האוכל, ההסקה, הכביסה, התיקונים, התפירה, הטיפול בחצר ובצמחיָתה, השמירה בלילות.

השני — אחריות הדדית. הילדים הגדולים יהיו אחראים לקטנים. הם יטפלו בהם והם ילמדום.

השלישי — שיתוף ברכוש. הכול שייך לכול. לרבות כסף המצוי בידי הילדים, או שנשלח אליהם על־ידי קרוביהם מעבר לים, שצריך להימסר לקופה הכללית של הבית.

הרביעי — המדריכים והעובדים הבוגרים עושים בכל עבודה עם הילדים. אִתם וכמותם הם מנקים, מבשלים, מדיחים כלים, מקוששים עצים, מכבסים, וכדומה.

החמישי — עברית היא שפת הבית. הוראתה והשימוש בה הם ממטרותיו הראשיות.

הששי — נמנעים מלדבר על העבר, אין מחטטים בו; במידת האפשר אין מזכירים אותו. הפנים הם לעתיד. העתיד הוא — ארץ־ישראל.

השביעי — לימודים. הוראת המקצועות הנלמדים בבית־הספר והוראת מלאכות, עד כמה שניתן הדבר בגבולות כישוריהם של הבוגרים.

הילדים חולקו לקבוצות לפי גיליהם ולכל קבוצה מוּנה אחראי, אם מתוכה ואם מן הבוגרים ממנה.

משטר קפדני הונהג בבית.

סדר־יום קבוע שאין להפירו: השכמה ב ־6.30. רחצה. יציאה למפקד־בוקר ברחבה הקדמית — בגופיות ובמכנסיִם קצרים, בכל מזג־אויר. הנפת הדגל העברי ושירת ”התקוה". התעמלות. ארוחת־בוקר.

לאחר הארוחה נחלקות קבוצות־הילדים לעבודה וללימודים. חציָן עובדות לפני־הצהריִם ולומדות אחר־הצהריִם, ולחלופין. העובדים — פושטים במרחבי הבית לנקותו, פונים אל המטבח, המכבסה, החצר וכדומה, הלומדים — פונים אל חדרי־הלימוד, שם יורו אותם עברית, חשבון, ידיעת־הארץ, ידיעת תולדות עמם, אמנויות ומלאכות.

שעות לפנות ערב היו חופשיות למשחקים; בחצר, בגן, במגרש־הכדורגל, ליד שולחן הפינג־פונג, ליד לוח־השחמט. לאחר ארוחת־הערב היו הכול מתכנסים לשירה, לריקודים, לשמיעת סיפורים, למסיבות, עד שעת כיבוי־האורות.

משטר שמחמירים בקיום חוקיו, ממילא גורר אחריו ענישות.

לא הוחל בארוחות אלא אם כן ישבו הכול סביב השולחנות ושרר שקט גמור באולם; ולא הוחל בהן לפני שניתן האות — “בתיאבון”. ראובן דונת — שהליצנים קראו לו ”הגנרל”, מה גם שהיה לבוש מדי חייל — היה ניצב ליד אחד העמודים שבאולם ועינו פקוחה על האוכלים, שמא יפצה פה מי מהם, או שמא יטול לחמניה נוספת על האחת שהוקצבה לו. פעם נטל אחד הילדים לחמניה מצלחתו של ילד שנעדר מן השולחן. משגילה ראובן שחסרה הלחמניה, דרש שיקום זה שלקחה. כיוָן שאיש לא קם — ציוָה על כל שורת היושבים לצאת מן האולם. אם סירב מישהו

לאכול מנה כלשהי משום שלא טעמה לחכו —היה עליו להשאיר על גבי הצלחת פתק ובו שמו, ואותה מנה עצמה היתה ניתנה לו בארוחה הבאה. לא קיבל אחרת במקומה. כשהושארה פעם מנה בשכנות לשרה’לה ללא פתק עליה — דרש ממנה טדי בארי שתגלה לו מיהו שהשאירה. שרה’לה הודיעה שהיא לא תלשין. לעולם לא תלשין. כי בגיטו לובלין, תפסו הגרמנים את אחותה ודרשו ממנה שתלשין על חברתה, אם נוצריה היא או יהודיה המתחזית כנוצריה, והיא עמדה באיומים ובעינויים ולא הלשינה. שרה’לה יצאה מחדר־האוכל, הסתגרה בחדרה וכל אותו יום לא באה לארוחות. בערב נכנס אליה טדי, וכששמע ממנה את נימוקיה, ביקש את סליחתה ואמר שיתנצל בפני כולם. למחרת, במִפקד־הבוקר, קיים את דברו.

אם גרם ילד נזק לרכוש הבית — נענש בעבודה נוספת, או במניעת הנאה; ואם לא נמצא המזִיק — הוטל ”עונש קולקטיבי” על הילדים. באחד מימי ו' ניפץ מישהו שמשת־חלון ולא נודע מיהו. באותו ליל־ישבת לא חולק שוקולד לילדים. משה זעירי ליוָה את הענישה בהסבר: בעד תיקון

השמשה צריך יהיה לשלם בכסף, וכיוָן שהבית שרוי במחסור, ייחסך הכסף ממחיר השוקולד.

ההשכמה בבוקרי החורף הקרים היתה קשה. רבים מן הילדים התעצלו לקום למִפקד והיו מתכסים בשמיכות למעלה ראש לחטוף עוד שעה קלה של שינה. ראובן היה עובר על פני המיטות, מושך את השמיכות מעל הישנים, או המעמידים פני ישנים, ומריצם החוצה.

אחד ויחיד בין הילדים היה קופץ באומץ לב לתוך הבריכה בימי החורף ושוחה בה לתשואות הצופים בו — עמנואל, ”הרוסי”, ה”גוי“, שלא חת מפני כל קושי וכל אתגר. כלפי המתלוננים על האוכל, היה מתריס:”יש לחם ויש מים־אז אפשר לחיות! ואם יש גם עגבניה — אז בכלל

טוב מאוד”!

מלכה’לה וחברתה ברונקה, בנות השלוש־עשרה, ”יפהפיות” הבית, משניתנה להן מִשחה שחורה נגד הגרבת, החליטו למרוח בה את פניהן ואת גופן, וכדי שלא תיראינה בכיעורן, הסתגרו בחדר ולא יצאו ממנו יום שלם. פעם, כשעבדו במכבסה, התחשק להן ”להיות ילדות קטנות" ולהשתעשע כילדות. לאחר שגמרו לכבס, מילאו את האמבטיות במים חמימים ובסבון, פשטו את בגדיהן, נכנסו לתוכן והשתכשכו בתוך הקצף להנאתן הרבה. היתה ארובה בגג המכבסה, שדרכה היו משלשלים את הכבסים. אחד הנערים הציץ מבעד לארובה, ראה אותו בעירומן, ומיד צבאו על פי הארובה נערים נוספים והינו את עיניהם במחזה.

כשנודע הדבר למשה זעירי, קראן אליו, הוכיח אותו על פניהן, ואמר להן שכיוָן שעשו מעשה אשר לא ייעשה, רחצו עצמן באמבטיות של כביסה והמיטו חרפה על עצמן — יהיה עליהן לעזוב את הבית.

הן לא עזבו. אמרו לעצמן: משה הוא כמו אבא. אבא קפדן, וגם מעניש לא בצדק, אבל אבא אי־אפשר לעזוב.

היציאה אל מחוץ לשער החצר ללא רשות — היתה אסורה. פעם נודע לראובן דונת שכמה מן הנערים הבוגרים מתגנבים בלילות אל הכפר לבלות במסבאה. קרא להם לשיחה וביקש לשכנעם לבל יעשו זאת. הם לא שעו אליו, וכשהחליטו להמרות את פיו, התרה בהם שאם יתפוס אותם בכך, יחטפו מכות ממנו. להפגין את עצמאותם, את בגרותם, להראות שלא ב“לאגר” הם נמצאים — הסתלקו עוד באותו ערב אל הכפר. ראובן ארב להם ליד השער. סמוך לחצות חזרו — כמניַן נערים — כשהם נושאים קולם בשיר. משהבחינו בו, הקיפוהו והתגרו בו: היעז להרים יד עליהם? "ואתם?” — ־אמר להם — “התעזו להרים יד עלי, עשרה כנגד אחד?” נכנסו יחד לאחד מחדרי־הבית, ולאחר שיחה שנמשכה שעה ארוכה, הבטיחו שמקרה זה לא יישנה עוד.

משה זעירי חשש מהתפקרות. דווקא משום שילדים אלה התגלגלו במחילות תופת והגיעו מעולם שהתמוטטו בו כל אמות־המוסר, חובה היא — סבר — לקובעם במסגרת של חוק, סדר, ולהרגילם למידות של חברה נורמלית. ואין להיכנע לרגשנות. וצריך להכינם לחיים בארץ־ישראל — בקיבוץ, כפי שקיוָה — שגם בהם נכונו להם קשיים רבים, שיש לחסנם לקראתם: עבודת־כפיִם, מחסור, מאבקים נגד השלטון הזר, התגוננות מפני ערבים. מסיבות אלה גם מנע מהם מגע עם הסביבה, ביִחוד עם הכרך, שהיה נגוע בשחיתות שלאחר־מלחמה: שוק שחור, ספסרות, זנות, אלימות. פיצוי על ”הסגר” זה — כך האמין — יימצא להם בחיי חברה עשירי חוָיוֹת, בלימודים, בהוַי תרבותי.

יום אחד נראה נער מגודל, כבן שמונה־עשרה, מטפס במעלה הדרך אל הבית. חבוש היה כובע פרוָה, נעול מגפיִם, לבוש חולצה רוסית ומקטורן “פרטיזני”. בהגיעו אל שער החצר, פגשוֹ משה ושאל לרצונו. כשאמר לו הנער — בעברית ”גלותית”, מיושנת כלשהו — כי שמע על

בית זה כי מתחנכים בו ילדים ניצולי שואה, והיה רוצה להיות ביניהם — מדד אותו משה במבטו, ראה בחור מגודל לפניו, ואמר, לו שאין הוא ילד, לכן אין זה מקומו. ”אני עוד ילד” — אמר הנער, והתעקש להיכנס פנימה לשער. משה ראה פרטיזן לפניו. מבוגר. ואסר עליו להיכנס. אמר לו שיחזור למילאנו, שם, ב"מרכז לגולה”, יפנו אותו אל מחנה של מבוגרים המתעתדים לעלות לארץ־ישראל.

הנער —אברהם — עמד על דעתו. רצונו היה ללמוד, והוא ידע שבבית זה מתקיימים לימודים. במילאנו התהלכו הפליטים ברחובות, עסקו בשוק שחור, אכלו ארוחות־חסד, הבטלה גררה אותם לקטטות ולנרגנוּת בלתי־פוסקת. היתה בו תשוקה עזה למלא את שהחסיר כל שנות המלחמה. ללמוד! העיקר הוא ללמוד! אמר לעצמו.

אברהם ל. ידע עברית מילדותו, מלימודיו ב”הישיבה הקטנה" בכפרו, דוגאלישוק, ליד ראדון, שכל תושביו היו חקלאים יהודים, שומרי מצווֹת. שם למד חומש, גמרא, מהרש”א; שם חלמו הוא וחבריו על ארץ האבות, כששתלו עצים בט”ו בשבט, או כשיצאו לטיול ביער בל”ג בעומר.

כשנסוג הצבא האדום, במנוסה גדולה, מאזור ראדון, שבגבול פולין־ליטא, ונכנסו הגרמנים — עוד חשבו יהודי דוגאלישוק שיוכלו להמשיך בעבודתם. יצאו לשדות והוציאו תפוחי־אדמה, לאחסנם לקראת החורף.

לא עברו שבועות מספר, והחלו ההריגות. יהודי נורה ברחוב, ושני בדרך, מידי הגרמנים. בשורות רעות באו זו אחר זו.

בחורף צוּווּ כל יהודי הסביבה לעזוב את הכפרים ולהתרכז בראדון. כולם נדחסו לרחוב אחד ארוך, שהיה הגיטו. יום־יום הוצאו הגברים לעבודה, מרחק כעשרה ק”מ ברגל מן העיר, בחטיבת עצים, או בניקוי הדרכים משלגים. מנת־המזון היתה מאה גרם לחם יבש לאיש.

ביום א', 10 במאי 1942, היה הטבח הגדול.

בשעות הבוקר המוקדמות אספו הגרמנים כמאה איש, נתנו אתי־חפירה בידיהם והובילום בסך לעבר בית־הקברות. ביניהם היה גם אביו של אברהם.

כעבור זמן קצר נשמעו צרורות־ירי מנשק אוטומטי מאותו כיווּן.

האם ירו באב? האם הצליח לברוח? האם הושאר בחיים לחפור בורות או קברים? — בני המשפחה הסתתרו בבית, אחוזי אימה.

השוטרים חזרו אל הגיטו והחלו אוספים קבוצה שניָה של חופרים. אברהם, שהיה אז בן חמש־עשרה, ואחיו הגדול פנחס, נטלו אתי־חפירה ויצאו מן הבית להצטרף מרצונם אל המגוּיָסים לעבודה, בחושבם כי משיוצאו אל השטח הפתוח, הזרוּע שיחים ועצים, יהיה להם סיכוי לברוח.

את פנחס לקחו הגרמנים אִתם. את אברהם דחו, משום היותו קטן וחלוש למראה.

הוא חזר אל הבית והחליט להסתיר את כל יושביו, עשרים וחמישה במספר — ביניהם אמו ואחיו הקטן — בעליית־הגג.

לפתע נשמעו צווחות פראיות, יריות, רעש אופנועים ויללות נשים וילדים.

הגרמנים הוציאו בכוח את יושבי הבית הסמוך והובילום למרכז העיירה. לא עברו דקות אחדות ונכנסו גם אל הבית שבו הסתתרו אברהם, אמו, אחיו, ויתר האנשים.

כל תושבי הגיטו הובלו אל כיכר־השוק. צעדו בדממה. אמו של אברהם מילמלה, ”שמע ישראל, אדוני אלוהינו…" זקן שמעד בלכתו, נורה.

בכיכר צוּווּ כולם לכרוע ברך ולהרכין את ראשיהם. לאחר שצוּווּ לקום, הובלו אל בית־הקברות, מרחק כשני ק"מ מן העיר, ושם שוב פקדו עליהם לכרוע.

כמאה מטר משם היה כרוי בור ארוך, והשוטרים הובילו אליו קבוצות־קבוצות, של כעשרים איש כל אחת, הפשיטו את האנשים, ואספו את בגדיהם לערימות.

בעמוֹד האנשים על פי הבור — ירו בהם, והירויים נפלו לתוכו.

אברהם, שהיה בין הכורעים בשדה, בהרימו רגע את ראשו, ראה לפתע את אחיו פנחס בתוך קבוצה של נושאי אתי־חפירה המוּבלת בחזרה אל הכביש המוליך העירה. מבלי חשוב מה עלול לקרות לו, נפרד מאמו ומאחיו הקטן, שכרעו על־ידו, קפץ מעל ראשי יתר האנשים, גהר על האדמה, ובזחילה התקרב אל הכביש. בהגיעו לשם, נתפס על־ידי אחד השוטרים, אך לאחר שאמר לו שהוא נפח ויש לו רשיון־עבודה, הניח לו הלה לעבור, וכך הדביק את קבוצת העובדים והצטרף אל אחיו הגדול.

מרחוק שמע עתה שוב את צרורות־הירי הקוטלות את הניצבים על פי הבור.

לאחר שלושה ימים נוראים בגיטו שהמוות הילך בו, החליטו אברהם ואחיו לברוח, ויעבור עליהם מה. האם והאח הקטן — לא ישובו עוד. מה עלה בגורל אביהם לא ידעו. ארזו בצרורם קצת בגדים, לחם, את התפילין והסידור, חמקו מבעד למשמרות ויצאו לעבר הבצוֹת.

בלילה דפקו על דלתו של איכר שהכירוהו, והלה הסכים להלינם בגורן. מפיו נודע להם שאביהם חי, מסתתר ביער.

מעתה החל פרק חדש בדרך התלאות והיסורים.

האחים נפגשו עם אביהם. השלושה חפרו בונקר ביער, והיו יוצאים ממנו אל הכפרים להביא אוכל אל פיהם. היו נודדים ממקום למקום, מסתתרים בגרנות, בבורות, בין שיחים, בשדות, בבתי איכרים שנתנו להם מִקלט־לילה.

לימים גילו שביערות מסתתרים עוד יהודים מן הכפרים שבסביבות ראדון. מצאו אלה את אלה והצטרפו לקבוצות, שהשיגו נשק והחלו בפעולות חבלה. אליהם הסתפחו רוסים, מבין השבויים שברחו, ואלה שהתארגנו לפעולות מאחורי קוי האויב. כשגדל מספרם של הרוסים, עד שנהיו היהודים מיעוט ביניהם — פעלו על־פי הוראות שקיבלו ממוסקבה.

עשרים וששה חודשים עשה אברהם בין הפרטיזנים, והאנטישמים שביניהם התנכלו לא אחת לחייו. אחיו פנחס נהרג באחד המִרדפים. אביו נהרג מידי הפולנים, כשהלך להביא אוכל מן האיכרים, בסביבות כפרו, דוגאלישוק. לבדו נותר מכל משפחתו.

באוקטובר 1944, כשחזרו הרוסים וכבשו את מזרחה של פולין, גייס אותו הנקוו”ד לפלוגה רוסית שלחמה נגד מחבלים פולנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. יום אחד הגיע לפלוגה גנרל־מאיור מן הנקוו”ד. אברהם התיַצב לפניו, וכששאל אותו הלה לשמו, אמר ”אברהם”. הגנרל הסתכל בנער הבלונדי, תכול־העיניִם, פרוע־הבלורית, ואמר: “מה, יבריי?”

אברהם נפגע כל־כך מנעימת הבוז והעוינות שבשאלתו, שהחליט כי מקומו לא יכירנו בין אנשים אלה.

הוא ביקש חופשה מן הפלוגה כדי לצאת ולחפש את גופת אחיו שנהרג ביער ולהביאה לקבר ישראל. הרשות ניתנה לו. הוא הלך לכפר מולדתו, שהיה סמוך ליער, הגיע לבית שהיה ביתו לפנים, ומצא איכר פולני מתגורר בו. איים על האיכר שאם לא יצא עמו לחפש את גופת אחיו — יהרגוֹ. האיכר רתם את סוסו לעגלה, שניהם יצאו ליער, ולאחר חיפושים רבים מצאו את גופת האח והביאוה לקבורה בבית־העלמין היהודי שבעיירה.

כשחזר אברהם לבסיסו — גוּיַס על־ידי הנקוו”ד לקורס לפרחי־קצונה שהתקיים בגרודנו. הוא היה היהודי היחיד בקורס, ותוך כדי השיעורים הפוליטיים והאימונים הצבאיים, הירהר בעתידו.

הוא נזכר בשעת דמדומים אחת, כשעמד לבדו בתצפית בפאת היער: מרחוק ראה חוָה פולנית ובה סוסים, חזירים, אווזים. נשים במטפחות אדומות לראשיהן ליקטו תפוחי־אדמה בשדה, בחור העמיס עגלה בחציר בקלשונו, ילד רעה פרה באחוּ. הוא חשב: איזה אושר!.. ובזוכרו את

פרקי החוּמש שלמד בילדותו, אמר לעצמו: באושר כזה אוכל לזכות רק אם אגיע אי־פעם לארץ אבותי.

בדצמבר של אותה שנה, 1944, כשהקרבות בין הרוסים, הפולנים והגרמנים בוַרשה היו בעיצומם — ברח אברהם מן הקורס, כשמגמת פניו להגיע לארץ־ישראל דרך רומניה. הוא נסע תחילה לראדום, מרחק 120 ק“מ מגרודנו, נפגש שם עם בחורה יהודיה שעבדה עם הנקוו”ד, גילה לה את

סודו, וזו ציידה אותו בתעודות פולניות שזיכו אותו בחופש תנועה. מראדום נדד דרומה — לביאליסטוק, ללובלין, ולאחר ששוחררה פולין כולה — ללודז'. כדי להתקיים — היה קונה ומוכר מזון ובגדים, וכך צבר סכום כסף ניכר. כשהגיע ברכבת לקרפּטו־רוס, נודע לו שפולנים עורכים פוגרומים בשרידי היהודים — וחצה את הגבול להונגריה. בבודפשט חלה בטיפוס והוכנס לבית־חולים של הצלב האדום. ימים רבים היה שרוי בחום גבוה, וכשאך ירד חומו, ברח מבית־החולים העירה. בבודפשט כבר התארגנו יהודים לעליָה ארצה, ואברהם מוּנה, על־ידי שליחי ”הבריחה“, להיות מדריכה של קבוצה היוצאת לאיטליה. עם קבוצה זו הבריח את הגבול לאוסטריה, אך בהגיעם לגבול איטליה, גילו שייבצר מהם לעוברו ופנו ליוגוסלביה, כשהם מתחזים ליוָנים החוזרים למולדתם. בזאגרב נתפסו על־ידי אנשי הנקוו”ד ועמדו לשולחם חזרה להונגריה. בעזרת איש־קשר של ה”הגנה” עלה בידם להיחלץ מהם.

כשנה ארך מסעו זה של אברהם מיום צאתו מראדום עד הגיעוֹ למילאנו.

במילאנו הלך לויה אוניונה 5, לברר איך יעלה לארץ־ישראל. נאמר לו שעליו להצטרף לאחד ממחנות־המעבר ולחכות לתורו. הוא מאס בחיי פליט והחליט לחפש קבוצת־נוער שיוכל לעלות עמה ארצה, ועד שיעלה יקדיש זמנו ללימודים. אז נודע לו על הבית בסלבינו.

נסע לברגאמו, על דעת עצמו, ומשם הלך ברגל לסלבינו, כשהוא מטפס במעלה ההר התלול.

עכשיו, בעומדו לפני השער, גמר בלבו שלמילאנו לא יחזור.

משה זעירי נסוג מפני עקשנותו. התיר לו להיכנס אל הבית ולהניח בו את צרורו.

לא עברו ימים רבים ואברהם נהיה לאחד הפעילים בחברת־הילדים. עובד, לומד, ומלמד קטנים ממנו.

ו

שנתיִם לאחר בואו אל הבית בסלבינו, בהיותו כבר בארץ, בחברת־נוער במשמר־השרון, כתב זאב בזכרונותיו:

בדרכים קשות הגעתי לאיטליה במטרה לנסוע לארץ־ישראל. בשבועות הראשונים נדדתי ממחנה למחנה, עד שנודע לי שהוקם מוסד, בית עליית־הנוער בסלבינו. החלטתי לנסוע כדי להתחנך שם. ביום בהיר אחד הגעתי לשם עם כמה חברים ממאג’נטה שגם הם נסעו לקבל את חינוכם בבית זה. עברו מספר ימים עד שהסתדרתי במקום. אז היו רק מעט ילדים בבית.

משה התחיל לשוחח אתנו על העבודה, על הלימודים, ועל התנהגותנו בבית. כשדיבר על העבודה, שאלתיו: מה זה — הצריך גם כאן לעבוד? לא עבדתי למדי בגרמניה? הוא הסביר לי את הדברים — למה אני צריך לעבוד ולמי אני צריך לעבוד. הבנתי את דבריו, אך לא ברצון רב קיבלתי אותם.

למחרת הבוקר סידר אותי סדרן העבודה לחצר. יצאתי לעבודה בלי רצון. היה אז התחלת החורף. לא הרגשתי את עצמי טוב. בכל רגע ברחתי, וכשגמרתי את העבודה בחצר, הוסיפו עוד לבקש ממני שאלך לחדר־האוכל לעזור לשטוף את הרצפה! שמה כבר לא רציתי לגמרי ללכת. החברים כעסו עלי מאוד. לא ידעו מה לעשות בי. אני חשבתי שאני נוסע לסלבינו להיות כמו בגן־עדן, והנה מדברים אתי על עבודה! וכשקראו לי פעם לברר תפוחי־אדמה, הלכתי דווקא לברר תפוחי־עץ.

אבל במשך הזמן השתניתי הרבה מאוד. כשמשה אירגן את הקבוצות בבית, הייתי כבר איש־עבודה. התאמצתי בשעת העבודה ובשעת הלימודים. כי ידעתי שהם עתידי.

כמו זאב, גם אדם, נער בן חמש־עשרה, שהגיע לסלבינו שחוף למראה, מזה־רעב, אותות הזוועות שעברו עליו באושויץ, מאוטהאוזן, גוזן, חתומים בנפשו, התקומם כשסוּדר לעבודה בניקוי חדר־האוכל. מה רוצים מהחיים שלי? — שאל — גם פה? אחרי כל מה שעבר עלי?

לא מעטים היו גילויי הסרבנות והמרי בשבועות הראשונים, ביִחוד מצד הנערים הבוגרים יותר: כלפי המשמעת החמורה, כלפי החובה להשכים קום, כלפי חובת העבודה, כלפי ה”הסגר" שהוטל עליהם, כלפי הקיצוב באוכל. נערים היו מסתלקים מן העבודה ומסתתרים בחדרים או בחורשה למשך שעות. אחרים, שהיו משגיחים על קטנים מהם, היו מנצלים את מעמדם ואת הסמכות שניתנה להם, ומטילים עליהם את העבודות הקשות והבלתי־נעימות — שולחים אותם לנקות את בתי־השימוש, לשפשף את הסירים הגדולים, לקושש עצים — כשהם עצמם ”מפקחים” על העבודה. חיים, מ”נערי מאג’נטה", קשר קשר עם חמישה מחבריו "לברוח” מן הבית על מנת שלא לשוב. הם הרחיקו עד מילאנו, אך למחרת חזרו. קבוצה של “הונגרים”, שהיתה מתבדלת מכל יתר הנערים, מסתכסכת עם ה”פולנים”, לא נשמעת להוראות, מסרבת לצאת לעבודה — הורחקה מן הבית לאחר שנואשו המדריכים לאלפה, הועברה למחנה בקרמונה, משם עזבו רובם

והיגרו בסופו של דבר לארצות־הברית.

בעיַת האוכל, או “בעיַת הלחמניות” — כפי שנתכנתה על דרך המיצוי — לא חדלה מלהכות גלים. הילדים, שבמשך שנים היו רעבים לפת־לחם, מוכנים ליהרג עליה, חולמים על יום שבו יוכלו לתת אל פיהם כאוַת־נפשם לחם רך, טרי, ערב לחיך, משביע, והיה זה שיא האושר הנכסף בעיניהם — לא יכלו להשלים עם כך שבבית זה, שבו נקלטו כאל חיק משפחה, יהיה הלחם קצוב ומוגבל: לחמניה לאיש לארוחה. שרה’לה, בשומעה לראשונה את השיר המוּשר בבית, ”זמר זמר לך”, היתה בטוחה ששרים ”זעמעלאך” (לחמניות) — שיר הלל ללחם, שבמחנות היתה חולמת עליו. הילדים היו מתמרדים. סוחבים לחמניות ואוגרים. מכריזים על “שביתות רעב”. קמים כולם מן השולחנות ויוצאים מחדר־האוכל במחאה על עונש שהוטל על אחד מהם בשל לחמניה נוספת שמשך מן הסלסלה. פעם ערכו ”הפגנה” לפני חדר־המזכירות — משרדו של משה זעירי —

בדרישה להגדיל את קצבת הלחמניות ואת מנות הריבה. “מרד הלחמניות” קראו להפגנה זו, ובראשו עמדה "רבקה הפרטיזנית”. משה הסביר, חזור והסבר, בדבריו אל הילדים כולם ובשיחותיו עם הגדולים שבהם: חובה, להצטמצם בגבולות האמצעים הדלים העומדים לרשות הבית. יש להתרגל לחיות בצנע, מתוך הסתפקות במועט, כי כך חיים גם בארץ־ישראל. ד”ר פסיה קיסין סברה אחרת. סברה שנעשה להם עוול. שמגיע להם הכול, לאחר מה שעבר עליהם. שראויים הם לפינוק־מה. שאין לנהוג בקמצנות כלפיהם, ושבמאמץ קל אפשר להגדיל את מנות־האוכל.

עקב ההגבלות, ומתוך הרגלים שנקנו במחגות־הריכוז, לא נדירים היו מקרי הגנבות. גנבות ממחסן־המצרכים, מן המטבח, מן השידות. נער אחד שקראו לו "דער ציגיינער”, ”הצועני” — כי היה במחנה עם צוענים בגרמניה — היה גנב מומחה והיה מכייס גם את חבריו; עד שהשפיעה עליו שיחת לילה ממושכת עם משה וחדל מכך. ילדים היו נוטלים מצרכים מן הבית בהיחבא, נושאים אותם אל הכפר ומחליפים במצרכים אחרים. יום אחד תפסה המשטרה ילד שניסה למכור שמיכה בכפר, משמיכות הבית. הביאה אותו באזיקים אל שער החצר לשאול את המדריכים מה ייעשה בו. הנער התיַשב על אבן, ידיו אסורות, ובכה. ילדים התגודדו סביבו. כשהגיע משה ושמע את המעשה, הבטיח הנער, בדמעות בעיניו: ”כ’וועל שוין מעהר נישט גנב’נן. נאר נעמען, יא.” (לא אגנוב עוד. רק אקח, כן.). ילד בן חמש גנב מברשת־שיניִם מן הסנדלר הקשיש שעבד בבית, על מנת להמירה בכפר בעוגה. כשנתפס ונשאל למה עשה זאת, אמר: ”הוא זקן. בין כה ובה יהרגו אותו”.

בולמוס של הצטלמות אחז בילדים. הכול רצו להצטלם. האם היה זה כדי להמציא עדות, שחור־על־גבי־לבן, כלפי עצמם וכלפי העולם, שאכן שרדו וחיים הם? האם כדי להשאיר לעצמם מזכרת מן הבית שבו שבוּ לתחיָה והם שוב ילדים, המסוגלים לחייך מול מצלמה? האם כדי שיהיה בידם דיוקן שלהם שיוכלו לשולחו לבני משפחה אם נותרו בחיים אי־שם? —־הכול רצו להצטלם, אך מצלמה לא היתה בבית. צלם היה בכפר, והיה מצלם בתשלום. אך הכסף מאיִן יימצא? — היו משלמים לו בדברי־אוכל שחסכו מפיהם, או שנטלו במשיכה: בטבלות שוקולד, בעוגיות, בקופסות־שימורים.

הסיוטים, מן הזוועות בגיטאות, במחנות, ביערות, בבריחות ובנדודים בין הכפרים ובדרכים מארץ לארץ — ־הודחקו אל תחום החשכה, מכוח הפעילות השוקקת בבית וחיי החברה רבי החוָיוֹת. אך לא היו עשויים להיעלם. הם היו פורצים, מתוך החלומות, וברגעים לא־צפויים. בלילות היו נשמעות צעקות, שהיו מעירות את הישנים. ילדות היו באות זו אל מיטתה של זו ובוכות יחד. ילדה שהסתתרה במנזר בפולין ובזכות כך ניצלה, הסתירה צלב במיטתה ובלילה היתה מוציאה אותו, יורדת לרגלי המיטה, כורעת לפניו ומזילה דמעות. אל חברותיה, שראו אותה בכך וגערו בה, אמרה: "אינני יהודיה, הוציאו אותי משם בעל־כורחי, לעולם לא אשכח שישו ומאריה הצילו אותי.” ילד בשם רוב’קה לא יכול היה להירדם בלילות, חשב שישתגע. ביקש להישלח לבית־חולי־רוח. הביאו אותו למילאנו. חזר לאחר שבועיִם מגולח־ראש ולא דיבר עוד דבר על מצוקתו. ילד אחר, בן שתים־עשרה, נתקף שגעון באמצע משחק כדור־יד. החל משתולל ומכה על סביבותיו. גם אותו לקחו למילאנו והחזירוהו לאחר טיפול. פרץ בן הארבע־עשרה ניסה להתאבד בחורשה. קשר חבל באחד הענפים ואמר לתלות בו את עצמו. קודם לכר כתב מכתב ”צוואה”, בו אמר שלא יוכל לחיות לאחר שראה את אביו ואמו נרצחים לעיניו — ומסרוֹ לחברו. הלה קרא את המכתב, הזעיק את הילדים, ואלה באו במרוצה אל החורשה והספיקו לעוצרו בעוד מועד.

על העבר כמעט שלא דוּבּר. לא בין הילדים לבין עצמם ולא ביניהם ובין המדריכים. אך הוא זרם, מושתק, במעמקים, ומפעם לפעם, כמו דמו של זכריה, היה מבצכץ מן העפר. פצעים לא נגלדו ובריתות לא הופרו. אלתר היה בן חמש־עשרה כשהובא למחנה־העבודה בגוזן, בסופה של הדרך שתחילתה באושויץ ואמצעה במאוטהאוזן. בבלוק מספר 9, שיצועיו שרצו כינים ופרעושים, שכבו לידו שני אחים בני גילו שדיברו ביניהם פולנית והיו משמיעים גידופים על היהודים הארורים, צולבי ישו. אִתו לא אבו לדבר. מוזר היה בעיניו שכשהכול היו רצים ערומים למקלחות, היו הם מכסים בידיהם על מבושיהם. ב־15 באפריל 1945, כשפקדו על כל היהודים לצאת מן המחנה ועמדו להוליכם להשמדה בקונגסקירכן, ניגש אל אלתר אחד משני האחים — שכפולנים לא חלה הפקודה עליהם — לחש לו “איך בין אַ ייד,” תחב סכין לידו, ואמר, ”בזה תהרוג. תגן על עצמך. הם רוצים להשמיד את כולכם.” בקונגסקירכן היה אלתר אחד המעטים שניצלו ממוות. לאחר כמה חודשים, כשהגיע למילאנו ומצא משכן ארעי בבית שבויה אוניונה 5, נכנסו ערב אחד לאולם־השינה שני נערים, צרורות בידיהם, וביקשו מקום לינה. לא היתה מיטה פנויה והם ניסו להידחק בכוח למיטותיהם של שניִם ששכבו עליהן. פרצה קטטה ואלתר בא לעזרת בעלי־החזקה, אך לפתע נדהם לראות כי הבאים הם שני ה”פולנים” שהיו עמו בבלוק בגוזן, ונפלו זה על צוארי זה. היו אלה אדם ובריק, והשלושה יצאו יחד לסלבינו. ב”שזופולי" נתהדקה הידידות ביניהם, והחוט המשולש לא נותק.

ילדים שלא ידעו מה עלה בגורל קרוביהם — אב, אם, את, אחות — לא חדלה להבהב בלבם התקוָה כי יום אחד יגיע אות־חיים מהם. בוִיה אוניונה 5 היה משרד לחיפוש קרובים, ו”פעטער מוישה”, שהיה עושה את הדרך ממילאנו לסלבינו הלוך וחזור כמה פעמים בשבוע, היה מעביר

הודעות מכאן לשם ומשם לכאן.

יום אחד נסע ברנרד למילאנו, עם שני חבריו, רומק ויאנק ל., כדי לפדות קצבה שהגיעה לו מאונר”א ולהביאה לסלבינו. לפתע פגש ברחוב בחור שהכירוֹ מילדוּת, מקרקוב, ושאף הוא התגלגל כמוהו במחנות עד הגיעוֹ לאיטליה. הבחור הופתע לראותו במילאנו ושאלוֹ מה מעשיו בעיר. ברנרד סיפר לו על “שזופולי” ואמר שהוא מאושר להימצא שם. הבחור סטר לו על לחיוֹ וקרא: ”אתה יושב שם בשקט כשאמך מחפשת אותך בכל פולין ומשתגעת מדאגה?!” ברנרד הוכה בתדהמה. הוא לא שיער בנפשו שאמו, שהופרד ממנה כששוּלח למחנה פלאשוב, נותרה בחיים.בחוזרם לסלבינו, נכנס ברנרד לחדרו של משה זעירי, סיפר לו מה אירע וביקש חופשה לכמה שבועות כדי לצאת לפולין ולמצוא את אמו. משה הביע את חרדתו: איך יִטלטל לבדו בדרכים, מארץ לארץ? ושמא לא ימצא את אמו? ומה יקרה אם ייסגרו הגבולות ולא יוכל לחזור? — אך השאיר את ההחלטה בידו.

ברנרד חזר אל שני חבריו וסיפר להם מה אמר לו משה. רומק ויאנק ל., דעתם היתה נחרצת: עליו לצאת ולמצוא את אמו! ושניהם החליטו להצטרף אליו למסע.

כששמע משה שגם השניִם מתכוונים לצאת — חשש פן ילכו גם אחרים בעקבותיהם ויצאו את הבית לחפש את קרוביהם ברחבי אירופה. הוא אסר את היציאה על שלושתם.

השלושה יצאו ללא רשות.

התגלגלו בדרכים. ברגל, בטרמפים, ברכבות. חצו את הגבול לאוסטריה, הגיעו לאינסברוק, מאינסברוק לזלצבורג. בזלצבורג חלה יאנק, ורומק נשאר אִתו. ברנרד יצא לבדו לפולין ונסע לקרקוב, עיר מולדתו. בצאתו מן הרכבת, ב־7 בבוקר, וטרם ידע לאן לפנות — ראה את אמו

ואת אחיו הולכים ברחוב.

כחודש ימים שהה אִתם. רומק ויאנק ל., חזרו בינתיִם לסלבינו. הוא היטלטל שוב בדרכים, חצה גבולות וחזר על עקבותיו. בבואו למילאנו פגש את ”פעטער מוישה”, ששמח לקראתו כמוצא בן אובד, ואמר לו שהנה ברגע זה עמד לעלות לסלבינו.

רק לאחר בירור ודיון ממושך במזכירות חברת־הילדים, הוחלט לקבל את ברנרד — ואת שני חבריו, שחזרו לפניו — בחזרה אל הבית.

כל השנים זכר ברנרד את הנסיעה ההיא, את הדרך המתפתלת בהר, את השמחה הגדולה כשנגלה לפניו הבית. היתה זו שיבה הביתה. "כאילו אל אמא!” — היה אומר מדי היזכרו בכך.

ז

משה זעירי הִקשה את לבו לעתים קרובות לשם קיום עקרונותיו, מתוך הכרה שאם לא ינהג כן תתפרק המסגרת. אך כנגד קפדנות זו, שהיה בה ממידת־הדין, גילמה אישיותו של “פעטער מוישה” — כפי שכינוהו הילדים — את מידת־הרחמים.

משה אנגרט — איש רחב־גרם, מוצק, בעל פנים עגולות, מרכיב משקפיִם, מקריח — היה מן הקשישים בפלוגה. את גילו המדוּיָק לא היה אפשר לדעת, כי הוא זייף אותו כמה פעמים בהתנדבו למשימות שרק צעירים ממנו נתקבלו אליהן; כך עשה גם כשהתנדב לצבא הבריטי. יליד רוסיה היה, ובימי המהפכה, בהיותו כבן שבע־עשרה, ברח משם בחשאי, הבריח גבולות, עד שהגיע לארץ־ישראל. בארץ — סלל כבישים, עבד בבנין בתל־אביב, נמנה עם “חבר’ה טראסק”, וכשנוסד המושב אביחיל על־ידי ותיקי הגדוד העברי, היה אחד מראשוניו והקים בו משק ומשפחה. מיום בואו ארצה היה פעיל ב”הגנה”, וגם לאחר שנעשה חקלאי במושב — היה עוזב את ביתו ואת משקוֹ לעתים קרובות כדי להיחלץ למשימות שהזמן גרמן — להגנת יִשובים במאורעות תרצ”ו־תרצ”ט, לעליות על הקרקע בימי ”הספר הלבן”, להדרכה בקורסים. ב”פלוגת סולל־בונה” — היה הוא נהג.

כאיש שופע חום, טוב־לב, שמחת־חיים — הנטיָה לעזור לזולת היתה טבועה באופיו, ויותר מכול — לילדים. בכל מקום אליו הגיע — היה נמשך אליהם, והם אליו. כשבאה הפלוגה למילאנו ונפגשה לראשונה עם פליטי המחנות — היה הוא מתהלך בחדרי־הבית שברחוב אוניונה 5 ומסביבו, מוצא את הילדים, משתדל לעודדם, להאציל עליהם מן האופטימיות שבו, שואל למחסורם, עושה ככל יכולתו להשיג למענם דברי אוכל ומלבוש. משעה שנתרכזו הילדים בפיאצה־טורה, וביחוד משעה שעברו לסלבינו ו“שזופולי” נהיה בית להם־ — היו הם בראש מעייניו. ביוזמתו החליטו היחידות העבריות בצבא להפריש 15 אחוז ממנות המזון שלהן למענם. הוא לא הסתפק בכך. היה מלקט עודפים ממטבח הפלוגה, או שיירים ממסיבות שנערכו, מטעין על הדודג' שלו ומביאם לסלבינו. היה מחזר על המחנות של האנגלים, מביא להם בירה וסיגריות־ — ומקבל תמורתם מצרכים הדרושים לבית. כל מה שיכול היה ליטול במשיכה משם — נטל.

כנהגה של הפלוגה — היה נודד על פני מחנות־הפליטים, הסמוכים לבסיסי הבריגדה, ברחבי צפון המדינה. בבואו למודנה, לנוננטולה, למאג’נטה, לקרמונה — היה אוסף את הילדים בני השבע־עשרה ומטה, שבמחנות אלה, אל משאיתו, ומסיעם לסלבינו. לעתים היה נוסע אל הגבול השוייצי או האוסטרי ואוסף משם ילדים שאך זה הוברחו את הגבול. לואיג’י גוריני, שהיו לו קשרים עם אנשים מעבר לגבול, מימי פעילותו במחתרת, סייע בכך הרבה. כשם שסייע בחיפוש קרוביהם של הילדים באירופה.

מדי הגיעו לסלבינו — היה זה חג לילדים. הקטנים שבהם היו רצים לקראתו אל השער בקריאות ”פעטער מוישה! פעטער מוישה!" — והוא, שכיסיו היו גדושים כל טוב, היה מחלק להם שוקולד, ממתקים, צעצועים קטנים, מסרק, מטפחת, אולר, לא מקפת גם אחד מהם; לזה טופח על שכמו, לזה צובט את לחיו, לזו מלטף את שערה, אחר־כך נכנס עמהם אל הבית, מרכיב פעוטות על ברכיו, שואל לשלומם, מספר להם מה ראה ומה שמע בעולם הגדול. לאורחים שהיו מזדמנים לבית היה מצביע על הילדות ואומר, “הביטו כמה הן יפות! היש עוד יפות כמוהן בעולם?”

לפניו אפשר היה לשפוך את הלב. גם לבכות בחיקו. הוא הכיר כל אחד מן הילדים וידע את עברוֹ. היה מקשיב לתלונות ומנסה לנחם. כשביקש מי מהם לחפש את בני משפחתו, להיוָדע אם נותרו בחיים — לא נח ולא שקט בהתחקות על עקבותיהם. בערב — היה מתיַשב לעתים ליד מיטתו של ילד, בחשכה, והלה היה משיח לבו לפניו, פורק מעליו כל מה שלא יכול לפרוק לפני המדריכים עובדי־הבית.

כשגבר קור החורף — הביא עמו שמיכות, מעילים, סוודרים, גרבי־צמר. לא אמר מאיִן לקח, אך השמועה אמרה שהוציאם מקרונות־רכבת של הצבא.

ואהב לעשות ”הפתעות" שתשמחנה את לב כולם. בעשר בערב היה מופיע, ובידיו סליל סרט־קולנוע. הקול היה עובר בבית כולו: ”פעטער מוישה הגיע עם סרט!” בהתעלמות מכל כללי המשמעת והתקנות, היו הכול קופצים ממיטותיהם, מתעטפים בשמיכות, ורצים אל האולם הגדול. אחר־כך היו צופים בסרט להנאתם, ולהנאתו הרבה עוד יותר של ”הדוד."

פעם נשאל על־ידי אחד הנערים שזה מקרוב בא, מדוע קוראים לו "פעטער מוישה”. ”אבא למאה ילדים אינני יכול להיות "— אמר, כשהחיוך הרחב שפוך על פניו — “אם כן אני רק דוד.”

ח

"הנוער — עתיד העם!” — היתה סיסמה גדולה תלויה על קיר אולם־האוכל.

בסופן של הארוחות, ובערבים, היתה שירה עברית מהדהדת בין כותלי הבית: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, "שם בארץ חמדת אבות”, “נומה עמק, ארץ תפארת”, ”ואהבת לרעך כמוך”.

מצב האספקה שוּפּר. לבד המזון שתרמו החיילים ולבד המנות שהקציב אונר"א לפי מספר הנפשות, נאות גם הג’וינט, בהשתדלותו של מרדכי סורקיס, לתמוך בבית תמיכה כספית, ללא התנאי שהציג תחילה, שיימסר הבית לפיקוחו.

קצין בריטי של אונר”א שהגיע לעריכת ביקורת, התפעל כל־כך מסידרי הבית, מחברת הילדים, העושים כל עבודה בעצמם, לומדים ומשחקים בחדוָה, ששאל מה יוכל הוא לעשות למענם. החורף היה בעיצומו וקור שרר בבית הגדול, ומשה ועירי ביקשוֹ לספק פחם להסקה. הקצין הבטיח וקיים, והיה פוקד את הבית לעתים קרובות מתוך שנתחבב עליו. כשסוּפר לו שחיילי היחידות העבריות מפרישים ממנותיהם לילדים — התקשה להאמין: “איזה חייל בריטי היה מסכים לחסוך מפיו למען ילדים שאינו מכירם?”

אך כנגד מילוי החסרון באוכל — החמיר המחסור במדריכים.

מתילדה קאסין, הותיקה שבהם, ”אם הבית", שהיתה מסורה לו בכל נפשה, אהובה על הילדים — נאלצה לעזוב. ארוסה, מכס ורדי, הגיע מן הארץ והמתין לה בבית הוריה בפירנצה. נקרעה בין הרגשת החובה לילדי טיפוהיה ובין רצונה להתאחד עם ארוסה ולעלות אתו ארצה. אנשי “המרכז לגולה”, יותר מכולם עדה סירני, לחצו עליה לבל תעזוב; שליחות שאין היא רשאית לפרוק מעליה — אמרו. איך יסתדרו בלעדיה? היא, ילידת איטליה, היתה זו שקיימה את הקשרים עם הסביבה, דאגה לאספקה, גשאה־ונתנה עם אנשי הכפר ועם משרדי השלטון!

נסעה לפירנצה, חזרה לסלבינו, התיַסרה כמה ימים בלבטים קשים — ולבסוף נפרדה בדמעות מכל בני הבית ועזבה.

משה הריץ אגרות לארץ בדרישה לשלוח מדריכים, מורים ומחנכים מחברי הקיבוצים. מספר הילדים בבית כבר הגיע לכמאה ולא היה מי שילמדם עברית, חשבון, ידיעת־הארץ. אך בעוד אלה מתמהמהים לבוא — הגיעו מן המחנות באירופה למילאנו שני בוגרים שכישוריהם היו עשויים

לסייע בדבר, ו”המרכז לגולה” שלחם לסלבינו.

אריה סולה, בן השלושים וחמש, נשוי ואב לבת בת שלוש, היה בוגר גימנסיה עברית במונקץ' שבקרפטו־רוס, בוגר אוניברסיטת פראג, וחבר "השומר הצעיר” בהונגריה. בתחילת המלחמה גוּיַס לצבא ההונגרי ונפצע בחזית הרוסית; לאחר מכן הוחזר לגיטו מונקץ', עבד בבתי־הילדים

המוגנים בבודפשט, נשלח למחנות־עבודה. אשתו ובתו יצאו לשוייץ ב”רכבת קסטנר”. בסוף המלחמה, כשהחלה תנועת ”הבריחה”, העבירו אותו חיילי הבריגדה לאיטליה. ביקש לחזור לשוייץ כדי להתאחד עם משפחתו, אך קיבל עליו את דין ”המרכז לגולה” ויצא לסלבינו. מאוחר

יותר הגיעו לשם גם אשתו ובתו.

סולה, שהיה מורה בבתי־ספר עבריים הן בצ’כיה והן בהונגריה, היה מחנך מעולה. בבואו ל”שזופולי” — החלו לימודים סדירים בעברית, ספרות ותנ"ך. צמאון הילדים — שילדותם עברה עליהם ללא בית־ספר — ללימודים, היה רב, והוא ידע להאהיב אותם עליהם.

צפורה הֶגר היתה גם היא בוגרת סמינר עברי, בצ’רנוביץ; סמינר דתי, של רשת ”בית יעקב”, בהיות הוריה חסידים־אדוקים, ואמהּ נצר למשפחת הרבי מווז’ניץ. באביב 1944, כשנכנסו הגרמנים לעיר מגוריה, אורדיה, שבהונגריה — החל חיסול היהודים. תוך חודש ימים נשלחו 25 אלף מהם למחנות־השמדה. היא ומשפחתה הסתתרו בבונקר, וכשגילו אותם, בקיץ

של אותה שנה —והיא בת עשרים ושלוש — שולחו בטרנספורט האחרון שיצא לאושויץ. בסלקציה שנערכה במחנה —הופנו אמה ואחיה לעבר כבשני־הגאזים; היא —למחנהיעבודה. את שמלת אמה גילתה למחרת על גופה של אשה אחרת. לאחר חודשיִם נשלחה לעבודה בבית־חרושת לנשק באלטנבורג שבגרמניה, שם עבדו יהודיות וצועניות. בדרך מן המחנה לבית־החרושת — מהלך שעה— ובדרך חזרה, יום־יום, היו היא וחברתה, בחורה משכילה מבודפשט, משננות זו לזו פרקים ממה שלמדו לפני המלחמה — בספרות, היסטוריה, מיתולוגיה — לבל תישכח גרסתן.

לאחר השחרור יצאו צפורה ושתיִם מחברותיה לחפש ארגון כלשהו בהגיען לדכאו, נכנסו לקסרקטין שעל דלת אחד מחדריו כתוב היה בעברית ”מזכירות”. האותיות העבריות היכו בהלם את צפורה. לפתע זכרה שיש ארץ־ישראל בעולם, שיש יהודים חופשים, דוברי עברית.

התפרצה פנימה ושאלה מה המשרד הזה. הנמצאים ענו לה שתפקידם הוא ארגון עליָה לארץ־ישראל. ”אני עולה!" — הכריזה.

שבועיִם לאחר זאת חצתה את הגבול לאיטליה עם חיילי הבריגדה. נדדה בין מחנות הפליטים בבולוניה, אנקונה, וכשנשאלה למקצועה ואמרה שהיא מורה — נשלחה לסמינר של הסוכנות על־יד מילאנו, ומשם — לסלבינו.

לבד שניִם אלה והמדריכים הותיקים — משה זעירי, טדי בארי, ראובן דונת, אוז’ניה כהן — היו הנערים והנערות הגדולים שידעו עברית אפילו במקצת, מלמדים את הקטנים מהם ככל שהשיגה ידם. מלכה’לה, בת השלוש־עשרה, שבאה גם היא מבית דתי, דיברה עברית עם בני החמש והשש שתחת השגחתה. אברהם ל., ”הפרטיזן”, שידע עברית מליטא, לימד אלף־בית קבוצה של בני שבע ושמונה. צפורה בת השבע־עשרה — שהכול קראו לה ”באראנק” (כבשׂה) על שום שערה המתולתל — ילידת לודז', שהיתה באושויץ ובמחנות־עבודה בשלזיה התחתית, נשלחה לסמינר שאירגנו החיילים בנוננטולה ומשם באה לסלבינו. לא היה לה מושג בהדרכה ובחינוך. אמרו לה שעליה “לשמש דוגמה” לקטנים ממנה — ניסתה "לשמש דוגמה” והתנהגה יפה ככל שיכלה. בשעות שנועדו ללימודים סיפרה להם סיפורים מן החומש שזכרה מילדותה. סיפרה להם איך עלה משה על הר נבו ולא זכה לבוא לארץ־ישראל עם עמו. הילדים בכו על מר גורלו — וגם היא בכתה אִתם.

לא היו ספרי־לימוד בבית, לא עזרי־הוראה. אריה סולה חיבר חוברות, שכתבן ביד, ומתוכן לימד. לצפורה הגר היתה קופסה עם בדלי־עפרונות קטנים, ואותם חילקה לילדים בשעות השיעורים. פרופ' לואיג’י גוריני ואנה־מאריה, שפקדו את הבית לעתים קרובות, וקשרי ידידות נקשרו

ביניהם ובין המדריכים — הביאו מחברות ומשחקים חינוכיים ממילאנו. בסלבינו —היתה התורה נקנית בעוני: ”פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה.” המדריכים כולם עשו את עבודתם שלא על מנת לקבל פרס. שום שכר לא קיבלו.

אך הבית שקק פעילות, מבוקר עד לילה, ושמחה שרתה בו. כל ליל־שבת היה מאורע חגיגי, שהכול התקדשו לקראתו. המפות הלבנות, הדלקת הנרות, קריאת הפסוקים, הסעודה החגיגית, השירה בציבור, של שירים חסידיים ושירי ארץ־ישראל — האצילו אור על הילדים וחיזקו את האחוָה ביניהם. חיילים מן הבריגדה, שליחים מן ”המרכז לגולה”, שליחי ארגונים יהודיים מארצות־הברית, פקידים של ג’וינט, לואיג’י גוריני ואנה־מאריה — היו אורחים שכיחים בסעודות ליל־שבת אלו. בשעה מאוחרת יותר, היו גם הם מצטרפים לריקודי ההורה הסוערים.

והפיחה חיים בבית, נעשתה כמעט מוקד ההוַי שבו — המקהלה שהקים משה זעירי. מקהלה בת עשרים וחמשה ילד, שהוא אירגנה והוא ניצח עליה; וכשהיה הוא עצמו טרוד מדי בתפקידים אחרים — כבר היה לו ממלא־מקום מבין הילדים עצמם, נער בן שש־עשרה בשם יאנק.

משפחתו האמידה של יאנק בקרקוב — היתה משפחה מוסיקלית. דודו, מכס רייכהארט, היה זמר מפורסם, אביו ואמו היו חובבי קונצרטים ואופרה, והוא עצמו למד נגינה מילדותו. לאחר שרוכזו יהודי קרקוב בגיטו, הסתתרו הוא ובני משפחתו בבית איכר באחד הכפרים שבסביבה. הוחזרו

לגיטו, ובאקציה הראשונה נשלחו לאושויץ. יאנק היה מועמד להישלח לכבשנים, יחד עם הנשים, החולים, והילדים שלא כשרו לעבודה. אך כשנערכה הסלקציה, טיפס אל גג אחד הבלוקים וממנו קפץ אל הטור שהובל לעבודה, בו היה גם אחיו, הגדול ממנו. שנה התענה בעבודת־פרך, ברעב, במכרות־הפחם. כשהתקרבו צבאות בעלות־הברית — הובל בשיירה, עם 14 אלף איש, ב”צעדת המוות” למאוטהאוזן. לאחיו התנפחה הרגל, והוא גררוֹ לאורך כל הדרך, כמאתיִם קילומטר. 3000 נותרו בחיים מצעדה זו, ובהגיעם למאוטהאוזן, נלקח אחיו לאגף החולים ומאז לא ראה אותו עוד. התגלגל ממחנה למחנה, עד האחרון שבהם, ביער ליד לינץ. המלחמה כבר הגיעה לקצה, וחבילות מזון של הצלב האדום הגיעו למחנה. הכול התנפלו עליהן, וכמעט הרגו זה את זה במירוץ לחוטפן. הוא ועוד כמה ילדים פרצו את שרשרת השוטרים, ובהתנפלם על המזרן, זללו ממנו ללא שיעור. חמישה ימים פירפר יאנק בין החיים ובין המוות כתוצאה מן האכילה ההיא. ב־8 במאי ברחו שומרי המחנה הגרמנים, ולא היה בו כוח לעבור את מאתיִם המטרים אל הכביש שבו עברו שיירות הצבא האמריקני. ארבע שעות זחל עד הגיעוֹ אל הכביש. בהיותו מוטל על שפתו, מרים יד לעזרה, אספה אותו מכונית של הצלב האדום והסיעתהו אל בית־החולים.

שבועיִם שכב שם, 33 ק”ג משקלו, עד שמעט־מעט החלים. יום אחד שמע את שירת ”התקוָה" מרחוק. קם ממיטתו, בפיג’מה, ויצא החוצה. במרחק־מה ראה חניון של חיילים, ובהחקרבו אליהם הבחין בצלילי השפה העברית ובתויוֹת מנן־דוד על מדיהם. משהזדהה לפניהם כיהודי — הרימוהו למשאית, ובפיג’מה לגופו הסיעוהו אל גבול אוסטריה־איטליה. ממחנה הבריגדה במודנה — העבירוהו לסלבינו.

יאנק הצטרף למקהלה, וכשנטרד משה זעירי לנסיעה למילאנו — התנדב לנצח עליה במקומו. ניסה — ועמד במבחן. זכרונות ימי השלוָה הרחוקים, בבית בקרקוב — אמא פורטת על פסנתר, הדוד שר אריות, הוא עצמו מנגן — עלו וחיו בו מחדש: צלילים מעולם שמעבר לגיטו, מעבר למחנה פלאשוב, לזוועות אושויץ, למכרות־הפחם, ל”צעדת המוות” הנוראה. עכשיו עמד הוא — נער בן שש־עשרה — באולם ב“שזופולי”, השרביט בידו, מנצח על מקהלת ילדים השרה את שיר הנצחון מ”יהודה המכבי" של הנדל.

חג־החנוכה הוחג ברוב הדר. ברחבה שלפני הבית נערך מִפקד לפידים והמקהלה שרה “אנו נושאים לפידים” ואחד הנערים קרא את ”למתנדבים בע0” של ביאליק. באולם־האוכל המקושט בסיסמאות ובשרשרות צבעוניות — הוצבה חנוכיה גדולה, שקניה עשויים עץ, מעשה ידיהם של

הילדים. סביבון גדול — גם אותו בנו הילדים — תלוי מן התקרה. על השולחנות הערוכים — לביבות ודברי־מתיקה. ילדה בת שש מדליקה את הנרות והכול שרים “מעוז צור ישועתי”. משה זעירי מספר על גבורת המכבים בימים ההם ובזמן הזה: על מתתיהו ובניו, שלא נכנעו לכובש היוָני, שמרו על אמונתם, מרדו וניצחו; ועל החלוצים בארץ־ישראל, שהקימו את ישובי ”חומה ומגדל”, שהתנדבו למלחמה בצורר הנאצי ולחמו בחזיתות אפריקה ואירופה, עד בוא הנצחון. ועל המאבק נגד השלטון הבריטי הוא מספר, המונע מפליטי השואה לעלות ארצה, ועל ספינות המעפילים השטות בימים. הוא מדבר על נצחון האור על החושך, שחג־האורים הוא סמל לו. המקהלה שרה את ”שיר הנצחון” של הנדל, והציבור כולו שר את שירי החנוכה המושרים בארץ, כ”מי ימלל גבורות ישראל”, ואת אלה שהיו מושרים בגולה, כ”לי אמא נתנה לביבה”. שירים,

שבלב רבים מן הנערים והנערות הם מעלים את זכרון חגיגות החנוכה המשפחתיות, הצנועות, החמימות, בבתים שאינם עוד, עם הורים שאינם עוד, עם אחים ואחיות, דודים ודודות, שגם הם אינם עוד.

אך שירים שמחים יותר משתיקים את העצב, הזכרונות: שירי מחול.

השולחנות מוזזים אל הקירות ומעגלי הורה נקשרים. גם האורחים ממילאנו, ביניהם לואיג’י ואנה־מאריה, שבאו לחוג עם הילדים, מצטרפים למעגל. תוך כך פותח משה זעירי בנגינת "זבחו זבחי צדק” במפוחית־הפה שלו, ומושך את כולם לריקוד רונדו בשרשרת ארוכה, מתפתלת וסובבת באולם. הרונדו מלהיב וסוחף והוא נמשך והולך עד שעת חצות. צלילי השירה

העברית בוקעים מחלונות הבית אל היער שמסביב ומגיעים אל בתי הכפר האיטלקי הקטן שבמורד ההר.

ט

בין השרים והרוקדים העליזים, ריקודי הורה ורונדו, היו גם האחים אדם ובריק, שהיו מן הראשונים בסלבינו. האחד בן חמש־עשרה, השני בן שש־עשרה.

הסיפור שאדם לא סיפרוֹ לאיש מן המדריכים, או מן הילדים, במשך כל חודשי שהותו בסלבינו, אלא סיפרוֹ רק לאחר שנים רבות, בהיותו בארץ, והוא כבר אב לבנים גדולים, הוא זה:

סיפורו של אדם

בן תשע הייתי כשפרצה המלחמה.

נולדתי בכפר על גבול פולין ופרוסיה המזרחית. רוב תושביו היו גרמנים, ואנו — מן המשפחות היהודיות המעטות שנותרו בו, לאחר שרובן ברחו ממנו בסוף מלחמת־העולם הראשונה. אבא, מחסידי גור, היה שוחט, בר־אוריין, ידע גרמנית, רוסית ופולנית, והיה מצוי בעניני העולם. על

אף אדיקותו, אהד את הבולשביקים, כי ביניהם רבים היו הפעילים היהודים. אמא ניהלה חנות קטנה למנופקטורה, ממנה התפרנסנו בדוחק.

אחת לשבוע היה אבא יוצא, ברכיבה על אופניִם, אל היריד שבעיירה הסמוכה, כדי להשתכר כמה זלוטי משחיטת עופות ליהודים באֵי היריד. לבדו רכב דרך היער, והימים ההם זכורים לי כימים של חרדה גדולה. כשהחשכה היתה יורדת, והוא טרם חזר — היתה נשמתנו יוצאת: ביער —

ליסטים, מרצחים, והגויים היו משסים את כלביהם בכל יהודי העובר בדרך. היינו עומדים בפתח הבית, השרוי בחשכה — כי חשמל לא היה — עינינו כלות אל קצה הדרך, לִבנו רוטט. רק רחישת הנברנים מתחת לקרשי הרצפה נשמעת. ברגע שראינו אותו מרחוק — רווח לנו.

חיינו בין אויבים. בכל כמה שבועות היו שיכורים פולנים מנפצים את חלונות בתי היהודים. פעם, בליל חג־השבועות, ישבנו סביב השולחן וזימרנו זמירות, ולפתע — קול נפץ ואבן חדרה מבעד לחלון. בהיותי בן שמונה, הכניסוני הורי לביתיהספר הפולני, לכיתה ד' — קרוא־וכתוב

וחשבון לימדני אבי בבית — ולאחר כמה ימים ברחתי: הילדים הפולנים היו מתנפלים עלי, מכים את הז’יד. חייתי בפחד. מעבר לגבול היו נשמעים שירי הבריונים הנאצים, על דם היהודים שיוּתז מחודי הסכינים. פעם נסעתי עם אמי העירה בעגלה. באחד הכפרים צרו עלינו הגויים בצעקות ואיומים. בנס עלה בידי העגלון לפרוץ את המצור ולהצילנו מידי הפורעים.

כשפרצה המלחמה, התחפר הצבא הפולני ליד הכפר. מכרנו את כל רכושנו בחצי־חינם וברחנו. לאבי היו אחים בלודז' — בה נולד — ולשם נסענו. אחיו הגדול שירת בצבא. זכורה לי תמונתו: פרש וחרב על ירכו.

כולנו התגאינו בו: גואל כבוד היהודים!

בלודז' לא מצא אבי עבודה וחיינו מן היד אל הפה. במאי 1940 רוכזו כל יהודי העיר בגיטו, בפרבר־העוני, בצפיפות נוראה. לכל משפחה הוקצה חדר אחד. בתי־מלאכה רבים נוסדו על־ידי הגרמנים, וכל מי שהיה כשיר לעבודה — עבד בהם וקיבל את מנת־הרעב שלו.

ארבע שנים חיינו בגיטו לודז'. הגיטו היה ממלכה לעצמה; “אוטונומיה יהודית” כביכול, שנוהלה על־ידי היודנראט, שבראשו עמד חיים רומקובסקי. משטרה יהודית, מוסדות חינוך וסעד יהודיים, מטבע, סמלים, וכדומה. באמצעות היודנראט ביצעו הגרמנים את זממם ביהודים: את האקציות, השילוחים למחנות, המעצרים. הרעב והמגפות עשו כלה באוכלוסיה, ומיום ליום החמיר המצב. ב־1942 החליטו הגרמנים לחסל את כל ”הבלתי־פרודוקטיביים”, את החולים, הזקנים, הילדים. רומקובסקי נשא נאום לפני האמהות, לשדלן למסור את הילדים לשילוח למחנות — ”שם ייטב להם". האמהות סירבו, ואז פרצו אנשי האס.אס. לבתים וחטפו את הילדים. רבים מהם הושלכו אל הקרונות מבעד לחלונות. ילל ובכי וצווחה מילאו את הגיטו.

והיהודים טרם האמינו שאמנם למוות משלחים את המגורשים למחנות. הגיעו העירה משלוחי בגדים משומשים — בגדיהם של אלה שהושמדו בכבשנים — בבתי־המלאכה עבדו נשים במיונם ובתיקונם — ובכל־זאת לא האמינו.

בתי־הספר בגיטו עוד הוסיפו לפעול, וכן תגועות־הנוער, מן ”השומר־הצעיר" ועד ”בית“ר”, ובהן לימדו עברית, שרו שירים עבריים וחגגו את החגים. אני הלכתי לבית־הספר בשעות הבוקר, בעיקר כדי לזכות בצלחת מרק, ואחר־הצהרים עבדתי כנער־שליח בבית־חרושת.

ב־1944 לא נותרו בגיטו אלא כ־60 אלף יהודים, ואז החליטו הגרמנים לחסלו לגמרי. אמרו שיעבירו את יושביו לכפרים בסביבה. אנו, במשפחתנו, את האמת ידענו: לדודי היה מקלט רדיו, שהסתיר אותו בעליית־הגג.

מקלט הרדיו היחיד בגיטו. בוקר־בוקר היינו שומעים את החדשות מן הבי.בי.סי. ידענו על ההשמדה, על “הפתרון הסופי”. ציפינו לפתיחת החזית השניה", לפלישת צבאות־הברית, והאמנו שהנצחון קרוב. עקבתי אחר הנעשה בחזיתות, ואת נאומיו של צ’רצ’יל זכרתי בעל־פה. הייתי

משמיע אותם באוזני חברי הילדים.

ב־7 ביולי 1944, היום השני לפלישת בעלות־הברית לנורמנדיה, יצאתי מן הבית ללכת אל מקום מגוריו של דודי, כדי לשמוע את החדשות. למולי באה מכונית שלהמשטרה החשאית ונעצרה לפני בית הדוד. השוטרים עלו אל הבית וערכו בו חיפוש. את הרדיו לא מצאו, אך אסרו את דודי, את אבי ואת אחד משני אחי. לא ראינו אותם עוד.

עם אחרוני יהודי הגיטו הוכנסנו, אמי, אחי ואני, אל קרון הרכבת שהסיעה אותנו לאושויץ.

אחר ימים ולילות של נסיעה ברעב, צמא, וצפיפות עד כדי חנק, נעצרה הרכבת ליד רציף. דממה גמורה נשתררה. לפתע נפרצו דלתות הקרונות, בחורים בבגדי־פסים פרצו פנימה, ובצעקות מחרידות ביידיש השליכו אותנו החוצה ופקדו עלינו להסתדר בשני טורים: גברים לחוד ונשים לחוד. הייתי המום: יהודים! יהודים בריאים, סמוקי־לחיים, מתעללים בנו, המתעלפים ומזי־הרעב!

אנשי האס. אס. עמדו מנגד וגיחכו.

אמי עברה לטור הנשים, ואני, שהיה לי כיכר־לחם באמתחתי, רצתי להשיגה, אך צעקת הקאפו המנופף באלה החזירה אותי אל טור הגברים. מבטי עוד ליוָה אותה מרחוק. זו היתה הפעם האחרונה שראיתיה.

מנגלה עמד כשמקלו נטוי בידו, מקביל לקרקע, וטור הגברים עבר על פניו. כל אלה שסנטרם היה גבוה מן המקל — זכו להישלח לעבודה, אלה שסנטרם היה נמוך ממנו — נדונו להשמדה.

הייתי נמוך־קומה. נס נעשה לי והוא הניח לי לעבור אל החיים.

בצעקות כינסו אותנו אל מגרש ריק וציוו עלינו להתפשט. משם הריצו אותנו ערומים אל המקלחות, כשכלבי דוברמן ענקיים מרדפים אותנו. כה צמא הייתי — שעמדתי תחת המקלחת ושתיתי את המים הזורמים ללא רוָיָה.

למחרת בבוקר חילקו לנו בגדים. קיבלתי בגדי גבר מגודל. הייתי הקטן מכולם. העבירו אותנו לקרנטין, לחיטוי, ואחר־כך למִסדר. שעות עמדנו דום במִסדר וכל מי שהתרפה — ניחתו עליו מהלומות והוּכה מכות־רצח. יהודים היו אלה שהיכו, באכזריות נוראה, ואני לא יכולתי להבין מדוע הם עושים זאת: איש לא אילץ אותם להכות בעוצמה כזאת, בחמת־זעם כזאת!

הפרידו ביני ובין אחי. אחי היה מסגר והוא הועבר לצריף של מבוגרים שנשלחו לעבודה בבתי־מלאכה. אותי העבירו אל צריף הנערים. היו שם נערים “ותיקים”, זה שלושה שבועות במחנה, והם ידעו מה צפוי לנו: הקרמטוריום. הממונה על הצריף שלנו היה יהודי הונגרי אדוק, שבכל

בוקר היה מניח תפילין ומתעטף בטלית ומתפלל. נשגב מבינתי היה איך שני בניו, בחורים בני שבע־עשרה, שמונה־עשרה, היו בין הבריונים שהפליאו מכות נוראות בעצורים.

ביום השלישי או הרביעי הגיעה למחנה משלחת גרמנית שחיפשה בעלי־מקצוע לעבודה בבתי־החרושת. אחי, בַּריק, עוד קודם לכן, הורה לי שבכל מיון עלי להצהיר שאני מסגר, ולא — אוּבל לכבשנים. ולימדני כמה מושגי־יסוד במסגרות. במִסדר־המיון שנערך על המגרש — היטו אותי מיד אל שורת הקטנים, שלא יצלחו לעבודה. כל מי שניסה לחמוק ממנה — חטף מהלומות נוראות. אני זינקתי בין רגליו הפשוקות של אחד הגברים ןהתיַצבתי מול איש אס. אס. שפיקד על המיון.

אמרתי: אני מסגר. שלוש שנים עבדתי במסגרות ורצוני לעבוד עם אחי.

איש האס. אס. פרץ בצחוק: אתה? בן כמה אתה?

אמרתי: בן שש־עשרה.

קטן כזה בן שש־עשרה?־ צחק. ובהרימו את קולו, קרא אל הניצבים במסדר: אתם רואים מהו יהודי? שקרן ללא בושה!

אמרתי: אני יהודי, אבל דובר אמת. וגובה הקומה לא חשוב. חשוב פריון העבודה.

נשאתי־חן בעיניו. אולי ”חוצפתי” היא שהפתיעה אותו. והורה לי לעבור אל היוצאים לעבודה.

השמועה עשתה לה כנפיִם במחנה: ילד העז להתיַצב מול האוברשאפטפיהרר ולדבר אתו פנים־אל־פנים!

עם יתר המבוגרים הכשירים הועברתי אל מחנה העובדים באושויץ: בתי־לבנים, מקלחות, שירותים מסודרים, ונקיון מופתי. הבריונים שהיו מתעללים בכל יצור חלש, שינו יחסם אלי בעקבות העימות עם האוברשאפטפיהרר. "פינקו” אותי בלחם, מרק, ונתנו לי בגדים לפי מידתי.

17אלף איש, בני כל עמי אירופה, היו במחנה זה. בחמש בבוקר היינו יוצאים לעבודה בבתי־החרושת שבסביבה, ואני הופניתי לבית־החרושת ליִצוּר נשק כבד. בשער המחנה, על בימת־עץ, עמדה תזמורת, וליותה את יציאתנו בנגינת מַרשים. שלושת־רבעי שעה ארכה הצעידה מן המחנה אל בית־החרושת. שם הייתי עובד בפצירה עד שש בערב. הייתי ילד יחיד בין 1200 מבוגרים, ואלה, גברים כנשים, העתירו עלי גילויי חיבה, השמורים לילדים: היו ניגשים אלי בכל פסק־זמן, מלטפים ומחבקים אותי, מוסיפים משלהם על מנת־המזון שלי.

פעם נפצעה ידו של החרט שעבד על־ידי. המייסטר הגרמני שאלני אם אוכל למלא את מקומו ליד המחרטה. אמרתי: כמובן! אך שעות מעטות לאחר שהחילותי בעבודה, נשברה סכין־המחרטה. המייסטר נתקף חימה וסטר לי על לחיי. בכיתי.

המשגיח, אף הוא גרמני, אסיר פוליטי מלוחמי מלחמת־האזרחים בספרד, אדם קשיש ועדין־נפש בשם גוטהרט, ראה אותי בוכה ושאל מה לי. משסיפרתי לו מה קרה, לקחני בידי, הובילני אל הממונה עליו, וכשהלה שמע שהמייסטר היכה אותי — גער בו והחזירני לעבודה. מאותו יום פרש עלי גוטהרט את חסותו והיה מעין אפוטרופוס עלי. תחילה העביר אותי לעבודה קלה יותר, במכבסה, ואחר־כך, כשנערכו שוב סלקציות, בהן שולחו כל החולים והחלשים לקרמטוריום — הצילני כמה פעמים בהסתירו אותי.

בינואר 1945, משהתקרבו הרוסים, ניתנה הפקודה להתכונן לפינוי. הצעידו אותנו לעבר גרמניה. ימים ולילות צעדנו, ומי שכשל בדרך — נורה. עברנו על פני כפרים וערים וישנו במתבנים. בפעם הראשונה לאחר שנים ראינו חיים נורמליים: איכרים עובדים בשדות, פרות רועות באחו, ילדים משחקים.

ואיבה. איבה ברוטלית. אף ניצוץ של אנושיות, של רחמים, לא ראינו בעיני האיכרים הפולנים!

רק בהגיענו לצ’כוסלובקיה — כשהוסענו דרכה בקרונות פחם — גילינו שיש גם עולם אחר. הצ’כים השליכו לחם ופירות אל הקרונות, ניפנפו לעברנו באהדה, עודדו אותנו בעשותם את סימן הנצחון V באצבעותיהם.

הגענו למאוטהאוזן. הריצו אותנו ערומים למקלחות, לקרנטין. אמרו שנעבוד בחציבת אבן בהרים. ותיקי המחנה סיפרו שמפילים את החוצבים מראש ההר וכך הורגים אותם. שם חזרתי ומצאתי את גוטהרט, ושוב היה זה הוא שהצילני ממוות. לקח אותי תחת חסותו, אל הבלוק שלו, ומאחר שהיו לו ידידים במחנה והיה ממונה על חלוקת האוכל — דאג שלא ארעב.

ממאוטהאוזן העבירו אותנו אל מחנה גוזן. אוירת מוות שררה במחנה. כאן — ידעו כולם — צפוי החיסול הגמור. מוליכים למקלחות ושם ממיתים בגאז.

גוטהרט עמד לימיני. הזהירני לא ללכת למקלחות. הציג אותי כפולני־נוצרי. אחי, בַּריק, הגיע גם הוא למחנה, וגם אותו הציל, בהפקידו אותו בידי גרמני אחר, “פוליטי”, משכיל. עבדנו שנינו, כ“פולנים”, בבית־חרושת ליִצוּר מטוסי “מסרשמיט”, וכשהוציאו את היהודים מן המחנה, להעבירם למחנה־השמדה, נשארנו אנחנו בגוזן כ“פולנים”.

לפתע נעלמו שומרי המחנה.

האמריקנים הגיעו.

גוטהרט לקחנו לעיירה האוסטרית הסמוכה. שם נפרדנו מעליו והלכנו ללינץ, כי שמענו ששם נמצאים חיילים יהודים.

בלינץ השתכנו במחנה הפליטים היהודים. יום אחד הגיע למחנה חייל מן הבריגדה העברית והכול נאספו סביבו בהתרגשות רבה. הוא דיבר על ארץ־ישראל, על יציאה מאירופה. הפיח רוח חיים בכולנו.

משם עשינו את דרכנו דרומה. משאיות של הבריגדה הסיעו אותנו לזלצבורג, ומזלצבורג לאיטליה.

בהגיענו אל מחנה הבריגדה במודנה, באה הוראה שכל מי שגילו למטה משמונה־עשרה יועבר למוסד חינוכי.

כך הגעתי לסלבינו.

סלבינו היתה אור גדול בעיניִם. חיים חדשים.

י

גענוּג שוין ברידער געליטן אין גלות!

גענוּג אונדזער בלוט איז פארגאסן.

גענוג שוין פארבויגן די אייגענע קעפּ,

גענוּג שוין אין קייטען געשלאסן!

ב־27 באוקטובר 1945, פחות מחודשיִם מיום כניסת ראשוני הילדים ל'“שזופולי”, מופיע העלון הראשון, ששמו “ניבנו”, כתוב כולו יידיש, בכתב־יד, ובו רשימות, שירים, פיליטונים — מהם מתורגמים ליידיש מפולנית — ובעמודו הראשון ציור בעפרון, שמצדו האחד עיר גדולה, המסמלת את "הגלות”, ומצדו השני עץ תומר ודמות עברי קדמון בצלו, המסמל את "ארץ־ישראל”. אחד השירים בעלון הוא שירו של שמואל שולמן בן השש־עשרה, שהיה בין המתקוממים בגיטו לוצק ובין הפרטיזנים בחבל ווהלין, שהבית הראשון מתוכו מובא לעיל: “די כבר אחים סבלנו בגלות / די נשפך דמנו / די כבר כופפנו ראשינו / די כבר נכבלנו באזיקים”.

כמו נביטת דשא רעננה, מפליאה, מתוך אדמה חרוכה, שהיתה אֵפר כולה — כך נבטו כוחות נעורים חדשים, פורצים בעוז, בשמחה, בעשרות הנערים והנערות שנקבצו לבית בסלבינו, ושאך לפני שבועות מעטים דומה היה כי כבה בהם זיק התקוָה האחרון להיות ככל האדם, ולהיות שוב ילדים.

באותו עלון מופיעה רשימה גאה, אופטימית, תחת הכותרת "אונדזער ווארט”, כתובה בידי הנער אהרן שטרנברג, שהיא מעין סיכום־דרך ו”הצהרת מטרות” כאחד:

"שנות סבל קשות עברו עלינו, הנוער היהודי, שהכנופיות הנאציות רצו להשמידו. אך רצה הגורל וחלק מאתנו נשאר בחיים. לאחר ששוחררנו מידי המרצחים, לימדו אותנו ימי החופש הראשונים שאין לנו עתיד אלא בארץ־ישראל יהודית, אותה ארץ שהיתה שלנו לפני אלפי שנים. למדנו שלא נוכל עוד לחיות בארצות הגלות, בהן חיינו בחשכה ותחת איום מתמיד, בהן הורינו ואחינו ואחיותינו נשרפו בכבשנים, נתלו ונורו. שם גם תרבותנו היקרה, וספרותנו, שנכתבה על־ידי סופרים מהוללים, הועלו באש ונרמסו תחת רגלי הנאצים.

"שוחררנו על־ידי צבאות גדולים שהביאו את הנצחון במלחמת־העולם השניה, ואמרנו לעצמנו שהדרך היחידה שנותרה לנו מובילה לעליה ארצה. אך משאלתנו לא נתקיימה עדיין. הארץ אינה חופשית ושורר בה שלטון ‘הספר הלבן’, שהוא ספר שחור לנו.

"לא אמרנו נואש. בדרכים שונות ועקלקלות עוברים הפליטים מארץ לארץ ונוסעים על פני הימים.

“פה, בבית הזה, שלפני זמן לא רב התנופף מעליו הדגל הפאשיסטי, מתנופף עכשיו דגלנו היקר, הכחול־לבן. עכשיו עלינו לשכוח את האסונות מימים עברו ולזכור שפה מתחילים חיינו החדשים לפרוח. חיינו כאן יפים, ואנו נהנים בכל מה שמעניקים לנו — אך העיקר שבו עלינו להתרכז, הוא ההתכוננות לעליה. עלינו להיגמל מן ההרגלים הרעים של הגלות ולקנות הרגלים שיכשירו אותנו לחיי עבודה בארץ־ישראל. שם נוכל להראות שיהודים לא נועדו לשמש ‘סבון’, אלא שהם מסוגלים לעבוד את האדמה, לבנות ולהגן על עצמם. כבר מעכשיו חייבים אנו להתחיל בחיים קולקטיביים, כדי שכאשר נגיע ארצה, לא ניבהל משממות הנגב ולא משום קשיים, אלא נעבוד את ארצנו ברצון. ובזה אסיים: הננו נוער יהודי מאושר — באשר מקבלים אנו חינוך ציוני!”

האם היה זה המופת שניתן על־ידי המדריכים ואנשי צוות־העובדים? או האוירה הארצישראלית־חלוצית שנשתררה בבית על־ידי השירים העבריים, ניצני הדיבור העברי, הטקסים, החגים? או הוַי החיים בצוותא, שחייב אחריות איש לרעהו? — כבר בשבועות הראשונים הציגו החניכים לעצמם אמות־מוסר ביחסים שביניהם־לבין־עצמם וביחסי היחיד לחברה, עמדו על המשמר מפני הסטיָה מהן, ותבעו תביעות מעצמם.

באותו עלון ראשון של ”ניבנו”, ברשימה הנקראת "העיקר בחיינו המשותפים”, קובל משה מ. על הקלקלות המתגלות בחברת הילדים: זרוּת ועוינוּת שוררות בין ”הפולנים” ו”ההונגרים”, מורשה מימי המחנות, וסיבה אחרת לה היא שאין ”ההונגרים” יודעים יידיש והם מתבדלים;

במשחקי הפינג־פונג והכדור־יד, השחקנים הטובים משתלטים על השולחן ועל המגרש ואינם מניחים לאחרים לשחק, דבר הגורם לקטטות; בעבודה — החזקים אינם מבינים את החלשים, רודים בהם ולועגים להם במקום לעזור להם ובמקום להבין שאין הם מסוגלים להספיק כפי שמספיקים הם…“חברים!” — כותב משה מ.— ”עלינו להתכונן לחיי שיתוף בארץ — וכבר

עכשיו עלינו לסגל עצמנו לחיים אלה!"

בעלון השני, הרשימה הנקראת ”אצלנו בבית” — נפתחת במשפטים אלה: “אצלנו בבית, כמה חברים הנושאים אִתם עדיין את הרגלי המחנות, מתנהגים שלא כיאות. הם מתיַחסים לבית כאילו לא היה שלהם, ובמקום להיות לעזר, הם מפירים את הסדרים שבו.”

והכותב מונה כמה קלקלות הטעונות תיקון:

יש המתעצלים לקום בבוקר ומאלצים את המדריכים לרוץ ממיטה למיטה ולהקימם; הילדות הגדולות מתכסות מעל לראש, מתמרמרות על שמאיצים בהן לקום ומשמשות דוגמה רעה לקטנות; רבים מן הנערים מאחרים לבוא להתעמלות־הבוקר; יש המסתלקים מו העבודה באמצע, ו”פירושו של דבר הוא שאחרים צריכים לעבוד בשבילם”. ”אם ימשיכו חברים בהתנהגות כזאת” — מסיים הכותב — ”המעידה על יחס של זרוּת כלפי הבית נוכל להוריד את הסיסמה מחדר־האוכל, האומרת ש’הנוער הוא עתיד העם'!"

ובאותו עלון מגיב מרדכי שטרן על רשימתו של משה מ. בעלון הראשון, בענין היחסים בין “הפולנים” ו”ההונגרים”, ברשימה הכתובה עברית — רשימה ראשונה בעברית בעלוני "ניבנו” — בלשון־ספר מנוקדת, חגיגית־כלשהו:

“בעיתון העבר כבר העיר החבר משה מייזלס על־אודות השנאה שבין נערי הפולנים והאונגרים, אבל כתיבתו לא עשתה רושם כל שהוא. לכן באתי כממלא את דבריו, ומקודם אבקש אתכם שאל תחייבוני עם זה שתאמרו שאני מתגאה עליכם ורוצה להיות לכם למורה דרך. כי אני רק מיָעץ לכם עצה טובה, שתעקרו מלבכם את שורשי השנאה הנשארה בכם מן המחנה, כי אנחנו הולכים עכשיו לבנות את ארצנו, ולזאת צריכים אנחנו להתאחד ולהיות שכם אחד לעזרת הבונים. ולמה נחיה חיים אי־שלומיים, הלא החיים נעימים ביותר אם אהבה עמם. על כן אני מבקש מכם אחי, הבה נתקשר נא יחד בעבותות אהבה ונחיה חיי שתפנות, לא רק ברכוש אלא גם בדעות. דעה אחת לכולנו ואם אחת לכולנו — זו ארץ־ישראל!”

רבות הן הרשימות שבהן מספרים הילדים זכרונות מבית אבא־אמא לפני המלחמה, ממחנות־העבודה ומן החיים בגיטאות וביערות, וביִחוד מן הפגישות עזות־הרושם עם חיילי הבריגדה לאחר השחרור. עמנואל בוריסוב, ”הרוסי", כותב סדרת רשימות על לחימתו ביז הפרטיזנים, באודסה וביערות; שמואל שולמן — על ההתקוממות במחנה־העבודה בלוצק; שמחה פרומקין — על הימים האחרונים במחנה דכאו, תמונות הזוועה של ערמות המתים בו, והשחרור ב־26 באפריל; צבי קנר — על הברחת הגבול לאיטליה; מלכה — על פגישתה הראשונה עם חיילים יהודים מארץ־ישראל בגרץ; אברהם ליפקוצ’סקי, עדינה ליברמן, דבורה גולדשטיין — על פגישותיהם עם החיילים בפולין וביודנבורג שבאוסטריה; כל הרשימות האלה כתובות ביידיש; אך הבה שוב רשימתו של מרדכי שטרן הכתובה עברית, בניקוד, בצורת מכתב לילדים בארץ־ישראל:

“אף שעדיין לא זכיתי בפועל להשתעשע בחיק אמנו ארץ־ישראל, אבל תשוקתי רבה אליה, שכן מעשי יוכיחו עלי, שאחרי סובלי צרות רבות בגרמניה, במחנה אשר אין מן הצורך לפרט אותן, וכמה פעמים שהייתי קרוב למוות יותר מאשר לחיים, ואחרי שוכבי שלושה חודשים בבית־החולים אשר השם בית־המוות יאה לו — נשתחררתי והתגוללתי על הדרך לביתי שלושה שבועות. אבל לשוא היה כל עמלי, כי הגעתי לביתי והנה אין איש מאנשי הבית, ואין נפש ממשפחתי, כאילו מן הצור נולדתי. אז ניחמתי על בואי לביתי ועל שלא נסעתי מן המחנה ישר לארץ, כמו רבים שכן עשו, וכה התהלכתי בעירי בנפש עגומה חודשיִם. אחרי־כן הגיעה שמועה שישנה אפשרות לעלות לארץ, ומיד בשומעי זאת אחזתי את דרכי ולא חיכיתי אולי יבוא אחד מקרובי, כי הגעגועים לאמנו ארץ־ישראל חילצוני לעזוב את עיר מולדתי ולהיות מן הראשונים לעולים מעירי. ושוב נעתי ונדתי מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגעתי לאיטליה. כאן ראיתי עולם חדש לפני, מה שמימי לא ראיתי, שהיהודים יהיו נחשבים כשאר בני־אדם, כי תמיד ראיתים מושפלים. ובראותי זאת נמלא לבי רעיונות מתמונות ארץ־ישראל, והרביתי לה תשוקה וגעגועים. והנה ישבתי במחנה בפדובה בעיניִם מצפות ובלב מלא תקוָה ואין קול ואין קשב מעליה. ואחר ששה שבועות הגיעה שמועה שנוסעים נערים ונערות להכשרת הנוער. נתחברתי אל הנוסעים בחושבי שמשם יעלה בידי מהר לעלות. ואף לא טעיתי — שכבר נסעו מכאן ששה־עשר ילדים וילדות, ואני פה בין חברותא טובה. ואני חותם את מכתבי מלב מלא חיבה, חיבת הארץ וחיבת יושביה הבונים אותה, ואקווה שבמהרה נתראה פנים על אדמתנו.”

יותר מכל הרשימות והשירים — שיקפה את ההוַי בבית סדרת פיליטונים בשם ”אין און ארום אונדזער הויז” (”בתוך ביתנו ומסביבו”), כתובה בידי יעקב הולנדר, שחתם בשם ”דער קרימער שפיגל” (”הראי העקום"). הולנדר כתבה פולנית והיא תורגמה ליידיש.

בסדרה זו מתואר הבית על יושביו כ”רפובליקה יהודית” ששמה “שזופולי”. נשיא הרפובליקה הוא משה זעירי, שר. המלחמה שלה הוא המרשל ראובן דונת, שרת הכלכלה — נוגה (אוז’ניה) כהן, שרת החינוך — “אקס פרימה בלרינה” צפורה הגר, וכדומה, ולה גם ”פרלמנט”. בעיות הכלכלה תופסות מקום חשוב בחיי הרפובליקה: מונהג קיצוב חמור של לחמניות; ש”המרשל” ראובן מפקח עליו אישית. הקיצוב מעורר מדי פעם שביתות־רעב והפגנות. ”המוני הרעבים” מפגינים לפני שערי הפרלמנט בקריאות ”לחם וריבה!” והם נהדפים על־ידי פלוגה מיוחדת של משטרה צבאית בפיקודו של ה”אקס־פרטיזן”, הגיבור המהולל, עמנואל בוריסוב. מישהו מניח פצצת־שעון תחת יסודות בית־הפרלמנט, נתפס, ומתגלה כנופיַת פרטיזנים חתרנית, “בעזימער פרעסער” (”זוללי מסאטאים"). בישיבת־חירום מחליט בית־הנבחרים להיכנע לדרישות השובתים ולהגדיל את מנת ארוחות־הבוקר ברבע לחמניה ובשתי כפיות ריבה. יום אחר — נערך משפט נגד אחת הטבחיות, ששערה אחת משער־ראשה נשרה למרק. סוכנות־הידיעות "ניבנו” מודיעה על הסכם כלכלי שנחתם בין הרפובליקה ובין ג’וינט, לפיו התחייב הג’וינט לשלוח טרנספורט של שמלות, מעילים וגרביִם לחורף. פורץ משבר פיננסי, ובעקבותיו מחליט בית־הנבחרים להפקיע את כל הכסף הפרטי לטובת קופת־המדינה. יוצאת גזירה על הגבלה חמורה בשימוש ברדיו, כי מנורת־רדיו עולה 2000 לירטות ואורך־חייה הוא שנה אחת בלבד…

עניני חוץ ובטחון אף הם מעסיקים את הרפובליקה. המרשל מגייס כוחות צבא לשמור על גבולות מדינת ”שזופולי" מפני מסתננים החודרים אליה. שני “אנרכיסטים” מצליחים להסתנן על אף כל אמצעי הזהירות ומוכרז מצב־חירום. המדינה מספחת אליה שתי טריטוריות שכנות, לצורך “התרחבות תרבותית”. סוכנות־הידיעות ”ניבנו” מודיעה על פגישה חשאית שהתקיימה בין פרזידנט משה ובין פרזידנט ארצות־הברית הארי טרומן, בה נחתם הסכם ”השאל והחגר", לפיו תקבל “שזופולי” מכשירים וכלים חשמליים…

בשולי ענינים חשובים אלה מופיעות ידיעות בעניני ספורט ותרבות, וכן חדשות “אסטרונומיות ואטמוספריות”.

והנה מתקיים חג גדול ברפובליקת “שזופולי”: נישואי שר המלחמה ראובן עם שרת הכלכלה נוגה. בששון ובשמחה נערכת החתונה בהשתתפות כל האזרחים, אך תקרית עגומה מפירה את השמחה: תוך כדי צהלת השירה והריקודים נשברות כמה צלחות. מיד מוטל עונש קיבוצי על האזרחים: שבוע ימים לא יוגש מלח לארוחות. והפרלמנט, בישיבה מיוחדת, מחליט להחליף את צלחות החרסינה בצלחות אלומיניום, וכל עוד לא תובאנה אלה, אסורה עריכת חתונות בגבולות המדינה…

בצד סדרת פיליטונים זו, הנמשכת מעלון לעלון, מופיעים גם שירים היתוליים רבי־בתים, חלקם כתובים יידיש במקור וחלקם מתורגמים ליידיש מפולנית, שבזוקים בהם רסיסים מהוַי יום־יום בחדר־האוכל, במטבח, במגרשי־המשחקים, בחדרי־השינה.

עליזות של נעורים מתחדשים וכאב של פצעים עמוקים שלא נרפאו, שמחה ועצב, מעורבים יחד בדפי עלונים אלה, כפי שכותבת דבורה גולדשטיין בשירה:

מען גייט ארום מ’מאכט זיך פריילאך

מען טרינקט א גאנצע נאכט.

פון יעדנס אויג די טרערן רינען

אפילו ווען מ’לאכט.


ס’דערמאנט זיך יענע צייטן

כאטש דערמאנען ווילט זיך ניט,

װען געווען בינסט גלייך מיט לייטן,

דיין פאלק ער האט געבליעט.


(“מתהלכים ועושים שמח / שותים כל הלילה כולו. / מכל עין זולגות דמעות / אפילו כשצוחקים. // נזכרים באותם זמנים / אף כי להיזכר אין רוצים / כשהיית ככל האדם / כשעמך היה פורח.”)

יא

משאת־הנפש היתה — עליָה. הכול ציפו ליום בו יינתן האות לצאת לדרך. הבית — על אף הטוב שהשפיע על הילדים — היה בעיניהם תחנת־מעבר בלבד, שמשך השהות בה מוטב שתהיה קצרה ככל האפשר. היתה כמיהה לשים קץ לחיי־ארעי, להתחיל בחיי־קבע, לבוא אל המנחזה ואל הנחלה.

הסיכוי לעלות בדרך חוקית, באמצעות סרטיפיקט, היה קלוש. מתוך 1500 סרטיפיקטים לחודש שהקציבה ממשלת המנדט, המיוערים לכל שארית־הפליטה באירופה — כמה יוקצו לבית זה? מספר זעום מהם אמנם הסתנן גם אליו, אך זכות זו הוענקה רק לילדים קטנים שקרובים להם בארץ. כך עלו, ברשיון, בחודשים הראשונים, חוה כץ וחמש אחיותיה ועוד כעשרים ילד. כל היתר — ציפו שיגיע תורם לצאת בעליָה ב‘, מבלי דעת מתי יגיע יום זה. קבוצה א’ — ראשונה לפי ה”ותק” בבית — התארגנה לעלות יחד, קיימה דיונים בתוכה על עתידה, החליטה על קופה משותפת, וכבר נקבע לה יעד בארץ אשר יקלוט אותה כחברת־הכשרה במסגרת "עליית הנוער” — חניתה.

בינתיִם הסתעפה והשתכללה הרשת החשאית של ”עליָה ב’”, שהיתה פרושה על פני כל איטליה והיו לה תחנות ובסיסים בנקודות החוף ובמרכז המדינה, מבארי ומטאפונטה שבדרום ועד מילאנו וקומו שבצפון. באיושם של חיילים מן היחידות העבריות, שליחי הש“י, ה”הגנה”, פלמ”ח ופלי"ם — הוקמו תחנות של קשר אלחוטי בוילות חבויות בין ההרים, מעבדות לזיוף דרכונים ומסמכים מסוגים שונים, נרכשו ספינות, דלק, מזון, נשק, הוכשרו מזחים לעגינה והפלגה, ונרקמו קשרים חשאיים עם המשטרה והפקידות האיטלקיים, לסיכול העיקוב של הבולשת והביון הבריטיים, שעשו כל מאמץ אפשרי לנתק את דרכי ההעפלה מנקודות מוצאן.

במילאנו עמדו בראש פעולה זו — יהודה ארזי ועדה סרגי, וסייעו להם אנשי ”יחידה 462” בחיל־ההנדסה המלכותי הבריטי־ ישראל לברטובסקי, שלהבת פרייער, ומאיר דוידזון. לא הרחק מויה אוניונה 5, ליד מועדון החיילים העברים שברחוב קאנטו, נקבע מרכזו של המנגנון הזה, ששלוחותיו נפרשו אל החופים.

בסוף דצמבר 1945 רכש יהודה ארזי־"אלון”, בכינויו המחתרתי — את הגדולה בספינות עד כה, בסאבונה שמצפון לג’נואה. ספינה בת כ־500 טון, ששמה המקורי, "רונדינה” (”סנונית”) הוסב ל”אנצו סירני”, שם בעלה של עדה, השליח לגולה, שנספה בדכאו. זו עשויה היתה להכיל תשע־מאות מעפילים.

החוָה במאג’נטה הפכה — בפיקודו של איש הפלי"ם אברהם זכאי — להיות בסיס ראשי להתארגנות להעפלה. בה נאגר דלק לספינות, שהוצא ממחנות צבאיים באיטליה, באוסטריה ובגרמניה, בדרכי הערמה, תמורת כסף או תמורת ויסקי ("סולר תמורת ויסקי”), בה רוכזו מנועים, צינורות, קרשים, חבלים, יריעות אברזין, מזון, בה נצבעו מחדש מספרי מכוניות ושלדיהן. כמאה איש, מפליטי המחנות, עבדו בחוָה באריזת חבילות־המזון למסעי הספינות, בתפירת ערסלי אברזין למשאיות ולסיפונים, בפריקת דלק וציוד, בתיקונים ובצביעה.

ובחוָה זו — אומנו המעפילים לקראת הפלגתם. ארבעה ימים לפני צאתם לדרך הם רוכזו שם, ובארבעה ימים אלה — נערך מעין ”משחק": מרחב החוָה הוכרז כמרחבה של ספינה. הכול היו חייבים בציות לפקודות ה”קפטן”. האנשים חולקו לקבוצות, ולכל קבוצה מוּנה מפקדה. לכל אחת מהן הוקצבו חבילות־מזון ותרמילי־תרופות, שהיתה אחראית על שמירתם.

העתידים להפליג תורגלו בטיפוס בחבלים ובסולמות, בהעמסה ובפריקה מהירות, בריצה עם ציוד אישי על הגב, בעזרה ראשונה, בהסתגלות לרעב ולצמא, בהתגוננות כנגד אגרופים ואלות, בקרבות פנים־אל־פנים.

בליל ראש־השנה האזרחי של 1946, בעוד נשמעים בכפר סלבינו צלצולי פעמוני הכנסיות וזמירות החג — נתקבל ב“שזופולי” האות ליציאתה לדרך של קבוצה א' — שכוּנתה ”הזורעים” — לקראת הפלגתה ארצה.

לא כל הקבוצה־שנמנו עמה ”נערי מאג’נטה” ו”ותיקים” אחרים — יצאה. בשיחות שהתנהלו קודם לכן, דרש משה זעירי שאחדים מתוכה יישארו, בשל מיעוט המדריכים, כדי להוסיף ולטפל בקטנים מהם. לאחר מאבק קשה, קיבלו עליהם את הדין, רומק, אברהם ל., יאנק ועוד.

לאחר מסדר־פרידה לילי, לאחר ברכת־הדרך ל”חלוצי סלבינו הראשונים העולים למולדת”, לאחר פרידה נרגשת מן המדריכים ומן הבית — הוסעו ששהיעשר הנערים והנערות, עוד באותו ערב, למאג’נטה.

כתום ארבעה ימי אימונים ועוד חמישה ימי המתנה, יצאה ממאג’נטה שיירה של ארבעים משאיות צבאיות, ובהן, מוסתרים תחת יריעות אברזין, כתשע־מאות פליטים — רובם ממחנה טראבאטה, ובהם ”ילדי סלבינו" — בדרכה אל החוף המערבי. בראשה נסע, בג’יפ צבאי, שלהבת פרייער, קצין בדרגת לויטננט, כמוביל שיירה צבאית. באחת אחר־הצהריִם יצאה מן החוָה, עוכבה בדרך כמה פעמים על־ידי המשטרה הצבאית, שחשדה נדחה על־ידי הסברים, תעודות ושלמונים — ובעשר בערב הגיעה אל רציף הנמל הקטן בואדו־ליגורה, שלושה ק"מ צפונית לסאבונה, שם עגנה כבר "אנצו סרני”. תוך שעות מעטות נבלעו תשע־מאות האיש בבטן הספינה והיא הרימה עוגן והפליגה לדרכה.

ב־17 בינואר, בהתקרב ”אנצו סרני” לחוף תל־אביב, גילה אותה מטוס סיור בריטי. ארבע אוניות־מלחמה התקרבו אליה ואילצו אותה לשוט לעבר נמל חיפה. ב־18 בינואר נכנסה הספינה לנמל, והמעפילים הורדו ממנה — ללא התנגדות — והוסעו למחנה־המעצר בעתלית.

כשבועיִם שהו המעפילים בעתלית. עמנואל בוריסוב, ”הרוסי”, שהיה אמון על מסורת פרטיזנית, החל בחפירת מנהרה מצריפו, כדי לברוח דרכה מז המחנה. משה שרתוק, בביקורו במחנה, נודע לו הדבר, והוא הזהירוֹ שאם יבצע את זממו — ישלח אותו בחזרה למקום שממנו בא. הוא נרתע והפסיק. באותו פרק־זמן נתגלה ל”ילדי סלבינו” שאחת מהם — ילדה בת ארבע־עשרה — מעוברת, בחודשה הרביעי. החשד נפל על אחד הנערים שהיה מאוהב בה, ושהיה נכון לשאתה. אך היא הכחישה את אבהותו על העובר. בכל זמן היותה ב“שזופולי” הסתירה את הדבר ואיש לא ידע.

המעפילים שוחררו מן המחנה על־חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים, ו”ילדי סלבינו" עברו לחניתה, והיוו שם את קבוצת ההכשרה הראשונה של חניכי הבית. חליפת־מכתבים רצופה התנהלה ביניהם ובין אלה שנותרו שם, ואלה שהוסיפו להגיע לסלבינו עוד חודשים רבים.

ב”ניבנו” שהופיע בפברואר 1946, עוד לפני שהגיע המכתב הראשון מחניתה, נכתב ב”דבר המערכת", בעברית:

"חודש ימים עבר מאז עזבו ראשוני הבית, קבוצת החלוצים הראשונה, את ביתנו. במתיחות עקבנו אחר הידיעות שהגיעו מהם. בסקרנות מלוּוה חרדה הקשבנו לכל שמועה הקשורה לעלייתם, כי ידענו שבהצלחת הראשונים תלוי גורלנו, גורל הנותרים. והנה גם הגיעה הידיעה לה ציפינו — כי הם הגיעו ארצה. מה משתוקקים אנו כבר לקבל מהם את המכתב הראשון, על מקום הימצאם, על הרגש במקום הזה ועל חייהם בימים הראשונים בארצנו. — — —

“לקראת הבאות: יחד עם יוסף ברץ ביקר אצלנו גם שליח הפועל באוסטריה. בין היתר הוא סיפר לנו כי בקרוב יעברו את הגבול ויגיעו אלינו עשרות ילדים ונוער. ידיעה זו מחייבת אותנו למחשבה רצונית יותר. עלינו להסדיר את חיינו כך שנוכל להכניסם למסגרת קבועה, ללא ליקויים ופגמים, ולקלוט אותם בכל המובנים. לא רק על־ידי הכנת מקום לינה ומקום ליד השולחן בחדר־האוכל, אלא גם מבחינה חברתית. לא ידוע לנו מי הוא הנוער הזה, מה עבר עליו, מה רמת התפתחותו. אחת נדע: באיזה מצב שלא יגיעו — אם כולנו נרצה בכך ונטה שכם — הם ייקלטו בחיינו ויהיו מוכשרים לתפוס את מקומנו בעבודה, בחברה ובלימודים, כאשר אנחנו נעלה ארצה.”

פרק שלישי: רפובליקה של ילדים

א

בעוד הבית בסלבינו מתארגן בגבולות האמצעים החומריים המצומצמים העומדים לרשותו (ובזכות מאבקו של מרדכי סורקיס, מן “המרכז לגולה”, נמנעת העברת המוסד לדרום המדינה, שם – סברו עמיתיו – באזור חם יותר, תהיה אחזקתו זולה יותר); בעוד הוא מגבש לעצמו סדרים ואורחות־חיים של חברת־ילדים “נורמלית” – שוטטו ברחבי פולין, אוסטריה, גרמניה, הונגריה, מאות ילדים שניצלו מן ההשמדה, וחיפשו אב, אם, אחים, אחיות, קרובים, מכרים, ומקלט־לשעה.

ראשית דרכם לאחר השחרור – מן המחנות, ממחבואיהם בכפרים וביערות – היתה אל הערים והעיירות שאותן עזבו עם האקציות והגירושים.

הערים והעיירות – מצאון ריקות מיהודים. בתיהם הקודמים – היו הרוסים, או שנתפסו על־ידי הגויים, שגילו כלפיהם איבה רצחנית. קרובי משפחה – כמעט שלא נמצאו. הדרך בפולין הוליכה אל קרקוב, אל לודז' – שני המרכזים היהודיים הגדולים לפנים, שאליהם נתלקטו פליטים, לאחר שמגיטו ורשה לא נותרו אלא אודים עשנים ואפר.

צבי בן השש־עשרה, ששנות המלחמה עברו עליו במחנות פלאשוב, ירוזלימסקה, בוכנואלד, במכרות־המלח בשטאספורט, שבצפון גרמניה – חזר לפולין, לעיירתו שליד קלץ. בקלץ לא מצא איש ונסע לסוסנוביץ, כי נאמר לו ששם יש יהודים בבית הציבורי שבו התלקטו פליטים יהודים שאף הם, כמוהו, חיפשו קרובים – מצא מודעות רבות, נעוצות אל לוח־הקיר, ביידיש, בפולנית, כתובות על־ידי אנשים השואלים זה על זה, או מודיעים זה לזה כי נשארו בחיים והיכן אפשר למוצאם. ביניהן גילה, לאושרו הרב, מודעה חתומה על־ידי שתי אחיותיו, שניצלו בזכות “ניירות אריים” שהשיגו כשהחלו החיסולים. נאמר בה: “אנחנו בלודז'! חפשו אותנו שם!” – והוא מיהר לנסוע ללודז'.

מתיס, בן הארבע־עשרה, היה בגיטו ורשה עד המרד, עד שהועלה הגיטו באש. הוריו שולחו עוד קודם לכן למחנות־המוות. הוא, אחיו ואחותו, הצליחו לעבור לצד הארי של העיר, התחזו כפולנים, סיפרו שהוריהם נהרגו בהפצצות, והתגלגלו בכפרים מבית לבית. חשדו בהם, אך הם למדו בעל־פה תפילות קתוליות, אימצו לעצמם מנהגים של נוצרים – וכך קנו את אמונם של איכרים שנתנו להם מִקלט־לילה. משנסתיימה המלחמה – שמעו מפי הגויים שאין עוד יהודים בפולין. אחותו של מתיס אמרה: אין לנו עוד מה לעשות בארץ זו, נלך לפלשתינה. רק כדי להגיע לשם כדאי היה להישאר בחיים. והחלו ללכת, לעבר הגבול. בדרך שמעו שיש יהודים בלודז‘, המתכוננים גם הם ללכת לפלשתינה. והלכו ללודז’.

לונק, יליד עיירה ליד לבוב, ניצל מן האקציות בבורחו אל הכפרים, אל היער. התחזה לעתים כאוקראיני, לעתים כפולני, ועבד במשקי איכרים. כשהגיע הצבא האדום ושיחרר את האזור מידי הגרמנים – חזר לעיירת הולדתו ומצא שם רק כמה משפחות יהודיות, מתוך 15 אלף היהודים שחיו בה לפני המלחמה. החליט לנדוד מערבה כדי להגיע לארץ־ישראל. בדרכו הגיע לקרקוב. בקרקוב כבר החלו להתארגן שרידי היהודים שנתקבצו אל העיר – מבין הפרטיזנים שביערות, ילדים וילדות שהוצאו ממנזרים, נערים ונערות שהתחבאו בכפרים – בעזרת שליחי הג’וינט ופעילי תנועות־הנוער שנותרו בחיים. דירות של גרמנים ושל פולנים משתפי־פעולה הוחרמו על־ידי השלטונות, וקבוצות נוער שהתכוננו לעליָה השתכנו בהן אך בקרקוב – חודשים מעטים בלבד לאחר גמר המלחמה – נערך פוגרום בשארית־הפליטה על־ידי אנטישמים פולנים שלא השלימו עם העובדה ששרדו עוד יהודים על אדמת פולין. הכרח היה לברוח משם, ולונק ברח ללודז'.

אַבּק, שבהיותו באושויץ ניצל ארבע פעמים משילוח לתאי־הגאזים בסלקציות שערך מנגלה – בזכות תחבולות שונות – עבר ממחנה־עבודה למחנה־עבודה, ותחנתו האחרונה היתה לודביגסלוסט, בגרמניה. כששוחרר המחנה על־ידי הצבא האמריקני – והוא אז בן חמש־עשרה – החליט ללכת ללודז‘, לראות אם נשאר בה מישהו מבני משפחתו. בעגלות וברכבות נסעו הוא ושני חבריו מזרחה וחצו את נהר האודר. בהגיעם לפולין, בעגלה, שאל אותם פולני אחד אם יהודים הם, וכשענו לו הן, אמר הלה לחברו: אתה רואה, בכל־זאת לא הצליחו הגרמנים להרוג את כולם.. כששמע זאת אַבּק, הבין שבאירופה “המשוחררת” לא יוכל עוד להישאר. בהגיעו ללודז’, הלך לראות את הבית שהיה לפנים בית הוריו, ומצא פולנים מתגוררים בו. כשאמר להם שהבית היה שלו לפני המלחמה – רצו לרוצחו נפש כן היה הדבר כשהלך אל בית־המסחר לנעליִם ולחפצי־עור שהיה של אביו. בלודז' נותרו שמונה־מאות יהודים ותנועות־הנוער החלוציות החלו מתארגנות לעליָה.

כך הגיעו ללודז' גם האחיות אינדושה ועדינה, גם האח והאחות אולק ואירנה, גם אברהם ק., הלינקה, ורבים אחרים שנתלכדו לקבוצה אחת, שבהמשך דרכה הגיעה לסלבינו.

אינדושה, בת למשפחה ציונית מרובנו, פלך ווֹהלין, שידעה עברית מילדותה – שיחק לה המזל והצליחה להימלט מן האקציה שנערכה בעיר באוקטובר 1942. היא ואחותה ברחו מן הגיטו, הסתתרו בכפרים כאוקראיניות, נתפסו, שולחו למחנה מאידנק, ולאחר שהצליחו לשכנע את המפקדים שהן פולניות, נשלחו לעבודה בגרמניה. אינדושה עבדה תחילה בבית איכר גרמני ואחר־כך במטבח של בית־מלון בטורגאו, שליד לייפציג. כשהגיעו הרוסים, העבירו אותה ואת אחותה את נהר האֶלבּה, והן הלכו ברגל לפוזנן. מפוזנן נסעו ברכבת ללודז'.

אולק ואחותו אירנה היו בני משפחה עשירה, מתבוללת, בלבוב. לאחר שנרצחו הוריהם – התגלגל אולק בכפרים בהתחזותו כפולני, ואירנה הוכנסה למנזר בפשמישל. אחרי השחרור – חזר אולק ללבוב, שסופחה לרפובליקה האוקראינית, למד בבית־ספר סוביֶטי והיה לחבר הקומסומול. שם – בגין גילויי האנטישמיות האלימה מצד הילדים – הפך ל“ציוני” והחליט ללכת לפלשתינה. הוציא את אחותו מן המנזר, נסע אִתה אל דודתם בצ’רנוביץ, אחר־כך חזרו שניהם לפולין, ובלודז' הצטרפו אל החבורה שהתכוננה לעלות לארץ־ישראל.

אברהם ק. נולד בעיירה אוזורקוב שליד לודז‘, ומ־1942 עד 1944 היה בגיטו לודז’. שוּלח לאושויץ, והיה בין “המאושרים” שנבחרו לעבודה. שנה עבד בחוָה חקלאית לגידול חזירים, בסביבות אושויץ, שנוהלה על־ידי אנשי אס. אס. ממפקדי המחנה. הודות לפולני שהיה ממונה עליו ושנטה לו חסד, נשאר בחיים. בינואר 1945 נלקח ל“מסע המוות”, תחילה לזכסנהאוזן ומשם למאוטהאוזן. עם השחרור – חזר ללודז'.

בלודז' החלו מתארגנים כבר חיי קהילה יהודית. שרידי הגיטו החלו מקימים מוסדות של עזרה־הדדית. שליחי הג’וינט קבעו את משרדיהם בעיר, חילקו מזון, בגדים וכסף לניצולים. בתי התושבים הגרמנים שברחו מן העיר – נתפסו על־ידי הפליטים.

באחד הבתים האלה, בנין גדול במרכז העיר ששימש לפנים בית־ספר – ברחוב זחודניה 20 – התרכזו בני־נוער שהתכוננו לעליה, ביוזמתו ובהנהגתו של הלל זיידל.

הלל זיידל היה לפני המלחמה מפעילי תנועת־הנוער הציונית־כללית “עקיבא” בפולין. בזמן הכיבוש הגרמני ברח מקרקוב לוילנה, היה במחתרת, בגיטו וביערות, ברח ממחנה קלוגה, ובסוף שנת 1944, כשכבש הצבא האדום את מזרחה של פולין, חזר גם הוא לשם. עבר מעיר לעיר וחיפש ילדים יהודים שנותרו בחיים. הוציאם ממנזרים וממקומות־מחבוא ואירגנם בקבוצות. כך אירגן את הקבוצות הראשונות לעליָה בלובלין, בקרקוב, בורשה, וכששוחררה לודז' – הגיע אליה, כאחד מראשי “איחוד”, שסיסמתו היתה איחוד כל המפלגות הציוניות בארגון בלתי־מפלגתי אחד.

את הנערים והנערות שנתלקטו בלודז' מן המחנות וממקומות־המסתור וחיפשו בה מקום־לינה, סעד, בית שיוכלו להתוַעד בו – אירגן זיידל למעין קיבוץ, שאחר־כך ניתן לו השם “אחוָה”, לבית ברחוב זחודניה 20 הוכנסו מיטות, ציוד וריהוט למטבח ולחדר־אוכל, והמצרכים שסופקו לפליטים על־ידי ג’וינט חולקו שוה־בשוה בין חברי ה“קיבוץ”. לא עברו ימים רבים והבית הפך להיות מרכז לשארית־הפליטה שבלודז'.

לשם הגיעו גם חיילי הבריגדה והביאו את בשורת הארץ לפליטים. וכך כתבה עדינה, בעברית, בהיותה כבר בסלבינו, על פגישתה עם החיילים העברים:

"חלפו ימי סערת המלחמה, ימי אבדון, כליון ושפיכת דמים. באופק השמיִם המעוננים הופיעו קרני השמש הראשונות, אשר שלחו מסביב את אורן, שהיה חלש עוד. שחרור בא לכל עמי העולם, אולם בשבילנו המלחמה לא נגמרה. כל שנות המלחמה שאלנו את עצמנו מדוע אין לנו מה שיש לכל עם נורמלי: מולדת. בעת שהיינו סגורים בתוך חומות הגיטו לא ידענו על החייל העברי ופעולותיו.

"זה היה כבר חודש אחרי השחרור. היינו ב’קיבוץ' שנוסד בלודז'. בכילון עינים חיכינו ליום הגדול בחיינו, ליום הפגישה עם החייל העברי

“והנה הגיעה בשורה שמכונית עם חיילים באה העירה. אחד­ החברים–המאושר בינינו–היה הראשון שראה את המכונית עם הדגל הלאומי, הדגל הכחול־לבן עם סמל המגן־דוד, שעד עתה היה סמל של בושה וחרפה–והנה נהפך לנו לסמל של גאוה ותפארת”

בקוצר־רוח חיכינו לפגישה, והנה אחרי שעות אחדות של ציפיה באה אל חצר הבית המכונית הקטנה. צעיר גבה־קומה קפץ ממנה בזריזות ואחריו השני. דה היה קפטן עברי, בכל הבנין נשמע קול קריאה עליז, “החיילים, החיילים שלנו באו!” בן־רגע סובבו את המכונית מאתים וחמישים צעירים. בפי כל אחד מאתנו היו רבבות שאלות, והחיילים השתדלו לענות על כולן.

הזמנו את האורחים אל אולם־המסיבות והחיילים התחילו לספר. הם פנו אלינו בדברים אלה: ‘אחים ואתיות, ילדים יקרים, באנו אליכם, למענכם נלחמנו, למענכם היינו מוכנים להקריב את חיינו…’ וסיפרו על הארץ, שעד עתה חָיתה רק בדמיוננו, הם דיברו על התפתחות הקיבוצים והמושבות, ועל הנוער העליז, הבריא, העובד בשלוָה על אדמתו.

ואנו שתינו את דבריהם בצמאון כמו ממימי המעיין. כמה רגש חיבה ואהבה היו בדברי הקפםן העברי! כמה אומץ וגבורה בפניו הבהירים! הוא סיפר על מצב הארץ בימי המלחמה הנוראה, בשעה שנשלחו לטבח מיליוני אחינו. באחד מאותם ימים בא חברו מן הגולה עם הידיעות הנוראות על אשר קורה יום־יום באירופה, ואז עלה בדכרונו השיר מימי ילדותו:‘זאל זיין דאס איך בוי אין דער לופט ממינע שלעסער, זאל זיין דאס קיין גליק פאר מיר איז ניטא, ס’גייט ניט אין דעם מען זאל עפעס דערגרייכן, ס’גייט נור אין דעם מ’זאל געהען אין דעם ריכטיקו וועג.1

עם גמר נאומו קרא בקול עליז: ‘אחים, הבה נשמחה ונרקוד הורה!’

אחרי שעות אחדות של שמחה נפרדנו מאחינו. לפניהם עוד דרך ארוכה אל כל קבוצות הגולה, לאסוף את הנוער ואת שרידי העם ולפלס להם נתיב אל שממות הנגב, מרחבי העמק והרי הגליל.

חברי קבוצת “אחוָה” למדו עברית, שמעו הרצאות על ארץ־ישראל והתכוננו ליציאה. אחת הפליטות, שבעיר – נינה גרשטיין – שהיתה פסנתרנית וחובבת תיאטרון, הקימה מקהלת־ילדוֹת וחוג דרמתי מבין חברי הקבוצה, ולאחר אימונים וחזרות, ערכה “אחוָה” את הנשף היהודי הראשון בלודז' – ראשון בפולין כולה – אחר המלחמה. אל האולם הגדול התכנסו כל יהודי העיר ומילאוהו עד אפס־מקום, ועל בימתו עלתה המקהלה, ששרה שירים ביידיש ובעברית, וההצגה, ששמה היה “עם ישראל חי”, ושברקע התפאורה שלה עמדה ספינה בשם “גאולה” – היתה כעין מסכת על תחיית העם הקם מאפרו, ועל שיבתו למולדת.

המבוגר בקבוצה זו, ומי שהנחה אותה בדרכה – היה ישעיה פלמהולץ, בן העשרים ואחת. מן היחידים שהצליחו לברוח, על־ידי תחבולה נועזת, ממחנה־ריכוז. שייק, יליד לודז‘, בא מבית ציוני אמיד, היה חבר “גורדוניה” מילדותו, וסיים גימנסיה עברית. אחד ממוריו היה המשורר יצחק קצנלסון, שנספה באושויץ, שכתב, בהיותו במחנה ויטל, את “השיר על העם היהודי ההרוג”, אביו, שהיה תעשיָן, היו לו קשרים רבים עם גויים, ועם פרוץ המלחמה עזבה המשפחה את לודז’ והסתתרה בבתי פולנים שעמדו בקשרי־מסחר עם האב. ב־1941 נמלטה לצ’נסטוכוב, וכעבור שנה, כשנערכה האקציה בגיטו, הופרד שייק מהוריו: הם גורשו למחנה־השמדה והוא הושאר לעבודה. מן “הגיטו הקטן” שבעיר נשלח ברכבת למחנה־ריכוז בבליז’י. במחנה המגודר והשמור היטב, שוכנו כאלף איש בצריפים. בבוקר היו יוצאים לעבודה – הועסקו בהעברת אבנים ממקום למקום – ובערב היו חוזרים. מנו אותם בצאתם ומנו אותם בחזרתם, ואם נעדר מישהו – היה כל המחנה נענש באכזריות. ערב אחד, בהתקרבם לשער המחנה, קפץ שייק מתוך הטור ונכנס לבית־השימוש של שומרי השער. הסתגר בתא, ולאחר ששהה בו שעה, יצאו ממנו וחמק מבעד לגדר אל הפארק הסמוך. הסתתר בו, ובפסק־הזמן שבין סיבובי משמרות השומרים, קפץ מעל הגדר האחורית, רץ כל עוד נפשו בו בשדות, עד שהגיע לכפר. דפק על דלת בית שזוג זקנים התגורר בו, סיפר שהוא פולני שברח מן הגרמנים, והם האכילו אותו והלינוהו. למחרת התגנב לרכבת ונסע בה לצ’נסטוכוב. חזר ל“גיטו הקטן” ומצא עבודה ככורך־ספרים בסדנתו של גוי.

ב־16 בינואר 1945 נכנס הצבא האדום לעיר. הרוסים, שמצאוהו מסתתר באחד הבתים, חשבוהו למרגל גרמני ועמדו להוציאו להורג. ברגע האחרון, כשהועמד כבר אל הקיר, הצילהו סמל יהודי שהכיר בזהותו. עם התקדמות הצבא מערבה, גייסו הרוסים אותו ושניִם מחבריו לעריכת חיפושים בבתי הגרמנים בשלזיה. שבועים עשה נקמות בהם, וכשהסתיים המבצע – נסע לעיר הולדתו לודז'. שם מצא כמה משרידי “גורדוניה”, מהם נודע לו על קיום המוסד בסלבינו. כשהצטרף לקבוצת “אחוָה”, בבית שברחוב זחודניה – החליט לכוונה לשם.

בסוף אוקטובר 1945 יצאה קבוצת “אחוָה” מלודז' בדרכה דרומה. חבריה צוידו בתעודות של פליטים יוָנים, כשחצתה הרכבת את הגבולות, מפולין לצ’כוסלובקיה, מצ’כוסלובקיה לאוסטריה, הצהירו שהם ניצולי אושויץ החוזרים למולדתם יוָן בדרך נזהרו שלא לדבר יידיש או פולנית, והחליפו ביניהם רק מלים עבריות מפסוקי־תפילה או משירים, בהניחם שהן נשמעות כיונית. פעם תפסם בתרמית קצין סוביֶטי, איש הנקוו"ד, שישב עמם בקרון והסתבר שהיה יהודי והבין את המלים העבריות. אך הוא פטרם בברכה: “סעו לשלום!”; פעם אחרת – על הגבול שבין האזור הרוסי לבין האזור הבריטי באוסטריה – הבינו את העברית שבפיהם הן הקצין הרוסי והן האנגלי, ששניהם היו יהודים.

יותר מחודשים עשו בנסיעות ובחניָה ממושכת בוינה, עד שהוברחו לאיטליה במשאיות של הבריגדה העברית.

בחורף של אותה שנה הגיעה קבוצת “אחוָה” לסלבינו.


אוד מוצל מאש

בהיותה בת שלוש־עשרה, באושויץ, כתבה הלינקה שיר, ביידיש, על גבי פיסת־נייר מקומטת:


חולמת אני על מסע רחוק.

שקט, בלי מכשול, בלי סער,

חולמת אני על פינה צנועה,

שלוה ונידחת ביער.


על אי שומם, שאין בו אדם,

ובו צל, והד ישא קולו,

ושם לא אשתעמם לעולם.

כי זה חלומי כולו.


את יופיו של הטבע אשתה,

בדידות ואויר אגמע.

מה מתוקים יהיו החיים,

ושמחת החיים שלמה.


הצמחים יהיו מזוני,

והעץ את פריו ישיר,

אלמוגים לי יהיו גרגרים,

בשיר־ערש ינעים הזמיר.


ובהגיע יומי לצאת,

לעזוב את זו התבל,

לי שיר מוות היער ישיר,

ויבוא המלאך הגואל.


איש לא יבכה על מותי,

בעולם הרחוק זכרי ינוח,

איש לא יחכה לשובי,

ואת בשׂוֹרת מותי ישא הרוח.


לפני בואה לאושויץ, היתה במחנה־ההשמדה של מַאידנק, שם עמדה לפני שער הקרמטוריום.

בלילה העירו את הישנות בבלוק בצעקות, שלוּווּ בנביחות כלבים: לצאת! לרוץ! להסתדר בחמישיות! הוליכו אותן לעבר כבשי הגאזים ופקדו עליהן להתפשט.

צעקות ויללות־בכי החרידו את דממת הלילה.

לפתע, לאחר שכבר עמדו ערומות, נשמעה הפקודה: להתלבש!

טעות מִנהלית נפלה: לא למוות, לעבודה באושויץ דרשו אותן.

למחרת הגיעו לאושויץ, ברכבת־פחם פניהן שחורות מפיח.

למאידנק הגיעה הלינקה מורשה, לאחר שעלה הגיטו באש. שם, במחנה זה, נפרדה מאביה ומאמה.


את אביה שילחו בסלקציה הראשונה, עם הגברים והוא הומת במכות אכזריות.

עם אמה עמדה במִסדר בחמישיה, ואת שלוש הראשונות בכל חמישיות הִפנו לעבר הכבשנים. אמה היתה בין השלוש. הלינקה ניתרה ממקומה לרוץ אחריה, אך עצרו בעדה. כך נותרה שם ללא אמה.


בוקר־בוקר נערך מִסדר. הן היו עומדות בו שעות. הכינים זוחלות על הקוף, עוקצות, המעיִם מתעוותים. היא עמדה על קצות האצבעות, להיראות גבוהה יותר.

פעם בלעה אשה שעמדה על־ידה ציאנקלי, ונפחה את רוחה.

פעם אחת, כשעמדו להפנותה אל תאי־הגאזים, חמקה אל בין עגלות־הלחם והתגנבה אל השיירה שנשלחה אל מחוץ למחנה.

באושויץ הציל אותה מפקד הזונדרקומנדו, קמינסקי. הדבר היה כך:

חברתה ביקשה ממנה שתבקש מן המפקד חינין בשביל אמהּ החולה, שהיתה עמה במחנה. הלינקה אזרה עוז בנפשה, וכשראתה אותו מעבר לגדר, התקרבה וביקשה זאת ממנו. המפקד ניגש לגדר, ובראותו אותה מקרוב, ניעור בו רגש רחמים. הוא אמר: היתה לי ילדה יפה שדמתה לך מאוד. לא אניח לך למות!


ומינה אותה להיות משרתת של קאפו גרמניה.

פעמיִם הוציא אותה משורות המופנים לכבשנים.

אחר־כם, בהיותה במחנה “אושויץ 1” – שהיה “מחנה לדוגמה” – שוב הציל אותה אומץ־לבה. דודתה הוכנסה אל בית־החולים – שכל באיו דינם היה אחד: לקרמטוריום. היא ניגשה אל הס, מפקדו הנודע באכזריותו, של המחנה, וביקשה ממנו שיוציא את דודתה מבית־החולים כדי שתימצא אתה. הוא נעתר לה.

כך שרדו היא ודודתה.

ב־19 בינואר 1945, כשהתקרב הצבא האדום אל האזור, צעדה הלינקה עם דודתה בשיירה שהובלה ברגל לגרמניה.

בלילה, כשלא היה בה עוד כוח להמשיך ללכת בשלג, החליטה להטיל עצמה לתעלה המלאה בוץ שבצד הדרך. התעטפה בשמיכה שנשאה עמה והפילה עצמה לתעלה. אחד משומרי השיירה הגרמנים הבחין בגוף המוטל בתעלה, בטש בבוץ בקת הרובה וצעק: לקום!

וכשקמה, לא ירה בה.

ברגלים נפוחות מקור ומפצעים הגיעו למחנה ראבנסבריק, קרוב להמבורג. משם העבירו אותן לנוישטאט־גלעבע.

בראשית מאי ברחו שומרי המחנה. פתאום נראו השבויים הצרפתים שהיו עצורים בו – יוצאים מצריפיהם. היתר לא הבינו מה מתרחש. ביתני האס. אס. היו ריקים, השערים היו פתוחים, אך הם לא ידעו לאן לפנות. רצו לשדות וליקטו תפוחי־אדמה לשקים.

רק לאחר יומים הגיעו החיילים האמריקנים.

אחרי השחרור נסעו הלינקה ודודתה מזרחה, לפולין, למצוא קרובי משפחה. נסעו בעגלה כשהן שמות עצמן מתות, תחת הקש, כי חיילים רוסים היו אונסים נשים בדרכים, ואיכרים פולנים היו רוצחים יהודים.

כך הגיעו ללודז', אל דירת הדודה מלפנים, שהיתה עתה ריקה.

בזחודניה 20 – קיבלו לחם מרוח בשומן.

ב

בואם של חברי “אחוָה” לסלבינו – שלושים במספר – הזרים חיים חדשים למקום. הקבוצה היתה מלוכדת, ממושמעת, העברית לא היתה זרה לה, וחודשי השהות בצוותא בלודז' ובדרכים – הִקנו לה הרגלים של עזרה ואחריות הדדית. בתוך כמאה ילדים, מבני חמש ושש, ועד שש־עשרה ושבע־עשרה, מארצות שונות, שהגיעו אל הבית אחד־אחד, או בקבוצות קטנות – נהיתה היא “השאור שבעיסה”.

הבית שקק פעילות מבוקר עד לילה. עם צלצול ההשכמה יוצאים הכול לרחבה למִסדר הנפת הדגל ולהתעמלות, ולאחר ארוחת־הבוקר פונים הילדים, קבוצות־קבוצות, לעיסוקיהם – ללימודים ולעבודה. מספר המדריכים גדל, עם בואם של כמה מבוגרים, ואלה לימדו עברית, חשבון, ידיעת ארץ־ישראל, היסטוריה. בה־בשעה היו הנערות הבוגרות מטפלות בילדים הקטנים, מאכילות, מלבישות, משחקות אִתם, משכיבות אותם לישון. טדי בארי, שכקצין־מִנהל צבאי היו לו קשרים עם אונר“א ועם הג’וינט, השיג מ”אורט" – חרף התנגדותו של המנהל־הכללי, סינגלובסקי, שהיה מאנשי ה“בונד” וסירב לתרום מחוט ועד שרוך־נעל למוסד “ציוני” – מחרטות, מעבדות וכלי־עבודה שונים בשביל סדנות הבית. עם כך החלו הילדים ללמוד מלאכות: מסגרות, נגרות, סנדלרות, תפירה ורקמה. לפנות ערב מגיעה שעת המשחקים – כדורגל, כדור־יד, כדור־עף, פינג־פונג, שחמט וכדומה.

הילדים ה“ותיקים” וחברי “אחוָה” נשאו בעול השירותים והיו אחראים להם. אַבּק – הופקד על המטבח וניהל בו את חלוקת־העבודה. לונק – הופקד על המכבסה ודאג לחומרי־ניקוי ולחומרי־הסקה. לאחר שנתקבלו המכשירים לסדנות – נשלח לברגאמו ללמוד את מלאכת כריכת־הספרים, וכשחזר, לאחר שבועים שעשה שם כשוליה של כורך־אומן – הורה את המלאכה לאחרים. אדם – היה ממונה על חדר־האוכל, על תורנויות־ההגשה בו ועל נקיונו. אולק – שיפשף את רצפות הבית הגדול, רב־החדרים. שמואל ש. – היה חצרן. אסתר’קה בת השתים־עשרה היתה טבחית. כיוָן שהיתה נמוכת־קמה, התקין לה אנג’לו, שומר־הבית האיטלקי, שהיה מנוסה בכל מלאכה – דרגש שתעמוד עליו ותגיע אל הסירים שעל הכיריִם.

הבית נהיה ל“רפובליקה של ילדים” המנהלת את חייה בכוחות עצמה.

ועדות נבחרו: ועדת־עבודה, ועדת־תרבות, ועדת־עליָה, ועדת־חברה, מערכת עלון, וכדומה. ועדת־העבודה הסדירה את התורנויות לשירותים השונים, מינתה “סדרן עבודה” ו“חצרן” מקרב הילדים, אירגנה את קבוצות העבודה לסדנות ולחצר; ועדת־התרבות הכינה את לילות השבת והחג, את המסיבות, הקרנות הסרטים, תחרויות הספורט, הטיולים; ועדת־העליָה קבעה את תור היוצאים לעליָה ומי יישאר להדרכה; ועדת־החברה דנה בצורכי הפרט, ביחסים שבין הילדים לבין עצמם וביניהם לבין המדריכים, בנסיעות העירה ובביקורי קרובים; מערכת העלון דאגה להופעתו השבועית הקבועה של “ניבנו”, שנכתב ביד, שקראוהו בקול בכל ליל־שבת ואחר־כך תלוהו על הלוח. הפיליטון של ה“קרימער שפיגל” הוסיף לשעשע את הקוראים, ומעתה נכללו בעלון לא רק רשימות ושירים מעניני־היום, אלא גם ביקורות ספרים ורומן בהמשכים. כבר היו שם וסמל לבית: “בית עליית־הנוער, סלבינו, איטליה”, וציור־הסמל – שיבולים, מגל, ספר־פתוח, במסגרת של מגן דוד.

סמכותו של משה זעירי – ה“פרזידענט”, כפי שכונה בפיליטונים – לא נתמעטה. הוא היה המדריך הראשי ומנהל עניני הבית, הנושא־והנותן עם גורמי חוץ, הנציג כלפי “המרכז לגולה” והתנועה בארץ, המנצח על המקהלה, על קבלות־השבת החגיגיות והמסיבות, והפוסק האחרון בעניני הפנים החברתיים. על סמכותו התמרמרו לעתים – גם כתבו עליה סאטירות – אך סוף מעשה קיבלוה מתוך יחס של כבוד ואהבה. כשאירע והוא נדרש על־ידי פלוגתו, “פלוגת סולל־בונה” – שבאופן רשמי, כלפי הפיקוד הבריטי, עדיין שירת בה – לחזור אל הבסיס כדי להשתחרר ולהישלח ארצה – השתרר אבל בבית, או כפי שהתבטאו הילדים – “היה זה יום־כיפור בשבילנו”. וכשנמנע לבסוף רוע־הגזירה, בהתערבות “המרכז לקולה”, והוא חזר לסלבינו, יצאו לקראתו כל יושבי הבית, קיבלוהו בצהלות גיל ונשאוהו על כתפיִם.

בהשראתו ובהשראת המדריכים האחרים – היה הבית בסלבינו, המבודד מסביבתו, בהרי האלפים האיטלקיים – ארץ־ישראל בזעיר־אנפין; והחברה בו כעין חברת־ילדים קיבוצית, שההוַי החלוצי שלט בה. “זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום” – שירה זה של רחל היה להימנון הבית, והוא הושר בכל הזדמנות חגיגית. ו“הדרך” האחת היתה – עליָה לארץ לחיי עבודה שיתופיים בה.

בארץ – היתה זו תקופת המאבק והמרי נגד שלטון המנדט הבריטי, ופעולות ארגוני המחתרת – ה“הגנה” הפלמ“ח, אצ”ל ולח"י – היו בשיאן. לא עבר יום ללא פעולות־טרור, מעצָרים, חיפושים והפגנות. ספינות־מעפילים הפליגו אל חופי הארץ מאיטליה וצרפת ורובן נתפסו על־ידי ספינות המשמר הבריטיות ונוסעיהן – פליטי השואה – הובלו למחנה־המעצר בעתלית וחלקם הוגלו אחר־כך לאי מאוריציוס. גזירות “הספר הלבן” של ממשלת בוין הוטלו על הישוב – והמאבק על עליָה חופשית וזכות ההתיַשבות בכל אזורי הארץ – לא פסק.

בסלבינו – חיו הילדים באינטנסיביות את המתרחש בארץ. עיתונים היו מביאים את הידיעות, חיילי הבריגדה היו מביאים אותן, שליחים מן הארץ שביקרו בבית – יוסף ברץ, אהרן ציזלינג, פעילי עליָה ב', ואלה שעברו באיטליה בדרכם לארצות אחרות באירופה – היו מספרים לילדים עליהן. שמעוֹ של הבית בסלבינו – שהתחולל בו “נס” של תחיָה, שילדים ניצולי שואה, שזוועות הסבל והאכזריות השחיתו בהם כל חלקה טובה, מתגבשים בו לחברה בריאה, פעלתנית, ששוררים בה יחסי אחוה וערבות הדדית – יצא למרחוק, ואורחים רבים פקדו אותו. ומקבוצת העולים הראשונה של ילדי סלבינו, שהיוו חברת־הכשרה בחניתה, כבר הגיעו מכתבים שהיו לגשר ביניהם ובין הארץ. גרשון קלין, מ“נערי מאג’נטה”, כתב מחניתה, ביידיש:

"חברים יקרים, סלחו לי שלא כתבתי לכם עד עכשיו. כולנו עסוקים פה מאוד, וגם נייר־מכתבים חסר לנו. אני יכול לבשר לכם שהתנהגותם של חברינו פה טובה מזו של חברי יתר הקבוצות. הם ממלאים כל תפקיד המוטל עליהם בהתלהבות ובשמחה. ניצלנו את כל הכסף שהיה בקופתנו וקנינו בו שמיכות לכל אחד ואחד מאִתנו ועוד דברים שהיו חסרים לנו. כאן אנו רואים מה היו בשבילנו משה וראובן בסלבינו וכמה עבודה ובריאות השקיעו בנו. אני מאחל לעצמנו שנשוב ונראה אותם ואתכם אתנו, חופשיים בארץ־ישראל. נדמה לי שאין כוח שיוכל להכריענו. אני בטוח שאיש מחברינו לא יִטוש את הקבוצה. אני מוכן להצהיר על כך:

“אני מתחייב להקדיש את כל כוחותי לבניית ‘קבוצת סלבינו’ בריאה וחזקה, וגם אתם צריכים להתחייב לכך. דרישת שלום לכל יושבי הבית. להתראות בארצנו!”

ומסלבינו כתב אברהם הסמן לדודו בארץ, בעברית: "דודי יקירי. אין לתאר את אהבתי לארץ בזמן שמדריך שלנו מספר על־אודות החיים הארצישראליים. בזמן הזה אני מתגעגע לחייכם ומרגיש חיבה גדולה להויתכם. ומפני זה אין פלא שאני מחכה בלי סבלנות. אני עכשיו ברגל אחת אצלכם, אולם את הרגל השניה קשה להעביר מפני טעמים הידועים לכם בוַדאי.

“אני מחכה ליום הזה שאפגוש בכם ואוכל להגשים את מטרתי. דבר אחד כואב לי, שנשארו כה מעטים לאושר הזה.”

ולדודתו בבלגיה כתב, ביידיש:

“דודה יקרה! את מכתבך קיבלתי בשמחה רבה ואני מודה לך מאוד עליו. אך כמה מן הדברים שכתבת עוררו בי תמיהה: שאת רוצה להוציאני מכאן לבלגיה! בקוראי את המכתב, הירהרתי: האם יכול היום יהודי לנסוע לבלגיה? – והתשובה באה מאליה: יהודי שזכה לחופש, שעבר את תקופת הנאציזם והוא בין מתי־המעט שנשארו בחיים, עליו לבחור בדרך חדשה. האם יישאר בארץ שבה נולד? – לא. הוא לא ימצא בה מנוח. הוא יסתכל סביבו, יראה את החורבן הגדול, ובהלה תתקוף אותו. הוא לא יוכל לחיות. בלילה לא יוכל לישון כשיראה לצדו את העריסה שבה שכב לפנים ילדו, ואת המיטה שבה ישנה אשתו. לכל פינה בבית שאליה יסב את מבטיו – יבכה בו לבו. עליו לברוח משם. והשאלה היא – לאן? שוב אל ארץ שבה שוררת אנטישמיות? במקום ששוב מתפרצת השנאה ליהודים ושוב תסתער עליהם ברציחה? ומה יהיה? – שוב יחזור אותו דבר. לא. אינני רוצה לראות שוב מה שראיתי. לא אניח עוד שיובילו אותי. די שהובילו את הורי. נשארה רק דרך נכונה אחת: ארץ־ישראל. זו הארץ שלנו, שבה אפשר לחיות בשקט ולעבוד. בשבילי נותרה רק הדרך הזאת. אינני רוצה עוד לחיות תחת דיכוי. אני רוצה לחיות בארץ שלי, בארץ של חופש, עמל ואושר. יותר אין לי מה לכתוב לך. אני מקווה שתביני אותי. אני מאחל לך כל טוב.”

בת־דודתם של אולק ואירנה, אשה מבוגרת שחָיתה בפריס, גילתה, לאחר חיפושים רבים, שהשניִם נותרו בחיים מכל משפחתה בפולין, ושהם נמצאים בסלבינו. יום אחד הגיעה ל“שזופולי” וביקשה לקחתם אִתה. הבטיחה להם בית, לימודים, את כל צורכים. הם סירבו. אמר לה: פנינו מועדות רק לכיוון אחד – מזרחה!

יום אחד הופיע בסלבינו אביה של שרה בת העשר, ילידת איטליה, שאמה נהרגה בזמן הכיבוש הגרמני והיא מצאה מסתור במנזר בסביבות מילאנו. האב נשא אשה נוצריה, ועתה בא לקחת את בתו לביתו. שרה בכתה, התיַפחה, פחדה פן יכניסוה שוב למנזר, הכריזה שלא תעזוב את הבית כי טוב לה פה. והאב חזר כלעומת שבא.

להלינקה היפהפיה, ארוכת־השיער – גם היא בת עשר – היתה אם במילאנו, שבאה לבקרה מדי שבועים. כל הילדים קינאו בה על כי יש לה אם. אך הלינקה העדיפה את הבית בסלבינו על פני בית אמה.

“וופקה פרטיזן” בן הארבע, ילד השעשועים של הבית, היה עומד על זכותו להיות מניף הדגל הכחול־לבן במִסדר־הבוקר, כי הוא, לדבריו, עתיד להיות מפקד הצבא העברי, כשיעלה לארץ־ישראל. פעם, כשנשאל על־ידי אחד האורחים שפקדו את הבית מדוע איננו חוזר לפולין, שבה נולד, ענה: “צוריק גייט אַ קאַזע.” כלומר: “לאחור הולכת רק עז.”

עם בוא קבוצת “אחוָה” לבית – התרחבה המקהלה, הוקמה להקה דרמתית, נוספו כשרונות אמנותיים שהעשירו את ההוַי התרבותי. בהגיע ט“ו בשבט, נחוג חג־האילנות בשירי טבע ועבודה ארצישראליים ובקריאת סיפורים מחיי הארץ. הלהקה הדרמתית הציגה מחזה קצר על־פי “מצבה” של שמעונוביץ, והחורף האיטלקי לבש לשעה בגדי אביב ישראלי. עדינה ליברמן, חניכת בית־ספר עברי ברובנו, תיארה ב”ניבנו" איך מתהלכת היא בסביבות הבית, רואה את מרבד־השלג המכסה את האדמה, את פתותי־השלג הנופלים על רכסי ההרים, על עצי השיטה, על הבתים האיטלקיים הפזורים בעמקים – ונזכרת בט“ו בשבט של תרצ”ט, בהיותה תלמידה בגימנסיון ברובנו, והסופר נתן ביסטריצקי בא לנשף החג כאורח מן הארץ, נאם לפני התלמידים, סיפר להם אל אגדת דוד המלך במערה, את סיפור ברזילי האיכר, העובד בשלוה את אדמו, ושר לפניהם את שירו “למרחקים מפליגות הספינות”. ועתה כתבה היא עצמה שיר לט"ו בשבט:

הנה הוא בא, האביב, חג הפריחה

חג גאולת אדמה, יום של שמחה.

בט"ו בשבט, בראש־השנה לאילנות

שולחים אנו, ילדי הגולה, שפע ברכות

אל כל פינה בארץ, אל כל כפר ועיר,

אל שדות הירדן, אל עמק גבעון,

אל חרמון סב ההרים:

בברכה יצליח העמל,

וסיסמתנו תהיה: צא ופעל!

מכל קצוי הגלות, מגיטאות,

יערות, מחנות הסגורים

גלמודים, עזובים, נעלה, נבוא,

וניצור חיים, מולדת, משפחת אחים.

את צללי האפר נבריח, את סערת החושך נפרוץ,

אל חופי המולדת נגיע,

ואז גם האביב ילבלב, יפריח.

“כל אחד מאִתנו מחכה בקוצר־רוח לרגע בו יבוא תורו לעלות” – כותב ברוך רוזנר באותו עלון – “את כל אחד משעשעת התקוָה אולי יהיה הוא בין הנוסעים. ישנם מאוכזבים היושבים פה כבר זמן רב ואין יכולים לעלות מפני שהם עוד צעירים. בכל שיחה אין נושא אחר מאשר מי יעלה ואיך יעלו. אף־על־פי שכולנו יודעים שחיי החלוץ בארץ־ישראל מלאים קוץ ודרדר – אנו יודעים שאנו בונים מולדת לנו ולזרענו, ואי־אפשר לבנות מולדת בלי נסיונות קשים. אנו צריכים להתגבר על כל הקשיים, לברוא לנו בית בו כל אחד מאתנו יהיה שמח ושבע־רצון.”2


לילה

אַבּק, בחשכה, לא יכול להאמין שהוא חי, שהוא חופשי, שהוא ישן על מצע נקי, שאיננו רעב.

בגיטו לודז', בהיותם עוד משפחה בת שמונה נפשות – אבא, אמא, ששה ילדים, שהקטנה בהם בת שבע – היו עומדים מבעוד שחר בתור, לקבל את מנת־הלחם הזעומה ואת הירקות הרקובים, המצחינים.

אבל בליל־שבת היה אור מסביב לשולחן. מן השאריות שנאספו במשך השבוע, היתה האם מבשלת מרק שטעמו טעם ימים שחלפו, והזמירות היו מגרשות את היאוש. אבא היה שר: “ישמחו במלכותך שומרי שבת, שומרי שבת וקוראי עונג…”

אחר־כך החלו המשלוחים. איש לא ידע לאן.

את התינוקות הוציאו מן הבתים – בפקודת ראש היודנראט, חיים רומנובסקי – לשולחם ל“מחנות־נופש”, ואת אלה שהוריהם סירבו להיפרד מהם, השליכו מחלונות הקומות העליונות של הבתים, אל המשאיות.

את האֵם לקחו. וכן את שתי האחיות הקטנות. עוד היבהב ניצוץ של תקוָה שלמחנה־עבודה נלקחו.

הוא זכר את היום ההוא – כמה שבועות לאחר שנפרדו מהן:

אבא חזר מעבודתו בבית־המלאכה שבו מוּינו הבגדים והנעליִם שהובאו מן המחנות. הוא נכנס הביתה בשתיקה, עיניו מושפלות, ואחר־כך יצא החוצה.

אַבּק יצא אחריו להשיגו. חש שמשהו רע מאוד קרה. הפציר באביו שיגלה מה הדבר, אך האב שתק ודמעות זלגו מעיניו.

רק משהרבה להפציר בו ולא הניח, גילה לו: היום מצא בערמה את נעלי האֵם ואחת האחיות. הוא הכירן.

באחת האקציות האחרונות, הוסעו גם הם, הנשארים – לאושויץ.

האב עמד עם שני בניו בשורה שנערכה בה הסלקציה. את אביו ואת אחיו הפנו שמאלה, אותו – ימינה.

שמאלה היה למשרפות. ימינה – לבירקנאו, לעבודה.

כך היתה הפרידה. הוא היה בן ארבע־עשרה אז.

בצל ארובות־העשן נערכו המיונים. תחת עינו הפקוחה של ד"ר מנגלה.

כל הנמוכים וחלושי־המראה – למשרפות.

אַבּק היה נמוך־קומה. בדרכו אל הבלוק, ראה ערמת־לבנים. לקח שתיִם מהן ושם בכיסיו. כשהועמדו הכול שוב למִסדר, נעמד הוא בשורה אחורית, הוציא את הלבנים מכיסיו, והציב רגליו עליהן. כך גבה בעשרים סנטימטר.

וכך ניצל מכמה סלקציות.

בראש־השנה תש"ה נערך מִפקד כללי של הנערים במחנה, כ־1500 מספרים. השומרים התקינו לוח אופקי, בגובה 1.60 מטר, שעל כל הנפקדים היה לעבור בעדו. מי שקודקודו לא יגיע אל גובה הלוח – נחרץ דינו להישלח למשרפות.

אַבּק ידע שכשיעבור בסך תחת הלוח – לא יימלט מן הגזירה.

פנה לכמה מחבריו שאותו גורל היה צפוי להם, ויחד נימנו לברוח.

לפני הגיע תורם לעבור, התפרצו מתוך השורות, הבקיעו את טבעת השומרים המכתרת את המִפקד ונסו לכל עבר. קמה מהומה גדולה, ובתוך המהומה מצאו הוא ואחדים מחבריו מסתור בצינורות־הביוב. בוססו בשופכין, וכשירדה חשכה – התגנבו אל צריף העצורים שהושארו לעבודה.

זכרו שליל ראש־השנה הוא זה, ויחד ישבו ומילמלו את התפילות: “…כמה יעברון וכמה ייבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש…” האריכו בתפילה עד חצות.

בערב יום־הכיפורים נערכה הסלקציה בדרך אחרת: על כל אחד ואחד היה להתיַצב לפני מנגלה והוא חרץ את דינו לפי מראהו – אם כשיר הוא לעבודה או לא.

אבּק לא נמצא כשיר בעיניו, והופנה אל הצריף שהיה תחנתם האחרונה של הנדונים למשרפות.

שוב לא אבה להשלים עם גורלו ושוב אירגן בריחה. כשרוב שוכני הצריף שכבו לישון, התקרבו הוא וחבריו אל אחת הדלתות, הדפו את שומרי הפתח, נסו החוצה, נכנסו אל צריפים אחרים והתערבו בין שוכניהם.

הגרמנים ידעו את חגי היהודים ועשו אותם ימי־דין. בפעם השלישית עמד אבק לפני ד"ר מנגלה ביום הושענא־רבה. הוא פקד עליו לסור הצדה עם כל התשושים, שלא היתה להם תקוה. בהישלחו אל צריף הנידונים למוות, תיכנן בשלישית בריחה. בלילה זחל אל קרבת הדלת ונשכב לצד משרתי הבלוק, שתפקידם היה להוציא את דודי הצואה ולהביא קפה בבוקר. כשהתעוררו הם ויצאו להביא קפה, התערב ביניהם והצליח לצאת עמם מבלי שיעכבוהו שומרי־הפתח. משיצא – נמלט אל הצריף שממול, שנמצאו בו הכשירים לעבודה.

כעבור ימים אחדים, כשיצאה מן המחנה שיירה שעמדה להישלח לגרמניה, לעבודה – התגנב אל שער־היציאה והסתנן אל שורותיה.

וכך זכה בחיים. עד שחרורו עבד בפרך, במחנות ברונשויג, לודביגלוסט.

עכשיו, בלילה, על מיטתו בסלבינו, קשה היה לו להאמין שאמנם חי הוא, חופשי, אימת המוות לא מקיפה את הבית.


הבונקר ביער.

הלילה שבו איבד לונק את כל משפחתו ונותר לבדו.

בחשכה, כשמימינו ומשמאלו מרחפות נשימות הנערים הישנים, העביר בדמיונו את כל אשר קרה באותו לילה:

לאחר שברחו, הוא, אביו ואמו ושני אחיו, מפז’אזנה, ובביתו של הגוי בכפר לא יכלו עוד להסתתר. בגלל החיפושים התכופים ־חפרו בונקר ביער הסמוך ובו מצאו מִקלט. הוא ואחיו, שהיו בהירי־שיער ולא נראו כיהודים, היו יוצאים ממנו יום־יום והולכים אל הכפר להביא אוכל מאותו איכר, שאביהם הכירו, תמורת כסף וחפצים.

באותו ערב, כשאיחרו לחזור אל הבונקר. לא מצאו בו את האב ואת האח הגדול. האם אמרה שמדאגה להם, הלכו השניִם לעבר הכפר, לראות שמא אירע להם משהו. לאחר־מכן נשמעו קולות אנשים מדברים פולנית גרועה, כדרך האוקראינים – שרבים מהם חיו באותה סביבה, בין טרנופול ללבוב – ובהציצם החוצה, ראו שניִם במעילי־גשם ופנים מאירים בידיהם. השניִם נכנסו למתחם הבונקר, וכשיצאה האֵם אליהם, שאלו אותה היכן בנה. לונק שכב ליד אחד העצים ונצמד לאדמה. הבין שבדרכם הנה פגשו את האב ואת האח הגדול, וכך נודע להם על הימצאם פה, ביער. הם לא הבחינו בו, בחשכה. קראו לאמו ולאחיו הקטן ללכת אחריהם. הוא שכב על האדמה, רועד, תקוף־אימה, שומע את הצעדים המתרחקים בעבי היער.

אחר־כך שמע יריות.

ובהאר השחר, כששום קול אדם לא נשמע, קם ממקומו. בין העצים מצא צרורות בגדים וחפצים, של אמו, אביו, אחיו.

לבדו נותר ביער.

האיכר לא אבה להסתירו בביתו, והוא מצא מחסה בבית־הקברות של הכפר. בלילות היה לן בין המצבות ובבקרים היה יוצא לשדות, הולך בחשאי לבית האיכר ומקבל ממנו מעט אוכל תמורת הכסף שנשאר בידו.

כשגברה הסכנה להישאר באותה סביבה. התחיל לנדוד מכפר לכפר, משכיר עצמו לעבודה אצל איכרים – פעם נוטל לעצמו שם של פולני, פעם שם של אוקראיני, נשאר בבתיהם עד שהיה נופל חשד עליו שהוא יהודי והיו דורשים תעודות ממנו. כיוָן שלא נמצאו בידו – היו מסלקים אותו.

הוא נזכר באותם ימים כשעבד אצל אשר הכומר הפרבוסלבי, שבעלה היה בלבוב, והיה ישן באורוָה. לילה אחד שמע רחשים ולחשים בחוץ, וכשיצא –הבחין בדיבור ביידיש. הוא ידע שיהודים משרידי הגיטו משוטטים בסביבה ומחפשים אוכל, והנה גם הנה הגיעו. האשה יצאה גם היא מן הבית, לראות מה אירע, וכששאלה אותו על כך – חשדה מתגובתו שיהודי הוא. לונק הכחיש, אך היא תבעה ממנו שימצא לה תעודת־לידה, ולא – לא תוכל להחזיק בו עוד.

לאחר ימים, כשהשיג את התעודה המבוקשת – בעזרת כמרים בעיר, שהיו קרוביה – נכנסו קצינים גרמנים לגור בחדר שהחרימו בביתה.

הוא חי בקרבתם. היה רואה אותם יום־יום, שומע את דיבוריהם. והפחד שרדף אותו יומם ולילה פן יתגלה – – –

לעיניה של הלינקה קמו הלהבות של גיטו ורשה העולה באש.

היה זה במאי 1943, לאחר שהמרד כבר דוכא. היא, אחיה הגדול, אביה, ואמה, הסתתרו בבונקר שמתחת לנגריה, בה התגוררו קודם לכן. היה שם מקום לכשבעים איש, אך כמה מאות נדחסו לתוכו. מפעם לפעם היה אחד הגברים יוצא דרך החלון ומביא אילו שיירי מזון עבש שנותרו בבתים הריקים שלא קרסו בשרפה. אנשים ונשים התעלפו מחוסר־אויר ומרעב. תינוק, שבכיו היה עלול לגלות את המחבוא, חנקו אותו.

ובחוץ השתוללו להבות.

יום אחד נתפס אחד האנשים שיצאו להביא אוכל.

הגרמנים הקיפו את הבית וציוו על הנמצאים בבונקר לצאת, וָלא – יזרימו גאז לתוכו.

ואז, כאשר עלו כולם החוצה, בידיִם מורמות, הובלו אל האומשלאגפלאץ, שממנו יוצאות הרכבות למחנות־ההשמדה.

הלינקה ובני משפחתה היו בין המוסעים ללובלין. אחיה בן השש־עשרה, שידע כי אין מפלט מן הצפוי להם במחנה, קפץ מן הרכבת בדרך.

מלובלין הובלו ברגל למאידנק.

שם, בסלקציה הופרדה הלינקה מאמהּ.

ג

כחודשיִם לאחר בואה של קבוצת “אחוָה” לסלבינו, באה למקום קבוצה מאורגנת שניָה, ובה כעשרים וחמישה נערים ונערות, שנקראה על־שם העיירה שבה התרכזה לפני מסעה לאיטליה – “קבוצת ביילסקו”.

אל ביילסקו, הסמוכה לגבול הצ’כוסלובקי, הובאו ילדים מן המחוזות המזרחיים של פולין, ששוחררו על־ידי הרוסים.

פנחס היה יליד עיירה ליד ביילסקו. כשכבשו הגרמנים את פולין, נלקח אביו, ששירת בצבא הפולני ונפצע בחזית, לעבודה באחוזה שהיתה שייכת לגרף פוטוצקי, כמשרת של קצין גרמני. הוא עצמו – בן 13 אז – הורשה להיות עם אביו, ועבד במשק. כך נמנעו ממנו סבלות הרעב. כשהתקרב הצבא האדום לאזור, העבירום הגרמנים לגרוסרוזן, ומשם למחנה־עבודה ברייכנבך שבגרמניה המזרחית. שם עבד בבית־חרושת ליִצור מטוסים, ושם נפטר אביו. כששוחרר המחנה על־ידי הרוסים, היה מראהו כילד, וכל גופו מכוסה כינים. מרייכנבך חזר לאחוזה שבה עבד לפני שנשלח למחנה, ושהה בה כמה שבועות. כששליחים של תנועות ציוניות עברו מעיר לעיר ואספו ילדים ניצולים – עזב את האחוזה והלך אִתם לביילסקו.

מניה, ילידת וַרשה, היתה בת שש כשפרצה המלחמה. אביה היה קומוניסט משכיל, והמשפחה נמלטה מן העיר אל אזור הכיבוש הרוסי. האב התאכזב מן הקומוניזם, כתב מאמרים בגנותו והפיצם בחשאי. לאחר שהלשינו עליו – גורשה המשפחה לפנים רוסיה הסוביֶטית. בקולחוז סטאלינו – נעלם האב, ואחיה הקטן של מניה מת מרעב. בקזכסטאן – מתו שני אחיה האחרים מקור, בחורף הקשה בזה אחר זה. היא ואמהּ בנו בקתה מגללים, בה חי כשהן ניזונות משלג ומלח, וממעט לחם שקיבלו תמורת עבודתן בשדות. כשנסתיימה המלחמה – חזרו השתיִם לפולין, ובקרקוב הוכנסה מניה לבית־היתומים של לנה קיכלר. אמה יצא לחפש קרובי משפחה. כמעט בעל־כורחה נלקחה מניה בת השתים־עשרה לביילסקו – כי פחדה פן לא תראה עוד את אמהּ – אך המדריך שבא לקחתה, הבטיחה להפגישה עמה.

משפחתה של עליזה, ילידת ברלין, נדדה בשנות המלחמה מגרמניה לפולין, מפולין לאוקראינה, מאוקראינה לסיביר. שם עברו עליה זוועות הקור והרעב. עם הכרזת ה“רפטריאציה” – חזרה מערבה, ללבוב. בהיותה שם, השפיע עליה אחד השליחים שתבוא עמו לביילסקו, כי משם נפתחת הדרך לארץ־ישראל.

ברונקה ואברהם א. אחיה, הסתתרו ביערות באוקראינה. חצי שנה חיו הם והוריהם בתוך בור שחפרו בחצרו של איכר, ושבעונת הגשמים היה מתמלא מים עד גובה הברכיִם, ולא ראו את אור־היום. התפרנסו משעועית שסיפק להם האיכר תמורת כסף ושוה־כסף. כשבאו הרוסים, קיבל האב משרה בפקידות המשטר החדש, אך נאסר באשמה כלשהי, ואחר־כך שוחרר. מטרנופול עברו לשלזיה, וביילסקו היתה להם תחנה בדרכם לפלשתינה.

כחצי שנה עשו הילדים בביילסקו, בבית שכור, בצפיפות ובתנאים קשים. משם, עם תנועת “הבריחה” – נסעו לאוסטריה, דרך צ’כוסלובקיה והונגריה. שהו בגראץ, בוינה, ומשם העבירה אותם הבריגדה לאיטליה.

כשהופנו ברונקה ואברהם לסלבינו – הופנו הוריהם למחנה־הפליטים בפירנצה. לאחר ששהו ששה חדשים במחנה, באו לסלבינו כדי לקחת את ילדיהם אליהם. הילדים – ברונקה בת ארבע־עשרה, אברהם בן תשע – סירבו לעזוב את הבית. אמרו: פה המשפחה שלנו. כיון שכך, עברו ההורים לסלבינו. האב עבד כסנדלר ולימד את הילדים סנדלרות, והאם עבדה במטבח.

ד

ילדים וילדות חיו בצוותא אחת בסלבינו, ללא חציצה. לרובם – בני שתים־עשרה, שלוש־עשרה ומעלה – היתה זו תקופת ההתבגרות המינית. על רבים מהם עברו חוָיוֹת קשות של השפלה מינית בהיותם במחנות – ניסויים “ביולוגיים”, משכבי־זכוּר, מסדרי עירום, תהלוכות עירום, של נשים וגברים, לעיני קצינים גרמנים, שומרים, קאפוס. בגיטאות, בנדודים – היו עדים למעשי אונס והתעללות. המבוגרים שבהם – סבלו מכיבוש יצריהם במשך שנים של בידוד בחברה חד־מינית. על כל אלה לא דוּבּר בסלבינו, לא בין הילדים לבין עצמם ולא ביניהם ובין המדריכים. נערים שנעשו בהם מעשי־סדום, נערות שהתעללו בגופותיהן – החניקו את הזכרונות בתוכם, לא גילו לאיש. פצעים שנטבעו עמוק בנפשם.

דומה שנסיונות־עבר אלה, מן המחוּיָב שיצמיחו תופעות של שילוח־רסן ופריעת־מוסר, מתן דרור ליצרים, בחברה החופשית, שהמפגש בין המינים כה קרוב בה. לא כן היה בסלבינו. האם היתה זו תגובת־נגד כלפי העיוות וההשפלה של היצרים הטבעיים, שבהם נתנסו הילדים תחת משטר הזוועה? האם החינוך ה,פוריטני" שניתן על־ידי המדריכים עשה זאת? או אוירת הפעילות התרבותית וההוַי החלוצי־הארצישראלי? – הנערים, גם המבוגרים שבהם, נהגו כבוד בילדוֹת. ה“התאהבויות” היו רומנטיות, בגדר של כמהות, פגישות־חשאי “תמימות”, חילופי־איגרות. לא אירעו כמעט היטפלויות לשם התעלסות. יחסי־מין היו נדירים ביותר. אם קרה ואבו כמה מן הנערים הבוגרים להתפרק – היה זה מחוץ למחנה.

כך היה מעשה שיום אחד בא לביקור בסלבינו אחיה של רבקה “הפרטיזנית”, בחור כבן עשרים וחמש. בערב – ישב וסיפר לכמה נערים שהתקבצו סביבות על הרפתקאותיו בכרך הגדול. כששמע שאיש מהם לא ידע אשה עדיין – ליגלג עליהם והציע להם לבוא עמו למילאנו כדי ללמוד פרק בהלכות דרך־ארץ. למחרת – “הסתלקו” שלושה מהם מן הבית ונסעו עמו העירה. שם הוליך אותם לבית־בושת וכיבדם בתענוג על־חשבונו.

כשחזרו ונודע הדבר למדריכים, קראם ראובן דונת לשיחה והשמיע תוכחות באוזניהם: מעשה מתועב אשר לא ייעשה! והתרה בהם שאם יישנה – יגורשו מן הבית.

משה זעירי היה מקפיד מאוד בשמירה נגד פריצת־גדר, והיה מטיף לאורחות־חיים “טהורות”. ערב אחד, בסופה של מסיבה, אחזו כמה נערים בידי הנערות והחלו רוקדים עמן טנגו. למחרת כינס משה את כל ילדי הבית המבוגרים והשמיע באוזניהם הרצאה, שארכה שעתים תמימות, בגנות “הריקודים הסלוניים”, בה הסביר את ההבדל בין מנהיגם ונימוסים פועליים־חלוציים לבין מנהגים ונימוסים “בורגניים”, ומה הנזק המוסרי הנגרם על־ידי האחרונים.

הטפת־מוסר זו לא שיכנעה ביותר את הילדים, כפי הנראה, כי גם לאחר זאת הוסיפו לרקוד “ריקודים סלוניים” – אף כי לא באולם, אלא בחדר צדדי, לנגינת אקורדיון או מפוחית־פה.

יאנק, מחבר הפיליטונים, “דער קרימער שפיגל” – היה לץ גדול. פעם חמד לו לצון, גנב את חזייתה של אחת הילדות, ובלילה קשרה, מקופלת היטב, אל תורן הדלת. בבוקר, בשעת המסדר, כשהועלה הדגל בחבל – התנוססה חזיה בראש התורן. המדריכים זעמו, הילדים התפקעו מצחוק. מעשי־קונדס מעין אלה היה בהם פורקן רב כנגד האדיקות המוסרית.

מחמת איסורים־לא־כתובים, בבחינת “טאבו” –לא ניתנה הדרכה מינית בבית, לא על־ידי המדריכים ולא על־ידי הרופאה, ד"ר קיסין. ילדות שהגיעו לפרקן ונתנסו בוסתן הראשונה – לא ידעו איך לנהוג והתביישו לשאול את הגדולות מהן. חששו ממגעי־קוף עם נערים. ברונקה, כשנזכרה בימים ההם, בהיותה בת ארבע־עשרה, סיפרה: “בסלבינו, לאחר שנות רעב, החילונו לגדול. גופותינו רחבו, שדינו צימחו. חשבנו שחזה גדול הוא מעין מום, צמיחה שלא־כדרך־הטבע. היינו משטחות אותו בחזיות צרות שהיינו לתופרות לעצמנו, כדי להסתירו…”

אך על פגמים של אי־ידע והעדר הדרכה כיסו החברות, האחוה, שהכתיבו כללי־התנהגות שצמחו מתוך ההוי עצמו. “במחנות” – אמר רומק – “למדת דבר אחד: שאם רצונך לחיות – תוכל לעשות זאת רק על־חשבון אחרים. בסלבינו למדת: לחיות תוכל – רק מתוך אחריות לאחרים ועזרה הדדית!” “בסלבינו” – אמר פישל – “כשהיית בודד, עצוב, מדוכא – ידעת שלא תישאר לבדך. יעזרו לך, יבואו לנחם אותך.” יום אחד, כשעבד צבי בתורנות מטבח והיה רעב מאוד, לאחר משחק כדורגל מתיש – לא כבש את יִצרוֹ, פתח קופסת בוליביף בהסתר וזלל את כולה. לאחר זאת הציקו לו יִסורי מצפון במידה כזאת שהלך להתוַדות על חטאוֹ לפני משה.

חיה וייצער כתבה בעלון רשימה בשם “א נייעם לעבנס פארם” – “צורת חיים חדשה”:

"עברה כבר חצי שנה מאז בואנו לסלבינו. נמצא כאן נוער מארצות שונות באירופה. אנו יודעים מה עשו שש שנות חיים תחת המגף ההיטלריסטי לרוח האדם. האם עלינו לא לחשוב עוד על מה שקרה בעבר? האם עלינו לשכוח הכול? לשכוח איך השפיעה המלחמה על הפסיכיקה של אנשים?

"יש אומרים שכבר איננו בלתי־נורמליים. לדעתי – זהו נורמלי בהחלט שנהיה בלתי־נורמליים, כי אדם הרואה את המוות עין־בעין במשך שש שנים, אדם שלחם במוות לבדו וניצחוֹ – איננו יכול להיות דומה לאדם שחי חיים שקטים ונורמליים.

"הנוער שלנו, כבר מגיל שמונה־תשע נקרע מעל הלימודים. כאן אנו רוכשים דעת שבאופן נורמלי צריכים היינו לרכוש לפני שנים. אך אנו מלאים דעת אחרת, שהעולם והאנושיות אסור להם לזלזל בה.

"חילקו אותנו לקבוצות. עלינו להיאבק למען טובתנו המשותפת כדי שנשיג יחד מה שהפסדנו בשנות המלחמה. מאבק זה לא יהיה פיסי. הוא יהיה רוחני. מאבק של כל אחד עם עצמו. המאבק יהיה קשה, אבל הוא כדאי, ועם מעט רצון טוב הוא ישא פרי.

"הפרי יהיה הבנה בין איש לרעהו ויחסים חבריים.

“אנו חייבים להכיר את עצמנו. לשרש את הרוע מתוכנו, וקודם כול לעקור מתוכנו את האגואיזם. עד היום הזה מצויים בנו חסרונות שונים שהם מכשול לחיינו, חסרונות הרסניים מבחינה חברתית. עלינו להיות עקביים ולא להיכנע לחולשות הנובעות ממצבי־רוח, טובים או רעים. כוונתי היא שעלינו ללמוד מנסיוננו ולא לחזור על שגיאות. משגיאות לומדים. הן מורות את הדרך לתיקון. לדעתי, כל אחד מאתנו צריך לוַתר על האינדיבידואליזם שלו ועל עניָניו הפרטיים. הבעיות האישיות היומיומיות צריכות למצוא את פתרונן על בסיס טובת הכלל. נדמה לי שהחיים הפרטיים נעשים קטנים וחסרי־ערך כשאינם קשורים בחיי הכלל. אם מחשבותינו תזרומנה לאפיק אחד – שום דבר לא יוכל להכשילנו. אני מאמינה שתוך זמן קצר נגיע להכרה כי ההגשמה המלאה של הערכים האנושיים היא בחיים קולקטיביים.”

ה

השלגים הפשירו, העצים ביער ובגן החלו מלבלבים, השדות בעמק הסריאָנה כוסו ירוק, עת האביב הגיעה.

ובבית – תכונה רבה לקראת חג־הפסח. המקהלה לומדת את השירים הרבים שיושרו בליל־הסדר – שירי אביב, שירי חירות, שירים מסורתיים. את “ההגדה” מעתיקים הילדים בכתב־ידם, בעותקים רבים. אחרים – מציירים סיסמאות, גוזרים ומדביקים קישוטים לאולמות. הלימודים – מוקדשים לנושאים הקשורים בחג.

בערב החג לובשים הכול בגדי לובן. השולחנות ערוכים כמנהג ישראל. אל הסדר מסובים, עם בני הבית, אורחים רבים: חיילים, שליחים מן הארץ העושים בצפון איטליה, פקידים של הג’וינט, פרופסור לואיג’י גוריני וחברתו אנה־מאריה.

סדר־פסח בנוסח קיבוצי.

המקהלה שרה “מה יפית האביב”, כל הציבור שר “הנני מוכן ומזומן”, “כל דיכפין ייתי ויאכל”, הילדים, כל אחד בתורו, קוראים את קטעי הפתיחה של ה“הגדה” “וופקה־פרטיזן” שואל את ארבע הקושיות, משה זעירי משיב “עבדים היינו לפרעה במצרים”…

ושוב שירי מקהלה, שירי ציבור, קריאה; ובין הקטעים הנקראים, גם דבריו של ברל כצנלסון, הכלולים בכל הגדה קיבוצית של אותם הימים:

“על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו. לא יתנו למצפון העולם שיירגע… הפליט היהודי יוצא בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו…”

סדר בנוסח קיבוצי: שירי־פסח מסורתיים, שירי חירות, שירי מולדת, “קרב יום אשר לא יום ולא לילה”, “אל יבנה המקדש”…

לילדים הקטנים, בני החמש, השש והשבע – זהו סדר־פסח ראשון בחייהם. לגדולים יותר – שהיו במחנות־העבודה, במחנות־המוות, במנזרים – זהו חג חירות ראשון. “עבדים היינו, עתה בני־חורין” – הם שרים. “בשנה הבאה בירושלים”.

חג הולך וחג בא. ב“שזופולי” חוגגים גם את האחד במאי, חג העבודה, חג ההסתדרות – במסדר, בשירה, בקריאה, בטיול. ולאחריו –את יום־הנצחון הראשון, שנה אחת לגמר מלחמת־העולם.

ליום השנה לשחרור אירופה מן הכיבוש הנאצי מופיע גליון מיוחד של “ניבנו” ובו רשימות רבות – רובן כתובות עברית – המעלות זכרונות מחויות שחרור.

כתבה עדינה ליברמן:

"נבקעו עפעפי שחר. קרן אור כהה חדרה אל תוך אפלולית המרתף והאירה את אחת מפינותיו. ישבנו כפופים על הקרשים ודומִיַת מוות שררה בסביבה. מעל ראשנו חלפו לילות חרדה, אימה, וגלי פחד. עד מתי? – שאלו העיניִם. עד מתי יימשכו יִסורי הגוף והנפש? – אך את התשובה היחידה מצאנו ביללת היריות. בקול הפרא ההולך הלוך והתגבר. זה שבועות נמשכת התקפת הגרמנים. שבועות של ציפיָה. מה נורא! מה איום הפחד! מתא המרתף, בו ישבנו, מוביל הנתיב התת־אדמתי, אל הנהר אֶלבּה… סביבנו התחפרו צבאות ‘44’ – האויב המשחית. מה ארוכים הימים ומה מחניקה האוירה!

"יחד עם סופת הלילות האיומים חלפה גם התקפת הגרמנים. זיו אור החודר אל תוך המרתף הלך הלוך והאר. פרק זמן ישבנו תוך מנוחה. קרן האור הרגיעה אותנו ועוררה בנו מרץ להתגבר על החרדה. לא ידענו כי קרוב מתקרבת שעת הגאולה. פתע־פתאום נשמע קול צעדים. הבטנו איש אל רעהו באין מלים.

”זה היה המקלט שלנו. פה יהיה הקרב האחרון! והנה – מה גדלה השתוממותנו בראותנו את דלת התא נפתחת ופנימה נכנסו – חיילים לבושי מדים אמריקניים!

"‘מי אתם?’ היתה שאלתם הראשונה.

"אך מתוך תמהון והפתעה לא מצאנו מלה בפינו.

"אחרי רגע פרץ מגרוננו: יהודים! גאולה! חופש!

“בן־רגע קפצו החיילים החוצה ואנו אחריהם. הרחובות היו ריקים. לפני ביתנו הופיעה מכונית קטנה עם צבא אמריקני־רוסי. פניהם צהלו מרוב שמחה. פניהם הלוהטות הביעו תרועת נצחון. פעם בפעם עברו מכוניות צבא עם דגלים מתנוססים בגאוָה. בפי החיילים שיר החירות הנישא על כנפי המרחק האינסופי.”

ואביבה צ’ובן – ששמה לפני עיבורו היה אירנה – כתבה:

"שמונה למאי. את היום הזה נזכור. נזכור כולנו, נזכור לנצח. יום בו שבו אבות לילדים, בנים לאמהות. יום בו הפסיקו לשפוך דם אנשים חפים מפשע, יום בו שב החופש והשלום. נגמרה מלחמה עולמית, שנמשכה שש שנים. לא היה איש שלא סבל במשך השנים הללו. ביום הזה פתחו את המחנות ומהם יצאו שלדי יהודים. יצא צל של עם ישראל. מפולניה, הונגריה, צרפת, יוָן, מכל אירופה, ממזרח ומערב, מצפון ודרום. בכל מקום שדרכו עקבות גרמנים, הלכו טרנספורטים לקרמטוריום. וביום אחד נפסק ונגמר הכול, אלפי אנשים שבו לחיים. גרמניה הפסידה. הרעה לא יכלה להתקיים, לשלוט, ובסוף היא נופלת. בא יום נצחון. יום שמחה. תקוָה למחר טוב. כולם שמחו: זקן וצעיר, איש ואשה.

“כולם – רק לא אנחנו. אמנם הפסיקו לשפוך דם, אך לא את שלנו. בשבילנו לא שב חופש ושלום. אבות עבריים לא שבו אל ילדים עבריים. לא שבו בנים עבריים אל אמהות עבריות. כולם ניצחו – רק אנחנו לא. הנה הגענו ליום 8 לחודש מאי 1946, שנה ראשונה לקץ המלחמה, שנה ראשונה בה האיר החופש, עולם שמח, עולם חוגג. רק אצלנו היה שקט. איש אינו שמח. במה ישמחו? – רבים לא ידעו אפילו איזה יום גדול הוא זה, יום שיירשם בתולדות כל עם לנצח. בשבילנו לא נגמרה המלחמה. אנו לחמנו, לוחמים ונילחם עד שנשיג את אשר השיג כל עם בעולם, את היקר ביותר בחיי האדם: החופש! עכשיו אין אנו שמחים, אבל אנו נשמח! נשמח כאשר ננצח, כאשר גם בשבילנו תיגמר המלחמה!”

מסיבת יום־השנה לגמר המלחמה לא היתה שמחה ביותר. ילדים זכרו את שעבר עליהם, ואת יקיריהם שנרצחו, שאבדו, שנעלמו. הלינקה ישבה בצד, בעיניִם מושפלות, מחרישה כשהכול מנסים לעודד את רוחם בשיר. כשניגש אליה משה ושאלה מדוע היא עצובה כל־כך, נשאה אליו עיניה ואמרה: “כשהייתי במחנה, חלמתי שכאשר אשתחרר – אם אשתחרר – אשתה את כל היופי של העולם… אסע ממקום למקם, אבקר במוזיאונים, בתיאטרונים, אהיה ציפור־דרור… כאן, אני שוב כלואה… לא יוצאים אל מחוץ לגדר…”

כדי לנחמה, הבטיחה משה שיארגן ביקור ב“לה סקאלה”, במילאנו, ולאחר זמן־מה קיים את הבטחתו.

אביבה צ’ובן – אירנה – שכתבה את הרשימה על “יום הנצחון” – היתה בת ארבע־עשרה בבואה לסלבינו. היא באה עם אחיה, הגדול ממנה, אולק.


סיפור האח והאחות

אולק היה בן עשר כשנכנסו הרוסים ללבוב, בספטמבר 1939, ואחותו אירנה היתה בת שמונה. אביהם היה עורך־דין מצליח, אמיד, בעל קשרים רבים עם גויי העיר והסביבה, והמשפחה היתה מתבוללת.

ביולי 1941, כשכבשו הגרמנים את לבוב, עשו האוקראינים פרעות ביהודים, בהן נרצחו כ־3000 מתוך 15,000 יהודי העיר. סבו של אולק נהרג בדרכו מביתו אל בית הארכיבישוף האוקראיני, להשתדל שירסן את בני עדתו.

יהודי לבוב הוכנסו לגיטו, ובקיץ 1942 שולחו רובם למחנה־ההשמדה בבלז’ץ. האב, שהיה מזכיר היודנראט בעיירה זימנה־וודה – אליה ברחה המשפחה – הסתיר את אולק, את אירנה ואת אִמם בבית ידידת־משפחה פולניה, שהיתה מלקוחותיו לפנים. לאחר כמה ימים שולח אף הוא לאי־שם ולא חזר עוד. הגרמנים הקימו מחנה־עבודה מחוץ לעיר לכמה מאות היהודים שנותרו, וכשאולק, אירנה ואִמם לא יכלו עוד להסתתר בבית הידידים, עברו גם הם לשם. שני הילדים עבדו בכריתת עצים ביער, מרחק 13 ק"מ מן המחנה, ואמם עבדה במטבח. יום אחד, ביוני 1943 היה זה, בעובדם ביער, הגיעה אליהם השמועה שאנשי הגסטאפו נכנסו למחנה והרגו ביריות את כל יושביו. העובדים ידעו שאם יחזרו למחנה, יהיה גורלם כגורל אחיהם; אך כשנודע להם שהרוצחים עזבוהו – חזרו אליו. אולק ואירנה לא מצאו את אמם בחדר. צנחו לארץ ומיררו בבכי. למחרת פשטה השמועה שעומדים לחסל את כל אלה שנותרו בחיים. הנשארים ברחו אל היער והסתתרו בו.

לפנות ערב הגיעו אנשים הגסטאפו במשאיות אל היער והחלו סורקים אותו. גילו את רוב המסתתרים, רדפו אחר הבורחים, והרגום ביריות. אולק ואחותו נמלטו בריצה והשתטחו על הקרקע. שמעו את הגרמנים מתקרבים אליהם כשהם צועקים: אופשטעהען! אופשטעהען! – ויורים. כל מי שקם ממקומו – הרגוהו. אולק ואירנה נצמדו לקרקע. לאחר זמן־מה שמעו את הגרמנים אומרים זה לזה כי לא כדאי להמשיך במרדף בגלל החשכה. אולק גילגל את אירנה לתוך בור. אחד הגרמנים השגיח בה, והם שמעו אותו אומר לרעהו: “די איסט טוט!” – זו כבר מתה.

שלושה ימים הסתתרו ביער, כשהם מתקיימים ממעט האוכל שהיה להם בילקוטם. בלילה הרביעי החליטו שעליהם לצאת מן היער, כי מן־הסתם יבואו אנשים לקבור את הגופות וימצאום. הם ידעו על מטמון של מטבעות שהטמין דודם תחת אחד העצים. הגיעו לאותו מטמון והוציאוהו. בחשכת הלילה הלכו אל הכפר הסמוך, ובשלוש לפנות בוקר דפקו על דלת ביתו של פולני שהיה מלקוחותיו של אביהם. האיש, אחוז־פחד, הכניסם פנימה, הגיש אוכל לפניהם, ואמר שלא יוכל להסתירם בביתו, פן ייוודע הדבר ויוציאוהו להורג. אולק הכריז שלא יזוז מן הבית, כי בכל מקום אורב להם המוות. למחרת העבירם הגוי אל בקתת־קש עזובה בחצרו של הכומר, שכנו. שבועיִם הסתתרו השנים בבקתה. יום אחד נכנס לשם הכומר באקראי, ראה לפניו שני ילדים ושאלם מה מעשיהם בבקתתו. הודו ואמרו שהם יהודים שנמלטו מן ההריגה. הכומר לא אמר דבר והלך לדרכו. כשנודע הדבר לפולני שהסתירם, ציוָה עליהם להסתלק מן הכפר.

השנים הגיעו אל תחנת־הרכבת, נסעו מערבה, וירדו באחד הכפרים הפולניים נכנסו לביתו של איכר ואמרו שהם פולנים, שהאוקראינים הרגו את הוריהם והם נותרו ללא בית. היתה זו עונת הקציר ולאיכרים דרושות היו ידים עובדות. לא הרבו לחקור וקיבלום לעבודה. אולק נשאר לעבוד באותו כפר ואירנה – בכפר סמוך. ניתן להם אוכל תמורת עבודתם. משנסתיימה עונת הקציר – שאלו האיכרים לתעודות־הלידה שלהם. אולק חמק מן הכפר בלילה, הלך אל הכפר הסמוך, נכנס אל האורוָה שבה ישנה אירנה, והודיע לה שעליהם לברוח.

הם חזרו אל העיירה שליד לבוב, אל ביתה של ידידת־המשפחה, שאצלה מצאו מִקלט אחר חיסול מחנה־העבודה. הידידה השיגה להם תעודות־לידה מזויפות והציעה להם להיפרד זה מעל זו, כי לאירנה יהיה קל יותר למצוא מחסה. הם קיבלו את הצעתה, ואירנה נסעה לפשמישל כדי לעבוד שם בבית־מרקחת שהיה שייך למכרתה של הידידה. אולק נשאר זמן־מה בעיירה, התחבא בעליית־הגג של הכומר, ואחר־כך עבר לאחד הכפרים באזור, שהיו בו מנסרות רבות. נכנס לביתו של כומר־הכפר וסיפר לו אותו סיפור, שהוא פולני שהוריו נרצחו. הכומר קיבלו לעבודה במשקו ואימן אותו להיות נער־שרת בכנסיָה. יום אחד פגשוֹ אחד מנערי הכפר ברחוב ואמר לו: “אתה יהודי! כולם יודעים שיהודי אתה, כי אף פעם אינך מתרחץ ערום בנהר!” נערים רבים נאספו סביבו וקראו: “יהודי! יהודי!” ואיימו להורגו. אולק התרתח והזמינם לבוא אתו למשטרה, שם יוכח מי דובר אמת. עלו לבית המשטרה ואולק טען בפני הקצין שמעלילים עליו כי יהודי הוא. הקצין חקר אותו לזהותו, ביקש את תעודת־הלידה שלו, וכשעיין בה, הביע ספק באמיתותה. אולק עזר עוז ואמר: “אם אינך מאמין לי שאינני יהודי, אפשוט את מכנסי ותיוָכח!” הקצין צחק וויתר על הבדיקה. לאחר־מכן, כשדובר בכך בשעת הארוחה, אמר הכומר לאולק: “דבר אחד טוב עשו הגרמנים – שחיסלו את כל היהודים!”

אירנה בת השתים־עשרה הגיעה לפשמישל כשהיא חולה, מחמת הרעב וטלטולי הדרכים, והלכה אל בעלת בית־המרקחת שהמליצה עליה ידידת־המשפחה. האשה לקחה אותה לביתה, הציעה לה מיטה בחדר־הילדים וטיפלה בה עד ששבה לאיתנה. לאחר ארבעה ימים ביקשה שתבוא אתה אל לשכת־הסעד הפולנית, שם, אמרה לה, ידאגו לסידורה. בלשכה חשדו בה שסיפורה, על היותה פולניה שנתיתמה, אינו אמת, ובחקירה הצולבת שערכו לה נוכחו שאמנם היא דוברת שקר. אחד הפקידים ריחם עליה. אמר: “לא חשוב לי מי את, צריך להצילך!” – ועוד באותו יום העבירה למנזר.

במנזר שררו מחסור ורעב. אך אירנה מצאה בו מקלט ממוות ומרדיפות. מצאה בו בית, ונזירות שטיפלו בה באהבה ובמסירות. מעט־מעט, כשהיא לומדת לקיים אלת מצוות הנצרות –ומיטתה חוסה תחת כנפי הצלוב והבתולה הקדושה – חדרה ללבה האמונה שזו הדת הנכונה, וככל שעברו הימים כן נעשתה אדוקה בה. דחקה את זכרונות העבר, וגמרה בלבה לנתק כל קשר עם יהדותה. כשהיתה מתודה לפני הכומר, הציק לה רגש־אשם שאין היא מתוַדה לפניו שהיא מזרע היהודים, וחשבה איך תכפר על חטאה, שטועמת היא מלחם־הקודש במיסה, שעה שלא נטבלה לנצרות. החליטה שתקדיש את חייה לעבודת־אלוהים ותהיה נזירה.

אולק לא קיבל שום אות־חיים מאירנה, והיה בטוח שנתפסה על־ידי הגרמנים והוצאה להורג. בחורף 1944, כששבו הרוסים וכבשו את פולין, החליט לחזור ללבוב. בדרכו לשם, ירד בפשמישל כדי להיוָדע מה עלה בגורל אחותו. בעומדו ברחוב, ראה על המדרכה שמנגד שתי ילדות, ואחת מהן – היא! בהתפרצות של שמחה צעק: “אירנה! את חיה! את חיה!” אירנה נדהמה רגע, אחר־כך ניגשה אליו ובקור־רוח אמרה: “אינני יהודיה עוד ואינני רוצה שמישהו ידע שהייתי יהודיה. אני מאמינה בישו. אני מבטיחה לך להצטרף אליך בלבוב.” והסתלקה מעליו. אולק היה שרוי בהלם.

פשמישל היתה כבר בתחום פולין החדשה, ולבוב סופחה לרפובליקה האוקראינית. אולק גנב את הגבול לאוקראינה, ובהגיעו ללבוב הוכנס לבית־יתומים והחל לומד בבית־ספר. כל אותה עת לא שכח את אחותו. החליט בלבו שעליו להצילה מחיבוקה של הנצרות ולהחזיקה אל חיק עמה. לילה אחד התנפלו התלמידים האוקראינים בפנימיַת בית־הספר על התלמידים היהודים המעטים שהיו בה, ואיימו שוחטם בסכיני־גילוח. אז גמלה בלבו של אולק ההחלטה לעזוב את הארץ וללכת לפלשתינה.

ימים אחדים לאחר זאת הלך למשרד הנקוו"ד שבעיר וביקש רשות לעבור לפולין כדי להביא משם את אחותו. כיוָן שדחו את בקשתו, התקשר עם תלמידה שמקום מגוריה היה סמוך לגבול, הגיע לביתה בלילה, וקפץ על הרכבת הנוסעת לפשמישל. בפשמישל נכנס לבית מכרים, ומהם נודע לו באיזה מנזר נמצאת אחותו.

אולק הלך אל המנזר ודפק על השער. השוער פתח ושאל לרצונו. אמר שהוא בן־דודה של אירנה והוא מבקש לראותה.

כשבאה אירנה אל השער וראתה את אחיה – אחזה אותה בהלה. אך נעתרה לבקשתו לבוא עמו אל בית המכרים בעיר. בבואם לשם – סיפר לה את הקורות אותו והפציר בה לנסוע אתו אל דודתם בצ’רנוביץ. הוא הבטיח לה שלא יכפה עליה לעזוב את הנצרות, אך קודם כול חובה עליהם לראות את דודתם, ששרדה מכל המשפחה. אירנה הירהרה בדבר ואמרה שימתין לה עד שתלך למנזר ותיקח כמה חפצים לדרך. אולק חשד בה שהיא מערימה עליו, ואיים עליה שאם לא תחזור אליו – יגלה לאם־המנזר שהיא יהודיה.

אירנה חזרה. בלילה התגנבו השנים אל רכבת־משא וחצו את הגבול לאוקראינה כשם ישובים על ערמת־פחם. לאחר טלטולים רבים הגיעו לצ’רנוביץ, אך איחרו. דודתם כבר חצתה את הגבול לרומניה. הם חזרו לפולין, נסעו ללודז', והצטרפו לקבוצת “אחוה”.

עם קבוצה זו הגיעו האח והאחות לסלבינו.

ו

בקיץ 1946 יצאו רוב הילדים המבוגרים – מקבוצות “אחוה”, “ביילסקו” ואחרים –את הבית, בדרכם אל החוף, לחכות שם לספינות־מעפילים שתסענה אותם לארץ־ישראל. נותרו בבית בני הגילים הנמוכים – משלוש עד שתים־עשרה – כמה נערים ונערות שהושארו כדי לטפל בהם ולהדריכם, וכן בודדים שנשלחו למוסד על־ידי “המרכז לגולה” במילאנו.

ערב ראש־השנה הגיעה לסלבינו רעיתו של משה זעירי, יהודית, מקבוצת שילר, והביאה עמה את ילדתה בת הארבע, ניצה. כגננת מנוסה, החלה מיד עם בואה בעבודה עם הפעוטות.

במכתב הביתה, לקבוצת שילר, כתבה:

"מסרו לי את קבוצת הילדים הצעירה ביותר, מגיל שלוש עד תשע, חמישה־עשר מספרם. אין כמעט שניִם ביניהם שידיעותיהם שוות. חלקם באו מפולין, חלקם מהונגריה, מרוסיה ומאיטליה השפות השגורות ביותר בפיהם הן יידיש ואיטלקית. הילדים עליזים ובריאים ומצבם הגופני טוב, אם יש ביניהם הנראים קטנים מגילם, בגלל קומתם הנמוכה.

"הנערים המבוגרים יותר מרבים להתעסק עם הקטנים. מפנקים אותם, מלמדים אותם לשיר או לרקוד, אך ללא תכנית קבועה. לפני בואי הנה היו מתרוצצים בחצר ובבתי־המלאכה השונים, ידם בכול ויד כול בהם.

"לא קל היה לרכזם לעבודה שיטתית. הבנים התמרדו תחילה, ואי־ידיעתי את הלשון האיטלקית גם היא הפריעה. אך מעט־מעט עלה בידי להשליט סדר בפעולות. הוצאנו את הקטנים מאולם־השינה הגדול והכנסנום לחדר נפרד. המלה ‘חדר’ יש בה הגזמה, כי למעשה אין זו אלא ‘פינה’ שהקצינו לנו על־ידי מחיצה של וילון.. בגומחות שמתחת לחלונות התקינו לנו ארונות למכשירים ולצעצועים, שנמצאו כאן בשפע, מאלה שנשלחו מאמריקה ומארץ־ישראל. בתמונות ובמשחקים אוכל להיעזר להוראת השפה, לקריאה ולחשבון. גם שולחנות נמוכים הותקנו, שלידם ייקל לילדים לשבת וללמוד, ואולי גם לאכול.

"באביב ננסה להקים לול קטן בחצר ואולי גם לזרוע ולשתול ירקות, אם כי האקלים כאן, בגובה של אלף מטר ויותר, אינו מתאים ביותר לגידול ירקות. בינתיִם אני מלמדת את הבנות תפירה ורקמה, ונהנית לראות את הילדים במשחקיהם הן לפני הגיעם הנה, לא ידעו מהו מִשחק.

"כולם, מלבד שניִם, אינם יודעים קרוא וכתוב בשום שפה, וגם בקליטת חשבון הם מתקשים. עיקר התלבטותי עתה היא: איך אלמדם? הרי עליהם ללמוד הכול בשפה שעד עתה היתה זרה להם!

“זוהי תקופת־בינים בבית. רוב החניכים הקודמים עזבו אותו בדרכם ארצה, ועתה מצפים כאן לבואה של קבוצה גדולה מפולין, המחכה לרשיון־כניסה לאיטליה. הבית עצמו מרוּוָח מאוד, ובו בריכת־שחיָה, אולם־קולנוע, חדר־קריאה גדול עם במה להצגות. החצר מוקפת עצים ולידה גן גדול עם מדשאות, סוכות, ספסלים, עצים ושיחים למיניהם. התחיל כבר הקור, שלג וגשם יורדים לסירוגין וערפל תלוי על ההרים. בקרוב, כאשר שמיכת שלג תכסה את הכול, יהיה המראה נהדר בוַדאי…”

ז

ביום שלג, בסוף דצמבר 1946, כנסה בשערי “שזופולי” הקבוצה הגדולה ביותר מכל הקבוצות שקלט הבית עד אז – בת מאתיִם וחמישים ילד.

שונה היתה מכל אלה שקדמו לה: מראה הילדים – מבני תשע, עשר, ועד שש־עשרה, שבע־עשרה – היה טוב ממראה אלה שלא מכבר יצאו ממחנות ומיערות; לבושם היה מסודר ונאה – חולצות כחולות־כהות, מטפחות ירוקות ענובות לצואריהם, ילקוטים על שכם. מאורגנים היו בקבוצות ובגדודים, לפי גיליהם, הביאו עמם דגלים וסמלים, ומדריכים מבוגרים הִנחו אותם.

כולם היו מאורגנים בתנועת־הנוער החלוצית “גורדוניה”. כולם שהו קודם בואם לסלבינו יחדיו – מהם כמה שבועות, מהם כמה חודשים – ב“קיבוץ ההכשרה” של התנועה בניימצ’ה, שבשלזיה תחתית, ובמחנות שבדרך לאיטליה, בברומוב שבצ’כוסלובקיה, בשטרובל שבאוסטריה; הקטנים שבהם – רובם התלקטו לניימצ’ה מפולין עצמה, המבוגרים יותר – רובם באו עם ה“רפטריאציה” מסיביר מקזכסטאן, ומאזורים אחרים של ברית־המועצות.

באותה שנה, 1946, כבר לבשו החיים היהודיים של שארית־הפליטה בפולין צורה מאורגנת. ארגוני־הסעד פעלו בערים הגדולות, נפתחו משרדי־קהילה, מועדונים, בתי־תמחוי, ותנועות־הנוער הציוניות שהיו פעילות בפולין לפני המלחמה – למן “השומר הצעיר” ועד בית“ר – קיבצו את שרידיהן, הקימו “קיבוצים”, או “מושבות” באזורים הכפריים, והכינו את חבריהן לעליָה. שליחי מפלגות ותנועות הגיעו מן הארץ, חיילים מן הבריגדה העברית שחנו על אדמת אירופה התגייסו לפעולה במרכזית היהודיים בגרמניה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, פולין, רומניה, ואנשי ה”הגנה" אירגנו את “הבריחה” לעבר חופי הים התיכון.

עם הסדר ה“רפטריאציה”, שלפיו הורשו פליטי פולין שבברית־המועצות לחזור לארץ מוצאם – נהרו רבבות יהודים מערבה, לפולין. ביניהם היו פעילי תנועות־הנוער; ביניהם היו גם “אסירי ציון” מימי הכיבוש הרוסי של הארצות הבאלטיות, מזרח־פולין, מזרח־רומניה, שבתחבולות שונות הצליחו לשחררם מכלאם, או מגלותם בסיביר, ולהבריחם אל מחוץ לתחומי ברית־המועצות.

אחת מ“אסירי ציון” אלה היתה חמדה אוורבוך.

חמדה, בוגרת הסמינר העברי למורים בצ’רנוביץ, היתה חברת ההנהגה הראשית של “גורדוניה” בבסרביה ביוני 1940, כשכבשו הרוסים את האזורים המזרחיים של רומניה, נמצאה היא בחוַת ההכשרה של התנועה, “מסדה” על־יד העיר בלצי. הנהגות “גורדוניה” ו“השומר־הצעיר” החליטו להעביר את פעיליהן מערבה, לבוקרשט, כדי לפלס להם דרך משם לעליָה ארצה. חמדה, ועמה עוד קומץ פעילים, החליטו להישאר בחוָה, מתוך תקוה שיעלה בידם לשמור על הגחלת, ולהמשיך בפעילות בגלוי או בסתר, גם תחת המשטר הסוביֶטי. שבועות אחדים הוסיפה החוָה להתקיים, במסוה של “קולחוז יהודי” אך משעמדו השלטונות על אופיָה הציוני – ניתנה הוראה לחסלה. הנמצאים בהם – שמונה־עשר במספר – התפזרו לכל עבר. חמדה חזרה לעיירתה, סיקורני, ולאחר שנודע לה שהיא כלולה ב“רשימה השחורה” של ציונים מבוקשים – עברה לצ’רנוביץ. שם התקבלה למכון הפדגוגי, ובעת לימודיה בו, כסטודנטית מצטיינת, המשיכה בפעילותה הציונית: אירגנה חוגים ללימוד עברית, לשיחות ולהרצאות, ועזרה בהברחת פעילים לרומניה.

ב־9 במרס 1941, בצאתה מן המכון, נתפשה על־ידי סוכני הנקוו"ד והובלה למטה המשטרה. ששה שבועות היתה נתונה לחקירות, מלוות עינויים והתעללות, כשחוקריה מאשימים אותה בפעילות מחתרתית קונטר־רבולוציונית, ודורשים ממנה לחתום על הודאה. מאחר שהודתה רק בהיותה ציונית, וסירבה לחתום על האשמות אחרות – דנו אותה למאסר, ללא משפט.

ב־22 ביוני של אותה שנה, כשהחלה המתקפה הגרמנית על האזורים הכבושים על־ידי ברית־המועצות – הוציאו השלטונות את האסירים הפוליטיים מבית־הסוהר ושלחום ברכבות לפנים רוסיה.

כשנה וחצי עשתה במחנה באוראל, ליד העיר טומסק, ועבדה בכריתת עצים ביערות. מחמת העבודה המפרכת, בקור של 30 ו־40 מעלות מתחת לאפס, בתנאי רעב – חלתה בשחפת. לאחר שהחלימה מעט – בזכות רופאה אוזבקית שהשיגה תרופות למענה – העבירו אותה ממחנה למחנה בסיביר. באחד מהם – שפטוה על העוונות שבגללם נאסרה בצ’רנוביץ, וגזרו עליה חמש שנות גלות בסביבות אומסק.

תחילה עבדה כאחות, בבית־חולים בכפר קטן, ואחר־כך בבית־חרושת ללבנים בנובוסיבירסק. באותו בית־חרושת התוַדעה לצעירה יהודיה מפולין, חברת תנועה ציונית לשעבר. באמצעותה יצרה קשר עם הארץ, ועם חבריה מ“גורדוניה”, שלאחר עלייתם הצטרפו לחניתה, ושלא ידעו מה עלה בגורלה מאז נאסרה.

כשנסתיימה המלחמה והושג הסדר ה“רפטריאציה” – הוחלט בהנהגת “גורדוניה” לשחרר את חמדה מגזירת הגלות על־ידי הברחתה לפולין. היא נישאה בנישואין פיקטיביים לבחור יוצא־פולין, הושגו עבורה תעודות מזויָפות –וכך עברה את הגבול, יחד עם רבבות הפליטים שעשו את דרכם ברכבות מערבה.

ביולי 1946 הגיעה לוַרשה. כיון שמטרתה היתה לעלות ארצה בהקדם האפשרי ולהצטרף לחבריה בחניתה, יצאה לחוַת־ההכשרה שבניימצ’ה, הסמוכה לרייכנבך, בשלזיה־תחתית.

ח

בזכות השכלתו, יוזמותיו ואומץ־לבו, עלה חיים ברנשטיין לגדוּלה בקולחוז האוזבקי שבסביבות העיר שחריזיאבז, הקרובה לסמרקנד רכוב על סוס היה מגיע העירה, נכנס אל משרדי־המחוז של המפלגה, מחלה את פניהם של הפקידים – שרבים מהם היו יהודים בוכרים – באורז, משי, יין־צימוקים, אפרסקים, מתוצרת הקולחוז, שהביא בתרמילו, וכך היה פותח את לבם להעניק תוספת אשראי, או כלי־עבודה ומכונות, לקולחוז.

בן שבע־עשרה היה אז. תחילה עבד בכל עבודה שחורה, אחר־כך, משלמד – תוך חודשים ספורים – את הלשון האוזבקית, נעשה מורה לרוסית בבית־הספר; משעמדו על כשרונותיו ונוכחו שהוא בקיא גם בחשבונות, ובעל־יוזמה – מינוהו לעוזר למזכיר הקולחוז. הקולחוז היה נתון בצרות: תוצרת המשי היתה נמוכה – בגלל מחלות שפגעו בתולעים – ולא הגיעה למכסה שהוטלה עליו; יבולי הכותנה היו גם הם נמוכים – בגלל עבודת־הידיִם הפרימיטיבית; אם אין משיגים את הנורמות – לא מקבלים תמורה בעד “ימי העבודה” שמשקיע כל קולחוזאי במשק המשותף; התוצאה – רעב. חיים ברנשטיין הציע הצעות לתיקון המצב, להדברת נגעים וליעול העבודה. עד־מהרה קנה לו מהלכים בפקידות העירונית. כיבדוהו, והעניקו הטבות לו ולחבריו, שהגיעו אִתו מפולין.

לקולחוז האוזבקי הגיע לאחר נדודים ממושכים. כשהחלה המתקפה הגרמנית על הרוסים – חצו הוא ושבעה מחבריו את הגבול, מעיירת הולדתם, מזריץ‘, אל אוקראינה, ברגל. משם נסעו לקייב, מקייב לדניֶפרופטרובסק. החזית התקרבה אל עיר התעשיה הגדולה, ומשהחל בה פינוי מפעלי החרושת והפועלים – הרחיקו גם הם עד קויבישב, שאליה עקרו משרדי־השלטון ממוסקבה. חיים ברנשטיין היה בוגר בית־ספר “תרבות” במזריץ’ ופעיל ב“גורדוניה”, ומטרתו היתה עתה להגיע אל גבול איראן, לחצותו, ומשם לחפש דרך לעליָה לארץ־ישראל. הוא וחבריו נכנסו אל רכבות־הפליטים, שהסיעו רבבות אנשים מזרחה, אל רוסיה האסיָתית. לאחר שבועות של נדודים ממחוז למחוז – ניצלו, בזכותו של מנהל־רכבות יהודי, ממשלוח לסיביר, והורשו לרדת בבוכרה. כך הגיעו אל הקולחוז הסמוך לשחריזיאבז.

באמצע שנת 1942 קיבל חיים ברנשטיין צו גיוס לצבא האדום וצורף לחיל־התותחנים. הוא נשלח לחזית האסטונית להגנה על לנינגרד הנצורה, ובאחד הקרבות הקשים נפצע קשה ברגלו. נשלח לבית־חולים צבאי מעבר לאוראל, וכשהחלים, לא היה כשיר עוד לשירות, והוחזר לאוזבקיסטאן.

כשנסתיימה המלחמה נחשב ברנשטיין כאזרח סוביֶטי – כיוון שעיירתו, מזריץ', סופחה לאוקראינה – ותקנת ה“רפטריאציה” לא חלה עליו. אך שלמונים שנתן לפקיד יהודי־בוכרי הִקנו לו תעודה של פליט פולני.

עם יתר החוזרים לפולין נסע אל מעבר לגבול והגיע עד וורוצלב שבשלזיה. בעיר כבר התארגנו שרידי היהודים, ששוכנו בבתים הריקים שנעזבו על־ידי הגרמנים, ושם מצא קבוצה של אנשי תנועתו, “גורדוניה”. במצות הנהגת התנועה נשלח לנהל את החוָה בניימצ’ה.

בחוָה – שכללה וילה גדולה, אסם, גן עצי־פרי, גורן – החלו להתרכז בוגרי התנועה, נערים ונערות בני ארבע־עשרה ומעלה, ועליהם נוספו מדריכים – צבי מרגוליס, יצחק וייס, המשורר היידי מרדכי ליפשיץ, זאב ויינראוב, חיים לגז’יצקי ועוד. שלא כרוב הבוגרים, שחזרו לפולין מברית־המועצות, עברו על חיים לגז’יצקי – יליד לודז' – כל זוועות הגיטו, אושויץ, מחנה־עבודה בשלזיה, בו עבד בחפירת מנהרות בהרים, בו קבר את אביו שנפח את נשמתו באותו מחנה.

לנערים שחזרו מברית־המועצות, לא היה זר הוי תנועת־הנוער, שהמדריכים החלו בגיבושו. בשנות המלחמה למדו רבים מהם בבתי־ספר סוביֶטיים והיו חברים ב“פיונרים” או ב“קומסומול”.

חיה, ילידת עיירה בפלך ווהלין, היתה ב“פיונרים” לאחר שהשתלטו הרוסים על מזרח פולין, וכשנכבש האזור על־ידי הגרמנים – נדדה, עם יתר הילדים המפונים – מזרחה, לקיוב, ולאחר־מכן – לסטאלינגרד. בסטאלינגרד למדה בבית־ספר, היתה פעילה ב“קומסומול”, ובתחילת המצור על העיר, כשפונו הילדים אל העורף, היתה ב”מושבת קיץ" של תנועת־הנוער הקומוניסטית. בתום המלחמה – ביקשה רשות ממדריכיה לנסוע לפולין, כדי למצוא קרובי משפחה, והבטיחה להם שתחזור. נסעה עם אחיה הקטן, ובהגיעם לשלזיה תחתית – וברכבות כבר התנפלו אז אנטישמים פולנים על הפליטים היהודים, ומקרי רצח היו חזיון נפרץ – שמעה על נוער יהודי המתארגן לעליָה לארץ־ישראל. אחד הבחורים שפגשה בדרכה כיון אותה אל קיבוץ “גורדוניה” בג’ישינוב. שם, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, נכחה בקבלת־שבת: מפות לבנות, חלות, נרות דולקים, זמירות־שבת. היא פרצה בבכי: בטוחה היתה שלא נותרו עוד יהודים המקיימים מסורת ויהודית, והנה – קבלת־שבת כבימים שלפני המלחמה! באותו ערב החליטה שלא תחזור עוד לרוסיה, אלא תשתדל להגיע לארץ־ישראל. כך הובילה אותה דרכה אל ניימצ’ה.

רות, ילידת ברלין, היתה עדה ל“ליל הבדולח” בהיותה בת שש. בסוף 1938 גורשה המשפחה לפולין, ובאביבה 1939, כשהפציצו הגרמנים את ורשה – נמלטה המשפחה מן העיר וחצתה את הבוג אל האזור הסוביֶטי. לאחר תלאות רבות, גורשו הפליטים לסיביר. בארכנגלסק, במחנה שבלב הטייגה, עבדה חטיבת־עצים, ולאחר־מכן נדדה עם אמה ואחיה לאוזבקיסטן. בהיותם בקולחוז – נפטרה אמה, וכשהועברו היא ואחיה לסובחוז והוכנסו לבית־יתומים – נפטר גם אחיה, ממחלה. בבית־היתומים, בו עבדה כרועת־חזירים, והיא ילדה יהודיה יחידה בבית – סבלה מן הבוז, החרפות, האיומים והמכות שהטיחו בה ילדי הגויים. בהיותה בת עשר, הוכנסה לבית־ספר מקצועי. אביה, שנרדף על־ידי הנקו“ד, מצאה לאחר חיפושים רבים, ולקחה עמו לקויבישב. שם המשיכה את לימודיה בבית־ספר רוסי. באביב 1946 חזרה עם אביה לפולין, ובהגיעם לשלזיה הצטרפה ל”גורדוניה" ונשלחה לניימצ’ה.

לחוה הגיע יעקב ש,, בן השש־עשרה, בן למשפחה ציונית מעיירה שעל גדות הניימן, ובשנות המלחמה נדד עם משפחתו למעמקי רוסיה, ועד קזכסטאן הרחיק; הגיעה שר’לה בת השתים־עשרה, ששנה וחצי הסתתרה בבור, תחת רצפת אורוָה, לאחר שכל משפחתה הושמדה; הגיעו האחיות רוזה ואתל, שעשו את שנות המלחמה בקירגיסטאן; הגיעה בלה, מקזכסטאן…

אלה, ורבים אחרים כמותם, התנסו בחיים עצמאיים בתנאים הקשים ביותר, אם ברחבי ברית־המועצות ואם בפולין, תחת הכיבוש הנאצי.

כשהגיעה חמדה אוורבוך לחוַת ניימצ’ה – והיא אז בת עשרים ושבע – כבר התנהלו בה חיי תנועה עֵרים: מִסדרים, פעולות צופיות, טיולים, שיחות, הרצאות מסיבות, שיעורי עברית. שאלתה היתה: מה יהא על הילדים הקטנים – בני השמונה, העשר, השתים־עשרה – הפזורים בערי פולין: ילדים שחזרו מרוסיה עם משפחותיהם, ילדים שהוצאו ממנזרים בהם הסתתרו בשנות המלחמה, ילדים שנתיתמו ואומצו על־ידי קרובים ששרדו, או שהוכנסו לבתי־יתומים. האין התנועה חייבת להעלות גם אותם ארצה?

בעצה אחת עם פעילי התנועה, יצאה לקבצם מן הערים והעיירות של שלזיה. נדדה מעיר לעיר, עברה מבית לבית, ודיברה על לב בני המשפחות למוסרם לידי התנועה, לחינוך ולהתכוננות לעליָה. רבים התנגדו, רבים הִתנו את מסירתם בהסכמה שיצטרפו גם הם אליהם, רבים הסכימו וחזרו בהם. אך לאחר פעולה של כמה שבועות – ובינתיִם, עם גבור האנטישמיות בפולין, נפל פחד על שרידי היהודים – עלה בידה להביא לניימצ’ה עשרות רבות של ילדים, בני שמונה, תשע, ומעלה.

חמדה היתה להם לאֵם, טיפלה במסירות בכל אחד ואחד מהם. בשקט הנפשי שבו ניחנה, ברוך שבו נהגה בהם – לא בגערות, לא בנזיפות, לא בהטלת מרות – כבשה את לבם. בערבים היתה עוברת ממיטה למיטה, מלטפת, מנחמת מאריכה לשבת על־ידם, מטה אוזן לתלונותיהם, מרדימה אותם בשירים וסיפורים.

רובם הגדול לא ידעו דבר על יהדותם. תנאי החיים הקשים, הסבל שעבר עליהם, עשו אותם חשדנים וסרבניים. אך האוירה התנועתית בניימצ’ה, הפעילות השוקקת, החיים בצוותה בהשגחת מדריכים מסורים – חוללו בהם תמורות.

“ילדי חמדה” – קראו להם.

שנים רבו לאחר זאת – והיא חברה בחניתה – תאמר חמדה אוורבוך – איש־שלום:

“לאחר שיצאתי מרוסיה, היה כל רצוני –להגיע לארץ־ישראל. בדרכי אליה –לקחתי אִתי בטרמפ כמה עשרות ילדים…”

ט

בסוף קיץ 1946 יצאו הילדים, הגדולים והקטנים – מאתים וחמישים מספרם – מניימצ’ה, ברכבת, בדרכם אל חופי הים התיכון. משם – קיוו – יפליגו לארץ־ישראל בדרך לגלית או אי־לגלית.

אחד ממדריכיהם הראשיים היה זאב ויינראוב, בן השלושים וחמש.

זאב, יליד גליציה, היה בוגר בית־המדרש למורים על־שם פוזננסקי בוַרשה, ואחד ממוריו היה המחנך הדגול יאנוש קורצ’ק. הוא הורה בבתי־ספר עבריים של “תרבות”, תחילה בוַרשה, אחר־כך בחבל ווהלין, ובו־בזמן היה חבר הנהגת “גורדוניה”. עיקרי תורותיהם של קורצ’ק ושל א. ד. גורדון היו נר לרגליו: אהבת הילד, טיפוח עצמאותו, חינוך לאהבת הטבע ועמל־הכפיִם.

כשכבשו הרוסים את מזרחה של פולין, המשיך, בהוראה, אך כשנדרש על־ידי עסקני המפלגה הקומוניסטית לחנך ל“עקרונות המהפכה” – סירב, התפטר ממשרתו, וברח לעיר קובל. זמן־מה לאחר מכן גוּיַס לצבא האדום.

עם הצבא הנסוג מפני הגרמנים, נדד מזרחה, עד אוראל, שם היה יהודי יחיד בבטליון של אסטונים שהועסק בעבודה בתעשָיה הצבאית. כעובד מצטיין, בעל יוזמה ואמצאות, מונה להיות מנהל־עבודה. זכה להערכה, לחיבת הממונים עליו, להעלאות בדרגה, אך משהוכרז על ה“רפטריאציה” – ויתר על כל היתרונות שהוצעו לו, נסע לפולין, הגיע לוורוצלב, מקום ההנהגה הראשית של “גורדוניה” ונשלח להדרכה בניימצ’ה.

כשלושה חודשים ארך מסע הילדים מפולין לאיטליה. משליחי “הבריחה” באירופה – קיבלו כרטיסי־רכבת והתחזו כנוער צופי היוצא לטיול ממושך. בהגיעם לגבול צ’כוסלובקיה ירדו מן הרכבת וצעדו לעבר המחסום. המלווה מטעם “הבריחה”, כבר היו לו קשרים עם שומרי הגבול, והללו, לאחר שיג־ושיח קצר אִתו, הרימו את קורת המחסום והניחו להם לעבור ולהמשיך בדרכם, ברגל. מעבר לגבול המתינו להם משאיות ובהן אנשי הג’וינט, שקיבלו את פניהם בחמימות. הסיעום למחנה ליד הכפר הצ’כי ברומוב, שהיו כלואים בו שבויים גרמנים, שם היה עליהם להמתין עד שיתאפשר המשך המסע. מיָד לבואם, התארגנו כמחנה־נוער לכל דבר: מגרש מסדרים ודגל במרכזו, מפקדים, תרגילי־סדר, שירה, ערבי־תרבות. הגרמנים הסתכלו במחזה מאשנבי צריפיהם ולא האמינו למראה עיניהם: נוער יהודי, חופשי, ממושמע, מלא שמחת־חיים. הילדים אמרו בלבם: זוהי נקמתנו!

שבועות אחדים שהו במחנה עד שניתן האות להמשך המסע. משם נסעו לוינה, חנו בה זמן־מה בבית־החולים רוטשילד, ששימש מִקלט לפליטים, ונסעו לזלצבורג. מזלצבורג – לסלפלדן ולשטרובל. שם כבר היו כמה מחנות של תנועות־נוער שהתכוננו לעליָה. כיוָן שידעו שיהיה עליהם להשתהות שם עוד פרק־זמן, התארגנו שוב לפעילות תנועתית. חמדה טיפלה בילדים הקטנים וכמה מן הנערות המבוגרות סייעו בידה, ורוב הזמן הוקדש ללימוד עברית וידיעת המולדת, לשיחות, הרצאות וכדומה.. כדי לא “להתנוון” ולא לאכול “לחם חסד” – קיבלו על עצמם עבודות שונות של תחזוקת המחנה – שנוּהל על־ידי קציני־צבא אמריקנים – תמורת שכר, ועוררו את התפעלותם של אנשי־הצבא ושל השבויים הגרמנים שהיו משוכנים בו.

בדצמבר באה ההוראה לצאת שוב לדרך, שיעדה היה עתה – חציית הגבול האוסטרי־איטלקי. לילדים הקטנים – כמאה מספרם – סודרו רשיונות־מעבר על־ידי “הצלב האדום” והם הוסעו לאיטליה ברכבת. האחרים – חצו את הגבול בחשאי.

וכך תיאר זאב ויינראוב, לאחר שנים, את חציית הגבול:

"בערב הגענו – ילדי ניימצ’ה, ועמנו כמה הורים קשישים שהצטרפו למסע – לתחנת־הרכבת. עובדי הרכבת עזרו לנו להיכנס ושמרו על כך שאף נוסע זר לא יצטרף אלינו. נסענו כמה שעות, עד שנעצרה הרכבת וירדנו ממנה. המשכנו ברגל עד למקום בו חיכו לנו משאיות, ואלה הביאו אותנו לאינסברוק, נקודת ‘הבריחה’ ליד הגבול האיטלקי. את המשך הדרך עשינו ברגל. הלכנו בשלג, שהגיע לגובה של חצי מטר ויותר. אשה אחת, אֵם לשלושה ילדים, שהשתתפה במסע, התקשתה מאוד בהליכה. בנקודה מסויֶמת התישבה בתוך השלג ולא רצתה לקום. כאשר התקרבתי אליה וביקשתיה לקום, לא ענתה. קראתי למדריך שיעזור לי להקים את האשה, והיא התחילה למלמל ביידיש, ‘לאזט מיר שטארבן, קינדערלעך’ (הניחו לי למות, ילדים). התקרב אלינו אחד המדריכים, איש ‘הבריחה’, מנוסה ובעל גוף חזק, לקח את האשה על הגב, כאילו היתה שק־קמח, והמשכנו ללכת. הלכנו בשורה עורפית ארוכה, והמדריכים שמרו עלינו יפה, שלא נפגר, ולחלשים עזרו להתקדם.

"עייפים, צמאים, ונתונים במתח רב, התקרבנו לנקוד־הגבול, שבאזור הכיבוש הצרפתי. נביחת כלבים אדירה ואחריה יריות, עצרו אותנו. ניתנה פקודה לשכב ולא להוציא הגה. שכבנו בשלג עד שבאה פקודה להמשיך בצעידה. היריות ליוו אותנו עד הגבול האיטלקי, ואנו נופלים, קמים, וממשיכים. לפתע ראינו בית מרחוק, ומישהו הסביר לנו כי אנו כבר באיטליה.

"נכנסו אל הבית, שהיה מוקף גורן רחבת־מידות, מלאה תבואות. קיבלנו רשות להתפשט מבגדינו העליונים. ניערנו את הבגדים והגרביִם מהשלג הרב, שחדר לכל מקום פתוח, והוקל לנו. הרגשנו שהסכנה חלפה. עברנו את הגבול בהצלחה. היינו מאושרים.

"הבחורים, מאנשי ה’הגנה' ו’הבריחה', הסתובבו בבית כאילו היה זה ביתם. לפתע נכנסה בעלת־הבית, עם כמה מן הבחורים שלנו, ובידיהם כדים עם שתיה חמה. האשה מזגה לכל אחד מאתנו ספל מלא, ועשתה זאת בחיוך על שפתיה. ניכר היה בה שהיא מרוצה מאוד. היה זה המשקה הטעים ביותר ששתינו אי־פעם.

"בבית הזה לא יכולנו להישאר זמן רב, כי היה קרוב לגבול, וצריכים היינו להסתלק לפני עלות השחר. לא הספקנו לנוח, וניתנה פקודה להתלבש ולהיות מוכנים לדרך. משאיות הגיעו.

"נסענו פחות משעה. ירדנו ועברנו למשאיות אחרות. הגענו למילאנו, ושם הלכנו ברגל עד ויה אוניונה 5, בנין הקהילה היהודית.

“למחרת הגענו לסלבינו. אורו עינינו. מוסד נקי ומסודר. בכל פינה – נקיון למופת. השולחנות היו ערוכים מכל טוב, פירות, שתיָה, לחמניות חמות, חמאה, גבינה ועוד. היה זה מוסד למופת. הילדים – שרובם היו יוצאי מחנות־ריכוז וסבלו לפני־כן מתת־תזונה ומחלות – היו לבושים בגדי־חג יפים, נקיים ומצוחצחים, והם היו שמחים ומאושרים, כאילו נולדו מחדש.”

י

משאית גדולה של ה“ג’וינט” נכנסה בשער החצר, עמוסה מטען של שמיכות, מעילים, בגדים חמים. כמה נערים גדולים, מן “הרומנים” נקראים לפרקה. הילדים פורצים מן הבית, נאספים סביבה בצהלה גדולה: “בגדים מאמריקה!” משה זעירי מצווה עליהם לחזור לעבודתם וללימודיהם.

“הרומנים מפרקים את המטען אל המחסן. שם יהיו מונחים – השמיכות, המעילים, הסוודרים, חולצות־הפלאנל, סגורים על בריח – עד ל”שעת הצורך".

חמדה אוורבוך, חיים ברנשטיין, זאב ויינראוב, מדריכים אחרים של קבוצת “גורדוניה” הגדולה – בת מאתים וחמישים ילד המהווה עתה את רוב אוכלוסית הבית – יש להם טענות כלפי משה: מדוע לאחסן? מדוע לגרום אכזבה לילדים ולא לחלק את הביגוד החם והנאה ביניהם?

משה דעתו אחרת: יש להרגיל את הילדים להסתפקות במועט. כל עוד הלבוש שעליהם מספיק להם – אין להוסיף עליו. את העודף יש לשמור, אם לילדים שעוד יבואו, ואם לימים אחרים, לכשיחסר.

דעתו היא הקובעת.

לאחר ימים, כשנערת ספירת המצאי במחסן, מתגלה שנעלמו פריטים רבים מתוכו.

שמועה יוצאת שכמה מן “הרומנים” גנבו שמיכות ובגדים ומכרוּם בכפר, או בברגאמו. שמועה אחרת – שהמחסנאי, אדם מבוגר שנשלח לעזרה לבית על־ידי “המרכז לגולה” – הוא שגנב.

טדי בארי, שלאחרונה נתפנה מעיסוקיו במילאנו – בשירות הצבא, בשירות ה“הגנה” – והוא עושה עתה רוב זמנו כמדריך בבית – מחליט לגלות את העבריינים. הוא עובר בלילה בין מיטות הנערים המבוגרים, מעיר אותם בפנסו, שהוא מכוונו מול עיניהם – ודורש מהם להתודות על חטאם, או למסור את עושי המעשה.

איש מהם לא מגלה דבר. בעיני הנערים – “הלשנה” היא החטא הבזוי ביותר. בענין זה שוררת ביניהם סולידיות גמורה.

כעבור כמה ימים, בורחים נערים אחדים מן הבית. שני מדריכים יוצאים בעקבותיהם. מוצאים אותם בברגאמו ומחזירים אותם. משה מזמין אותם לשיחת־בירור בחדרו. שעה ארוכה נמשכת השיחה.

בין ה“רומנים” רבים פורקים עול, מסרבים לעבוד, או ללמוד. טוענים שלא לשם כך באו, אלא כדי להמתין למועד בו יישלחו אל החוף ויועלו ארצה. יש מהם ש“סוחבים” שוקולד וקופסות־שימורים ממחסן המטבח ומוכרים לתושביו העניים של הכפר, השרויים במחסור קשה בגלל קיצוב המזונות ויוקרם.

מי היו “רומנים” אלה?

בקיץ 1947 רוכזו בעיירה בייריש־גֶמַיין, שבאזור האמריקני בגרמניה, כמאה ילדים, מגיל שש ועד שש־עשרה, שברחו מרומניה – רבים מהם יחד עם הוריהם, או קרוביהם – עם השתלטות הקומוניסטים עליה בתום המלחמה. בתעודות מזויָפות חצו גבולות, ולגרמניה הגיעו בעירום ובחוסר־כול. רובם הגדול לא זכו לחינוך כלשהו בתנאי ההפקר של שנות המלחמה. שליחים מן הארץ הקימו להם מעון בעיירה, והחלו ללמדם קרוא־וכתוב, חשבון, מלאכות וכדומה.

לא רחוק מן העיירה, בבאד־רייכנהאל, היה מחנה־עקורים גדול, ונערים רבים, שסדרי־חברה מתוקנים היו זרים להם, היו גונבים במעון מכל הבא ליד – מצרכי מזון, מלבושים, כלים – ומוכרים אותם לעקורים במחנה.

בסתיו של אותה שנה הוחלט לחסל את המעון. הילדים הקטנים נמסרו לבני משפחותיהם, והגדולים יותר נשלחו לצרפת ולאיטליה.

דינה זהבי, בת גניגר, שהתנדבה לעבוד במעון לאחר שהשתתפה בפסטיבל הנער בפראג כחברת להקת־מחול – היתה מדריכה בו. עם פירוקו, יצאה עם כחמישה־עשרה נערים ונערות לאינסברוק, שבאוסטריה. בשיירה הגדולה של “הבריחה”, שמנתה כאלף איש, ושבראשה עמד שליח ה“הגנה”

שלמה רבינוביץ3– חצו היא וקבוצתה את הגבול לאיטליה במעבר הברנר. בהגיעם למילאנו – התמקחו עליהם שליחי התנועות הקיבוציות השונות, שכל אחד רצה למושכם לצדו. כחברת גניגר, קרובה ל“גורדוניה” – הביאה אותם לסלבינו.

בינתים הגיעו לסלבינו שליחים נוספים מן הארץ, לעזרה בהדרכה ובניהול הבית: אסתר ברנדמן ממעלה־החמישה, מלכה רם מדגניה ב' ועוד.

מלכה רם, המופקדת על משק־הבית, מנהיגה תפריט חדש בחדר־האוכל, תפריט “קיבוצי”: תרד, זיתים, חצילים, כרובית, דייסת־סולת.

הילדים מתמרדים: שונאים תרד. שונאים חצילים וכרובית. שובתים מלאכול. מעמידים את הצלחות ב“רכבת” באמצע השולחן.

מלכה רם נכנעת: חוזר לתפריט הקודם, ה“איטלקי”. מעט־מעט היא לומדת להבין את נפש הילדים האלה. מעט־מעט נעשית מקובלת עליהם. משליטה סדר במטבח, בחדר־האוכל, במחסנים, בתורנויות, ומתחבבת על הכול.

למדריכי “גורדוניה” טענות קשות כלפי השיטה החינוכית הנהוגה בבית: לדעתם, יש לנהוג בילדים ביד רכה, לא בקשיחות. לשם מה האיסור על יציאה משער החצר כל ימות החול? למה מענישים את המסרבים לאכול מאכלים מסויָמים? למה גוזלים מהם את טבלות־השוקולד בלילי־שבת, כ“עונש קיבוצי” על נזקים הנגרמים על־ידי יחידים? מדוע החסכון המופרז באוכל, בלבוש, שעה שג’וינט ואונר"א מספקים אותם בשפע, למעלה משמגיע לפי מספר הנפשות?

משה מגן על שיטתו: לולא ההקפדה על התקנות, לולא היד התקיפה כלפי המפרים אותן – הבית לא היה מתקיים. הפקרות היתה משתררת. נסיון של שנה וחצי לימד אותו הרבה, והנסיון הרי עלה יפה בסופו של דבר: רובם הגדול של החניכים קיבלו את סמכותו וכיבדו אותה. ומה עוד, שיש להכינם לקראת החיים בארץ, שלא יהיו קלים.

דעתו אינה נוחה מהשתלטות ההוי התנועתי המובהק על הבית: הדגלים, הסמלים, התלבושת, שירת “תחזקנה” שנוספה על “התקוָה” במסדרים. הבית, לפי תפיסתו, לא נועד לתנועה אחת – “גורדוניה” – אלא הוא על־מפלגתי. המטרה שהוא חותר אליה – הקמת קיבוץ עצמאי של יוצאי סלבינו בארץ.

אך מעבר לניגודים – מתנהלת “רפובליקת הילדים” בדרכה שלה, מכוח חיוניותה ומתוקף סדרי העבודה העצמית והלימודים, שעתה – עם בוא מורים נוספים, מנוסים – הם נעשים אינטנסיביים יותר, סדירים יותר, והבית שוקק חיים.

בחורף של אותה שנה, 1947, הגיע לסלבינו מדריך צעיר, בן עשרים, שתרומתו לחברת־הילדים היה לה יחוד משלה: גארי ברתיני.

אביו של גארי, המשורר ק. א. ברתיני, היה מפקח על בתי־הספר העבריים בבסרביה, וגארי עצמו היה חבר “גורדוניה” מנעוריו. כשנכבשה בסרביה על־ידי הרוסים, נאסר האב בעוון פעילותו הציונית וגורש לסיביר. לאחר גמר המלחמה – שוחרר האב ממאסרו, הוברח, בעזרת ה“הגנה”, מאוקראינה לרומניה, והמשפחה, שחזרה ונתאחדה, עמדה לעלות ארצה. (שנים מבניה, שעלו לפני המלחמה, היו ממיַסדי חניתה וניר־עם). בדרכם – התעכבו במילאנו והמתינו לסידור הניירות לעלייתם. יששכר חיימוביץ, מראשי “המרכז לקולה” וחבר חניתה, הפציר בגארי להצטרף לחבר המדריכים בסלבינו. גארי ניאות.

גארי, שכשרונותיו המוסיקליים ניכרו בו מילדותו, ידע לנגן בכמה כלים, ובבואו לסלבינו – היה מלווה בנגינתו את השירה במסיבות ובקבלות־שבת, מנצח על המקהלה, מנגן קטעי יצירות קלאסיות ללהקת המחול שבהדרכתה של יהודית זעירי. אך עיקר השפעתו היתה כמדריך. כצעיר בעל השכלה רחבה, עברית וכללית, שקיבלהּ מבית הוריו – הרחיב גארי את אופק הידיעות והמחשבה של חניכיו אל מעבר למעגל היהודי־ציוני־חלוצי שהתגדרו בו עד כה. ניהל אִתם שיחות על דרמה ותיאטרון, על אמנות הקולנוע, על מוסיקה וציור, על ספרות אירופית. ממנו שמעו לראשונה על שקספיר וסרוונטס, טולסטוי ורומן רולאן, ברנרד שוֹ ואיבסן, תומס מאן וסטיפן צוייג. פעם יזם “משפט ספרותי” שעשה רושם גדול על החניכים, על התאבדותו של סטיפן צוייג בברזיל, ב־1942: האם היתה התאבדותו של הסופר היהודי הגולה סימן של כוח, או סימן של חולשה? וביוזמתו ובהדרכתו – התנהלו בסלבינו לראשונה שיחות על בעיות גיל ההתבגרות ויחסי־המינים בהגיע הקיץ – איוה לו גארי מקום־מגורים מבודד, יחד עם המשורר היידי מרדכי ליפשיץ, בביתן קטן שבחורשה הסמוכה, ומשהו מאוירתה של “בוהמה” חדר אל תחום חייה של חבר־הילדים.

וחודשים מספר לאחר בואו של גארי, באה לבית המדריכה ה“צברית” הראשונה: דבורה לוכסמבורג.

דבורה, חניכת “המחנות העולים”, מורה בבית־חינוך צפון בתל־אביב, היתה במשלחת מורים, שרובם יצאו למחנות “שארית־הפליטה” בגרמניה. זו היתה פגישתה הראשונה עם ילדים ניצולי השואה.

בבואה, החלה מלמדת עברית ומקצועות אחרים את בני השתים־עשרה – חמש־עשרה. אך בגישתה החיננית והבלתי־אמצעית לילדים – קירבה אליה את בני כל הגילים. בשעות הפנאי היתה מרכזת סביבה ילדות לסריגה ורקימה בצוותא; או קוראת סיפורים ארצישראליים – אותם היתה מתרגמת ליידיש מן הספר שלפניה – לחבורות של ילדים בערבים. בשבתות, כש“מותר” היה לצאת מתחום החצר, והילדות היו מתקשטות, עונבות סרטים לשערן, לקראת הטיול ברחוב הכפר – היתה לעתים קרובות מתלוית אליהן, מרחיקה ללכת אתן לשבילי השדות והיער, ומלמדת אותן שמות עצים ופרחים, או שירים עבריים.

דבורה – בשנות העשרים הראשונות שלה אז – היתה לגבי הילדים התגלמות של ארץ־ישראל. גידולה של אותה ארץ שאליה נכספו, שהיתה בדמיונם “גן־עדן”, “מקום שהכול יפה בו”. והיא יצרה קשר חי ביניהם ובין ילדי הארץ, כשיזמה התכתבות בינם ובין ילדי אחת הכיתות בבית־החינוך בתל־אביב, התכתבות בין ילד־לילד, שנמשכה עד עלותם ארצה.

יחסים אינטימיים נרקמו בינה ובין רבים מן הילדים: היו מהם שהתוַדו לפניה על “חטאיהם”, היו שביקשו את עזרתה בכתיבת מכתבים לקרוביהם; ובערבים, לפני הירדמן, בחסות החשכה, היו ילדות מספרות לה על מה שעבר עליהן בשנות המלחמה –

עליהן ועל הוריהן שאבדו להן – דברים שאין מדברים עליהם בבית לאור־היום ואין מגלים בדרך־כלל למדריכים המבוגרים.

בחשכה, בשוכבן זו ליד זו, מיטה ליד מיטה, נזכרו האחיות אתל ורוזה ברעב הנורא.

הן היו אז בנות תשע ושבע, כשהגיעו, עם אבא ואמא, אחות ואח גדולים מהן, לסיביר, לאחר מסע של שמונה־עשר יום ברכבת־משא דחוסה פליטים, מן העיר אוהנוב, אליה ברחו מבעלז, כשנכבשה על־ידי הגרמנים.

בלב הטייגה נחתו, במחנה שבו צריפים מפוזרים על פני שטח נרחב. המבוגרים, היה עליהם לעבוד בכרית־עצים ביער. העבודה היתה מפרכת, ומנות המזון זעומות.

האם לא עמד לה כוחה לשאת בסבל. חלתה ומתה.

נשארו הן עם האב, האחות והאח.

לאחר יותר משנה, על־פי הסכם שנחתם בין הממשלה הסובייטית ובין הממשלה הפולנית הגולה, נשלחו המפונים מפולין לאסיה התיכונה.

במסעות הארוכים ברכבת, מעיר לעיר, מתחנה לתחנה, נוסעים וחונים, נוסעים וחונים, מבלי דעת היכן יורידו אותם – אבד להן האב.

באחת החניות ירד מן הרכבת כדי לעמוד בתור לקבלת לחם – ולא שב.

נשארו הן עם האחות והאח.

בסמרקנד, בחורף העז, הורדו מן הרכבת ולנו תחת כיפת השמים.

משם פוזרו הפליטים לכפרים הקירגיזיים.

האחות הגדולה נשלחה לקולחוז; לחפור תעלות־השקיָה.

נשארו הן עם אחיהן בן החמש־עשרה. שלושתם הוכנסו לבית־יתומים באחד הכפרים.

האח היה אדוק מאוד. גידל פאות והתפלל. הילדים הלא־יהודים הציקו לו ולא נתנו מנוח. ביום היו מכים אותו ובלילה, בשנתו, היו תוחבים פיסות נייר בין אצבעות רגליו ומדליקים אותן. משגדשה מנת הסבל – ברח מן הבית והגיע אל הקולחוז בו עבדה אחותו הבכירה.

נשארו השתיִם לבדן.

יהודיות יחידות היו בין 380 ילדים – רוסים, אוקראינים, קירגיזים, פולנים. בכל עת שהיו כולם נכנסים בסך לחדר־האוכל, או לחדר־הכיתה ובכל עת שהיו יוצאים מהם – היו חובטים בהן, בועטים, יורקים בפניהן ומגדפים אותן על היותן יהודיות.

המנהלת הרוסיה היתה אשה מרשעת ואנטישמית, תחת להגן עליהן היתה מחפשת תואנות להעליבן ולהענישן.

פעם, כשהגיעו מים עד נפש, הלכו אל מנהל מחלקת החינוך בעיירה והתלוננו לפניו. המנהל שמע את תלונתן, ונתן בידן פתק אל המנהלת. בפתק היה משפטי אחד: “אנא הקשיבי לתלונתן של שתי ילדות אלה.”

כשקראה המנהלת את הכתב בפתק, נתקפה חמת־זעם. במסדר ה“פיונרים” בערב, קראה את המשפט לפני כולם ואמרה: “רואים אתם? לא טוב להן אצלנו, לשתיִם אלו! הלכו להלשין עלינו!” – וקיתונות של בוז נשפכו עליהן.

כנגד ההשפלה, ההטרדות וההצקות, היתה עצה אחת: להצטיין בלימודים!

והן הצטיינו ועלו למקום הראשון בכיתה. בסופה של שנת הלימודים הוענקו להן פרסים על הצטיינותן: תלושים לקבלת שמלה חדשה דיוקן של לנין.

והוכיחו בעליל את מסירותן ל“מולדת הסוציאליסטית” וללוחמים בחזית: היו סורגות כפפות וגרביִם לחיילים, בעצמן טווּ את החוטים מצמר שניתן להן; ובאירועים החגיגיים של ה“פיונרים” – היו הן ראשונות בהכנת קישוטים, טבלות ושלטים.

לאחר זמן, יצאו רוב הילדים הרוסים והאוקראינים את הבית ונשלחו לקרוביהם. ילדים צ’יצ’ינים מקווקז באו במקומם. אתל ורוזה היו עכשיו המבוגרות, מדריכות לקטנים מהן, וזכו ביחס של כבוד.

אבל היה הרעב הנורא, כל שנות המלחמה, בהיותן בבית־היתומים.

מאתים גרם לחם ניקודים לילד ומים מורתחים – מנת־היום. וחלום כל ילד היה, שיפול בחלקו קורט נוסף של לחם על כף־המאזניִם.

ילדים התנפחו מרעב, גוועו ומתו. שבוע־שבוע היו ילדים מתים מרעב. ואתל ורוזה, שהיו הגדולות בין הילדים – הוטל עליהן להיות הקברניות. הן היו נושאות את גופת הילד המת על גבי שמיכה אל הגבעה שמחוץ לכפר, ושם קוברות אותה. בלילות היו התנים חופרים בעפר ומוציאים בשיניהם את הגויוֹת.

עכשיו, בהיותן בסלבינו, הן נזכרו איך בלילות, כשהיה הרעב מציק עד לבלי־שאת, היו הילדות נכנסות זו אל מיטתה של זו, מתיַפחות ומיללות. היללות היו נישאות אל השדות סביב, והן היו מוסיפות ליַלל עד שהיו מתעייפות. אחר־כך היו שרות שירים רוסיים עצובים, עד הירדמן.

בלה בת העשר זכרה את הבקתה, בעיירה הקטנה בקזכסטאן.

אבא נשאר בביאליסטוק, והיא, אמה ואחיה, הגדול ממנה בארבע שנים, הוסעו ברכבת לסיביר, כי היו “בורגנים” בעלי בית־חרושת לטכסטיל. ידעו שאת אבא לא יראו עוד, כי יום לאחר עזיבתם את העיר נכנסו לשם הגרמנים.

בת חמש היתה אז. בעלת־הבית הרוסיה השכירה להם “חדר” בבקתה. ה“חדר” לא היה אלא רפת, כי במחיצה אחת אִתם עמדה ורבצה גם פרה.

אמא עבדה בקולחוז הסמוך כתופרת. תפרה מדים לחילים, והיתה “סטאכנוביצה”. האח גם הוא עבד בקולחוז, בשדות.

בלה נשארה לבדה בבקתה במשך היום, והרוסיה היתה מצווה עליה למרוח את רצפת העפר בפרש של הפרה. כשהיה הפרש מתיַבש, היתה הרצפה עוטה שכבה קשה. מפעם לפעם היתה הרוסיה נכנסת ומאיצה בה: “אל תתעצלי, ז’ידובקה!”

פעם חזר אחיה מן העבודה והחליק על הפרש הלח ונפל. הוא רגז עליה והיא בכתה וקראה לעומתו: “ז’יד! ז’יד ארור!”

יותר מארבע שנים היו שם, בבקתה ההיא, סובלים מרעב ומקור. אחר־כך חזרו לפולין. שבועות נסעו ברכבת, עד הגיעם לוורוצלב. שם נפרדו מאמם. היא ואחיה נסעו לניימצ’ה, ומניימצ’ה, עם יתר הילדים, לאיטליה, לסלבינו.

איזה אושר! – חשבה עכשיו, בלילה – איזה אושר להימצא כאן עם מדריכים שהם אבא ואמא!

יא

אמנויות תפסו מקום יותר ויותר נכבד בהוי הבית. הספריה נתרחבה – עם הגיע משלוחים של כמה מאות ספרים מן הארץ ומאמריקה – ובחדר־הקריאה המרווח יכלו הילדים לעיין בשעות הפנאי באלבומים, בספרי שירה וברומנים, בעברית וביידיש. אבא פניכל, צייר ניצול־שואה, לימד ציור אקדמי. יהודית לימדה מחול, משה זעירי, שהיה אמון על “שיטת סטניסלבסקי”, לימד מִשחק בשיטה זו, והחוג הדרמתי הכין הצגות, ממחזות של שלום־עליכם, פרץ ועוד, לחנוכה, פורים, פסח.

באחד במאי של אותה שנה נערכו כל ילדי הבית לתהלוכה – בתלבושתם התנועתית – ויצאו אל הכפר סלבינו, כשבראש הטור נישאים הדגל הכחול־הלבן והדגל האדום. כומר הכפר צילצל בפעמוני הכנסיָה וכל תושביו נאספו אל הכיכר. שם נישאו נאומים, ובפעם הראשונה הידהדה בין ההרים האלה שירת ה“אינטרנציונל” בלשון העברית.

בחג־השבועות – נערך טקס הבאת ביכורים כהלכתו, בנוסח קיבוצי. הרחבה שלפני “שזופולי” הפכה לשדה קציר־חיטים; המדרגות שלפניו – לבמת־תרומה. ילדים וילדות בבגדי לבן, זרי פרחים עוטרים את ראשיהם, נשאו סלי פרי וירק על כתפיהם והביאום אל הבמה בשירת “סלינו על כתפינו” ו“קומו ונעלה הר־ציון”. קבוצות “קוצרים” קצרו אל הקמה ואלמו אותה לאלומות בשירת “ארץ נתנה יבולה” ו“מלאו אסמינו בא”. להקת המחול חוללה לנגינת חלילים ואקורדיון את בלט הפרחים מתוך “מפצח האגוזים” של צ’ייקובסקי. מחזה על־פי מגילת רות הוצג על הבמה, ולעיני הצופים הופיעו רות ונעמי, בועז ואנשי בית־לחם ונגולה האידיליה של אהבת איש ואשה, אהב הארץ ואדמתה.

בקיץ – שלא כבימים עברו, כאשר מעין “הסגר” היה מוטל על הבית – יצאו הילדים, קבוצות־קבוצות, לטיולים, קצרים וארוכים. טדי בארי, שהיה מדריך מנוסה בספורט וצופיות, היה מוציא את הילדים ליערות ולאגמים שבסביבה, עד גבול שוייצריה, עושה אתם כמה ימים ולילות תחת כיפת השמים, מאמנם במחנאות, בקפא“פ, בא”ש לילה, ומנעים את זמנם בסיפוריו הדמיוניים, המלהיבים. כיון שהכיר היטב את איטליה –היה לוקחם למסעות לונציה, פירנצה, ורונה, ג’נואה.

בכפר הקטן בוליאסקו, כ־15 ק“מ דרומית מג’נואה, עמד ארמון עזוב, שהיה שייך למשפחת הנסיך אדונולפו. סמוך לכפר היה מפרץ קטן, בבעלותה של הרוזנת, שעשוי היה לשמש מעגן חשאי לספינות. ארגון “הבריחה” שכר את הארמון לצרכיו, וכשלא נזדקק לו, הועמד לרשות מוסדות הילדים שבצפון איטליה. קבוצות מסלבינו יצאו אליו ל”מושבות קיץ" ושהו בו מספר שבועות כשהן עוסקות – בהדרכתם של טדי בארי, גארי ברתיני ואחרים – בספורט, באימוני הגנה, בטיולים, שיחות ופעולות־תרבות.

ב־29 בנובמבר של אותה שנה החליטה מועצת האו"ם על הקמת המדינה היהודית. באותו לילה, כאשר בארץ מילאו המונים את הרחובות והכיכרות, שיכורי שמחה, היתה התרגשות גדולה בבית בסלבינו. הילדים לא שכבו לישון. הכול התחבקו והתנשקו זה עם זה. ימים לפני־כן התכוננו לקראת חג השנתיִם ליִסוּדו של בית־הנוער, והנה נפלה עליהם שמחה גדולה שבעתיִם – מדינה עצמאית, והדרך אליה, דומה היה אז, שהיא פתוחה עתה, ללא מחסומים.

משה זעירי עשה באותם שבועות בארץ, בביקור בחברות־הנוער של חניכי סלבינו בקיבוצים ובכינוסם בכפר־רופין. באותו לילה, של ה־29 בנובמבר, אחר חצות, חזר לסלבינו.

במכתבו אל חניכיו בארץ, כמה שבועות לאחר־מכן, כתב:

למחרת בואי נערך מפקד חגיגי לכבוד המאורע הגדול. באותו יום שבתנו מלימודים, וכשנאספו כולם באולם, סיפרתי במשך שעתיִם רשמים מביקורי בארץ. סיפרתי על הנעשה אצלכם, בכל חברה וחברה, ועל הכינוס. לו ראיתם את פני המקשיבים בדריכות לדברי, הייתם מבינים מה חזק הוא הקשר שבין הנמצאים עוד בבית וביניכם.

"סיפרתי להם על ההחלטה בדבר הקמת קיבוץ עצמאי של בוגרי סלבינו. כה רבה היתה השפעת דברי עליהם, שעוד באותו יום התכנס גדוד הבוגרים – אלה שני הגרעינים בגילכם העומדים על סף העליָה – והחליט על הקמת קופה משותפת ועל בחירת ועדת קשר אִתכם, ועל עזרה לנחשלים בידיעת העברית.

יומים לאחר אותה אספה התכנסו, מתוך יוזמה עצמית, בוגרי גדוד ‘ניצנים’ והחליטו על מיזוג קבוצות הבנים והבנות. בעקבותיהם צעדו גם הקטנים יותר וגם הם החליטו על יצירת קבוצה משותפת של שני המינים. זה היה מאורע חשוב בחיי הבית, כי במשך חודשים רבים לא הצלחנו לקיים גדודים מעורבים של בנים ובנות ולהשכין שלום בין הקבוצות. קבענו שמות לארבע הקבוצות המחודשות: ‘החורשים’ ו’הזורעים' לגדוד הבוגרים, ‘לפידים’ ו’שחר' לצעירים, נקבעו גם סמלים לכל אחת מהן. העבודה מתנהלת עתה בסדר מופתי, למרות שפחת מספר המדריכים.

"בגלל העדרי מן הבית שבועות אחדים, לא בוצעו כל התכניות לחג השנתיִם. את הספר ואת האלבום לא הספיקו להוציא. אך הוכנה תערוכה יפה מאוד של עבודות בתי־המלאכה, על כל מחלקותיהן. תערוכת מלאכות־ יד של הילדים הקטנים, דיאגרמות של התפתחות הבית במשך כל זמן קיומו – ארצות המוצא, הרכב הגילים, המינים וכו' – ותמונות.

"הבית קושט ברוב פאר. הרבה ירק – למרות החורף – ואף פרחים לא חסרו. על הגג, כבכל שנה, התנוססה המנורה הגדולה, ואגסיות החשמל על הקנים העטופים ירק־אורן האירו את אפלת הלילה למרחקים.

"במפקד החגיגי היו כולם לבושים חולצות תכלת ועניבות. מן החצר הפנימית ועד לרחבת המִפקד עמדו נושאי לפידים בשני טורים, וביניהם עברו הקבוצות אחת־אחת. מן הצד עמדה המקהלה ושרה שירי־לכת בלווית נגינת אקורדיאון. האורחים הרבים עמדו על המדרגות שלפני הבית.

"בערב זה נמסר לבית דגל, רקום זהב על רקע תכלת־לבן. זה הדגל שלפני שנתים ניתן למחזור הראשון שלנו על־ידי מפקד “פלוגת סולל־בונה', וליוָה את האוניָה ‘אנצו סירני’ ארצה, והונף על־ידי ראשוני עולינו על הרי הגליל בי”א אדר. הנה עתה חזר אלינו – ועוד יוּנף שוב על אדמת המולדת. הכול שרו ‘אנו נושאים לפידים’, ובקרוא המקהלה ‘יהי אור!’ – הודלקה המנורה על הגג. בחדר־האוכל הוגש כיבוד, האורחים הסבו במרכז, במו בפסח, התורנים בלבן הביאו פירות, עוגיות, ואף היין לא חסר, שמונת נרות החנוכה הודלקו, המקהלה הנעימה זמר, האורחים בירכו, וכטוב לב המסובים ביין, פרצה השירה בציבור כמו במסיבותינו בארץ.

"אולם הסינמה היה הפעם – לא כתמיד – מוסק כדבעי. עמדה בו בימה גדולה שקושטה בציורים מרהיבי־עין על־ידי צייר מפורסם הנמצא אתנו, והקבוצות הופיעו עליה בתכנית אמנותית עשירה ומגוּונת: ריקודים אמנותיים, המחזה ‘מעות חנוכה’ של שלום־עליכם, מחזה אחר שבוצע על־ידי הילדים הקטנים, התעמלות לצלילי נגינה, הופע המקהלה בשיריה. היה זה ערב שהשאיר רושם עמוק על הילדים והאורחים כאחד. לאחר הריקודים, שנמשכו עד חצות הלילה, נסעו רוב האורחים, ונשארו אתנו רק לואיג’י גוריני וידידתו אנה־מאריה, ששאלו רבות על שלומכם ועל מצבכם והבטיחו לשלוח לכם מתנות.

“חיי החולין מתנהלים כסדרם. המורה הקשיש ד”ר כרמון – מותיקי העליָה השניָה, מחלוצי הכבישים בעמק ומחלוצי החינוך העברי בירושלים, שלימד כאן טבע ומולדת – עזב, אך במקומו באה מורה צעירה, חניכת ‘המחנות העולים’, מבית־החינוך בתל־אביב, והיא מחוללת פלאות בכיתות הקטנים לו נכנסתם אליה לשיעור, לא הייתם שומעים זמזומו של זבוב. הילדים הקשים ביותר אצלנו משנים את פניהם בנוכחותה. מה נעים לשבת ולהאזין לאופן הנהלתה את השיעור. כמה גיווּן בו, כמה עניָן! מלבד חמש השעות בבוקר, לומדים עתה הילדים גם שעה וחצי אחר־הצהרים והם מוקסמים משיעוריה.

"בבתי־המלאכה נעשית עבודה נהדרת. הבנות למדו כבר לתפור שמלות לעצמן. המסגרים עושים עבודות עדינות, מדויָקות. גם הנגרים עושים חיִל. הילדות הקטנות יותר עברו קורס לעבודות רפיה. בקרוב נחדש גם את עבודת הכריכיָה.

"באופן רגיל עסוקים הגדולים בעבודה ובלימודים תשע שעות ביום. אם תצרפו לזה פעם בשבוע כביסה, לתיקון וגיהוץ – תקבלו תמונה שלמה על מידת תעסוקתם. ובכל־זאת מוצאים פנאי לקריאה לשיחות ולבילויים.

"גם במועדונים נעים עתה לשבת. בכל אחד מהם הוכנס תנור, התורנים מסיקים אותם, ואלה שפנויים מעבודה ושאינם מרבים לקרוא, מבלים בהם במשחקים או בשיחות־חולין.

“ולבסוף: בזמן האחרון עלו מאתנו ארצה שנים־עשר ילדים, מן הקטנים ומן הותיקים. אני מקווה שקבוצת שילר תקלוט אותם, ואתם – אין לי ספק בדבר –תעמדו אִתם בקשר.”

באותו חג־חנוכה שעליו סוּפּר במכתב – שהיה גם חג השנתיִם שנתאחר – נולד ילד בסלבינו. ילדם של יהודית ומשה זעירי, שנקרא שמו אבנר.

יב

בסתיו של אותה שנה, 1947, הגיעו לסלבינו שתי אחיות־תאומות. לבדן באו.


סיפור התאומות

רישיה ומרים, ילידות קרקוב, היו בנות תשע כשפרצה המלחמה. אביהן, שהיה קצין בצבא הפולני, נשבה על־ידי הגרמנים. בבית נותרו הן, אמן ואחיהן הגדול מהן. כשהוכנסו היהודים לגיטו, היו הן יוצאות ממנו מפעם לפעם, כשהן מתגנבות בשער אל טור הנשלחים לעבודה, כדי להביא אוכל. כשנתפסה פעם רישיה על־ידי השומרים, נמלטה אחותה, כשהיא רצה כל עוד רוחה בה, מפני הרודפים אחריה, ולא השיגוה. שתיהן הצליחו, בתחבולות שונות, לחזור אל ביתן בגיטו. כשהחלו האקציות, ברחו השתיִם, פעמים אחדות, אל מחוץ לעיר, והסתתרו בשדות, או בכפרים, אך נאלצו לחזור. מרים נתפסה ונלקחה למחנה פלאשוב, וגם ממנו נמלטה וחזרה לגיטו. באוקטובר 1942 החליטו הגרמנים על חיסולו הגמור של הגיטו. האם שלחה את בנותיה להסתתר בבית מכרים באחד הכפרים הסמוכים. היא ובנה הוסעו באקציה האחרונה למחנה־השמדה. אחיהן – זאת נודע לילדות אחר־כך – קפץ מן הרכבת וניצל. האֵם לא חזרה.


התאומות הסתתרו זמן־מה בכפר כנוצריות. אך המשפחה שנתנה להן מקלט חששה פן תתגלה זהותן ושלחה אותן לכפרים אחרים.

כאן נפרדו דרכיהן.

רישיה הלכה אל המען שניתן לה בכפר על־יד לבוב. היה שם זוג איכרים שבתם היחידה נפטרה. סיפרה להם שאביה, קצין פולני, נמצא בשבי, ואמה גורשה לגרמניה בעוון סחר בשוק שחור. לזוג היתה פרה, וזקוקים היו לילדה שתרעה אותה. לא הִרבו לחקור וקיבלוה. היא הקפידה לבקר בכנסיָה ולמדה את התפילות הקתוליות על בוריָן. כה אסירת־תודה היתה על המחסה שנתנו לה הנוצרים, שאמרה בלבה שאם יעזור אלוהים ותמצא שוב את אביה ואמה, תשפיע עליהם שיתנצרו. לפני הכומר התוַדתה שחטא אחד אינה מגלה לו. לא גילתה – כי חששה פן יבולע לנותני חסותה. אנשי הכפר הפולנים חשדו בכל זר – שמא הוא אוקראיני, שמא הוא יהודי – וחשדו גם בה, אך על מעבידיה היא נתחבבה ולא שאלו שאלות. ביערות שבסביבה הסתתרו יהודים. לעתים, בלילה, היה מישהו מהם דופק על הדלת, מבקש לחם, והאיכרה היתה נותנת. פעם פגשה רישיה ביהודיה ששאלה על הדרך, פעם אחרת בהיותה במרעה, ראתה איך גרמנים מדרבנים קבוצה של יהודים למקום כלשהו, וזמן־מה לאחר מכן שמעה מטח של יריות.

לימים, ביקשו מעבידיה של רישיה מן הכומר שיסדר לה ניירות, כדי להפיג את חששותיהם. הכומר אחז בסנטרה, התבונן בפניה, ופסק: לא, איננה יהודיה! וכתב לידידו בקרקוב, אף הוא כומר, בן אותו הכפר, שישיג תעודות למענה. הלה מילא את מבוקשו, ולאחר שקיבלה רישיה את התעודה הנחוצה – החליטו דורשי טובתה שמוטב כי תעבור אל כפר אחר, הסמוך לקרקוב, לבית משפחה שהיא ידידתם של שני הכמרים.

רישיה נתקבלה על־ידי אותה משפחה, ועד מהרה נתחבבה עליה מאוד. היתה בביתם עוד נערה זרה, ושתיהן עבדו במסעדה קטנה לפועלים שבבעלות המשפחה. השתיִם נתיַדדו, אך לא שאלו זו על עברה של זו ולא דיברו על כך. רישיה נהגה כנוצריה לכל דבר, התקבלה לבית־הספר והיתה בו תלמידה מצטיינת.

כשהסתיימה המלחמה, נסעה לקרקוב בימי חופשה מלימודים, הגיעה לבית מכרי משפחתה מן הימים שלפני המלחמה, ומסרה להם היכן היא נמצאת, למקרה שיחפשוה.

יום אחד, כשיצאה מפתח ביתה בכפר להריק את פח־האשפה, שמעה קול דובר אליה: “האוכל לעזור לך, גברתי הצעירה?” בשאתה את עיניה – ראתה את אחיה.

איש לא היה בבית באותה שעה והיא הכניסתהו פנימה. השניִם סיפרו זה לזה את אשר עבר עליהם, והאח בישר לאחותו שהן אביה והן אחותה־התאומה, בחיים שניהם. בסופה של אותה שיחה חפוזה, סיכמו ביניהם שכשישתחרר האב מן השבי – יבוא לקחתה לקרקוב.

פעם אמרה רישיה לנערה שהתגוררה אִתה: “יש דבר אחד שלא גיליתי לך. אם אגלה לך אותו – אוכל לספר לך הכול.” הנערה התבוננה בה, שתקה רגע, אחר־כך אמרה: “גם אני יהודיה”. השתיִם נפלו זו על צוארי זו, ואז סיפרה לה הנערה על רצונה לנסוע לארץ־ישראל, ארץ שחיים בה יהודים באופן חופשי, ללא צורך להתחזות ולהסתתר.

במאי 1946 נכנס אל הבית אביה של רישיה, שנשתחרר משביו, ועודו לבוש במדי צבא. בסופה של הפגישה הנרגשת, כשסיפר האב לבני המשפחה המארחת כי הוא ובתו יהודים הם – לא אבו להאמין. אמרו שמעולם לא עלה חשד כזה על לבם. הם ביקשו שרישיה תישאר בביתם ותמשיך בלימודיה – אך בלבה כבר גמלה ההחלטה לחפש דרך להגיע לארץ־ישראל.

אחותה התאומה של רישיה, מרים, מצאה מקלט בכפר אחר, במזרחה של פולין, לאחר היפרדן זו מזו.

האיכרים שבמשקם מצאה עבודה לא אבו להכניסה לביתם, כי לא היו לה תעודות. מה גם שסמוך לכפר היה מחנה צבא גרמני והם חששו מחיפושים. ביום היתה עובדת בשדה ועם רדת החשכה היתה מוצאת מסתור בין המשוכות של ערוגות הגינה וישנה על מצע של קש ועשבים. לילות הקיץ היו צוננים וגשם ירד לעתים. גם כשהצליחה להירדם, היו הנביחות של כלבי־הזאב הגרמניים, המשוסים לרדוף אחר נמלטים – מבעיתות אותה. לפנות ערב, בתום יום העבודה, כשהיתה שומעת את קולות האמהות הקוראות לילדיהן לשוב הביתה מן השדה – היתה שואלת את עצמה מדוע נפלה גורלה מגורלם, ומדוע רק היא לבדה נגזר עליה לישון תחת כיפת השמיִם. הרעב, הקור, הפצעים ברגליה ובגופה, שנגרמו מן השכיבה על האדמה הטחובה ומשריטות השיחים והקוצים – הניעו אותה לעזוב את המקום ולחפש מקלט אחר.

לאחר נדודים ממושכים חזרה לקרקוב, היא חולה ודלקות־פצעים בגופה. אשה אלמנה שהכירה את משפחתה של מרים וקיבלה כספים ממנה לפני המלחמה – הסכימה לאמצה כבת. בביתה ובבית־הספר שאליו נשלחה קיבלה חינוך נוצרי, וברבות הימים דבקה בדת בכל לבה. בהגיעה לגיל הכניסה־לברית, השתתפה בטקס הקומוניון בכנסיָה, ובגאוָה צעדה בתהלוכה החגיגית, לבושה לבן וזר־פרחים לראשה.

כשמצאוה אביה ואחיה, עמדה בדעתה להמשיך באורח־חייה הנוצרי, בו האמינה; אך כשהגיעה גם אחותה לקרקוב – גבר בה רגש האחוָה, והחליטה כי תלך באשר תלך היא.

בקרקוב פעלה כבר קבוצה של “גורדוניה” שהתכוננה לעליָה. השתים הצטרפו אליה ויחד אִתה יצאו לדרך. עברו מפולין לצ’כוסלובקיה ומצ’כוסלובקיה לאוסטריה, ושהו חודשים אחדים במחנה־נוער ליד העיר לינץ. משם נסעו השתיִם לאיטליה.

ממילאנו הביאן טדי בארי לסלבינו, באוקטובר 1947.

יג

פרופ' לואיג’י גוריני, כהומניסט, מסר את הבית שהיה מופקד עליו – “שזופולי – לרשות ילדים יתומים ניצולי התופת הנאצית; כסוציאליסט – הוא הוקסם מן החיים שנתרקמו בו במשך כשלוש שנים. חברת־הילדים השיתופית, השויונית, על ההוַי שבה – היתה בעיניו כדגם בזעיר־אנפין לחברה סוציאליסטית אידיאלית. מביקוריו הרבים בבית, משיחותיו עם המדריכים – למד לדעת מהו קיבוץ, מהי ארץ־ישראל החדשה, החלוצית. אירופה – ואיטליה בתוכה – היתה שרויָה עדיין בתוהו־ובוהו שלאחר המלחמה. תקופה של “ערוב רשויות”. העתיד היה לוּט בערפל. הקומוניזם וה”דמוקרטיות העממיות" הכזיבו. המשטר הקפיטליסטי – כך נראה אז – נידון לכליָה. האין הדבר המתרחש בארץ־ישראל – מופת לאירופה, לעולם? ומה שקסם ללואיג’י יותר מכול – היה הטיפוס האנושי שנפגש בו, של שליחי־קיבוצים וחיילים: אידיאליסטים המתמסרים בכל מאודם לעניני הכלל, לעזרה לזולת, שהתשוקה לקניני־חומר ולבצע זרה להם, שהם רחבי־דעת, משכילים, ועם זה פשוטי־הליכות, פתוחים, לבביים. טיפוס שהוא תוצר של החיים החלוציים בארץ־ישראל, ונדיר בסביבה האירופית.

קשרים מופלאים נוצרו בינו, בין אנה־מאריה ידידתו, לבין רבים מן החניכים. הוא התעניין בגורלם וניסה לעזור בכל מקרה שעזרתו יכלה להועיל. משהכיר את גארי ברתיני ונודע לו על כשרונו ושאיפותיו – מצא לו מורה במילאנו, מידידיו, וסידר שיוכל ללמוד אצלו ללא תשלום (או שמא הוא עצמו שילם בסתר בעד השיעורים). פעם־פעמים בשבוע היה גארי יורד למילאנו ולומד בקוסרבטוריון נגינה בפסנתר, כינור וחליל, וקומפוזיציה אצל אותו מורה. את המדריכים היה שואל על משאלות הילדים וממלא רבות מהן: מביא עמו מן העיר כלי, ספר, מִשחק. גם עם אלה שכבר זכו להגיע ארצה – לא ניתק את הקשר. כשעזבו אחרוני הילדים את הבית, חש כאילו הוא נפרד מאחד הפרקים היפים בחייו.

“סלבינו” היתה לשם־דבר בתנועה הקיבוצית, ביחוד ב“חבר הקבוצות” שתנועת “גורדוניה” היתה קשורה אליו. יונה כסה, איש קבוצת שילר, ואחד מפעיליה הבולטים של מפא“י בעת ההיא, ביקר ב”שזופולי" בתקופה האחרונה לקיום חברת־הילדים בו. בחוזרו ארצה, העלה את רשמיו על הכתב:

"הגענו למקום והנה לנגד עינינו ארמון מפואר, המשתרע על פני שטח גדול, מוקף חורשות מכל צד, והוא חולש על כל הסביבה, העצומה ביופיה, בנופה המושלם. ביד רחבה ובמתכונת של גדלות רומאית נבנה הבית הזה בימי מוסוליני, ובו חדרים רבים, אולמות, חדרי־משחק, בריכת־שחיה, אולם־קולנוע גדול, מכבסה משוכללת, מגרשי־ספורט ומסילות גלישה.

"נכנסנו לבית והוקפנו על־ידי עשרות עיניִם סקרניות של הילדים, שירדו מהקומות העליונות לקבל את פני האורחים. משה קיבל אותנו, כולו צוהל ושופע עליזות שובבה. יהודית היתה עסוקה למעלה בהלבשת ילדי הגן, שרק קמו משנת הצהריִם. מיהרתי לעלות ולראות את בתם, ניצה. כעשרים ילדים היו אתה בחדר, ילדי פליטים ופעוטי מחנות שרוכזו כאן מכל קצוי אירופה. בליל של שפות: רוסית, גרמנית, פולנית, הונגרית, צ’כית ויידיש.

”ירדנו לחדר־האוכל. על־יד שולחנות ארוכים, מסודרים בשלוש שורות מקבילות, יושבים יותר ממאתיִם וחמישים ילדים. ארוחת ערב טובה ומסודרת. אוכל קיבוצי מובהק, אם כי הטבח הוא איטלקי. מי הם הילדים האלה? – רובם יתומים, ומיעוטם – הוריהם נשארו במחנות בגרמניה ובאוסטריה. חלקם באו מרוסיה, בזרם הרפטריאציה וקובצו יחד הנה. כמה נערים ונערות – בני ארבע־עשרה, שש־עשרה – נשארו במוסד מן המחזורים הראשונים והם הנם העוזרים הנאמנים של משה במלאכת הקליטה וסיגול הילדים לסביבה החדשה – תחנת חינוך ומרגוע בדרך הבטוחה לארץ. לפני שנה ושנתיִם באו למקום, טרופים, מזועזעים ומבוהלים. מה גדול פלא התמורה וההתחדשות! כולם יודעים עברית רהוטה וצחה, וצלם אלוהים חזר והאיר את פניהם הצעירות.

"ילדה אחת סיפרה לי, בעברית צחה: לו ידעת מה בשבילנו משה! אבא ואמא ויותר מזה! הוא נטע בלבנו גרעיני אהבה לאדם ולארץ! לפני שנה ורבע לא ידעתי מהי עבודה והגשמה – והנה עכשיו הכול אחרת. את חלל היתמות, האכזבה והמורא מאדם ומחברה, מילא הוא בתוכן חיים רב ונפלא.

"אחד־אחד עברו לנגד עיני ילדים וילדות כשבפניהם ההבעה של העבר הנורא וההווה המרפא. באים לפני מורם, שואלים בעצתו בענינים שונים של תפקידיהם. כל ילד – נס־חיים מתהלך. באיזו מהירות הם חוזרים לאיתנם! משה סיפר לי כי במשך הימים שהם נמצאים במוסד, הוסיף כל אחד 13, 15 קילו למשקלם הדל הקודם. החוורון אזל ובמקומו בא האודם, הארגמן הרענן והמעודד.

“ומשה עצמו – קם בשש בבוקר, יוצא לפעולתו, ובחצות הוא חוזר לחדרו. לא ידע עייפות: מסדר, מארגן, רץ למילאנו בעניני המוסד, דואג לבגדים, למעילי־חורף, לחולצות־חג, תובע, מיַסר, מציק, גוער, מלמד, מחנך, רוקד, שר, ומנצח על המקהלה. כורע תחת עול העבודה ועל פניו נהרה וצחוק. כולו מעוֹרה בתפקיד וצמוד לגופו של הענין. ‘הצלה’ – פירושה קודם כול: לב, נפש, אהבה ללא גבול ואש יוקדת של דבקוּת יהודית. ואלה ניתנו לו בשפע רב.”

יד

“לא פעם שאלתי את עצמי מה זכות הבית בסלבינו, שכה נחרת בזכרוננו” – כתב אברהם ל. במחברתו בהיותו כבר בארץ, בחברת־הנוער במשמר־השרון –"האם מפני שהיה פינה נידחת הרחק במעלה ההרים? – לא. אלא מפני שהבית קלט ילדים נידחים!!!

"צריך לראות מה היה מצבנו הגופני והרוחני בבואנו לסלבינו. מרודים ומדוכאים בלב ובנפש הגענו לבית הזה. כמעט שלא הכרנו את מוצאנו היהודי. רק אותות הקלון של שונאינו, שהיו דבוקים על זרועות רבים מאתנו – העידו לנו על מוצאנו. תלושים ורחוקים היינו מארצנו, בכלל לא ידענו מהי מולדת יהודית, טיבה ובעיותיה. פעמים רבות מוזר היה בעינינו רצונם של משה ויתר המדריכים והמורים. התרעמנו עליהם ולא האמנו להם. והם בעקשנות רבה ומתמדת עמדו כתריס בפני כל תלונותינו ולאט־לאט טיפחו בנו והעלו מעמקי הלב את הנפש היהודית שהיתה גנוזה בנו. קירבו אותנו לעצמנו, למולדת וליהדות.

"לעולם נזכור את החיילים שנתנו לנו את הגאוָה היהודית בבקרם אצלנו. אין ביטוי להתמסרותם.. ולא לחינם יישאר לנו לעולם ‘פעטער מוישה’ כסמל יקר. זוכרים אנו שמחתנו ושמחתו כשהיה מצליח לעלות בדרך הקשה והמפותלת בהר ובידו מתנות לילדיו.

“אלה הם התנאים שבהם קיבלנו את ראשית חינוכנו המשותף. לא מתוך ספרים בלבד למדנו, אלא המדריכים והחיילים היו לדוגמה לנו. בבית הזה למדנו לעבוד והתרגלנו לעבודה. שם למדנו את שפתנו. קיבלנו שיחות הכשרה לחיי הארץ וזה היה הדבק לליכוד חברתנו. מבינינו יצא הרעיון לבנות לנו חברה קיבוצית והוא נמשך עד היום ומכה שורשים.”

שנים רבות לאחר־מכן, כאשר “ילדי סלבינו” כבר היו אבות ואמהות לילדים – שלח “ארגון יוצאי סלבינו” שאלון לחבריו. אח:ת השאלות בו היתה: “מה נתן לך סלבינו?”

  • אלה כמה מן התשובות:

– שחרור מפחד, בטחון, חיי חברה ולימודים. אמונה כי יש עתיד לעם ישראל.

– אחר שלוש שנים של מחנות, של אושויץ ־ פתאום מישהו דאג לנו. כמו אבא ואמא. דבר יפה מזה לא היה לי בחיים.

– שקט נפשי. הבראה פיסית. געגועים למולדת ושאיפה עזה אליה. השכלה כללית.

  • הכשרה לחיים בצוותא ובקיבוץ. הרגלים לסדר, חריצות והתמדה בעבודה. הכנה למציאות הקשה בארץ־ישראל.

– אמונה באדם. דחיפה לעליה ארצה.

  • החזיר לי את האיזון הנפשי ואת האמון בבני־אדם.

  • תקופה כל־כך נפלאה שקשה לשכוח אותה. נקשרנו לישראל, לחלוצית

  • אפשר לומר – הכול. החזיר לי את הבטחון העצמי, את גיל הנעורים. הכניס אותי למסגרת של חיים נורמליים. שיחרר מפחד ומדאגה ליום המחר.

  • רגש חברותי, שאיפה למדינת יהודים, לבית חופשי ולהקמת משפחה. פקח עיני לא להיות מסונוור לבצע. בזמן המלחמה הייתי מוקף השתוללות, דם, אכזריות ולרעב. כאן מצאתי חברוּת, דאגה לזולת. למדתי שפה. למדתי להכיר עולם אחר. ימים ולילות עברו עלי בדמעות כששמעתי את משה שר שירים ביידיש.

  • החזרת הגאוָה והכרת ערך עצמי. חינוך לעבודה ולימודים.

  • למדתי לשיר, לצחוק. גיליתי שיש עוד ניצוץ אור בחיים.

  • שם נולדתי מחדש.

  • זוכר לטובה כל שעה שם. זה היה גן־עדן.

ובלב רבים מ“ילדי סלבינו” זכורים הימים ההם כ“ימי גן־עדן”. והבית – כ“ארמון רב־תפארת”. והנוף – כאגדה.

מהו “גן־עדן”?

מקום שלמוות אין ממשלה בו, ולא שולט בו הרוע. מקום שאין אדם אנוס להילחם רגע־רגע על חייו. מקום שאפשר לחסות בו בצל ההשגחה. יש דואג ויש מנחם וכל צרכיך מסופקים. וכטחון בו ומנוחה, ואחוָה של שוים.

מקום בו הרשע אינו גוזל את הילדוּת.

פרק רביעי: בדרך

א

“חשבנו שנתעה במרחבי הים בלי סוף ובלי מטרה. בערב היינו אומרים מי יתן יום, וביום מי יתן ערב. חשבנו כי בכלל כבר לא תדרוך רגלנו על הארץ” – כתב אברהם ל. ביומנו על הים

דרך הנדודים והסבל של הילדים ניצולי התופת לא באה אל קצה בסלבינו.

שערי הארץ היו פתוחים רק כדי־סדק: 1500 סרטיפיקטים לחודש הקציבה ממשלת המנדט – לכל מאות־אלפי הפליטים היהודים באירופה. מעטים מסלבינו זכו ברשיונות־עליָה ובהפלגה ארצה כחוק. רוב ילדי הבית ציפו להגיע תורם לעלות בספינות מעפילים, ויצאו מעט־ מעט, לשיעורין, וברווחי־זמן גדולים. ספינות אלו היו “הצי של מדינת היהודים בדרך”, שעליו כתב נתן אלתרמן בשירו "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה:


אלמונית קפיטן, היא הדרך הזאת,

ובלוידים אינה מפורסמת,

אם אין היא כיום רשומה במפות,

בהיסטוריה אולי היא נרשמת.


על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים,

ייתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,

יקנאו עוד הרבה קפיטנים.


יותר מחצי שנה לאחר צאת הקבוצה הראשונה מסלבינו ארצה, זו שהפליגה ב“אנצו סירני” ונקלטה – לאחר שהשתחררה ממחנה עתלית – בחניתה, יצאה הקבוצה השניָה, עשרים ושניִם נערים ונערות. רובם היו בני קבוצת “אחוָה”, אך היו בהם גם ותיקים יותר, כרומק, אברהם ל., שמואל ש, והמדריכה צפורה הגר.

בליל ה־14 ביוני 1946 הודיע משה זעירי לראש הקבוצה, אברהם, להתכונן ליציאה, ולמחרת בשש בבוקר עלו חבריה, הם וילקוטיהם ודגלי הקבוצה עמם, אל המשאית הצבאית שהמתינה להם בשער. נסעו לברגאמו והתעכבו בעיר לחכות למשאית שניָה שתביא את האספקה. בבואה, התברר שלא היה בה לחם, רק פירות ותפוחי־אדמה בלבד; כרטיסי מזון לא היו לנערים, וללא כרטיסים כאלה לא היה אפשר לקנות לחם. בלית־ברירה שברו את רעבונם בפירות והמשיכו לנסוע למילנו. ממילאנו נסעו מערבה מוסתרים תחת חופת האברזין, עד הגיעם לבוליאסקו על שפת הים.

ששה שבועות ארכה המתנתם לאוניָה.

שבועיִם לאחר בואם לבוליאסקו, כשהמשטרה האיטלקית גילתה את הפעילות החשודה במקום והיה חשש שייוָדע הדבר לבריטים – ניתנה הוראה עלידי שליחי “הבריחה” לעבור לנקודה אחרת על החוף: לקרארה, דרומית ללה ספציה.

על שפת ים קרארה, במפרץ בוקה־די־מאגרה, כבר עמד מחנה אוהלים גדול ובו כמה מאות פליטים – מיעוטם מאורגנים בקבוצות של “החלוץ.” ושל “השומר־ הצעיר”, ורובם ערב־רב ממחנות שארית הפליטה – שהמתינו גם הם לעלייתם. שליחי “ההגנה” מן הארץ פיקחו על המחנה.

היתה זו פגישתם הראשונה של ילדי סלבינו, מאז צאתם את המחנות, עם ציבור גדול שלא חונך לחיים בצוותא ולמשמעת עצמית. לא היתה תעסוקה במחנה לבד התורנויות, ולשם הסוואה כלפי השלטונות האיטלקיים עסקו יושביו בתרגילי ספורט ובלימוד שחיָה. קבוצת סלבינו החלה מארגנת את חייה בהתאם לנהלים שבהם היתה מורגלת: שיתוף, עבודה, לימודים. התגייסה מעצמה לכל עבודה שנדרשה – שהאחרים השתמטו ממנה – כגון הקמת אוהלים, הובלת מים ומצרכים, קישוש עצים; בנתה לה “שולחןשדה” לעצמה; ויודעי־למד שבה – צפורה הגר, אברהם ל. – החלו מלמדים את האחרים, שעות אחדות ביום, עברית, ספרות, ידיעת־הארץ, מתוך הספרים המעטים שהביאו אִתם.

בערבים – התנהלו שיחות, שירים הושמעו. באחד מלילות השבת פרצה מריבה בין הקבוצה ובין יתר אנשי המחנה. לאחר עונג־שבת סביב שולחן־השדה, כמנהג סלבינו, ירדו חברי הקבוצה אל שפת הים להצטרף אל הציבור שישב על החול ושר. משהחלו אנשי “קיבוץ הפרטיזנים” שבו לשיר שירים ברוסית, מחו ילדי סלבינו כנגדם וביקשום להפסיק. אנשי “השומר הצעיר” התיָצבו למין הפרטיזנים, שסירבו להפסיק משירתם, ולאחר ויכוח סוער– על ברית ־המועצות, על הצבא האדום, על הפרטיזנים הרוסים ויחסם ליהודים – קמו ילדי סלבינו ועזבו את המקום. מאותו ערב – חל ריחוק כלשהו ביניהם ובין האחרים.

באחד מלילות יולי האחרונים נכנסה ספינה אל המפרץ – “כתריאל יפה” שמה – אותתה אל החוף ועגנה במרחק מה ממנו. שש מאות אנשי המחנה נטלו עלפי פקודה איש איש את תרמילו, הסתדרו בטור ארוך, והחלו עוברים אל הספינה, כפי שאומנו לעשות. ללילה הזה ייחלו ששה שבועות.

עם העולים לספינה היו גם שניִם ארצישראליים: אליעזר קליין – ששמו המחתרתי היה “שמואל” – ימאי איש פלי“ם שנתמנה להיות מפקד המסע; ואיה פינקרפלד, אלחוטאית בפלמ”ח, שזה כשנה עשתה באיטליה בתפקידי קשר אלחוטי בשירות “הבריחה”, בתחנות שונות בסביבות מילאנו ופדובה.

הצפיפות בספינה היתה רבה, המים והאוכל במשורה – ליטר מים לאיש ליום, שריח קרבול נדף מהם, ומזון משומר בלבד – והחום והמחנק היו קשים מנשוא. על אף זאת שררה התרוממות רוח בימים הראשונים, ובערבים היו ילדי סלבינו יושבים על הסיפון, שרים שירים, ומרכזים סביבם את יתר הנוסעים. גם ויכוחים פוליטיים התנהלו – על מדינה עברית ומדינה דו־לאומית, שחברי “השומר ־ הצעיר” הטיפו לה, על יחסים עם ערבים ועל המאבק נגד הבריטים, וכדומה. אך לאחר חמישה־ששה ימים, כשהים סער, חלו רוב הנוסעים במחלת־הים, נחלשו מחמת המחסור במים ובמזון, ולא יכלו לקום ממיטותיהם. הבריאים שבקבוצת סלבינו נטלו על עצמם את תפקידי השמירה על הסיפון בלילו., חלוקת המזון והטיפול בחולים. למן היום השמיני – גברו המתח והעצבנות. " לא ידענו מתי נגיע. חשבנו שנולדנו לתעות במרחבי הים בלי סוף ובל מטרה." באופק נראו רכסי הרים, אפופי אד, והנוסעים חשבו שהם מתקרבים למטרתם, אך התברר להם שאלה איים, מאיי יוָן, והספינה לא התקדמה מזרחה אלא היתה כמשייטת מעגליםמעגלים במקום אחד, כשהיא סובבת לכל רוחות השמיִם. סבלנותם של רוב הנוסעים פקעה. החלו מלינים על המפקד, “שמואל”, ודורשים לדעת לאן מוליכים אותם. הצעקה גברה – על המחסור במים ובאוכל, על ההשהיה הממושכת במסע, שעה שכה רבם הם החולים שכוחם תש, תושש והולך – והגיעה לממדים של “מרד”. המפקד הודיע שהספינה ממתינה לספינת־מעפילים שניָה, “כ”ג יורדי הסירה“, שמנועה התקלקל וצפויָה לה סכנת טביעה, ולפיכך תיאלץ “כתריאל יפה” לקלוט גם את נוסעיה, שמונה־מאות במספר. על כך גברה הצעקה עוד יותר – בין הנוסעים היו נשים הרות, תינוקות, קשישים, שכולם חלו –– ובחורים מ”קיבוץ הפרטיזנים" התפרצו לעבר חדר המכונות כשבכוונתם להשתלט על המנוע ולהטות את ההגה למזרח. אליעזר קליין– “שמואל” – שלא היה לו נסיון במגע־ומשא עם ציבור שכולו מ“שארית הפליטה” – היה אובד־עצות. ראש קבוצת סלבינו, אברהם ל., בא לעזרתו. בראותו את הסכנה המאיימת על הספינה, פנה לאנשי “השומר־הצעיר” ותבע מהם להתארגן יחד ולעמוד בפרץ. ואמנם כך היה: נערים משתי הקבוצות מנעו בכוח את ההתפרצות אל חדר־ המכונות, ואחר־כך הרגיעו את הרוחות בהסבירם את המצב לציבור הנוסעים כולו.

למחרת בצהריִם עבר גל של התרגשת את הנוסעים – רבים מהם בכו מרוב שמחה – בהיראות באופק ספינה מתקרבת. לאחר כשעה באה האכזבה הקשה: לא היתה זו “כ”ג יורדי הסירה" – אלא אוניַת־מלחמה בריטית.

בארבע אחר־הצהריִם הופיע מטוס בריטי בשמי הספינה, חג מעליה כמה פעמים, כשהוא מנמיך טוס, ונעלם

המשחתת הבריטית התקרבה אל " כתריאל יפה", וברדת החשכה הציפה אותה באור זרקורים. כל הלילה ליותה את הספינה בדרכה מזרחה לעבר חופי הארץ.

בבוקר ה־14 באוגוסט נראה הר הכרמל באופק, ובהתקרב הספינה לחיפה, פקד עליה מפקד המשחתת, ברמקול, לעצור ולהטיל עוגן מחוץ למימי הנמל. בתשובה לכך הונפו דגלים על התרנים ונפרשה סיסמה “לא ניכנע!” כל הנוסעים עמדו על הסיפור ושרו את “התקוה”.

“השירה היתה כה רגשית, כאילו כל הלבבות נתאחדו. עמדנו מול הכרמל, מול בתיה הלבנים של חיפה – זה החוף שאליו נכספנו – כשדמעות עומדות בעינינו, ואני אמרתי בלבי: רגש כזה יכול להיות רק פעם אחת בחיים!” – כתב אחר ־ כך אחד מילדי סלבינו ביומנו.

נוכח הסירוב להיענות לפקודה, נוכח קריאות הבוז של המעפילים – התקרבה המשחתת אל הספינה עד שנשקו דפנותיה בה, וחיילים מתוכה קפצו מסיפונה הגבוה של סיפונה של “כתריאל יפה”, פשטו בכולה כשהם מאיימים על נוסעיה בצעקות ובקני־הרובים. משהחלו כמה מהם מטפסים על התרנים כדי להוריד את הדגלים – ניטש קרב מהלומות, מריטות ובעיטות מלוּוה צעקות, ביניהם ובין המעפילים. שמואל ש. – מראשוני הנערים בסלבינו, שבתקופת הכיבוש הנאצי בפולין היה מן המתקוממים בגיטו לוצק – תפס את הדגל המורד, טיפס אל התורן וחזר והניפוֹ בראשו, כשהוא משמיע קריאות כלפי החיילים שעל הסיפון. אחד מהם ניסה לטפס אליו כדי לשוב ולהוריד את הדגל. שמואל בעט בו ומנע ממנו לעלות אליו. החיילים דרכו את נשקם ואיימו לירות. החייל שלרגלי התורן חתך בסכינו את חבל הדגל והפילוֹ ארצה, כך ההמון שעל הסיפון חטפוֹ מידו, ושמואל שב והניפוֹ בראש התורן, ואת סולם־החבלים הטיל ארצה. כך התנופף דגלם הכחול־הלבן של המעפילים מול העיר והכרמל.

ההתנגדות נשברה. הספינה הטילה עוגן מעבר לשובר־ הגלים. שוטרים בריטיים, ועמם נציגי הסוכנות היהודית, הגיעו בסירה, ועלו על סיפונה של “כתריאל יפה”. מריבה מרה פרצה בין המעפילים ובין אנשי הסוכנות, כשאלה מכריזים כי לא יניחו לנתקם מן הארץ ולגרשם לקפריסין – כפי שעשו הבריטים למעפילי “הנרייטה סאלד” ו“יגור” חודש ימי קודם לכן – ואלה מנסים להרגיעם בספרם על משא־ומתן המתנהל עם ממשלת המנדט.

משחלפו יומיִם וכל אות לא נתקבל להורדת המעפילים לחוף – סירות היו מגיעות אל הספינה העוגנת מחוץ לנמל ומביאות מזון טרי, לחם, ירקות ופירות, תוצרת חלב של “תנובה” (לעולם לא אשכח את תוית־הלחם הראשונה, עם האותיות העבריות של המאפיָה בחיפה" אמר אולק לאחר שנים, והוא שומר על תוית זו עד היום) – קמה שוב סערה גדולה, והמעפילים שהתכנסו על הסיפון, החליטו לשבות רעב. אברהם ל. עלה אל גשר הפיקוד ובפנותו אל הנאספים קרא לא לתת אמון בחיילים הבריטים ובהבטחותיהם ולא לציית להוראותיהם. החיילים שהיו על הסיפון עלו על הגשר להורידו, אך המעפילים הסתערו עליהם וחילצוהו בכוח מידיהם.

למחרת בצהריִם הגיעו שוב נציגי הסוכנות היהודית בסירה, וביניהם יעקב דוסטרובסקי, מראשי “ההגנה”. המעפילים הקיפום בצעקות כשהם דורשים שיורידום לחוף, אך השלושה נכנסו לתאו של רב־החובל, זימנו אליהם את נציגי המעפילים וביקשו לשמוע מה בפיהם. הללו תיארו לפניהם את המצב: ריבוי החולים, המחסור במים ובתרופות, האכזבה, היאוש. יעקב דוסטרובסקי הבטיח למלא כמה מן המשאלות, הסביר שאת גזירת הגירוש לקפריסין אי־אפשר יהיה לבטל, והציע לא לגלות התנגדות לחיילים.

אל התא נכנס – על דעת עצמו – גם אברהם ל. הוא לא התערב בשיחה, אך לאחר ששמע את דברי דוסטרובסקי, לא יכול עוד להחריש.

“דמי רתחו בי במשך כל הרגעים הללו” – כתב ביומנו – "אחרי כל היִסורים והסבל, כל הפגישות עם המוות, כל הקרבנות – לאן רוצים להוביל אותנו? הנה חופי הארץ חמש דקות מכאן, הנה האושר – ושוב ישלחו אותנו לגלות? בקול פוחד ורועד ובדמעות בעיני ביקשתי שירשו לי לומר כמה מלים. כולם הביטו בי בהתפלאות, אך נתנו לי את רשות הדיבור. אמרתי: ‘יש לכם רחמנות על החולים ואתם מבטיחים לשלוח סמי־ רפואה בשבילם. דעו לכם – כולנו חולים אנוּשים! מוכנים אנו למות מאשר ללשת בשבי! שש שנים של שחיטת ושפיכות־ דמים עברו עלינו! כולנו יתומים אומללים, גם אם עלה עלה בידינו להינצל מכּוּר ההשמדה, ועכשיו אנו רוצים רק דבר אחד: לשכוח את העבר ולבנות את חיינו בארצנו! חצינו גבולות, סבלנו רעב, ארבע־עשר יום נסעו על הים ללא מים ואוכל, ועכשיו אתם אומרים לנו שנשלים עם גלות לקפריסין ומבטיחים לשלוח לנו סמי־רפואה?! תדעו לכם שאנו מתנגדים ונתנגד בכוח! נקפוץ המיימה ונגיע בשחיה אל החוף! ואם יִירו בנו ונטבע – טוב מותנו מחיים כאלה!’

"כולם השפילו עיניהם ולא אמרו מלה. אח ר־כך הניח דוסטרובסקי ידו על שכמי ואמר בקול חנוק מהתרגשות: ‘בני דבריך נוקבים את בשרי… אני יודע היטב מה עבר עליהם… אך דע לך, גורל אחד לכולנו… אסור לכם ליפול ברוחכם… עליכם לדעת שהיִשוב כולו אִתכם ואין לנו חיים בלעדיכם… יחד נטכס עצה איך להעביר את רוע הגזירה…’

"איה ושמואל, פניהם אוֹרו בשומעם את הדברים האלה, שכאילו ציפו לשמוע אותם.

"המשלחת עזבה ואנו התכוננו להתנגדות "

בליל אותו יום ירדו כמה מעפילים אל חדר־המכונות, וניסרו את שרשרת העוגן. הספינה החלה לשוט לעבר הנמל. בבוקר נשלחה אליה סירת־גרר, נווטיה השתלטו על הספינה, גררוה אל המזח וקשרו אותה ליתדותיו, לצדן של שתי משחתות שעגנו על־ידו: “אמפייר הייבוד” ו“אמפייר רויאל”. המעפילים שראו עתה עין־בעין את הצפוי להם בשעות הקרובות, התארגנו להתנגדות להעברתם אל המשחתות.

בו־בזמן הכריזה חיפה היהודית על שביתה כללית והמונים הפגינו בדרישה להוריד את המעפילים לחוף. יוסף אלמוגי – שהתגייס לצבא הבריטי בתחילת המלחמה, נשבה על־ידי הגרמנים, ולא מכבר חזר משביוֹ ביוָן – נאם לפני המפגינים והצהיר שהחיילים העברים פשטו אמנם את מדי הצבא, אך לא פשטו את מדי העם העברי, הנאבק על זכותו לחיות במולדתו. ההפגנות פוזרו באכזריות, ושלושה מן המפגינים נהרגו ביריות השוטרים. אלפים זרמו דרך ואדי ניסנאס על העיר התחתית כדי להגיע אל השער המערבי של הנמל, שמולו עמדה “כתריאל יפה”, אך משמרות השוטרים והחיילים חסמו את הדרך בעדם והפיצו אותם ביד חזקה.

הבריטים פקדו על המעפילים לעזוב את “כתריאל יפה”, ולעבור אל המשחתת “אמפייר הייבוד”. כמה בחורים נועזים קפצו מן הסיפון והחלו שוחים לעבר הרציף, אך הסירות שרדפו אחריהם תפסום והעלום שוב אל הספינה. בסרבם לציית לפקודה, ירדו כל המעפילים אל בטן הספינה ופרקו את הסולמות המוליכים מטה. החיילים שהתרוצצו על הסיפון מבלי דעת איך לנהוג בממרים את הפקודה, ניסו תחילה לשדל את האנשים לחזור ולעלות אל הספון ולעבור אל המשחתת מרצונם, בהבטיחם להם כי לא יאונה להם כל רע, וכי כל צורכיהם יסופקו – אך משנוכחו כי לא יעלה בידם להניאם מהחלטתם – החלו מתיזים מים בצינורות־ענק אל בטן הספינה. הזרם העז של מי הים המלוחים הצליף באנשים שעמדו צפופים בתחתית, הספינה, באין מנוס ממנו, והמים הציפו את האולם, התרוממו ועלו עד גובה הברכיִם. משראו החיילים שתחבולה זו אינה מניעה את המעפילים לזוז ממקומם, ותגובתם היחידה עליה היא צעקות וגידופים – פנו לתחבולה אחרת: השליכו פנימה פצצות גאז מדמיע. הגאז מילא את חלל האלם, הדמיע את העיניִם, צרב את העור, גזל את אויר־הנשימה והתיש את כוח ההתנגדות. בתוך המהומה המבוהלת שנשתררה, של זעקות כאב ובכי, ירדו החיילים מטה והחלו מושכים את המעפילים אל הסיפון אחד־אחד, כשהללו נאבקים עמהם בשארית כוחותיהם, נושכים, בועטים, משליכים עליהם גזרי־עצים וכל חפץ שנמצא בסביבתם.

לאחר שעות אחדות של מאבק מלוּוה קריאות בוז, גידופים בכל לשון – הועלו כל האנשים, הנשים, הילדים אל הסיפון, והועברו בין שני טורים של חיילים שנשקם דרוּך, אל “אמפייר הייבוד”, שגדר־תיִל הקיפה את סיפונה.

עוד בעגון “כתריאל יפה” מחוץ לנמל – הצליח זלמן פרח, איש פלמ"ח, להגיע אליה מן החוף עם סירת המזון של הסוכנות, לעלות אל סיפונה מבלי שהשוטרים ישגיחו בו, ולהעביר אליה חומר־נפץ שנטמן בתוך חפיסות־סיגריות. את החפיסות מסר לאיה פינקרפלד והיא חילקה אותן בין שלוש מנערות סלבינו – אניטה, איילה ועדינה – שהסתירון על גופן ושמרו עליהן כל ימי המאבק. בלילה הראשון להעברתם הכפויָה של המעפילים אל “אמפייר הייבוד”, כשהכול שכבו על יצועיהם, פצועים וחבולים מן המאבק הנואש, נטלה איה את החפיסות מידי הערות, ירדה אל תחתית המשחתת בסולם־חבלים שהוכן קודם לכן, התקינה את חומר־הנפץ לפעולה והצמידה אותו אל צלע האוניָה. לזמן פרח, שהיה חבלן מנוסה, ירד אחריה, הפעיל את המנגנון, והשניִם מיהרו לעלות מעלה מבלי שאיש ירגיש במעשיהם. לפנות בוקר נשמע קול התפוצצות. חר נבעה בגוף המשחתת.

החבלה עיכבה את יציאתה של “אמפייה הייבוד” מן הנמל. המעפילים רוכזו על הסיפון ונחקרו אחד־אחד בנסיון לגלות את איש ה“הגנה” המסתתר ביניהם, שביצע את הפיצוץ. בפי כולם היתה תשובה אחת לשאלות: " אני פלוני־אלמוני, וארצי – ארץ־ישראל". החוקרים נואשו לגלות את החבלן. החיילים החלו עורכים את המעפילים לשהיָה ממושכת באוניָה: חילקו מזון ושמיכות, טיפלו בחולים, עשו סדרים באולמות ובתאים.

כשנתארכה השהיָה בנמל, התארגנה קבוצת סלבינו ל“פעולות הוָי” כדי לעודד את הרוחות. שוב ריכזה סביבה את הציבור בשירה, וכשהגיע ליל־שבת, ערכה קבלת שבת כמנהגה. צפורה באראנק – “הכבשה” שהיתה זמרת בעלת קול ערב, השמיעה שירים בעברית וביידיש, דיקלמה משירי ביאליק, ניצחה על שירת הציבור, שנאסף כולו בבטן האוניָה.

“פרייליך זאל זיין, אוף צעלוחעס אלע שוינאים!” – עוררה את המעפילים לשמוח, ובשעה מאוחרת בערב נקשרו מעגלי הורה.

ההוָי שנוצר באוניָה – השירה, הריקודים, ההתכנסויות, מתוך משמעת עצמית – שינה את יחסם של החיילים אל המעפילים. הם התערבו ביניהם, קשרו שיחות עם רבים מהם, השתדלו להיטיב עמם ככל שיכלו.

משתוקנה האוניָה – הרימה עוגן והפליגה עם מטען אנשיה לעבר חופי קפריסין.

על חוף שומם הוטלו האנשים, בחוסר כל. אפילו תרמיליהם, עם מעט החפצים שבהם, לא היו עמם, כי נשארו, ספוגי מים, בבטן “כתריאל יפה”, וטרם הובאו אליהם. "ישבנו תחת שיח, על החוף, וחיכינו עד שירדו יתר החברים מן האוניָה. “הייתי כמטורף” – כתב אברהם ביומנו.

ולאה’קה, גם היא מילדי סלבינו שגורשו לקפריסין כתבה:

מי שם משוטט בלילה האפל

בים זועף ורקיע קודר?

הטרם תדע, בןאדם?

זו אניָת מעפילים מפליגה לה בים.


חרש משוטטת

על משברי־ים כבירים

הנה והלום מתנודדת

ופעמיה אל ארץ מולדת.


אלי מולדת היא חותרת

אל חוף הים עורגת בטוח,

ולאלפי מעפילים ברצונה

לתת מִקלט מסערות הרוח.


והנה כבר החוף אליו לבה השתוקק,

חוף ארץ מולדת.

אך קול פולח באויר: עצור!

חלילה לך לרדת!


ואתה עוד עומד ומשתומם,

ידיך פשוטות בתחינה.

והנה הובילוך לאי שומם,

מבלי שתהיה אשם.


וזיק התקוה בנפשך עוד שמור,

בעומק לבך הוא טמון.

התעודד, אל יאוש, בןאדם!

יבוא יום, גם את מבקשי נפשך נדון!

ב

מי היה הנער בן השבע־עשרה שנאבק עם החיילים הבריטים על סיפונה של “כתריאל יפה”, בטפסו אל ראש התורן כדי להניף עליו את הדגל העברי?


סיפור המורד

שמואל ש. נולד בלוצק, בירת פלך ווהלין – עיר שכמחצית תושביה היו יהודים; קהילה תוססת ובה בתי־כנסת ובתי־מדרש וחצרות חסידים, ובתי־ספר עבריים ומועדוני מפלגות ציוניות ומפלגות פועלים. אביו היה בעל בית־חרושת למשקאות קלים, ובמשפחה היו “מיוצגות” כל המפלגות הציוניות – מן “השומר־הצעיר” ועד בית"ר.

כשנכנסו הרוסים לעיר, נידון אביו לגירוש לסיביר, בתור “קפיטליסט”, אך לאחר ששיחד אחד מראשי הנקוו“ד – הותר לו להישאר בעיר עם משפחתו. שמואל ואחיו הצטרפו – בכורח הנסיבות– ל”פיונרים".

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לוצק. שמונה־מאות יהודים – ביניהם אביו של שמואל – נאסרו על־ידי נאסרו על־ידי הגסטאפו ביום השלישי לכיבוש ונצטוו לפנות את הריסות הבתים שנחרבו בהפצצות־ האויר. לאחר שסיימו את עבודתם, נכלאו במבצר העיר והוצאו כולם להורג.

“ואולי מוטב כך, אולי מוטב שנהרג אבי מיד בראשית הכיבוש” – אמר שמואל בזוכרו את הימים ההם – " הוא היה איש תקיף, בעל סמכות, בעל בטחון עצמי, וטוב שלא ראיתי אותו מושפל, חסר־אונים, כורע ברך, מאבד את גאוָתו. כך – יישאר תמיד בזכרוני אב גדול, חזק וגאה."


שלושה חודשים לאחר הכיבוש נצטוו כל יהודי העיר לעזוב את בתיהם ולעבור – תוך שלוש שעות – לגיטו. שמואל, שהיה אז בן שתים־עשרה – חבר בית“ר לפני המלחמה, נער בעל נטיות ספרותיות, שכתב שירים – התכנס עם כמה מחבריו, בני גילו, ויחד החליטו להקים “לגיון של ילדים” שיתכונן להתקוממות נגד הכובשים. ה”לגיון" הוציא עלון ביידיש, שהופיעו בו רשימות ושירים בעלי תוכן מרדני, וחותמת מגן־דוד – שגולפה מפקק של בקבוק – טבועה על דפיו.


באוגוסט 1942 החל חיסול הגיטו. היהודים חשבו שיישלחו למחנות־עבודה. לשמועות על הריגות המוניות התיַחסו כאל בדיות: הן לא ייתכן שהעולם ידע וישתוק! אך כשהוכרז על “אקציה” שתבוצע למחרת היום, והגיטו הוקף על־ידי אנשי האס.אס. – ברח שמואל עם אחד מחבריו אל מחוץ לעיר. הם שוטטו בשדות, אך כיוָן שלא מצאו מִקלט – חזרו אל ביתם בגיטו. ברחוב התהלכו כבר משמרות של שוטרים אוקראינים, שהיו ידועים באכזריותם, ושמואל, שצפה מראש את החיסול, הציע לאחיו, בַּר’לה, שיעלו את הבית באש, ובמהומה שתקום יברחו כולם. משנודע ליושבי הבית מה זוממים האחים לעשות, ביקשו לקורעים לגזרים. לא עברו שעות מעטות והיהודים נצטוו לצאת מן הבתים – על נשיהם וטפם – ולאחר שיצאו, נערכו בטור ארוך ונצטוו לצעוד. שמואל שאל את אחיו מדוע לא מתקוממים על השוטרים במקלות וגרזנים, אך אחיו שתק. הכול צעדו בשתיקה. אנשים שהסתתרו בעליות־הגג ונתפסו – ניסו להתאבד. אשה אחת חתכה את ורידיה ודמה שתת, צעקה מן הזוזטרה: " סוף העולם, יהודים! אין אלוהים“.– ואמו של שמואל, שצעדה לידו, כיסתה על עיניו בכף ידה, לבל יראה. תכנית ה”לגיון", לשרוף את הגיטו ביום שבו ייגזר גירוש על יושביו – היתה לאל. אפתיה ירדה על הכול.

היהודים כונסו לבנין גדול בטרם ישולחו אל מחוץ לעיר. בלילה אסף שמואל כמה שעונים מחבריו ואמר לשחד בהם את השוטרים האוקראינים, כדי שיניחו להם להימלט. השוטרים נטלו את השעונים, אך את הבטחתם לא קיימו. לשמואל נודע על מרתף בבית סמוך, שאפשר להסתתר בו. הוא, אמו, אחיו ואחותו, הצליחו להימלט אליו בסתר. נמצאו בו כבר עוד כמניָן אנשים – ביניהם תינוקת אחת – שהתחבאו בין ערמות עצי ההסקה, מאחורי חיִץ שהקימו. שמעו איך למעלה מהם מוציאים את האנשים מן הבית ומעלים אותם על משאיות. שמעו את צעדי השוטרים העורכים חיפוש בחדרי הקומות העליונות. בשיום השני או השלישי – פרצו השוטרים למרתף, בדקו אותו בפניסיהם – כשאלומות־האור משוטטות מבעד לסדרי החיִץ כלהט חרב מתהפכת – אך לא גילו את המסתתרים. התינוקת – שבכיָה היה עלול להסגיר את כולם – לא הוציאה הגה.


לאחר שבוע – כשאזלו הלחם והמים שהביאו האנשים אִתם – החלו יוצאים, אחד־ אחד, בחשאי, לחפש מזון. קונים דבר־מאכל כלשהו בכסף או בחפצים, וחוזרים. הרעב, הכינים והפחד – הטילו יאוש. היו שאמרו שיש לחנוק את התינוקת, פן יגלה בכיָה את המחבוא, אך אמהּ אמרה: בזכותה נינצל כולנו. אחותו של שמואל יצאה החוצה ביום א' בבוקר, כדי להתערב בין ההולכים לכנסיָה, אך בהיותה ברחוב עצרהּ שוטר אוקראיני. בר’לה, שראה זאת מנקודת־התצפית בה עמד, מיהר גם הוא לצאת, שיחד את השוטר והלה הניח להם לעבור.

כעבור שלושה שבועות נודע למסתתרים שהגרמנים השאירו בגיטו ארבע־מאות בעלי־מלאכה, המסוגרים ב“גיטו קטן”, והם מועסקים בעבודות שונות. האנשים חמקו מן המרתף והסתננו אל הגיטו. היו בו בתים פנויים, ושמואל ואמו מצאו בהם מִקלט. בר/לה יצא את העיר והלך למחנה־עבודה, בקוותו כי שם יינצל. לילה אחד שמע שמואל רעש מנועים ברחוב וראה פנסים מאירים אותו. חשש פן מכינים שוב “אקציה”, ועמד לברוח, אך אמו הרגיעה אותו: בחלומה הופיע לעיניה אמה והבטיחה לה כי לא יאונה להם רע. בבוקר השכם נשמעו דפיקות על הדלת ושוטר אוקריאיני נכנס. השוטר –שלא כבני־מינו – נהג בנימוס, התנצל שעליו למלא פקודה לא־נעימה, ואמר שעליהם לצאת לרחוב. המתין להם עד שיתלבשו. ברחוב כבר עמדו היהודים בטור ארוך, בכותנות־לילה לעורם. הצעידום אל מחוץ לגיטו. שמואל אמר בלבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אור השמש. שוב חשב לברוח, אך אמו והצועדים אִתו, הניאוהו מעשות זאת. דמותו של יוסף בן־שלמה, הרוג־המלכות בארץ־ישראל, שהיה בן לוצק, עלתה לעיניו. והוא צעד ושר “התקוָה”, כפי שעשה גיבורו בעלותו לגרדום.

היהודים הובלו אל בנין ששימש בית־ספר לכמרים והוכנסו לתוכו. שמואל חיפש דרך להימלט ממנו. בעלותו לקומה השניָה, ראה בה מרפסת שמחילה עברה תחת רצפתה. הוא השתחל למחילה והסתתר בה. ארבעה ימים ולילות שכב בתוכה. שמע את צגעקות האוקראינים, את צעדיהם בכניסתם וביציאתם, והשלים עם כך ששם ימצא את מותו.

בלילה החמישי, כשדממה שררה בבנין, יצא ממחבאו, פתח את חלון המרפסת וקפץ למטה, רץ ויצא את תחומי העיר עד שהגיע אל חצרו של איכר פולני, שאביו חילצוֹ ממצוקה לפני המלחמה. נכנס לרפת והטיל עצמו על החציר שבעליָה. בבוקר, כשבאה האשה לחלוב את הפרות, גילתה אותו. כשנכנס האיכר ושמע את בקשתו, להסתתר בחצרו, אמר שלא יוכל למלאה, פן יהרגוהו. נתן לו כיכר־ לחם ושילחוֹ מעליו.

הוא שוטט בשדות מבלי דעת לאן לפנות. חבורת נערים פולנים נקרתה בדרכו על־פי בגדיו הכירו בו שהוא עירוני, זר לא־קרוא. הקיפוהו, ובאיומים דרשו ממנו שיפשוט את מעילו ואת נעליו ויתנם להם. במעיל היו מוצפנים שעונים ומטבעות־זהב. בהתקף של החימה הניף את מעילו על סביבותיו צעק והניסם מעליו. נמלט על עוד רוח בו והסתתר בתוך סוּף הבצה.

כשירדה החשכה יצא מתוך הסוּף, הלך בשדה, והגיע אל בקתה עלובה. דפק על דלתה ומצא בה זוג פולנים קשישים, והאיש זגג עני. האיש אמר לו שביערות הסמוכים מסתובבים פרטיזנים והציע לו להצטרף אליהם. נתן לו בגדי כפר וצידה לדרך ובירכוּ לשלום.

שבועיִם שוטט שמואל ביערות כשהוא מחפש פרטיזנים, בקוותו כי ימצא יהודים ביניהם – היה שורק את נעימת "התקוָה "ושירים יהודיים אחרים. משלא מצא איש, החליט לחזור ללוצק כדי לראות אם נותר שם מי מבני משפחתו. בהגיעו העירה, נכנס לביתו של פולני שהיה לפנים המכונאי בבית־החרושת של אביו. האשה האכילה אותו ואמרה לו שיחכה בביתה עד הערב. אולי עד אז תביא לו דרישת שלום מאחיו. עם רדת החשכה הוליכה אותו אל המחסן שבחצר, שם נפל לזרועות אחיו, שהוסתר על־ידה.

למחרת לקחוֹ בר’לה אִתו אל מחנה־העבודה. כמה משוכני המחנה החליטו לארגן קבוצת התנגדות. להשיג נשק ולהתקומם. באחד הלילות הוקף המחנה על־ידי אנשי אס.אס. ושוטרים אוקראינים, וכל הנמצאים בו הוכנסו אל בניָן הנגריָה.. בבוקר פרצה ההתקוממות. הכלואים בבניָן השליכו על שומריו, מבעד לחלונות, גרזנים, סכינים, חלקי מכונות, בולי־ עץ, ושפכו עליהם סודה קאוסטית. השומרים השיבו ביריות מרובים ומקלעים. שעות אחדות, עד לפנות ערב, נמשך קרב זה, בין הכלואים בנגריה ובין השוטרים והחיילים. משראו המתקוממים – שהחליטו לא להיכנע – כי אין עוד תקוָה למאבקם, הציתו אש בבניָן, שרו את ה“אינטרנציונל”, והתפרצו לברוח. כמעט אולם נקצרו במכונות־ היריָה.

שמואל ועוד כמה אנשים הצליחו לנוס אל בית סמוך ולהסתתר תחת הכבול שהיה מאוחסן בו. בערב – יצאו ממחבואם וברחו לבית־הקברות. לאחר שוטטות ממושכת, הגיע שמואל בשנית לבקתתו של הזגג העני. האיש ואשתו הסכימו לתת לו מחסה בביתם.

כל החורף שהה שמואל בבית הזגג, ובהגיע האביב – נשלח לבית אחיה של האשה, איכר צ’כי אמיד, בעל חוָה. נצחונן של בעלות־הברית כבר נראה באופק, והאיכר, שרצה לזקוף לזכותו הצלת יהודים, קיבלוֹ לעבודה אצלו. בבואו לשם, מצא עוד נער יהודי בשם ישקה, שניתן לו מִקלט בחוָה. שניהם עזרו בשעות היום בעבודות המשק, ובלילות הסתתרו בעליית הרפת


בסוף הקיץ, משהתקרבה החזית לאזור, והאיכר הצ’כי חשש מפני הגרמנים הנסוגים – שילח את שני הנערים אל היער. שם נפגש שמואל – בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה – עם האנשים שכה נכסף להיות בשורותיהם: הפרטיזנים הרוסים. היה מאושר. התגשמות חלומו: להילחם בנשק נגד הגרמנים. השניִם הובאו אל בונקר המִפקדה. כשהזדהו לפני המפקד כנערים יהודים שברחו מגיטו לוצק – כיון אליהם הלה את אקדחו ופקד עליהם לצאת. שמואל – זו הפעם היחידה מאז ה“אקציה” בגיטו – פרץ בבכי. המפקד יצא אחריהם לחורשה וציוָה עליהם לכרוע ברך. ישקה נמלט והסתתר בין העצים. ברגע שכיון המפקד את אקדחו אל מִצחו של שמואל, הכורע לפניו– הבריקה מחשבת־הצלה במוחו. הוא פלט: "יש לי זהב אצל האיכר הצכי. אם לא תירה – אביא לך אותו. הרוסי הִרפּה ממנו. קרא לישקה לצאת ממחבואו והכניס את שניהם לחדר־המפקדה. בהיותם בפנים – השקה אותם בווֹדקה, השתכר בעצמו, ושכח את כל עניָן הזהב. אמר להם שפלוגת פרטיזנים יהודים פועלתת בסביבה הציע להם לחפשה ולהצטרף אליה.


השניִם מצאו את הפלוגה ועשו אתה ביער חודשים אחרים, כשומרי הסוסים, עד ששוחרר האזור על־ידי הצבא האדום, בחורף 1944.

שמואל חזר שוב ללוצק, כדי לחפש בה בני משפחה. העיר היתה ריקה מיהודים.

“בפעם הראשונה חשבתי על התאבדות” – זכר שמואל את השיבה הזאת לעיר הולדתו – “לא ידעתי לשם מה נשארתי בחיים. בהתהלכי בעיר, הייתי עובר את גשר הנהר במרוצה, כדי להתגבר על הפיתוי לקפוץ המיימה.”

אך לאחר ימים אחדים נודע לו שאחותו נותרה בחיים. אומצה על־ידי משפחה פולנית והתנצרה. הוא מצא את בית מגוריה, ובהיפגשם, ראה את הצלב על צוארה. כשהושארו לבדם בחדר, שלפה מחזייתה דף של סידור ־תפילה עברי, ואמרה לו: “דע לך שנשארתי יהודיה כפי שהייתי. הדבר האחד שעלינו לעשות עכשיו הוא להשתדל להגיע לארץ־ישראל.”

בחודשי היותו עם הפרטיזנים, כמעט השתכחה ארץ־ ישראל מלבו. כמוהם, נתפס גם הוא להערצת סטאלין, “שמש העמים”. עתה, לאחר הפגישה עם אחותו, מצא טעם לחייו. מטרה שכדאי להקדיש את כל כוחו לחתור אליה.

המלחמה טרם הגיע לקצה. הוא החליט להתגייס לצבא האדום, לצעוד אִתו מערבה ולהיות עם המביסים את הנאצים. המפקד בעיר היה יהודי. בהתיַצבו לפניו, הציע לו הלה לצאת לרובנו, שהיתה עדיין בעורף הגרמנים, ולהצטרף לשורות הפרטיזנים היהודים שהתרכזו שם.

ברובנו מצא את הפרטיזנים שבפיקודו של אבא קובנר. שם שררה רוח אחרת: של גאוָה יהודית ושל שאיפה להגיע לארץ־ישראל. אִתם עשה עד סוף המלחמה.

אחותו ברחה מבית מאמציה ובאה אליו לרובנו. עם אבא קובנר ואנשיו נדד מערבה: דרך פולין, צ’כוסלובקיה והונגריה – לאוסטריה. באוסטריה הופיעו לעיניהם חיילי הבריגדה. "רצנו אחריהם ודמעות זולגות מעינינו – סיפר.

שליחי “הבריחה” העבירו אותם את הגבול לאיטליה.

במחנה־הפליטים במודנה הוכרז שנערים בני למטה משמונה־עשרה יועברו לסלבינו. מכונית של הבריגדה הסיעה אותו, עם נערים אחרים, אל‎־הבית שבמעלה ההר.

סלבינו, בחורף. 1945, היתה מקום קודר. היו בבית ששה־עשר ילדים, כולם קטנים ממנו. בימים הראשונים חשב לברוח משם. מה לו – שנתנסה בסיכונים כה רבים, בנדודים ממושכים, בקרבות עם גרמנים ואוקראינים, בחיי פרטיזן ביערות – ולהם?

אך סלבינו השיבה לו את ילדותו. החזירה לו כל אותם דברים שהמלחמה עשקה ממנו, ושבטוח היה כי כבר "זקן: הוא מליהנות מהם: הצחוק, המשחק, הלימודים. לאחר ימים של תהִיה וספקנות החל משחק בכדור, לומד עברית וחשבון, משתתף בחוג הדרמתי, רוקד הורה בערבים.


על סיפונה של “כתריאל יפה”, ואחר־כך על סיפון המשחתת הבריטית – הוא חזר להיות לוחם. לוחם הבטוח בנצחונו.


ג

כשבעה חדשים חנו חמישים מילדי סלבינו על חוף ימה של איטליה, עיניהם כלות לאפק, לבם נמלא תקוָה בראותם ספינה מתקרבת, מתכווץ מכאב בהתרחקה, מצפים לבוא שעתם להפליג אל הארץ הנכספת.

בבוקר של יולי 1946 נערך ברחבה שלפני הבית מִפקד–פרידה לקבוצה שניה היוצאת לדרך, רוּבּה בני “אחוָה”, והמבוגר בהם, מדריכם, ישעיהו פלמהולץ.

תחילה נסעו לקרארה והשתכנו במחנה אוהלים, בין הכרמים המשתפלים לים. אל המפרץ הסמוך – שרק ימים מעטים קודם לכן יצאה ממנו “כתריאל יפה” – אמורה היתה להיכנס ספינה שניה שתיקחם לדרך, הספינה התמהמהה לבוא. במחנה היו פליטים ממחנות אחרים, והפגישה אִתם – כמו פגישת הקבוצה הקודמת – היתה מדכאה: מושגי מוסר העבודה והחיים בצוותא היו זרים להם. ילדי סלבינו הסתגרו בעצמם. הבטלה, הציפיָה הממושכת – זרעו מרירות.

לאחר כשבועיִם באה הוראה לעבור לבוליאסקו, הסמוכה גם היא לג’נואה. בטירה, שנרכשה על–ידי ארגון בריחה" – התארגנה הקבוצה, שהיתה עתה מבודדת לעצמה, לפעילות חברתית, כהרגלה בסלבינו: עשתה את עבודות ניקוי הבית ויתר השירותים, קיימה שיעורים בהדרכתו של ישעיהו פלמהולץ, ניהלה שיחות. מפעם לפעם היתה יוצאת לג’נואה, לביקור בקולנוע, באופרה,

ששה שבועות עברו, כלה הקיץ בא הסתיו – ואוניָה לא הגיעה. אז ניתנה הוראה לנוע דרומה – אל מטאפונטה שבמפרץ טאראנטו, בעקב המגף האיטלקי.

כחמישה חודשים של סתיו וחורף, בסופות־חול, בסערות ובמטרות עזים, עשו הילדים באוהלים ובצריפי־פח על שפת ימה של מטאפונטה.

היה זה מחנה גדול ובו מאות פליטים – גברים, נשים ותינוקות – מכל ארצות אירופה, דוברי לשונות רבות, שציפו לתורם לעלות. בצריפי המגורים היתה הצפיפות רבה: כמאה מיטות־ברזל בצריף, עם מזרני־קש ושמיכות הצבאיות. בימים של מזג־אויר רע היו החיים מתנהלים בתוך הצריפים: משחקי קלפים ושח, ויכוחים, התעלסויות, גם אוכל היה מובא פנימה. קר היה בהם והגשם חדר דרך הסדקים. הנערים היו אוספים בולי־עץ שנפלטו מן הים כדי להסיק בהם את התנורים. בצריף־האוכל הגדול היו שולחנות ארוכים וספסלים, ולפני כל ארוחה היה מתמשך תור ארוך במסדרון. רבים משוכני המחנה לא ידעו משמעת מהי והיו מתפרצים לתפוס מקום לעצמם. מפעם לפעם אירעו קטטות. בערבים, לאור הלוקסים, היו מתכנסים לויכוחים, לשירה, לריקודים.

המבנים שבמחנה זה שימשו לפנים כבית־חולי־ רוח, ועתה, כשהיו פוקדים את המקום שוטרים איטלקים, לעריכת ביקורת, היו שוכניו מתחזים כמשוגעים כדי להטעותם.

כחודשיִם לאחר בואם למאפונטה החליטו ילדי סלבינו להיבדל מיתר האנשים, שהשפעתם היתה רעה עליהם – ובעזרת אנשי פלי"ם, שניהלו את המחנה, הקימו אוהלים גדולים לעצמם בקצהו. מעתה, ניהלו את חייהם כרצונם: תורנויות לעבודה, אכילה בצוותא, שיעורים, מסיבות, לילות־שבת.

יום־יום היו שמועות וניחושים על ספינות שעומדות להגיע. כשבחורי פלי"ם היו מנפחים את סירות הגומי – היה זה סימן ששעת ההפלגה קרובה. כשהיו מסתירים אותן – סימן שנדחתה. כשהיתה הרוח שוככת והים היה שקט – היתה תקוָה מנצנצת שבלילה תיכנס ספינה למפרץ. כשהיה הים סוער – היה מצב־רוח קודר משתרר על הכול. כששליח מרומא או מנפולי היה בא למחנה – היתה עוברת שמועה שהנה־הנה קרב היום המיוחל

שלוש ספינות־מעפילים נכנסו למפרץ תוך תקופת שהותם של ילדי סלבינו במחנה, על כל אחת מהן הועלו מאתיִם ושלוש־מאות איש – והם הושארו מאחור. בנימוקים שונים דחו שליחי “המרכז לגולה” וה“הגנה” את תביעותיהם טעונות המרירות והכאב של הילדים להימנות עם הנקבעים להפלגה: תור קדימה לבעלי משפחות, תור קדימה למטופלים בתינוקות, תור קדימה לקשישים, לאלה שקרובים מחכים להם בארץ, וכו'. נאמר להם: אתם, שהנכם קבוצה מחונכת, בעלת הכרה ומשמעת עצמית מאורגנים להפליא – חייבים אתם לוַתר לאלה שאין בהם כל הסגולות הללו…

כשנודע על ספינה רביעית העומדת להגיע – פקע כוח הסבל של ילדי סלבינו, והם איימו שיתמרדו עם לא יועלו עליה.

באחד מלילות פברואר 1947 קרבה לחוף הספינה שציפו לה. גדולה היתה מן השלוש שקדמו לה: ספינת־ברזל, דגל הונדורס מתנוסס עליה, והשם “אולואה” חקוק על צלעה. רבע שעה לפני חצות אותתה הספינה לחוף, ומן החוף השיבו לה שהכול מוכן לעליָה. היא השליכה עוגן במפרץ, ושני שליחי “המרכז לגולה” שבאו למחנה להקביל את פניה, יהודה ארזי ועדה סירני, היו הראשונים שיצאו אליה בסירה.

“אולואה” – ששם־הצופן שיוֹעד לה “חיים ארלוזורוב”, ושמפקדה היה אריה (לובה) אליאב – היתה עמוסה כבר בשמונה־מאות מעפילים, רובם הגדול נשים, שעלו אליה בנמל טרלבורג בשבדיה. הנשים היו פליטות מחנות־ריכוז בגרמניה, שהועברו לשבדיה לפני תום המלחמה, על־פי הסכם בין הצלב־האדם והשלטונות הגרמניים. מלחיה היו ימאים ספרדים ותיקים, מימי ספרד הרפובלליקאית, בחורים יהודים מארצות־הברית, שהתנדבו למבצעי עליָה ב' לאחר שהשתחררו מן הצבא, ואנשי פלי"ם. דרך עקלקלות ארוכה עשתה הספינה מטרלבורג עד דרום איטליה – כשהיא נאלצת לתמרן כדי לחמוק מעינים העוקבות של שירותי המודיעין הבריטיים – מנמל מוצאה אל נמל לה־האבר, משם למפרץ ביסקאיה, לחופי אלג’יר וטוניס.

על חוף, בחשכה, הסתדרו בטור ארוך המיועדים להפלגה – שמונה־מאות איש, אשה וילד – ולאחר שנמתח כבל מן הספינה אל היבשה, ירדו אל סירות־ הגומי, עשרים איש בסירה, וכך הושטו בשיירה אל יעדם לאורך הכבל. הועלו אל הסיפון, ירדו אל האולמות והתאים ומילאו את הספינה עד אפס־מקום. מספר נוסעיה עתה – אלף ושש מאות– היה מירב שעשויה היתה לשאת.


על החוף נשארו – זו הפעם הרביעית – ילדי סלבינו. המרירות הגיעה לשיאה. אם לא יועלו הפעם – אמרו רבים – יקפצו לים.

לפני שעמדה הספינה להרים עוגן, פנו יהודה ארזי ועדה סירני – שמצוקת הילדים היתה ידועה להם מכבר – אל אריה אליאב, בבקשה שלפנים משורת־הדין: להעמיס על הספינה עוד חמישים ילד, המצפים זה חודשים לעלייתם.

אליאב הביע מיד את נכונותו לפנות את תאו לילדים. הוא עצמו יעביר את מצעו ואת חפציו אל הסיפון. בתאו היה מקום לשלושה. הוא פנה אל המלחים, הספרדים והיהודים, ואלה – לרבות רב־החובל הספרדי – נענו לו ללא היסוסים רבים: גם הם יפנו את תאיהם. כך נתאפשרה קליטתם של ילדי סלבינו בספינה לאחר תוחלת ממושכה.

בארבע לפנות בוקר הרימה אולואה" עוגן והפליגה לדרכה, כשהיא עמוסה כבוּדה העוברת על גדותיה.

העקוב והמִרדף היו צפויים מראש. מנסיון ההעפלה עד כה כבר ידוע היה שמעטות הן הספינות המצליחות לחמוק מעין המטוסים הבריטיים ולהגיע לחוף בחשאי. אליאב, כמפקד הספינה, הכין הכול לקראת התנגשות אפשרית. את שבע־מאות הגברים – ביניהם נערי סלבינו – חילק לשלוש פלוגות גדולות, מפקד בראש כל אחת מהן, שתהיינה מוכנות לקרב. ה“נשק” שנאסף ונערם במִצבורים היה: ברגים, מסמרים, קופסות־שימורים, בקבוקים, גרזנים, צינורות להתזת מים ושמן. נתמנתה "מועצת מלחמה? וזו הכינה תכניות־קרב, אימנה את הפלוגות להסתערות והתגוננות, אירגנה יחידות של עזרה־ראשונה.

בהתקרב הספינה אל חופי הארץ, שודרה אליה הוראה ממטה ה“הגנה” לנווט דרכה דרומה, כדי לנחות בחוף ניצנים. אך מטוס סיור גילה אותה, וזמן קצר לאחר זאת נראו באופק שתי משחתות בריטיות, שהחלו מלוות אותה מרחוק. הוראה שניָה נתקבלה – לשנות כיווּן לעבר תל־אביב כדי להנחית את המעפילים על שפת ימה. משפנתה “אולואה” צפונה – הופיעו שתי משחתות נוספות, שהצטרפו אל המִרדף אחריה. בלילה, שוב נשתנתה ההוראה: להתקדם לעבר חיפה.

עם האר הבוקר נגלה הכרמל מרחוק. כל הנוסעים עלו אל הסיפון. ההתרגשות היתה גדולה. מפינה אחת בקעה שירה: “בין גבולות, בהרים, ללא דרך…” ומקצה אל קצה עבר השיר: “גם לזה שסגר את השער – יום יבוא של נקם ושילם.”

אדם, שהיה מן הראשונים בסלבינו, לאחר שניצל מאושויץ, כתב לאחיו, בהיותו כבר בקפריסין:


“למרות שרק מרחוק ראיתי את אדמת המולדת – רגש של נצחון מילא את לבי. ראיתי את הר הכרמל, שהזכיר לי את הסיפורים ששמעתי בילדותי, ובצפון – את הרי הגליל העטופים ערפל, ורחוק משם – את הר החרמון שפסגתו מכוסה שלג – ועיני התמלאו דמעות. התאמצתי לחדור עמוק במבטי, כי בדמיוני ראיתי אותך, רוכב על סוס בין הרי הגליל, וחישבתי שאילו היית מסתכל לעברי, היית רואה את אחיך על ספון האוניָה המוקפת אוניות־מלחמה מכל הצדדים, והיית קרוב אלי בכאבי…”

ההכנות להתנגשות הקרובה נעשו בחפזון, לפי המתוכנן. מִצבורי ה“נשק” הועלו אל הסיפון. הפלוגות לכיתותיהן תפסו עמדות

מול עתלית – זינקו לעבר הספינה שתי “ציידות צוללות”, והנחתים שעליהן, חמושים ברובים, השליכו רשתות־חבלים אל סיפונה בנסותם לעבור אליה דרכן. בה־בשעה השמיע מפקד אוניַת־הדגל הבריטית אזהרה ברמקול, בה הודיע שהספינה מפרה חוק, ודרש מרב־חובלה לנווט אותה לעבר קפריסין, שם יורדו נוסעיה וישהו במחנה עד שיוּתר להם לעלות לארץ ישראל. מפקד “אולואה” השיב: כל המונע מיהודים לבוא למולדתם, הוא המפר חוק, ואיש לא יעצרם מהגיע למטרתם. מפקד אוניַת־ הדגל חזר והזהיר, שאם לא יצייתו לו, ייאלץ להשתמש בכוח. בתגובה לכך – הורמו שלטים על הסיפון שהצהירו על שמה העברי של הספינה: “חיים ארלוזורוב”. הדגל הכחול־לבן הונף על התורן, והמעפילים פרצו בשירת “התקוָה”. המשחתת ירתה מתותחה יריית אזהרה. הגברים התארגנו על הסיפון להתנגדות בכוח, והנשים ירדו לבטן הספינה.


יום תמים ארכו הקרבות הקשים, עקובי הדם, בין המעפילים והנחתים הבריטיים. בהתקרב שתיִם מן המשחתות אל הספינה – הוטלו עליהן צרורות של ברגים ומסמרים, וסילונים מים ושמן חם הותזו לעברן. המשחתות השיקו חרטומיהן לחרטום הספינה, אילצוה לשוט לעבר חוף בת־גלים, ותוך כך עלו אל סיפונה, על גבי רשתות, נחתים מזויָנים, מצויָדים ברובי גאז מדמיע והחלו מזליפים גאז על המעפילים. המתגוננים קרעו בגרזנים את הרשתות, התנפלו באלות על הנחתים, ופצועים נפלו משני המחנות. בה־בשעה התקרבה הספינה לחוף. מאות צנחנים בריטים עמדו עליו. ומאות מפגינים מתושבי חיפה, נושאי דגלים וכרזות נהרו לעברו. משחזקה המלחמה על הסיפון, ורוב הנחתים שעלו עליו הוכרעו – נפתחה אש מאחת המשחתות לעבר הספינה, ואחד הימאים האמריקנים, שטיפס אל ראש התורן, נפגע מכדור ונפל פצוע. פצועים אחרים היו מוטלים על הסיפון, והנחתים השליכו פצצות גאז מדמיע אל חדר־המכונות כדי לשתק את המנוֹעים, שהתאמצו להשיט את הספינה אל רצועת המים הרדודים שליד החוף, אליה לא תוכלנה המשחתות להגיע. משחסמו המשחתות את דרכה של הספינה, ונראה היה שלא יעלה בידה להתקרב לחוף, פקד אריה אליאב לפוצץ את מכשיר־הקשר ולפתוח את שסתומי־ההטבעה שבתחתית חדר־המכונות. השסתומים נפתחו, זרמי מים עזים פרצו אל בטן הספינה, והיא שקעה במהירות עד שנרבצה בין הסלעים כחמישים מטר מחוף בת־גלים. משעלו על סיפונה נחתים נוספים, ואיימו על הנמצאים עליו כי יפתחו באש מאקדחיהם – הוכרזה “שביתת נשק”. דממה נשתררה. המתגוננים היו מוטלים על הסיפון, רבים מהם פצועים, מותשים מן התגרות ומהתקפות הגאז אלה מהם שקפצו למים והחלו שוחים אל החוף – נתפסו והוחזרו לספינה.

סירות־גרר ניסו לגרור את “חיים ארלוזורוב” אל החוף – אך לא הצליחו לעוקרה מן השרטון. אז התקרבו אליה אסדות־נחיתה, והמעפילים נצטוו לרדת אליהן. איש לא ציית לפקודה. הכול היו שרועים על הסיפון ולא אבו לקום. הנחתים נאלצו לגרור כל אחד ואחד מהם בכוח, ארבעה־ארבעה את האחד, כשהם נאבקים עמם, וכך הורידום לאסדות והעבירום אל הרציף.

שרשרת צפופה של צנחנים בריטים מזויָנים – ה“כלניות”, – הקיפה את מאות המעפילים העומדים על הרציף. מצדם האחד היה הים, ובו ספינתם הטבועה, המכותרת על־ידיי “צי המלחמה” הבריטי – משחתות נושאות תותחים, “ציידות”, אסדות; מצדם השני – בתיה ושדרות עציה של בת־גלים, העיר חיפה, הכרמל. הקרב תם.

בשעה מאוחרת יותר — הועלו המעפילים אל “אמפייר רויאל” והורדו אל האולמות שבבטנה, בהם נכלאו. בלילה הרימה המשחתת עוגן והפליגה לעבר קפריסין.

ימים אחדים לאחר בואו לקפריסין, כתב שלום פינקלשטיין4, מילדי סלבינו:

אזכור עת מבטינו נתקלו

ברצועת חוף המקווה מני אז,

עת אישונינו למרחקים הסתכלו

בשרטוט ההרים העטופים אור פז.


אזכור עת לבותינו המו ברכה

חרישית אליך, לנהריך, לפלגיך,

לאנשים מוציאים לחמם בשמחה

משחור אדמתך, מבין רגביך.


אזכור עת רגלינו דרכו בנמלך,

שמענו קול משברים מתרסקים בחופך,

המיַת ושאון עירך,

ואורות בחשכה הדליקו פניך.


ושוב רצועת חוף מתרחקת בעיני ראיתי

ואשלח ברכת פרידתי לראשי הריִך.

אשוב אליִך מהר, מכוֹרתי,

לא אשכחך, לעד אזכרך!

ד

טיפין־טיפין, יחידים ובקבוצות קטנות, ברשיון וב“עליָה ב”, יצאו ילדים מסלבינו בדרכם ארצה. אלה שהפליגו בספינות־מעפילים, רובם ניצודו לפני הגיעם אל החוף, גורשו לקפריסין והצטרפו אל חבריהם שחנו באי.

מאתיִם וחמישים ילדי “גורדוניה” קיווּ לעלות יחד וחיכו לתורם לצאת את הבית, כשהם מקיימים חיי חברה עֵרים ופעילים ב"רפובליקת הילדים”, עוסקים בעבודה ובלימודים.

ימים אחדים לפני ראש־השנה תש”ז הגיעה הוראה לבית ממטה ה“הגנה”, שעל עשרים מהם להיות מוכנים ליציאה. לא נאמר באיזו דרך יעלו ארצה, נאמר רק שכל אחד מהם רשאי לקחת עמו תרמיל קטן לצרכיו האישיים בלבד.

העשרים הוסעו לרומא, הובאו לאחד הבתים ששימשו את ארגון “הבריחה” וחיכו להוראות. ערב ראש־השנה הגיע שליח ה“הגנה” לבית, ובשיחה שקיים עם הערים, רמז על כך שעלייתם תהיה בדרך האויר.

ארבעה ימים לאחר־מכן, בשעת בוקר, יצאו העשרים את רומא בשתי מכוניות מפוארות, שהסיעו אותם לקרבת מִבצר פוסטום העתיק, בסביבות פומפיי. ההוראה היתה שעליהם לעשות את דרכם משם ברגל, אל שדה־תעופה צבאי, ששימש את הצבא האמריקני בימי המלחמה. אם יישאלו מי הם – יזדהו כסטודנטים העומדים לטוס להודו. בהגיעם לפוסטום – מצאו כבר שם שלושים בני־נוער אחרים, חברי “השומר־הצעיר” ו“השומר הלאומי”

בהתחילם ללכת ליעדם, הבחינו בחיילים אמריקנים העוקבים אחריהם. הם נכנסו לבית־הקברות הצבאי שנמצא סמוך למקום והעמידו פנים שבכוונת לפקוד את קברו של חברם, שנפל במלחמה. מצאו מצבה של חייל יהודי, מגן־דוד חקוק עליה, וערכו לו טקס אזכרה, כדת וכדין. משהתרחקו החיילים מן המקום – המשיכו בדרכם וחזרו לחפש את שדה־התעופה.

הגיעו למגרש עזוב, רחב־ידיִם, וזיהו אותו כשדה־התעופה המבוקש. כבר ירדו דמדומי־ערב, אך שום זמזום מטוס לא נשמע. אופנוע ועליו שני איטלקים נעצר לידם, ואלה שאלו מה מעשיהם במקום. מלווה הקבוצה ענה שהם ממתינים לאוטובוס שיחזירם לרומא. בשמונה בערב נשמע רעש המטוס המתקרב. מן הקרקע אותתו לו המצפים לבואו, בפנסיהם. הוא נחת בשדה: מטוס דאקוטה צבאי שהיה בו מטען של נשק, מיועד לקאהיר. אחד־אחד עלו הנערים למטוס. אותו אופנוע שנתקל בהם קודם לכן חזר, ועליו שוטר מזוין. השוטר חקר את אחד משני הטייסים ליעד נוסעיו, והלה השיב לו שהוא מסיע סטודנטים־תיירים להודו. השוטר לא האמין לו, אך מששלף הטייס את אקדחו – השתכנע שעליו למה ולהסתלק.

המטוס המריא כשנוסעיו, המאושרים על כי עלה בידיהם לחמוק משומרי־החוק, פוצחים בשירי מולדת. ב־1.30 אחר חצות נחת המטוס בשדה־ התעופה של אתונה לשם תדלוק. בהתקרב פקחי השדה לבדוק את המטוס ואת מטענו, השתרעו הנוסעים על רצפתו והיו כלא היו. הטייס לא הניח לפקחים להיכנס, בהציגו לפניהם תעודות המעידות שהמטען הוא צבאי וחסוי.

המטוס חזר והמריא, עם שחר הגיע לשמי הארץ. חג מעל לעמק־יזרעאל ועמק־הירדן, ובשעה שש נחת בשדה ליד צמח. בשדה כבר המתינו משאיות של קיבוצי הסביבה. מיד עם רדת הנוסעים מן המטוס – הועלו אל המשאיות והונסעו לדגניה, למסדה ולשער־הגולן.

החיילים הבריטים איחרו להגיע לשדה. כשהגיעו אליו – היה זה לאחר שהמטוס כבר המריא. אנשי “הגנה”, מוסוים במדי צבא בריטי, שמרו על האזור ומנעו את הכניסה אליו. ב־7.30 פשטו החיילים על משקי הסביבה כדי לגלות בהם את העולים “הבלתי־ לגליים”,שהצליחו לחמוק מהם. אך עולים אלה כבר היו לבושים בבגדי־עבודה, ככל יתר חברי הקיבוצים, אכלו עמהם את ארוחת־הבוקר ויצאו עמהם לעבודה בשדות ולא נודע כי באו אל קרבם.

ה

הלנקה בבואה לקפריסין, כתבה:

“על אדמת סלעים, תחת להט השמש, לאורך ולרוחב משתרעים מחנות גדולים המוקפים גדרי־תיִל. אפשר רק לראות את גגות הצריפים לאין־ספור הנמשכים לרוחק. היום עובר בסבל של אלפי אנשים, מחוסר מים וצמאון. נוסף לזה – חום נורא. אין עצים בכלל, אין צל.”

גדרות־תיִל, מגדלי־שמירה. שורות ארוכות וישרות של אוהלים, צריפים, מבנים מקומרי־גג. המגורשים, רובם ניצולי מחנות־רכוז בפולין, גרמניה הונגריה, בהיגלות להם מראה זה לראשונה – עברו צמרמורות בבשרם: שוב!

כשעלו מעפילי “כתריאל יפה” על החוף השומם – היה זה רק כחודש מאז החלו הגירושים לקפריסין. האלפים הרבים טרם הגיעו לאי. במחנה האחד – “מחנה 55” – רוכזו כמה מאות ממעפילי האוניות הקודמות, “הנרייטה סאלד” ו“כ”ג יורדי הסירה". להם הוקצה “מחנה 60”. גדרות־תיִל. מגדלי – שמירה. סככות, צריפי־פח ומבני־לבנים ששימשו חדר־אוכל, מקלחות, מחסני־מִצרכים, בתי־שימוש.

סדרי־חיים של מחנה, שחיילים בריטים פיקחו עליו, ובתחילה גם ניהלו אותו. לבאים חולקו שמיכות, כף, מזלג, צלחת. בסככה חוּלק האוכל, ותור ארוך של מאות אנשים התמשך אליה, איש־איש וכליו בידו. תורים ארוכים התמשכו אל ברזי הרחצה המעטים. תורים אל בתי־השימוש.

בימים הראשונים שרר רעב. רעב כמוהו לא ידעו האנשים מאז השתחררם ממחנות־הריכוז. המנות היו זעומות, מחמת מחסור במזון שהובא לאי, והאחרונים בתור לא קיבלו כל אוכל. רק משקיבל על עצמו ארגון הג’וינט את אספקת המזון תוּקן המצב.

ילדי סלבינו החליטו על “אוטונומיה”. הקימו להם את אוהליהם בקצה המחנה. חפרו תעלות ובנו “שולחן־שדה”. את האוכל שבחלוקה לקחו במשותף ואכלו בצוותא. את הסיגריות שבחלוקה החליטו למסור למזכירות שנבחרה על־ידם, לאחר שהחליטו שאין מעשנים. כבר בערב השלישי לבואם קיימו שיחה על נוהלי־חייהם ובחרו בועדות.

צפורה הגר – בת עשרים וארבע אז – שהיתה מדריכת הקבוצה, בהסתכלה לאחור על אותם ימים ראשונים בקפריסין, לאחר שנים, אמרה:

“פחדנו שאם ניטמע בתוך הערב־רב של שוכני המחנה, נחזור למה שהיינו לפני סלבינו. כל מה שרכשנו בבית ב’שזופולי' – יאבד. פחדנו מעצמנו. לכן, מתוך חוש של הגנה עצמית התחלנו להתארגן באופן קולקטיבי. הנהגנו משטר־עבודה קפדני. תורנויות. ולימודים. היה צמאון עז ללמוד. להשיג את הפיגור. בעיקרו של דבר – רצינו להיות ראויים לארץ־ישראל.”

וכבר בשבוע הראשון החלו השיעורים.

עם מגורשי “כתריאל יפה” ירדו לאי גם שלושה אנשי פלמ"ח איה פינקרפלד, אליעזר קליין וזלמן פרח – שהתערבו בין היתר והסתירו את זהותם מפני השלטונות הבריטיים. איה, שקשריה עם ילדי סלבינו החלו עוד בספינה, במשך המסע, והתחזקו בשעות המאבק בנמל חיפה – השתכנה בתחומם והתמסרה לפעולה ביניהם. מתוך שניִם־שלושה ספרים שהתגלגלו לידיהם במקרה – “מצבה” של דוד שמעונוביץ, ספר אלגברה, ספר בידיעת־הארץ – החלה מלמדת עברית, דקדוק, חשבון, ידיעת־הארץ, והיסטוריה שזכרה מלימודיה היא. לימדה את המבוגרים שבקבוצה, על־מנת שילמדו את האחרים. צפורה הגר לימדה, אברהם ל. לימד; כל מי שהיו לו ידיעות במקצוע כלשהו – לימד מה שידע. איה היתה “נציגת” ארץ־ישראל. בכל עניין אישי הקשור בעתידם בארץ – פנו הנערים והנערות אליה.

“לשמור על גחלת סלבינו” – זה היה הציווי שהכול חשו בצורך לקיימו. משמע: קבלות־שבת, שירה, שיחות, שיתוף. אין מקום לבטלה, כי היא אֵם כל חטאת. עתידו של כל יחיד קשור בעתיד הקבוצה כולה,

כבר בחודש הראשון החלו מוציאים עלון – “ניבנו בדרך”, שנכתב עברית כולו, בכתב־ידו של יעקב מ. נתארגנה מקהלה קטנה. גרעין קטן ומלוכד זה של נערים ונערות, היה אבן – שואבת לרבים.

“בערב ראש־השנה הנפנו בפעם הראשונה את דגלנו” – כתב אחד הנערים – "נזכרתי בדגלנו הראשון מסלבינו, שאבד לנו. דגל זה היה יקר לנו, ולבי כואב ולא נותן לי מרגוע, כי אני אשם בזה שאבד. כשהיינו על הספינה, הגאז חנק, המים הגיעו עד צואר, האנשים התרוצצו, נפלו, צעקו, האנגלים היכו. לא רציתי לעלות אל הסיפון. אמרתי בלבי, אחכה עד שיעלו כולם ואני אקח את הדגלים. לא אשאיר אותם בידי אויבינו. דחפו אותי מכל צד ואני התעקשתי לא לזוז ממקומי. כולם עלו כבר ואני נשארתי, שומע את צעקות האנגלים מלמעלה. ידי מישמשו את החבילות הטבועות במים. לא יכולתי למצוא את הדגלים. האוכל לעלות בלעדיהם? – לא! חיפשתי בין הבגדים הרטובים. רגלי כשלו מאוב עייפות. נפלתי, קמתי, ושוב חיפשתי. לבסוף מצאתי. הוצאתי את הדגלים מילקוטי. דגל אחד שמתי מתחת לכותונתי ודגל שני בתרמיל קטן. עליתי למעלה, אך האנגלים שצעקו עלי, ראו מה עשיתי, כי תיכף חטפו ממני את התרמיל הקטן עם הדגל וזרקו אותו הצדה. זה היה דגל קבוצתנו בסלבינו. כואב לי מאוד שלא הצלתי אותו.


“והנה עכשיו הנפנו את הדגל השני, שעשינו פה, בין גדרי־התיִל. צריכים אנו לתת לו כבוד כמו לדגל שקיבלנו בסלבינו. כי הוא יישאר לנו לזכרון־עד ממחנה קפריסין.”

ובינתיִם – גדלו המחנות ורחבו, והתפשטו על שטחים גדולים, ומלאו אדם רב ממעפילי האוניות הרבות שניצודו והוגלו אל האי: משפחות מטופלות בתינוקות, נשים הרות, זקנים, אלפים־אלפים מכל ארצות אירופה, שנחלקו למחנות־האוהלים לפי אוניותיהם. שליחים הגיעו מן הארץ לארגון החיים במחנות: שליחי הסוכנות היהודית, שליחי ג’וינט, שליחי מפלגות ושליחי תנועות־התיַשבות, שריכזו את הקשורים בהן מתנועות־הנוער ומן “החלוץ” באירופה, במעין “קיבוצים”, שהתכוננו להצטרף לקיבוצים בארץ. ובחשאי – מתערבים בין המעפילים ומסתירים את זהותם – הגיעו גם אנשי פלמ"ח, קבוצה שכוּנתה “שורת המגינים”, כדי לאמן את הצעירים בנשק לקראת המאבקים הצפויים בארץ, וכדי להבריח ארצָה כל מי שאפשר יהיה להבריחו. מאֶחד המחנות הם חפרו מנהרה, שאורכה חמישים מטר, אל החוף, ודרכה העבירו אנשים בלילות אל סירות־דיִג קטנות.

העליָה לארץ היתה בראש מעייניהם של האלפים הרבים במחנות קפריסין. על כך נסבו השיחות, הויכוחים, גם המריבות. הכול ציפו לתורם לעלות, וכיוָן שמספר הרשיונות שחולקו הגיע רק לכמה מאות בחודש – שררו קוצר־רוח ועצבנות מתמדת.. שליחי הסוכנות היהודית, מנהיגי המפלגות, שביקרו בקפריסין לעתים קרובות, נאמו באספות־עם, השתתפו בכנסים של תנועות ו“קיבוצים” – נפגשו עם ציבור רוגש, מריר, שתבע מהם להחריף את המאבק נגד ממשלת־המנדט ולהאיץ את תהליך העליָה. רגשי המחאה והזעם על הסבל הממושך של חיים בתנאי מחנה – באוהלים חשופים ללהט־השמש, לקור, לגשמים, במחסור במי־שתיָה ובאוכל מזין, בהעדר פרטיות – גרמו התפרצויות תכופות, הפגנות ושביתות־רעב. כשהגיעה מִכסת רשיונות – היא חולקה בין הארגונים השונים ובין מעפילי־ האוניות למחנותיהם, ואלה הטילו גורל מי יזכה בהם.

לא כך נהגה קבוצת סלבינות

ערב חנוכה של אותה שנה, תש"ז, נתבשרה הקבוצה שהוקצו לה 18 רשיונות עליָה.

הקבוצה ראתה עצמה כגרעין ליִשוב קיבוצי שימשיך להיות יחד גם בארץ ודבקה בעקרונות של הגשמה, שיתוף ואחריות הדדית. כה אדוקה היתה בעקרונות אלה, שלאחר “שיחות בירור” קשות, החליטה להרחיק מעליה חמישה מחבריה שהצהירו על רצונם ללמוד באוניברסיטה לכישבואו ארצה ולא יחיו חיי קיבוץ. אלה “נודו” על־ידה ושולחו להתגורר באוהל נפרד. קשר מכתבים רצוף התנהל בינה ובין קבוצת־החלוץ בחניתה, בינה ובין הבית בסלבינו. כשהגיעו 18 הרשיונות, ניצבה לפניה השאלה מי יזכה בהם. וכך נכתב אז ב“ניבנו בדרך”:

“גם אנו עמדנו בפני החלוקה הקשה הזאת של מִכסת הסרטיפיקטים הזעומה. השאלה היתה לא רק מי יסע תחילה, אלא גם איך נוכל להיפרד זה מזה. המחשבה על הפרידה דיכאה את רוח החברים. התאספנו לשיחה כללית להחליט מה לעשות. הדיון היה קשה, כי סופו עלול היה להיות – הטלת גורל. אך מה רווח לכולנו בשעה שכל החבר’ה אמרו פה אחד: אין אנו רוצים בגורל! נבחר בועדת־עליָה והיא תחליט מי יעלה, והעקרון יהיה: קודם כל טובת הקבוצה!”

“טובת הקבוצה”, משמע: לא יעלו אותם חברים הדרושים להדרכה, להוראה, לגיבוש הפעולה החברתית. יעלו אלה, שמסיבות אישיות שונות, הכרח להם לעלות קודם לאחרים.

ביום השלישי של חנוכה נטלו השמונה־עשר את ילקוטיהם ויצאו בדרכה אל האוניָה הממתינה בחוף.

“קשה היתה הפרידה” נכתב בעלון – " קשה לנשארים וקשה גם ליוצאים. עמדנו לפני השער והבטנו אלה באלה. אחרי כמה רגעים פרצה הורה שקשרה את כולנו בשרשרת אחת. שרנו שירים רבים שידענו. והנה ניתנה הפקודה שעל היוצאים להסתדר ולעלות על המכוניות. חיבקנו ונשקנו איש את רעהו ואחדים מאִתנו גם פרצו בבכי. ניפנפנו להם בידינו וקראנו חִזקו ואמצו! בקרוב ניפגש בארצנו!"

בשלושה מחזורים עלו חברי הקבוצה הראשונה ארצה והתרכזו במשמר־השרון. אחריהם הגיעו לקפריסין מעפילי “חיים ארלוזורוב”, עם מדריכם ישעיהו פלמהולץ, מעפילי “שבתאי לוז’ינסקי” וספינות אחרות. אלה שוכנו במחנה החורף" שליד ניקוסיה.

באותו זמן החליטה הנהלת המחנות בקפריסין לרכז את הצעירים שמכל המחנות במחנה נפרד – “כפר נוער”. בכפר זה יוענקו לבני־הנוער תנאים משופרים יותר, יוקם בו בית־ספר שינוהלו בו לימודים סדירים, ספורט ומשחקים.

קבוצה סלבינו התלבטה הרבה אם לעבור ל“כפר הנוער, או להישאר במקומה. האם לא תאבד את יִחודה, את הערכים שקנתה בחברת־הילדים ב”שזופולי“, את משמעתה הפנימית, כש”תיבלע" בין מאות בני־הנוער האחרים? בשיחות הסוערות – גברה הדעה שאין עליה להתבדל, אלא שומה עליה לתרום את מיטבה לכלל. וכך החליטה: להצטרף ל“כפר”, אך לשמור בו על עצמאותה ועל תחום־ מגוריה. הנערים עברו אל ה“כפר”, והתגוררו ב“שכונה” אחת, וברחבה שבמרכזה – התנוסס דגל סלבינו.

“כפר הנוער” התרחב והשתכלל. לימודים, בכיתות סדירות, התנהלו בבית – ספרו, וישעיהו פלמהולץ היה לאחד ממנהליו. הוקמו בו בתי־מלאכה שמדריכים מיומנים הורו בו מקצועות שונים. מאות ספרים נתקבלו מן הארץ, ומעתה היו ב“כפר” ספריָה, חדרי־קריאה ואוהל להתכנסויות. שטח גדול הוכשר לאמפיתיאטרון שנבנה על־ידי בני־הנוער עצמם – ובו התקיימו הצגות, כנסים, חגיגות, הקרנות־ סרטים.

חברת סלבינו היתה למופת ב“כפר”, בארגונה הפנימי ובהוָי התרבותי שלה. מחנה־צריפיה היה נקי, מסודר ומקושט. השבילים היו מסומנים ומסויָדים. דגל התנופף במרכזה של כיכר־מִפקדים. בבוקר – כמו בסלבינו – היו הכול קמים להתעמלות, לריצת הקפה של המחנה כולו ולמִסדר הנפת הדגל. יחד, בשירה, היו נכנסים לחדר־האוכל, ולאחר ארוחת־ הבוקר יוצאים איש־איש וקבוצה־קבוצה לפועליהם – מי לתורנויות ומי ללימודים. לימים, השיגו הנערים זרעים, מעדרים, מגרפות – והכשירו חלקה לגידול ירקות בפאת המחנה. מכל המחנות באו לחזות בפלא הירק המרנין את השממון שמסביב. הלהקה הדרמתית שנתארגנה בחברה הציגה מחזות באמפיתיאטרון. היא והמקהלה היו הרוח החיה בחגים. קבוצות הספורט של ילדי סלבינו – כדורגל, כדור־עף הצטיינו בתחרויות.

"הנוער בקפריסין מלא חיים וחזק ברוחו ´– כתבה הלנקה – “בראש החוגגים באחד במאי היינו אנחנו, לפני הצהריִם התקיימה התהלוכה. שורות־שורות של חלוצים צעדו בשיר על שפתיִם. אחר־הצהרים נערכה הפגנת התעמלות בכפר־הנוער, בלילה התקיימה הצגה באמפיתיאטרון. על הבמה הונפו דגלים אדומים ופני האנשים הפיקו אחדות. זה היה רגע חגיגי של נצחון. ניכר היה שלמרות גדרי־התיִל, למרות המצב הקשה – הנוער שלנו והמון החלוצים נושאים בלבותיהם את הרעיון הסוציאליסטי. הנוער בקפריסין מתפתח ומתקדם, הוא יסוד העם, ולמרות כל החוָיוֹת הקשות שעברו עליו – חזק הוא ויעמוד על משמר העם!”

ולאחר כ' וכ"א בתמוז, כתבה:

“אמש התקיימה חגיגת זכרון להרצל ולביאליק. דרך כל המחנות צעדו אלפי אנשים בתהלוכה. כולם היו לבושים בגדי חג. מעל ראשיהם התנופפו דגלים ודלקו הלפידים. נדמה היה שאפילו אדמת קפריסין מרגישה את החגיגיות הרבה. האדמה רעדה תחת רגלינו, אחר־כך נאספו כל השורות אל המגרש בכפר־הנוער. שקט הוטל ושמותיהם של הרצל וביאליק נישאו בדממה. הרגע הזה היה בשבילי קדוש. רוחו של ביאליק, שבשיריו העצומים עודד את עמו הנדכא, ריחפה עלינו. היינו אסירי־תודה בעד עמלו הרב של הרצל, שהוליך את עמו בדרך הגאולה. משם עברנו לאמפיתיאטרון, בו הושמעו נאומים, שירי מקהלה, וכל הציבור שר את שירי המולדת. האנשים נראו כאילו צמחו מן האדמה תחת כיפת השמיִם השחורה, ורוח אחת איחדה את כולם.”

הפעילות השוקקת של קבוצת סלבינו, רוח העליזות ששררה בה – משכו אליה בני־נוער אחרים מן ה“כפר”, וכמה מהם הסתפחו אליה. אחת מאלה כתבה:

"יש לי סוד. גמרתי בלבי שאגלה לכולכם את סודי: אני אוהבת אתכם. אוהבת אתכם כפי שהנכם. גם את הבחורים שכבר מתגלחים, גם את מומחי האכילה המפורסמים, גם את הלצים המכינים לי ערב־ערב הפתעות לא־נעימות באוהלי. אני אוהבת אתכם וחסל! אילו ידעתם כמה אני שמחה שהנני פה יחד אתכם! הלא היה זה רק מקרה שהצטרפתי אליכם, פשוט, החלטתי לעלות אתכם ארצה, ואחרי הרבה התנגדויות הצלחתי, למזלי. התקשרתי אליכם בכל ללבי וטוב לי אתכם. עברנו יחד דרך קשה, סבלנו יחד, ניסיתי להכירכם. לא פעם נתקלתי באי־הבנה, במלים קשות, בדברים מעציבים. היו תופעות שכאבו לי, אך בכאב הזה, ובצערי, הבינותי שאני כבר קשורה בכם, לכן אינני יכולה להיות אדישה. כך לאט־לאט השתלבתי בקבוצה ועתה כבר אינני חושבת אפילו על אפשרות להיפרד מכם.

אני משתדלת להתחיות אתכם יותר ויותר. לפעמים אני חושבת שכבר קצת הצלחתי. לא פעם קשה לי גם היום. הרי בכל־זאת זרה באתי, בסביבה אחרת הייתי, אך עכשיו אני אוהבת אתכם. אתם בוַדאי תאמינו לי. בחברה הלא נחוצים אמונה והבנה הדדית, ואם ישנה האמונה – צועדת ההבנה אחריה. יש לי בקשה אליכם: אם עויתי נגדכם – אנא סלחו לי. נלך יד ביד לקראת מפעל גדול וקדוש העומד לפנינו, לקראת הגשמתנו".

חודשים רבים שהו ילדי סלבינו בקפריסין – מהם ששהו באי שלושה וארבעה חודשים, ומהם תשעה – עד עלותם ארצה. היתה זו תקופה של התגבשות חברתית, התקדמות רבה ברכישת הלשון העברית ובלימוד מקצועות רבים, והכשרה לחיי שיתוף בארץ.

ראובן דונת, שהיה מן המדריכים הראשונים בסלבינו, ושעוד בהיותו שם נשא לאשה את אוז’ניה כהן, ילידת מילאנו – שאת שמה הסב לנוגה – עלה ארצה כשנה לפני שעלו שמונה־עשר הראשונים ממעפילי “כתריאל יפה”. בהיוָלד בנו בכורו, כתב לחבורה בקפריסין:

"יש ובהיזכרי בתקופה שבא נמצאנו בצוותא – מתעוררים בלבי געגועים רבים אליכם, חברים. אליכם ואל כל אותה אוירה שבה היינו שרויים. סלבינו! – זו פינת החמד הקטנה בהרי איטליה הצפונית, זו פינתנו שלנו, פינת נוער עברי ניצול התופת, המתעורר לתחיָה ומתחיל לצוּר את דמותו בדמותה של ארץ־ישראל.

"רוצה אני לספר לכם אודות הקבוצה הראשונה שלנו – החניתאים. חברים! יכול אני היום להצביע עליהם ולומר: הנה, למען אלה ולשם כך – כדאי היה כל העמל! במשך זמן קצר הצליחה קבוצה קטנה זו – שעשתה בסלבינו רק זמן קצר – לרכוש לעצמה לא רק חיבה והערכה, אלא את המקום הראשון בארץ כפלוגת־עבודה למופת וכחברת־נוער לדוגמה! יישר כוח, חלוצי סלבינו! מי יתו ויִרבו ההולכים בדרך זו, סללו הראשונים!

“ברצוני ללחוץ ידי כל אחד מכם, לחבקכם אל לבי ולאחל לכם כוח ואוֹן לעמוד בפני המכשולים שיעמדו על דרככם. על אפם ועל חמתם של כל העומדים לנו לשטן – עלה נעלה והצלח נצליח! אִזרו עוז! חזקו! ונתראה במהרה בארץ־ישראל החופשית!”

ואיה פינקרפלד, שחזרה ארצה, אל פלוגתה בפלמ"ח, לפני עלות רוב ילדי סלבינו מקפריסין, כתבה אל חניכיה הראשונים:

"אני מתגעגעת מאוד אל כולכם ותמיד זוכרת את השיעורים שלנו עם קבוצת המתלמדים בעברית. הייתי רוצה שנפגש סוף־סוף פנים־אל־פנים ונחליף רשמים ומחשבות. עברו עליכם בוַדאי מאורעות רבים ושונים, ופקדו אתכם רצונות חדשים, תקוות, וגם אכזבות לא חסרו בודאי. אני מקווה שקבוצתכם הולכת ומתגבשת, ואתם מתכוננים לחיי הארץ.

ופה – מוזר מאוד להלך בין אנשים אשר לא היו אתנו שם. אשר אינם מכירים אתכם ואל כל הענין המסובך והנורא הזה –הגולה החדשה. אך האמינו לי, נערים יקרים שלי, שאל לב כולנו נוגע עניָנכם – הענין המשותף לכם ולנו. כולנו חרדים מאוד לגורלכם ולשלומכם ומוכנים לעשות ולהילחם למענכם – למעננו. אנו אוהבים אכתכם אהבה אמיתית, את כולכם, כמו שאתם. ואינני אומרת זאת סתם. באמת כך הוא. אנו מחכים לכם! ואנו, שהיינו אתכם ויודעים את הדברים – משתדלים כעת למסור פה ליִשוב את כל הידוע לנו, להסביר ולעורר. ונקווה שנצליח להביא גם לידי מעשים.

“ילדים יקרים שלי! (בעצם יודעת אני שאינכם עוד ילדים!) – אני מאוד מאוד אתכם תמיד ורוצה לדעת על כל הנעשה אצלכם. שמרו על עצמכם, ואיש על רעהו, היטב למען תבואו אלינו בריאים ושלמים בגוף ובנפש, מוכנים לחיי עבודה אִתנו!”

רק עם קום המדינה – חוסלו לגמרי המחנות בקפריסין, ועם מאות האחרונים שנותרו בהם, עלו ארצה גם אחרוני הילדים מסלבינו.

ו

בנובמבר 1948, כחצי שני לאחר הכרזת העצמאות – יצאו את “שזופולי” ארבעים הילדים האחרונים, בני שמונה, ועשר, ושתים־עשרה ושש־עשרה, ועמם מדריכיהם; ביניהם – יהודית ומשה זעירי עם בתם ניצה, בת השש, ותינוקם שנולד באותו בית; טדי בארי, שנשא לאשה את חניכתו, שושנה; ד"ר פסח קיסין, עם ילדתה בת התשע.

כל ילד אסף את חפציו המעטים וצררם בילקוטו. הקניָנים שנרכשו לבית במרוצת שלוש השנים על־יד ג’וינט, “אורט”, "עליית־הנוער, יחידות החיילים העבריות, או שנקנו בכספי תרומות – ספרים, כלי־ עבודה, מכשירים שונים – נארזו בארגזים כדי להביאם ארצה. אלה נועדו לשמש את “קיבוץ סלבינו”, שעתיד היה לקום – כמקוּוה – ולהתיַשב בעמק־יזרעאל או בנגב.

מפקד־בוקר אחרון בחזית הבית. הורדת הדגל העברי מן התורן ושירת “התקוָה” בפעם האחרונה. דמעות פרידה מן המקום שהיה כ"גן־עדן״. “גן־עדן” בארץ נוכריָה, פרוזדור לארץ המובטחת. ההרים האלה מסביב, היערות – לא ישמעו עוד הדי שירה עברית, צלילי דיבור עברי.

בשני אוטובוסים יצאו משער החצר. שומר־הבית, אנג’לו, מלווה אותם במבטו, מתאפק מלבכות. האוטובוסים ירדו במורד הכביש המתפתל בהר התלול, בדרכם למילאנו.

בתחנת־הרכבת של מילאנו פגש אותם לואיג’י גוריני. לחיצות־ ידיִם, חיבוקים. הוא הכיר את כולם. נפשו נקשרה בהם. הוא יזכור אותם כל שנותיו. כשעלו הילדים ומדריכיהם על הרכבת שפניה מועדות לנאפולי, שם עגנה האוניה היוָנית “תטה” שתביאם ארצה – עמד לואיג’י על הרציף ובדמעות בעיניו קרא “אריבידרצ’י”, “להתראות בישראל”, ונופף להם בידו עד שנעלמו מן העין.

פרק חמישי: מולדת

א

יום אחד, ב־1948, כשמניה בת החמש־עשרה ישבה בחדר־האוכל של רמת־דוד ואכלה את ארוחת־הצהריִם, ניגש אליה אחד החברים ואמר שאשה מבוגרת מחפשת אותה, והיא מחכה לה ליד שער הקיבוץ.

היא קמה מעם השולחן, ובדרכה אל השער חשבה בלב רוטט מי יכולה זו להיות, “אשה מבוגרת” המחפשת אותה? הלא קרובים ומוֹדעים אין לה בארץ. ניצוץ של תקוָה־לא־תקוָה היבהב בה: ואולי קרה נס – ואמהּ היא? אבל אמה – הרי אינה בחיים…

עם אמה, שש שנים קודם לכן, חָיתה חורף שלם בבקתה מכוסה שלג בקזכסטאן, לאחר שאביה נעלמו עקבותיו ושני אחיה מתו ברעב. בסוף המלחמה נדדה אִתה לפולין, ובהגיען לקרקוב נכנסה היא לבית־היתומים של לנה קיכלר ואמה יצאה לחפש קרובים. אחר־כך – כשעברה לביילסקו, ומשם – עם קבוצת הילדים כולה – לסלבינו, השלימה עם כך שאת אמה לא תראה עוד. היא התאבדה בוַדאי – חשבה – אחר האסונות שפקדו אותה.

מרחוק ראתה אשה עומדת ליד השער, ילד קטן לידה וכרסה בין שיניה. בהתקרבה אליה, כמעט התעלפה. הפנים היו פני אמה. אבל לא ייתכן! – אמרה לעצמה – הלא עם ילד היא, ובהריון!

את?! – קראה.

כשנפלה האם על צוארה, נשקה לה ובכתה, עדיין לא האמינה. ביקשה שתחלוץ את נעלה הימנית. האם חלצה את הנעל, ומניה ראתה את האצבע העקומה שהכירה מילדותה.

אחר־כך סיפרה האם שנדדה מפולין לגרמניה, שם נישאה לאיש, ילדה לו בן ועכשיו קרובה לידתה השניָה. בבואה לארץ – הלכה מקיבוץ לקיבוץ וחיפשה את בתה, עד הגיעה הלום.

כששאלה מניה באיזו דרך הגיעה ארצה. אמרה לה אמה: דרך קפריסין.

השתיִם נדהמו: שתיהן שהו בקפריסין באותה עת, בשני מחנות שונים, ולא ידעו זו על זו!

כשנה לאחר שעלתה חוָה עם חמש אחיותיה הקטנות ארצה, הגיע לידיה מכתב, שנשלח בידי חייל מן הבריגדה שחזר מגרמניה, וחתומים היו עליו: “אבא, אמא.”

חוה קראה וחזרה וקראה את המכתב, כשדמעות מצעפות את עיניה; ואושר ופליאה גדולה ממלאים את לבה:

את אביה לא ראתה מאז נלקח מדברצן למחנה־עבודה, ובטוחה היתה, שגורלו היה כגורל אלפי הגברים האחרים שנשלחו למחנות ולא חזרו. את אמה השאירה צונחת מחוסר־אונים בצד הדרך, ב״מצעד המוות" ממאוטהאוזן לגינסקירכן. את הנחשלים והנופלים לצדי הדרך היו אנשי האס. אס., שומרי השיירה, ממיתים ביריות. האם שרד אביה במחנה ונשא אשה שניָה, החותמת ״אמא״?

אביה ואמה, שניהם שרדו. בעלותם ארצה. לאחר קום המדינה, סיפרו לה:

ימים אחדים לאחר אותו “מִצעד המוות”, נכנס הצבא האמריקני לאוס­טריה. החיילים אספו את הגויות שלצדי הדרך. אמה של חוה פירפרה בין החיים והמוות, ולקחוה לבית־חולים בוינה. משם העבירוה לבית־חולים בבודפשט, בארץ מוצאה. האב, שבהיותו במחנה עבד בתעשיָה, הצליח להחזיק מעמד עד סוף המלחמה. שמועה הגיעה אליו שאשתו ניצלה. בבודפשט, הלך מבית־חולים לבית־חולים וחיפשה. באחרון שבהם, כשנואש כבר מלמצוא אותה, עמד במסדרון ולא ידע מה יעשה. פתאום שמע מאחוריו: "סנדר!״ – וזו היתה היא.

נסים רבים התרחשו.

ב

עמנואל “הרוסי” נשא אִתו את מסורת אורח־החיים הפרטיזני לארץ, לחניתה.

הוא, שהסתתר בקטקומבות באודסה, ומהן היה מגיח להרוג בגרמנים; הוא, שפעם נתפס, עם יהודים אחרים, ועמד על פי הבור שאליו נורו כולם, וכשהלכו הגרמנים להביא נפט כדי לשרוף את הגויות, יצא ממנו חי; הוא, שלחם עם חיילי הצבא האדום באוקראינה, בבסרביה, ועד גרמניה הגיע אִתם – היו לו עקרונות־ברזל: אין קנין פרטי, הכול שייך לכול. משמעת צריכה לשרור, וכל הוראה יש למלא ללא היסוס. ובכל משימה – צריך לגלות אומץ ולא לפחד.

כשהגיע לחניתה משלוח גדול של בגדים מ״עליית־הנוער", לשם חלוקתם בין חברי קבוצת סלבינו, שלא מכבר באה למקום, ועמדו לסמנם, בגד לאיש, בגד לאיש – נשא הוא נאום נגד צורה זו של חלוקה. את כל הבגדים – אמר בהתרגשות – יש להניח בשלוש ערמות על רצפת המועדון: גדולים, בינוניים וקטנים. החברים יסתדרו בשורה לפי הגובה, וכל נער ונערה יטלו מן הערמות את הבגדים המתאימים לגודלם. “אין מה לדבר על בגדים פרטיים בחברה שלנו!” – אמר.

משלא קיבלו את דעתו – קרע את תוית הזיהוי מבגדו.

לימים, מינו אותו כ״אחראי על הנקיון" בקבוצה. תפקיד האחראי היה לקבוע את התורנויות לניקוי המועדון, חדר־הלימודים, המסדרונות, השבי­לים, החצר.

לא כך הבין עמנואל את תפקידו. הוא היה משכים לקום מכולם, עורך סיור בחדרי־המגורים ובודק את סדרי הנקיון בכל חדר וחדר. מי שמיטתו לא היתה מוצעת – היה הופך אותה. חדר שלא נוקה – היה שופך דלי מים על רצפתו ומשאיר בו שלולית.

התקוממו עליו – והדיחו אותו מתפקידו.

כשדנו בקבוצה על קביעת תקציב לתצלומים אישיים – התנגד לו. אמר: בזבוז! במקום זה יש להעמיד ראי גדול במועדון, כל הרוצה לראות את פרצופו – יסתכל בראי!

יום אחד פלשו ערבים לאדמות חניתה שבואדי אידמית. שלחו כיתה לגרשם. עמנואל הצטרף אליה, ובקרב פנים־אל־פנים, באבנים ובמקלות, פצע קשה את אחד הפולשים. נעצר על־ידי המשטרה הבריטית, הובל לעכו, נחקר ושוחרר.

פעם ניגש אל מדריך הקבוצה, חבר המשק, וביקשוֹ בחשאי – לבל ייוָדע לאיש – ללמדוֹ “יהדות”. הנערים האחרים למדו תורה בילדותם והוא לא ידע דבר. ביקש שילמדו להניח תפילין ואת תרי״ג המצוות, כדי שיהיה “יהודי באמת”.

במלחמת־העצמאות, בהיותו בחטיבת ״הראל״ בפלמ״ח ־ נפצע בראשו בקרב על טור־מלכא בירושלים.

עליזה, לאחר עלותה מקפריסין, באה לרמת־דוד. פעם ביקשה טרמפ, לנסוע לעפולה, ועצרה משאית. הנהג, שלידו התיַשבה, שאל אותה, לאחר ששוחחו בדרך: ״את ירושלמית?״

באותו רגע מילאה גאוָה גדולה את לבהּ.

ג

בחניתה, באבוקה, ברמת־דוד, בקבוצת־שילר, במזרע, בכפר־המכבי, במשמר־השרון, בכפר־רופין – שם נשתלו חברות־הנוער של יוצאי סלבינו.

חברות חניתה וכפר־המכבי הקימו את ראש־הנקרה בגליל. חברות משמר־השרון וכפר־רופין הקימו את צאלים בנגב. יחידים וקבוצות מן החברות האחרות – הצטרפו אל שני היִשובים, בשנותיהם הראשונות.

חברת חניתה ־ ביניהם “נערי מאג’נטה”, ביניהם נערים ונערות מבתים דתיים בקרפטו־רוס, ביניהם מצ׳כוסלובקיה, בסרביה, הונגריה – היתה כבר בעלת ותק של יותר משנה כשעלו ארצה מעפילי “כתריאל יפה” מקפ­ריסין, והיוו את הגרעין לחברה במשמר־השרון. התגבשותה – במסגרת “עליית־הנוער”, ותחת יד מדריכים מסורים – היתה מהירה, במשק הגלילי הצעיר. חבריה נקלטו בענפי החקלאות והמלאכה, חצי יום עבדו וחציו השני למדו, ובערבים ־ היו גאים להתאמן בנשק, כותיקים וכילידי־הארץ, וכחברי ה״הגנה".

ביִשוב העברי – היו אלה ימי המאבק הסוערים נגד השלטון הבריטי. ספינות־מעפילים הגיעו לחופי הארץ, מיעוטן הורידו את נוסעיהן בחשאי בחופים, ורובן ניצודו על־ידי אוניות הצי הבריטי ונוסעיהן הובלו למחנה עתלית או גורשו לקפריסין. אצ״ל ולח״י חיבלו במתקני צבא בריטיים, בתחנות־משטרה, בקוי טלפון, התנקשו בחיי קצינים וחיילים. ה״הגנה" וזרועה המבצעת – הפלמ״ח – פוצצו גשרים, מסילות־ברזל ובסיסים. יום־יום אירעו מעצרים, מאסרים, גירושים, הכרזות עוצר בערים ובדרכים, חיפושי נשק ביִשובים. קיבוצים עלו על הקרקע כשהם מפרים את תקנות “הספר הלבן”. בו־בזמן התנהלו ויכוחים לוהטים, בעקבות המלצות הועדה האנגלית־אמריקנית, “תכנית מוריסון” והדיונים באו״ם: בעד חלוקת הארץ או נגדה, בעד מאבק אלים או נגדו, בעד המשך ההעפלה וההתישבות הלא־חוקית או בעד הפסקתן.

חברת־הנוער בחניתה, כשם שנטלה חלק בשמירה, באימונים, בהגנה האזורית – כך גם בויכוחים על דרכי המאבק ועל עתיד הארץ. בסוף 1947 החליטה, לאחר שיחות נוקבות, להתגייס כולה לפלמ״ח. מעתה נהייתה ל״הכשרה מגויסת", כחלק מגדוד א'.

שמואל ודוב, שהיו יחד בבלוק 9 במחנה־ההשמדה גוזן – זה כיהודי וזה כ״פולני״ – ונפגשו שנית בויה אוניונה 5 במילאנו, והלכו יחד לסלבינו ומסלבינו לחניתה – נשלחו עתה יחד לקורס מפקדים של הפלמ״ח.

כשפרץ ביניהם ויכוח על המלחמה בארגוני “הפורשים”, הכריז דוב: אני, אחרי מה שראיתי במחנות – לא מרים יד על יהודי, לעולם!

חיים, שמאז השתחררו ממחנה־הריכוז באבנזיי חלם על נקם, בגרמנים ובכל אויבי ישראל – אהד את אצ״ל. פרש מן החברה ועזב את חניתה.

משהחלו יוצאי סלבינו עולים, קבוצות־קבוצות, מקפריסין – התרכזו רובם בשתי חברות־נוער: ראשונה במשמר־השרון ושניָה בכפר־רופין.

שלא כחברה בחניתה, היו שתים אלה מגובשות עוד בטרם בואן למשקים הקולטים. חודשי הציפיָה הארוכים על חופי איטליה, החודשים הארוכים במחנה קפריסין – אילפו אותן לחיי חברה עצמאיים, למשטר של לימודים ועבודה, וליחסים הדוקים של אחריות הדדית.

“כשבאתי לארץ, היא היתה מוכרה לי כל־כך” – אמר שמואל ש. – “שהרגשתי כאילו נולדתי בה.”

ואברהם ל. כתב ביומנו, במשמר־השרון:

"שמחים ומאושרים היינו כאשר דרכנו על אדמת המולדת. קיבלו את פנינו בחמימות כמו שמקבלים בני משפחה. שמחנו שיצאנו מהאוירה הקפריסאית המדכאה והשחחררנו מן ההשפעות המסוכנות של אלה שסבבו אותנו. פה מצאנו אוירה קיבוצית מלאת פעילות, ומיד ניתנו לנו מדריכים העושים הכול כדי להקנות לנו ידיעות בתורת היהדות, בתורת ארץ־ישראל ובתורת החיים בכלל. את העיקר השגנו: אנו חיים בארצנו!

ועכשיו עלינו לדלות מתוכנו את הכוחות להגשמת יתר הערכים שעליהם התחנכנו!״

הפגישה עם נופי הארץ, עם העבודה בענפי החקלאות, בשדה, בפרדס, בלול וברפת, עם החברה הקיבוצית השוקקת חיים – רוממה את הרוחות. לאחר חיי הארעי הממושכים ומורטי־העצבים – היה עכשיו הכול בסימן של קבע ושל השתרשות.

ועם זאת – לא ניתק הקשר עם סלבינו. נמשכה ההתכתבות עם הבית באיטליה. ״מסורת סלבינו״ ־ קבלות־השבת, השירה בציבור ובמקהלה – שנדדה מתחנה לתחנה, עברה גם הנה. ״ניבנו״ – שבקפריסין המיר את שמו ל״ניבנו בדרך" ול״ניבנו בגירוש" – נשא כאן את השם “ניבנו במולדת”. “פעטער מוישה”, שפשט את מדי־הצבא וחזר למושבו, אביחיל, לא זנח את ילדי־טיפוחיו בהגיעו ארצה, הִרבה לבקר אצלם במשמר־השרון הסמוכה אליו, והם היו מתגייסים מפעם לפעם לעזור לו בעבודות־העונה בפרדס. לא היתה שמחה בחברה שלא הוזמן אליה.

רבקה קלוץ, המדריכה המסורה של החברה במשמר־השרון – שנפש הילדים נקשרה לאהבה אותה – השתוממה מאוד על התופעה: יותר מכל חברת־נוער ששהתה במשק לפניה – ולפני המלחמה – הצטיינה זו בשמחת־החיים שבה, בהומור ובבדיחות־הדעת, במסירות לעבודה, ברמת המִשכל ובצמאון ללמוד, בתרבות השיחה והשירה, באמות־המוסר שקבעה לעצמה. ״כשהיו הם שרים בערב, בשקט, בהרמוניה״ – סיפרה – “היו חברי המושב הסמוך, כפר־חיים, מטים אוזן, ושואלים למחרת מיהו הנוער המחונך והמלוכד הזה.” חברים במשק שאלו לאן נעלמה עצבותם, איך נמחקו עקבות הסבל והזוועות שעברו עליהם? היה זה כאילו מתוך רצון נחוש גמרו אומר להדחיק את העבר אל מעמקי הנשיָה. רק לעתים רחו­קות, כשהיה מי מהם נופל למשכב, ורבקה היתה סועדת אותו בחוליו, היה פותח את לבו לספר על מה שאירע לו בתקופת המלחמה, במחנה, בגיטו, או בבית־ההורים.

באוקטובר 1947, כשהבית בסלבינו היה עוד מלא ילדים וילדות, ופעי­לות ערה התנהלה ב״רפובליקה" שבו; כאשר במחנה בקפריסין עוד המתינו עשרות מחניכי סלבינו לתורם לעלות ארצה – החליטו יוצאי סלבינו שבמשקים לקיים כינוס ראשון שלהם, לדיון על מצבם ועל עתידם.

ב־26 בחודש, יום ו׳ בשבוע – כשמשה זעירי נזדמן לביקור קצר בארץ – נאספו לכפר־רופין כמאה נערים ונערות, מחברות משמר־השרון, חניתה, אבוקה, וכפר־רופין עצמו, הם ומדריכיהם. עמם הגיעו לכינוס – ראובן דונת מחיפה, שהיה עתה מהנדס ב“סולל בונה”, המורה אריה סולה, שהיה עתה חבר כפר־מסריק, ו״פעטער מוישה", מאביחיל. בו־בערב נערכה פתיחה חגיגית באולם הקיבוץ, ולאחר השמעת ברכות מפי נציגי הקיבוצים המאמצים ומדריכי החברות – בא תורה של התכנית האמנותית: הופעות המקהלה של חברת משמר־השרון, הצגת מסכת בשם “מאבק” על־ידי החוג הדרמתי של חברת כפר־רופין, קריאת “מגילת סלבינו”, שירה וריקודים.

“פעטער מוישה” אמר בדברי ברכתו:

״נוער יקר! ברכתי לכם! זכיתם למלא את רצונכם ושאיפתכם – לעלות ארצה! זוכר אני שכל אחד מכם היה שואל: פעטער מוישה, וען וועלן מיר שוין זיין אין ארץ?.. ידוע לכם שאינני פסימיסט, אך יותר קל לי לעשות מאשר לדבר. לכן ברכתי לכם שיתקיים רצונכם להשתרש ולבנות את הארץ. ואני תקוָה שתוכלו לגבור על כל המכשולים. זאת תוכלו לעשות רק על־ידי עבודה משותפת. בכל מקום הראיתם את יכולתכם ועליתם על אחרים. חברה טובה כמוכם – קשה למצוא. אם רק תהיו מלוכדים – תגיעו לכך שתבנו ישוב חדש, ישוב של קבע, בהתאם לשאיפותיכם!״

למחרת בבוקר, בחורשת האורנים, החל הדיון, שארך שעות רבות. לאחר הרצאה של איש קיבוץ על “תפקיד הנוער העברי בימינו” – מסרו נציגי ארבע חברות־הנוער דינים־וחשבונות על הנעשה בחברותיהם. הם סיפרו על חבלי הקליטה, על יחסיהם עם הנוער המקומי של היִשובים הקולטים, על הפעולות התרבותיות, על הכשרתם בענפי המשק ועל בעיו­תיהם החברתיות. כל אחד מהם סקר את הדרך הארוכה שעברו עד הגיעם ארצה, וכולם הדגישו את התפקיד המכריע שמילא החינוך בסלבינו בליכודם ובעיצוב מחשבתם ושאיפותיהם. הדיון שהתנהל לאחר־מכן, נסב על השאלה: לאן? היימשך הקשר בין החברות? בין קבוצת חניתה ויתר הקבוצות? ביניהן ובין העתידים לבוא מקפריסין, מסלבינו? היתאחדו כולן להקמת קיבוץ אחד?

משה זעירי, בדברי הסיכום שלו, אמר:

“מכינוס זה צריך לצאת בחזון: יצירת נקודה עצמאית של חניכי סלבינו. שש־מאות בני־נוער עברו עד היום דרך הבית ורובם מסוגלים להקים יחד ישוב. יש אפשרויות של ממש לפעול להשגת מטרה זו. חברת חניתה יכולה להוות את הגרעין. אליה יצטרפו החברות האחרות. השקענו הרבה כוחות־נפש בסלבינו. אסור שיבוזבז כל זה. אני בעד מימוש!”

ולפי הצעתו נתקבלו החלטות על בחירת ועדות־קשר בכל החברות, ועל בחירת מזכירות משותפת לכולן, שמקום ויעודהּ יהיה במשמר־השרון.

במִסדר רב־רושם נסתיים הכינוס.

בתום השנה הראשונה לקיום החברה במשמר־השרון, שמנתה כחמישים נערים ונערות, כתבה ציפורה:

"מלאה היתה השנה הראשונה. מלאת חוָיות, תמורות נפשיות וחבר­תיות, מלאת צחוק ושמחת־נעורים. אף עצב ושברון־לב לא חסרו בה. חברה תוססת חיים ועליזות, חיי תורה ועבודה.

"קושר אותנו משהו הנובע מרצוננו, או אפילו בעל־כורחנו. משהו שלפעמים אינו מורגש כלל, אך לפעמים הוא מתגלה ובא לידי ביטוי. אפילו העובדה שאנחנו רוגזים לפעמים איש על חברו וכואבים את התנהגותו ויחסו לזולת – גם היא מוכיחה שאין אנו אדישים זה לזה.

"עכשיו, כשהשנה הראשונה לשבתנו בארץ חלפה, עלינו לדעת מה השגנו ומה עלינו להשיג. הרי כבר בגרנו יותר וגם השקפתנו התבססה בלבנו יותר. התנאים הנורמליים ויציבות החיים השרישו אותנו במידת־מה בקרקע הארצישראלית. למדנו הרבה. למדנו את השפה העברית והיא מתחילה להשתגר בפינו. למדנו להתיחס בכבוד לעבודה ולהבין את בעיותיה. למדנו את הארץ על לבטיה, ליקוייה ודרישותיה.

"האם מתאימים אנו זה לזה, והאם יהיה לנו טוב יחד, כשנרצה לגשת להגשמת חלומנו על ‘קבוצת סלבינו’?

“המצב בארצנו קשה ועומדים אנו על סף מלחמה. מאמינה אני באמונה שלמה שנצליח בה, אף כי אינני מזלזלת בחומרתה. אולי מבחינה זאת בכלל קשה לתכן תכניות, כי איש לא יכול לדעת איך יתפתחו העניָנים. בכל־זאת עלינו לחתור לקראת עתידנו המשותף. להשתתף כבר עכשיו ביצירת היחסים באופן היותר טוב. לוַתר על אמביציות אישיות, בשעת הצורך, מתוך הבנת חשיבותו של עצם הצעד הזה.”

ד

כחודש לאחר הכינוס בכפר־רופין נפלה ההחלטה באו״ם על חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות, ומיד לאחר־מכן החלו פעולות האיבה נגד הישוב העברי. שכונות־הספר בערים המעורבות וישובים מבודדים – הותקפו. הדרכים היו בחזקת סכנה, וכלי־הרכב נסעו בשיירות, שלווּ על־ידי משמ­רות של ה״הגנה". הבריטים, שלא השלימו עם החלטת החלוקה, התיַצבו לצד הערבים, הגנו עליהם, פירקו את הנשק מעל מתגוננים יהודים שנתפסו.

התכניות של חברות־הנוער של חניכי סלבינו, שנתגבשו להחלטות בכינוס – נשתבשו. ארגון “חבר הקבוצות”, שאליו היו קשורות, הציע להן לעלות להתישבות על אדמות זרעין – היא יזרעאל – ולהקים שם את “קיבוץ סלבינו”. לא בהתלהבות התקבלה ההצעה: לרוב החברים נראה המקום – במזרחו של עמק יזרעאל, ויִשובים עבריים רבים סביב לו – “קל” מדי, שאינו מהווה “אתגר” מספיק לחברה שחינוכה הדריך אותה לחפש מבחנים קשים, להתמודד עם המשימות החלוציות ביותר. אך המל­חמה, שפשטה כאש בכל קצות הארץ, הסיחה את הדעת מהתלבטויות אלו.

חברת־הנוער בחניתה, שכבר היתה במעמד של “הכשרה מגוּיֶסת”, בגדוד הראשון של הפלמ״ח – נקראה לפעולות, תחילה בסביבה הקרובה, לפיצוץ גשר הרכבת במִנהרת ראש־הנקרה, להתקפות על בסיס־הכנופיות בבסה, להגנת השיירה ליחיעם; וכשהתעצמה המלחמה, נטלה חלק, עם חטיבת “יפתח”, בקרבות משמר־העמק, בטיהור הגליל המזרחי, בכיבוש לטרון, בכיבוש באר־שבע ומשלטי רצועת עזה.

בתחילת 1948 החליטה החברה במשמר־השרון – לאחר שיחות והתלב­טויות­ להתגייס לפלמ״ח. הסתפחה לגדוד הששי שלו, ועם חטיבת “הראל” לחמה בקרבות הקשים בפרוזדור ירושלים ובשחרור הנגב.

חברת כפר־רופין התנדבה להתגייס להגנה האזורית. יִשובי עמק בית־שאן נמצאו תחת אש צבאו של קאוקג’י, ולאחר שהותקפה טירת־צבי, דרשה מפקדת ה״הגנה" מכפר־רופין להוציא מתוכו עשרה אנשים להגנה האזורית. החברה הציעה שעשרה אלה ייצאו מתוכה, אך מזכירות המשק התנגדה לכך בטענה שהנוער העולה חייב להמשיך בלימודיו ובהתגבשותו כגרעין. אַבּק, כנציג החברה, טען לעומת זאת כי מוטב שיתגייסו הם, כי הם יתומים מאב ומאם, ואם חלילה יפול מהם מישהו – הורים לא יבכו אותו…

לאחר ויכוח הסכימה מזכירות המשק כי שלושה מתוך העשרה יגויסו מן החברה. שלושה אלה היו: זאב מורשצ’יק, שלמה קרמפף, ושמעון. זאב נפל בקרב עם הצבא המצרי, במשלט 89 על־יד נירים; שלמה נפצע קשה בהתקפה על ג׳נין, ולאחר־מכן, בהיותו בצאלים, התאבד. שמעון נפצע גם הוא באותה התקפה, אך החלים מפצעיו והצטרף לגרעין שהתישב בצאלים.

היתה זו המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״ – עתה בני שבע־עשרה, שמונה־עשדה, תשע־עשרה: הראשונה, הנוראה ביותר– בגיטאות, במחנות־העבודה ובמחנות־ההשמדה תחת הכיבוש הנאצי, ביע­רות ובבריחות מכפר לכפר, מארץ לארץ; השניָה – נגד החיילים והמלחים הבריטים על אוניות־המעפילים ואוניות־הגירוש; למלחמה השלישית – הם יצאו מרצונם, מתוך החלטה עצמית ובגאוָה, מאומנים ונכונים. חמישה מהם נפלו בקרבות. רבים נפצעו, ובהחלימם חזרו לשורות הלוחמים. לא היה אחד מהם שברח מן המערכה או השתמט ממנה.

בינואר 1949– כשהסתיימה המלחמה – עלו להתישבות שני גרעינים של חניכי סלבינו: האחד לפאתי צפון, השני לפאתי נגב.

משוחררי חטיבת “יפתח” של הפלמ״ח מחניתה, התאחדו עם חבריהם מכפר־המכבי – שהיו מראשוני הנח״ל – ועם חברת־הכשרה ארצישראלית של חניכי “גורדוניה” מאבוקה. אלה הקימו את ראש־הנקרה, על אדמת טרשים סמוך לגבול לבנון. בעזרת מדריכים מחניתה החלו בונים משק חקלאי על כל ענפיו.

חברת כפר־רופין חוּילה גם היא, והיותה – לאחר שפורק הפלמ״ח – את הגרעין הראשון של הנח״ל. בהיותה ב“מחנה 80” – הוצע לה לרדת לנגב ולתקוע יתד בצאלים. אליה הצטרפו חניכי משמר־השרון שהשתחררו מן הגדוד הששי של הפלמ״ח.

בצאלים – כ־12 ק״מ דרומית־מזרחית לצומת מגן – הוקם יִשוב־משלט בתחילת 1947. מתיַשביו הראשונים היו גרעין מעורב של בני תנועות־נוער שונות, ומלבדם חנתה בו פלוגת פלמ״ח בת שלושים וחמישה איש. מימיו הראשונים היה מטרה להתקפות של כנופיות ערביות, ובזמן מלחמת־השחרור שימש בסיס לפעולות נגד הצבא המצרי הפולש. משנסתיימה המלחמה – עזבוהו מתישביו. חלקם עברו לכפר־החורש ויִתרם נפזרו בארץ.

התיַשבות בצאלים – היתה בעיני חניכי סלבינו אתגר שראוי להתמודד עמו. היִשוב עמד בלב השממה, מבודד ומנותק מכל ישוב עברי אחר. כל־כולו היה כמה צריפים ואוהלים, מוקפים עמדות ותעלות־קשר. המים שהגיעו אליו מצפון הספיקו לשתיָה בלבד. רק רתמים, עצי אשל אחדים וחלקת ירקות קטנה ליד צריף־האוכל, נימרו בירוק את מראהו הצחיח. בימי החום ־ היה חשוף לשמש הלוהטת ולסופות החול. בימי הגשמים – נמלא הואדי מים, ובאין כביש – נותקה הדרך היחידה צפונה. העפר הקמחי הפך לבוץ סמיך.

הגיעה שעתם של ״ילדי סלבינו״ להגשים את חלומם מאז: הקמת קיבוץ בכוחות עצמם בלבד; בניית חברה שיתופית בהתאם לעקרונותיהם, ולנסיון שצברו בדרך המסות הארוכה והנפתלת שעברו בה עד הנה.

״בהתלהבות הסכמנו להתיַשב בנגב״ – כתבה אילנה – “כשהגענו למקום, חיכו לנו שלושה חברים אשר העבירו לרשותנו את המִשלט, שכלל מספר צריפים ועמדות. בלילה יצאנו לשמירה, בנים ובנות, ללא כל פחד. לא עלה בדעתנו שאפשר לגדל ילדים במִשלט.”

בהתלהבות, במרץ, באוירה אופטימית, ניגשו חניכי סלבינו להקים את קיבוצם. בחרו מזכירות, ועדות, כמתכונת כל קיבוץ ותיק. תכניות נרקמו – לפתח ענפי פלחה, מטעים, רפת, לול, מוסך, מסגריה, נגריה. בערבים – בהתאם ל״מסורת סלבינו״ – התכנסו כולם לשיחות, שירה וריקודים.

אך ככל שארכו הימים – כן נערמו יותר ויותר קשיים על דרכם. המים היו בצמצום. שטחי העיבוד לפלחה שנמסרו לקיבוץ, היו רחוקים, ליד באר־טוביה. בתי־המלאכה הקטנים שהוקמו – היו בטלים מעבודה. שרר מחסור במזון ובכל מִצרך חיוני. מחלקת ההתיַשבות של הסוכנות, שלא תלתה תקווֹת גדולות בעתידו של היִשוב הזה, מנעה ממנו עזרה כספית. אנשי הפדאין היו מסתננים בלילות מרצועת עזה לשטחי הקיבוץ, מניחים בהם מוקשים, או תוקפים ביריות את עמדותיו.

ואסונות פקדו את היִשוב הקטן. לילקה נודלמן, בת השבע־עשרה, נפצעה קשה מרימון שהושלך אליה בעומדה בשמירה, וכיוָן שלא היה במשק כלי־רכב להסיעה לבאר־שבע בדחיפות – נפחה את נשמתה. שלמה קרמפף, אחד הכשרונות המזהירים בין נערי סלבינו, עילוי במתימטיקה, שנפצע בראשו במלחמת־השחרור ובבואו לצאלים היה משותק־למחצה – התאבד ביריָה. נסיון התאבדות אחר אירע. מצב־רוח קודר נשתרר בחברה.

שנה לאחר העליָה למקום, נכתב בעלון המשק, ״בצל הצאלים": “זרענו בעונת האביב על שטח של עשרה דונמים בקירוב. מחמת חוסר מים – מחציתו של השטח לא עלתה יפה. גן הירק בסתיו כלל: ששה דונם כרוב, שנים וחצי דונם עגבניות, דונם גזר, דונם סלק, דונם תפוחי־אדמה. ברפת נמצאות כעת שש־עשרה פרות. זרענו תלתן בשטח של עשרה וחצי דונם, ומחצית השטח נאכלה על ־ידי הציפורים.”

רבים לא האמינו בעתיד היִשוב. נואשו ממנו ועזבו.

רק כעבור שנתיִם, כשהגיעה אליו תגבורת של שלוש קבוצות – מאבוקה שנעזבה, מבן־שמן ומנחלת־יהודה – ושל חברת־נוער מיוצאי מרוקו – ניתנה תנופה להתקדמותו, עד היותו, במרוצת השנים, לאחד היִשובים המשגשגים ביותר בנגב, קולט וממזג עליות, ממזרח וממערב.

ה

אל בית “שזופולי” שבסלבינו, שהתפנה מן הילדים היהודים ששכנו בו – נכנסו ילדים איטלקים, וצלבים ואיקונות של המאדונה נקבעו על כתליו. כשמונה־מאות יתומים, ניצולי השואה, עברו דרכו בשלוש השנים מ־1945 עד 1948, וכמעט כולם – לבד מעטים שהיגרו אל קרוביהם בארצות־הברית ובקנדה – עלו ארצה, ואת שנותיהם הראשונות בה עשו בחברות־ילדים וחברות־נוער בקיבוצים. משבגרו – הלכו מיעוטם לשני היִשובים שהקימו יוצאי סלבינו, ולקיבוצים אחרים ברחבי הארץ, ורובם – פנו איש איש לדרכו, לבנות להם את עתידם במולדת.

להם, ולאלה שעזבו את ראש־הנקרה ואת צאלים – נכונו שוב מסות קשות. בחוסר־כול יצאו לדרך, ללא קרוב וגואל, והיה עליהם להתחיל מבראשית. הלכו לבאר־שבע, לאשקלון, ליפו, לחולון, לנתניה, לאָזור, לאור־יהודה. הימים היו ימי העליה ההמונית, המעברות, הצנע. עבודה לא נמצאה בנקל, והשכר היה מועט. באין מקצוע – עבדו כשכירי־יום בכל עבודה שחורה, רעבו ללחם, התגלגלו מחדר לחדר בשכונות־עוני. אלה שהאיר להם מזלם – נתקבלו לבתי־ספר מקצועיים, לקורסים ולסמינריונים, והכשירו עצמם לפקידות, להוראה ולעבודה בבתי־חולים.

מרים מן “התאומות”, שנשלחה לקבוצת־שילר בעלותה ארצה – הלכה ללמוד בבית־הספר החקלאי לנערות בעיינות, ומשם עברה לבית־ספר ללבורנטים בתל־אביב. מחלת השחפת קיננה בה מימי הנדודים והרעב בכפרי מזרח־פולין, ונאלצה להפסיק את לימודיה. שנתיִם שהתה בבית־חולים עד שהחלימה. איילה יצאה ממשמר־השדון ללמוד בבית־ספר לאחיות של ״הדסה״. רות עזבה את משמר־השרון כשהגיע ארצה אביה – ממנו נפרדה כשנדדה המשפחה בערבות סיביר ואוזבקיסטן. הלכה להת­גורר אִתו – והוא חולה סרטן – בחורבה באזור. כל עת לימודיה בבית־ספר לפקידות בתל־אביב, טיפלה בו, עד שנפטר. חיים, לאחר עוזבו את חניתה, התגייס ל״הגנה“, לצה״ל, קיבל ציון־לשבח על מעשה־גבורה במלחמת־השחרור ועלה מדרגה לדרגה עד היותו לסגן־אלוף בחיל המודיעין. ברנרד, מ״נערי מאג’נטה”, שעלה בספינת־המעפילים “שבתאי לוז׳ינסקי״ ונחת בחוף ניצנים ונשלח למִזרע – התגייס לפלי״ם, ולאחר המלחמה הצטרף לצי־הסוחר, היה בו מלח תחילה ואחר־כך קצין ראשון. גרשון – גם הוא מ”נערי מאג’נטה" – ירד מראש־הנקרה לחיפה ונעשה מכונאי במשטרה. עמנואל – ״הרוסי״ – לאחר שנפצע בראשו במלחמת־השחרור ושוחרר בשל ארבעים אחוז נכות – הלך ללמוד בבית־ספר מקצועי הנדסת מכונות, וממנו – לטכניון. אדם עזב את צאלים, עבד תחילה כטרקטוריסט, בבאר־טוביה, בגבול רצועת עזה – כשהוא מתגורר בבית נטוש במסמיָה – ולאחר שפּוטר, היה מחוסר־עבודה זמן רב, עד שמצא עבודה בבניָן. כמוהו עזבו את צאלים יעקב (יאנק), שעבר ליפו, מצא עבודות לעת־מצוא ולמד במִדרשה למוסיקה; יהושע – שירד לסדום, לעבוד במפעל האשלג; פנחס ויעקב מ. – שעבדו כמכונאים במוסך בקסטיניה; אברהם ל. ־

“מצאלים יצאתי בזוג תחתונים ועם כמה ספרים” – סיפר – “כל רצוני היה ללמוד. הלא גם בית־ספר יסודי לא סיימתי. נסעתי לתל־אביב ושוטטתי ברחובות מבלי דעת מה אעשה. לפתע, בשדרות־רוטשילד, פגשתי בחור מן העיירה שבה למדתי בילדותי ושהיה אִתי עם הפרטיזנים. שאל אותי מה מעשי, וכשאמרתי לו שאינני יודע אפילו היכן להניח את ראשי, אמר לי שהוא מתגורר בבית ערבי ביפו עם עוד כמה משפחות, ושאוכל למצוא לי פינה בחדר־הכניסה. הלכתי אחריו, והנחתי את צרורי בחדר־הכניסה של הבית. שם הייתי ישן, ובבוקר הייתי יוצא לחפש עבודה. לא היתה לי פרוטה לקנות כיכר־לחם. התהלכתי רעב, בלשכת העבודה אמרתי שאני מסגר, אך לא היתה לי כל תעודה על כך. שלחו אותי למסגר בסאלמה שיבחן אותי. האיש שאל אותי אם אני מוכן לעבוד אצלו, ואני בשמחה הסכמתי. עבדתי אצלו שבוע והייתי עשיר! היה לי אפילו לארוחת־צהריִם חמה! משעמדתי בבחינה – נתקבלתי לעבודה בתע״ש. השכר היה זעום, אבל היתה זו התחלה. ממנה יכולתי להתקדם…”

ואביבה, שבשנות המלחמה הסתתרה במִנזר בפשמישל, ועלתה ב“חיים ארלוזורוב”, ובבואה מקפריסין ארצה היתה בחברה במשמר־השרון, סיפרה:

“ב־1948, כשהתגייסה החברה לפלמ״ח, הייתי אני מתחת לגיל הגיוס. נשלחתי לפתח־תקוה ללמוד תפירה, אחר־כך חיפשתי עבודה בתל־אביב. קיבלו אותי כפקידה בבית־חרושת למסמרים בבת־ים. השכלתי היחה דלה מאוד, ורציתי ללמוד. בערב, לאחר יום העבודה הקשה, הייתי מבקרת בבית־הספר לנוער־העובד. גרתי בדירתה של אשה מרשעת, שעסקה בזנות. לא היו לי נעליִם לנעול ובגד ללבוש, מלבד מה שעל גופי. בלילות־שבת הייתי מתהלכת לבדי ברחוב ובוכה, כי לא היה לי איש בעולם. נורא רע היה לי. נורא רע.”

במצוקה ובבדידות פילסו להם “ילדי סלבינו” את דרכם, איש־איש לנתיבו. מה שעמד להם במאבקם, היו ערכים שקנו בחברת־הילדים ב״שזופולי״ ובמסגרת ״עליית־הגוער״ בקיבוצים: כיבוד העבודה. השאיפה ללמוד, ההרגל להסתפק במועט, ומידת היושר. לא עברו שנים רבות, וכולם רכשו מקצועות ונתבססו בהם – בחקלאות, בתעשיָה, בפקידוּת, בהוראה, באמנויות. הקימו משפחות וגידלו בנים ובנות.

וכל אותן שנים שמרו על קשרים הדוקים ביניהם, כבני משפחה אחת גדולה הפזורה בכל פינות הארץ, שפצעי השואה העמוקים, וזכרונות ימי־האושר של סלבינו, בצאתם “מחושך לאור” – מאחדים אותם. ידעו איש־איש על מעשי רעיו, נעזרו זה בזה, הזמינו זה את זה להשתתף בשמחותיהם – חתונותיהם, הולדת בניהם ובנותיהם, חגיגות בר־מצוָה, חתונות ילדיהם – הם ומדריכיהם מאז. הקימו את “ארגון יוצאי סלבינו”, עם לשכת־קשר פעילה, וערכו כינוסים מדי כמה שנים. באפריל 1978 התקיים כינוס ארצי של החניכים בכפר־הנוער “הדסים”, שיותר משלוש־מאות איש השתתפו בו. היה זה חג גדול, שתערוכות הוכנו לקראתו – של תצלומים, עלונים, ציורים ומלאכות־יד מעשה ידי החניכים – וש“רוח סלבינו” שרתה עליו: קבלת־השבת, השירה במקהלה ובציבור, הריקודים, העלאת הזכרונות, השיחות, תחרויות הספורט. בסופו יצאו משתתפיו ליער בן־שמן ונטעו חורשה לזכר חבריהם שנפלו במלחמות.

שנתיִם קודם לכן, במרס 1976, התכנסו כמה עשרות מהם ל“יד ושם” בירושלים, להשתתף בטקס הענקת אות “חסיד אומות העולם”, לפרופ' לואיג’י גוריני.

ו

במשך כל השנים מאז נעילת בית “שזופולי”, בכל טלטוליהם ומפני־חייהם – שמרו לואיג׳י גוריני ואנה־מאריה על קשריהם עם “ילדי סלבינו” בארץ, קשרי מכתבים וביקורים. מרחוק ליוו אותם בהתלבטויותיהם, בקשייהם, בשמחותיהם. דומה כאילו אורה של אותה פגישה נרגשת ביניהם – בין שני אנשי מחתרת, שוחרי חירות, שחלמו על חברת שויון וצדק – ובין הילדים ניצולי השואה, שבשובם לחיים הקימו חברת־ילדים חופשית ושויונית ־ ניצנץ מרחוק על דרכם, ולא נתעמעם עם הזמן.


חיי הומניסט לוחם

כשנה לאחר צאת אחרוני הילדים מסלבינו בדרכם ארצה – עזבו לואיג’י ואנה־מאריה את איטליה ועברו לפריס. לואיג’י, שכמה ממחקריו בשדה הביוכימיה כבר נודעו בקהיליַת אנשי־המדע, נתקבל כמשנה־לאחראי על מעבדות המחקר הביוכימיות באוניברסיטת סורבון, ובשש שנות עבודתו שם, ובמכון פאסטר, עלה מדרגה לדרגה עד שנתמנה למנהל המחקרים. על תגליותיו בתחום הפיסיולוגיה של התא וההתנהגות הביולוגית של החלבונים – הוענק לו פרס מטעם הפקולטה למדעים של הסורבון. עמיתו למחקר, שגר אתו בחדר בפריס, סיפר, שבלילות היה לואיג’י מתהפך על משכבו, ואפשר היה לשמוע, כביכול, את הרעיונות המתבזקים ממוחו: הוא היה קם לפתע, בחצות או אחר חצות, מתלבש, הולך למעבדה, שלא היתה מרוחקת ממקום מגוריהם, עורך שם ניסוי כלשהו, חוזר לחדר נינוח, מאושר, ובהתפשטו לשכב שוב לישון, היה אומר: “עד שאתעורר – תתבגרנה הבקטריות בינתיִם.” הוא עסק אז במחקר האנזימים הפרוטאוליטיים, ומפעם לפעם היה מרצה על ניסויו במועדון האכסקלוסיבי של קבוצת המדענים הקטנה שזה היה נושא מחקריה. עצבני, רומנטי, היה מעלה רעיונות חדשים, מרגשים, והיה לו כשרון להדביק בהתלהבותו את שומעיו. במעבדה אירע בכל יום מפנה חדש בניסויים, הושמע פירוש חדש להם.

כשם שהיה מסור למדע, כך היה מסור לעקרונותיו המוסריים והפוליטיים. בפריס, כמו באיטליה תחת המשטר הפאשיסטי, נטל חלק במאבקים על עניָנים שראה בהם הגשמת צדק. הוא המשיך לפעול למען “אירופה סוציאליסטית מאו­חדת”; וכיוָן שכמה מתלמידיו היו אמריקנים שברחו מרדיפות מקארתי, חי באינטנסיביות גם את המאבקים המתנהלים שם. מחה נגד הרשעתם של אתל ויוליוס רוזנברג, נגד “ציד המכשפות”, נגד מדיניות “המלחמה הקרה”, ונגד אכזריות הצרפתים באלג׳יר ובהודו־סין.

ב־1955 הוזמן לארצות־הברית כפרופסור־אורח, להמשיך במחקריו במחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטת ניו־יורק. שנתיִם עשה שם, ובד־בבד עם עיסוקו במחקר ערך מסעי הרצאות באוניברסיטאות רבות ברחבי המדינה. כיוָן שאנגלית לא ידע, היה מרצה בצרפתית. שומעיו, שרובם לא הבינו את שפתו, היו לעתים נרדמים בשעת ההרצאה, אך רעיון חדשני, תגלית, שהיה מבזיק מדבריו וממחישם בנוסחאות על הלוח – היו מזקיפים את אוזניהם ושובים את לבם. קסמו האישי, כוח השכנוע שלו, יחסו החם לבריות – קנו לו אוהבים ומעריצים.

לא עברו שנתיִם, ובית־הספר לרפואה של אוניברסיטת הרוארד בבוסטון – שלמד על הישגיו של גוריני במחקר – הזמינוֹ לשמש בו כפרופסור־מרצה במח­לקה לבקטריולוגיה ואימונולוגיה. אנה־מאריה, מדענית בזכות עצמה, התקבלה כעובדת־מחקר במחלקה לבקטריולוגיה של המכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (M.I.T). מעתה היתה בוסטון לעיר מושבם, וביתם, ברובע ברוקליין של העיר, היה לבית־מועד למדענים, לאקדמאים, לפעילים במאבקים פוליטיים, וכן ליש­ראלים רבים שנזדמנו לבוסטון והכירו את הזוג, אם בשל קשרי־המדע ואם מימי סלבינו.

ב־1958 – במלאות עשר שנים ל״יציאת סלבינו״ – באו לואיג’י ואנה־מאריה לביקור ראשון בישראל. “ילדי סלבינו״ – והם עצמם כבר אבות ואמהות לילדים – קיבלו את פניהם בפרחים, בברכות, כקבל בני משפחה. משה זעירי וכמה מחניכיו נסעו עמם להראות להם את הארץ ולהפגישם עם “הילדים” הזכורים להם מאז – בכפר ראש־הנקרה, במשמר־השרון, בקבוצת־שילר, בצאלים, בערים. השניִם היו נרגשים מאוד: היתה זו פגישתם הראשונה עם הארץ, שעליה ידעו רק ממה ששמעו מפי המדריכים בסלבינו ומפי חיילי הבריגדה; היתה זו היכרותם הראשונה עם הקיבוץ – צורת־חיים סוציאליסטית, מגשימה אידיאלים שבהם האמינו; ואת הילדים מאז – מצאו והנה הם בעלי משפחות, נטועים איש־איש במקומו, מרוצים מעבודתם ומהישגיהם, ורבים מהם ממלאים תפקידים נכבדים בחיי המעשה והתרבות במדינה. בכינוס נרגש שנערך לכבודם ב”בית ליסין" בתל־אביב, בו הוגש להם שי, אמר לואיג׳י, בענוותו: “מעולם לא שמעתי שאנשים ירחשו תודה כה רבה למי שפעל כה מעט.”

בשתי הפעמים הבאות, הגיעו לואיג׳י ואנה־מאריה לישראל כמדענים. ב־1965 – לכינוס בינלאומי של ביולוגים ב״אוהלו" שעל שפת הכינרת, בו הרצה לואיג׳י על “אופן חדש של פיקוח על הפרשות חלבוניות”; וב־1973 – למכון וייצמן, שאליו הוזמן לואיג׳י כמדען־אורח לחודשי הקיץ, לעריכת ניסויים בגנטיקה של בקטריות. גם בשני ביקורים אלה הרבו השנים להיפגש עם “ילדי סלבינו”.

בהרוארד – זכו מחקריו ותגליותיו של פרופ' גוריני לתהילה שהקנתה לו מעמד בשורה הראשונה של המדענים בתחום המיקרוביולוגיה והגנטיקה המוליקולרית. מספר פרסומיו המדעיים הגיע לכמה מאות. ב־1965 הוענק לו “פרס לדלי” של אוניברסיטת הרוארד, והוא כבר פרופסור־חבר באגודה האמריקנית לחקר הסרטן; וב־1971 נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים, והיה מועמד לקבלת פרס נובל.

כל אותן שנים לא חדל לואיג’י מפעילותו הפוליטית. את העבודה המדעית ראה כעבודה למען האנושות, והיה משוכנע שבתור היותה כזאת, אינה יכולה להיות מנותקת מן המאבקים החברתיים. בפברואר 1970, בהרצאתו באוניברסיטה של מדינת מונטאנה, דיבר על “צורך המלומדים בהצדקה מוסרית”. בסוקרו את דרכו כאיש מדע, סיפר על נסיונותיו במשטר הפאשיסטי באיטליה, כאשר סירב להישבע אמונים למפלגה הפאשיסטית, ירד למחתרת, נרדף על־ידי המשטרה, נאסר, שוחרר כ“אנרכיסט בלתי־מסוכן” – הגדרה שהעליבה אותו – והתפלל למפלת ארצו מידי בעלות־הברית. “עשרים שנה סבלתי מרגשי אשם ובושה על המשטר השורר בארצי” – אמר – “ועד היום אני חש בחילה למראה הדגל האיטלקי, שהכול היו אנוסים להישבע לו.” האקסיומה של טוקויל, כי “שלטון משחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט” – תקפה לא רק לגבי פוליטי­קאים, אנשי־צבא, משפטנים – אמר – אלא גם לגבי אקדמאים; והתריס נגד כוח השלטון של האקדמיה והאוניברסיטאות, בדכאן את תנועות־המחאה של הסטודנטים, ובעשותן את רצון חברות־התעשיה המממנות את מחקריהן. בקרב המדענים בארצות־הברית החלו מנסרות אז תיאוריות חדשות על תפקיד הגנים והתורשה בקביעת מנת־המשכל של בני־אדם, תיאוריות המחלקות את האנושות לחברות עיליות ונחיתות, ובהרצאתו זו במונטאנה, הזהיר פרופ' גוריני מפניהן, בהמשילו אותן לתורת־הגזע הנאצית.

כמדען וכהומניסט, לא נלאה מללחום נגד התיאוריות הגנטיות הללו, שראה בהן שאיפה להנציח אפליָה גזעית ודיכוי מעמדי. בהרצאתו על “תורשה. גזע וחברה״. במרס 1972, דיבר על האחריות החברתית של מלומדים וסטודנטים כאחד, וטען שאין במדעי־הטבע אוביקטיביות צרופה, ולפיכך האבולוציה האנושית איננה דטרמיניסטית, בבחינת “הכול צפוי”, אלא – “הרשות נתונה”, ויתרון האדם הוא ביכולת הבחירה שלו בין דרכים שונות. בהרצאתו באוניברסיטת לואיזיאנה, בפברואר 1974, יצא נגד ה״יוגניקה” – לפיה האינטליגנציה וההת­נהגות האנושית הן תכונות תורשתיות כמו צבע העור, צורת העינים, אורך החוטם וכדומה, שהמסקנה הנובעת ממנה היא. שלכל גזע – המאגר הגנטי שלו, שאין מנוס ממנו ואין לשנותו. תיאוריה זו – אמר – מנוצלת להצדקת זכות השליטה של לבנים על שחורים וצהובים, ושל עשירים על עניים. תוצאתה עלולה להיות שואה, כמו השואה באירופה. בסוקרו את ההיסטוריה של התפתחות הציויליזציה האנושית – הצביע על כך שההמצאות הראשונות וזרעי התרבות הראשונים – צמחו דווקא בחברות לא “לבנות”, והביא לדוגמה את תרבויות המזרח הרחוק, מצרים, בבל, המאיה והאינקה. הפתרון לבעיות האנושיות אמר – איננו בהנצחת אי־השויון, אלא בחתירה לצדק סוציאלי. “שאלות הגנטיקה הן ענין מסוכן מכדי שאפשר יהיה להשאירן בידי המדענים.” ובינואר 1975 – פירסם מאמר על “היסודות וההשלכות החברתיות והפוליטיות של תכניות מחקר מסויָמות בגורמים הגנטיים של ההתנהגות האנושית” – בו יצא נגד תליית האשמה ב“התנהגות אנטי־חברתית” בגנים ובמציאותו של כרומוזום יתיר (y) – במקום לתלותה בתנאים חברתיים, כלכליים או משפחתיים. ביוזמתו, פירסמו חמישה מלומדים מבית־הספר לרפואה של אוניברסיטת הרוארד, מכתב גלוי בעיתונות, ברוח מאמרו הנ״ל.

חלק פעיל נטל פרופ' גוריני בתנועת המחאה נגד המלחמה בוייטנאם ונגד מעורבותה של ארצות־הברית בקמבודיה: השתתף באספות סטודנטים ובשביתות־שבת, חתם על עצומות, צעד בהפגנות, נאם וכתב. באוקטובר 1973 שיגר מכתב חריף לועד פרס נובל לשלום, נגד הענקת הפרס להנרי קיסינג’ר, והחתים עליו ששים מלומדים, מאוניברסיטת הרוארד ומ־M.I.T., ביניהם שני חתני פרם נובל.

במרס 1976 הוזמן לואיג’י גוריני לישראל כדי לקבל את אות “יד ושם” ל“חסידי אומות העולם”. במכתב ההזמנה, החתום על־ידי יצחק ארד וגדעון האוזנר, נאמר:

“לעונג הוא לנו להביע לך ולאשתך את רגשי תודתנו והערכתנו העמוקים על פעולותיכם הנאצלות למען הילדים היהודים הפליטים באיטליה, בשנים 1944־1948. – – – הודות לעזרתכם האדיבה והבלתי־אנוכית – יכלו הם לזכות מחדש בבריאות וברצון־חיים. – – – עזרתם להם על־ידי מסירת הבית בסלבינו לידי החיילים העברים שטיפלו בהם, על־ידי השגת ציוד ללימודים בשבילם, על־ידי ליווּיָם, בשעת הצורך, אל הגבול כדי לחפש את קרוביהם ששרדו, ועל־ידי כך שעקבתם בענין ובאהבה אחר צעדיהם בדרכם לישראל ובהגיעם אליה, כשאתם דואגים להם ולצורכיהם. – – – פעולתכם תהיה זכורה לעד ותירשם בתולדות עמנו אסיר־התודה.”

הטקס ב“אוהל הזכרון” התקיים בי“ב אדר תשל”ו, 14 במרס 1976, בהשתתפות הנשיא, אפרים קציר, ורבים מיוצאי סלבינו, ממשרד־החוץ ומן הקהיליָה המד­עית; אך לואיג׳י עצמו לא נכח בו. ביום בואו לירושלים. והוא חולה בלוקומיה, חש ברע והובהל לבית־החולים “הדסה”. אנה־מאריה קראה בטקס את דברי תודתו מן הכתב. בפתיחתם נאמר:

“היינו נרגשים עד עומק לבנו בהגיע אלינו הידיעה כי אנו מתבקשים להדליק את השלהבת ב’יד ושם', אך בה־בשעה חשנו כי אין אנו ראויים לכבוד זה. המשמעות של קדושים וגיבורים המרחפת באולם־הזכרון הקודר והצנוע, נשגבה כל־כך בעינינו, שלא נוכל אפילו לחלום על כך שנהיה חלק ממנה, כי שום מעשה־גבורה לא ביצענו. את גמולנו על המעט שעשינו, אנו מקבלים בראותנו את פניהם המחייכות שוב של ‘ילדי סלבינו’, ובשומענו את שיריהם.”

ובסופם:

“עשר שנים לאחר צאת אחרוני הילדים מסלבינו ביקרנו בפעם הראשונה בישראל ומצאנו את רוב הילדים האלה כשהם כבר אנשים מבוגרים; נוטלים חלק פעיל בחיי הארץ. הסיוטים הנוראים נעלמו, ובזכרונם נשארה סלבינו כמקום שבו למדו כי אפילו במצב הגרוע ביותר אל להם ליפול ברוחם ולהיכנע, ועליהם לשמור על זהותם. זו היתה הרוח האמיתית של סלבינו.”

לואיג׳י ואנה־מאריה חזרו לביתם בבוסטון, ימים מספר לאחר הטקס. עוד ארבעה חודשים נאבק לואיג’י עם מחלתו האנושה, וב־13 באוגוסט נפח את נשמתו בבית־החולים “בית ישראל” שבאותה עיר.

במכתבו האחרון, על ערש־דוַי, חודשיִם לפני פטירתו, כתב אל ידידתו ושותפתו למחקר במעבדתו, מינה ביסל:

"באחד הימים הקרובים אעמוד מול נסיון־חיי האחרון. מה יקרה? – הכול אפוף תעלומה. ואני מוציא את זמני על המתנה לקץ. ומה יהיה על אנה־מאריה, על דניאל בננו, ועליִך? אני מסוגל לראות את העתיד המיָדי – יום, או יומיִם – אבל הלאה מזה – הכול שרוי במסתורין. לי תהיה זאת מנוחה, אבל אפילו זו אינה המלה המדויקת. כדי להרגיש מנוחה עליך להרגיש אי־מנוחה, אך אי־אפשר להרגיש אי־קיום. להיות או לא להיות, זו השאלה. מעולם, מעולם, לא הבנתי כמה חשובה השאלה הזאת.

"‘המוח התודעתי’ – הוא שם הספר שאני קורא עכשיו. איך אני מצליח לקרוא – אינני יודע. מה זה יוסיף על בּוּרוּתי? הו, כמה עייף אני! לעתים נדמה לי שמיטתי ואני אינם אלא גוש חומר מוצק אחד, ומוחי הוא הדבר התודעתי היחיד שפועל. תודעתי, תודעתי – מה פירוש הדבר? ואם אין הוא תודעתי – מה הוא? למה אתה צובר מידע? לעשות מה? אם אתה שורד די זמן, אתה נותן יד לכל ההבלים. יום אחד, פתאום, כל תודעתך נעלמת ושום דבר לא נשאר. לשם מה, אפוא? ולמה זה צריך לקרות דווקא לי?

"אתה כותב בקשות למענקי־מחקר והן נראות יפה על הנייר. אך כשאתה מגיע מן ההלכה אל המעשה, אתה מגלה שמחלתך האישית היא ‘לא־טיפוסית’, ואינך יודע מה לעשות. אמורגיה פנימית ‘לא־טיפוסית’ – ותודעתך מתחסלת תוך חצי שעה.

“אור, יותר אור!”

ז

באחד מימי אוגוסט 1983, נסעו כשבעים מיוצאי סלבינו, במאורגן, לאיטליה, כדי לפקוד את הבית בו הושבה להם ילדותם, לפני יותר משלושים וחמש שנה, וכדי לקבוע בו לוח־זכרון לאותם הימים. היתה זו יוזמתם של שניִם מראשוני סלבינו: אלכס שראל (אולק) ומשה ברנע (בוצ׳קו).

ביום ו׳ בצהרים יצאו באוטובוסים ממילאנו, חצו את עמק סריאנה ואת נחל סריו, עברו בצד ברגאמו, וטיפסו במעלה הפיתולים העקלקלים והתלולים של ההר, בין עצי היער, עד הגיעם לסלבינו. בה־בעת הגיעה לשם – מבוסטון שבארצות־הברית – אנה־מאריה, אלמנתו של לואיג׳י גוריני.

סלבינו איננה עוד כפר קטן. היום, לאחר כך וכך שנים, היא עיירת־נופש הומה קייטנים בחודשי הקיץ, ובה בתי־מלון, מסעדות, וחנויות רבות, צבעוניות, עומדות צפופות לאורך רחובה הראשי.

ממזרח לעיירה, מופרש ממנה משהו – עומד הבית. מראהו לא נשתנה מאז: המדרגות הרחבות, הקשתיות, המובילות אל מבואו, המרפסת העגולה בקומתו השניָה, התריסים הירוקים, הכתלים הצבועים לבן וכתום. רק השלט “שזופולי” הוסר מחזיתו, ובמקומו נקבע אחר, המעיד שהוא משמש בית־נופש לילדי בתי־ספר משכונות העוני של מילאנו.

ולפניו: הכיכר, השער, עצי הטויה, הברוש, האשוח, השביל היורד אל חורשת האורן והאלון הצפופה.

על המדרגות כבר ציפו לאורחים – מנהלו הנוכחי של הבית, ד״ר באלדי, צוות העובדים והעובדות, נציגי העיירה, כתבים וצלמים של עיתוני ברגאמו ומילאנו, שנודע להם דבר הכינוס.

בהיכנס הבאים לאולם המבוא, נרעשים למראה המקום בו התהלכו, שיחקו, התרוצצו, בהיותם ילדים – אך זמן מועט לאחר צאתם מבור צלמוות – נאלמו דומיָה, ורגעים ארוכים לא יכלו למוּש מעומדם. לפתע, אין יודע איך, פצח מישהו ב“אל יבנה הגליל”, ובן־רגע נשתלבו זרועות בזרועות, מעגל נקשר, ועשרות פרצו בריקוד הורה סוער, שרים וסובבים, שרים ורוקעים, “אל יבנה הגליל”, ו״הבה נגילה“, ו”עמק עמק עבודה“, ו”הבו לבינים", ושיר מושך שיר, ובאכסטזה גוברת והולכת – “כן נזיע, לא נזיע, מי אנחנו – ישראל, מי כולנו – ישראל!..”

העומדים מסביב – דמעות חנקו את גרונם. אנה־מאריה פרצה בבכי על כתפו של משה זעירי. הוא עצמו לא יכול לעצור בעד דמעותיו. ציפורה הגר – היום: לויטה – לחשה לרעותיה: “אני מתהלכת כמו על נמלים”. יאנק, אבק, אולק, אינדושה, ברונקה, שר’קה – צמרמורות ריתקו אותם למקומם.

עובדות־הבית האיטלקיות, בחלוקים לבנים, הכתבים והצלמים, האנשים מסלבינו – עמדו המומים, נדבקים בהתרגשות הכללית, העוברת כחשמל מאיש לאיש. עברו רגעים רבים עד שהיו הכתבים מסוגלים לרשום והצלמים לצלם.

על קיר האולם היה תלוי שלט עם סמל השיבולים, המגל והספר, והמלים “בית עליית־הנוער סלבינו, איטליה”, כתובות עליו בעברית, באותיות צבעוניות – מתנה שהכינו ילדי העיירה האיטלקית לאורחיהם מישראל.

אלסנדרו – חצרן הבית, איש כבן חמישים, שמראהו כמראה אביו־יוצרו של פינוקיו, ניגש אל דוב ואמר בהתרגשות: “אתה זוכר? זוכר איך שיחקנו כדורגל, פה בחצר?”

אחר־כך פשטו הבאים במסדרונות הבית, באולמיו, בחדריו הרבים, וגלי התרגשות מציפים אותם בראותם והנה הכול כמאז, מעיר זכרונות־על־זכרונות, של רגעי שמחה ועצב, בדידות ואחוָה, צחוק ובכי: כאן אולם־האוכל, ודומה שאפילו השולחנות הם אותם השולחנות; כאן המטבח הגדול, שהיו מקלפים בו תפוחי־אדמה בתורנות ומדיחים את הכלים; כאן המקלחות, המלתחות, ורק הכיורים, דומה, חדשים הם; כאן היתה המרפאה, שד״ר פסיה קיסין היתה פוֹלה בה את הכינים מראשי הילדים שזה מקרוב באו, ומורחת את פצעיהם; כאן היה משרדו של משה, שגורלות נחרצו בין כתליו; כאן המכבסה, כאן חדרי־הלימוד, כאן אולם־ההצגות, כאן אולמות־השינה… רק הבריכה הפנימית נעלמה… כוסתה ברצפה מבריקה.

“קור כלבים היה פה בימים הראשונים! קור נורא!” – נזכר אברהם א. – “רק כשהגיעו שמיכות מאונר”א התחממנו קצת. ופה" – הוא מראה על אחד החדרים בקומה הראשונה – “היתה הספריָה. הייתי ספרן, ובלעתי את כל הספרים ביידיש ובפולנית שקיבלנו.”

“פה קיבלתי את שיעורי הראשונים בנגרות, בהיותי בן עשר” – מצביע יחיאל, היום בעל נגריָה, על אחד החדרים ששימש סדנה –“מוזר איך הבית הזה נראה לי אז כמו ארמון־זכוכית…”

אחר־כך הם מניחים איש־איש את מזוודתו ואת צרורו ליד המיטות, הערוכות שורות־שורות באולמות־השינה. כאן, במיטות שישנו בהן בהיו­תם ילדים, ילונו עתה שלושה לילות.

“בלילות היינו בוכות” – נזכרת עליזה – “כל הפחדים, כל הסיוטים, היו חוזרים לבעת אותנו בחשכה.”

“היינו כמו חיות לפני שבאנו הנה. פה נהפכנו לבני־אדם.”

בשעה מאוחרת יותר – מוזמנים כל האורחים אל בית־המועצה של סלבינו, במרכז העיירה.

אוירת חג באולם, המתמלא עד אפס־מקום, ומאחורי השולחן העמוס משקאות ומטעמים, ניצבת שורה ארוכה של נכבדי העיירה.

מזכיר המועצה מברך את האורחים. מדבר על החובה לזכור את מה שעבר על הילדים במחנות, ועל קשרי האחוָה בין התושבים האיטלקים, שלחמו נגד הפאשיזם, ובין אלה שסבלו תחת מגף הנאצים באירופה. סבלם לא היה לשוא – הוא אומר – כי הנה חזרו אל ארץ אבותיהם והם חיים במדינה עצמאית וחופשית. “ניהלתי אז את משרד הדואר בכפר. הזוכרים אתם את תחרויות הכדורגל ביניכם ובינינו?” משה זעירי – באיטלקית הזכורה לו מאז – מודה למארחים בשם “ילדי סלבינו” ומדרי­כיהם. מזכיר את הימים הראשונים ב“שזופולי” ואת עזרת תושבי הכפר באותה תקופה של מחסור ומצוקה.

נשען על מקלו, נתמך על־ידי איש צעיר, גורר את רגליו לאולם זקן סגי־נהור, שהיה ראש הכפר בשנים ההן, ומתישב בשורה הראשונה. השמיעה והדיבור כבדים עליו. הוא מתבקש לשאת את דברו, ומצליח לומר רק כמה משפטים: כן, זוכר הוא את הילדים שבאו מן המחנות. פעם. בעוברו ליד הבית ההוא, התגלגל אליו כדור מן המגרש והוא תפסוֹ והחזירו להם. ואז ראה איך הם צוחקים, עליזים, וידע ששבו אל החיים…

ברכות. השקת כוסות. הגשת תשורות לכל אחד ואחד מן האורחים מישראל: סמלים, דגלונים, מזכרות, חוברות מצויָרות של סלבינו והאזור. אשה קשישה מפלסת דרכה אל השולחן, חנוקה מהתרגשות היא מספרת שעבדה אז במטבח, ב״שזופולי", כמה שבועות, בהתחלה…

הכפר, שכבר איננו כפר: כאן היה ביתו של האופה, כאן הספּר, כאן הצלם שאליו היו רצים להצטלם…

בערב, סביב שולחנות ערוכים, מכוסים במפות לבנות – אותם השול­חנות – נערכת קבלת־שבת, בנוסח הימים ההם:

הדלקת נרות. “החמה מראש האילנות נסתלקה”, “לכה דודי”, “יום שבתון יום מחמדים”, ויעקב הולנדר – יאנק – מלווה את השירה בנגינת אקורדיאון. משה מקדש על היין ועל החלה. קורא בניגון טעמי־המקרא את הפטרת השבוע מישעיהו – “אוניה סוערה לא נוחמה”. שוב שרים: “אתה אחד ושמך אחד”, “וביום השבת”, “ישמחו במלכותך”…

ההתרגשות שמה מחנק לקולם: רבים, קשה להם לעצור בעד דמעותיהם.

“כאן” – לוחש אלכס צ’ובן – היום: שראל – “הרגשנו בפעם הראשונה אחר המלחמה חום אנושי. בפעם הראשונה.”

העובדות האיטלקיות בחלוקים הלבנים מגישות את האוכל לשולחנות. אוכל־שבת יהודי. גם הן מבליגות בקושי על התרגשותן. אברהם ליפקונסקי – היום: אביאל – קם ממקומו, מתיַצב ליד אחד העמודים באולם, ובקול חמור ומצווה הוא מחקה את קולו של המדריך ראובן דונת: “מי שיקח יותר מלחמניה אחת…”

התפרקות של צחוק. הכול זוכרים ומזכירים את “פרשת הלחמניות”, העונשים, ה“מרד”.

משה זעירי שר ביידיש את השיר המפיל דממה של זכרונות רחוקים, מבית אבא־אמא שאיננו, מגיטאות, מנדודים:

“אויפ’ן וועג שטעהט א בוים…”

וכתום הסעודה – שוב נדלקת השירה: זמירות שבת, ושירים חסידיים, ושירי “הגנה” ופלמ“ח, ושירי מולדת, ו”אלה חמדה לבי“, ו”ישמחו השמיִם" –

עד שקמים המסובים מן השולחן, נמשכים ומושכים אל אמצע האולם ופותחים בריקודי “הורה”. שוב משתלהבים הריקודים, שוב רוקעות הרגלים וזרועות נישאות אל־על, ומ“הורה” לפולקה, לקרקוביאק, לצ׳רקסיָה, לדבקה –

בני הארבעים וחמש והחמישים נהיים שוב ילדים: הם רוקדים ריקודי־שובבות: “אני עומדת במעגל”, “בן לוקח בת”, “בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת״; אחר־כך משתרשרים כולם לרונדו סובב־הולך באולם, של נחש־עקלתון, ושל זוגות נפגשים ונפרדים, ב”זבחו זבחי צדק", “יש לנו תיש”…

לפתע – והשעה כבר שעת חצות – פלשו פנימה כשלושים נערים ונערות, בתלבושות אלפיניות־איטלקיות, ועמם גיטרות, אקורדיאון. כינורות – התיצבו באמצע האולם ופצחו בשירת מקהלה בשני קולות: “ירושלים של זהב”, ובעברית.

ובעוד הכול נדהמים, תמהים מי הבאים ומאין באו – המשיכו הם בשירה נלהבת של “הבה נגילה”, “כי מציון תצא תורה”, ובעברית.

רק לאחר תהיָה ודרישה כה וכה – נתברר שזוהי להקת מחול וזמר עממי מברגאמו, ששמע הכינוס הגיע אליה, והחליטה להפתיעו בתרומתה; להקה שביקרה בישראל ובה למדה את השירים העבריים.

ומשירה ־ עוברת הלהקה למחול: מושכת את העומדים סביב אל המעגל וסוחפת אותם לרקוד עמה, ריקודים ישראליים, ריקודי־עם איטלקיים.

שעה ארוכה נמשך המפגש העליז, רווּי השחוק ובדיחוּת הדעת: הלהקה משמיעה שירי־עם איטלקיים, שירי פרטיזנים, שירי היתולים; והישראלים גומלים לה בשיריהם; אלה ואלה חוברים יחד; ולבסוף – מופיע צבי כנר, פנטומימאי מ“ילדי סלבינו”, שהגיע לכנס מניו־יורק – בהצגה היתולית משלו.

השמועה על הכנס פשטה בכל הסביבה: הראדיו ועתוני המחוז הודיעו עליה, פירסמו כתבות וצילומים. למחרת, יום השבת, באו אנשים מקרוב ומרחוק, להתוַדע אל האורחים. בא בנו של אנג׳לו, החצרן־מאז, שנפטר בשיבה טובה. באה אשה שד"ר קיסין ריפאה את בתה הקטנה. באו שכנים שזכרו את המיסדרים בכיכר. באה אשה מן העיר קראֶמונה – מרחק כמאה ק״מ מסלבינו – שאביה נספה באושויץ, ובדמעות בעיניה לחצה את ידי האורחים ונשקה להם.

“ילדי סלבינו” משוטטים בחצר, בשבילי החורשה, בדרך היורדת לכפר. ברגליהם “שמורים זכרונות מני אז, מני אז”. שמואל כץ משקיף על נוף הפסגות המיוערות, הנמשך הרחק עד האופק, ומעיר: “לא ראינו אז את הנוף. הוא לא היה קיים בשבילנו. יערות היו לנו גם מסביב למחנות, ולא מצאנו שום יופי בזה. היופי היה בתוך הבית פנימה. רק עכשיו אני רואה אותו, כאילו בפעם הראשונה.”

הוא ודוב וקסלר נזכרים איך הביא אותם “פעטער מוישה” ממילאנו. איך נפגשו לפתע בויה אוניונה 5, לאחר שבהיותם יחד במחנה־ההשמדה בגוזן חשבו שלא יראו זה את זה לעולם. ואיך בהיותם בארץ – התחתנו באותו יום עצמו…

ברונקה, שבאה גם היא מניו־יורק לכנס, והיא עוסקת שם בייעוץ פסיכולוגי לילדים קשי־חינוך, מציינת את התופעה יוצאת־הדופן, שחניכי סלבינו כולם נישאו והקימו משפחות ואיש מהם לא התגרש; שכולם אנשים נורמאליים, למרות כל מה שעבר עליהם – וזו התופעה ה“בלתי־נורמאלית” היחידה אצלם, במושגי החברה המערבית כיום…

יהודית זעירי, בהתהלכה בחורשה, נזכרת איך ילדתה בת השש, ניצה, היתה משחקת במחבואים בין העצים הללו, ואיך באחד הביתנים למטה התגוררו יחד גארי ברתיני והמשורר היידי מרדכי ליפשיץ; ואיך ד״ר קרול, רופא־השיניִם המוזר, המסוגר בעצמו, מ“שארית־הפליטה”, היה מטייל, בודד, עצוב, בשבילים האלה.

ציפורה ״באראנק״ – ״הכבשה״ – נזכרת באחד הנערים שהיה משנן לעצמו מלים עבריות בסדר האלף־בית: בכל יום היה מדבר רק במלים עבריות המתחילות באות מסוימת…

ובערב, לאחר ה“הבדלה” – כפי שהיתה נהוגה בבית באותם הימים: שירת “אליהו הנביא”, ו“המבדיל”, ו“דוד מלך ישראל”, וסיפור אגדה – שוב מעלים זכרונות, בשבת־אחים־יחד. זכרונות מן הבית הזה, ומימי הציפיָה הממושכת בחופי בוליאסקו, קרארה, מטאפונטה, ומן ההפלגות בים, ומן המחנות בקפריסין. מעלים באהבה את זכרו של “פעטער מוישה”, שהלך לעולמו לפני כעשרים שנה, מספרים נפלאות על מסירותה הנדירה של “אמא” חמדה אורבוך־איש־שלום, חברת חניתה היום. ועל חבלי הקליטה בארץ מדברים, בחודשים הראשונים, כאשר רצו – כמה רצו! – להידמות לצברים בכול…

למחרת, יום א׳, מתקיים באולם המבוא טקס הסרת הלוט מעל לוח־ההנצחה, שנקבע על הכותל. ציבור גדול נאסף: נציגי מועצת סלבינו, העיירות הסמוכות, ברגאמו, עיריַת מילאנו, הקהילה היהודית של מילאנו, ג’וינט, כתבי עיתונים, צלמי טלויזיה. משני צדי הלוח – המכוסה בדגל כחול־לבן – תערוכת תצלומים מאותם הימים, תערוכת רישומי דיוקנאות של הילדים, מעשה ידיו של הצייר אבא פניכל, ששהה בבית זמן קצר לאחר צאתו מרוסיה ומפולין, ולאחר שעשה בשירות “הבריחה” בבוליאסקו: הנה “וופקה פרטיזן”, הנה “הרוסי”, הנה “התאומות”, הנה שני ה״מנדלאך". בנו של אנג׳לו מגלה את דיוקן אביו.

ד״ר באלדי ומשה זעירי מסירים את הלוט. על לוח המתכת המוזהבת נחרט בעברית ובאיטלקית:

בבית זה כונסו בשנים 1945־1948 כ־800 ילדים ובני־נוער, יתומי השואה, ניצולי גיטאות

ומחנות השמדה.

כאן הוחזרה להם חדוָת הנעורים הגזולה והאמונה באדם.

כאן למדו את שפת עמם העתיק, שפת התנ״ך, והוכשרו לחיים חדשים במולדתם ישראל.

כאן למדו להכיר ולהוקיר את טוב לבם של בני העם האיטלקי.

לוח זה מוקדש לכל אלה אשר תרמו להצלחת המפעל האנושי־החינוכי, ובראשם:

פרופ' לואיג׳י גוריני – ועמיתיו האיטלקים; מר משה זעירי מנהל בית־הנוער, שליח מארץ־ישראל, ועמיתיו, חיילים יהודים מארץ־ישראל; עליית־הנוער – הסוכנות היהודית; ג׳וינט – ארצות־הברית; עיריַת מילאנו ועיריַת סלבינו; הקהילה היהודית במילאנו.

חודש אב, התשמ״ג אוגוסט 1983

בוגרי בית עליית־הנוער “סלבינו”

נאומים, ברכות, חילופי סמלים ודגלים. אלכס צ’ובן־שראל, היום עובד התעשיָה האוירית, מגיש מגילות־הוקרה לנציגי העיריָה, לנציג הקהילה היהודית במילאנו, לנציג ג׳וינט, ולאנה־מאריה טוריאני־גוריני. שמואל שולמן־שילה, “המורד” לפנים, היום חבר צאלים, שחקן קולנוע, מורה לדרמה בסמינר הקיבוצים – מגיש תעודות־הוקרה וסמלים, בשם קיבוצו, לראש מועצת סלבינו, ומבשר לנאספים על ברית־תאומים העומדת להיכרת, בין צאלים והמועצה האזורית אשכול – לבין סלבינו והמועצה האזורית של עמק סריאנה.

אחרונה משמיעה דברים נרגשים של תודה והערכה, אנה־מאריה, אלמנת לואיג׳י, שזכרון שלוש השנים ההן לא מש מלבה, ושקשריה עם “ילדי סלבינו” לא נותקו מאז ועד עתה.

ושעות מעטות לאחר המסיבה החגיגית שחתמה את הטקס – שוב נכונה הפתעה לאורחים:

תהלוכה ארוכה של ילדים, ערוכים טורים־טורים, מבני שש ושבע ועד שש־עשרה ושבע־עשרה, בתלבושות עממיות ססגוניות, הילדות ראשיהן עטורים זרי פרחים, הילדים נושאים טנאי־פרחים על כתפיהם – עולה מן העיירה אל הבית, הלוך וזמר, הלוך וחולל, ובראשה תזמורת תופים וכלי־ נשיפה.

ובהיכנסם אל הבית בשיר – הביאו עמם תשורות לאורחים מישראל: סמלים, מזכרות, דברי־מתיקה, עוגיות ועוגות בצורת מגיני־דוד; ושוב – שירה וריקודים, התרגשות רבה, שמחת־נעורים, מפגש שכולו אחוָה, וצבי כנר מנעים לילדים בהצגת פנטומימה משעשעת.

“ילדי סלבינו”, בני הארבעים וחמש והחמישים – היו כחולמים.

למחרת בבוקר אמרה מניה:

“בלילה לא עצמתי עין. הכול חזר, הכול. החורף הנורא בקזכסטאן, הרעב, השלג, מותם של שני אחי, הנדודים ברכבות…”

ח

אריה לינדנבאום (לונק) – שהתחבא בכפרים בסביבות לבוב – הוא עיתונאי היום. אברהם הסמן (אַבק) – שראה את המוות באושויץ והתענה במחנות־עבודה רבים – הוא עוזר למנהל־הכללי של בנק הפועלים. חוה כץ – שצעדה עם חמש אחיותיה ב“מצעד המוות” – היא מזכירת “נעמת” בנצרת־עלית. אברהם ליפקונסקי־אביאל – שהיה פרטיזן ביערות – הוא בעל סוכנות להפצת ספרים. איילה ליברמן־אביאל – שעבדה בבתי איכרים בכפרים אוקראיניים לאחר שנתיַתמה – היא אחות רחמניָה. אלכס צ’ובן־ שראל – שהתגלגל שנים בין כפרים ויערות – הוא הנדסאי בתעשיָה האוירית. אחותו אביבה – שהסתתרה במנזר – היא מזכירה במעון־ילדים. רות רוטנברג־גולדשטיין – שנדדה ברחבי סיביר ואוזבקיסטן – היא מזכירה בכירה וגזברית של ארגון קיבוצי גדול. אדם וקסלר – שניצל בנס מן הסלקציות של מנגלה באושויץ – הוא קבלן לעבודות בנין. חיים לגז’יצקי – שחפר מנהרות בהרי שלזיה תחת שוט האס. אס. – הוא מנהל מחסני־קירור. אברהם לנדאו – שעברו עליו זוועות אושויץ ובוכנואלד – הוא מנהל האגף לשירותי רווחה בעיריַת חיפה. ציפורה הגר־לויטה – שרעבה במחנות סקסוניה – היא מורה לספרות. גרשון קלין – שניצל מן הסלקציה בבירקנאו ועבד עבודת־פרך בבתי־חרושת לנשק – הוא עובד בכיר בטכניון. חיים לופטמן־שריד – שרעב בגיטו לודז' והשתחרר ממחנה אבנזיי – הוא סגן־אלוף במילואים ומנהל פעולות הסברה ותרבות במועצת פועלים גדולה. שמואל שולמן־שילה – שהיה מן המתקוממים בגיטו לוצק – הוא חבר צאלים, שחקן ומורה. יעקב הולנדר (יאנק) – שעבד במחנה פלאשוב ובמכרות פחם – הוא מלחין ומנצח מקהלות. אברהם קוטנר – שצעד ב“מצעד המוות” לזכסנהאוזן – הוא עובד בכיר בכוּר האטומי בדימונה. זאב ויינראוב־ראובני – שהיה חייל בצבא האדום ועבד בתעשיָה הצבאית באוראל – הוא מנהל מדרשה לחינוך ציוני. יעקב שקולניק־אשכול – שחי כפליט בקזכסטאן – הוא מורה בבית־ספר תיכון קיבוצי. מתתיהו דרובלס (מת’ס) – שרעב בגיטו ורשה והסתתר בכפרים – הוא חבר “מבואות ביתר” ומנהל מחלקת ההתיַשבות של הסוכנות היהו­דית. דוב גרנות (ברנרד גרינהאוט) – שעבר את מחנות פלאשוב ומאוטהאוזן – הוא עובד בכיר בבתי־הזיקוק. צבי כנר – שעבד במכרות המלח בצפון גרמניה – הוא פנטומימאי. ישעיהו פלמהולץ־להב – שברח ממחנה־הריכוז בליז׳י – הוא מנהל חברה לשיווק חקלאי. מרים אלרהנט־דגן – שברחה עם אחותה התאומה, שושנה, מגיטו קרקוב והסתתרה בכפרים כנוצריה – עובדת במעבדת בית־חולים. יהושע דמבינסקי – שהשתחרר מגונסטהאכן והוא על סף גויעה – הוא בעל מפעל בחולון. גארי ברתיני – הוא מנצח תזמורות בעל שם עולמי. אריה לנדשטיין – שעבד במחנות פלאשוב ומאוטהאוזן – הוא מנהל מחלקת האכלוס ב״משען“. שמואל כץ – שנידון למוות בגוזן – הוא עובד מועצת הפועלים בנהריה. פנחס רינגר ויעקב מראש – שהיו במחנות־השמדה – הם בעלי מפעל גדול ליִצור מכונות חקלאיות בדרום, המיִצא את מוצריו לכל רחבי העולם. שמואל מילכמן – שעבר את אושויץ־בירקנאו, מאוטהאוזן, אבנזה – הוא עובד דפוס. רם שיחור (רומק) – שחצב במכרות מלח בוויליצ’קה בהיותו בן עשר – הוא מנהל מפעלי “אבן־וסיד”. עמנואל בוריסוב־דגן (“הרוסי”) – שהיה בין הפרטיזנים באודסה – הוא מהנדס ברפא”ל. מלכה שפריר– שבהיותה בת שתים־עשרה נשלחה מאושויץ לעבודה במחנה ליד שטוטגארט – היא חברת ראש־הנקרה. אסתר’קה, בוצ’קו, לובה, לאה’קה, יצחק, יודה’לה, ראובן, פישל, שרה, זוסיה…

כשמונה־מאות איש, שתולים בכל פינות הארץ, ולהם בנים ובנות גדולים.

נפלו במלחמות ישראל: זאב מורשצ׳יק, לילי נודלמן, שלום פינקלשטיין, שלמה קרמפּ.

אברהם אוורבוך, הוריו לקחוהו מסלבינו ב־1948, בהיותו בן שתים־עשרה, לנסוע עמם לארצות־הברית. בנאפולי עגנה האוניָה האמריקנית הגדולה, שבה עמד להפליג, ליד האוניָה היוָנית הקטנה, שעמדה להסיע את אחרוני ילדי סלבינו אל חופי הארץ. הוא ברח מן הסיפון והסתתר לבל יראוהו חבריו. שלושים ושתיִם שנה שהה בארצות־הברית, למד הנדסת מכונות, הקים מפעל ליִצור צינורות, צבר הון, נשא אשה וגידל בנים. כל השנים הללו לא שכח את מקורו, התגעגע לישראל ולחבריו מאז. עם בניו היה נוסע ארצה ולוקחם ל“יד ושם” ול״בית התפוצות", ולימדם עברית – כדי שידעו מאיִן באו ומה עבר על אביהם. לסוף – עלה עם משפחתו והתיַשב בחופית. ליהודים – הוא משוכנע, וכך חינך את בניו – אין מקום אחר לבד ישראל.

השאלה האחרונה בשאלון שהופץ בין יוצאי סלבינו בשנת 1972, היתה: “איך אתה מרגיש בישראל?”

התשובות היו כולן באותה רוח: “טוב לי”, “אני שבע־רצון מהכול”, “לא חסר לי דבר”, “אין לי כל טענות”, “אני שמח בחלקי”, “אני מאושר”

ט

צפורה גורמן היתה בת עשרים ושבע כשבאה לסלבינו, בסוף שנת 1945. היא באה עם בתה בת החמש, בתיה, שנולדה בגיטו קובל. כשנה וחצי שהו השתים ב״שזופולי". צפורה לימדה חשבון את הילדים וטיפלה בהם, ובתה היתה בקבוצת הפעוטות. בסלבינו נישאה צפורה שנית, ליצחק רכטמן, אף הוא מניצולי השואה, ושם נולדה לה בתה השניָה, יהודית.

זה שנים רבות שהיא חיה בנהריה, בין הים והרי הגליל. שתי בנותיה נישאו, ילדו ילדים, שהם נכדיה.

בלילות מבעתים אותה זכרונות מן העבר. תמונה שלא תמוּש מלבּה לעולם:

מפקד גיטו קובל היה איש אס. אס. בשם קסטנר, וסגנו היה אוקראיני. קסטנר, שהיה מתהלך עם מגלב בידו, נהג לומר שלהרוג יהודי ביריָה אין זה תענוג בשבילו. התענוג הוא – להצליף בו עד שיפח את רוחו. בכל יום היה מוציא כמה עשרות נערים, בני עשר־שתים־עשרה, מן הגיטו לעבודה מחוצה לו, והם לא היו חוזרים עוד. אימת החיסול ריחפה על הכול. מי שיכול היה להסתתר – מצא מחבוא במרתפים ובעליות־הגג.

באחד מימי חול־המועד פסח 1942, נפקד ממשמרתו אחד השוטרים היהודים, מאלה שמוּנוּ על־ידי היודנראט לפקח על הסדר בגיטו. בחור כבן עשרים היה, שהתגייס לתפקיד זה כדי להביא לחם למשפחתו, בת ארבע הנפשות, לאחר שהאב נשלח ל“עבודת חוץ” ולא חזר. לאחד מחבריו אמר, שאיננו יכול להמשיך עוד בתפקיד בזוי זה, של הוצאת אנשים מבתיהם כדי לשולחם למחנות.

באותו יום יצאה פקודה מאת קסטנר, שאם עד שעה חמש אחר־הצהריִם לא יתיַצב השוטר במפקדה, יוצאו להורג כל היהודים הדרים ברובע מגוריו בגיטו. פחד נורא נפל על דרי הבתים האלה, והם החלו מסתתרים בכל חור ונקבּה שמצאו. שכניה של צפורה ירדו לבונקר, אך לה לא הִרשו להיכנס אליו, כי חששו פן בכי התינוקת יגלה את מסתוֹרם. היא עלתה עם בתה בת השנתיִם אל חדרה של אחת השכנות וסגרה את התריסים עליהן.

השוטר, לאחר שנודע לו דבר הגזירה, הלך אל בית־היודנראט והסגיר את עצמו. אנשי היודנראט מסרוהו לידי קסטנר.

מבעד לחרכי התריס, כשבתה על זרועותיה, ראתה צפורה את שהתחולל בחוץ:

הבחור צעד ברחוב כשידיו מורמות למעלה, ואחריו – קסטנר ושוטרים אוקראינים. קסטנר פקד עליו לעמוד אל הקיר ולהתפשט עירום. לאחר שקשרו את ידיו, החלו צולפים בו במגלבים. הצליפות, שניתכו ללא הרף על גופו, חרצו את בשרו, ודם שתת מראשו, מעיניו, מאוזניו, מחזהו, עד שהפך כולו לגוש בשר מרוסק, מתבוסס בדם על האדמה.

וצפורה, שראתה את המחזה מבעד לחרכי התריס והיא קופאת מאימה, זעקה בתוכה: והארץ עומדת על מקומה? והשמש שוקעת אל האופק כתמול־שלשום? והטבע מחריש ולא זע? ואפילו קול אחד לא נשמע? כל העולם כולו שותק? – – –

י

– ואת, דורית, מה את אומרת על כל מה שראית, מה ששמעת?

דורית בת השמונה־עשרה, ילידת תל־אביב, נסעה עם אביה, אלכס צ’ובן־שראל, לכנס בסלבינו, באוגוסט 1983. בשלושת ימי שהותה שם – היו עיניה פקוחות למראות המרגשים, של פגישת אביה וחבריו עם ילדותם. ישבה אִתם אל שולחן־האוכל ואל שולחן קבלת־השבת, שרה אִתם את שיריהם־מאז, ישנה באחת המיטות של הילדים־מאז, שוטטה בחדרי הבית ובחצרו. בדריכות, בסקרנות, מתוך רגשה, האזינה לשיחות האנשים זה עם זה, לסיפורי הזכרונות, בשעות היום ובשעות הערב, מקפידה לא להחמיץ אף פגישה, אף סיור, אף טקס.

ערב אחד, במעגן־מיכאל, שם היא שוהה כחברת גרעין הנח"ל המתעתד להתיַשב בנערן שבבקעת־הירדן – סיפרה:

"…בביתנו היה זה בבחינת ‘טאבו’. על השואה, על כל מה שעבר על ההורים בשנות המלחמה – לא דיברו. לעתים קרובות היו מזדמנים אלינו ‘יוצאי סלבינו’, חבריו של אבא, ואני הייתי קולטת פה ושם, מתוך שיחותיהם, דברים קטועים מאוד, מטושטשים. כשהייתי מבקשת אחר־כך להבהיר לי אותם, לספר יותר – היה אבא משתמט ואומר: ‘אני עוד אכתוב פעם על כל מה שאירע לנו –ואז תקראי ותדעי.’ דודתי אביבה, אחותו, היתה לפעמים פולטת באקראי איזה משפטים על הימים בגיטו, או על הכפרים שבהם הסתתרה, או על המנזר – אבל מיד היו עיניה מתמלאות דמעות, וכדי לא לפרוץ בבכי – היתה משתתקת.

"הפעם הראשונה ששמעתי את סיפורם של אבי ושל אחותו בשלמותו, על כל מה שעבר עליהם מראשית המלחמה ועד עלותם ארצה – היתה באותו ערב, לפני כשנה, כאשר סיפרו אותו בשביל הספר על ‘ילדי סלבינו’.

"…אבל אני, מגיל צעיר מאוד, נמשכתי לקרוא ספרים על השואה, על ילדים בשואה. הייתי קוראת אותם מתוך מתח, סקרנות, וזעזוע. אינני יודעת להסביר לעצמי את התשוקה הזאת, כי בבית לא עודדו אותי לקרוא את הספרים האלה, והילדים מסביבי לא התעניינו בהם. האם היה זה רצון להבין את ה’שורשים' שלי?

“…בית־הספר לא העניק לי הרבה מבחינה זו. למדנו, כמובן, בתולדות־ישראל. על הגולה. אבל היו אלה דברים מופשטים, על אנטישמיות, רדיפות, גזירות, וכדומה. מסיפורים של שלום־עליכם וסופרים אחרים – קיבלתי תמונה על ההוַי היהודי במזרח־אירופה – אבל זה היה כמו אגדה רחוקה־רחוקה, מלפני מאות שנים, כאילו על עַם אחר. ללא קשר עם מה שכאן. קשה היה להזדהות עם אותם יהודים נרדפים, שחיו בין הגויים. ובאשר לשואה… למדנו על כך, כמובן, אבל היה זה עוד פרק בהיסטוריה יהודית, שקשה היה לחוות אותו. מעולם לא הביאו אלינו מישהו שהוא עצמו עבר את השואה – כדי שיספר לנו מנסיונו. ‘יום השואה’ – היה כמו כל יום אחר… כן, בשנה שעברה לקחו אותנו לטקס זכרון לשואה ב’היכל התרבות' – אבל זה היה בזיון: היו שם מאות תלמידי כיתות י”ב מכל בתי־הספר בעיר… רעש, מהומה, צחוק, התבדחויות…

"…נסעתי לסלבינו. אבא לא הפציר בי. מיוזמתי נסעתי. ושם–

"כן, שם, בפעם הראשונה חויתי את הדברים. חשתי התרגשות עמוקה. מחנק בגרון. ברגעים רבים הבלגתי בקושי על דמעותי. מה שעבר על אנשים אלה בהיותם ילדים, לפני סלבינו, בסלבינו – נעשה מוחשי, קרוב.

"האם הבנתי? – אינני בטוחה. לא, יש דברים שאינם נתפסים. מניִן הכוח? איך מצאו הילדים כוח בעצמם לעמוד בכל הסבל הזה, מול הזוועות והמוות, במשך שנים, יום־יום, רגע־רגע? הלא אצלנו, כאן, ילד בן שמונה או עשר, נבהל אפילו מפציעה קטנה באצבע…

״האם הכוח הזה עובר בירושה, מאבות לבנים? – אני מסופקת. אבל אני מרגישה שהוא דרוש לנו. מה שקרה שם, באירופה, עלול לקרות בכל מקום, בכל זמן. אני מתפללת שיהיה לי כוח לעמוד בנסיונות קשים, כשם שהיה לאבי ולאמי."

חנוך ועוזיאל, בניו של אדם וקסלר – היום בעלי משפחות, אבות לילדים קטנים – ידעו מילדותם את הקורות את אביהם. הוא לא העלים מהם דבר. במשך השנים היה מספר להם, טיפין־טיפין, אגב שיחות בעניני הבית, אגב עבודה, אגב מקרים שאירעו להם – את הכול: על הגיטו, על אושויץ, על אכזריות אין־קץ ועל פירורי החסד. ממנו קיבלו את ראיַת־העולם המפוכחת שלו, חסרת־ האשליות: האדם רע מיסודו, אך יש גם ניצוצות של טוב. ואין הרוע נחלת אומה אחת, או גזע. היו פולנים שאכזריותם הבהמית עלתה על זו של הגרמנים, והיו יהודים שהתעללו באחיהם ללא־רחמים. צריך להתחסן ולשמור על צלילות־הדעת. לכבד את הזולת, אך גם לחשוד בו. לא לצפות ממנו ליותר מדי, כדי לא להתאכזב. ההישרדות היא ענין של תושיה, כוח רצון וחוסן נפשי. וליהודים – אין מקום אחר אלא ארץ־ישראל. פה הנורמליות, פה המִפלט היחיד מפני השפלה והתע­ללות. פה תקוַת החיים.

על מדינת ישראל הוא מלמד זכות, תמיד. מגן עליה מפני המקטרגים.

הם, בהיותם ילדים, לא חשו שהם נבדלים מילדים אחרים, בניהם של ילידי הארץ. לא התביישו באביהם, שהמספר חקוק על זרועו. התגאו בו. ביום השואה היו צופים, יחד עם הוריהם – אמם גם היא ניצולת שואה, שהסתתרה בבלגיה כנוצריה בשנות המלחמה – בתכניות הטלויזיה, שומ­עים מפיהם סיפורים נוספים על מה שעבר עליהם, מנסים להזדהות אתם, מעריצים את כוח העמידה שלהם במסות הקשות, אומרים לעצמם: לא, זו לא היתה “הליכה כצאן לטבח”. היתה זו גבורה שקשה להשיגה.

אדם, מיום שנולדו לו בניו, כל דאגתו היתה לגדלם לאנשים שיכשרו לגבור על קשיי החיים. לבל ידעו מחסור. לבל יהיו תלויים בחסדי אחרים. הוא דחק בהם ללמוד, להוסיף וללמוד, לרכוש מקצועות המפרנסים בכבוד את בעליהם. תמך בהם במיטב יכולתו, אפילו כשעמדו כבר ברשות עצמם ונשאו נשים. אסירי־תודה הם לו. לא מעט בזכותו, הגיעו למה שהגיעו: חנוך הוא מוסמך למתימטיקה מאוניברסיטת תל־אביב ושותף בחברת מחשבים; עוזיאל – טכנאי, שותף לאביו בקבלנות עבודות־בנין ויועץ לעניני מחשבים בחיל־האויר. שניהם – כמו אביהם, שהוענק לו “פרס קפלן” על המצאת־יעול – זכו בפרסים ובציונים־לשבח.

הם זוכרים שבילדותם היה הוא קם לעתים באשמורת הבוקר, בעוד חשכה, ולפני צאתו לעבודה היה מתיַשב ליד השולחן וכותב. מנסה היה לכתוב את הקורות אותו בימי השואה למען הדורות הבאים. זכרון חד לו לפרטים, למראות, לפרצופים. דבר ממה שעבר עליו לא יאבד מזכרונו.

פעם סיפר להם איך בהיותו ילד, בכפר, ניסה להציל תרנגולת זקנה, יחידה, שאהבהּ אהבת־נפש, ועמדו להוציאה לשחיטה: הושיב אותה על ביצה, וזו, הפלא־ופלא, הטילה ביצה נוספת. אמר להוריו: הנה היא מטילה – למה לשחוט אותה? לא האמינו לו ושחטוה. אך מבשרה לא אכל.

וסיפר להם איך בהיותו במחנה־העבודה והוא בן שתים־עשרה, תפסוהו נערים פולנים ועמדו להטביעו בתוך חבית. כבר הטילו אותו לתוכה ולא הניחו לו להוציא את ראשו מן המים, ורק בזכות רחמיו של אדם שעבר שם וגירש את המתעללים בו – ניצל.

מנסה היה לכתוב את הדברים – אך משום נטייתו הקיצונית לשלמות, היה קורע מה שכתב.

הם ירשו ממנו את רגישותו לעוול, את חרדתו מפני כל גילוי של התעללות. פעם, בהיותו בצבא, הורה לו המפקד להכות ערבי שעבר את המחסום ללא רשות. הוא סירב.

ערב אחד צפו יחד בסרט של מדע־בדיוני בשם “כוכב הקופים”, שבו מופיעים הקופים כיצורים נבונים, בעלי רמת־משׂכל גבוהה הרבה מזו של בני־האדם. הבנים ישבו מרותקים ונהנו מן הסרט, שהיה מצויָן בעיניהם. באחת התמונות, כשנראו הקופים מכים בני־אדם עירומים, הזדעזע האב, וקרא בחלחלה: “זהו! זה בדיוק זה!”

“כשהיינו ילדים” – סיפרה עדנה, בתו בת העשרים וחמש של אברהם הסמן, בוגרת סמינר הקיבוצים – "היה אבא מחכה לנו בפתח הבית, אכול דאגה, כל אימת שהיינו מאחרים לחזור.

"עוד מילדות ידעתי שבו צריך להתחשב במיוחד, כי מי שעברו עליו דברים כה קשים, יש לו רגישויות שאין לאנשים אחרים. עצבנות מסויֵמת. עצב נסתר. כשנישאתי לבחיר־לבי – גם הוא בנה של אם שעברה את השואה – רציתי שתיערך לנו מסיבת־חתונה צנועה. אבא רצה דווקא שתהיה ברוב פאר. הבנתי לרצונו: בשבילו זהו הישג גדול. מסמל את המשך החיים ונצחונם.

״תמיד ידעתי להעריך את הישגיו: איך בכוח עצמו השתחרר מקיפוחי העבר והצליח להתקדם מעלה ולהגיע לעמדה מכובדת.

"אבא לא היה מדבר הרבה על מה שעבר עליו. אך מן הדברים שהיה מספר, באקראי, ספגתי את התחושה. וחייתי אִתה כל השנים. ביום השואה היינו מדליקים נר־זכרון. דומיָה היתה משתררת בבית. היינו צופים יחד בטלויזיה. לא אהבתי את היום הזה, אם כי ידעתי שחשוב לזכור, שאלה הם השורשים, שאבא חוזר אליהם. בבית־הספר למדנו הרבה על פרק זה בתולדותינו, אך הדברים לא נקלטו כל־כך. רק בבית הבנתי את הקשר החזק בין השואה ובין משמעות היותנו כאן, בארץ. בין יִחודו של העם היהודי ויִחודה של מדינתו העצמאית, שהיא מבצרו היחיד מפני כל הפורענויות.

"נקראתי על־שם אמו של אבא, ואחי נקרא על־שם אביו. שניהם נספו במחנות־השמדה. כשהייתי ילדה, התעצבתי שאין לי סבא וסבתא מצד אבי. ‘אימצתי’ לי את דודי, אחיו הצעיר של אבא, כסבי.

"בהיותי בבית־הספר התיכון, והוטל עלי לכתוב חיבור על השואה – כתב אבא למעני את כל מה שעבר עליו באותן השנים, כעשרים דפים גדולים וצפופים. כך למדתי לראשונה את הסיפור מתחילה עד הסוף.

"למרות כל מה שאני יודעת, אין בי רגשי נקם כלפי הגרמנים כגרמנים. את הנאציזם אני רואה כטירוף המוני, תוצאה של נסיבות היסטוריות. כשאני קוראת על גילויים של ניאו־נאציות, בגרמניה או בכל מקום אחר בעולם, אני נחרדת. ואת השפה הגרמנית קשה לי לשמוע. צורמת באוזני.

“אני זוכרת שהייתי מעירה את אבא בבוקר, והוא היה נקפץ בבעתה כאילו מתוך סיוט…”

למניה ברויטלר־קופרברג – שבעלה גם הוא ניצול־שואה, עובד צי"ם בחיפה – שתי בנות נשואות, בן, שלשה נכדים.

בנה הוא שהאיץ בה לנסוע לכינוס בסלבינו. את חייבת לנסוע! – אמר, ורצה להילוות אליה.

יום אחד, לפני כמה שנים, כשנסעה מניה לבקר את בתה, דליה, שבילתה את חופשתה על שפת ימה של די־זהב עם משפחתה – הופתעה לראות שהמזווה שלה גדוש קופסות שימורים ומצרכי מזון עד אפס מקום. הרי בתה יצאה רק לימי־נופש ספורים!

“את אוגרת?” – שאלה בצחוק.

דליה שתקה. אחר־כך אמרה:

“אני ירשתי את הסיוטים שלך.”

“אילו סיוטים?”

“מילדותך, בסיביר, בקזכסטאן… כשכמעט גוועת ברעב.”

“אני סיפרתי לך?” – השתוממה מניה – “מעולם לא דיברנו על כך…”

“שכחת כבר. כשהייתי קטנה והיית סורקת את שערי, סיפרת לי. אני חיה את זה עד היום. תמיד אחיה את זה.”


  1. מתוך שיר נפוץ, המצוטט כאן בשיבוש כלשהו: “ אפשר שאני בונה טירותי באויר, אפשר שלא יאיר לי המזל, העיקר לא בכך שנשיג משהו, העיקר ללכת בדרך הנכונה.”  ↩

  2. ברוך רוזנר, לימים אוּמץ על־ידי חייל אמריקני לא־יהודי ונסע אתו לארצות־הברית. שם גוּיס לצבא, נשלח לקוריאה, ובמלחמה זו מצא את מותו.  ↩

  3. נהרג במלחמת־השחרור.  ↩

  4. נפל בליווי שיירות לירושלים במלחמת השחרור, ונקבר בקרית־ענבים  ↩

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

על נהרות בבל

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

אף-על-פי שגדליה זמיר אינו בר-אוריין אלא “כלי-זמר” פשוט, הוא מרגיש את עצמו קצת יחסן בקלויז. במה שאינו בר-אוריין אין הוא אשם כלל. לא לימדוהו בנערותו, לפיכך אין הוא ידען בזקנותו; והלא לפיכך יושב הוא כל ימות השנה על הספסל המערבי שבקלויז בתכלית הרוחק מן ארון-הקודש ובעלי-המזרח ואיננו בא על זה בטרוניא עם גבאי הקלויז.

אבל אף-על-פי שהוא יושב במערב, הרי הוא יחסן. לוי הוא; משבטו של אהרן הכהן. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הלויים מתפרנסים ממעשר; ואפילו עכשיו בגלות אין הכוהנים יכולים לעלות לדוכן, עד שהלויים מכשירים אותם. ר' יעקב-ליב כהן הוא גבאי, עשיר, בר-אוריין ובעל מזרח; גדליה מחזר תמיד, שבימי מועד בשעת נטילת ידי הכהנים, יעלה כוהן זה בחלקו; בחינת כהן-גדול הוא אצלו. ר' יעקב-ליב הוא באמת גדול, כרסני ומסובל בשר.

גדליה מקבל תענוג מיוחד בדבר, כשמגיע החזן לברכת “רצה” – מיד עומדים בעלי-המזרח, בין רוצים בין לא רוצים, יורדים ומתייצבים בדיוטה שניה ו“אנחנו הלויים מטהרים את כוהנינו ושולחים אותם למזרח, פניהם כלפי העם הכפופים, והם משפיעים עליהם ברכות.”

הרבה זחיחות-דעת יש לו גם כשהוא מגיע לתפלת ו“מפני חטאינו גלינו.” מכיוון שהפסוק מדבר בגלות, הרי יש לו בה חלק יותר גדול ממה שיש לכל אלו בעלי-כריסין שבמזרח. כלום מה חסר להם לאלו? קונים להם בתים בנויים, עושים מקח וממכר – ושרויים בגלות. אבל הוא, כל ימי חייו אינם אלא ישיבה עראית, פרוזדור שאין אחריו טרקלין. כשהשתקע פה לזמן יותר ארוך, לא השתקע אלא על פי חסדיהם של יושבי המקום, שגדליה הוא דבר נחוץ בשבילם. איך יעשו חתונות ומשתאות, כשלא יהיה גדליה בעיר?

אין הקדוש-ברוך-הוא מקפח חיי כל בריה ובריה, שברא בעולמו; לכול הוא נותן כלים כפי שצריך לו.

נתן אלהים שיניים ותיאבון לזאב; נתן חוש-ריח מפותח, קול רך ונטיה אל חיי עדר לכבשים.

ולגדליה נתן כשרון לערוך גלות, למצוא חן בעיני הבריות היפים, להתכווץ, לוותר, לשרת, לבטל רצונו מפני רצון אחרים. בית לישיבה היה גדליה שוכר לו תמיד, אחר שכל הדיירים שכרו להם בתים, שלא יאמרו בני אדם: גדליה שוכר בית שאני נתתי בו את עיני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.