מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

גורל אם

מאת: אהרן פולאק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עזבון המחבר

סוגה:

שפת מקור: עברית

(מונולוג)

אה, אה…אה. נומה נכדי הפעוט, נומה. עוד מעט אמא תבוא ותביא סוכריות, בוטנים, שקדים וכל מיני ממתקים. נומה, יקירי, נומה. אה…אה..אה. השעה מאוחרת. עוד מעט אחת אחרי חצות ובתי לא שבה עדיין. עובדת קשה היא במסעדה הזאת. בכדי לפרנס את יתומה העלוב ואת אמה הזקנה.

וי לשנותיי שהגעתי לכך. וכי מי פילל שהכל יסתיים באופן כל-כך בלתי צפוי? וכל זה בא לנו משום הטבע המרדני שלה. תחילה התעקשה להתחתן עם איזה חלוץ עני. אומרת אני לה: נעמי, בתי, חוסי על אמך. מה תעשו אתם עניים מרודים שכמותכם? הרי זה, כמו שאומרים, שני מתים יוצאים במחול. הן רואה את כי וינברג המהנדס ממש נפשו יוצאת אחריך. ותראי איזה עשיר הוא. יש לו, בלי עין הרע, שלושה בתים. כל בית בן שלוש קומות, ובכל קומה לא פחות מעשרה חדרים. ועתה צאי וחשבי: נניח אפילו שהוא משכיר כל חדר בשתי לירות לחודש, הרי זה — חמישים…ששים…מאה…מאתים… מה שייך? הון עצום! וי לי עם חשבונותי. הלוואי ולא יעצתי לה. וי לי בעד ראשה הטוב. כפרתה אנוכי, נפש יקרה. בת כזאת ובפרט בזמנים שכאלה - היש דוגמתה בעולם? הלוא יש לה לב זהב. צייתנית שכזאת. היא תצער את האמא שלה? בוודאי ששמעה בקולי והלכה לחופה כשיה כשרה מובלה לטבח. היא חושבת שאני לא השגחתי כיצד היתה מתייחדת בחדרה ומורידה דמע אחר דמע, כמו פנינים, ולאחר זה יוצאת אלי, מחבקת אותי ומעמידה פנים שוחקות כאילו לא קרה מאום. פתיה קטנה, וכי לא ראיתי את עיניה האדומות? האומנם אפשר לרמות לב אם? וכי אני מעץ או מאבן? אבל העיקר שאני סבורה הייתי כי כל זה שטות. לא פעם אמרתי לה: נעמי שלי, שתחיי חיים מאושרים. וכי מה יש פה להתעצב? עושר שכזה, הן את רואה במו עיניך, ומה אם החתן גדול ממך באיזה עשר שנים? ומה הרע? וכי מפאת כך החמיצה לא תתבשל בזמנה? והיא - רמאית שובבה - היתה תמיד עונה לי: “אמא שלי, וכי מה זה עולה על דעתך? אין אני חושבת אפילו להתעצב” - אלא שמיד היתה מסתלקת בכדי שלא אשגיח איך הופיע אי-שם בזווית עינה רסיס דמע זך כבדולח. מילא, עשיתי את עצמי כאילו איני רואה מאומה. הן אני רק את טובתה דרשת: חשבתי: - כל הצרות תעבורנה מאליהן עם השנים, כמו שאומרים הבריות: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. מילא, השנה הראשונה עברה איך שהוא. דווקא מסר לרשותנו דירה מרווחה עם כל הנוחיות, גם קישט אותה ברהיטים יפים. זוכרת אני שהמזנון היה כולו זכוכית ובוודאי עלה כמאה לירות. מה יש לדבר? איש עשיר מרשה לעצמו לקנות מן הטוב והמובחר. ואני הסתכלתי בכל ונהניתי. וכי במי אקנא, בבתי היחידה? אמרתי שהשנה הראשונה עברה עלינו ללא סבל כמעט. אמנם, כחודש אחרי החתונה ראיתי מיד שהחיים אצל הזוג אינם כסדרם. הוא, למשל, היה נוהג, מהרגע הראשון כמעט, לאחר בלילות ומשאיר את נעמי לבדה. אינכם יודעים? אשה צעירה, חרה לה. וכי במה חטאה? האם היא מכוערת, חלילה, שהוא מתבייש להופיע עמה ברחוב. שינסה, לפחות פעם אחת, לקחת אותה לקולנוע. לא, בשום-פנים לא! “אני”, היה עונה, “איש עסוק, ואין לי פנאי. את רוצה ללכת לקולנוע? לתיאטרון? לכי לך! ברוך-השם, כסף יש לך ואני אינני טורקי. אני בוטח ביושרך ואין דרכי לעקוב אחרי מעשי נשים”. ועתה, שואלת אני אתכם, כמה זמן אפשר לשמוע תרוצים שכאלה ולא להתפקע? מובן מאליו שהם התחילו לריב ביניהם לעתים תכופות. אומרת אני לבתי: נעמי שלי, מה איכפת לך? שילך לכל מקום שהוא רוצה ובלבד שהוא נותן לך להוצאות הבית ולכל הדרוש לך. עונה לי זאת: “וכי מכרתי את עצמי בעד הכסף הארור הזה?” לך והסבר לפתייה כזאת את פירוש הדבר של כסף או לא כסף. שתקתי. חשבתי, מוטב שלא אתערב בין חיי זוג. זוג - הרי זה זוג: הנה רבים והנה מתנשקים. וכך עברה ברוך-השם השנה עד שבתי ילדה זכר במזל טוב. זה הנכד הפעוט הנחמד שלי, היתום העלוב שלי. מיד אחרי הברית נשתנה האיש לגמרי. פשוט אי-אפשר להכירו. כבר מזמן ריננו אחריו שיש לו עסק עם נשים אחרות, אבל, אתם יודעים. כל זמן שהעין אינה רואה אין הלב מתפקע כל-כך. אבל העיקר, שמאז הוא איבד את הקורטוב האחרון של בושה. תחילה תפסה אותו אשתו בקלקלתו פעמים אחדות עם העוזרת ובגודל לבה העדין ויתרה לו. בוודאי חשבה היא: גבר הגון הוא ויש לו בענין הזה מעין צורך שעה. אבל בשעה שהלה העז להביא “ידידה” אחת לתוך הבית ממש ולהתייחד עמה בחדרו, לא יכלה נעמי שלי לסבול יותר. לא הועילו שום שידולים מצדי. עוד בו ביום ארזה את חפצינו שהיו לנו לפני חתונתה, ועברה לדירה אחרת - זה החדר היחיד שאנו גרים בו כעת. אומרת אני לה: מילא, אם את לא חפצה לגור עמו, קבלי גט וכתובה כדת, או לכל-הפחות תדרשי מזונות בשבילך ובשביל הילד. עונה היא לי בגאוותה: לא, לעולם לא! אל יחשבו העשירים שאת הכל יוכלו לקנות בכספם. בזה אני לו ולכל העושר שלו. בעצמי אפרנס את בני. גם גט לא אתן לו. שיירקב עם כל הידידות שלו ובל ידע חיי משפחה. וזאת תהיה נקמתי! כאשר יגדל בנו יחידו, אספר לו על אביו ועל התנהגותו הבזויה. ואזי, בנו היחיד, היורש החוקי שלו, יתמלא שנאה עצומה אליו ויתבייש בשם אביו, כשם שזה התבייש בי בעודני צעירה.

  • וכי מה יכולתי לענות לה? ובאמת, האם היא לא צדקה? וכי מי אשם בזה אם לא אנוכי? - וי לשנותי שהגעתי לכך! באיזה עוני ודוחק אנו חיים כיום! וכמה קשה עובדת בתי המסכנה בכדי לכלכל אותנו. והרשע ההוא, תחילה ניסה לשאול בשלומנו על-ידי אנשים. אבל עתה, כשפוגש בנו ברחוב אינו נד בראשו אפילו באמירת שלום. לגמרי זר. כה דרך העשירים: תחילה מתלקקים ואחר-כך מתנכרים.

אבל למה זה היא מאחרת כל-כך? האומנם לא גמרה עוד את עבודתה עדיין? לבי מנחש לי שאין הדבר כשורה. בזמן האחרון החלה להצטבע יתר על המידה, ודומני שפעם הופיעה גם מבוסמת במקצת. אוי לי, לי! רק זה חסר לי, אינני רוצה! אני אאסור עליה ללכת למסעדה. בעצמי אלך לעבוד, לכבס, לשטוף רצפות. איני חפצה בלחם שכזה. אוי לי. לי! וי לשנותיי שהגעתי לכך. אבל משוגעת שכמוני! מה אני מדברת? אני מעזה להטיל דופי בבתי? במלאך הטוב שלי? נעמי, יקירתי, יחידתי, סלחי לי! רק אני, אני, אני בלבד אשמה בכל. סלחי לי, בתי, סלחי לי. נעמי שלי, בואי אלי, בואי, בואי! הביטו איזו מטורפת אנוכי. הנה העירותי את הנכד החביב שלי. את היתום האומלל שלי. אה, אה, אה… נומה בני, נומה, נומה. עוד מעט אמא תבוא ותביא סוכריות, בוטנים, שקדים, אגוזים, וכל מיני ממתקים…אה…אה..אה..

אהרן פולאק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

אהבה מזרחית אצל שלי

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

מתוך “דבר”, 4.2.1936

פרסי בישה שלי, הדמות היותר נוצצת בכל השירה האנגלית, גילוּם לאכסטאזה ממטירה מנגינות, אשר על נשמתו אפשר לקרוא את הפסוק מבראונינג: “הוי אהבה לירית, חצי-מלאך וחצי-צפור, וכולה פלא ופרא-חשק!” – שני מוטיבים לעולם מצטלבים ומתפתלים בו יחד, כנחשים על מטהו של מרקוּר: תיקון עולם במלכות החופש, ואהבת איש-אשה אין-סופית, נעלה מחוק וגדר. בבואו לתת לעדיני רגשותיו “מעון מקומי ושם” ברסיסי ליריקה, לא שפרה בעיניו אפילו איטליה זו הלוהטת וחולמת חליפות במשבּצות מימי-הכחול, והלך אצל המזרח. שיר אחד שלו קרוּי “סירינדה הוֹדית”, והשני “מן הערבית” (ואַל תבואו עלי בטרוּניה, על כי אשיחה ולא אשירה את תוֹכן הדברים. כאיש כוחותיו).

ה“סירינאדה” היא לחש-לילה, נמס בבשמים, נובע ונכסף עד כדי התעלפות. אמרתה:

"אני קם מתוך חלומות עליך בשינה ראשונה ומתוקה אשר ללילה, עת רוחות ינשמו חרש וכוכבים בזוהר מזהירים: אני קם מתוך חלומות עליך, ורוח במו רגלי נשאַתני – מי יודע איכה! – אל חלון חדרך, חמודה!

"הצלילים הנודדים ימוגו על פני היאור השחור, השותק. ריחות-השאמפאק יחסרו, כמחשבות מתוקות תוך חלום. קול-תלונת הזמירה, על לב-עצמה גווע, כמו אגוע אנוכי על לבך, הו אהובה בנשים!

“הו, הקימוני מתוך העשב! אני גווע – עוטף – אופס! תוּמטר-נא אהבתך במו נשיקות על שפתי ועפעפי חיוורות. לחיי קרה ולבנה – אַללי! לבי דופק עזות וחטוּפות; - הו, אַמצי לבי אל לבך עוד פעם אחת, שם באחריתו יישבר”. –

זהו מוות שבאהבה, גוויעת בעליה מעוצם מותק וכלות-הנפש. יסוד הרחמים - - חסד שבאהבה – חרדת נפש אוהבת לשלום נפש אהובה – אותו ביטא שלי בצורת שיר ערבי, לא נעדר ממנו זכר לכתבי-הקודש העברים. יוצא האיש לקרב, וחסד-האשה רודף אחריו, חרד ומגן עליו בכנפיים בלתי-נראות, מתוך הקרבה עצמית גמורה, לא מבקשת לעצמה מתן כל-שהוא, קורטוב של גמול. ונבין כי רחמי-אם אלה אינם מיוחדים לאשה בלבד: מעצם עצמוּתה של האהבה הם, גם כי תקנן בלב גבר. –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.