רקע
נחום סוקולוב
רבי צבי הירש קלישר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית על-יד הנהלת ההסתדרות הציונית; תשי"ח 1958

 

א

שמו מעיד עליו, שהיה מיהודי פולניה, ובלא ספק היה מוצא משפחתו מקאליש, שהיתה עיר ואם בישראל, ואכסניא של תורה, מקדמת דנא. אבל הוא נולד מעבר לגבול של פולניה של רוסיה (“הקונגרסאית”), בתחום פרוסיא, בעיירה המפוארה – לא בספר קורות פולניה ולא בזכרונות מאורעות פרוסיה, אלא בדברי ימינו אנו בדורות האחרונים – ליסא (אצל הפולנים: לישנו, והפרוסים שינו את שמה, ועתה חזרה לשמה הראשון). עיירה זו היתה מרכז לימוד התלמוד, ואליה נהרו בחורים ואברכים מהמדינות אשר מסביב. שערי ליסא היו מצויינים בהלכה ועוד קודם להרב ר' יעקב בעל ה“חוות דעת”, אך למדרגה עליונה של הערצה וחיבת הקודש והשפעה מופלגת עלו בדורו של ר' יעקב מליסא. תורת ליסא היתה כמו הד של תורת לובלין, בריסק, קראקא ופראג, והיה לה העוז של דברים נאמרים עד גמירא, שנכנסו בתור סניפים וסעיפים וחדרו לתוך חוקי “השולחן הערוך”. בשנת תקנ“ה (*1795), לידתו של ר' צבי הירש קלישר, עדיין היתה הסביבה יהודית-פולנית גמורה עם כל תוקף בית המדרש הישן והפלפול השנון, והשלטון הבלתי מוגבל של התורה, עם יחוסים תכופים ורצופים אל המתיבתות ובתי-הדין של כל גלות-יהודה שבפולניה. הזמן ההוא היה אחרית תקופה, מעין שלהי-דקייטא ושקיעת-החמה של החיים התלמודיים באותו חלק של פולניה, שנתלש ונתחבר לפרוסיה, ושעתיד היה להיכמש ולהתנוון, – וסמוך לשקיעה, התלקח במדורה נוצצת. סמוך לשם, היה ר' עקיבא אייגר – תלמודי ענקי, עמוד הימני באמת, שר התורה, איתן כסלע ושקוף וספירי כבדולח, משפיע במשך שנים רבות מאד את חידושיו ואת תשובותיו לכל העולם התלמודי ומעמיד תלמידים הרבה. שני המורים האלה: ר' יעקב מליסא ור' עקיבא אייגר היו בדור ההוא ראשי מחזיקי התורה באותה קרן-זוית של פולניה האשכנזית: ר' יעקב, גאון חריף ובקי, בר-סמכא ומרא דעובדא בהלכה, גבר ענוותן ותמים, ור' עקיבא, לא נופל ממנו בגאונות, ויחד עם זה: אישיות נהדרת, גבריות מוצקה, איתנה עם אפקים יותר רחבים. הראשון, בעל עיונים, יושב עיר קטנה, צנוע ומקופל כולו בתוך ד' אמות של הלכה – לא חש ולא שיער, שהוא עומד בקצה תקופה; האחרון, עסקן-בדברים, משנה אושפיזו ממקום למקום, בעל משפחה גדולה, עם יחוסים מרובים, ששלחו פארותיהם עד למרחוק, כבר התחיל מרגיש ששינויים גדולים מתרגשים לבוא, וכאילו כבר תפסה אזנו את המולת הכנפים המשיקות של העת החדשה. בחור שנפשו חשקה בתורה – במקומות ההם ומסביב – צריך היה ללמוד בליסא או בפוזנא. אבי זקני מצד אמי, הר' שמואל (הוא היה יליד העירה ביזון [Biezun] ) למד בבחרותו בליסא, ומסיפוריו הרבים, שסיפר לי בילדותי (והוא היה אז בן תשעים), התחקה בקרבי הרושם, שבין ליסא ופוזנא היתה מעין תחרות קטנה, לא טינא, אלא להיפך, כיבוד הדדי, אבל מעין “קנאת סופרים”; ליסא היתה עיר חסודה, אדוקה, ופוזנא יותר חכמה, בעלת דרך-ארץ. בזמן קדמה ישיבתו של ר' יעקב מליסא לזו של ר' עקיבא אייגר, אך במשך פרק לא ארוך היה סופה של האחרונה נעוץ בתחילתה של הראשונה, ו”התחומין" היו יונקים זה מזה. לעתים היו – כמו שסיפר לי האי סבא – שליחי הבחורים מזה ומזה מתכנסים לנסות איש את אחיו – לא כאוקספורד וקמברידז' במרוץ ושייט והגפת אגרופין, כי אם בהגפת בעלי-תריסין. ועוד אמר לי סבא, שאחד המובחרים בין תלמידי שתי הישיבות היה בחור אחד מליסא, ושמו הירש קלישר, והוא היה ל“למדן מובהק” ול“גביר עצום”, ומושבו בעיר טהארן. אני אז ילד, ושתיתי בצמא את דברי זקני. טהארן כבר היתה אז עיר אשכנזית, ואותו “הלמדן המובהק” בקרב העיר טהארן עם סביבה יהודית-אשכנזית נראו לי כעין שני הפכים בנושא אחד. וכשהייתי בעיר טהארן בפעם הראשונה, לערך שנת תרל“ח (*1878), ור' הירש קלישר כבר נפטר קודם לכן (הוא נפטר בש' תרל"ה 1875) הובלטה לי קושיא זו עוד יותר. אתה נוסע מקוטנא, מקראשניביץ, מליפנא, מדאברין על שפת הווייכסל, מדאברזינסק על שפת הדרבנץ – ערים קטנות, מרושלות, עם גוברין יהודאין דוברי-יהודית, עם בתי-תלמוד-תורה, מלאים תינוקות, עם בתי מדרשות, מלאים בחורים לומדים, עם “שטיבלעך” של חסידים, תילי-נמלים של חנוונים פעוטים, תגרנים וסרסורים, רועי-רוח וזורעים-באויר, עם המון מלמדים ובטלנים, וסתם יהודים מסתובבים בשוק ומקלותיהם בידיהם, מצוינים בבגדיהם, בלשונם – בכל קיפול שבבגדיהם ובכל הברה שבלשונם; ואתה עובר את הגשר הקטן של דאברזינסק, ומהעבר השני – חוץ לארץ, רחובות נקיים ומרוצפים, בתים יפים עם מגרשים וגינות, חנויות מגוהצות, שלטים מהודרים, איזו חגיגיות, איזה רגש של שיחרור, עולם חדש, ובו יהודים לבושים כאורח ארעא ומדברים כאורח ארעא, כמעט לא ייאמן שהם יהודים. – אך מהלך כתחום שבת, וההבדל הוא כמו בין המאה החמש עשרה והעשרים! שם העיירה: גאלוב; ואתה נוסע עוד שתים-שלש תחנות, והנה טהארן – חוץ לארץ גמור, אפילו ה”ווייסל" (הווייכסל) שלנו, שהיינו שוחים בה בווישוגרוד ובפלוצק ביומי דפגרא ובערבי שבתות אחרי הצהרים, שם גם כן נשתנתה בנוסח אשכנז, נסדרה, נתעמקה, נעלמו ממנה שרטוני החול, מפני שהאשכנזים כבשוה וילחצוה במסגרותיהם. ובעיר ההיא קהילה יהודית זעירת אנפין, אך כמו בברלין, עם “פארשטאנד” ו“פעראיינים” מקצת חרדים מקצת חפשים, והכל בתרבות ובמנהגים ובלשון של אשכנז. והיה לי הדבר כחידה סתומה, כיצד נשאר פה “אוד מוצל מאש”, יהודי זקן מהטיפוס העתיק של “בעל-בית גאון”, בקי בש“ס ומדבר וכותב אשכנזית ולשון הקודש, מדקדק במצוות, ומעורב בין הבריות, ומוקף משפחת אשכנזים; כיצד עקב אדם נפלא זה את הדרך, ויסבב קפנדריה מהישיבות של ליסא ופוזנא אל העולם היהודי-אשכנזי, וטעמו עמד בו? הנני מספר את זכרונות ילדותי, בהיותי בעצם תומי ובהשקפותי המקומיות המוגבלות. זוכרני, שבהיותי חובש ספסלי בית-המדרש הישן, עשה עלי ר' הירש קלישר רושם של חזיון מפליא ויוצא מן הכלל. ברבות הימים במידה שנתרחב תחום המראה שלי, בה במידה נתחורה לי דמות-דיוקנו של הזקן המפורסם ההוא. הוא היה אחד מהשרידים המעטים של פולוניה שבאשכנז, אחד משיירי התלמודיים החרדים מליסא, שנכנס באריכות ימיו לתוך תקופה של היהדות האשכנזית. הוא והרב ר' אליהו גוטמאכר, הצדיק מגריידיץ, ואולי עוד שנים-שלשה נשארו עוד באיצטלותיהם, בזקניהם ובפאותיהם בתוך סביבה חדשה שהביטה עליהם בעיני תמהון – וצריך להודות, במין הערצה מוזרה. והם לא היו נפלאים כלל ולא נשתנו כלל: הם היו כמו שהיו בתחילת ברייתם, אלא שמסביב להם הכל נשתנה. בארון-הספרים של סבי ר' שמואל נמצאו ספרים אחדים של ר' הירש קלישר: סבי זה היה, כאמור, מתגאה בחברו מכבר, והפציר בי ללמוד את הספר “אבן בוחן” על כמה פרקים של חושן המשפט ואת הספר “אזניים למשפט” גם כן על חושן משפט, שכבר היו ספרים מפורסמים בילדותי. זוכרני, שהספרים ההם לקחו את לבי בסגנונם הנעים ובחריפותם… הבינונית. ר' הירש רצה לפלפל, ומוכן היה בכל ההכנות הדרושות לכך, אלא שמטבעו היה פשטן, וספרי החקירה שלנו: “המורה” ו”הכוזרי" ו“העיקרים” כבר הזיזו אותו מנקודה זו. היו גדולים אחדים שהשתדלו לעשות את הפילוסופיה על טהרת הקודש, או את הפלפולא דאורייתא על דרך ההגיון, ובהכרח היתה התוצאה של זיווג זה בערך בינוני, מפני שהפילוסופיה איננה סובלת את הקדושה, והפלפול הוא מין הגיון מיוחד, שאין לכבלו לאפוטרופסות ההגיון הכללי. רק מספר שנים אחר כך, השגתי את הספרים היותר קדומים של ר' הירש קלישר: את “האמונה הישרה”, את ה“ביאור על קהלת” (אני ראיתי רק את החלק הראשון, ושמעתי שהחלק השני יצא גם הוא לאור, כעבור זמן רב אחרי הדפסת החלק הראשון), ואז עמדתי מעט יותר על בוריו של המחבר. הוא היה בלי כל ספק מרא דשמעתתא ותייר גדול, כאחד מרבנן קשישאי, אבל יותר שהיה בעל הלכה, היה בעל אגדה, ועוד יותר מזה, היה דרשן מסביר פנים לתורה, ודבריו – יותר שהיו יוצאים מן המוח, הם יוצאים מן הלב. יש דוגמה רבה בין “אמונה ישרה” של ר' הירש, ובין ספריו של הרב ר' שלמה פלעסנער, אלא שר' שלמה פלעסנער היה נוטה יותר לפיוטיות אולפנית (דידקטית), והשכינה האשכנזית-הספרותית כבר היתה שורה עליו, ולא כן רצ"ה – באותה תקופה שהיה עוד כולו יהודי פולני (בודאי רק אח"כ הלך והתגרמן מעט בלשונו, עד שקנה שלמות בלשון זו).

אלה הם השרטוטים הכלליים, המעמידים את דמות תבניתו של אדם-המעלה הזה, ואם לאמר, שהוא שימש כארבעים שנה בתור אב בית דין בטהארן שלא על מנת לקבל פרס, שעסק בצרכי הציבור המקומי, ועניני הקהילות והישיבות מקרוב ומרחוק, בשקידה שאינה פוסקת ובהתלהבות שאינה עוממת, ובקרבן הממון והגוף, ושהיה אב למשפחה גדולה (הייתי אח"כ בהיכרות ובידידות עם בנו הר' לואי קלישר, עסקן וסוחר – בטהארן, עם חתנו – ה' מוריצי גרינברג, יהודי פולני מתבולל לפנים – מפראשניץ, ובסוף ימיו עוזר על יד הר' משה מושקובסקי בבית אוצר הספרים על יד בית הכנסת בווארשה, ועם קרובו הפרופ' קלישר, שמת זה מקרוב בברלין) וסמל תפארת של פטריארך יהודי מהדור הישן (בית-מסחר היה לו, אך הנהלת בית-המסחר היתה נתונה בידי אשתו, ופרנסתו היתה מצויה בריווח, אעפ"י שלא היה בעל הון גדול) וכותב חיבורים כל ימיו (הוא הניח ספרים רבים בכתבי-יד, והר' לואי קלישר היה שרוי בכעס תמיד על שהחברה “מקיצי נרדמים” מוציאה לאור כתבים קרועים ומטושטשים מהדורות הקדמונים, ולא את התשובות והחידושים והפירושים של מר אביו, וכמה שהתאמצתי לבאר לו, שכתבי היד האלה, עם כל חשיבותם אינם עתיקים כל צרכם, קשה היה לו להבין זאת, והיה שופך את חמתו על הרב אליעזר ליפמן זילברמן, בעל “המגיד” בליק שנתפרנס ממאמרי אביו כל ימי חייו, ועתה הוא המוציא והמביא בעניני “מקיצי נרדמים”, ואיננו שם לב אל הכתבים ההם), ומחליף שאלות ותשובות עם כל גאוני הדור, וחי שמונים שנה בשלווה ובכבוד ובהשפעה של חביבות וחן ושכל טוב – הרי זיו איקונין של זקן תלמיד חכם, אב"ד מתנדב, מחבר חיבורים וגביר לאחיו, מעין ר' מתתיהו שטרשון בווילנה – קלסתר מצוין, שראוי לקבוע לו מקום בכותל-המזרח של היכל-הכבוד אשר לנו…

 

ב

אבל הנני מודה ומתוודה, שלא הייתי כותב עתה על אודותיו, ומי יודע, אם היינו עוד זוכרים אותו, לולא היה בו דבר מיוחד. כן! היה באותו סבא דבר מיוחד, שבזכותו ובתקפו יכנס לחיי-נצח בספר קורות הימים לעם ישראל. לא רבים היו אנשי מידה בקומתו הרוחנית של ר' הירש קלישר, אבל היו, ואני בעצמי ידעתי כמה מהם. ידעתי את הרב ר' חיים יוסף קרא מוולאצלאוועק: גם הוא היה תלמידו של ר' עקיבא אייגר, ובהליכותיו ובידיעותיו דמה הרבה אל ר' הירש קלישר; ידעתי את ר' שלמה לוי (היו קוראים לו פוזנר) בעיר קויל (Kolo) –איש נחבא אל הכלים – גם היה מתלמידי רעק“א, בעל-בית עשיר, אשתו מנהלת בית-מסחר והוא עוסק בתורה ויודע את הש”ס בעל פה, והיה גאון חריף בחשאי, ומשפחתו מסביב כבר יצאה לתרבות העת החדשה – אטו כרוכלא אחשוב ואיזיל? אך ר' הירש קלישר היה אדם לבדו, ולפיכך היה חזק כל כך, בודד ברעיון אחד (עוד אדבר בפעם אחרת על חברו הרב ר' אליה גוטמאכר, שנלוה אליו בענין זה), שנראה כמין “קוריוזון”, ובעיני הפיקחים-השוטים-הליצנים כמין טירוף, וכד הוינא טליא כבר שמעתי, שהוא רוצה “לבנות את בית המקדש ולהקריב קרבנות”. סבי מצד אמי ר' שמואל הנ“ל, היה מבליע דבר זה בנעימה, וסבי מצד אבי, ר' איטשי מווישוגרוד, אחד הגדולים מאד בתורה, שלמדתי ממנו הרבה יותר משלמדתי מכל רבותי, היה מדבר על זה ברמיזה, בלי שדיות-נרגא של לצון, אבל גם בלי התענינות מרובה. נעניתי לכן, עצמות הורי! דבר זה, שהיה בעיניכם טפל, אני נוטל רשות לאמר שהוא היה העיקר, הטעם-העיקר בחייו, בשאיפותיו ובחזיונותיו של אותה האישיות רבת ההגיון והעלילה. כבר בשנת תק”צ (* 1830) פונה התלמיד ר' הירש אל רבו רעק“א בשאלה ע”ד המזבח והקרבנות. היה זה ה“קוריוזון”, ובחוגים התלמודיים – זוכרני היטב, שהדבר עשה רושם כעין הרושם שעשתה המצאת החלזון של הרב ר' גרשון העניך מראדזין, רק בהבדל זה, שהרעיון הראשון נראה כדבר שאין בו מעשה, בעוד אשר הרעיון האחרון הביא לידי מעשים וסכסוכים. ר' הירש כתב גם אל ה“חתם סופר”, בענווה ובנמיכות-הרוח, כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע. בעולם התלמודי הכללי בצבץ הדבר פורתא, לא הטיל נחשול, עשה רק גלים קלים ועוברים – ונשתקע. אבל אצל ר' הירש קלישר לא נשתקע. הדבר הזה לא עלה על מוחו – הוא נולד וחי בלבו ונכנס לתוך דמו, ונתארג ונשתזר עם התמימות המוסרית העמוקה והקדושה שהיתה בו. ההיה אותו דבר, ענין של מזבח ופרים וכבשים ו“עשרון לכבש האחד”? זה היה אחד מהענפים, אחת מהצורות המוחשיות, המעשיות, שההלכה צריכה, בהכרח ועפ“י המסורת, לדון עליהם. בתוך תוכם של הלבושים המקודשים האלה טמון היה גרעין אחר: נקודה טמירה ואמיצה, געגוע הנפש הלאומית אל מקור מחצבתה, משיחיות יהודית לאומית! זה היה ניצוץ מלחש תחת האפר, שעלה והתלהב, זאת היתה ריבולוציה חשאית, היכלית, פנימית, שהתכוננה לקעקע ולהרוס עד היסוד את שיטת ההמתנה וההסתפקות בגלות ובצפייה בלי-מעשים. הרבנים הזקנים, בכל גאוניותם ורוח קדשם, לא הרגישו שע”י רעיון זה, למרות תבניתו הנושנה, חדר לתוך העולם היהודי כוח חדש, שעתיד היה להביא גדולות ונצורות. הרעיון העיקרי היה, שהגאולה צריכה לבוא קמעא, ושאנו חייבים להכינה ולעשותה, בלי חכות למשיח. הרעיון הזה הולך ומתבהר משנת תק“ץ ואילך במשך ארבעים שנה, במאמרים רבים שהרצ”ה קלישר כתב ב“המגיד”. כמו שהרצל פנה תחילה אל הברון הירש, ואח“כ אל הקונגרס, כך פנה הרב קלישר תחילה אל החת”ם סופר, ואח“כ אל “המגיד”, כלומר אל הציבור העברי. הוא לא קיבל – לא סירוב גמור ולא זירוז גמור מאת רבותיו הגאונים, ה”הילכתא למשיחא" לא נפתרה; יש פנים לכאן ולכאן. התורה היא נצחית, והכל הוא כמו בלי מספר שנים. ממתינים אלפיים שנה – כך אנו אומרים – אבל, באמת אין מרגישים כלל שממתינים. הכל הוא כמו שנגזר, והכל כך יהיה עד שירחם ה‘. הכנות להבאת הגאולה? כולו חייב או כולו זכאי, ואם יש לעשות הכנות צריך לעשותן בגלות, ורק בשמירת המצוות. הדבר נמשך לאין קץ? ילך ויימשך! הרי זו השקפה, שיטה – שב ואל תעשה! במונחים החדשים שלנו יש “שאלת היהודים”, ואנו אומרים שהגאולה היא “הפתרון היחידי לשאלה זו”. הם לא ידעו את המושג הזה כלל, ואילו ביארנוהו להם, היו אומרים: שאלת היהודים היא דבר שאין לו מתירין, זולתי ע“י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. זו היא מטפיזיקה, ובטבע המטפיזיקה הוא, שאין לה היסטוריה, ויותר נכון שהיא למעלה מההיסטוריה. רצ”ה קלישר היה מקופל ומצומצם כולו בעולם התלמודי הישן, בלי שום פקפוק וגמגום כל שהוא, ומתוך תלמודיותו בא לידי הכרה, שהגאולה דורשת הכנות אחרות, לא רק של מצוות בגלות, אלא של עבודה מעשית בארץ ישראל. חתנו גרינברג סיפר לי בשמו, שהיה אומר על דבר הממתינים: משל למה הדבר דומה? לחולה שבא אל הרופא, ואמר לו הרופא: הריני נותן לך רפואה בדוקה ומנוסה, וצריך אתה להתרפא בה במשך אלף שנים, – אפשר – הוסיף לאמר, שאחרי אלף שנים היה החולה מתרפא ושב לאיתנו, אבל מי יחיה אלף שנים! – שיחה קלה זו היא לי המפתח לכל שאיפותיו והשקפותיו של קלישר, המבאר לנו את רעיונו המרכזי, חזון-לבו, ה“אני-מאמין” שלו, וכיצד הגיע אליו, בן-דור המעבר הזה, למדן יהודי-פולני עיקרי, שראה את החורבן הרוחני מסביב לו, נסתכל במעשה ההריסה של התבוללות ונשילת האברים מהגוף הלאומי; הוא ראה את הריפורמה, חיקוי הפרוטסטנטיות, ששלחה ידה ב“סדורים” להגיה ולתקן את נוסחאותיהם של אנשי כנסת גדולה – כמה ויכוחים היו לו עם גייגר, כמה מחאות מחה ולא הועיל! – וכמה הלכה וצמחה ונתברכה בו ההחלטה, שצריך להכין את הגאולה. ובמשך הימים הלך והשתחרר מה“קרבנות”, והקדיש את עצמו לעבודה בשביל הגאולה באמצעים שהיו בידו. ומה היה בידו? רק עט-סופרים! הוא הלך וכתב, כתב ל“המגיד”, כתב לארץ-ישראל – שם התנגד לו ר’ מאיר אויערבאך, גאון מפורסם, לפנים אב בית דין בקאליש, בעל ה“אמרי בינה”, שהרגיש בחידושו של דבר, ולא רצה בו – כתב אל סיר משה מונטיפיורי, אל חברת כל ישראל חברים, אל כרמיה, אל אלברט כהן, השפיע על הס, על גרץ, נתן הערה עצומה וזירוז גדול לנטר ליסד את “מקוה ישראל” (תרכ“ד-תרכ”ה 1864–1865), יסד חברות לישוב א“י בפרנקפורט דמיין ועוד בהרבה ערים, בקיצור, נתרכז כולו בשאיפות הגאולה ע”י מעשים, ע“י עבודת אדמה וע”י סיוע הגולה לשוב ולבנות את ארץ ישראל. רעיון התחיה התארג והתרקם באופן עמוק ונפלא על כל הווייתו. באותה שעה הוסיף לעסוק בתורה, לכתוב ספרים, לחבר את באוריו לכתבי-הקודש, שהם הנבחרים שבספריו, כי משם זלף לתוך נפשו הזרם הגדול של תקות האומה. הוא היה כמו אי בלב ים, כמו נוה פורח במדבר, והעבודה שעבד מזמן היותו בן שבעים עד הגיעו לשמונים, והוא אז כמוש וקמוט ועור פניו כקלף וידיו רועדות (כי חלוש היה כל ימיו) – היתה אגדית ולמעלה מן הטבע. אז לא היו עוד קונגרסים והסתדרויות, – חדר עבודתו של סבא זה בעיר-המבצר הפרוסית טהארן היה התל שהכל פנו אליו. נהרס המבצר של טהארן, יצאה עיר זו מרשות אשכנז, וחזרה לרשות פולניה – אבל זה יישאר: בין קוי האור שקדמו לזריחת התחלת גאולת ארצנו ועמנו יאיר עד סוף כל הדורות הניצוץ היפה והאדיר הזה: רבי צבי הירש קלישר.

המלצות קוראים
תגיות