לוגו
הרמן ומברי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

היו ימים – ובחוצות העיר בודאפשט היה מפזז איש בעל תנועות מהירות, בריא, אמיץ, כתפיו עגולות, סנטרו שמן ועגול, וצחוק קל מרחף תמיד על שפתותיו. הוא היה – מביתו ומבית מדרשו – איש-הספר, בלשן, מדקדק, נקדן, איש אשר יכול לשקוד ולבלות ימים ולילות על לוחות הפעלים של שפה נכחדה, שלא נשאר ממנה דבר זולתי כתבות-קעקע אחדות, על חרוז פייטן משירי קדמון, על סדר הדורות ועל ספרי היוחסין של שבט, אשר זה אלפי שנים כבר נגזר זה מארץ חיים, ויהי מפליא את לב הזכרנים בכוח זכרונו, שעבר את גבול הטבע, במעוף דמיונו מעין-הנשר והתמדתו מעין-האבן, וכבר למד “שבעים לשון וחכמת שבע”, וישלם את חוקו בגימנסיה ובאוניברסיטה, ויעבור ממדור למדור, מצוין בציוני-תהילה, ומוכתר בנימוסים, ויכתוב את הדיסרטציות הראויות להיכתב, ויוצא לאור את הכתבים הישנים הראויים להיות מוצאים לאור, ויגל את החדשות “המרעישות עולם” בחילופי נוסחאות, וגירסאות, וחסר ויתר, עם כל הדגשים והתגים והקוצין של יו"ד הראויים להיגלות, ויהי פילולוג כהלכה. אפס כי בחוץ לא ניכר האיש בעל הראש הגדול והתלתלים הסבוכים, השחורים, המסולסלים, והלחיים המלאות והאדמדמות, שיש לו עסק עם הפילולוגיה. רק מצחו הרחב והנסב למעלה כעין הגיגית לא נזדווג יפה עם פני-אפיקורס אלה, והעינים שהיו סוקרות לפעמים – מדי רצה לדייק בדברים – מצמצניות וסגורות למחצה, לא נתנו את הרושם הראשון, שהאיש הזה הוא משולח למסחר היין, או סרסור של תבואה.

ועברו שנים, וראו הבריות את האיש הזה מתהלך בקונסטנטינופול, זקנו שחור, וגבות עיניו שחורות, והוא מכרכר ומפטפט, רץ מאמבסדה לאמבסדה, מתוך רעב ומתוך סקרנות, ומדבר בהתעוררות גדולה, ובקול צלול ותקיף, ובאשר חבילה של בני אדם טרודים בקינתור וקיפוח, ובאשר סיעה של יושבי קרנות בין גשר גלטה ובין הבזר, ובאשר דרוישים מייבבים או מרקדים – שם הוא, ובמקום ששם מוכרים את הגלוסקאות ואת הדובשניות ואת כל מיני המלפפוניות והפרורים והתופינים והקרוכטומולין המטוגנים והאיסקריטין של “רחהלוקום” המצטמק ויפה לו, ובמקום שמכריז מוסטאפה על הרקיקים הממולאים בגבינה דקה נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, ועבדולה – על קישבי וזנגבילא, ובמקום שלהקות האנאטולים בפסיהם, והאלבאנים בכיפותיהם, עם חצוצרות ותופים, פכין גדולים ופכין קטנים, צבא מתעמלים ומשחקים, בוקיון ומוקיון לוליון ומוליון, באים לשחק, ולהציג לנגד עיני הרואים כמו חי כמו חזון את אחמט העצל, השוליא-דנגרא מעין אוגוסט בקרקסאות האירופיים, הממהר ומזרז, ואיננו עושה מאומה – שם נכנס בן אדם זה לאמצעית החבל הגורדי, לצנפה של אלף מיני בריות, שמדברים באלף מיני הברות, וטעמי נגינה, ומשים אזנו כאפרכסת לשמוע את כל טעמי הנגינה האלה, ולפני המסגדים והבארות והמזרקות והאמבטאות העשויות לרחיצה לפני התפילה, ועל שדרות המדרגות העולות אל מסגד אדמיריה, ששם עומדים, או יושבים הפרצופים הנהדרים, כאילו שכלו את קומתם וכיוונו את צורתם בעד צייר אמן, מקום שם מעמיקים באותה תפילת בני המזרח הגעגועית והלוהטת שיש בה מן הכמיהות והעריגות של בן-המדבר השוקק והצמא לאללה, או יושבים ואינם אומרים כלום –סתם שרויים בין-הזרמים של זוהר, שמציפים עליהם המסגדים, בתקרותיהם המקומרות, ובצעצועי פסוקי האלקוראן, שרויים בתוך זמרה כמוסה, לא רק בלי מלים, אך גם בלי קולות, שמזמזמת בתוכם, וממלאת את כל קרביהם, ומרוממת אותם על סביבתם הדלה, ועל חיי החולין, המלאים פעיטות וחמריות גסה – גם שם אתה מוצא את זה! מאיזו פינה מסותרת הולכות סקירות עיניו וחודרות לתוך הפיות והמוחות והלבבות ותופשות כל תו-פנים, כל העוויית זווית השפתיים, כל קידה והשתחוויה ו“כריעה למודים מגרמיד”, כל טפיפה, כל הצלפה, כל רתיעה-לאחור!

ואין אדם זה דר – בקונסטנטינופול, כי אם נכנס לתוכה, אל הגרגרת ואל התוונא דלבא ואל התמצית ואל הכליות, ומחטט ומנקר, ומתוך כך הוא גם מתכשר ומסתגל לאותם הנימוסים והמנהגים של הפולחן המורכב, שמקצתו בא על ידי ציווי ואזהרה ומסורת-אבות, בלי אתערותא דלבא, כאבטומטוס זה, שמתנועע אילך ואילך, ואיננו מרגיש בתנועתו כלום, ומקצתו בא מתוך כלות-הנפש ותחינות ופיוסים והתלהבות רגש האין-סוף ורטטים וזעזועים טבעיים של אנשים, שדמיונם עולה ומתמר אל שמי המזרח האדירים והגבוהים.

ונעשה אדם זה ברוך ספוגיותו כמעט מוסלם, ואומר לציר אוסטריה, שהוא עושה כך, בשביל להיכנס לפני ולפנים, ולמוסלמים הוא אומר, שלבו הולך אחרי אמונתם – ומאן דתנא הא לא משתבש, כי אמנם האיש הזה הוא בעל התפעלויות שונות, ואספקלריות שונות, אוצר הניגודים וההפכים, הקטעים והשברים והרסיסים, ומגוון ככרום. רוצים אתם – רעוע ומרוסס בתוך-תוכו, רוצים – שלם ומוצק ואיתן. ויש שהוא נראה כמו בוהמין מדעי, צועני גאוני, משורר-החיים – אבל עובר איזה זמן, ונופל המסווה הזה, ונראים פני אדם מן הישוב, קבוע, פיקח, דורש את התכלית, והוא יוצא ונכנס בבתי הפחות, ומאסף ידיעות, ורושם רשימות, ועוסק במלאכת התרגומים, וכותב בעד מכתבי העתים תריסר מאמרים בדינר, ומגלגל את הידיעות מאונגריה לתוגרמה ומתוגרמה לאונגריה, ויש אשר בכל עבודתו זאת הוא רעב ללחם, ואנוס לבקש עזר מאת ממשלת התוגר, ואז לוטשים עליו הצירים את עיניהם ו“מביטים האהלה”, וכשאין תוגרמה עוזרת, כופאו לפעמים ההכרח לבקש עבודה או תמיכה מאת הצירים, ואז סוקרת בו עיני התוגרים סקירה קובלנית וחשדנית – ואחרי כל אלה הוא עני… כקדוש תוגרי.

אבל עליז הוא העני הזה! ובן עלמא הדין הוא חוקר קדמוניות דנן! הכתבים הישנים והבלים לא בילו את רוחו, וכתבות הקעקע לא עממוהו, והמשא הכבד של לשונות ודקדוקיהן, סדרי הדורות ויחוסיהן, שהוא נושא בתוך מוחו – קל הוא לו מסובין. אין אדם זה עצבן, איננו כבד-ראש ותפוס-הרהורים כפרופיסור. זה איש שהשמחה במעונו, שאומר וחוזר ואומר, שכלום יש לו לאדם בימי חיי הבלו ענין יותר טוב תחת השמש מלשמוח? איש שמספר בדיחות, וממשל משלים, ופושט צורה ולובש צורה באותה הקלות הרעננה שלא ניתנה לבעלי הכשרון כי אם לחנוני הגאוניות, ועל כן נפתחים לפניו כל השערים, ויהי קרוב אל מרום עם הארץ מרבי המלוכה, ומסעיו הרבים היו לו לעזר לנחותו לפני גדולים במסיבם, שהיו מבקשים מפיו חדשות אשר ראה ושמע ברוב דרכיו ולהיות להם לשעשועים בשיחותיו, והדבר הזה אנה לידו פעמים רבות, לעמוד בסודם ולשמוע את דבריהם אשר הם נדברים איש אל רעהו בקרב ביתם, ועד היום מהלכות בקונסטנטינופול הגדות על דבר צד אחד מן הצדדים הרבים אשר לאיש הזה – תמונה תמה מעין דיקאמירונה אשר לבוקאצ’יו מהדורה תורכית – בודאי גם כן יותר שהיו מעשים היו בדיחות.

ובימים ההם, הוא כבר ידע את ארצות אירופה ואת מצרים ואת תוגרמה, וחושב הוא מחשבה גדולה – לנסוע מסע ארוך וכביר, דרך כל אסיה התיכונה, והימים ימי שנות החמישים, וקוק אין עוד בארץ – גם היום אין רשת קוק פרושה על המקומות הרחוקים ההם – וכל הדרכים – עד כמה שיש דרכים בכלל – הם בחזקת סכנה, ומקונסטנטינופול לדמשק יארך המסע כששה שבועות, והעובר דרך אחוזות הדרוזים, הוא כעובר דרך גוב-אריות, וגם בדמשק אין החיים בטוחים, וקנאות ובערות ואכזריות ממלאות חללו של מקום, ומשם והלאה לבגדד, אין דרך זולתי דרך המדבר ארץ חררים ותלאובות מלאה שממות דור דור, וכל אלה הם כאפס בעיני הנוסע הזה, הנושא את נפשו אל מקומות ואל עמים רחוקים יותר, אל פרס ואל הטורקמנים ואל הקורדים ואל הסאלארים, הם השבט הקטן והדל משבטי הטורקמנים אשר היו מאז ומעולם עשוקים ורצוצים בידי שאר שבטי הטורקמנים הרבים והעצומים מהם, ומעט מעט הדיחו אותם ממושבותיהם עד כי נאנסו הסאלארים לפנות מפניהם, ויצאו דלים וריקים כמעט מכל נכסיהם, ויבואו מקצתם לארץ פרס, ויאחזו בסביבות זוראבאדא על שפת הנחל נעירירודא משמאלו, ומקצתם נאחזו מימין הנחל במדינת מייסענין, והם יקרי-הערך לתולדות התוגרים מפני מסורת עתיקה שבידיהם והגדות שגורות בפיהם, אך גם זה הוא רק “כרקידת החתול” בערך אל המסעות אשר נסע האיש למקומות רחוקים עוד יותר, מקומות שהמזיקים מצויים שם על כל צעד.

והוא הולך ותר, הולך ומאסף כתבים ותעודות, עובר באנאטוליה לארכה ולרחבה, נוסע לקורדיסטאן, מבקר בכל המקומות שהוא מקווה למצוא שם דברי חפץ, מאסף מפי הזקנים זכרונות על אודות דברים ומקרים רבי העלילה, מבקר בחצרות הקברות, וחופר בידיו מצבות אשר טבעו בארץ, חוקר את כל אופני המבטא ושינויי ההברה, רושם את הרשימות ההיסטוריות החשובות והמטושטשות על כתלי בתי-המסגד העתיקים, מציל כל אשר לא היה עוד לברות לשן העת ולכליון החרוץ על כל היקום, ומוציא הלכות גדולות לקורות הימים ולחקירת הלשונות מפי העדים האלמים המפוזרים במדבריות, בעיי חרבות ובקדשי קדשים של בעלי דת מוחמד, אשר שם לא דרכה לפניו רגל איש זר.

ומשים הוא עצמו דרוויש, עוטף עטיפת ישמעאלים, לובש את התרבוש ואת האיצטלא, נועל לרגליו פוזמקאות, מדקדק בכל מצוות הרחיצות והתפילות, נטפל אל היוצאים בקרון, מתחבר אל סיעות של דרווישים, נלווה אל עולי רגל, וסובב ר' הרמן, וקולט וקולט, וסופג כספוג, ומבקש קהלת זה למצוא דברי חפץ, ומוצא, ואין מספר למכשולים אשר תוכו לרגליו, ולמיודעיו שהשיגו אותו בדרך, ולאלה שהמסו את לבבו, ולאלה שכיעסוהו בהבליהם, ולאלה שהביטו אליו ואל כל פעולותיו בשאט נפש או בקור-רוח, וכל אלה אינם מתעים אותו רגע מדרכו ואינם מסירים אותו מן המטרה, אשר אליה נשא את נפשו, ונוסע הוא “תרפ”ט אלפים פרסאות", נוסע שנה ושנתיים וחמש, ועשר שנים, וחדוות העבודה לא תטשהו, ויש שהוא בא עם קהל דרווישים מדרך רחוקה לחצר אחד הסולטנים הקטנים, והוא מזומן, יחד עם כל המקהלה, לבוא אל הסולטן הקטן ההוא ולהתפלל ולשיר עמו, והם באים ויושבים ישיבת ישמעאלים, רגליהם מופשלות תחתיהם, בחצי גורן עגולה מסביב לכסא הסולטן, והסולטן הוא כמין עיר וקדיש, ועינים לו כעיני האיה, מסתכלות באדם, ורוצעות אותו כמרצע, ודוקרות כשיפודים מלובנים, וכל העדה סולדת בתפילה וזמרה ריתחא-דריתחין, צוללת ממש בים של אש, והגעגועים מתגברים ומתמהרים, והקולות הולכים הלוך וחזק, בוקעים שבעה רקיעים, ואד כחלחל רווה-זעה עולה מן הנשימות הלוהטות, טס על פני הקהל, ונוסע-דנן מתנועע ושר וגונח ולוחש ותוסס יחד עם כל המקהלה בתכלית הדיוק ובאופן טוב עוד יותר. אך מרגיש הוא מבעד לאותו האד מן הכסא, מן הסולטן, מעיני הסולטן, עפות אליו סקירות נטויות ישר אליו כמן צבתות, עשויות לאחזו ולהחזיקו: “הרי אתה בידי, גיאור ארור!”. הוא מרגיש, שהמזלג העלה אותו, ואין הוא יכול לפסוק, ואין הוא יכול לקום או לזוע. פן יקיים את החשד. ורגעים עוברים, והם ארוכים לאין קץ, והסולטן נתן אות להפסיק. בהלה, מהומה! להפסיק פתאום? להפסיק באמצע? אבדתי – אומר הנוסע דנן בלבו. ורומז הסולטן אל זקן הדרווישים לגשת אליו, וזקן הדרווישים נגש, והסולטן מראה בידיו על הנוסע, ושואל בקול עז וחד: מי זה? – וחושב הנוסע כי זה הוא רגע חייו האחרון, ואילו פערה האדמה את פיה לרגליו, כי עתה הפיל את עצמו אל הבור, אך זקן מבטיח ומרגיע את הסולטן, ואומר: “לנו הוא! אני מכירו זה שנים רבות! מעיד אני עליו שלנו הוא!” והסולטן מניע בראשו תנועה של פקפוק, ואומר: לא אין זה משלנו! הוא שר את התפילות באופן טוב יותר ממנו! – אז יקרב אל הסולטן מוללאַה טוב, מוללאה מצרי, משכיל קצת, שהיה חייב-תודה להנוסע, בשביל שנתן לו תרופה, ויקל לו את כאבו במחלת עיניו, והוא מרים את ידיו למרום, ואומר: נשבע אני שאין זה גיאור: בשם אללה אני נשבע שאין זה גיאור– ועברה סכנה זו.

ומן הפחת אל הפח, ומן הגשמים לתחת המזחילה, במשך שנים רבות – דרוויש מתחפש, מסגף את עצמו, פעמים מכרכר, פעמים בוכה, כמה סיירים ראו אז את הדרווישים הבוכים, ונוסע זה היה בתוכם, והם השתאו! כמה סולטנים ראו אותו בלי עינא בישא, ויבקשו מפיו עצה – דרוויש חרד כמוהו הלא ראוי הוא שיברך, שייעץ! – ואחרי שנים רבות הוא שב עם תלי תלים של מציאות ועל אלו מציאות שלו שמחים כל חוקרי הלשונות, וכותב הוא ספרים גדולים על תולדות התוגרים – עם כל נושאי הכלים המדעים ושלטי הגבורים וכלי-התותח הכבדים של בלשנות צפנת פענחית שאין המוח פשוט יכול לסבלה. ואדם זה בעצמו מופיע פעם בפעם על במת הסופרים כבעל-אגדה, וכותב בנעימות ובקלות על דבר “האישלם במאה התשע עשרה”, ומתאר את החיים בתוגרמה ואת נצנוץ הדעות החדשות שם, כיצד הפחות שולחים את בניהם לפאריס או ללונדון, בכדי שילמדו שם את ההשכלה, וכיצד הם לומדים שם את ההשכלה בה“טינגלטנגלים” ובה“קפה-שנטנים”, וראשית-כל, משנים את בגדיהם, ונותנים להצטלם, ושולחים צלם-אורם לקרוביהם, ומתכנסים הדודים והדודות: הוי, דז’לל נעשה גוי גמור, וקובלים לפני הפחה, והפחה מגחך גיחוך סלחני, ואומר: “אין בכך כלום, ישוב!” – כי זוכר הוא את ימי נעוריו הוא ואת תקופת לימודו בפאריס ובלונדון – ואמנם אחרי עבור איזה שנים שב בן הפחה, ובמשך הזמן הראשון הכל מאוס עליו כל כך, ועל הכל מעקם את חוטמו, וגוזר בקול חזק שהכל צריך שינוי וביטול, אבל הקול הזה הולך ותש. והדברים עומדים על חזקתם עד שיהי הפחה הצעיר הזה אף הוא לפחה זקן ושולח אף הוא את בנו – וחוזר חלילה.

ואם לומד אתה בעיון את ספריו של הנוסע הזה במקצוע אחד, יש שאתה נהנה מספריו במקצוע שני הנאה לא פחותה מקריאת סיפורים ומשלים ושנינות. הלכך נתקיימו בו גם בחיים כל הצדדים השונים. בזכות המצבות והתגין והדגושים וכל אותו הרכוש הבלשני הכבד נעשה האיש הזה כבר לפני חמישים שנה חבר האקדמיה המדעית האונגרית, ואחר כך פרופיסור שלא מן המנין ולבסוף – מן המנין, ופרופיסור נכבד, וזקן הפרופיסורים, וכל מה שיש מן המעלות והתארים של תלמידי חכמים מוסמכים בין האומות; בזכות המאמרים הרבים שכתב – וחושב אני גם את ספריו ממין הנ"ל בכלל מאמרים – היה לאחד מחביבי הסופרים האירופיים, בר סמכא בעיני כל העולם לשאלות נוגעות אל המושלמנים התוגרים, הפרסים ודומיהם, ובזכות עצמו, כלומר מזגו האישיי, קירבתו לבריות, פיקחותו, וחושו המעשי – גם עסקן מדיני בהיקף גדול ורחב.

ונושא לו האיש הזה את המשא של כל כך ידיעות ונסיונות ושל שמונה ושבעים שנה בכוח מוצק ושווה. אמת, התלתלים השחורים, הלחיים האדמדמות – אינן עוד, נכפפה הקומה מעט, והפנים אינם חסרי קמטים, ויוצא הקיטע בקב שלו – אבל עוד היום הנני מיעץ לך, הקורא, אם יש לך דריסת רגל במחיצה זו, או סמוך לה, השתדל להכיר את הרמן.

הגוף עודנו גוץ וחסון, העינים עודן גדולות ומבריקות, וחי האיש חיים פשוטים, וכשאתה בא אליו ערבית, אתה מוצא אותו עם אשתו הזקנה, ורוח שלום ונחת שורה בבית כמו אצל אבא ז"ל, ואוכלים “סעודה” של ערבית רקיק אחד, לחמנית לבנה משוחה בקרום דק של חמאה, ומוצץ ומוצץ ממנה הרמן כר' צדוק מן הגרוגרת, וכוס של חמין לפניו, – אבל כשמתחיל אדם זה לספר – יהיו כפרתו כל התיאטראות והדיקלמטורים והמונולוגיסטים, ביחוד בדברו ז’רגון נוסח שעגעדין, ודרך חירות וחיבה:

אותו גדי בן-סוסי, אותו זולל וסובא! פוגע אני בו בשוק, ואומר לו: צפרא טבא! והוא גוחן אלי ולוחש לי באזני: לא נאה לדבר אשכנזית! – מה? לא נאה? – אני שואל אותו – בוא נא, הבחור! כבר נעשית אונגארי – מזל טוב! בנו של בעריל סרסור – מדיאר!

ובספרו הוא מצחק בצחוק ממושך ומצלצל. ניכר שהצחוק יוצא מלבו. הרי זה “אחרי כל המעשיות” יהודי מחודד ופיקח, אילן שעיקריו נשרשו ברשות ישראל ונופיו נוטים לרשות הרבים. והוא לא ישבע מספר את המעשים שיש לו עם היהודים המתמאדירים. אין אונגריה יכולה לבלוע במעיה את בלעה זה, והיהודים אינם סבלנים לחכות, דחוקה להם השעה!

הייתי בקלוב האצילים. הריני שם חבר זה ארבעים שנה, מה לעשות, צריך להיות חבר בקלוב. יש להם בית-ספרים טוב. ואדם הולך וסח עמהם מעט. צריך להיות עמהם – יהא כך! חכמים גדולים, מילתא זוטרתא? מאדיארים! אלמלא הם לא היה העולם יכול להתקיים. והולך אדם שמה לפעמים, פשוט, מתוך מרה שחורה. ביום אחד אני בא, ואומרים לי מעשיה ארוכה. באנייאי, שמאנייאיי – השד יודע את השם בדיוק (בזמן האחרון אין זכרוני לשמות חזק כמאז), השתדל בכל כחו שיכניסוהו. לא רצו. אומרים: יהודי. אמת, התנצר זה כמה – אבל יהודי. והוא, המאמין, אותו ממזר, משים עצמו אנטיסימיטי! אני תוהה. בן אדם זה מהיכן בא? מתברר, שבא ממישקולץ והוא בנו של וועלוויל שענקער. שרתה עלי רוח כעס ואני אומר לו: בנו של וועלוויל, לחיות בלי קלוב האצילים אי אפשר לך?

ומזדקף הזקן ומטייל בחדר אנה ואנה, כאילו רצה להיבחן לפני בכוחו. – עדיין הדבר הולך, ב"ה, הרגל מעכבת פורתא; גם רגל אחת מספיקה. כיצד אמרו? “כל תורה כולה על רגל אחת”! זוכר אני בדורותי הראשונים, אותן הבריות, אותם מנהגי החיים הגדולים הפשוטים! דודתי רייזל היתה עוד רודה פת לתנור של נחתום כשהיתה בת תשעים – כך, כך! ואבי? ודודי בפרשבורג?

והוא מקיף את החדר הרבה פעמים בצעדים חזקים, ומדבר על הזמנים שעברו – לא כמספר זכרונות, אלא כאיש שהזמנים שעברו הם לו הכל.

ויושב על כסאו, ומספר על דבר נסיעותיו, ועובר על הפוליטיק דעכשיו. הבאביסטים בפרס? כלום אתה יודע, מה הם הבאביסטים בפרס? ה“טיימס” כתב, שהם סייעו למרידה. שקר! להם אין עסק עם מרידות, הם כמו טולסטוי ברוסיה –רוחניים! לעולם הרוחניים מניחים את עצמם בין הגלגלים ועוצרים. אלמלי היו רוחניים גם בתוגרמה, אזי לא עלתה בידם כלום. צבא! זה העיקר. דבר זה הוא מועיל לאנגלים לדעת אותו בהודו. ואגב הוא מדבר על ידידו המלך אדוארד האנגלי, ומראה לי את תשורותיו ואת תמונותיו. ועבדול-חמיד? כן – אותו עקשן – כתבתי אליו אמרתי לו…

הרמן היה מחליף מכתבים עם עבדול-חמיד. ועבדול-חמיד היה כותב אליו בלשון “אתה”. כשהיה בשנים האחרונות בקונסטנטינופול, היה גם סועד אצל עבדול-חמיד – וזכות יתרה ויוצאת מן הכלל! – גם אשתו סעדה עמו יחד. והיו הבריות משיחין על דבר יחוסו המדיני של הרמן אל חמיד – מתנות, כספים – הזקן איננו שונא את הדברים האלה, יש לו רכוש הגון, – אבל אחרי המהפכה, כשנסע אחמד-ריזא, ראש הממשלה החדשה, לאירופה, ביקר גם את ומברי בבודאפשט; וכשאתה מדבר עם התוגרים החפשים כעת, הם אומרים: “כן, אולי – אבל – כן. ומברי הוא אבטוריטט גדול ללשון הטורקית, אחד משני המומחים הגדולים בכל העולם – הראשון – הוא, והשני הוא האנגלי סטאה”.

וקרוב הוא ומברי גם לאנגליה, והיו הבריות גם כן משוחחים: סרסרות, דברים בגו, האמת היא שאנגליה משתמשת לפעמים גם כן במומחיותו לשאלות ולפשרות.

וכשהיה הסכסוך בין תוגרמה ואוסטריה, קרא ומברי בקלוב פרק על דבר תוגרמה-הצעירה, באו שני “האָפראַטהים” גבוהים, דקים, עם צדעי זקן אַ לא רודולף, לבודאפשט, “לשמוע את מקרא הפרק”.

לא הבינו אף מלה אחת אונגרית! – לא לשם המקרא באו; הם באו להציע לפני ומברי שיסע לווין, לפשר… – אבל הוא לא רצה. חס על זקנתו. הגיד מראש, מה יהיה. וצחק, אח, כמה צחק באמרו: סוד של שלושה יהודים! מזומן! – כיצד?

–איהרנטל! אביו זקנו מצד אמו, שישב תחילה בסימטא, חנות של מיני בד בברין, שני בשלישי של…; והשני – ראש הלאנדערבאנק, והשלישי – אני הקטן.

וכשאנו עומדים על נקודה זו, הוא מיישר את קומתו ואומר: אכן זהו גזע! סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות. ועובר הדיבור אל הציונות, והוא מספר על דבר הרצל, ומבקר, ויועץ עצות, ושופך חמתו על הגויים, ומתפאר ומדבר כיהודי גדול, ונראה שנשמתו מתחבטת ומתלבטת עם עצמה. ובין המימרות הרבות שהיו שגורות על דבר ומברי היתה גם מימרא, שהוא לא די שבימי מסעותיו קיבל, למראית עין, את האישלם, אלא גם אחר כך קיבל את הדת הנוצרית, לפיכך מינוהו כבר אז לפרופיסור.

אי אפשר לעמוד על בוריו של דבר זה אפילו מתוך שיחה מרובה עמו. הוא אומר וחוזר ואומר: שטותים! איזו תמורה? לא היו דברים מעולם. בכלל המים האלה לא מעלים ולא מורידים. לא הנוסח, אלא החיים הם העיקר. לפעמים יש הכרח, שאדם אנוס לאמר כך, כך – צורך השעה. חושב אני שדבריו רומזים על קבלת המושלמניות, שהיתה לו מעין “היתר עיסקא” בשביל הנסיעות. הדבר הזה הקל לו – לא רק בארצות הקדם, אך גם בבודאפשט.

ומסתכל, ומסתכל אני בפניו, לא! נפשו לא הטמאה ורוחו עודנו תמים עמנו. הנה אב זקן. הנה טיפוס אמת. החוטם לא יצא מידי פשוטו, אבל העיניים, המצח, זוויות השפתיים, חיתוך הדיבור, הניגון, ויידיש זו, יידיש חמה ותמה, טבעית ועירנית-קטנה, שנזרקת מפיו – האמנם זה הוא הדרוויש המפואר של שנות החמישים למאה העברה? האמנם זה הוא חבר האקדמיה המאדיארית? – והאשה הקטנה בזווית.. . השפתיים הנעות משמיעות כמעט: “אלוהי אברהם”.

ובא הבן עם המשפחה, והבן – בנו של אדם גדול; הטבע כבר הריק את כל כוחו באב, ולא נשאר הרבה בעד הבן. אדם פשוט, אחד ממאה אלפים שכמותו. דיין או קטיגור. גוי – עם מים, או בלי מים, אבל הגזע! – האשה היא כבר גויה גמורה, מאדיארית! הזקן מתאנח וגונח. אח, אח, הכל – לא איכפת, אבל הגזע.

ויש נכד, והוא מפזז גם כן בתנועות מהירות, כאביו הזקן לפני חמישים שנה בחוצות בודאפשט. אך ה“סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות” פסק. סליק.