רקע
ראובן וינטרויב
הַעוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת, אִמִי?
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אל"ף; תשכ"ז 1967

לאמי חיה שׂרה ז"ל


הַעוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת, אִמִי? וַאֲנִי עוֹדֶנִי יֶלֶד, יֶלֶד קָטָן

מִסִנוֹרֵךְ טֶרֶם נִגְמַלְתִּי, בָּךְ דָבְקָה נַפְשִׁי וְלִבִּי.

בְּכָל פֶּה גָמַעְתִּי מְתִיקוּתֵךְ, חִיוּכֵךְ כָּל דִמְעָה מָחַק.

לִבַּבְתִּנִי בְּעֵינַיִךְ, עֵינֵי תֹּם, לָךְ הָמוּ מֵעַי בְּקִרְבִּי.


לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי, לֻקְחָה מֶנִי שַׁלְוָתִי,

עֵת נִפְרַדְנוּ מִדֵי שָׁבוּעַ לִקְרַאת מַסַע הָעֲגָלוֹת,

אֵלַיִךְ כָּלְתָה נַפְשִׁי, הִתְעַטְפָה מִגַעְגוּעִים

כָּמְהָה לָךְ, צָמְאָה, לְשׁוּבֵךְ חִכְּתָה עַד כְּלוֹת.


כֻּלָנוּ אָז קְטַנִים, יְלָדִים שְׁלֹשָה, יַלְדֵי הָרַבִּי וְהַחֶדֶר,

רַצְנוּ לִקְרָאתֵךְ בְּשִׂמְחָה עִם שׁוּבֵךְ, כַּעֲגָלִים שׁוֹבָבִים.

וְאַתְּ עֲיֵפָה וּסְחוּטָה. בְּעֶלֶז וּבִמְאוֹר פָּנִים

נִלְחַצְנוּ אֶל לִבֵּךְ מְאֻשָׁרִים וְאוֹהֲבִים.


הַזוֹכֶרֶת אַתְּ, אִמִי הַיְקָרָה, עֵת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

אֶל הָרַבִּי עַל כַּפַּיִךְ נְשָׂאתִנִי בַּחַרָדָה וְגִיל בַּלֵב?

וְהַנְשִׁיקָה הַחַמָה הִצְמַדְתְּ אֶל שְׂפָתַי הַבּוֹעֲרוֹת

וּמְסַרְתִּנִי לִידֵי הָרַבִּי הַקָדוֹשׁ בְּצַעַר וּבִכְאֵב.


“מוֹדֶה אֲנִי”, צִפְצְפוּ, מִלְמְלוּ שְׂפָתַי, בְּצִפְצוּף שֶׁל צִפּוֹר,

“לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָם” דִרְבֵּן הָרַבִּי בְּחִיוּךְ תָּמִים.

נִרְעָשׁ וְנִפְחָד, זָר וְתָמֵהַּ, כֹּה יוֹם שָׁלֵם, יוֹם תָּמִים,

שִׁנַנַתִּי מִלוֹת הַקֹדֶשׁ בְּצִנַת חֹרֶף וְיָמִים חַמִים.


הֲזוֹכֶרֶת אַתְּ אֶת הַסִדוּר הֶחָדָשׁ הֶעָטוּר לְתִפְאֶרֶת,

אֶת סֵפֶר “בְּרֵאשִׁית” מָסַרְתְּ לְיָדִי?

בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ בּוֹ דִפְדַפְתִּי וּשְׁמַרְתִּיו מִכָּל מִשְׁמֶרֶת

וְעַל עִטוּר הַזָהָב “הֶוֵה עַז כַּנָמֵר וְגִבּוֹר כָּאֲרִי”


הֲזוֹכֶרֶת אֶת הָרַבִּי וּזְקָנוֹ הַלָבָן, וְעֵינָיו, עֵינֵי עֶצֶב,

עֵת דִבֵּר בְּשִׁבְחִי, הִלֵל אֶת הַתַּכְשִׁיט הַשׁוֹבָב?

אֵיךְ פְּסוּקֵי דְזִמְרָא וְסִפּוּרֵי “בְּרֵאשִׁית” מִלְמֵל בְּשֶׁטֶף

וְעַל סִפְרוֹ וְסִדוּרוֹ הַיְקָרִים שָׁמַר מִכָּל כֶּתֶם וּרְבָב.


מַה שָׂמַח אָז לְבָבֵךְ, נִצְנְצוּ עֵינַיִךְ מֵאֹשֶר וָגִיל!

שָׂמַחתְּ וְרָחַב לְבָבֵךְ הִתְפָּאַרְתְּ בִּפְנֵי הַשְׁכֵנִים:

הוּא גָמַר “בְּרֵאשִׁית” וּכְבָר “שְׁמוֹת” מַתְחִיל.

לוֹ בְּוַדַאי נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת – לְדִבְרֵי הָרַבִּי הַכֵּנִים.


הֲתִזְכְּרִי אֵיךְ בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף, בְּצִנַת הַכְּפוֹר

חָרַד לִבֵּךְ לְשׁוּבִי מִבֵּית הַמִדְרָשׁ בַּאֲפֵלַת הַלַילָה?

בַּסִמְטָה הַחֲשׁוּכָה הָעֲגוּמָה בְּלִי אוֹר

לִי חִכִּית בְּפָנָס לְהָאִיר הַדֶרֶךְ בָּאֲפֵלָה.


לֹא! לֹא תִּזְכְּרֵי עוֹד מְאוּמָה, הַכֹּל צָלַל בִּתְהוֹם הַנְשִׁיָה.

אַת אֵינֵךְ עוֹד, אִמִי הַיְקָרָה, נֶפֶשׁ זַכָּה וּטְהוֹרָה,

רַק דְמוּתֵךְ וְזִכְרֵךְ הַקְדוֹשִׁים, יָקוּמוּ פֹּה לִתְחִיָה,

בְּכָל הֲדָרָם וְזִיוָם, בִּמְלוֹא הָעׂז וְהָאוֹרָה.

המלצות קוראים
תגיות