מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בִּתְהוֹם רַבָּה

מאת: ראובן וינטרויב

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: אל"ף; תשכ"ז 1967

סוגה:

שפת מקור: עברית

וַיִתְפָּרֵץ פְּרִיץ הַחַיוֹת מִכֶּלֶא סוּגָרוֹ,

תְּקוּף טֵרוּף, רוּחַ עִוְעִים לְהַחֲרִיד,

וְעֵינָיו זוֹרוֹת אֵשׁ, וְאֵימֵי בַּלָהוֹת

יְכַלֶה, יִמְחַץ, לֹא יַשְׁאִיר שָׂרִיד.


וַיַנְחֵת כַּפָּתוֹ, בְּמַחַץ אַדִירִים

וּבִבְשַׂר הַקָרְבָּן יִנְעַץ מַלְתְּעוֹתָיו.

יְרַסְקֵהוּ, יְשַׁסְעֵהוּ כְּשַׁסַע הַגְדִי.

יִדְרְסֵהוּ יְהַמְמֵהוּ, בְּהׂלֶם פַּרְסוֹתָיו.


ומִשְׁאוֹן הָרֶכֶב, אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו

אַמוֹת הַסִפִּים יָנוּעוּ יִרְעֲדוּ,

יְזַעְזְעוּ הַשָׁתוֹת, יִמוֹטוּ הַטְפָחוֹת

חֵל וְחוֹמָה יִתְמוֹטְטוּ, יִתְעַרְעֲרוּ.


גַם חַכְמֵי לֵב נִסְתְּרָה בִּינָתָם,

אָזְלָה יָדָם, קָצְרָה מֵהוֹשִׁיעַ

הָיוּ טֶרֶף לְשַׂגִיאֵי הַכֹּחַ

וְאֵין מָנוֹס, וְאֵין מוֹשִׁיעַ.


וַעֲלָטָה כְּבֵדָה, וְאֵימָה גְדוֹלָה

כְּאֶבְרַת חַיַת בְּרֵאשִׁית, קַמָאִית,

תָּטִיל צִלָהּ, צִלְלֵי בַּלָהוֹת

וְסִיוּט-מָוֶת, מְאַיֵם וּמַבְעִית.


וְרְבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵמָה וְטַפָּם,

בְּמַלְכֹּדֶת הַמָוֶת יְפַרְפְּרוּ

וְרִשְׁעַת שְׁכֵנִים לָהֶם חוֹמָה מִסָבִיב

בִּתְהוֹמוֹת הַיֵאוּשׁ, יִדַרְדְרוּ.


שְׁטָפִוּם כְּזֶרֶם נַחֲלֵי בְּלִיעַל

סְחָפוּם, גְרָפוּם, לִתְהוֹמוֹת אֲבַדוֹן

טִאטְאוּם טַאטֵא וְהַשְׁמֵד

לֹא יִשָׂא פְּנֵי שָׂב וְעוֹלָל לֹא יָחֹן.


כְּנַַעֵר אָדָם חָצְנוֹ, נֹעֲרוּ מִיגִיעָם,

עֵת קָמוּ לְהַשְׁבִּית מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם,

לְהַכְחִידָם מִגוֹי, לְהַאֲבִידָם עַדֵי-עַד

לְשָׂרְפָם בְּאֵשׁ, וְלִזְרוֹת לָרוּחַ אֶפְרָם.


כְּחֶטֶף שֻׁדְדוּ אָהֳלֵי יַעֲקֹב

חַרְבוּ, נָשֵׁמוּ מֵשְׁכְּנוֹתָיו

כְּאַחֲרֵי סוּפָה וָסַעַר, וּפֶרֶץ גַעַשׁ

סָפוּ, תַּמוּ בְּאַלְפֵי רִבְבוֹתָיו.


סִבְּבוּם בְּכַחַשׁ, בְּשִׂפְתֵי מִרְמָה,

הִמְמוּם בְּתַעְתּוּעִים, בְּעָרְמַת נִכְלֵיהֶם.

הֶעֱלוּם בְּחַכָּה, צָדוּם בְּמִכְמַרְתָּם

טָמְנוּ פַח וָרֶשֶׁת לְרַגְלֵיהֶם.


וְדוֹהֲרִים הַיָמִים, וְדוֹהֲרוֹת רַכָּבוֹת

בִּמְסִלוֹת הַמָוֶת, בְּמַעְגְלֵי הַשְׁאוֹל

גְדוּשׁות יְהוּדִים אַלְפֵי רְבָבוֹת

אֶל לֹע הַכִּבְשָׁן, וְעָצֹר אֵין יָכוֹל.


מֵאֲרְצוֹת קִבְּצָם, מִמִזְרָח וּמִיָם,

כִּגְלָלִים צְבָרָם חֳמָרִים חָמָרִים.

וּפוֹלְטוֹת הֶאֲרֻבּוֹת עַנְנֵי אֵשׁ וְדָמִים

וְנֶעֱרַם הָאֵפֶר, הַרְרֵי הֲרָרִים.


וַיְפַזְרוּ הָאֵפֶר לְרוּחוֹת הַשָׁמַיִם

הַוִיסְלָה וְהַדְנֶיפְּר יִשָׂאוּהוּ בְּזִרְמָם

וְנִמְחוּ הָעֲקֵבוֹת, טִשְׁטְשׁוּ וְאֵינָם

וְהָאֲדָמָה לִרְוָיָה תִּסְפּׂג אֶת דָמָם.


וְרַק שְׂרִידִים נוֹתְרוּ “כְּנׂקֶף זַיִת”

כְּעוֹלֵלוֹת בַּגֶפֶן אַחַר הַבָּצִיר,

כְּשִׁבֳּלִים שְׁדוּפוֹת בְּחַרְבׂנֵי קַיִץ,

חֲרֵבוֹת וִיבֵשׁוֹת כִּיבשֶׁת חָצִיר.


שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבּוֹא בְּיִשְׂרָאֵל

לוּז הָעָם, וְתִפְאֶרֶת אֲמִירוֹ

נְשׁוּיֵי טוֹבָה, שְׁכוּחֵי אֵל וְאָדָם

מְחַכֵּי הַקֵץ, לָחֹן עֲפַר דְבִירוֹ.


אַךְ אֵחֲרוּ פַּעֲמֵי הַמָשִׁיחַ,

מְאֹד בּוֹשְׁשׁוּ עִקְבוֹתָיו.

לַשָׁוְא לוֹ צִפּוּ, יִחֲלוּ,

נִסְתַּם מַעְיַן תִּקְווֹתָיו.


בְּפִתְחֵי שְׁאוֹל, בְּשַׁעֲרֵי הַמָוֶת,

עוֹד קִדְשׁוּ שְׁמוֹ בְּרֶטֶט, וּרְתֵת.

חֶלְבָּם וְדָמָם לוֹ הִקְרִיבוּ שַׁי

וּמָה עוֹד יוֹתֵר, יָכְלוּ לוֹ תֵּת?

ראובן וינטרויב
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

אהבה וגאוה

מאת ג'יין אוסטן / שושנה שרירא (פרוזה)

פרק א'

דיעה מקובלת היא בעולם כולו, שגבר רווק בעל רכוש מבקש, בוודאי, לשאת אשה.

אם כי מהלך מחשבותיו ורחשי לבו של גבר כזה כמוהם כספר החתום, בבואו לשבת לראשונה באיזור-מגורים חדש, הרי טבועה כבר דיעה זו בלבות המשפחות המתגוררות בשכנותו עד כדי כך, שהוא נחשב לנחלתה החוקית של אחת מבנותיהן.

“מר בנט יקירי”, אמרה לו יום אחד רעיתו, “השמעת שנמצא סוף-סוף שוכר לנתרפילד-פארק?”.

מר בנט השיב כי לא שמע.

“אכן נמצא”, החזירה היא; “זה עתה היתה כאן מרת לונג וסחה לי הכל”.

מר בנט לא ענה.

“כלום אין את נפשך לדעת מי השוכר?” קראה אשתו בקוצר-רוח.

“אם הנך משתוקקת לספר לי, לא אאטום את אוזני”.

להזמנה טובה מזו לא ציפתה כלל.

“ובכן, יקירי, עליך לדעת, שאת נתרפילד”, אומרת מרת לונג" “שוֹכר צעיר בעל רכוש גדול מצפון-אנגליה, , שביום ב' בא במרכבה רתומה לארבעה סוסים לראות את המקום, וכה ישר בעיניו עד כי בא מייד לכלל הסכם עם מר מוריס, כי יבוא לדור בו עוד לפני חג-מיכאל, וכי כמה ממשרתיו יהיו כבר בבית בסוף השבוע הבא”.

“מה שמו?”

“בינגלי”.

“הנשוי הוא אם רווק?”

“רווק, יקירי, כמובן רווק! רווק בעל רכוש גדול; ארבעת או חמשת אלפים בשנה; איזה עניין נאה בשביל בנותינו!”.

“הכיצד? מה להן ולו?”

“מר בנט יקירי”, השיבה רעיתו, “אתה מייגע אותי כל-כך! עליך לדעת שאני מתכוננת לכך, שישא אחת מהן לאשה”.

“כלום לכך נתכוון בבואו לשבת כאן?”

“נתכוון? הבל הבלים, מה אתה סח! אך קרוב לוודאי, שלבו עשוי ללכת שבי אחר אחת מהן, וכל כן חייב אתה לסור אליו מייד לכשיבוא הנה”.

“איני רואה לפני כל שעת כושר לכך. אַת והנערות יכולות אתן ללכת, או יכולה את לשלחן בעצמן, דבר שיהיה אולי טובה מזה, הואיל ואת בעצמך נאה לא פחות מהן; עלולה את למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.