מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בְּעֵמֶק הַבָּכָא

מאת: ראובן וינטרויב

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: אל"ף; תשכ"ז 1967

סוגה:

שפת מקור: עברית

בֶּן אָדָם, קוּמָה וְיָרַדְתָּ אֶל עֵמֶק הַבָּכָא

וְשָׁמַעְתָּ קוֹל צְעָדָה מֵאֲחוֹרֵי הַבְּכָאִים.

וְהַבִּקְעָה רַחֲבַת יָדַיִם שְׁלֵוָה וְשׁוֹקֶטֶת,

דִמְמַת מָוֶת עַתָּה מִסָבִיב בְּעֵמֶק הָרְפָאִים.


וְהַבִּעְקָה מְלֵאָה עֲצָמוֹת שְׁחוּקוֹת וּגְרוּמוֹת,

עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת תִּלֵי תִּלִים גֻלְגֹלוֹת

טְמוּנוֹת בְּאַדְמָתָהּ כְּאַבְנֵי מִרְבָּץ.

וְדָרַכְתָּ עַל קִבְרוֹת עַמְךָ, קִבְרוֹת רְבָבוֹת.


פִּגְרֵי אָדָם, שְׁלָדִים וַעֲצָמוֹת, רָקָב וּמְסוֹס,

אֲשֶׁר לֹא יִסָפְרוּ וְלֹא יִמָנוּ לָרֹב.

שְׂרִידֵי טֶבַח אַדִירִים תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ,

שְׁאֵרִית עָם שָׁחוּט, שְׂרִידֵי בֵּית יַעֲקֹב.


גַם עוֹרְבֵי נַחַל וּבְנֵי נֶשֶׁר,

גַם חַיַת הַשָׂדֶה גָרְמוּ עַצְמוֹתָם,

נִקְרוּ בִּבְשָׂרָם, פִּצְחוּ בַּמַלְתָּעוֹת,

מְנוּחָה לֹא מָצְאוּ גַם בְּמוֹתָם.


וְלֹא תּוּכַל שְׂאֵת. וְחָגַרְתָּ בְּעֹז מָתְנֶיךָ

וְהָלַכְתָּ מֻכֵּה פַּלָצוּת וְתִמָהוֹן,

וּפָסַעְתָּ מִתֵּל לְתֵל וּמֵעֲרֵמָה לַעֲרֵמָה,

וְקָרַעְתָּ לְבָבְךָ מִזַעַם שִׁגָעוֹן.


וְיָשַׁבְתָּ בְּבֵית הַמְִבָּחַיִם וְהִתְפַּלַשְׁתָּ בֶּעָפָר,

וְהִתְקַדַשְׁתָּ וְשָׁתִיתָ מִמַיִם הַמְאָרְרִים,

וְיָצַקְתָּ עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֶיךָ וְיָדֶיךָ,

וְטָהַרְתָּ מֵרְקַב שְׁלָדִים מִתְפּוֹרְרִים.


וְחָפַנְתָּ מְלוֹא חָפְנֶיךָ מֵאֵפֶר הַשְׂרֵפָה,

וְזָרִיתָ עַל רֹאשְׁךָ וּלְרוּחוֹת הַשָׁמַיִם,

וְאֵרַרְתָּ אָרֵר בִּמְאֵרַת אֲלֹהֵים

אֶת הָאֲדָמָה הַטְמֵאָה הַלֵזוּ פַּעַם וּפַעֲמַיִם.


וְאֵרַרְתָּ וְאָמַרְתָּ בְּנַהַם וּבְזַעַף:

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה הַזֹאת לְדוֹרֵי דוֹרוֹת

יִשְׁכְּנוּ בָּהּ צַלְמָוֶת וְקֶטֶב מְרִירִי,

שְׁכוֹל וִיתוֹם וּמְרוֹרֵי מְרוֹרוֹת


יְבַעֲתוּם לֵילוֹת אֹפֶל, צִלְלֵי בַּלָהוֹת,

תִּרְדְפֵם זְעָקָה יוֹמָם וּצְוָחָה בַּלֵילוֹת,

יִתְפַּקְקוּ עַצְמוֹתָם מֵחֹלִי וּדְוָי,

נְשֵׁיהֶם אַלְמָנוֹת וּמִיַלְדֵיהֶן שַׁכּוּלוֹת.


וּפָנִיתָ מִשָׁם וְהָלַכְתָּ הָלֹךְ וּבָכֹה

וְזָעַקְתָּ זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.

וּכְצִפְעוֹנִי תַּפְרִיש מְרֵרָתְךָ מִסָבִיב

עַל אַדְמַת הַדָמִים, אֲדָמָה אֲרוּרָה.


וְחָגַרְתָּ שַׂק וְאֵפֶר עַל רֹאשְׁךָ,

וְלָקַטְתָּ הָלֹך וְלַקֵט בְּתַרְמִילְךָ

כָּל שְׂרִיד עֶצֶם, קַרְקֶפֶת וָלֶסֶת

וְטָמַנְתָּ הֵיטֵב, מַזְכֶּרֶת עָווֹן בִּשְׁבִילְךָ.


וְיָרַדְתָּ מִשָׁם לְשַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת

מֵעַל לְמִגְדַל הַתַּנוּרִים,

וְדָרְכוּ רַגְלֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי הַמָוֶת,

וְנִתְגַלוּ לְעֵינֶיךָ הַפְּגָרִים.


וְנָשָׂאתָ עֵינֶיךָ וְרָאִיתָ, בְּמוֹ עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶה,

לֹא מִקְסַם שָׁוְא הוּא, לֹא חֲלוֹם בַּלָהוֹת!

וּמִשַׁשְׁתָּ בִּרְעָדָה אֶת אֶפְרָם הַקָדוֹשׁ

וְחַשְׁתָּ עַל בְּשָׂרְךָ אֶת כָּל הַזְוָעוֹת.


כָּאן הָיוּ אַחֶיךָ לְמַאֲכֹלֶת-אֵשׁ-שְׂרֵפָה,

כָּאן צָעֲדוּ חֲבוּקִים צַעֲדָם הָאַחֲרוֹן,

צָעִיר וְקָשִׁישׁ אֵם וְעוֹלְלָהּ

עָבְרוּ כָּאן תַּחַת הַשֵׁבֶט כִּבְנֵי מָרוֹן.


סְפֹד, בֶּן אָדָם, הֵילִילָה, זַעֲקָה

עַל הִגָדַע אֲרָזִים, שֻׁדְדוּ אַדִירִים,

עַל גְאוֹן יִשְׂרָאֵל, תִּפְאֶרֶת אֲמִירָיו ­–

עִדֵי הָעִדיִת, אֲרָיוֹת וּכְפִירִים.


עַל עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים רִבּוֹא רְבָבוֹת

מִזְרוֹעוֹת הָאֵם לִבְעֵרָה הָשְׁלָכוּ,

עַל תִּינוֹקוֹת שֻׁסְעוּ, כְּדָג נִקְרְעוּ,

עַל זִיו עֲלוּמִים לְאֵפֶר הָפָכוּ.


וְצָפַנְתָּ בְּלִבְּךָ זֶה מַרְאֵה הַזְוָעָה,

עֲרֵמוֹת שֵׂעָר, הַרְרֵי הֲרָרִים

גוֹזְזוּ מֵרָאשֵׁיהֶם בְּטֶרֶם מָוֶת,

רָאשִׁים מְקֻרְזָלִים כִּצְמָרִים.


גַלִים גַלִים שַׂעֲרוֹת יְהוּדִים,

בְּכָל צֶבַע וְגוֹן, מִקְלְעוֹת צַמוֹת,

רִפּוּד לְסַפּוֹת וּלְמוֹשְׁבֵי כֵּסְאוֹת,

לִבְנֵי שַׁחַץ מִצְעִירוֹת תַּמוֹת.


וְאִם יַעֲמֹד בְּךָ עוֹד כֹּחֲךָ, כֹּחַ אֵיתָנִים ­–

וְנָשָׂאתָ רַגְלֶיךָ עוֹד כַּמָה צְעָדִים,

וְהַר נַעֲלַיִם יִתְגַלֶה לְעֵינֶיךָ

קְשׁוּרוֹת בִּשְׂרוֹכִים צְמָדִים צְמָדִים.


נַעֲלֵי נָשִׁים וּגְבָרִים, נַעֲלֵי תִּינוֹקוֹת

חֲדָשׁוֹת, קְרוּעוֹת וּטְלוּאוֹת,

נַעֲלֵי פָּעוֹטוֹת, עוֹד הַסֻלְיוֹת חֲדָשׁוֹת,

לְבָנוֹת שְׁחוֹרוֹת וַאֲדֻמוֹת.


גַם בִּגְדֵיהֶם פֹּה סְדוּרִים לְהַפְלִיא,

לְפִי פְּקֻדַת הַתַּרְמִית פֹּה סֻדְרוּ.

הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ כִּי זֶה נְתִיבָם הָאַחֲרוֹן ­–

וּבְהֵוָדַע הָאֱמֶת הַכֹּל כְּבָר אֵחֲרוּ.


כִּי עֲרֻמִים אֱלֵי קֶבֶר הוּבְלוּ

נָשִׁים, גְבָרִים וִילָדִים

גְזוּזִים, מֻכִּים, סְחוּפִים וּדְחוּפִים

חַדְרֵי מָוֶת יָרְדוּ צְמָדִים.


מִשְׁקָפַיִם, אַרְנָקִים, מִטְפָּחוֹת וּמוֹצְצִים,

גַם שִׁנֵי זָהָב בִּצְבָת נֶעֶקְרוּ.

כָּל אֵלֶה לֹא בְּעִרְבּוּבְיָה,

לְפִי הַסֵדֶר יְבוֹרְרוּ וִיסֻדְרוּ.


הוֹי, אֵיזֶה סֵדֶר בִּתְהוֹמוֹת הַשְׁאוֹל,

עַל סַף הַכִּלָיוֹן, הַחִדָלוֹן!

לְמַעַן הַסֵדֶר, “הַסֵדֶר הַגֶרְמָנִי”.

לִשְׁמִירָה נִמְסַר גַם הַשָׁעוֹן.


וְאַלְפֵי כִּכְּרֵי זָהָב וְכֶסֶף מְזֻקָק,

שְׁקָלִים טַבָּעוֹת וּנְזָמִים

בִּשְׁלַל נְגוֹהוֹת יְנוֹצְצוּ, יִזְהֲרוּ

מֵעֲרֵמַת הַשָׁלָל, שְׁלַל דָמִים.


וְכִכְלוֹת כֹּחֲךָ, תֵּלֶא עַד מָוֶת,

וְהֵרַמְתָּ כּוֹס הַדָמִים וְזָעַקְתָּ בִּשְׁאֵרִית הָאוֹנִים

זְעָקָה לַחֲלַל הָעוֹלָם הָאָטוּם

וּמִצִיתָ עַד תֹּם אֶת כּוֹס הַיְגוֹנִים.


וְכָבַשְׁתָּ פָּנֶיךָ בַּקַרְקַע וְתֵאָלֵם דוּמִיָה

וְנָשַׁכְתָּ שְׂפָתֶיךָ בַּחֲרוֹן אֵין אוֹנִים,

וְהֶאֱזַנְתָּ לְהַלְמוּת לִבְּךָ, בֶּן אָדָם,

וְסָפַגְתָּ אֶל קִרְבְּךָ מְרֵרַת צִפְעוֹנִים.


וְהָלַכְתָּ וְהִטַפְתָּ טִפּוֹת טִפּוֹת,

וְשַׂמְתָּ עַל כָּל פֶּצַע וּמַכָּה טְרִיָה,

וִיחַלְחֵל עָמֹק וְהָיָה לְמָזוֹר ­–

וְלֹא יִפְּלוּ עוֹד טֶרֶף לְעוֹלַם רְמִיָה.

ראובן וינטרויב
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

בראשית ספרותנו החדשה

מאת בר טוביה (מאמרים ומסות)

“אשה מן הים” היא הנשמה, שואפת למרחקים, נכספת למעמקים. בכוח השאיפה הזאת עברה את הדרך הגדול והנורא מן האדם הקדמון ועד האדם המודרני. בכוח הזה היא בונה את ממלכות-ההווה ואת ממלכות-העתיד, מגדלי-חוסן ומגדלים פורחים באוויר. האהבה למרחקים היא הכוח המניע את הנשמה, בין בשעה שהיא שואפת אל העתיד הרחוק, בין בשעה שהיא שואפת אל העבר הרחוק.

אחרי שנתרחק האדם מרחק רב מן הטבע ומן החיים בחיק-הטבע של בני-האדם הראשונים ונעשה בונה ערים ומבצרים, התעוררה בקרבו האהבה אל הדר-הטבע ואל נועם חיי-הטבע. התחילה הנשמה של האדם העירוני להתגעגע אל ריח השדה, אשר ברכו ה', על מראה העשבים והאילנות, על זמרת הציפרים, על קשקוש האיתים והמזמרות. אז יצאה בת-קול והכריזה: “לכו ונשובה אל הטבע!”

הנשמה הישראלית, שנעקרה זה ימים רבים משרשה והיתה תועה ונודדת בערי-הנכר תחת שמים זרים, סובבת יומם בחברה, אשר לא שמעה דבריה, לא הבינה מחשבותיה, וכלואה ברחובות-צחנה, חסרי-אוויר, חדלי-אור, – נשמה זו היתה ניעורה פעם בפעם בהגיע יום-השבת, פושטת את הבגדים הצואים, מעבירה את החלודה שעלתה עליה, ומשוררת בהתלהבות ובהדבקות את שיר-השירית של האהבה הטבעית, אשר רשפיה רשפי-אש, שלהבת-יה, את שיר-השירים של הטבע כולו, המלא הוד והדר והעוטה אור כשלמה.

אבל רחוק יותר מדי היה הטבע הריאלי מן הנשמה הישראלית, מסתתר בחביונם של שמים רחוקים. אדם מישראל שהיה אומר שירה על האשה ועל השדה – שכינה נוגה וענוגה, מטיילת ב“חקל תפוחין קדישין” היה רואה לפניו. לפני שכינה זו היה שופך את שיחו, בחיקה היה מבקש את המנוחה ואת המרגוע.שם במרומים, בטבע-של-מעלה, היתה שבה השלהבת אל הגחלת, היו מתאחים קרעי-הנשמה “למיהווי אחד ברזא דאחד”.

קשה היתה הירידה במוצאי-יום-מנוחה מן העולמות העליונים, וקשה ממנה העליה אחרי ימות-החול, ימות-הטלטול והנדידה, פיזור-הנפש וגסות-החיים. ופעמים שהנשמה טבעה ביוון-מצולה, והרפש חדר ונכנס לתוך-תוכה – והיא מתנפלת לפני כיסא-הכבוד, מתכפשת, מתפלשת באפר וצועקת צעקה גדולה ומרה, צועקת ואינה נענית. ננעלו שערי-שמים, נסתלקה השכינה, ופניה לא ייראו גם ברגעי-הקודש המועטים….

קשה העליה ולא כל אדם זוכה לה – והגעגועים כל כך גדולים, כל כך נוראים – הגעגועים אל הטבע, הגעגועים אל חיי-הטבע…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.