מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מה טובו אוהעליך

מאת: מאיר שָׂשׂ

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ועד ספר־הזכרון יוצא אוהעל וזאמפלאן, הונגריה; טורונטו, קנדה; 1986

סוגה:

שפת מקור: עברית

מַּה טֹּבוּ אוּהֶעלֶיךָ יעֲקֹב – קוֹרוֹת יְהוּדֵי מְחוֹז זֶאמְפְּלֵאן1

(פרק X, שנכתב ע“י ד”ר אלאק קארשאי, הושמט מטעמי זכויות יוצרים.)

הערות לעניני כתיב ותעתיק

בכתיבת השמות ההונגריים נהגתי עפ"י התעתיק, אשר גיבשה מערכת “פנקס הקהילות – הונגריה” (יד ושם, ירושלים, תשל"ו) עם חברי האקדמיה ללשון העברית. לפיכך Ő, Ű, ő, ű נכתבו בעזרת האות ו'; e, é, a, á, גם כסיומות, בעזרת האות א; ly

  • י, gy - ג‘, cs - צ’, zs - ז'.

שמה של העיר, שאטור־אליא־אוי־האי, נזכר בפנקס חברה קדישא בצורה – אוהעל. כך נדפסה גם בהרבה מקומות אחרים כגון, בשער ספרו של ר' ירמיה לו’ב – “דברי ירמיהו” ובמכתב של חת“ם סופר אל רבנו ר' משה, בעל “ישמח משה” – אוהלעך יעקב משכנותיך ישראל. בדורות האחרונים התחילו לכתוב – אויהעל, אוהעלי, אויהעלי, אולם מתוך יראת כבוד לאבותינו ורבותינו ז”ל השארתי את הצורה הקדומה – אוהעל.

פתח דבר

עשרות שנים חלפו מאז ימי הטרגדיה בהונגריה ועם עבור הזמן לא פחתו הכאב והצער על אובדן יקירינו וקהילותינו. השרידים, עדי השואה, רואים כחובה קדושה להקים גל־עד לקיבוץ יהודי זה שאיננו עוד, ולספר לדורות הבאים את קורות יהודי אוהעל ומחוז זאמפלאן.

הספר הוא פרי יוזמתם של יוצאי אוהעל והמחוז בטורונטו (קנדה), שלא חסכו כל עמל ויגע ושקדו במסירות נפש כדי להשלים מלאכה זו, קרבן צבור של נאמנים לזכר הנרצחים.

לא בן רגע נוצרה הפורענות. כלל קורות יהודי הונגריה, ובתוכם הקיבוץ הזאמפלאני, מציגות בפני הקורא את התהליך שהוביל אל השקיעה והכליה. זכויות האזרח, שהשיגו יהודי הונגריה, לא עמדו להם בבוא השעה; העם ההונגרי בכלל ובני זאמפלאן בפרט התכחשו לכל רגשי אנוש, הניחו ואף סייעו להעלות על מוקד מאות אלפי אחרים חפים מכל פשע. אות קלון וחטא לא־יסולח ולקח היסטורי איום לנו.

דיון על תולדות יהודי זאמפלאן מציג גם את הייחוד של הקהילות היהודיות האלה: דבקות והתמדה במורשת – מעבר לכל קטנוניות אנושית ופלגנות פנימית – ודאגה להמשך המסורת ללא כל הבדל של השתייכות לזרם זה או לפלג אחר. אין להבין ייחוד זה, אלא על רקען ההיסטורי של הקהילות בזאמפלאן.

הנסיבות לא איפשרו לי חקר ארכיוני במישרין על תולדות היהודים במחוז, לפיכך הסתמכתי בעיקר על חומר, אשר כבר פורסם בכתבי עת שונים. על הימים של ערב הגירוש והגירוש עצמו מסרתי את רשות הדיבור לשארית הפליטה, שהם ירצו את דברם ויתנו ביטוי לזכרונותיהם ולרגשותיהם דאז. אין בכוחו של בן הדור לגשת לנושא באיזמל החד של הניתוח ההיסטורי. נניח זאת לדורות הבאים, כי המעורבות האישית מונעת ואינה מאפשרת.

בפתח הדבר ברצוני להביע את תודתי לכל אלה שעזרו בהכנת הספר. בראש ובראשונה לספריה הלאומית ההונגרית ע“ש סאצ’נ’י בבודאפשט ובייחוד למנהלת המחלקה הגב' ט. פאראנצי, אשר העמידו לרשותי ושלחו לי את כל הפרסומים שבקשתי ואיפשרו – למעשה – לאסוף את מירב החומר הדרוש. חובה נעימה לי להודות למר קרל אלפרט, שתרגם לאנגלית את חיבורי. מר אלפרט הזדהה עם העבודה בלב ונפש, הערותיו והצעותיו הועילו רבות. שלמי תודה מקרב לב למר אלכס בונדי, שערך וכתב את דפי הזכרונות האישיים והדפיס את הגירסא ההונגרית. חן־חן באותה מידה למר שמחה בינות, שהדפיס את החיבור במקורו העברי והואיל להעיר את הערותיו בניסוח וסגנון. יבוא על הברכה ד”ר אלאק קארשאי, שתרם פרק (עשירי) לחיבור זה כדי להשלים את המלאכה בתאור הרוצחים ב“עט האדמיניסטארטורים”. ד"ר קארשאי, מרצה אוניברסיטה בבודאפשט, חוקר ידוע של תקופת השואה, אשר פרסם שורה ארוכה של ספרי דוקומנטציה, שערכם לא יסולא בפז. במידה לא־מבוטלת, הודות לפעילותו בכתב ובעל פה, שואת יהודי הונגריה אינה יורדת מעל הפרק.

ולאחרונה אני אסיר תודה לבית לוחמי הגיטאות, שהתיר לי להשתמש בספריה ובחומר הדוקומנטרי שבה.

בצער אני מעלה את זכרו של מורי ורבי, מו"ה פרופ. אלכסנדר שייבר, שעמד איתי בקשר התכתבות עד סמוך להסתלקותו, עודדני בעבודתי וסייע בבירור ספקות ושאלות. יהא זכרו ברוך.


מאיר שש

עכו, תשרי תשמ"ו

המחבר

מחברו ועורכו של הספר, מאיר שש, אינו יליד אוהעל, אבל חי בעיר זו מגיל 5 ומצד אביו ואמו הנו זאמפלאני בשרשיו. חניך בית ספר קאסטנבאום ואף את ארבע הכיתות הנמוכות של הגימנסיה עשה באוהעל. מכאן עבר לבית המדרש לרבנים להמשך לימודיו, אולם בית ההורים קשרו לאוהעל אף להבא. בשנים האחרונות ללימודיו באוניברסיטה ובבית המדרש לרבנים התערבו מאורעות המלחמה. מכיוון שמגיל נעוריו היה הוא חבר בתנועת נוער חלוצית, מובן מאליו, שהכיבוש הגרמני ושבועות המצור על עיר הבירה עברו בצל הסכנה של הצלת נפשות. מאיר עבד במרכז פעילות ההצלה, ברחוב וואדאס, עד השחרור. כעבור זמן נודע לו, כי כל בני משפחתו הושמדו ומבין המגורשים איש לא חזר לבית ההורים באוהעל.

ההתחלה מחדש מחזירה את האיש הצעיר אל ספסל הלימודים באוניברסיטה, רכש תואר PhD ולאחר מכן הוסיף והמשיך את חוק לימודיו האוניברסיטאיים והוכשר להוראת השפות הקלאסיות והיסטוריה.

אולם, כאילו נולד מאיר מחדש, משהגשים את שאיפתו בשכבר הימים, עלה ארצה והתיישב עם משפחתו הקטנה, בעכו, עיר בעלת עבר היסטורי, ושם בנה את ביתו מחדש.

מאז 1952 הוא מלמד היסטוריה בבית הספר לקציני ים עכו, אשר שם מילא גם את תפקיד המנהל הפדגוגי. על עבודתו בחקר ההיסטוריה מעידים ספריו ומאמריו המרובים, בעיקר בתחום ההיסטוריה הימית, אבל לא הזניח אף את שטח הספרות הקלאסית; תרגומיו לעברית מהשפה הלטינית והיוונית הופיעו בספר ובכתבי עת שונים. המורה המתקרב לגיל הגימלאות עוד תכניות ספרותיות רבות לפניו.

אין זה מקרה, שלכתיבת הספר על תולדות יהודי אוהעל והמחוז המתאר גם את שואת קהילה זו מאיר שש הוא האיש המתאים ולא רק משום היותו ממוצא זאמפלאני, אלא גם עקב הכשרתו המקצועית. הספר הוא פרי עמל של עבודת חקר יסודית ומסורה הסוקר את עברה של הקהילה, מתחילתה עד אובדנה ומשקף את רוחו של “האיש משלנו”. יצירה זו ממלאה חלל בהיסטוריוגרפיה היהודית־הונגרית ובעלת ערך ללא שעור לבני זאמפלאן וצאצאיהם; הנצחה ראויה לעברנו.

יעקב שטיינדלר

הקדמה

לפני כמאה שנה עוד סופרה האגדה באוהעל, שאין מקשין בה. דברי האגדה מחזירים אותנו אל ימים קדומים ביותר, למאה השלישית לפני הספירה הנהוגה.

היה היה מצביא רומאי מפורסם, מרקלוס מרקוס קלאודיוס, המכונה בהיסטוריה – חרב רומא. הוא כבש את העיר המפורסמת בסיציליה, סיראקוזיי, ואחד מחייליו אף הרג את איש המדע המפורסם בתקופה העתיקה, ארכימדס (212 לפנה"ס). חלק מתושבי העיר נהרגו לפי חרב וחלק הוגלו הרחק מארצם ויושבו כעובדי כפיה באזור הכפרים טוקאי־טארצאל. בין הגולים היה גם רופא יהודי ושמו – שרגא. הלה עסק לא ברפואה בלבד, אלא הבין גם במכונות מסובכות, אשר את סודן למד מארכימדס בסירקוזיי. הגולים בני סיציליה היו אסירי תודה לשרגא, אשר בזכותו הם ניצלו ממוות בטוח, אף כי חיי תלות ועבודת הפרך תחת עול הרומאים מררו את חייהם. החכם היהודי הבטיח לשוביהם, כי יבנה במקום מבצר עוז וילמדם להרכיב מכונות, שארכימדס כה הצטיין בהמצאתן. לבד מסודות החכמה היה מניע נוסף, שהשפיע על מרקלוס והרי היא שרה, בתו היפיפיה של שרגא. בלבו של הרומאי התלקחה אהבה עזה לנערה, אך כל פניותיו ובקשותיו לשאתה לאשה הושבו ריקם. לחטוף את הצעירה הוא לא אבה, שכן כל מאוויו היו לזכות באהבתה מרצון ובהסכמה. מרקלוס הבחין גם בכך, ששרה איננה אדישה כלפיו, אולם מתוך הערצה, כבוד וציות לאביה, היא לא יכלה לקרוא דרור לרגשותיה. כך נמשך הדבר זמן לא בלתי ממושך, בעוד מרקלוס ציפה להפשרת הקפאון.

ימים עברו ומרומא באה הפקודה, כי על מרקלוס להתייצב שם מיד. המלחמה עם קרתגו דרשה את מיטב החיילים של האימפריה. מאחר שמרקלוס לא יכול לשבור את התנגדות האב והבת, החליט לנצל את מעמדו וליטול עימו את שרה כשבויה ולהשפילה כפילגשו. בשעת הפרידה השביע שרגא את בתו, כי לא תיהפך לשפחתו של מרקלוס ותעדיף את המוות על יצועו של הערל.

לאחר צאת מרקלוס לדרך הכבידו המשגיחים את ידם, הסירקוזאים עבדו בפרך ובמקום שהנהרות טיסא ובודרוג נפגשים הלך ונשלם המבצר, אשר החכם היהודי תכנן במצוות הרומאים. תוך כדי בניה לא שכח שרגא את מכונותיו המשונות והנה כשנגמרה הבניה, תמה אף מלאכה נוספת – מי הבודרוג התקרבו אל המבצר וזה עמד כעין אי, מוקף מי הנהרות והרומאים נשארו בחוץ, מהעבר השני של הנהר. כך קמה קהיליה סירקוזאית עצמאית קטנה, אשר בראשה החכם היהודי. ויחר אף הרומאים עליהם עד למאד והחלו במלאכת המצור, אולם היתה היא לשוא ולחינם מול תחבולותיו של היהודי שרגא.

ובינתיים שהתה שרה ברומא, כשאדונה נלחם בקרתגים. היא הצליחה להערים ולברוח ויצאה לדרך בליווי כבודה שלמה לעבר אביה. גם שרגא עזב את המבצר דרך מוצא סודי והשניים נפגשו באקווינקום (בודא). שמחת הפגישה היתה בלי קץ וגבול. היא באה אל המבצר, שהוסיף לעמוד בגבורה במצור. הצבא הרומאי הצר עליו גדל ותפח וגם מרקלוס הגיע, אשר שמועת שווא היתה עליו, שנפל בקרב. ופתאום חל מפנה בלתי צפוי: המצביא הרומאי, מרקלוס, נטש את מחנה הצרים ועבר לסייע לנצורים. רגשותיו כלפי שרה לא הניחו לו להוסיף ולהתנכר, ערק מצבאו והצטרף למחנה הסיראקוזאים. למרות הצטרפותו של מרקלוס הלך מצב הנצורים ורע ומה גם, שרגא נפגע בקרבות. כשהרגיש כי קצו קרב, השביע את הסובבים אותו לקברו לפי מנהג אבותיו ולשים בקברו את חותמת היד שלו הנושאת את שמו. בקשתו האחרונה נתמלאה. שרה הקימה על הקבר מצבה ועליה חקוק שם אביה.

המבצר נפל בידי הרומאים, אבל מרקלוס ושרה התחמקו ממבצר טוקאי והרחק בין ההרים הקימו להם בית חדש.

עד כאן דברי האגדה. המצבה של החכם היהודי איננה עוד, אולם במוזיאון של נ’יראג’האזה מוצגת חותמת ועליה מתנוסס השם – יחיאל שרגא בן מנחם וגרשון.2

האם היה בעל החותמת שבמוזיאון יחיאל שרגא בן מנחם גרשון, החכם שבנה את המבצר בטוקאי, אין אנו יודעים מכל מקום, כיצד יכלה אגדה תמוהה מעין זו להיות נפוצה בקרב בני אוהעל? בין כה וכה, אין כרגע אסמכתא היסטורית משכנעת המוכיחה כי תחומי רומא התפשטו עד כדי דרום המחוז של זאמפלאן במאה ה־3 לפנה"ס ולא כל שכן, אף יהודים לא היו כאן לפני כאלפיים ומאתיים שנה.

האם היה משהו באוויר ובאדמה של מחוז זאמפלאן ואוהעל, אשר כה חיזק ואימץ את הדמויות האגדיות של הסיפור הרחק מכור מחצבתן והשרה כבר אז את השראתו על גולי יהודה לדבוק במסורת האבות?

קרוב לשלוש מאות שנה חיו יהודים בזאמפלאן, מן המאה ה־17 עד אמצע המאה ה־20, כאשר עלה עליהם הכורת; ועתה כ־40 שנה אחרי הכחדתם בידי עמלק המודרני, משפסקה גולה זאת להתקיים ושארית הפלטה נפוצה בתבל כולה, עיקרה וגרעינה מצא את דרכו למולדת. רוחו של יחיאל שרגא, הדמות הזאמפלאנית, כאילו נשארה מרחפת שם על פני הרים ויערות, נהרות וגאיות ומזכירה את הבאים בעקבותיו מאות שנים מרובות אחריו למצוא כאן מגורי ארעי.

מחוז זאמפלאן ההיסטורי השתרע מהרי הקרפטים עד נהר טיסא; גבולותיו בצפון פולין (גאליציה) ומוקף עוד במחוזות אונג, סאבולץ', בורשוד, אבא־אוי ושארוש – מיתר הכיוונים. אורכו המרבי 175.5. ק"מ; ברובו הררי ובעיקר בחלקו הצפוני. המישור הנרחב ביותר מצוי בדרום בין הנהרות טיסא ובודרוג. מבין הרי המחוז הידועה ביותר היא שרשרת של אפאריאש־טוקאי, אשר חלקה הדרומי קרוי מרגלות־הר־טוקאי, או בקיצור מרגלות־הר (Hegyalja), אזור גידול הענבים וייצור היין המפורסם בעולם כולו. הנהר העיקרי הוא הבודרוג (Bodrog), שנוצר מאיחוד כמה נחלים; לתוכו נשפכים, אפוא, רונ’ווא (Ronyva) וטולצ’ווא (Tolcsva). הבודרוג עצמו נשפך לטיסא (Tisza) ואלה שני הנהרות תוחמים את המישור הביצתי, קרב־הבודרוג (Bodrogköz).

שינויי גבולות פוליטיים מרחיקי לכת חלו בתום מלחמת העולם ה־1. עפ“י חוזה השלום של טריאנון, הועבר רובו של המחוז – 4507 קמ”ר – למדינה החדשה, צ’כוסלובקיה (1920). מכלל האוכלוסיה של כ־343,000 נפש ב־450 ישובים נמסרו לה כ־210,000 נפש ב־373 ישובים. משתים־עשרה הנפות (járás) נותרו תחת ריבונות הונגרית חמש בלבד, אשר שתיים מהן אינן שלמות עוד. שטחי המחוז המכווצים משתרעים על פני 1776 קמ"ר עם 136,000 נפש. בירת המחוז ואף העיר היחידה בו שאטוראליא־אויהאי (Sátoraljaújhely).3 מקומו הגאוגרפי של מחוז זאמפלאן הוא בחלקה הצפוני־מזרחי של הונגריה ומשתרע בקו צפון־דרום. גם לאחר הסכם טריאנון הוסיף להוות המחוז המקוטע את חלקה הצפוני־מזרחי של המדינה ההונגרית המוקטנת כשבירת המחוז היא אף העיר הצפונית ביותר בהונגריה.

ב־1938–1939, כתוצאה של החלטות ווינה, אשר בהן הוכרע גורל צ’כוסלובקיה עד לפירוקה, הוחזרו שטחים להונגריה ובין היתר גם למחוז זאמפלאן, שהשתייכו אליו בעבר מבחינה מינהלית. שאטוראליא־אויהאי פסקה להיות עיר ספר בגבול צ’כוסלובקיה. המחוז שגדל קמעא, לא נהנה זמן ממושך ממצב חדש־ישן זה, וכעבור 6 שנים, עם סיום מלחמת העולם ה־2, חזר הוא לממדיו שעל פי הסכם טריאנון. שנים ספורות אלה לא היה בהן כדי לאחות את הקרע בין האוכלוסין של המחוז אשר נשאר בתחומי הונגריה לבין אלה, שנעשו אזרחי צ’כוסלובקיה. כך קרה גם בקרב הקהילות היהודיות, אשר לא הספיקו לראות באוהעל ובקהילתה היהודית את המרכז הטבעי שלהן.

השינויים הפוליטיים שהתחוללו במחוז הגבילו, כמובן, אף את תחום נושא החיבור. יהודי הנפות של זאמפלאן, שנותקו ב־1920, נפל בחלקם גורל שונה מזה של אלה, אשר נשארו אזרחי הונגריה. לפיכך, קהילות זאמפלאן הצ’כוסלובקי העיקריות מהוות חלק לחיבור בהיקף זמני מוגבל לאמור, עד תום מלחמת העולם ה־1.


I: כיבוש זאמפלאן

מלפני אלפיים שנה ויותר מצויים נתונים היסטוריים על האזורים הדרומיים של המחוז. ישבו כאן עמי אירופה הקדומים ביותר, הקאלטים ואלה נדחקו אט־אט על ידי שבטים גרמניים. דרום זאמפלאן לא השתייך מעולם לממלכת רומא ומעט הממצאים הארכיאולוגיים אינם מעידים אלא על קשרי סחר לכל היותר. במהלך נדידות העמים השתייך המחוז גם לממלכת האווארים, אשר ההונגרים מיוחסים אליהם ורואים הם בהם את אבותיהם הקדומים בארצם. אחרי האווארים החלה הסתננות שבטים סלאוויים ובהם פגשו ההונגרים כובשי המולדת. שמות יישובים לא־מעטים שומרים עד עצם היום הזה את זכר אוכלוסיהם הסלאוויים, כפי ששם המחוז הוא ממוצא סלאווי גם כן ופירושו – טירת האדמה, לאמור, המבצרים הפרימיטיביים נבנו אז מאדמת טיט, ללא אבן. באיזור הנהר טיסא היתה נפוצה דרך בניה מעין זו. עפ"י גירסא אחרת – מובן השם הוא – אדמה דשנה.

ההונגרים כובשי המולדת, כפי שהאבות הפולשים מכונים בפי צאצאיהם, עברו את הקארפאטים בקטע הצפוני־מזרחי. מכיוון שתחומי המחוז אינם רחוקים ביותר, הוביל המצביא ארפד את צבאו ליד הנהר לאבורץ ולאחר מכן התקדם בגדתו השמאלית של הנהר בודרוג והקים מחנה ליד טירת זאמפלאן (896). כפר בשם זה עומד על תילו גם בימינו בשטח הצ’כוסלובקי. כאן נוהלו משא ומתן עם הנסיך הבולגרי זאלאן (Zalán) בדבר העברת השלטון לידי ההונגרים. אחד מחייליו של ארפד היה טארצאל, אשר הצטיין בשליחויות סיור בחלקיו הדרומיים של זאמפלאן.

סיפורי כיבוש המולדת בידי ההונגרים נחשבים יותר אגדה משמציאות היסטורית והמקור הכמעט־יחידי על אודות מעשי הגבורה הכרוכים במאורעות אלה הוא “הסופר האלמוני” (Anonymus), שחי מאות שנים אחר הפרשיות המתוארות בידיו.

מערבה של הונגריה התחומה על ידי הדאנובה נכבשה בידי הרומאים במאה ה־1 לפנה"ס והיא כונתה – פאנוניה (Panonia). יתר חלקי הארץ, למעט המזרחי (Dacia), לא נשלטו מעולם בידי רומא. שרידים ארכיאולוגיים מוכיחים, כי עם הלגיונות הרומאיים הגיעו אל פאנוניה גם יהודים. שרידים אלה רובן מצבות קבורה מהמאות הראשונות לספירה. חוקרים מניחים, כי התפוצה היהודית התפשטה במאות השנים שלאחר מכן אף אל יתר חלקי הונגריה. לפיכך, כשבאו כובשי המולדת ההונגריים בסוף המאה ה־9, הם נפגשו בוודאי בקרב האוכלוסיה הסלאווית גם ביהודים.

באמצע המאה ה־10 כתב חסדאי אבן שפרוט, החכם היהודי הידוע בספרד, איגרת אל מלך הכוזרים. בהנחה שאיגרת זו אכן נשלחה לתעודתה, הרי היא הועברה באמצעות יהודים בהונגריה. הכוזרים (kazár) היה עם תורכי; ממלכתם השתרעה מצפון קאוקאז על פני כל הערבות שליד הים הכספי וחופי הים השחור ובשיא התפשטותה הגיעה עד הנהר דניפר. אוכלוסיתה היתה, אפוא, רב־לאומית ובתוכה בני דתות שונות. באמצע המאה ה־8 התגייר חלק ממנה בעקבות ויכוח משולש שנערך בפני המלך בין יהודי, נוצרי ומוסלמי. עצם קיומה של ממלכה יהודית עוררה בקרב יהודי ספרד התענינות רבה ועל רקע זה שוגרה האיגרת הנ"ל המבקשת מידע על אודות מדינה זו. בחיבורו המפורסם של ר' יהודה הלוי, הכוזרי, משמשת פרשת ההתגיירות של המלך הכוזרי מסגרת ספרותית ורקע להרצאת עיקרי היהדות.

לפני פלישת ההונגרים לאיזור הטיסא והדאנובה, הם ישבו פרק זמן בממלכת הכוזרים, אשר שבט אחד מתוכם, הכבארים, הצטרף אליהם. השתתפות שבט זה בכיבוש המולדת והתערותו בעם ההונגרי שימשה רקע למגמה היסטוריוגרפית בקרב יהודי הונגריה על מוצאם וייחוסם. על סמך שבט הכבארים ביקשו יהודי הונגריה המתבוללים להמציא אסמכתא היסטורית על קדמותם בארץ וקרבתם אל העם ההונגרי. על אף שגירסא זאת נדחתה על ידי חוקרים רבים, ובעיקר על ידי דוברים אנטישמיים, מן הראוי להוסיף ולעקוב אחר דברי הסופר האלמוני ההונגרי, אנונימוס. לדבריו, במירב האחוזות בדרום־זאמפלאן זכו מצביאים כבארים. יתר חלקי המחוז היו עדיין בלתי מיושבים; האזורים ההרריים והמיוערים בצפון שימשו אזורי ספר ובהם נחסמו הדרכים מפני מתקפות־פתע אפשריות. מתעודות מאוחרות יותר של תקופת המלכים ההונגרים מבית ארפד מתברר, שבעלי האחוזות הראשונים והגדולים ביותר בזאמפלאן היו בני מטה אבא, ממוצא כבארי. לימים, יוחס מטה זה למלך אבא שמואל (Aba Sámuel). המטה הסתעף והתפצל במרוצת הזמן למשפחות מרובות, אשר ענפיו התפשטו על פני הארץ כולה.4


II: מחוז זאמפלאן 1001–1711

עם ראשית התיישבותם שמרו תחילה ההונגרים על ארגון שבטי בלתי־מלוכד וההתגבשות הממלכתית באה רק בסוף המאה ה־10 עם הקמת המלוכה וקבלת הנצרות המערבית. שושלת המלוכה הראשונה היתה מבית ארפד, צאצאיו של המצביא, כובש המולדת. בית ארפד שלט בהונגריה עד 1301. עם ייסוד המלוכה ההונגרית הנוצרית נשתנו גם סדרי החברה והמינהל. דפוסי חברה חדשים נוצרו, אשר דומים לאלה המקובלים בימי הביניים של אירופה הפיאודלית, ואילו המינהל התארגן עפ"י מערכת המבצרים המלכותיים, אשר בתחילה היו כפופים לשלטון המלוכה עם האוכלוסין יחד. הרישומים הקדומים ביותר מזכירים כבר את מבצר זאמפלאן, אשר – לימים – נקרא עליו המחוז כולו. עם הזמן התפוררה מערכת המבצרים כבסיס מינהלי, אדמותיהם עברו לידי בעלי אחוזות, בין כמתנת המלך ובין בעקבות השתלטות של תקיפים מקומיים. כמו־כן, פוגשים בכתובים הקדומים אף בשמה של פאטאק (Patak) ובמבצר שלה כנותן שם למחוז. שם זה בא תכופות במקום זאמפלאן. עקב החלוקה הגאוגרפית של המחוז לצפון ולדרום מצוי לפעמים הכינוי – זאמפלאן תחתון, אשר נקרא גם מחוז זאראנץ' (Szerencs), על שמו של היישוב בחלקו הדרומי ביותר של המחוז. למעשה, נוצר המחוז, כשפי שזה ידוע בדורות המאוחרים יותר, במאה ה־13. המונח ההונגרי שומר עד היום את זכר המערכת הקדומה לאמור, מחוז־מבצר (vármegye). ההסדר המינהלי החדש היה ביטוי להתארגנותה של האצולה הבינונית והנמוכה כנגד בעלי האחוזות הגדולות, המאגנאטים. בראש המחוז עמד הנציב הראשי (föispán), לידו ממלא מקומות התת־נציב (alispán). המחוז זכה לאוטונומיה ולייצוג באספת הממלכה. גם האצולה השיגה עמדה במינהל המחוז באמצעות משרת שופט־עבדי־(אצילי)־המלך (szolgabíró), שהוא קצין הנפה. בידיו תפקידי שיפוט ומינהל; היה הוא פקיד נבחר באוטונומיה המחוזית. בדרך זו עוצב מבנה המינהל של השלטון העצמי. כמובן, במרוצת מאות השנים הוסיפו לחול שינויים מסויימים ועם התחזקות השלטון הריכוזי של המלך, פחתה במידת־מה האוטונומיה של המחוז ועימו יחד אף שיעור עצמאותם של הנציב וקצין הנפה וגדל שעור תלותם במלכות.

כמה מקומות יישוב של זאמפלאן המעלים בליבנו זכרונות כה מדאיבים מהעבר הקרוב, קמו והתפרסמו כבר בימי בית המלוכה הראשון.

ללא ספק היתה שארוש־פאטאק (Sárospatak) המפורסמת ביותר. מעיקרה היא עיר מלכותית, אשר מילאה תכופות אף מקום מושב המלך ותחנת מעבר חשובה לסחר עם פולין. המבצר שלה מן הקדומים ביותר בהונגריה.

העיר השניה, אשר נודעה בימי הביניים, היא שאטוראליא־אויהאי (Sátoraljaújhely). בימי כיבוש המולדת הוא כבר מקום מיושב. על קדמותה של העיר ועל מיקומה הדעות חלוקות. יש הטוענים, כי היו שם שני מבצרים, האחד עמד על הר־מבצר (Várhegy) והשני – על הר האוהל (Sátorhegy). במאה ה־12 מוזכר היישוב – גבעת־אוהל (Sátorhalma). כאמור לעיל, אדוניה הראשונים של העיר היו מבני מטה אבא. 1241 נחשבת שנת מפנה בתולדות המקום כמו בדברי ימי הונגריה בכלל. צבאות המונגולים (tatár) חדרו לארץ, הרסו והשמידו הכל, ערים הועלו באש ואזורים נרחבים נחרבו. גורל זה נפל גם בחלקו של היישוב למרגלות הר האוהל (Sátoralja). האוכלוסיה הסתתרה בהרים ואלה שנותרו בחיים, לא מצאו אלא אודים מוצלים מאש במקום עירם. את יישובם הם בנו מחדש, אולם לא במקומו הקודם, אשר הוצף תכופות במי הבודרוג והרונ’ווא, אלא עברו לאזור גבוה יותר, שם שוכנת העיר מאז ועד ימינו. ממעבר זה מסתבר שמה של העיר שאטוראליא־אויהאי (Sátoraljaújhely), לאמור, מקום חדש למרגלות (הר) אוהל. העיר זכתה במהרה בזכויות מיוחדות מידי המלכות.

יישובים נוספים מימי הביניים, אשר עליהם מצויים זכרונות כתובים הם: קיראי־האלמאץ (Királyhelmec), הומונא (Homonnan), ליסקא (Liszka), נאג’־מיהאי (Nagymihály), גאלסאץ' (Gálszécs), טאייא (Tállya), טארצאל (Tarcal), טוקאי (Tokaj), ציקא (Céke), קו’באשד (Kövesd) וגו'. אחדים מאלה התפרסמו כבר בימים אלה על גידול הגפן וייצור היין.

לבד מההונגרים שכבשו את המחוז, גרו כאן מלכתחילה גם עמים אחרים או הגיעו הנה במרוצת הזמן. בשארוש־פאטאק התיישבו וואלונים מארצות השפלה. סאכסונים (גרמנים) באו לזאמפלאן כבר בימי בית מלכות ארפד ואחריו, אולם אלה לא צלחו להאחז במחוז, על אף נסיונותיהם החוזרים ונשנים. חלקם התבוללו באוכלוסיה המקומית וחלקם נטשו. אחר הסתלקות המונגולים יושבו בזאמפלאן איטלקים. הם עסקו בגידול גפנים וכפרים מספר שומרים את זכרם עד ימינו, כגון אולאס־ליסקא (Olaazliszka), בודרוג־אולאסי (Bodrogolaszi). רוסים, או בשם אחר – רותנים, מצויים כאן מאז המאה ה־14. אלה הטיבו להאחז ובמשך הדורות בנו להם כפרים בכל רחבי המחוז. צוענים הופיעו, כנראה, גם כן במאה ה־14 ויש המבהירים את שם הכפר ציגאנד (Cigánd) בהסתמך על מוצאם הצועני של המתיישבים הראשונים בו.

קהילות יהודיות נמצאו בצפון־מערבה ובמערבה של הונגריה. לבד מהיהודים, אשר קיומם בארץ משוער עוד מלפני כיבוש ההונגרים, הגיעו הנה רובם מהארצות הסובבות. היהודים התיישבו בערים בעיקר. הקהילות החשובות ביותר היו – בודא, אסטוגום, פרסבורג, סאקאש־פאהאר־וואר לאמור, אף לא קהילה אחת היתה ידועה מזרחה מהדנובא. קרוב לוודאי, שבזאמפלאן לא חיו יהודים בימי שלטון בית ארפד. למרות דעה מקובלת זאת, טוען ההיסטוריון ל. וואניציאנר ללא איזכור מקורות, כי בשארוש־פאטאק נמצאו יהודים כבר לפני פלישת המונגולים.5 ברם, המלך אנדריאס ה־2 השתתף במסע הצלב ה־5; בשנת 1217 הגיע לעכו ולאחר הפלגה ארוכה באניה ווניציאנית נחת בנמלה. המלך ההונגרי וצבאו הסתפקו באי־אלו גיחות לצפון הארץ, כדי מרג' עיון בלבנון ולאחר מכן ירדו למצרים. מסע מלחמה זה נסתיים במפלה מבלי יכולת להכניע את מצרים. אנדריאס סבור היה, כי בכך יצא ידי חובתו ולמרות מצוות האפיפיור החליט המלך לשוב על עקבותיו וחזר להונגריה. ידוע, שבין נושאי הצלב היו שני בני זאמפלאן: האחד ממטה ראטולד או ראטוט (Rátold, Rátó) ממוצא איטלקי ושמו ג’ולא. מטה ראטוט היה אדונה של שאטוראליא־אויהי בתקופה שלאחר מסע המונגולים; והשני – נקרא שאבאש (Sebes), אבל על איש זה אין עומדים לרשותנו נתונים ביוגרפיים. הנה כי כן, קשר חטוף ומקרי בין זאמפלאן לארץ ישראל בימי הביניים שלא באמצעות יהודים.

שמה של הונגריה בימי הביניים היה ארץ הגר. לראשונה הזכיר את השם הרב קלונימוס בן ר' שבתי בפסק דין ב־1050.6 השתמש בו גם רש“י בספרו “פרדס” בציינו את “רבינו יצחק מארץ הגר”; וכמו כן המהר”מ (ר' מאיר מרוטנברג). שם זה נשתגר מאז בספרות הרבנית ונפוץ בכתבי הסופרים של תקופת ההשכלה, גם בקשר של יהודי זאמפלאן.7

שושלת בית ארפד פסקה ב־1301 ואחריה נשלטה הונגריה ע"י בתי מלוכה שונים; תחילה בית אנז’ו אשר בימיו גורשו היהודים לראשונה מהארץ ואחריו ז’יגמונד, קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית. בימיו של שליט זה (1419) מוזכר אזרח אוהעל, לוקאס (Lucasius) המכונה – יהודי (Zydo) והכוונה כנראה לשם משפחתו. על אף שאין זה מוכיח עדיין על עבר יהודי בעיר, יכול הוא לרמוז על קשר אפשרי.8

מסמך אחר מסוף המאה ה־15 מעביר את הקורא לתקופת שלטונו של השליט היחיד ממוצא הונגרי למחצה אחר בית ארפד, הרי הוא המלך מתיאס המפורסם. הלה מינה איש יהודי לתפקיד פרנס של כלל יהודי הונגריה, שעיקר תפקידו היה איסוף מיסים מבני עדתו. את התפקיד הנכבד הזה מילא יעקב מנדל מ־1482 ואילך. הוא התגורר בבודא בקרבת אדונו המלך, בעוד נאמניו היו פזורים בקהילות היהודים ברחבי הארץ כולה. אחד מנאמניו, אשר שמו ישראל, פעל ב־1489 ב(שארוש) פאטאק. היהודי ישראל “איש פאטאק” הצליח להחרים את הונו של אזרח העיר קאשא (Kassa), שנשאר חייב לפרנס היהודים. לא נתחוור עדיין, כלום נחשב הדבר הוכחה לקיום קהילה יהודית במאה ה־15 בשארוש־פאטאק, או היה היהודי ישראל סוכן נוסע בלבד, אשר לרגל עסקי הפרנס הגיע למחוז זאמפלאן ובגלל היותו בקרבת מקום גבה את החוב לאדונו גם בעיר קאשא. מאז ואילך, משך 13 שנה, העסיק ישראל את רשויות המשפט. לבד ממקרה אחד, הוא זכה בכל פניותיו אל רשויות המשפט ונהנה מעזרתן בגביית חובות. מכל מקום, אף אם במעשיו של ישראל “איש פאטאק” ובהחזקת נכסים אין בהם עדות לקיום קהילה במחוז זאמפלאן במאה ה־15, עניניהם הכלכליים חייבו את היהודים לעשות היכרות גם עם אזורי הונגריה המזרחיים.9

חדירת התורכים להונגריה ותבוסת צבאה בשדה מוהאץ' ב־1526 יצרו מצב חדש לחלוטין. לבד מהכיבוש התורכי בחלק ניכר של הארץ, שניים טענו לכתר הונגריה: שליט אוסטריה מבית האבסבורג – הקיסר פרדיננד והנסיך של טראנסילוואניה – יאנוש סאפוייאי. מחוז זאמפלאן היה מלכתחילה אזור ספר בין שני הטוענים לכתר מכאן והתורכים – שהשתלטו על מרכז הארץ – מכאן. עם נפילת בודא, מרכז הממלכה ההונגרית, לידי התורכים, נעשתה חלוקתה המשולשת של הונגריה עובדה קיימת לכ־150 שנה. המחוז נכלל בשטח המלכותי של בית האבסבורג ומכיוון שהיה לאזור ספר, הוא סבל מפורענויות רבות. התערער בטחון הפנים, בעלי האחוזות נלחמו איש ברעהו, כשזה תומך במלך היושב בווינה וזה בנסיך טראנסילוואניה, בעוד התורכים פורצים מדי פעם לשטחי המחוז ואף נאחזים בו באורח ארעי באזוריו הדרומיים.

במהלך תהפוכות אלה עבר המחוז גם לידי נסיך טראנסילוואניה. כך קרה בימי הנסיך ג’ורג' ראקוצי ה־1. הלה טיפח במיוחד את בית הספר המפורסם בשארוש־פאטאק, אשר התפרסם כבר באותם הימים. בית אולפנא זה נוסד ב־1531, תחילה כעין בית ספר יסודי, אולם במהרה היה הוא לבית ספר גבוה.הנסיך קבע את רשויות המוסד ודרך ניהולו.

בין נסיכי טראנסילוואניה היו שליטים סובלנים ואלה הרשו ליהודים להתיישב בארצם. כך הגיע אל Alba Julia (Gyulafehérvár) הרופא וואלריוס דוד מספרד, בוגר האוניברסיטה של Salamanca. הדוקטור הצעיר הוסיף ושקד על לימודיו מקודם וגם באוניברסיטאות של צרפת ואיטליה. מן הסתם, בבואו לאלבה יוליה לא הדיר את רגליו מן הקולגיום המפורסם של העיר. הוא בא לדין ודברים עם הפרופסורים ובהשפעתם השתמד והיה לנוצרי פרוטסטנטי. הנסיך ראקוצי מינה את דוד להורות תיאולוגיה ופילוסופיה בקולגיום בשארוש־פאטאק. ב־1636 עקר הפרופסור למקומו החדש עם אשתו, שלושת ילדיו ומשרתיו על חשבון ראקוצי; ומה גם, לאות הוקרה וכבוד התבצע המעבר מטראנסילוואניה לשארוש־פאטאק בליווי צבאי.10 על השכלתו של הנסיך ודאגותיו לפיתוח הקולגיום מעיד בית הדפוס, שהוקם במקום ובו לבד מאותיות יווניות הוזמנו אף “אותיות יהודיות”, בהתאם לרוח המאה ה־17, כאשר הלטינית, היוונית והעברית נחשבו בעיני משכילי הדור כשפות קלאסיות.11

מחוז זאמפלאן אינה רק אדמת ייצור היין הטוב ביותר של הונגריה, אלא הגיע אף לפרסום שם עולם ובצדק, הודות ליינות טוקאי שלו, שאין כמוהם בטעמם, ריחם והעסיסיות אשר בהם. “מרגלות ההר” (Hegyalja) שוכן בקו הגבול הצפוני של גידול הגפן ועל אף זאת, אין האזורים הדרומיים יותר של הונגריה יכולים להתחרות בטיב יינותיהם. המדרונות הדרומיים יותר של “מרגלות ההר” ניטעו בגפנים כבר מתחילת כיבוש הארץ בידי ההונגרים, אולם אחר הסתלקות המונגולים באמצע המאה ה־13, התפרסמו בגידולם המהגרים האיטלקים. את ייחודו של יין טוקאי מייחסים לשיתוף הפעולה הנדיר של קרקע ומזג אוויר; עד אשר אף גפני ארצות נכר שניטעו כאן, שינו את טעמם והתפתחה בהם העסיסיות של “מרגלות ההר”. מלך היינות הוא האסו (Aussbruch) המיוצר מגידולים של שנים ברוכות. את ענבי האסו בוצרים בציר ברירני, אחד אחד, מהאשכולות ולאחר הדריכה מתקבלת תמצית דמע12 סמיכה, שהיא בסיס ליצור יין מיוחד זה. את יין האסו הראשון הכין כומר החצר של ג’ורג' ראקוצי לאשתו של הנסיך (Lórántffy Zsuzsanna) מהבציר של כרם Oremus (הידוע אף היום) באוהעל.13

פולין, רוסיה וגרמניה היו הצרכניות העיקריות של יינות “מרגלות ההר”. אין פלא בדבר, אפוא, שאחד המסמכים הקדומים ביותר בקשר לפעילות היהודים באזור והכתוב בשפה ההונגרית (1609) נוגע לבציר במאַד (Mád). הכתוב טוען “שלא הפולנים בלבד באים ל’מרגלות ההר' לקנות יין, אלא אף היהודים הקונים יבולים שלמים. האדון אלאגי – הנציב הראשי של המחוז – מכר במאַד ליהודים יבול כדי 50 חביות; הם בעצמם בצרו ומזגו בחביות…”. לשון אחרת, אין זה אלא רמז ליין כשר, אשר את הכנתו אסור להפקיד בידי גויים.14

מעניין לראות סיכום חשבון משנת 1633 על עסקי יין. המסמך נכתב בשפה ההונגרית ומזכיר את היהודי יעקב (Yakob sydo) ואת היהודי – סתם. ניתן להניח, שמפאת מיעוט היהודים, די היה לכתוב – היהודי והאנשים ידעו בוודאי, במי המדובר. חביות היין, בכמות לא רבה, נמכרו בקיראיי־האלמאץ (Királyhelmec), בסו’לו’ש (Szölös) ובבאראגסאס (Beregszász). אנו מסוגלים לעקוב, אפוא, אחר נתיב הסחר של היהודים בהונגריה, מהמערב למזרח ומצפון לדרום כסימן ראשון טרם התיישבותם בזאמפלאן ובמחוזות אחרים במזרחה של הונגריה.15 כשלושים שנה מאוחר יותר מחזקת עדות נוספת את העובדה הזאת ובה נטען, שהיהודים בוצרים בעצמם, דורכים וגו' ודאגו גם לשמירת היינות במקום אחר הכנתם.16 יהודים אלה יכלו להיות סוחרים ומתווכים מפולין או אף שליחי הקהילות מאזוריה המערביים של הונגריה. לעומת זאת קיימת גם אפשרות נוספת; הם באו מהאזור התורכי של הונגריה, אבל מסחר זה היה כרוך בסכנות לא מעטות, כי חל איסור מוחלט למכור משקה משכר למאמין מוסלמי והעובר עליו יתחייב בראשו.17 מכל מקום קרוב לוודאי, שהיהודים מפולין נהגו להגיע במחצית הראשונה של המאה ה־17, שכן מהשאלה שהופנתה אל ר' יואל סירקוס מתברר, כי הם באו במגע עם “השר ראקוצי”. הבעיות נגעו להלכות כשרות היין. הסוחרים ביקרו ב“מבצר זאמבור” (Zambor) השוכן בנפת סאראנץ' ואכן היתה שם אחוזה למשפחת ראקוצי.18 שמא נוכל לראות בסוחרים אלה את אבותינו הראשונים, אשר הניחו את היסודות להתיישבות היהודית בזאמפלאן כבר בתחילת המאה ה־17, כשהיא כרוכה בגידול הגפן, ייצור היין ושיווקו.

ייצור יין כשר הוא רק פן אחד, אשר עשוי היה להשתית כאן את היישוב היהודי. כאמור, היה המחוז אזור ספר, מקום מעבר לסחורות למיניהן. עדויות נוספות מספרות על התקשרות תושבי זאמפלאן עם יהודים המייבאים פרוות ותבלינים מפולין. יהודי, בשם – ישראל, הוביל מוצרים אלה, אשר משום־מה הוחרמו; המזמינים, שבשמם פעל ישראל, טרחו ועמלו לשחרור הסחורות ועיקר טענתם היתה, כי הפולנים עלולים להגיב בחריפות, אם ייפגע הסחר החופשי.19 מיבוא סחורות נהנו לא רק המתווכים, אלא אף הרשויות השונות. בגבול הארץ שולם מכס, שהיווה חלקי שלושים מערך היבוא ומגיע לאוצר המלך. ברם, בעלי אחוזות וערים גבו גם מכסים למיניהם עבור השימוש בדרך, בגשר וכו'. פטור מתשלום ניתן לאיש אציל, אבל גם אחרים יכלו ליהנות ממנו מטעמים שונים. המוכס המלכותי נקרא tricesimator (harmincados), הגובה את חלקי השלושים. באמצע המאה ה־17 הופיעו כבר החוכרים היהודיים הראשונים המוזכרים במסמכים. אלה חכרו טחנות קמח, פונדקאות ומכרו בהם יי“ש ותמד, מין משקה חריף עשוי מדבש וכשות (méh-sör). כנראה, היו ליהודים בכפרים דוודים להכנת יי”ש ואנשי הרשות באזור הומונא בצפון נדרשו להשגיח על מספרם על מנת למנוע השתמטות מתשלום מיסים על פעילות זו של היהודים,20 הרי תשלום החכירה הוא ענינו של הפרט המחכיר ואין לה לרשות נגיעה בדבר. אלה הן העדויות המעטות המאפשרות להסיר את הלוט מעל ראשית הופעתם של יהודים בזאמפלאן ואם התפרנסו מחכירת נכסי דלא ניידי, הרי היוו הם את הגרעין הראשוני של ההתיישבות באמצע המאה ה־17.

בתקופה זו חזר המחוז לרשות המלך מבית האבסבורג וניתק מנסיכות טראנסילוואניה. בעשורים הבאים לא ניצל זאמפלאן מכל הפורענויות שעברו על הונגריה. לקראת סוף המאה הנדונה נדחקו רגלי התורכים מרובה של הארץ מפני צבאות הנוצרים בהנהגה האבסבורגית. אולם, על מעשה השחרור לא ניתנה תודת העם ההונגרי כולו למלך, אלא נהפוך הוא; לפני סילוק התורכים מהונגריה כבר היו סימנים ברורים לאי־שביעות רצון בקרב חלק לא מבוטל של האצולה ההונגרית, אשר התבטאה תחילה בקשר אנטי־האבסבורגי. המרדנות גברה וחזקה גם בשל דיכוי וקיפוח הפרוטסנטנטים. על רקע זה פרץ מרד גלוי (1678), כעשור שנים אחרי שיחרור בודא מכיבוש התורכים, בהנהגתו של אימרא תו’קו’לי (Thököly). היה זה המרד הראשון בלבד במהלך ההתמודדות ארוכת־השנים בין המלך מבית האבסבורג לבין נתיניו ההונגריים עד נפילתו של פארנץ ראקוצי ה־2 בתחילת המאה ה־18.

בתקופה הפכפכה זו טרם התבסס יישוב יהודי כלשהו בזאמפלאן. היהודים ישבו פזורים, ולרוב בודדים, בכפרים ובעיירות וברוב המסמכים, שהם בעלי רקע כלכלי, משתקף אך במעט הרקע של הונגריה השרויה בשינויים כה מפליגים. כל הידוע מתוך סדרת הכרכים של אוצר המסמכים של יהודי הונגריה, כי ליד עסקאות היין הם חכרו לרוב פונדקאות ומכס21 וגרו בבתים מושכרים.22 למקרה חריג לגמרי נחשבת ב־1657 אותה עסקה, שהסתעפה כדי מחוז נ’יטרה (Nyitra) במערב הונגריה, מאות קילומטרים מזאמפלאן ומעורבים בה שני יהודים מאוהעל, מארק מויססוביץ' המוכס ומארק סטיאסני. הם התקשרו עם סוחרים הונגריים באוי־גאלגוץ (Uj-Galgóc) ויחד הובילו בדיל לתורכים בבודא. הבדיל נקנה במוראביה ובסיליזיה.23 המעשה היה שונה מעסקות היין הרגילות זה עשרות בשנים; הפעם היה זה סחר־מעבר והיהודים תושבי אוהעל פועלים הרחק מביתם. על התרחבות הסחר מעיד אף האיסור, שהמחוז הטיל על יהודים ויוונים בשללו מהם את הזכות לסחור בכסף וזהב.24 העדויות הכתובות מרבות להזכיר את הכפרים והעיירות, אשר בצפונו של המחוז, הקרוב לגבול פולין. ניתן לשער, שיותר יהודים היו בהומונא ובסביבתה מאשר באוהעל ודרומית לה.

כל סחר כרוך בבטחון הדרכים. האם פעלו בתחום זה רשויות המחוז? מעשה שהיה, כך היה: בקיץ 1669 עברו שני יהודים בכפרים מספר ולעת ערב נטו ללון בכפר ראקוץ (Rákócz). הם באו מצפון הארץ והביאו עימם בד למכירה. בצאתם את ראקוץ עם שחר נשדדו. לאחר תלונת היהודים מינה תת־נציב המחוז (alispán) וועדת שלושה לחקירת הפרשה. הוועדה גבתה עדויות, אבל – למרבה הצער – אין בידינו ידיעות על התגובה או העונש שנגזר על השודדים ומתכנני המעשה. מן הסתם, היה זה אינטרס עליון של המחוז לדאוג לבטחון הסחר ולגונן אף על סוחרים יהודיים.25 לעומת זאת, כשהחמיר המצב הפוליטי בכלל הארץ, ובזאמפלאן כאזור מעבר לא־כל שכן, לא היה סיפק בידי רשויות המחוז לעשות דבר. אם כן, לא נאמני המלך בלבד, אלא גם המורדים במלכות (kuruc) הציקו ליהודים. ב־1680 הועלו באש שתי עיירות, טוקאי ושארוש־פאטאק בידי אנשי תו’קו’לי וההודעה הרשמית מזכירה, כי היהודים ניזוקו במיוחד.26 מכל מקום, באזור הומונא הסר למשמעת תו’קו’לי פורסם ב־1683, שעל היהודים לשלוח את נציגיהם למו"מ בדבר קביעת המיסים הרגילים; וכמו־כן, הם מחוייבים להציג את ההרשאה של תו’קו’לי, אחרת לא יוכלו להמשיך בסחר החופשי שלהם. ברם, לעומת גודל הציפיה בנוגע למספר היהודים ולגביית כסף רב מהם, נחלו הרשויות אכזבה – כביכול. משבדק הפקיד את המצב, הודיע במהרה, שחוכר יהודי אחד בלבד מתגורר בהומונא באורח קבוע והיתר – מופיעים כאן לקנות יין רק בימי הבציר. על חוסר הבטחון השורר בדרכים מאפיינת ההערה בהמשך לאמור, “את היינות היהודיים שודדים נאמני המלך (labanc) בעת ההובלה ורק תמורת תשלום כפול ומכופל מרשים הם ליהודים להמשיך בדרכם. היהודים כבר אינם מעזים לבוא ולקנות יין”.27 על מיעוט מספר היהודים ופיזורם מעידה ידיעה מ־1671; באחוזת אצילים בנאג’־מיהאי (Nagymihály) גרו שני יהודים חוכרים.28

לא תמיד היו רשויות המחוז תומכי הסוחרים הזרים, יהיו אלה פולנים או יהודים. ב־1688 שיטחו הן את תלונתן הכתובה בשפה הלטינית בזו הלשון – “פולנים ועברים (Haebrei) ובני לאומים אחרים, אשר בדרך כלל אין נושאים בנטל המלכות, רגילים לחדור כדי ‘מרגלות ההר’ בעיצומו של בציר וקונים את היינות המובחרים והמצויינים במחיר מוזל ומנצלים את הרווח המיידי…”.29 אין זאת אלא קנאת אי־אלו אצילים, מכיוון שהעדיפו הכורמים את הזרים עליהם ואילו גזרה המלכות על מונופול, הסוחרים והמתווכים המקומיים היו בוודאי מוזילים את המחיר עוד יותר. נדמה, שבקשת המחוז לא נענתה ואם כן, הרי באורח זמני בלבד. כחמש שנים מאוחר יותר, קנה יעקב אישראלוביץ‘, מי שהיה חוכר בהומונא, 30 חביות יין, 30 טאלאר (Tallér) החבית ועל הקבלה חתם בעברית “יעקב בן האלוף המנוח הר”ר ישראל ז“ל”.30 מן החתימה מתברר, כי ליעקב – למעשה – לא היה שם משפחה ואותו קבע בתרגום שמו מעברית לאמור – בן ישראל. דבר נוסף: מוצאו של האיש מפולין, הוא לא ידע צורת אות לטינית ועל כן חתם על הקבלה בשפת עבר (הסיומת ־ביץ, משמעה – בן). מתוך עדות המסמכים יוצא, שבעשור האחרון במאה ה־17 רבו החוכרים היהודים (או שמא שרדו מסמכים יותר?) בזאמפלאן. בדרך כלל מוזכרים היהודים בשמותיהם הפרטיים בלבד. תחום פעולתם הם האזורים הצפוניים של המחוז, כגון הומונא, גאל־סיץ’ (Gálszécs)-טאראבאש (Terebes), סטרופקו (Sztropkó), נאג’־מיהאי וכו‘. אעפ"י שב־1673 נאסרה על היהודים החכירה, אין לאיסור זה כל זכר לבאות. ארי’ ליב מן פזדיוויץ' (Pázdics) חתם ב־1691 את שמו בעברית על קבלה המאשרת תשלום 6 פֿורינט תמורת שתי חביות בירה עבור חיילים טירונים, שנשארו ללון לעת לילה בנאג’־מיהאי. שמו בחותם אמור להביע, שהוא כבר נולד בפזדיוויץ', או לכל הפחות הינו תושב וותיק בכפר.31 זאת ועוד, אף “היהודי יהודה” נתן קבלה בווארנו (Varannó) על קניית בירה ודג מלוח ובחותם של זה ניתן לקרוא “יהודה מפרמשלא” לאמור, מוצאו מ־Prmysl בפולין. האיש היה צריך להיות מקובל ומושרש במקום, שכן שמו בהונגרית נכתב בצורת חיבה – Judka zsidó. מסמכים נוספים מרבים להזכיר חוכרים וחכירה, כמו למשל בסינא (Szinna), שם חכר יהודי מבשלת שכר, מכס ופונדק למכירת יי"ש בתשלום שנתי.32 מענינת רשימת חוכרים יהודיים מ־1698 המזכירה יהודים בצפון המחוז, אולם בסופה הערה – “ראוי להודיע… שאין ידועים שמות יהודים… באויהיי שפרנסתם טובה”.33 בהומונא עבור חכירת טחנות ופונדקאות שולם 500 פֿורינט לשנה.34

בשנה האחרונה של המאה, ב־1699, הוסיפו היהודים להשתתף בסחר הבינלאומי בין הונגריה לפולין למרות כל ההגבלות הקודמות. יהודי מאוהעל (שמו אינו מוזכר) ייצא טבק לפולין והנה נשדד הלה עד הפרוטה האחרונה ו“פשט את הרגל” – מציין מסמך בן התקופה.35 ממסמך אחר מאותה שנה למדים אנו על יהודים אחרים מיישובי צפון המחוז. חלקם עניים מרודים וחלקם סוחרים מפולין העושים פרקמטיא עם הארץ השכנה ברשיון.36

אם עד כה מצאנו יהודים בכפרי המחוז ובעיקר בחלקו הצפוני, באוהעל עצמה אין נתקלים בהם. בטרם הופיעו בעיר, מוזכר השם יהודי ב־1644 זו הפעם השניה בספר העיר, כ־250 שנה אחר אותו לוקאס, שהוריש בצוואתו נכסים לטובת הציבור, אשה בשם Zsidó Katalin, אשר היא ובעלה ערכו חוזה כלשהו.37 בשתי צורות נוספות מצוי השם יהודי כשם משפחה לאצילי המחוז בעלי האחוזות ושניהם בקרב־בודרוג, בכפרים Nagyrozvágy ו־Kisrozvágy. השמות הם Siday, Zsiday. זאת ועוד, בשלטי האצולה של משפחות מספר במחוז זאמפלאן מצוי בין יתר העיטורים גם כוכב בעל שישה חודים, אשר כבר בתחילת העת החדשה נעשה סמל מקובל ליהודים במרכז אירופה כמגן דוד.38

ימי המרד הגדול של פאראנץ ראקוצי ה־2 עוברים לגבי היהודים ללא שינוי כלשהו במצבם. כמו בימי תו’קו’לי, כן גם בעת ההיא, הם המשיכו בעיסוקיהם, למשל: השלטון המהפכני החדש קנה ב־1705 מיהודי לבדים תמורת יין, שיוצר בכרמי ראקוצי ב’מרגלות ההר‘. לעומת זאת, יהודי מליסקא (Liszka) הואשם על אי־תשלום חוב על קניית יין באשראי ונכלא בבית סוהר במונקאץ’ (Munkács), ומכיוון שברח האיש מכלאו נאלצו לחפש אותו אנשי הרשות בכל רחבי הארץ, בהונגריה ובטראנסילוואניה כאחת. לא ידוע אם ראקוצי הסכים לפרסם צו הבאה ומעצר נגד היהודי הבורח.39 מנהיג המרד היה זקוק, כמובן, לכסף רב. הוא עמד בקשר די הדוק עם איש העסקים שמואל אופנהיימר בווינה. בעקבות איזה הסכם, “היו לו כאן מספר חביות יין, ומזה זמן שמרו שני יהודים משלו בפאטאק (Patak) וטיפלו בהן. ועתה היהודים דלעיל שברו את החותמות ואנשי כבוד הנסיך בחרו בחביות המשובחות ביותר ולקחו מכאן…”.40 אין לומר, כי המורדים של ראקוצי נטו חסד מיוחד ליהודים, אם כי לא ידוע על התנכלויות מיוחדות בזאמפלאן. מכל מקום, מפני צבאות המורדים נמלט יהודי ב־1705 והגיע לאוהעל.41 המרד המפורסם נסתיים ב־1711 וכשלונו מסמל הן להונגריה והן לעתיד ההתיישבות היהודית בה עידן חדש.

III: המאה ה־18, התהוות הקהילות

במפנה המאות 17–18 התחוללו בהונגריה שלושה ארועים רבי משמעות: התורכים גורשו ממרכז הארץ, היא אוחדה תחת שלטון בית־האבסבורג והובסה ההתקוממות הלאומית של ראקוצי המכוונת נגד השלטון האוסטרי. אוכלוסית הונגריה נדלדלה עד למאד והגירה רבת ממדים מקבוצות אתניות שונות הציפה אותה. היישוב היהודי היה מרוכז בצפון־מערבה של הארץ והורכב מיוצאי אוסטריה, מוראביה, גאליציה ופולין, בעוד מיעוטם בלבד ישב בצפון־מזרח.

מעמדם החברתי של היהודים, אם הם ישבו במחוזות האצילים, נחשב כשל הצמיתים (jobbágy), אולם בדרגה גבוהה במקצת. קהילות אחדות קמו, אחר שבעלי האחוזות העניקו רשות ישיבה, בשעה שהמלך והערים החופשיות לא תמיד עשו כן. היו, אפוא, היהודים אזרחים המופלים לרעה, זכויותיהם לא הוגדרו באורח חד־משמעי, לא במקום מגוריהם ובהיקף ארצי לא כל שכן. רשות המגורים היתה תלויה בשרירות־לב הרשויות למיניהן – עירונית, מלכותית וכאמור, משל בעל האחוזה. היהודי לא היווה חלק במבנה של החברה, מקומו בסולם הפאודלי לא נקבע. במשטר האבסולוטי־פאודלי של הונגריה פורסמו בדרך־כלל הלאוו־ים לאמור אלו מלאכות וענפי מסחר אסורים עליהם. שתי רשויות עיקריות השגיחו על היהודים, המלך ובעל האחוזה, כי מירב הערים היו סגורות בפניהם. אולם, הודות למאבק שבין השאיפות הריכוזיות של המלך לכוונות ההיבדלות של האצולה ההונגרית יצא לפעמים היהודי נשכר. בהיקף ארצי, נתן המלך היתר להתיישב, אבל היה היתר זה טעון הסכמת בעל האחוזה, אשר קבע את יחסי התלות, חובות וזכויות. החסות הפאודלית נעשתה הכרחית לשם הגנה, אשר ניתנה תמורת התועלת הכלכלית, שבעל האחוזה הפיק מנתיניו היהודיים.

הונגריה המעורערת שלאחר הפורענויות המרובות טרם התאוששה. הסחר הגיע אך במעט אל הכפרים עקב הדרכים המשובשות ובמצב ענינים מעין זה בלט שבעתיים תפקידם של היהודים הבאים למלא חלל ריק, על אף שנתקלו הם באפליה חוקית ובדעות קדומות. היהודים לא היו ממקשה אחת, אם כי רובם השתייכו לרובד חברתי הנמוך והדל ביותר. על מעמד היהודים במחצית הראשונה של המאה ה־18 מעידים מפקדי האוכלוסין, conscriptio בלעז ואלה כוללים נתונים על מצבם הכלכלי והחברתי, על מגוריהם ותעסוקתם; וכל זאת, כדי להבטיח את גביית המיסים. נתברר אם כן, כי תוך כדי יישוב הארץ הדלילה באוכלוסין בקבוצות אתניות שונות הגיעו גם יהודים אל המחוזות הצפוניים־מזרחיים, בין מהארצות השכנות ובעיקר מפולין ובין ממערבה של הונגריה, כלומר דרך הגירה פנימית.

מפקדים חלקיים ראשוניים נערכו עוד בשנים 1698–1699 באי־אלו נפות בצפון זאמפלאן, אולם היו אלה לוקים בחסר במידה רבה ביותר. מפקד בקנה־מידה ארצי נערך בראשונה בשנים 1725–1728 ומכך יוצא, שב־56 כפרי המחוז (מתוך 435) התגוררו כבר אותה עת 78 משפחות יהודיות; בחמשת המחוזות של צפון־מזרח הונגריה נמצאו אז 203 משפחות. אין לדעת מכך – כמובן – את מספר היהודים ואף אם נפקדו כל היהודים, או החוכרים בלבד. (לצורך סטטיסטיקה משוערת נהוג להכפיל את מספר המשפחות ב־4.5).42 אם נשווה את המספר המשוער של יהודי זאמפלאן והמחוזות הסמוכים לו עם זה של פולין יוצא, שהיוו יהודים אלה מעט מזער לעומת האוכלוסיה היהודית הרבה בארץ השכנה. דלילות מספר היהודים כאן מובהרת בכך, כי לא רצו לחיות בגפם ומבודדים; היהודים העדיפו מעולם חיי קהילה, אשר בלעדיה אין אפשרות להתפלל במנין, לספק מזון כשר, לקיים בתי אולפנא ללימודי תורה, להחזיק בית עלמין וגו' וכל אלה מהווים הלכה למעשה את הקיום היהודי. מן הסתם, מעטים ראו באותם הימים בארץ הונגריה יעד להגירה, תהא המצוקה אשר תהא בפולין ובארצות האחרות הסמוכות לה ממערב. הבאים מזאמפלאן התיישבו תחילה בנפות הצפוניות־קיצוניות בעיקר ובתחילת המאה ה־18 טרם הגיעו הם אל הנפות הפנימיות בדרום. אף החוכרים שבהם היו עניים מרודים והדבר מתברר מדמי החכירה הזעומים, אשר הם שילמו, אי־אלו עשרות גרושים (krajcár) לכל היותר. עורכי המפקד ציינו לא פעם על יהודי זה או אחר, כי הינו “פליט עלוב”. הסחר התנהל ברמה פרימיטיבית, כי דרישת הצרכנים הכפריים היתה מועטה. אולם, אף יהודים ספורים אלה היוו אז 0.83% מכלל האוכלוסיה, כשאחוז זה גבוה במקצת מהממוצע הארצי שעמד אז על 0.65%. בזאמפלאן ישבו באותה תקופה יחסית יותר אצילים ויהודים ופחות עירוניים וצמיתים מאשר הממוצע הארצי. מגמה זו בהתפתחות, שעתיד לקום במחוז זאמפלאן קיבוץ יהודי משמעותי, היתה כבר גלויה לעין בתחילת המאה ה־18. במפקד כללי, שנערך ב־1715 לא נהגו באבחנה מבחינת הדת, אלא לגבי היהודים בלבד. נפקדו אז במחוז 541 יהודים, אשר מתוכם 53 ראשי משפחה עסקו בפונדקאות, 39 בזיקוק כוהל ורק 5 היו סוחרים.

יהודים עניים אלה לא היו מסוגלים לבצע עסקאות גדולות ורבות היקף. אולם לב אופנהיימר, סוחר ווינאי עשיר, קנה מאה חביות יין אסו כשר אצל Viczény Mihály, מי שהיה המוכס (harmincados) ואולי אף הכורם, ב־105 פֿורינט החבית לאמור, היקף העיסקה הגיע כדי 10,500 פֿורינט. היה זה סכום עתק באותם הימים, שכן כלל המיסים ששילמו יהודי המחוז לא עלה על עשרה אחוז ממחיר מאה חביות יין אסו כשר. נמצאו – כנראה – יהודים עשירים בווינה ובערי גרמניה, שהיה סיפק בידם לקנות מאופנהיימר את משקה המלכים העולה ממון כה רב, אך לא כן יהודי זאמפלאן. אין המסמך מבהיר דבר וחצי דבר, כיצד זה קרה, כי כורם זאמפלאני גוי תחם לעצמו תחום כה צר לייצר יין אסו כשר וכמו־כן איננו יודעים, מי היו משגיחיו, אשר עמדו על המשמר החל מהבציר וכלה בשיווקו לווינה. ההיסטוריה הרשמית של מחוז זאמפלאן אינה מזכירה בין משפחות האצולה את הכורם (המוכס) הנ"ל, מי שיכול היה להיות גם מתווך העסקא עקב מעמדו הרם כפקיד מכס.43 המסמך, שתאריכו 1721, מציין את תנאי המכירה בלבד. חלק מהתשלום נמסר מיד ועל היתרה ניתנו שטרות חוב. בסיום תעודת המכירה מופיעה חתימה בעברית.44

(דבר מענין הראוי לאזכור מיוחד הינו מסמך משנת 1646 המצוי בארכיון המחוזי. במסמך זה צוין איש בשם Mojsy Vetsenyi, אך לא נתחוור, אם היה משה זה יהודי;45 מכל מקום, השינוי המועט בגרסת הכתיב של השם לעומת Viczeny משאיר כר נרחב להעלאת אפשרות של קשר כלשהו בין מיכאל למשה כבני משפחה אחת. האם כאן ההסבר לעסקת יין האסו הכשר?)

לב אופנהיימר היה יהודי מווינה. היהודי הזאמפלאני הראשון, אשר התרומם מהדלות הכללית וקשריו הכלכליים הקיפו תחום גאוגרפי רחב, היה מיכאל שלמונוביץ' מהומונא שבצפון המחוז. לראשונה ידוע עליו מ־1702, כשהיה האיש חוכר בעיר. ב־1723 החכירה לו לשכת האוצר בקאשא את ייצור היין הכשר באזור הצפוני־מזרחי של הארץ לשלוש שנים וכן גם את מיסי הסובלנות. אזור החכירה הקיף עשרה מחוזות. נדמה, ששלמונוביץ' פעל יותר משלוש שנים, כי ב־1731 הוא אמור היה לקבל סיוע של הרשויות בגביית המיסים בשארוש־פאטאק. גובי מיסים ומוכסים עשו מאז ומתמיד עסק טוב, כי בגלל הסיכון העסקי שבגבייה, שילמו אלה בדרך כלל בעד החכירה לאין ערוך פחות מזה שצפויים היו לגבות.46

שלמונוביץ' עשה – כנראה – עבודה טובה ולשביעות רצון ושמו הגיע אל “החלונות הגבוהים” ביותר. ב־1736 פורסם צו מלכותי המחכיר את גביית המיסים במחוזות הצפון לשלמונוביץ'. עפ"י החוזה שילם הלה 100 פֿורינט דמי ביטחון על כלל הסכום, שיהודי צפון הארץ חויבו לשלם – סך 3050 פֿורינט. היה זה ללא ספק השיא בקריירה הכלכלית ובמעמדו של יהודי איש זאמפלאן במחצית הראשונה של המאה ה־18. תחום הפעילות של היהודים הוגדר והוגבל בדומה לצמיתים; הם הורחקו מכלל גופה האורגני של המדינה. כל עוד יכול הצמית באמצעות הכנסיה לחדור לתוך החיים הרוחניים לפחות של החברה, לא כן היהודי, ואף אם מבחינה כלכלית מעמדו נעשה שפיר יותר. מאחר שלא נתקבל היהודי באיגודי סוחרים ובעלי־מלאכה ולרוב לא הורשה לעבד אדמה, נותרו לו תחומי פרנסה צרים ומיוחדים ועמודות התעסוקה בדפי המפקד חד־גוניות לגמרי.47

למרות מעמדם הנחות, נדמה שלא היו הם מסורים לחלוטין לשבט ולחסד לכל בר בי רב; חוק ומשפט הגנו עליהם וידם השיגה את רוצחי אחיהם, אף אם אלה ברחו להונגריה אחר ביצוע זממם בחו"ל, בפולין. ארבעה נדונים שנגזר דינם שלחו בקשות חנינה אל מחוז זאמפלאן, שם נלכדו. אין התשובה ידועה, כיצד הגיבו רשויות המחוז לפניה הזאת.48

מתי מעט יהודים יכלו, אפוא, “לטפס” מעלה תוך קשיים אלה; ומה גם, המוצר העיקרי והאופייני של המחוז, היין – אף על זה חל לפעמים איסור הסחר בו ליהודים. ב־1737 פורסם צו מלכותי האוסר על יהודים ויוונים לסחור ביין בצפון הונגריה. איסור זה לא חל על יהודים פולנים המציגים דרכון להזדהות וכך הותר להם לייצר יין כשר ולסחור בו.49

יתכן, שהמפקד המפורט ביותר נערך ב־1736. איסוף הנתונים נעשה עפ"י נפות. מוצא רוב היהודים הנפקדים הוא מפולין. הדבר ניכר לפי סיומת השם – ביץ'; זאת ועוד, מוזכר גם שמו של בעל האחוזה הקודם, שהיהודי נהנה מחסותו בטרם בואו להונגריה.

לאחדים מקרב הנפקדים לא צויין כלל שם משפחה אלא פרטי בלבד. ארץ המוצא של מיעוטם מוראביה ואחדים נולדו כבר בהונגריה גופא. למעלה מכל ספק הוא, שהיהודי יעקב יוספוביץ‘, אשר נפקד בוואראנו (Varannó), בצפון המחוז, ראוי לשימת לב מיוחדת. מוצאו מ“מלכות איטליה” (?); הוא מכר יין ובירה, החזיק בפונדק והיה גם chirulgus לאמור, גלב־מנתח. הוא שילם לאדונו הפאודלי 1,720 פֿורינט מס שנתי מכל עסקיו המגוונים. סכום זה אינו מבין המיסים הנמוכים ביותר בהשוואה למה שאחרים שילמו. עירוב התחומים אצל רבים בקרב היהודים אותה עת רומז על קשיי קיום תוך התנאים שנגזרו עליהם. משפחתו של יוספוביץ’ לא היתה ענפה, אשה ושני ילדים בוגרים; הוא החזיק בביתו סוס אחד.50

הרשימות מונות, אפוא, נתונים לא־מעטים: את מספר הנפשות בכל משפחה, אשה וילדים, כשאלה האחרונים 4–5 לכל היותר. בבתיהם של בעלי יכולת מעטים מצויים מורים לילדים ומשרתים. רשומים עוד בעלי החיים הביתיים כגון, סוסים, פרות, עגלים וכד‘, כשהעמודות האמורות לכלול את מספרם נשארו לרוב ריקות בדפי המפקד. עם התיישבותם במחוז זאמפלאן התגוררו היהודים בבתים ששכרו מהאצילים המקומיים, נהנו מחסותם ואשר עבורם שילמו מי פחות ומי יותר. בעלי היכולת נגלים עפ"י גובה דמי החסות והחכירה, שפרעו הם לאדוניהם, אולם היו אלה מתי מעט בתוך כלל הציבור העני והמרוד. הרשל לייבל במאַד (Mád) שילם 750 פֿורינט, יעקב הרשקוביץ’ בבודרוג־קאראסטור (Bodrogkeresztúr) – 416 פֿורינט, הרשקו באוהעל – 100 פֿורינט, דוד שלמון במונוק (Monok) – 100 פֿורינט. מורים מצויים בביתם של בעלי המאה. ברם מענין הדבר, כי בכפר טויווא (Tolyva), בביתו של הרשקו ברקוביץ' האלמן נמצאו שני ילדים ושלושה מורים. בעל הבית הגיע מפולין, חכר פונדק ושילם 50 פֿורינט לאדונו. אין להניח, כי שני ילדיו של הרשקו נזקקו לשלושה מורים, אשר בהתאם לגילם, הרביצו בהם את חכמת האל“ף־בי”ת לכל היותר. אין זה אלא מתן “כיסוי” לשהותם של צעירים יהודיים, שבאו הנה, כנראה מארצות בית האבסבורג האחרות. הקיסר קארל ה־3 ברצותו להפחית את מספר היהודים בארצות הירושה שלו פרסם צו ב־1726 האוסר על נישואי הבנים בכל משפחה לבד מאחד מהם. מאחר שניטלה האפשרות מהרבה צעירים באוסטריה ובמוראביה לשאת אשה ולייסד משפחה, נאלצו אלה לעזוב את ביתם ולנדוד להונגריה, כי כאן לא היה הצו תקף והתיישבו באזור הצפוני בעיקר. הצעירים היהודיים בארצות אלה היו משכילים בדרך כלל ובעלי הבתים ואף מי שאינם עשירים ביותר נטו ברצון לסייע להם ולהשיג מעמד חוקי לשהותם בהונגריה. פעילותם הכלכלית של יהודי זאמפלאן הצטמצמה לתחום צר מאד – ייצור יי“ש ובירה, מכירתם בסיטונות ובקמעונות, וחכירת פונדק ומכירת יין – כמובן. רבים מאד חסרו תעסוקה מכניסה ותכופות מוזכרים כינויים מעין אלה – “חוכר עני”, “גר שזה מקרוב הגיע” וכד'. משה מרקוס, מוכר מיני סדקית ובדים נראה יוצא דופן; הלה היגר הנה ממערב הונגריה והתיישב בשארוש־פאטאק. יהודי אחר, בשם זהה, התיישב בטאייא (Tállya). משה זה ערבב תחומים בפרקמטיא שלו. בפונדקו הוא מכר מטליות, תבלינים מסוגים שונים, בדים מתוצרת הונגריה ופולין, שרוכי נעליים ומיני סדקית. בשיטה זו נהג גם מושקו (ללא שם משפחה) באוהעל. מוצאו ממוראביה; הלה מכר יין ומשקאות חריפים, אשר אף ייצר אותם, שרוכי נעליים ומיני גדילים לבגדים. הרשימות מזכירות ומדגישות את אלה, אשר ברשותם דוודים לאידוי משקאות חריפים. עקב מספר היהודים המזערי, לא היו השוחטים מסוגלים להתפרנס ממלאכתם, לכן עסקו הם גם בייצור יי”ש ושיווקו. רושם מהימנות המפקד מתחזק והולך למקרא הערות שוליים על מקבצי נדבות לא מעטים, שאף אלה נאלצו לשלם לאדון שלהם; אולם, בכפר בורו (Boró) בקרבת הומונא, חי יהודי בודד, יוסף איצקו, עליו נרשם – “חסר־כל עקב גילו המופלג”. יהודי זה לא שילם לאיש פרוטה ולא נהנה מחסותו של אדון כלשהו. הכיצד?

עפ"י ממצאי המפקד חיו היהודים במחוז זאמפלאן בשנות השלושים במפוזר, ב־74 כפרים; והרי דוגמאות אחדות – בטולצ’ווא 14 משפחות, במאַד 9 משפחות, באוהעל 6 משפחות. בסיכומו של דבר נפקדו במחוז 539 יהודים ובתוכם 248 ילדים, 8 מורים, 51 משרתים ומשרתות.51

המפקדים שבשנות ה־40 נערכו לשם הטלת מיסים מיוחדים למימון המלחמות המרובות של הקיסרית מאריה תרזה. בעול המיסים הכבדים לא יכלו עוד לעמוד היהודים. על כל ראש משפחה הוטל לשלם 6 פֿורינט ולאחר מכן 2 פֿורינט עבור כל בן משפחה. הלחץ היה כה חזק, כי מחוז זאמפלאן התריע ב־1743 לממונים עליו, כי היהודים העניים עלולים להגר לפולין ובסופו של דבר לא יאופשר לגבות מכלל היהודים אפילו 300 פֿורינט. ב־1747 הודיע שוב המחוז, שאף לאחר עיקולים לא היו מסוגלים לגבות יותר מ־278.30 פֿורינט. העוני היה כה רב, שכלל מיטלטלי אחדים מהם לא היה שווה 2 פֿורינט, שהוא גובה המס הנדרש. אולם, לאחר שידולים רבים, גבו ב־1748 מ־348 יהודים 696 פֿורינט.52

מענינים ביותר דברי הודעת המחוז על המפקד ב־1746. גובה המיסים, ששילמו הנפקדים, לא עלה על 10 פֿורינט, אלא במקרים מעטים בלבד. מצויים ביניהם עניים מרודים, כמו היהודי יואל במאַד, שחי עם אשתו וששת ילדיו והינו חסר כל אמצעי קיום – רשם הפוקד; וכן גם האלמנה הונצ’ו (Honcsó) בקאראסטור המגדלת את בנה בן החמש. בקרבת וואראנו באחד הכפרים הקטנים נרשמו דברים מאלפים על ברוך וולמוביץ‘: יהודי זה נאלץ לעבוד כרועה־חזירים כדי לעמוד בתשלומי המיסים ולפי הרשום בדף המפקד – עד עצם יום ההודעה טרם פרע הלה את חובו. בכפר אחר באותה סביבה חי יצחק מושקוביץ’, אשר בנו היה חולה אנוש, “בין חיים למוות” – נרשם בהערה. על חילופי האוכלוסיה היהודית בכלל ובאוהעל בפרט נוכל לעמוד מתוך השוואת שמות בעלי המשפחה ב־1736 לעומת 1746. במפקד אחרון זה נפקד בעיר ראש משפחה אחד בלבד, שהיה מוכר מקודם והרי זה מושקו הרשקוביץ'. ב־1736 היו לו שני צאצאים, אחד בוגר (המין לא צויין), כעבור 10 שנים נותרו בביתו אשתו ובן אחד. כל יתר היהודים הידועים מ־1736 לא נפקדו עוד ואחרים באו במקומם.53 בשנים 1746–1747 שילמו מיסים בזאמפלאן 532 יהודים. קשיי התשלום הוסיפו והתמידו, לא ירדו מעל הפרק ויתרת החוב גרמה תמיד בעיות.54

נגד מס הסובלנות (tolerantia – בלטינית) היתה ההתרעמות ועל אף שכינוהו בלשון אדיבה – מלכה געלד (מעות המלכה), גינו אותו היהודים עקב אי־המוסריות שבו. שלטונות המחוז ברחבי הונגריה לא ששו לשתף פעולה בגבייה ועל כך מעידה פניית הזאמפלאנים ב־1743 לפטור את היהודים שלהם מהתשלום עקב דלותם הרבה. האיגרת אשר הם שלחו אל מועצת מילוי־המקום המלכותית (Királyi Helytartótanács, Consilium Regium locumtenetiale), שכל עניני הפנים היו בסמכותה, העלתה טענה מיוחדת במינה לאמור, היהודים עלולים להמלט לפולין מפני המיסים הכבדים.55 היה בכך משום ביטוי לעמדה אנטי־האבסבורגית – מכאן והבנת מעמדם של היהודים הממלאים תפקיד חשוב במישור כלכלי – מכאן. המחוז הוסיף לא להרפות מהנושא. איגרת נוספת נשלחה ב־1749 והפעם אל הוועדה המעורבת, שמתפקידה לחלק את נטל המיסים בין המחוזות השונים, והיא מתארת תאור חי את מצב היהודים. אלה חיים פזורים בכפרים תוך תנאים עלובים למדי ומתפרנסים מזיקוק יי“ש (Brandtweinbrennen), הלכך מבקש המחוז את רצונה הטוב של הוועדה לא להכביד את ידה עליהם. סיכומה של הפרשה הוא, כי הוטל על היהודים לשלם 1150 פֿורינט, בעוד הם הציעו כמחצית מהסכום הזה. מחבר המסמך הותיר לנו אף אי־אלו נתונים סטטיסטיים: 539 חיו במחוז, בתוכם 8 מורים. למרות האיום של בריחה לפולין עדים אנו לתופעה כמעט הפוכה: 111 יהודים מכלל המספר דלעיל עוד חסרו אדונים כדי לחסות בצילם. אדוניהם המקוריים ישבו מחוץ לגבולות הונגריה (מן הסתם בפולין). לעיני הקורא היודע את השפה ההונגרית ייראה משונה ביותר שמו של סניף האוצר, אשר אליו מחויבים היו להעביר את הכספים, כבר משום אסוציאציה מבדחת והרי היא לשכת המלח (officium salis – בלטינית), ששכנה אז בטוקאי. לבד מטוקאי, רק בשלוש ערים אחרות היו בהונגריה לשכות מעין אלה, שעסקו בגביית מיסים.56 הגבייה נעשתה בדרך כלל ללא רחמים ובמקרה הצורך השתמשו אף בכוחות צבא, אבל רק מחוץ לאחוזות האצילים.57 והיה אם סבלו יהודים מנזקי שרפה ולא היה ביכולתם לעמוד בכל תשלום שהוא, נאלצו לשאת בכך יתר בני הברית שלהם. זה אשר קרה ב־1767 ויהודי זאמפלאן שילמו אותה שנה 1095 פֿורינט ללשכת המלח הטוקאי. אף לא קיבוץ יהודי אחר היה צריך לעמוד בתשלום מיסים כה כבד. התכתבות ענפה שרדה בארכיונים על דבר תשלומי היהודים בשנות ה־60 של המאה ה־18 והנימה החוזרת – דרישה לשלם את היתרה.58 לפעמים היה מפקח לשכת המלח חרוץ יתר על מידה ולשם זירוז הגבייה הוא שלח פקיד להוצאה לפועל לעיקול נכסים בשכר יומי של 1 פֿורינט על חשבון היהודים. לאחר תלונות נמרצות הוזהר המפקח על ידי מועצת־מילוי־המקום המלכותית, כי שיטה זו נחשבת חריגה ובדרך כלל על המחוז לדאוג לביצוע המשימה באמצעות אנשיו.59 מס הסובלנות היה קיים זה זמן ובצורות שונות, אולם בהרבה מחוזות לא ידעו ולא הבינו את עיקרו. הקיסרית מאריה תרזה פרסמה ב־1767 את התקנות במדויק והוקמה וועדה מעורבת לביצוע. לקראת הטלת מס זה נערך מפקד ב־34 מחוזות וב־6 ערים במדינה ונפקדו 5440 משפחות יהודיות, לעומת 2430 משפחות ב־1743, משמע – ריבוי של 124%; סה”כ כ־20,000 נפש.60 כמאה שנים לחץ והעיק חוק זה על יהדות הונגריה. ברם, גם לרשויות לא היה זה מן התפקידים הקלים ביותר לאכוף את הביצוע ועל כך מעידה הפעם איגרת המחוז הכתובה בלטינית, שהיא יוצאת דופן בלשונה ובנימתה: “… היהודים השוהים והמסתובבים במחוז זה הם נעים ונדים, אין להם מגורי קבע ועל כן… על מספרם, על המיסים ועל מס הסובלנות… דבר בטוח לא נוכל להודיע. כאשר למרות השינויים והניידות שלהם נוכחו בעלי האחוזות על המקומות בהם קיימים יהודים ועל שעור הנזק הרב שהם מסבים וכיצד הם מדלדלים את העם, סבורים רובם, כי יש לגרשם מהחלקים הפנימיים של שטחיהם.”61 אין ספק בכך, כי מחבר האיגרת טבל עטו בארס, כשכתב מסמך זה; איבה ושנאה הובילוהו לניסוח, שהיה חריג ביותר באותה תקופה. וכאשר קרוב לוודאי, כי עקב הבעיות והפורענויות בפולין ערב חלוקתה גברה הבריחה משם להונגריה, כתב המוכס (tricesimator) באוהעל ב־1770, כי אף לאחר חיפוש מאומץ ומדוקדק לא עלה בידו לגלות פליט יהודי מארץ זו.62 האמנם כן? לא בהכרח היה, אפוא, קשור מס הסובלנות שהוטל על היהודים בהתפרצות אנטי־שמית. כשעסקה הוועדה המעורבת בהטלת המיסים ב־1769, הגיעה היא לידי מסקנה מסוימת ללא כל נימה חריגה ובאובייקטיביות מוחלטת בכתבה את הפרטיכל לאמור: “… היהודים השוהים במחוז זה (זאמפלאן) הינם ניידים עד כדי כך, שדבר וודאי הנוגע לסעיפי המפקד אין לסכם לגבי דידם… הם עוסקים בעיקר בפונדקאות ובזיקוק יי”ש, ולפיכך רצוי לפקוד אותם מחדש לשם חלוקתו הצודקת של נטל המיסים."63

אם כן, רוב רובם של יהודי המחוז הרוויחו את לחמם בזיעת אפם. המעטים היוצאים מן הכלל בלטו במיוחד כאותו בעל כרם של 26 אקר (hold) בבודרוג־קאראסטור.64 אי־לכך, כרתו 17 יהודים ב“מרגלות ההר” הסכם ביניהם (1746), כי המחיר של כל itce (כחצי ליטר) יהיה 8 פולטורה, לא פחות ולא יותר. הואיל ובאותה עת נהגו הרשויות לקבוע את המחירים, הציגו היהודים את ההסכם הכתוב בשפה ההונגרית לתת־נציב. לאחר שמצא זה את ההסכם כדת וכדין, חתם עליו במו ידיו ואף הטביע את חותמו על המסמך. מניחים, כי המסמך הוכן גם בעברית. נקבע, שכל העובר על המוסכם, יחויב לשלם לקופת המחוז 6 זהובים וסכום זהה לקהילת בודרוג־קאראסטור לכיסוי ההוצאות והקנס. רוב החותמים היו יהודי ב.ק. ומיעוטם ממקומות אחרים ומהכפר סאגי (Szegi) ב“מרגלות ההר”. תוקף ההסכם לשלוש שנים ומטרתו – מן הסתם – למנוע תחרות בלתי־מבוקרת ביניהם. קרה אשר קרה והיהודי החוכר בסאגי הפר את ההסכם. לכשנודע הדבר, ביקשו יתר השותפים להכריחו לשלם את 12 הזהובים. הלה סירב לעשות כן ועל כך אסרו עליו את הכניסה לבית הכנסת, לא מכרו לו מזון כשר ואף הטילו עליו חרם; לא דיברו איתו ועם בני ביתו. האיש התלונן – כנראה – לאדונית שלו, הברונית Kassay והיא התערבה לטובת “היהודי שלה” וקצין הנפה (szolgabiró) הורה ליהודי הנפה בכתב לא להציק עוד לאיש. ברם, הפרשה לא תמה בכך. היהודים, שנפגעו מהתנהגות חברם, קשורים היו עם משפחת Aspermont ומנהל האחוזה שלה כתב לקצין־הנפה, שזה ישא ויתן עם תת־הנציב, אשר “בל יחשוב, שההסכם ניתן להפרה”. דין ודברים זה ארך זמן מרובה. האשם בפרשה גילה אמנם נכונות לשלם את הקנס לקופת המחוז, אך בשום פנים ואופן לא רצה לתת את המגיע לקהילה. משהועלה הרעיון, כי ישלמו את הקנס כל השותפים בבודרוג־קאראסטור, השיבו אלה – הלא הם לא פגעו בהסכם. בינתיים עברו 12 שנה, כמה מבין שותפי ההסכם הלכו לעולמם והפרשה תפחה והסתבכה עוד יותר. קצין־הנפה עמד תחילה לצידם של הברונית והיהודי מסאגי, אבל, בעקבות התערבות מאגנטים רמי מעלה אחרים מן הצד השני, הוא לא העז עוד להתחפר בעמדתו ופנה אל תת־הנציב לאמור – “יתן לי כב' הוראה בכתב, אם עלי להעניש אותו או לחדול מן הדבר”. מכיוון שמכאן ואילך משתתקים המקורות, אין עוד כל אפשרות לדעת, כיצד נסתיימה הפרשה – ואם היא נסתיימה בכלל. מכל מקום, נודע מהפרשה גופא, שעשרה חוכרים יהודיים פעלו במאַד ובטולצ’ווא וב־1767 הוקם בית כנסת בבודרוג־קאראסטור, ובמאַד ב־1771. היהודים מסוגלים היו להיאבק למען אינטרסיהם, הם ניצלו קשרים עם בני האצולה וברבע השלישי של המאה ה־18 ניתן כבר להבחין בראשית ההתארגנות הקהילתית.65 בשנים 1770–1771 הוסיפו לפקוד הרשויות את היהודים, אך לא בכל נפות המחוז בעת ובעונה אחת ולפיכך אין לקבל תמונה כוללת ואחידה על המצב. על כל פנים, מגמה מסוימת גוברת והולכת; למשל, בכפרי “מרגלות ההר” מתעצב קיבוץ יהודי מקומי. רק יהודי אחד הגיע שמה שנה קודם לכן והיתר גרים באזור מזה שנים וחלקם כבר נולד במקום. אופי העיסוק לא נשתנה, אבל מגובה תשלומי המיסים נדמה, שמצבם הכלכלי השתפר קמעא. מהמפקד של 1771 נודע הרב הראשון בזאמפלאן והרי הוא הרב במאַד מו“ה משה ווהל ליטמן.66 הרב התגורר בביתו שלו, דבר יוצא דופן בפני עצמו, כאשר ברחבי “מרגלות ההר” אחד עשר יהודים בלבד גרו בבתים שהיו רכושם.67 מנתונים אלה מסתבר, כי מחוז זאמפלאן נהג בליברליות רבה במתן אפשרות לרכישת נכסי דלא ניידי והקדים בכך מחוזות אחרים במדינה. ב־1763 הסכימה העיר אוהעל על דעת בעל האחוזה, שאזרח מסוים יבנה את ביתו על מגרש אשר מיקומו הוגדר עפ”י בתי השכנים; ובכן, “מצפון לו מצוי ביתו של היהודי מרקוביץ'.”68 כאמור, היה ביתו של מיודענו עובדה קיימת וידועה זה מזמן. אין לפנינו כאן מפנה פתאומי: ב־1774 נרשם, שמנהל האחוזה של ראגאץ־פאטאק (Regécz-Patak) הקציב שדה עבור בית הספר היהודי (zsidó oskola). קשה להניח, כי היה זה בית ספר להוראת השפה הגרמנית או ההונגרית וחשבון, שכן רק בימי הקיסר יוזף ה־2 הותקנו תקנות לחינוך המחייבות את הכלל ואת היהודים בפרט. אי־לכך, רשאים אנו להניח, שמדובר כאן במעין “חדר”, תלמוד תורה או אולי ישיבה קטנה; והרי סממן נוסף להתמסדות קהילתית. ולא זו אף זו, הקציבה העיר אוהעל מהשדה שלה חלקה “למורה היהודי העני”, שזה יבנה שם את ביתו. המצבה הקדומה ביותר בבית העלמין הישן הוקמה ב־1760, אולם אין עוד לקרוא את החרות עליה.69 התבססות כלכלית, תנאי התיישבות משופרים יותר והתנהגות הרשויות למיניהן יצרו רקע מתאים להיווצרות קהילות. מעניין לציין, שבטרם התבשרנו על הקמת קהילה, נודע קודם לכן על ייסוד חברא קדישא. הראשונה נוסדה במאַד ב־1769, אמנם בפנקס החברה נרשם 1793 כשנת ייסודה, ושמה – נר למאור.70 תקנות החברא כוללות את כל הסעיפים, אשר הכרחיים לקיום אגודה ובין היתר – נקבעו דמי החבר ותנאי הקבלה, צורת הבחירות של הנהלת האגודה וכינונה, תפקידי הגבאים והניהול הכספי, חובת השתתפות החברים באספות ולבסוף – דרך השינויים של סעיפים אלה וההוספות להם לעתיד לבוא.

ניתן להניח בוודאות, שקודם כוננו היהודים את הקהילה ורק לאחר מכן ייסדו את החברה קדישא. על סמך הנחה זו הרי גם באוהעל היתה קיימת קהילה, שכן ב־1722 נוסדה אף בעיר זו חברא קדישא. את החברה הקים רבה הראשון של עיר זו, מוהר"ר נפתלי בן שמשון, המכונה – המוכיח.

“בשנת תקבל (1772) העיר עינינו” – נכתב בפנקס החברא – “לעשות חבורה נאה ויקראו להם חברא קדישא; וזכות הרבים תלו בהרב המוכיח, ר' נפתלי ז”ל, זכרה לו ה' לטובה, שכרו איתו ופעולתו לפניו תבא“. וכל זמן שפעלה בק”ק אוהעל חברא קדישא, היתה התחדשות הנאמנים והפרנסים שלה לא כמו ברוב קהילות ישראל בז' באדר, יום פטירת משה רבנו ע“ה, אלא בי”ד סיוון, יום הזכרון (יאהר־צייט) של הרב המוכיח. הדליקו נר בבהכ“נ עבור נשמתו, אחד מבני החבורה אמר קדיש והתפלל עליו נוסח אל מלא רחמים ונדרו נדרים עבורו. הרב נפתלי התקין את התקנות, אבל אלה אבדו, ונשארו אשר חידש מוהר”ר צבי במ“ו יהודה זלה”ה בתקס“ו (1806), מי שלימים נתקבל לאב”ד ד“ק מאטרסדורף (מערב הונגריה). על רב זה לא ידוע עוד. בפנקס הישן חתמו בשנת תֹקֹבֹלֹ שלושה עשר נשואי פנים של הקהילה ובתוכם ה”ק מאיר בהר"ר אהרן מפראג. אגב, היה איש זה היחיד מבין החתומים שצוין ליד השם גם מוצאו.

הרב צבי העתיק את התקנות לפי סדר א“ב כלומר, תחילתה של כל פסקא עפ”י הסדר הרץ של הא“ב. עיקרי הסעיפים – מצוות מוסר אנוש כללי, ביקור חולים, גמילות חסדים, ניהול רשימת הנפטרים, ניחום אבלים ולימוד מקרא או גמרא לכבוד הנשמה הטהורה, טהרת המת, בחירת בעלי התפקידים. הפנקס החל להתנהל בתקע”ד (1814). כעבור עשרים שנה, בתקצ“ד, עשו תקנות חדשות לחיזוק בדק הבית ואלה כוללות את הצדדים המעשיים לניהול החברא. עקרונית, אלה דומות לתקנות של מאַד תוך שימת לב לחשבונאות ופירוט יתר של תפקידי הפרנסים. הפנקס מעוטר מעשה אומן עם כותרות על גביו. בפנים נרשם הפסוק – “זה השער לה' צדיקים יבואו בו”. בדף השלישי נמצא ציור המחולק לשלושה שדות: בעליון – שני כפירים מחזיקים לוח שחור עטור זר ובו הפסוק דלעיל פעם נוספת; באמצעי – אף כאן לוח ובו רשום: חבורא קדישא דק”ק אוהלי שנת תקע“ב לפ”ק (1812 – שנת הכנת הפנקס); בשדה התחתון צויר איש זקן וחולה השוכב במיטה בחדר, כשלידו עומדים ששה יהודים; אחד אוחז בידו, אחד מתפלל מתוך סידור, שלושה נוספים עומדים שם בארשת פנים עצובה והשישי שולח נער החוצה (אפשר, לשם קריאה למנין לשעת יציאת הנשמה). בדף שאחר זה גם כן שלושה שדות – בימני העליון מיטה ריקה; באמצע – ארבעה יהודים עוסקים במת שלמראשותיו דולק נר ולידו אשה בוכיה; בשדה השמאלי – שני אנשי מכינים את הארון; בשדה התחתון בצד ימין – הקהל מלווה את הנפטר ובצד שמאל – בית העלמין ובו כורים את הקבר. בפנקס מצוי השיר העברי הראשון שנכתב בזאמפלאן והוא קינה על מות הרב “המוכיח”, ששבק חיים לכל חי בשנת תקבל היא שנת ייסוד חברא קדישא וקביעת תקנותיה הראשונות. והרי שלושת הבתים האחרונים של השיר המסתיימים בערגה לציון ותחילות השורות מרכיבות את שם הרב:

מפז יקרה ומזהב חמודה

היו דבריו במקרא ובמשנה והגדה

ואקונן אני תלמיד והלומדה

רננת והללת זאת להגידה

רע לי שנשארתי שכולה וגלמודה


נפת71 לי אין לי להגברה

צבי מחזיק אורה אור תורה

ביום השני יצתה נשמתו בטהרה

נשמתו בצרור החיים צרורה


שלום לארץ הצבי כפליים

מזיו השכינה נהנה וכנשר יש לו כנפיים

שם ימליץ בעדנו ובעד יונקי שדים

וירא כבוד הלבנון ויציצו וגם יקיצו שוכני עפרים

נאספו יחד אל הר ציון וירושלים


אמן72


מאז אמצע המאה ה־18 תפסה אוהעל בהדרגה מקום חשוב יותר. מרכז המחוז, ששכן בפאטאק, עבר אליה ב־1748 וב־1754 נבנה שם בית־המחוז (vármegyeháza) והעיר נעשתה בירתו. עם עליית העיר התפתח בה גם היישוב היהודי. כנראה, ביוזמת החברא קדישא הוקם בית חולים ב־1783. אין לדעת עוד היכן כינסו היהודים את המנין לתפילה, אולם בית הכנסת הראשון נבנה ב־1790. בנין זה עמד בחצרו של בית הכנסת הגדול (סטאטוס־קוו) וקירותיו נשענו אל אחוריו של בית העיריה (לשעבר, כי מועצת העיר משוכנת בימינו בבית־המחוז שאינו ממלא עוד יעודו המקורי). לפנים, השתייך השטח לאחוזתו של הברון Sennyei והמבנה שימש מקודם מחסן תבואה. זכרון בית כנסת זה נשאר חרות על לוח שנקבע בקירו של החדש ובו נרשם התאריך דלעיל. עפ“י ממדיו ניתן להסיק מסקנות אף לגבי התפתחות הקהילה. בית התפילה האמור עמד על תילו עד 1887. בשעת הריסתו נחשפו מתחתיו תאים תת־קרקעיים וסבורים, שהיה שם לפנים מנזר או בית־אסורים.73 את בית־הכנסת הזכיר גם ספר גאוגרפיה, שפורסם באותה תקופה. זה מציין בין היתר, כי “יש ליהודים כאן (באוהעל) בית כנסת גדול למדי”; זאת ועוד, כתוב שם ש”יהודים רבים גרים במאַד ובטאייא, את המסחר מנהלים היוונים והיהודים וכמו כן בוואראנו – תושביה קתוליים וגם אחרים, יהודים רבים מאד מצויים בה".74

IV: יוסף השני ותקופתו

ראשית השינויים בחיי היהודים על סף העת החדישה התחוללו עם עלות יוסף ה־2 לשלטון. מלך זה היה מבין בכירי השליטים האבסולוטיים הנאורים באירופה, אשר ראה בתפקידו ייעוד ואת ממשל היחיד שלו רצה להשתית על שורת השכל וההגיון הטבועים עמוק ברגשי ההומניזם. גישה זו השפיעה אף על דרך שיטתו בשלטון. משטרו הפוליטי משך עשר שנות מלכותו יצר דברים חדשים, שטרם נודעו כמוהם עד ימיו, ובין היתר – את הסובלנות הדתית. השפעת הרוח הסובלנית הורגשה באופן מיוחד בהונגריה רבת הדתות. כפי שרצה יוסף ה־2 ליצור מצב חדש במעמדם של הפרוטסטנטים, כן שקד הוא לתקן אף את מצבם של היהודים, העדה הדתית המדוכאה ביותר. בכוונתו היה לאפשר להם פרנסות מקיפות יותר, לבטל גזרות והגבלות למיניהן, אבל לכפות עליהם גם את חובת הלימוד בבית־ספר ובעיקר – לעקור את “דעותיהם המוזרות” – לטענתו – כדי להביאם בסופו של דבר לידי התנצרות ולהפכם ל“אזרחים מועילים” של המדינה.75 להוראתו נפתחו בפני היהודים שערי הערים לבד מערי המכרות; דבר זה שינה מיסודה את מפת התפוצה בהונגריה וקהילות גדולות הידועות מקופה מאוחרת יותר נוסדו בעקבות הסדר חדש זה.

כתב הסובלנות של יוסף ה־2 פורסם ב־1783. מחיר הסובלנות לא היה זול: התקנות אסרו את השימוש בשפה העממית, האידית, במסמך רשמי, בעוד התירה את העברית לצרכי דת בלבד. וכדי שבני הנוער היהודי ייטיבו ללמוד את השפות המקובלות קרי – לטינית, גרמנית והונגרית, יש להקים בתי־ספר עבורם או לשלחם לבתי הספר הקיימים. ספרי הלימוד של המקצועות הכלליים חייבים היו להיות אחידים בכל המדינה ולפיכך נצטוו הצנזורים להוציא מתוכם כל הנוגע לדת. מכיוון שצנזורים אלה לא ידעו עברית, נאסרה כל הדפסה בעברית זולת ספרי קודש. לעומת זאת, הותר ללמד שעורי דת על חשבון ההורים, כששעורים אלה כלולים במערכת השעות; עם זאת, נאסר לכנס את התלמידים להוראה נוספת של הדת מחוץ למסגרת בית הספר. על אף שהיו שעורי הדת מעין מקצוע חיצוני, נכפפו אף הם לפיקוח הכללי. נאמר עוד, כי כל זמן שלא יימצאו או יוכשרו מורים יהודיים, ילמדו בבתי הספר היהודיים מורים נוצריים. על מנת להבטיח ולתת תוקף לחובת הלימוד הוחלט, כי לא יקבל יהודי כל רשיון עיסוק, אלא אם יציג תעודה על לימודיו. ההורים המסרבים לשלוח את בניהם לבית הספר, ייענשו בכל חומרת הדין. בעת ובעונה אחת, הותרה קבלתם של יהודים גם באוניברסיטאות. ובכדי שתיסלל הדרך להתבוללות, הורה הוד מלכותו לבטל כל סימן ואות המבדילים בין היהודים ליתר האוכלוסיה, תוך דרישה לוותר על גידול זקן וכל סימן חיצוני מפריד ועל הרשויות למיניהן הוטל לדאוג על בטחון היהודים, לבל ייפגעו או יוטרדו.

מירב יהודי הונגריה ראו בכתב הסובלנות, שלא נתן שיווי זכויות מוחלט, גזרה קשה. חלק מיהודי מערב־הונגריה בירכו על סעיפי החינוך של כתב הסובלנות, אולם באזורים המזרחיים לא היתה ההתלהבות רבה. כשלושים בתי ספר יהודיים הוקמו ברחבי הארץ ובין היתר גם במחוז זאמפלאן.76 אוהעל וסביבתה השתייכו לפיקוח איזור קאשא, אשר מפקחו הראשי היה גדול בניו של המחוז, פרנץ קאזינצי. בשנת פרסום התקנות (1785), הוקם בית ספר יהודי באוהעל, שכלל כעבור שנה שלוש כיתות ולאחר שנתיים למדו בו 40 תלמידים. המפקח המקומי של בית הספר היה מו“ה שמואל ווייל, אשר קודם בואו לאוהעל שימש דומ”צ (דיין ומורה צדק) בקהילת בונ’האד. את הרב שמואל הזכיר חת“ם סופר באחת מתשובותיו.77 שם המורה – אברהם מוניש (Monisch). על בית הספר הזה כתב המפקח קאזינצי – התקדמותו יפה. באותה שנה נוסד בית ספר גם בבודרוג־קאראסטור ובו שתי כיתות עם 25 תלמידים. המפקח המקומי מו”ה אליעזר לונדון. הרב מוזכר בתשובותיו של ה“נודע ביהודה”, הרי הוא מו“ה יחזקאל לנדאו, רבה המפורסם של קהילת פראג בצ’כיה;78 ואילו המורה היה פיליפ לו’וה (Löwe). בית ספר זה פעל שנתיים וב־1788 הועבר למאַד; על המשך קורותיו של המוסד אין עוד כל ידיעה. ביישוב זאמפלאני נוסף, בסינה (Szinna), נוסד בית הספר ב־1787. למשרת ההוראה הוזמן המורה משה בנימין מפוטשדאם (גרמניה). איש זה למד בקורס קיץ מזורז בקאשא. בשדה פעולתו של קאזינצי היה נגד עיניו העיקרון, ש”לאוצרות המדע יש זכות לכלל האנושות". קאזינצי פעל כמפקח ארבע שנים. בימיו גדל מספר בתי הספר בכל המדינה וגם בקרב קהילות ישראל, ושיעור השפעתו היה ניכר בתוך יהודי זאמפלאן.79

כאמור, ביקש המלך, בהשתדלותו כי רבה, לבטל בהקדם כל סימן היכר חיצוני המפריד בין היהודים לסביבתם וזאת ללא מתן שוויון זכויות. עפ"י החוק והנוהג המקובל, לא נשאו עוד היהודים בהונגריה מאז ימי הביניים כל טלאי צהוב או כובע מחודד. יוסף ה־2 התיר לנכבדים לחגור חרב, בטרם נצטוו לגלח את זקנם ולהסיר כל סימן אחר של דתם. הלבוש היהודי, הקפוטה, היה במקורו אדום. לימים, לא נדרש עוד צבע מיוחד לה, אלא נקבע אורכה בלבד לאמור, עד הקרסוליים. המלך רצה, שהיהודים יתלבשו כגויים, יגזזו זקן ופיאות וישליכו את הציציות. תקנות אלו עוררו בהלה רבה והוגשה בקשה מיוחדת ונמרצת לביטולן. עקב הפניה המשכנעת חזר בו השליט במהרה מהחלטתו וב־1783 בחודש אפריל בוטלו הגזרות.80

כתב הסובלנות עורר גלים גדולים ובעיקר ביישוב הפרוטסטנטי – שארוש־פאטאק; הרי נגעו תקנות המלך יותר לתשתית מעמדם של בני דת זו משליהודים. בתגובה, התכנס ב־1781 סינוד81 בעיירה ובהזדמנות חגיגית זו המירו את דתם שלושה יהודים, רחמנא ליצלן.82 ההשתמדות היתה תופעה נדירה באותה עת בהונגריה ובמזרחה של הארץ המיושבת יהודים שומרי מצוות העומדים איתנים על יסודות מורשת אבותיהם לא כל שהן.

כיאה לשליט נאור, גם יוסף ה־2 ערך מפקד אוכלוסין בממלכתו. בעמודות מדור הדת אין עוד הפרדה בין קתולית לפרוטסטנטית, אלה מופיעות תחת הכותרת נוצרית, אולם היהודים נפקדו בנפרד. עפ“י הרישום: ב־37,603 משקי בית נוצריים היו במחוז 203,491 תושבים; ב־1295 משקי בית יהודיים 6370 תושבים. המספר הממוצע של נפשות לכל משפחה היה – 5.41 במשפחות הנוצריות, ואילו 5.06 – ביהודיות. סה”כ יחס היהודים בכלל אוכלוסית המחוז 3.03% לעומת 1.7 הממוצע הארצי. אין זה אלא פועל יוצא של ההגירה הפנימית הגוברת, שכן במפקד של שנת 1720 היוו היהודים במחוז 0.5% בלבד.83

ולאחרונה, תעמוד כאן ידיעה מענינת משנת 1782 על תגובת אי־אלו יהודים בזאמפלאן בדבר שינוי שמות המשפחה. יוסף ה־2 כונה בהיסטוריה ההונגרית – מלך המגבעת, שכן הוא לא הוכתר מעולם כמלך מהטעמים האידיאולוגיים משלו, כדי שידיו לא תהיינה כבולות במעשי הריפורמה. ובכן, אלו שמות משפחה ביקשו יהודים אחדים ליטול לעצמם? לא מדובר כאן במאג’אריזציה במפורש, אולם כוונה כלשהי היתה אולי גלויה לעין. ב־Erdöbénye ביקשה אחת המשפחות במפורש את השם Bényei, אחרת בחרה בשם – Horváth, כשמקודם נקראה – הרשקו. היו משפחות, אשר לקחו שמות בעלי צליל סלאווי כגון Potosnyik, כשלפני־כן היו משפחת מאיר וגו'.84 ב־1785 ביטל המלך את תשלומי המכס האישי שהוטל על היהודים בלבד והמס נגבה בימיו בשם אחר, לאחר שהאוצר לא אבה לוותר על הכנסה זו. המעבר החופשי ממקום למקום וזכות הישיבה בערים הגדילו את האוכלוסיה היהודית בהן. נפתחו לרווחה ענפי תעסוקה חדשים ומעמד בורגני גדול החל מתפתח בכלל ערי הונגריה ובאוהעל גם כן.

מותו של יוסף ה־2 לאחר מחלה קשה עורר הד רב בקרב היהודים. על אף נטיתו לבולל אותם ולהתנכל למנהגיהם, הטיבו להבין לא־מעטים את כוונתו הכנה והאנושית של השליט הנאור. על עשר דווי לא עמד לו למלך עוד הכוח להתנגד ללחץ התביעות של האצולה ההונגרית במחוזות המעוגנות בחוקה ונאלץ לחזור בו מרוב תקנותיו וחידושיו, לבד מאלה שנגעו להטבת מצבם של הצמיתים. נדמה היה, כי התמוטט הכול ושיפור מצבם של היהודים לא היה אלא אפיזודה חולפת. על כן פנו כלל יהודי הונגריה בבקשה ארוכה ונרגשת, הסוקרת את מצבם, אל האספה הכלל־ארצית כדי להבטיח את זכויותיהם ולהגן עליהם מפני התנהגותן המתנכלת של הערים. בקשתם הסתכמה במתן חופש מוחלט לקיום הדת באין מפריע, חופש תנועה ובחירת מקום מגורים, זכות לרכישת נכסי־דלא־ניידי, חופש המסחר, המלאכה ועבודת האדמה, העסקת משרתים נוצריים ואפשרות להתקבל בבתי־ספר מדרגות שונות. היהודים ביקשו עוד לא להשפט בפני שופטי העיר או הכפר אלא בפני רשויות השיפוט הפאודליות או הממלכתיות.85 באספה הכלל־ארצית היה פעיל במיוחד נציג זאמפלאן Antal Szirmay; הוא טען, בין היתר, גם בעד השארת התקנות של יוסף ה־2 בעינן. לאחר דיון באספה נחקק חוק, אשר השאיר לעת עתה בתוקפו את המצב, כפי שיוסף ה־2 הסדיר, ותיקונים אמורים היו להערך בבוא הזמן המתאים לכך. כל זאת קרה ב־1791. ברם, ההמשך המקווה לא הגיע; מלחמות המהפכה הצרפתית דחו לכחמישים שנה את שיפור מעמדם של היהודים בדרך להשגת שיווי זכויות האזרח.86

הריבוי ההדרגתי של מספר היהודים בזאמפלאן הצריך, אפוא, את ייסוד הקהילות באוהעל וביתר יישובי המחוז. תהליך זה התגבר בוודאי בעקבות השיפור, אשר חל בימיו של יוסף ה־2. הקהילה קמה כארגון אוטונומי, תקנותיה נקבעו בהתאם להלכה; אולם, מכיוון שהיא עמדה תחת פיקוחם של השלטונות למיניהם, נזקקה אף לאישורם. השלטונות תמכו בדרך כלל במנהיגות הקהילתית, אשר שימשה להם ערובה נאמנה לגבייה סדירה של מיסי היהודים השונים; עפ"י מנהג כלל־ארצי זה היו צריכות גם קהילות זאמפלאן להשתלב בקהילות ישראל בהונגריה ומה גם כשמשקלן עלה בהדרגה כבר משום רבויים המספרי של היהודים.

V: הווי החיים בתחילת המאה ה־19

בבוא המאה ה־19, נשארה הונגריה מפגרת לעומת ההתפתחות רבת התנופה שחלה בארצות המערב. השלטון ההאבסבורגי לא שקד כלל לקידום הארץ, אלא ביקש לשלב אותה ביחידה הגדולה של הישות האוסטרית־גרמנית. הניהול הכלכלי של ממשלת ווינה לא חתר לביסוסה של המדינה, ההפך הוא הנכון; היא שיעבדה את כלכלת הונגריה והחזיקה ברמה קולוניאלית כפופה לאינטרסים האוסטריים. למינהל הקיסרי המיושן לא היה די כוח להטיל את השפעתו על כל תחומי החיים, לכן נשאר במקומו המינהל המחוזי בהנהגת האצולה הפרובינציאלית, וזו האחרונה נעשתה נושאת דגלה של הלאומיות החדשה תוך שמירה קפדנית על זכויותיה המעמדיות המועדפות.

בנסיבות פרימיטיביות מעין אלה נשאר אף המסחר פרימיטיבי. מהיצרן אל הצרכן, בהעדר תיווך, היתה הדרך קצרה. בעלי מלאכה ואיכרים יצאו לירידים הארציים ומוצרי מזון בלתי־עמידים נמכרו בשווקים על ידי הצמיתים עובדי האדמה או נשותיהם. מצב בראשית זה נשתנה קמעא בעקבות המלחמות הצרפתיות, אשר הצריכו תיווך להשגת אספקה עבור צבא הקיסר. סחר תיווך זה האצולה לא קיבלה על עצמה, הצמיתים לא היו מתאימים, השכבה העירונית היתה דלה מדי וכך באו היהודים למלא את החסר. התקנות של יוסף ה־2 והאפשרויות שנוצרו בעקבותיהן הובילו במישרין לגידול מספר היהודים בשיעור ניכר. ארץ המוצא של מירב המהגרים היתה גאליציה, אשר גברו במהרה על הצאצאים של יוצאי צ’כיה וגרמניה. המהגרים החדשים התבססו, כמובן, באותם ענפי המסחר הקשורים בחקלאות וחיי הכפר בכלל. היהודי מכר את היין של בעל האחוזה, נתן אשראי לצמיתים המשתכרים בפונדקו ואף קנה את יבולם; הפונדקאי שילם דמי חכירה (árenda) בעד עסקו. המלחמות הצרפתיות רוממו כמה מהם ונסתבר במהרה שבלעדיהם אין כל אפשרות לספק את התצרוכת לצבא. היהודים מוכנים היו להסתכן, התמצאו במחירי השוק; ב’מרגלות ההר' התפרסמו הם כסוחרי יין בעיקר.

קורות המחצית הראשונה במאה ה־19 בהונגריה מסתכמות במאבקה של האספה הכלל־ארצית והמחוזית נגד שאיפות הריכוז של השלטון ההאבסבורגי, עד אשר זה האחרון נאלץ להנהיג את המדינה בלעדיהן. המחוזות, ובתוכם זאמפלאן, נעשו מבצרי ההתנגדות, אולם בה בשעה החלה אף תסיסה ליברלית ושידוד מערכות חברתי לשינוי פני המצב, שכן הפיגור החברתי והכלכלי הולכים שלובי זרועות – טענו משכילים הונגריים. במערבולת התסיסה עמדו היהודים עם השגי התקנות של יוסף ה־2, כשבדבר קידומם נחלקו הדעות ורווחתם היתה תלויה ברצונם הטוב של אצילי המחוז.

גישה ליברלית נתגלתה לא פעם בזאמפלאן והמחוז הקדים בכך אזורי ארץ אחרים. עפ"י אחת העדויות הכתובות, נתאפשר ליהודים לקנות באוהעל נכסי־דלא־ניידי ורשום בספר הנכסים בתאריך 5 במרץ 1800, שהיהודי ר' דוד ואשתו מאריה מארקוס קנו כרם ב־Kisköveshegy ובהגדרת תחומיו צוין, כי מצפון הוא גובל עם הכרם של היהודי שווייגר (Svajger).87 ביתר חלקי המדינה לא היתה עוד זכות ליהודים לרכוש נכסים מעין אלה.

כפי שמוכן היה המחוז לנהוג ביהודים מדי פעם ברוחב לב, ידע הוא להכביד את ידו אף באכזריות. כאמור, גדלה ועצמה ההגירה מגאליציה השכנה מאז ימי שלטונו של יוסף ה־2. רבה היתה הזעקה נגד התופעה ובכל זאת, דבר כמעט לא קרה, על אף שבאפשרותו של השלטון היה לחסום את דרכם של היהודים להונגריה בכלל ולמחוז זאמפלאן הגובל עם גאליציה בפרט. הסבר המחדל הוא בכך, כי סגירת הגבול משמעה, הודאה במעמדה הנפרד של הונגריה מיתר ארצותיה של האימפריה ההאבסבורגית ואת זאת החוגים השליטים לא אבו לעשות בשום פנים ואופן. כך יצא, שעשרות שנים כתבו ודיברו על בעית הצפת הונגריה ביהודים מהגרים מארץ שכנה זו, אבל דבר לא נעשה נגד התופעה, לבד ממקרה אחד ב־1807. שנה קודם לכן הורתה מועצת הנציבות (helytar-tótanács) למחוז “לסלק את משא העם העני… הנובע מריבוים המופרז (של היהודים)”. משום־מה היה קצין־הנפה־הראשי (föszolgabiró) חרוץ יתר על המידה בביצוע; הלה אסף בנפת אוהעל 83 משפחות (כ־360 נפש) וגירש אותם אל מעבר לגבול. אין לדעת עוד כיצד ארע, שמועצת הנציבות שינתה הפעם את המדיניות הכללית ונהגה בניגוד לאינטרס של המדיניות האימפריאלית. מכל מקום, היו בין המגורשים 67 ראשי משפחות ילידי ארצות־חוץ, שרובם שהו כבר בנפה זו עשר שנים ויותר ואחדים מהם עברו הנה מנפות אחרות של הונגריה. 32 ראשי משפחות היו תושבי אוהעל ובתוכם מו“ה רב הירש צבי מייזלס, אשר הצליח, כנראה, לעקוף את פקודת הגירוש, שכן קיבל הוא הזמנה לכהן ברבנות של קהילת מאטרערסדורף במקומו של החת”ם־סופר שעבר לפרעשבורג.88 כמו כן, גורש רבה של הומונא מו“ה רב פנחס לוריא. רוב המגורשים היו בעלי מלאכה ופונדקאים; נמצאו בתוכם עוד שלושה כליזמרים, סופר סת”מ, שוחט ושמש. מן הסתם, סבלה קהילת אוהעל מכה קשה, שכן ניטלו ממנה כלי הקודש משלה. את הפרשה פרסם מו“ה רב ישראל גולדברגר בכתב־העת בשפה ההונגרית – נתונים לתולדות מחוז זאמפלאן.89 בסיומו של המאמר כתב המחבר כדלקמן – “אנו הצאצאים מודים לקב”ה, שרגשי האומה ההונגרית האביריים והחוקתיים לא יחוללו עוד מעשה אכזריות מעין זה. אבותינו המעונים והמיוסרים, אחת הקהילות הקדושות, אשר מסרו נפשם לקידוש השם, יהיו הם ושמותיהם חרותים על לוח ליבנו לעולמי עד; נזכור בחסד וברחמים את נשמותיהם במנוחתן”. כלום שיער מו“ה ר' ישראל, רבה של קהילת הסטאטוס־קוו באוהעל ולימים רבה של ק”ק טאטא (Tata), שכעבור שלושים ושתיים שנים אחר פרסום המאמר לא רק אי־אלו מאות יהודים, אלא כל עדת ישורון של זאמפלאן תגורש והפעם – אל גיא ההריגה והוא בעצמו בראש קהילתו, הרחק מאוהעל, יתחלק בגורלו של כלל יהודי ארץ הגר.

אין לדעת עוד, על שום־מה עלה הכורת על יהודי נפת אוהעל בלבד, הרי נגעה הוראת מועצת הנציבות משנת 1806 לכלל יהודי המחוז ש“כל אותם היהודים, אשר אין די פרנסה בידיהם, או אלה שבאו למחוז אחרי השנה 1790 ללא רשות, יסולקו ואל ארצות מולדתם יעברו…” וכדי “שיופחת מספר היהודים”, ציוו שלטונות המחוז לערוך מפקד כללי במגמה למצוא את היהודים השוהים שם שלא כדין. מפקד הוכן גם באיזור הומונא. את הרישום ערך מורה בית הספר העממי, אברהם וואסרמן וחתמו עליו חתימה עברית פרנסי הקהילה. נמנו 209 יהודים. פקידי המחוז הסתפקו הפעם ברישום בלבד ולא היו לזה תוצאות מרחיקות לכת, על אף שמספר לא מבוטל מתוכם היו ילידי חו"ל. נמצאו בין הרשומים מהגרים, שגרו באזור זה עשרות שנים, כגון ליבל אישראלוביץ – 50 שנה, משה אברמוביץ – 40 שנה וגו'.90

אין כל ספק, כי גירוש יהודי אוהעל וסביבתה היה מעשה קיצוני ביותר; בימים כתקנם הסתפקו אדוני המחוז בפיקוח עליהם ובאישורן המחודש של תקנות קיימות למשל, ‘איסור מתן אישור על רוכלות תוך חזרה על הפתחים’ לאמור, נוצלה כל הזדמנות להציק ולהקשות על הפרנסה.

היהודים שילמו מיסים לאוצר המלכות, למחוז, לפאודל וגו'; ברם, אם נקרתה הזדמנות, ידעו אדוני המחוז לפגוע פגיעה חדשה. כך אירע, שיהודי טאראבאש (Terebes) אולצו לשאת את נזקי העיר הנובעים מהאספקה לחיל המצב, אף שהיו הם פטורים מנשיאה בעול ההוצאות הללו. תקנה זאת היתה חדשה ובלתי נסבלת, שכן שילמו היהודים מאז 1794 את מס הסובלנות כמצוותה של המלכה מאריה תרזה והיה זה כעין פדיון של כל יתר מסי המדינה. על יהודי טאראבאש הוטל הפעם להשיב לבני העיר את הסכום, שמחובתם של אזרחיה היה לשלם.

זה אחר זה הוציאה אספת המחוז מידי היהודים ענפי מסחר: באותה שנה, 1808, נאסר עליהם לסחור באבק שרפה ומלחת; עם זאת לא וויתרה על גביית מס הסובלנות עבור לשכת המלח בטוקאי. החוב הסתכם ב־10,674 פֿורינט – סכום אסטרונומי, בשים לב ליתר המיסים, שהיו חייבים היהודים לפרעם. הנהגת המחוז, הליברלית בדרך כלל, התעקשה לבצע את הגבייה, על אף שמס הסובלנות נחשב בעיניה בלתי־חוקי; המס הזה מוטל על היהודים לא ע“י בית המחוקקים ההונגרי אלא ע”י השלטון הווינאי. בעיני המחוז היה קיים סדר עדיפויות מסוים בגביית המיסים; תחילה נגבו אלה המגיעים לפאודלים, למחוז ועל כן, לכשבא תורם של מיסי הסובלנות למלך, אזל הכסף ועמד היהודי סחוט וחסר כול. מס כבד זה ליווה משך כמאה שנים את יהדות הונגריה כולה עד ביטולו.91

על אף גירוש חלק מיהודי אוהעל והלחץ לתשלומי מס הסובלנות, ידעו אדוני המחוז לפנות אליהם בשעת המצוקה שלהם. וכך ארע שנה אחת בלבד אחר ההתנכלות לזכות האלמנטרית של האדם לשבת בבטחה במגוריו ולהרוויח את לחמו. קרה הדבר בימי פלישת צבאות נפוליון לאוסטריה ולהונגריה. הקיסר־המלך, פרנץ, פנה אל נתיניו האצילים ההונגרים וקרא להם להתגייס להגנת המולדת. היתה זאת מחובתם של האצילים להגן על המולדת בתוך גבולותיה, הרי הם פטורים מתשלומי מיסים בשלמם מס דמים בשעת סכנה של פלישת צבאות זרים. ב־1809 נערך גיוס האצילים, שהיה האחרון בתולדות הונגריה. כמובן, יהודים לא יכלו להמנות עם חיילי צבא האצילים, אבל נעשו הם בזאמפלאן שותפים פועלים וסובלים כאחד של הפרשה כולה. נפוליון ברצותו לפצל את כוחות אוסטריה עורר באמצעות סוכניו התקוממות בגאליציה, כדי שהיא לא תוכל להטיל למערכה את מלוא כוחה. אם כן, טרם הגיעו ראשוני המגוייסים אל ג’ו’נג’ו’ש (Gönygyös) וכבר נקראו לשנות כיוון לעבר פולין. כפי שרגיל בדרך כלל, נזוקו היהודים משני הצדדים כאחד. טירונים פולנים האמורים היו להתגייס לצבא הקיסר העלו באש את פונדקו של יהודי בכפר וויראבא (Virava) בסמוך לגבול גאליציה; ביתו וכל נכסיו אבדו. המחוז התערב אמנם, שבל תתפשט “האש”, אבל אין כל ידיעה, אם קיבל יהודי כפרי זה פיצוי כלשהו על אבדן רכושו. המעשה שימש כעין מבוא לבאות. מהמחוז השכן הגיעו ידיעות, כי היהודים שותפים לאי־השקט בגאליציה ולפיכך פעלו שלטונות המחוז במהירות; הם הורו לסגור את הגבול בפני היהודים, בין שאלה רצו לצאת משם או להגיע אליה. חסימת הגבול הסבה נזקים כבדים בשני הצדדים. בעקבות התלונות הרבות נשלחה וועדה לבדיקת הענין והיא קבעה, שניתן להקל על המעבר, אם השלטונות בשני צידי הגבול יבחנו היטב־היטב את הדרכונים ויוסיפו עליהם הערה נפרדת – “ראיתי” – המאשרת את תקפותו של המסמך. כל היהודים המבקשים לעבור לגאליציה נאלצו, אפוא, לבוא תחילה לאוהעל לאישור מחודש של דרכוניהם. ההשגחה בדרכים היתה קפדנית מאד. הוקמו במחוז 24 מחסומי קבע לבדיקה מאויישים במשמרות מזויינים וכך נעשה המעבר לבלתי־אפשרי לכל אותם היהודים, שחששו לחייהם בגאליציה, על אף שהיו הם חפים מכל פשע ולא היה להם כל חלק במרידה.

מקובל היה מתמיד לתת אמון בשמועות שווא המאשימות יהודים ולפעול נגדם, אולם על אף כל התקנות האנטי־יהודיות למיניהן שהמחוז התקין, הוא לא בושש לנצל אותן לטובת עניניו. המחוז ביקש, כי סוחרי סוסים יהודיים ירכשו את הסוסים לאצילים המתגייסים. הפרוטוקול המקורי קובע: “מאחר ורכישת הסוסים הרצויים… זקוקה לשימת־לב מיוחדת והיהודים המקומיים יכולים לסייע לא מעט למחוז, הוחלט, ש… (וכאן מוזכרים שמות הפקידים) יתכנסו ויטילו על היהודים את התפקיד של רכישת מכסת סוסים עפ”י הנפות והעברתם תמורת תשלום לאנשי הוועדה דלעיל עבור הגדוד העומד להתגייס." מהרישום הארוך והמפרט את השתלשלות הפרשה מתברר, כי המחוז שילם כיאות בעד הסוסים וכנראה, היו השלטונות מרוצים עד כדי כך, שגם את הבדים לחיילים קנו אצל דוד בוריק ואת האוכפים מהאכף מיכאל שינוואלד, אשר זה האחרון תיקן גם 60 אוכפים משומשים. שניהם היו יהודים באוהעל.92

עם המלחמה הצרפתית של 1809 נסתיים שלב, שבו גברה מאד האינפלציה בממלכה ההאבסבורגית. התהליך החל עשרות שנים קודם לכן והתחזק בתקופת נפוליון; מכבש הדפוס פעל במלוא העוצמה, נעשו נסיונות שונים להבריא את משק הכספים ואחד מהם היה ב־1811, כאשר ערכה הממשלה פיחות של השטרות לכדי חמישית של ערכם הנומינלי. הונפקו שטרי־מדינה מיוחדים (Einlösungschein-váltócédula) ואז נתעוררה – כמובן – השאלה, כיצד ישלמו האנשים את חובותיהם הפרטיים והציבוריים. ערכם של שטרי־המדינה האלה הפך במהרה לנושא נכבד בדיוני האספה הכלל־ארצית כבר כעבור שנה. ליהודי זאמפלאן נגעה הבעיה, כשנדרשו הם לשלם ב־1811 את מס הדרכים שלהם, שנועד לתחזוקה ולמימון שרות הדאר. המסמך מציין, כי המחוז התחשב “בעם המסכן המעלה מיסים, שבתוכו נמנים גם היהודים… ועד סוף אוקטובר של השנה לא דרש הוא את התשלום בחמישה מונים” בהתאם לשיעור הפיחות. הנה כי כן, פן אחת לאדוני המחוז, אשר פעם הכבידו את ידיהם על היהודים ופעם הציגו גישה אנושית ביותר. ההסכם שנקבע בין הצדדים הועלה על כתב בשפה הגרמנית ונחתם בידי היהודים בחתימה עברית. החתומים הם: אברהם טייטלבוים ממאַד, אנשל הארטשטיין מפאטאק, שמואל פראפער מהומונא, יהודא דייטש (אוהעל), יואל ראטן בערג מדאברין, כולם ראשי קהילות.93

למרות שרותים טובים אלה נאסר על היהודים עוד באותה שנה לסחור במטבעות נחושת וכל זאת – מן הסתם – על מנת שלא לפגוע בתקפותם של שטרי־המדינה המפוקפקים בערכם. התנהגות דו־כיוונית נחשפת מנכונות המחוז לשלוח וועדה לבחון אי־אלו נזקים שנגרמו לבית הכנסת באוהעל, ושמא – לשם תביעת פיצויים. כנראה, אף בית הספר היהודי שנוסד בימי יוסף ה־2 הוסיף להתקיים. הדבר עשוי להתברר מהזכרת שמו של המורה מארקוס גרינפלד (אבי סבו של Mezei Mór), אשר קיבל ב־1807 מינוי לשמש כמתרגם לכתבי היהודים. הוא כונה בפי העם – פרופסור מורדכה. בני אוהעל דרשו מהמורה, כי משכורתו תשולם בחלקה ע“י יהודי הסביבה, כלומר, גם ילדי הכפרים הסובבים את העיר למדו במוסד זה. ברוח תקנותיו של יוסף ה־2, ציווה המחוז ב־1808 לשלוח לו את רשימת הספרים, שמשתמשים בהם בבית הכנסת ובבית הספר. אם נראה בכך סימן להמשך קיומה של התפיסה הריכוזית והאבסולוטיסטית של השלטון, הרי מסמך אחר בארכיון של מחוז זאמפלאן עשוי לשפוך אור על נטיה חבויה לזרמי ההשכלה הגרמנית. בית הדפוס בבעלות המו”ל הידוע אז, שמיד, בווינה הוציא לאור מחזור עם תרגום גרמני. אולם רבני פרנקפורט החרימו את הספר ואיימו להחרים אף את המשתמשים בו. החרם פורסם ברבים. ממשלת ווינה ראתה לנכון לבטל ולאסור את הפצתם של כתבי החרם. כלום עותק המסמך הממשלתי באוהעל בא להעיד על המבנה ההטרוגני של הקהילה היהודית בזאמפלאן המשמש ראיה לניצני ההשכלה? מכל מקום, כעבור שנתיים עמד להתרחש מקרה מצער של השתמדות נוספת לאחר מעשה זהה בפאטאק; אשה ובנה הגישו בקשה על כוונתם זו.94

בין המסמכים יש צרור רישום נוסף ובו בקשת יהודי אוהעל להעביר את רב הקהילה ממשרתו ולהביא אחר תחתיו. ישראל גולדברגר חקר והעמיק בפרשה והעלה ממצאים מענינים ביותר. אחר פרישתו של מו“ה צבי הירש מייזלס הוזמן לכס הרבנות באוהעל מו”ה רב פנחס לוריא (שם אביו אינו מוזכר) מהומונא. כזכור, הופיע שמו של פנחס בין המגורשים מנפת אוהעל. (יתכן, שחלו אי־דיוקים ברשימת המגורשים בנוגע לשני רבנים אלה.) מסופר, כי בהומונא פסק הוא בעניני גט, אולם רבנים אחרים פסלו את פסיקתו ועל כן עבר משם לטאראבאש.95 מוצאו מגאליציה, מיוחס להאר“י ולהמרש”ל; הרב מוזכר בשם משפחתו – לוריא או לורס – בשינויים שונים, בעוד פקידי המחוז והבריות כינוהו בדרך כלל Lörincz. שם זה מופיע תכופות בין שמות המשפחה של מחוז זאמפלאן במפקד האוכלוסין של 1811–1812. בניגוד למסופר עליו ממקור בהומונא, מצוי מסמך אחר ובו הצהרת בית דין של שלושה רבנים על מהימנותו של הרב פנחס לוריא, אשר נגדו לא היתה להם כל טענה. ברוח זו כתב עליו גם הפקח של האחוזה הפאודלית בהומונא. מכיוון שהתפנה כס הרבנות באוהל נענה הרב פנחס והגיע לידי הסכם עם שליחי קהילה זו. עפ“י דברי קצין הנפה, היו היהודים שבעי רצון עם רבם שש שנים תמימות, עד אשר מפאת “נפשם הבלתי־נלאית מבטן ומלידה נמאסה עליהם השלווה וכדי להעביר (את הרב), פנו הם אל מעלת כבודו של המחוז…”. תחילת ההאשמות נגד הרב היתה, כי רק זה עתה היגר הוא מגאליציה ומצוי יהודי מקומי הראוי למשרה ואם יניח המחוז, יבואו גם יהודים אחרים בהמוניהם לזאמפלאן; ולאחרונה – אין הרב יודע אף לא שפה אחת. הנה ריב פנימי טיפוסי, שבו לא נרתעו עויני הרב מלהלשין. אולם, היו הפעם הגויים סובלנים יותר והמחוז החליט להשאיר בכהונתו שלוש שנים, עד תום תוקפו של החוזה, שנערך עם הרב פנחס. אויבו העיקרי היה מארקוס גרינפלד המוזכר לעיל. זה האחרון לא היה לו – כנראה – במה להאשימו, אם הסתכמו טענותיו במוצאו הגאליציאני ואי־ידיעת שפה כלשהי; יש להבין, כי הרב פנחס דיבר אידית בלבד, כמקובל באותם ימים. זאת ועוד, כלום היו אז רבנים באזור זה של הונגריה ממוצא אחר? תלונתו של גרינפלד ב־1806 לא עוררה מצד המחוז כל הד. מכאן ואילך לא פסק המורה מלפנות פניה אחר פניה בענין, בין בעצמו ובין באמצעות חברי קהילה אחדים. כנגד גרינפלד עמד חלק אחר של הקהילה, שלא התרשל בהגנתו של מרא דאתרא. קצין הנפה סבור היה, כי הקהילה אינה נוהגת כשורה ובמקום לסלק אותו, השאירו בכהונה לעוד ששה חודשים ומשך זמן זה הטיל על הקהילה לדאוג להזמנתו של רועה רוחני חדש. הקולות המצדדים ברב גברו, על אף שנפוצו שמועות, כי הרב פנחס נוהג להשתכר ומה גם, הקהילה לא דאגה כלל להושיב איש אחר בכסאו. עברו כשנתיים ימים; קצין הנפה לא השהה עוד את פעולתו וב־1808 סמך את ידו ונתן תוקף חוקי לכהונתו של הרב פנחס לוריא. המורה גרינפלד נדהם מהתפתחות זו, הגיש למחוז האשמה רשמית כבדה מאד בדבר שכרות ואי־התאמה לתפקיד ודרש במפגיע את סילוקו של הרב. הוא שקד ואסף עדים בכפרי הסביבה, שראו והעידו על שכרותו. כנגד עדויות מרשיעות אלה הוגשו עדויות הטוענות את ההיפך. אויבי הרב לא התמהמהו וניסו אף להשפיע על עדי ההגנה וחזור בהם ולשנות את הצהרתם. נסבר, אפוא, כי קצין הנפה לבדו נשאר לצידו ודבר זה בעצמו היה לו בלתי־נעים ביותר. קצין הנפה הגן על הרב בייחסו את ההאשמות לחתירה לא מכובדת של חברי הקהילה תחת רבם. בסופו של דבר לא רצה המחוז להגיע לידי עימות עם היהודים בענין שאין לו אינטרס רב ונכנע ללחץ. מו”ה רב פנחס לוריא גורש מאוהעל ביום ל“ג בעומר 1808 ומאז לא נודעו עקבותיו. יורשו היה הרב מו”ה משה טייטלבוים המכונה – ישמח מושה, שמוצאו מפולין גם כן.

מלוא התמונה על יהודי זאמפלאן מקבלים אנו משני מפקדים, מזה של 1811 – היהודים נרשמו אז יחד עם כל האוכלוסיה, ומהמפקד של 1812, אשר ממנו נותר רק הרישום של יהודי ‘מרגלות־ההר’. זה האחרון היה מפקד יהודים בלבד. בנספח חוזרת הנימה של איסור ההגירה בכלל ואיסור ההתישבות לאלה, שהגיעו לזאמפלאן אחר השנה 1790 וצויין עוד, כי נבדקו דרכוני היהודים ואכן כל מזקקי היי“ש, המלמדים והקבצנים – 83 אבות משפחה – כבר גורשו קודם מן הארץ, כנזכר לעיל. הנספח מוסיף עוד, שלא נמצאו ב’מרגלות־ההר' ב־1812 סוחרים שרווחיהם הגיעו כדי 1000–3000 פֿורינט, אולם כן היו יהודים, שנאלצו לעסוק בשתי מלאכות לפרנסתם כגון, שחיטה ו”מלמדות" או, כריכת ספרים יהודיים. לכבוד הוא לקהילות ‘מרגלות־ההר’, אם יכול היה כורך ספרים להתפרנס מיגיע כפיו ולהרוויח את לחמו הדל. מפקד אחרון זה נועד לבדוק את מספר היהודים על מנת “לסלק את המשא מעל העם העני שבעקבות ריבויים (של היהודים) יתר על המידה”, כאילו היו היהודים הגורם במישרין למצבם הירוד של הצמיתים. הסיבה העיקרית לריבוי – מבהיר הנספח – ש“היהודים משיאים את בניהם בגיל רך, כשאלה עודם ילדים ובעוד הנוצרי יתנחם, אם יאמץ אל ליבו את נכדיו, הרי הם (היהודים) יתענגו אף עם נכדיהם של הללו…”. לאחר גוזמה זאת נכתבו עוד סיבות לריבויים ובין היתר, כי אלמנות היהודים ובנותיהם לעולם לא יצאו להנשא בחו“ל, כי אם אנשי חו”ל נקלטים כאן. כמו־כן, קולטים היהודים תינוקות מגאליציה כבניהם וכבני שארי בשרם; היהודים באים לשם פרגמטיא או לביקור, מביאים יתומים בעצמם באו בסיוע איכרים ואלו גדלים כבר כאן. ולאחרונה, מגיעים קבצנים לחודש־חודשיים, אבל לרוב למחצית השנה ולשנה, וגם מזקקי יי"ש, מלמדים ושוחטים. יהודי זאמפלאן מסייעים לבאים בכל מיני דרכים של מתן אפשרות פרנסה, כגון תת־חכירה ואף סיוע במישרין לאבטחת קיומם, על אף שהקולטים עצמם “מרודים הנאבקים למען פת לחמם ומכלים מדי יום את הכנסתם”. לא היה עוד כל תוקף כמעט לתקנה הישנה, שהמבקשים להנשא חייבים להציג תעודה על לימודים בבית ספר כללי.

ב־1787 פרסם יוסף ה־2 את הצו, שחייב את היהודים ליטול שמות משפחה גרמניים. למרות ההוראה המלכותית, הוסיפו רבים במחוז זאמפלאן לשאת שמות פאטרונימיים ומאטרונימיים (על שם האב והאם) עם הסיומת הסלאווית ־וויץ, המציינת את שייכות הבן. מעטים מאד השמות הגרמניים ממש, לעומת זאת רבים ביותר השמות ההונגריים. אלה מציינים במשמעותם התעסקות, כינויי חיבה, כפי שהסביבה כינתה את היהודי, פגם גופני או כל כינוי אחר, אשר נשתגר והפך לשם משפחה. היו עוד שמות, שהסביבה התאימה לשפה ההונגרית ורבים מתוכם עבריים במקורם. אחד השמות הגרמניים המעורר רתיעה וחלחלה בימינו נשא יהודי ב־Zemplénagárd, אשר נקרא – להבדיל – אליהו היטלר, כפי עדות המפקד ב־1811. עפ“י פרנסתם היו יהודי ‘מרגלות־ההר’ סוחרים, פונדקאים, חוכרים, בעלי מלאכה, מזקקי יי”ש וכו'.

מבין אותם יהודים, שהיגרו להונגריה אחר 1790 ממליץ קצין־הנפה לא לגרש את אשר שוורץ, שגר כאן זה 22 שנה והוא חייל משוחרר; כמו־כן, ציין הוא, שיוסף רוזנברג ב־Taktaharkány היגר למחוז ב־1723 לאמור, 89 שנים קודם לכן והאיש היה מתמיד אדם הגון ואורח חייו ללא דופי.

הרב ישראל גולדברגר, שאסף בשקידה נתונים רבים על תולדות יהודי זאמפלאן, אמד את מספרם ב־1812 בכ־15,000 נפש.96

באותה שנה עצמה קפץ משום־מה רוגזם של תושבי מאַד על היהודים. בני הכפר התלוננו כי היהודים “מדכאים אותם”. אולם, אף היהודים לא טמנו ידם בצלחת והגיבו בתלונה נגדית. המחוז החליט למנות וועדת חקירה לבדיקת המצב, אשר המליצה לבסוף לגרש את היהודים על יסוד ממצאי המפקד, להעניש את המלווים בריבית קצוצה, למנוע את ריבויים ולהגביל את פרנסתם לתחומי הפונדקאות בלבד; כמו־כן, הוצע לאלץ את היהודים למכור את כרמיהם (כלומר, הם היו בעלי כרמים על אף התקנות והאיסורים) ובכך למנוע את זיוף היינות למיניהם – לטענתם – ועם זאת, ושמא לשם איזון, אף להעמיד למשפט את אותם הלא־יהודים, אשר נהגו שלא כדין כלפי הציבור הנוצרי. כל ההמלצות האלה נשארו אחר כבוד כתובות על הנייר ולא הוגשמו כלל. ואם כבר במאַד עסקינן, ראוי לציין, שבית הספר, אשר הועבר שמה כשני עשרות שנים קודם לכן, דאגו יהודי המקום לסגרו וכנראה מטעמים הברורים של חשש להשכלה והתבוללות; אבל, אספת המחוז החליטה לפתחו מחדש ב־1813. אם היה תוקף ממשי להוראה זו, אין לדעת עוד בימינו. יתכן, שניתן לייחס להנהלת המחוז כוונות מסוימות לשנות את אורח החיים של היהודים ולהתאימו לסביבה כגון, לשטר החוב היה תוקף, אם זה תורגם לשפת האם (הונגרית?), להעמיד חיילים עפ"י מכסה, שכן מלחמות נפוליון טרם באו לקיצן והנה – אותה עת ראתה קהילת סאראנץ' לנכון להעזר בשלטונות לחייב את חבריה לבקר בבית הכנסת ביקורים סדירים. תמוה הדבר – כי בשעה שקיוו היהודים להבנות ולהתחזק חיזוק רוחני בסיוע חיצוני, פרסם המחוז ברבים, כי ‘מלחמת היהודים ברומאים’ של יוסף בן מתתיהו תורגם להונגרית ויצא לאור. האם נועד הפרסום ליהודים? חבל, שאיננו יודעים את דעת בני זאמפלאן היהודיים על אודות מאורע ספרותי זה, כשאלה הכירו בוודאי את הנוסח היהודי־עממי המקובל של היצירה הזאת, את ספר יוסיפון. סימן כלשהו אחר בהשתדלות המחוז לשנות את מנהגי היהודים היה איסור קבורת המת בתוך 48 שעות הנוגד את ההלכה המקובלת.97 על התקדמות חיי הקהילה מעידה העובדה, שב־1817 כבר עמד על תילו בית חולים יהודי באוהעל בקרבת הנחל רונ’ווא, ליד רחוב וויראג.98 הכומר הקתולי בסאראנץ' חיבר ב־1820 חיבור קצר על עירו. הוא שרת אותה עת כבר זה 25 שנה את עדתו. הכומר הזכיר, שכאשר בא למקום, היו בסאראנץ' 2–3 יהודים בלבד והנה עתה יש להם בית כנסת. היהודים מדברים ביניהם גרמנית (אידית), אבל עם בני העיר – הונגרית. רק בחלקו של גראף אספרמונט הותר להם לקנות בתים. עיקר עיסוקם פונדקאות ומחכירת האכסניה הם סולקו.99

מקובל היה כי היהודים השתתפו בחגיגות הכתרת המלך וכניסת מושלים ופקידים רמי־מעלה לתפקידיהם. כך קרה ב־1820, כשנציב ראשי (főispán) חדש מונה בזאמפלאן, Malonyai János. לכבודו הציבו כתובות מוארות בראש בית המחוז ועל גבי הגשרים, אשר שם אמור היה האדון החדש לעבור. גם היהודים רצו לכבד את הנציב הראשי, הקימו לכבודו ‘שער נצחון’ ואת המכתם שעמדו לרשום עליו ביקשו מקאזינצי, אשר קשריו עם היהודים ידועים מאז היותו מפקח אזורי על בתי הספר ובתוכם אף של זה שבאוהעל. קאזינצי שלח לבקשתם את הפסוק הידוע – “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו” בתרגום הונגרי. המכתב המקורי בכתב ידו הועבר עם הזמן למשמרת לארכיון של בית הספר התיכון הפיאריסטי (מנזר).100

בבעיות רבות התלבטה הונגריה אחר המלחמות הנפוליוניות, אולם לזאמפלאן נוספו עוד מיוחדות. ב־1817 פקד את הארץ רעב כבד, אשר היה חזוי מראש. נאסר, אפוא, זיקוק יי“ש מדגנים. המחוז התלונן בפני הנציבות על קשיי האספקה בתנאים אלה לחילות המצב, שחנו על אדמתו. לפיכך, אולצו אף היהודים לשאת בנטל, על אף שהם היו פטורים מזה בשל המיסים הרבים, אשר תושב אחר במחוז לא שילם אותם. את חובתם מילאו היהודים במתן האספקה ממש – ככרות לחם, שעורה ומספוא והכמויות נקבעו עפ”י גובה תשלומי המס. מכיוון שנאסר זיקוק משקאות חריפים, נאסרו גם המוסיקה והריקודים בחתונות של האיכרים (לא בקרב האצולה) והוטל על קצין הנפה להשגיח, שלא יפקיעו את מחירי המזון ולהעניש קשות את העוברים על התקנות, בין שאלה יהודים או נוצרים. האיסור על זיקוק יי“ש פגע מאד בהכנסה, כי היתה זו עיקר הפרנסה לרבים, על כן ביקשו להתיר את זיקוק היי”ש משיבולת שועל לפחות ומתפוח אדמה. הפנייה אל מועצת הנציבות לא הועילה והתקנות נשארו בעינן. עם גבור המצוקה פקד ורשם המחוז את הסובלים מחרפת רעב, חלק מחילות המצב הועבר למחוזות הסמוכים ומכיוון ששם לא היה המצב כה חמור, קנו היהודים את תפוח האדמה לזיקוק יי“ש במקומות אלה כדי להבטיח את קיומם, אולם עשו זאת לרוב במחתרת, לבל יגלו השלטונות. ב־1815 נדרש המחוז שוב לגרש את יוצאי גאליציה. קציני הנפות לא הזדרזו במיוחד להוציא לפועל את הוראות מועצת הנציבות, שכן היא הוסיפה והפצירה בהם אף כעבור שנתיים, שישלימו סוף־סוף את המוטל עליהם. אחת התשובות של המחוז היתה, כי יום הגירוש המיועד נדחה לאביב עקב הקרה של ימי החורף. יכול להיות, שאחדים מבין המהגרים החדשים הוכרחו לשוב על עקבותיהם, אבל גירוש המוני, כמו עשר שנים קודם לכן, לא היה עוד. בניגוד לנהוג במחוזות אחרים, חכרו יהודים בזאמפלאן נכסי אצילים או משכנו אצלם נכסים שונים ואילו עתה, עפ”י צו מועצת הנציבות, נצטוו הם לבטל את החוזים, אבל אפשר היה להשאיר את היהודים בחכירת נכסים מלכותיים. עפ"י החלטת המחוז, התקנה לא הוצאה אל הפועל במלואה, כי במקום ביטול החוזים הסתפקו באי־הארכתם לאחר שפג תוקפם; עם זאת, חל איסור על חכירת המעשר, כי הצמיתים מתייסרים ונושאים בסבל רב שלא כדין, אם עוברים הם לידי היהודים עם החכירה – טען המחוז.101 סכסוכים רבים היו בשנים אלה בין המחוז לשלטון המרכזי, שזה האחרון מעונין היה להכביד את עול המיסים, בעוד הנהלת המחוז המורכבת על טהרת האצולה התנגדה לכך בכל התוקף. האצולה חששה, ובצדק, שהלא־אצילים הנושאים את הנטל לא יוכלו עוד לעמוד בו ולא יפרעו עוד את המגיע לה, על כן תמכה אספת המחוז בבקשת היהודים להשמיט את יתרת החובות של מס הסובלנות ולהפחית להבא את שעורו (1822). הטענות על ריבוי היהודים במחוז היא נימה חוזרת ונשנית בדיוני אספות המחוז ובהתכתבויות למיניהן.102

קוריוז מבדח קמעא היה האיסור האוסר על היהודים לקיים את חגיגות פורים, שחלו בימי הצום של ערב הפסחא (1824).103

ב־1827 חזרה מצוקת הרעב והיא היתה כבדה בנפות הצפוניות של המחוז בעיקר. מאות ואלפי מזי רעב התפקדו ונרשמו בנפות אלה, אבל הסיוע היה איטי ובמקומו הסתפק המחוז במתן עצות ומתכונים כיצד להשתמש בכל מיני צמחים וגידולים אחרים כתחליף לדגנים וניהל בנדון התכתבות ארוכה עם מועצת הנציבות. המצוקה חזרה ונשנתה בהפסקות שנים מספר. ב־1826 הוכרזה במחוז שעת חירום בגלל ריבוי הפרות הסדר והתפשטות האלימות עקב מצוקת המזון ולכך נוסף גם דבר, שפרץ בעדרי הבקר ועשה בהם שמות. ב־1831 מגיעה למחוז הבשורה, כי בגאליציה פרצה מגיפת חולי־רע. הוקמה וועדה לטיפול במצב; חסמו את הדרכים המובילות מגאליציה והשאירו שתיים בלבד לשימושם של אלה המצוידים בתעודות, שהם באו מאזורים לא־פגועים. מכל מקום, יהודים לא הורשו להכנס כשהם נושאים את מרכולתם על גבם, אפילו אם מצוידים בדרכונים. כלום היו היהודים הטובלים תכופות במקווה נגועים יותר מהגויים, שלא ידעו אמבט מהו? ובכל זאת, טענו הגויים בדרך כלל, כי היהודים מלוכלכים ומזוהמים. המחוז התכונן ככל יכולתו לעצירת המגפה. כוחות בטחון הועמדו במצב־הכן, נבנו במהרה מחנות הסגר ונשלחו אף שני רופאים. ב־1831 נתנסה המחוז בשלוש גזרות: חרפת רעב, סכנת חולי־רע ובעקבותיהם – מרד איכרים. את אזור ‘קרב־הבודרוג’ הציף שטפון מים אדירים והקשר אל כמה כפרים התקיים באמצעות סירות. למראה אסונות הטבע הרבים הודיע קצין הפה, כי פנה כבר אפילו אל בעלי האחוזות בבקשת עזרה למען עם הצמיתים הנדכא. המגפה חדרה לתוך זאמפלאן למרות ההסגר וההכנות הקפדניות והגיעה עד ‘קרב־הבודרוג’ ואוהעל עצמה. על העיר הוטל הסגר. סך הכל חלו במחוז כ־40,000 נפש וכמחציתם מתו.

עם חדירת המגפה לזאמפלאן פרץ שם מרד איכרים. אלה טענו, כי בעלי האחוזות, היהודים והכמרים מרעילים את העם. נפוצו שמועות, שהאדונים ידעו מראש, אשר עתיד להתחולל, והיהודים והרופאים קיבלו 5–10 פֿורינט עבור כל אדם שהורעל. גברה השנאה, מעשי האלימות עלו ותכפו. האיכרים לא צייתו עוד לקציני־הנפה ואפילו תקפו אותם. מירב הפרות הסדר והתקיפות ארעו בחלקו הצפוני של המחוז. שורת עלילות הדם החלה בכפר Izsép, צפונית לאוהעל, בסמוך לנחל רונ’ווא. ב־31 לינואר 1831 טענה נערה, שהיא ראתה יהודי הזורה דבר־מה לבאר. התושבים אספו בכוח את יהודי הכפר והתאכזרו להם. גם בטאראבאש כינסו האיכרים בכוח את היהודים יחד עם החיילים החונים שם, על אף שגם אלה בעצמם חלו במחלה ורק יחידה צבאית, שחשה לעזרה הצילה את החולים המעונים מידי שוביהם. בכפרי הסביבה נקשרו היהודים בחבלים, מרטו את שערות זקנם וכבר עמדו להעלותם על מוקד עשוי קש, כאשר בהשפעת בן הרשם (jegyző) שינו המורדים את דעתם והעבירו את השבויים לטאראבאש. הצטיינו באכזריות תושבי Bodzásujlak. במהומות אלה היו בני המשפחות של בעלי האחוזות בסכנה לא פחותה, כאשר לפעמים רק בנשק יכלו למלט את נפשם. בנפת נאג’־מיהאי החתימו האיכרים את הרופא על הצהרה, שבכוונת בעלי האחוזות היה להרעיל אותם. הם עצרו שמונה בעלי אחוזה ואת כל היהודים של כפרי הנפה. בנפת וואראנו רצחו המורדים את בעל האחוזה, שדדו את בית הכומר ואת בתי היהודים. פקידי מחוז ואדונים רבים נרצחו עם בני משפחותיהם, היהודים עונו, אם כי אין ידיעות על מקרי רצח בקרבם. המרד, אשר הקיף את הנפות הצפוניות של המחוז המאוכלס בעיקר תושבים סלובאקים (tót), דוכא בכוח צבאי, שהוזעק מאזורי הספר של גאליציה.104

ההגירה היהודית לזאמפלאן נשארה תופעה מתמדת. מתוך הארכיון מתברר, כי העזרה ההדדית פעלה יפה בקרב היהודים. על מנת להטות את שימת הלב של השלטונות המקומיים נהגו הם להעביר את המהגרים העניים עם בני ביתם יחד ממקום למקום, עד אשר אלה הסתגלו לסביבה החדשה ולא היו עוד חדשים לגמרי במחוז; ומה גם, לא אחת אף בעל האחוזה או אציל כלשהו נתן מקלט לבאים זה מקרוב ומן הסתם, למען האינטרס הכלכלי משלהם. הרב נתן ליפשיץ, רב במאַד, עזר למהגרים בקבלו <אותם> כתלמידים. כלום היתה כבר ישיבה בכפר זה ב־1833, או היו הלימודים כיסוי בלבד לאפשר מעמד חוקי למהגרים החדשים?

אי אלו זוטות עשויות לשפוך אור על חיי היהודים בזאמפלאן. מ־1825 ואילך נצטוו הקהילות למסור למשמרת את רישומי הלידות, הנישואין והקבורות עם מות הרב, שכן היה נהוג מקודם לקבור ספרים אלה יחד עם הרבנים. מענינת הערה זו באחד ממסמכי הארכיון, כי בדרך כלל ביקשו רק המוהלים לעשות כן, כדי שרישומיהם יהיו מליצי יושר בבואם בפני בית דין של מעלה.

בימים לפני ראש השנה הלכו היהודים טרם עלות השחר לסליחות. היתה, כנראה, ההשכמה מלווה ברעש יתר, כי השמש עבר בין בתי ישראל, הקיש בחלונות וקרא בקול לבוא לתפילות ולתחינות. רב הקהילה מו"ה משה רוזנבאום (?) פנה בבקשה מיוחדת לא לאסור את קיום התפילות והעיר נענתה לפניתו. זו ואף זו, מ־1832 ואילך הותר למיילדות יהודיות לחוש לעזרת יולדות נוצריות.105

הפרוטוקול הקדום ביותר של קהילת אוהעל נערך ב־1831. המזכיר היה השל גרינפלד ומ־1834 נוהל הספר בהונגרית. הכוונה לפילוג פנימי בקהילה נרשמה לראשונה ב־1842, אולם מנעו קצין הנפה, אם כן – זה נדחה בשלושה עשרות שנים לערך.

VI: “צדיק כתמר יפרח”: חדירת החסידות לזאמפלאן – ר' משה טייטלבוים

החסידות היתה תנועה עממית־דתית, שקמה במזרח אירופה באמצע המאה ה־18 על רקע הבעיות הפוליטיות החמורות בפולין והמשבר המשיחי שלאחר כשלון השבתאות. נתערערה המנהיגות המסורתית, המתיחות החברתית הבליטה ביתר שאת את העיוותים הסוציאליים. התלכדות חברתית חדשה נוצרה בקרב קהילות יהודיות רבות, אשר יסודה שונה מן המקובל באותם הימים. בעקבות לימוד הקבלה ובהשפעתה נתגבשו חוגים קבליים חסידיים, שהיו בחלקם סגפנים, עינו את עצמם בצומות תכופים, בילו את ימיהם בתפילות ובמעשי־תשובה בצפותם לגאולה במהרה; בעוד אחרים – בחרו לעצמם התנהגות שונה. אלה התפללו נוסח ספרד של האר“י תוך דבקות בלתי־רגילה, דקדקו במצוות, אבל עבדו את בורא העולם בשמחה גלויה, בשירה, בריקודים ובנענוע הגוף, החשיבו את ג' סעודות השבת ולעיתים אף שתו יי”ש בהתלהבותם. חבורות חסידים ראשונות אלה חסרו עדיין מנהיגים מן הטיפוס הידוע של ‘הצדיק’ ובכך ההבדל בין קבוצות חסידים אלה לבין החסידות, שקמה עם הופעתו של ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב הקרוי – הבעש"ט, בשנות ה־30 במאה ה־18. ר' ישראל היה מנהיג ו’בעל שם‘, שייחסו לו סגולות מיוחדות; הוא קיים ‘מנין’ מיוחד, הבהיר בדרושים את תורתו על הדבקות, אסף סביבו עשרות יהודים, שהיו רבנים, מלמדים, מוכיחים, מגידים וכדו’.

הבעש“ט נולד בהרי הקארפאטים. מסורת חסידית טוענת, שהוא ביקר בהונגריה במחוזות סאבולץ' וזאמפלאן והגיע ביום שוק לעיר סאראנץ' בשנת תק”ן. לימי השוק הרגילים היו לבוא יהודים רבים. הבעש"ט עבר שם, בהתנהגותו עורר שימת לב רבה וקהל רב התאסף סביבו. פתח ומשל את משלו על השוק לאמור: “הזריזים מיהרו לקנות ולמכור סחורתם מיד עם בואם וכאשר גמרו את עסקיהם, הלכו להתענג… אבל קלי הדעת, תחילה הלכו להתענג… וכאשר רצו אחר כך לכלות מלאכתם לקנות או למכור, בא עליהם הלילה, החושך. כך עמנו… הזריזים יזדרזו ויכינו בעוד מועד, אבל מישהו עצל… ירגיש פתאום, כי איחר את המועד, כי עבר היום ובא הלילה, החושך, המוות.”106

החסידות יכלה להתפשט רק באזורים הצפון־מזרחיים של הארץ הסמוכים לגאליציה ולא היתה לה כל אחיזה בקרב היהדות הלמדנית במערבה, שמוצאה מצ’כיה ומגרמניה. החסידות המאורגנת בהונגריה התחילה בראשית המאה ה־19, לכשתפס את הרבנות באוהעל ר' משה טייטלבוים בשנת תקס"ח (1808). ההתנגדות לחסידות מעולם לא התעצמה בארץ זו, כי לא היתה כמעט כל נקודת חיכוך בין החסידים ל’מתנגדים'. הראשונים חיו במזרחה של המדינה ואלה האחרונים – במערבה. החסידות בהונגריה התפתחה כשלוחה של הגאליצאית ומה גם, אף יהודי חבלי הארץ הצפון־מזרחיים היו ממוצא זה בעיקר.

לאחר פטירת הבעש“ט הוכר כמנהיג תלמידו ר' דב בר המכונה – מגיד. בימיו החלה החסידות להתארגן כתנועה ומאז הופיע ה’צדיק‘: נתעצבו דפוסי ההתנהגות ודרכי החשיבה והחלה ההתפשטות של הרעיונות החדשים. החסידות לא היתה פרישה מן היהדות, היא הוסיפה לדקדק במצוות וללמוד תורה, עמדה עמידה איתנה על יסודות המסורת ושולחן ערוך, אבל נעשה זרם מיוחד המוסיף גורם נפשי של דבקות והתלהבות בל־ישוערו בעבודת ה’ תוך ערבוב יסודות קבליים. הצדיק הוא המנהיג המגלם באישיותו ובאורח חייו את מכלול רעיונות החסידות. כל התנועות החסידיות היו פתוחות ומוכנות לאמץ כל יהודי שמכיר במנהיגות הצדיק ומקבל על עצמו את עבודת ה' עפ”י הנוסח שלו. בקרב קהל החסידים מיוצגות היו כל שכבות העם ללא כל אבחנה מעמדית או יוקרה למדנית. קהל חסידיו של הצדיק לא חיו ביחידה טריטוריאלית מוגדרת, אלא מפוזרים היו אף במרחק רב מן הצדיק. רובם סברו, כי עליהם לראות את פני מנהיגם לעתים מזומנות, לרוות מתורתו, לשאול את עצתו בענינים אישיים וכדו‘. החסידות חובקת ומאמצת אליה כל יהודי, יהא הוא למדן או ‘עמך’; יש בה משום דמוקרטיזציה של כלל ההווי היהודי ורק הצדיק עומד מעל כולם. כמה מן הצדיקים פיתחו ‘חצר’, שנהגה בפאר רב, בעוד אחרים – הוסיפו להשאר צנועים ומסורים בטוב וברע עם צאן מרעיתם. נפרדותו של המנהיג־צדיק, שמשכמו ומעלה גבוה מכל העם, נשארה בעינה גם במותו. נהוג היה להקים מעל קברו מבנה קבע – ‘אוהל’ ושם מתאספים ביום השנה לפטירה, כמקובל גם באוהעל בבית הקברות היהודי הישן בדרומה של העיר, מקום מנוחתו ל ר’ משה טייטלבוים.

החסידות לא שאפה לפורר את מבנה הקהילה, ההתגלמות היחידה של חיי היהודים בגולה, ולא התכוונה לערער את מעמד מנהיגותה, אלא להשתלב בה ואף להשיג את כהונת הרבנות עבור הצדיק או לאחד מחסידיו.

כזה היה ר' לוי יצחק מראשוני הצדיקים, אשר שימש ברבנות בקהילות מספר ועל השם של מקום כהונתו האחרון נכנס הוא לתודעת הציבור היהודי כ־לוי מברדיצ’ב. בגדולתו בתורה הכירוהו גם ‘המתנגדים’. רל“י נעשה אחת הדמויות האהודות ביותר עקב גילויי ההתלהבות שלו בתפילה; הוא הרבה לנסוע ולעשות נפשות לחסידות ובשנים 1783–1784 עשה מסעות גם בהונגריה ובאחד מימי פורים הגיע אל מאַד ובשעה “שבירך על מקרא מגילה”, אחזה בו התלהבות כה גדולה, שקפץ על השולחן והחל לרקוד. דבר מעין זה טרם ראו יהודים בהונגריה. מן הסתם, היתה השפעתו של רל”י ניכרת על ר' משה וואהל, רבה הראשון של הקהילה ונוצר שם מעין מרכז חסידי זוטא כבר בתחילת המאה הקודמת.107

מבין חצרות החסידות הגאליצאיות השפיעה בעיקר זו של ר' מנחם מענדל מרימנוב. אין לדעת עוד, אם ביקר ר' מנחם מענדל אי־פעם בהונגריה. מכל מקום, נתברר מרמזים שונים, כי נסעו אליו חסידים כבר בסוף המאה ה־18 ור' משה טייטלבוים הזכיר קשר זה במכתבו אל ‘חת"ם־סופר’ בפרשבורג בתקצ“ב (1833). ריכוז ניכר של חסידי רימנוב היה במאַד.108 את הקמתו של בית המדרש הידוע שבכפר מייחסים לאיש העשיר של הקהילה, ר' חיים לונדון, אשר בהשפעתו – כנראה – הוחלף בו נוסח התפילה לספרדי. ר' מנחם מענדל התכתב עם חיים לונדון, בירך אותו על קניית בית חדש וכאשר התלונן לונדון בפני הצדיק על קנאת הגויים, שהוא סבור, כי באה עקב עושרו, השיב לו הצדיק – “אש הקנאה על עמנו בני ישראל ובפרט על הנשים הלובשות מלבושי הפריצות, אשר כמעט לא ניכר בין נכריות לישראליות, להבדיל.” האם פשה כבר בקהילת מאַד ההתבוללות והקדימה במאה שנים את יתר קיבוצי היהודים בהונגריה, או שמא נראה בכך התרעמות רגילה על סטיה קלה שבקלות ממנהגי אבותינו? קהילת מאַד הוסיפה לקיים קשר הדוק עם רימנוב. הרב צבי הירש היה מחסידיו של ר' מנחם מענדל; בימי כהונתו ברבנות (1799–1809) הירבה לנסוע אליו ובאחד ממסעותיו נעלמו עקבות הרב של מאַד ולא נתגלו עוד ביערות העבותים של הרי הקארפאטים.109 עפ”י גרסא אחרת, נסע הרב אל הרבי מפריסטיק ומכיוון שהלכו ביערות לדרכיהם בנפרד, נעלם הרב ולא חזר אל חבורתו. יש לשער, שהוא נפל קרבן לשודדים או לאיכרים שונאי ישראל ולא מצאוהו עוד לעולם.110 גם הרב של הומונא, ר' יעקב שפירא היה חסידו של ר' מנחם מענדל; נסע אליו עם קהל חסידים רב והוא לא היה היחיד מרבני הונגריה הצפון־מזרחית, שהגיע לרימנוב. ועוד רב במחוז, ר' יחזקאל פאנעט (חסידו הנלהב של ר' יצחק אייזיק מקאלוב), אשר בא מפולין לשבת בכס הרבנות של קהילת טארצאל (Tarcal) ב־1813, נחשב גם כן איש חצר רימנוב, וכן אף יורשו, ר' חיים יוסף גוטליב.111 לאחר פטירתו של ר' מנחם מענדל תפס את מקומו ר' נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ בשנת תקע“ה (1815). הרב מטאצאל והחסיד הידוע במאַד באותה העת ר' מרדכי צבי שווארץ, מי שהיה ‘צדיק נסתר’ (אלמנתו נישאה לצדיק מקאלוב) וכן עוד ר' אברהם יהודה שווארץ, בעל ‘קול אריה’, יליד מאַד ובנו – ממלא מקומו, ר' נפתלי שווארץ בעל ‘בית נפתלי’ היו כולם חסידי רופשיץ, אשר מקורם ברימנוב.112 הרב עמרם רוזנבוים, אשר כיהן ברבנות במאַד בשנים תק”פ–תקפ“ו (1820–1826) המכונה ‘חסידא’, עלה ארצה והתיישב, בניגוד להמלצתו של 'חת”ם־סופר‘, בצפת, ולא בירושלים. עיר קדשנו היתה מלאה באותה עת ‘פרושים’ מבית מדרשו של הגר“א (הגאון ר' אליהו מווילנא), ראש ‘המתנגדים’ ולא פלא, כי האיש המושפע מהחסידות הגאליצאית מעדיף את עיר הגליל, מקום מושבו של האר”י המקובל, אביה הרוחני של החסידות. בבודרוג־קאראסטור ישב ‘צדיק נסתר’, ר’ מרדכי שמו, מי שהיה מקרי דרדקי (מלמד) בקהילה; ‘צדיק נסתר’ אחר, ר' חיים, הגיע לכפר מגאליציה כשלוחו של הבעש“ט. אף באוהל לא חסר ‘צדיק נסתר’ והיה זה הדיין, ר' ליבוש הלוי שבא לעיר בעת ובעונה אחת עם ר' משה טייטלבוים.113 ר' אברהם פרידמן, אביו של האדמו”ר מליסקא, נחשב בשעתו אחד ממנהיגי החסידים באוהעל, בטרם הגיע ‘ישמח משה’ עצמו והחל נוהג עפ“י מנהגי החסידות.114 בירכתי הצפון של המחוז, בסטרופקו (Sztropko) נקבר ר' מאיר טרייטל ועל מצבתו נחרת – בוצינא קדישא, לאמור – מאור קדוש. בזה הלשון מכנים רב גדול וקדוש ואף הוא היה ‘צדיק נסתר’.115 על ר' מרדכי בקאראסטור כתב הבעש”ט: “בעוד ימים מועטים אנוכי אתגלה וידידי, ר' חיים הנסתר לא יתגלה והוא צדיק יסוד העולם”.116

בימיהם של שני צדיקים־רבנים החלה החסידות בהונגריה. האחד – נולד במחוז זאמפלאן, בעיר סאראנץ' בשנת תקי“א (1751) ושמו ר' יצחק אייזיק טויב, שלמד בבית מדרשם של ר' שמעלקע מניקולסבורג ור' אלימלך מליז’ינסק. הם היו הראשונים במורי החסידות. ר' יצחק נהיה חסיד, כשהוא בקי בש”ס ובפוסקים; נתקבל כרב בקאלוב (מחוז סאבולץ') וכיהן שם ברבנות עד פטירתו בתקפ“א (1822). בייחוד התפרסם ר' יצחק בניגוניו, שהושרו בהרבה קהילות חסידיות וכל יוצא ארץ הגר מטיב להכיר את השיר – ‘התרנגול קרא’. והשני – היה מו”ה ר' משה טייטלבוים, שהוזמן לשבת בכס הרבנות של קהילת אוהעל, נחשב גם כן כמייסד החסידות בהונגריה.117

ר' משה טייטלבוים מיוחס עפ“י מוצאו לרמ”א (ר' משה איסרלשי – מאה 16), זה ש’פרש' את ה’מפה' (הגהות) ובה הוסיף את הוראותיהם של חכמי אשכנז וצרפת ואת מנהגי הקהילות באשכנז ובפולין ל’שולחן ערוך' של יוסף קארו. ה’שולחן ערוך' נתקבל בכל תפוצות ישראל האשכנזיות עם ה’מפה' של הרמ“א ונעשה לספר החוקים של היהדות. הוא נולד בפשמישל (Przemyśl) בגאליציה בתקי”ט (1759) כבנו של ר' צבי הירש הסוחר, אשר לימים קיבל עליו משרת רב. משה הצעיר התפרסם בסביבתו כעילוי. בגיל 13 נישא לחיה שרה, בתו של סוחר יין, שבא מדי שנה להונגריה לקניית יין. מששב הסוחר ממסעו התיישב בבית המדרש, התמסר ללימודיו, בעוד אשתו ובתו מכרו את היין בפונדקו. החתן הצעיר לא נשאר בביתו, אלא חזר לישיבה ורק בגיל 16 בא אל בית חותנו. כעבור שנים מעטות הלך חמו לעולמו ופרנסת המשפחה נפלה על שכמו. הזוג הצעיר חי בדוחק רב מהעזבון של החותן.

בתקמ“ה (1785) נענה ר' משה להזמנת הקהילה בשינאווה ותפס את הרבנות כיורשו של ר' שמואל. הרב הצעיר היה מסור מאד לקהילתו, הירבה לדרוש בשבתות ובימי מועד, לימד את עדתו תורה ודרך ארץ, מוסר ויושר בעבודה ובמסחר; תיקן תקנות לקהילתו ודרש ממנה לנהוג עפ”י אמות מידה גבוהות ביותר. כבר מגיל נעוריו היה ר' משה איש מסודר ומאורגן הרושם בקפידה את סדר יומו ואף הקדיש שעות מיוחדות להגות, כיצד לנהל את הקהילה ובעיקר – לדאוג להוראה בקרב הנוער; הוא רדף שלום ודרש משפט צדק. לאחר שעלה משה למרום כסאו לנהל עדת צאן קדושים, רשם בפנקס קטן למזכרת את תכניותיו. פנקס זה התגלה, הועתק וצורף לספר ‘ויקרא’ של ‘ישמח משה’, חבורו הידוע ברבים. בין היתר נרשם שם – חובת הדרשות בשבת, יו“ט וערב־ראש־חודש על הדינים מ’אורח חיים' (שולחן ערוך). ביקש להשגיח על כשרות המזונות ולפקוח עין על הדיינים. נתן את עינו לעבודת השוחטים, כמו שכתוב ברמ”א והזהיר למליחה ולהדחה של הבשר כתיקונו. החשיב את המו"מ באמונה, דרש לנהוג ביושר במידות ובמשקלות והדגיש את האיסור על ריבית, רצה לרדוף שלום ולהזהיר על האחדות ועוד. והעיקר – גזר על עצמו לקחת שעה מיוחדת מדי שבוע ביום ה' אחר חצות לחשוב מה לתקן.

בדרך זו ארגן אף את לימודיו ולכל סוג לימוד הועיד זמן משלו. שעוריו היו סדורים מראש. פרנסתו היתה דלה, כי גם קהילתו היתה עניה. סיגף ועינה את עצמו בצומות תכופים. שמו התפרסם במהרה בעולם היהודי ורבנים רבים פנו אליו בשאלות, על אף שכיהן ברבנות בעיירה קטנה ומרודה.

מעיקרו היה ר' משה ‘מתנגד’, אבל ליבו משכו זה מכבר לחסידים. בהיותו בשינאווא התוודע אליהם, כמו ר' אלימלך בליז’ינסק, אולם רגשי ההתנגדות גברו עליו. רבים שידלוהו בקהילתו, שילך אל ר' אלימלך, אבל הוא דחה את הפניה ועד ליום פטירתו של זה לא פגשו. לאחר זמן הצטער עד למאד ובתור כפרה על המנעותו, דאג לפרסם את כתביו של ר' אלימלך. והנה רצה הגורל, כי בתו היחידה נישאה לאברך חסיד, ר' אריה ליב ליפשיץ מתלמידיו של ר' יעקב הלוי הורוביץ, המכונה – החוזה מלובלין. לימים, התפרסם חתנו כאדמור בווישניץ, שהפציר בו מתחילת קשרי המשפחה ביניהם לנסוע ללובלין. המעבר עבורו היה כרוך בהתלבטויות קשות ביותר, מכיוון שלא השלים ר' משה עם דרכי החסידים העוברים על כמה דינים מפורשים ובעיקר, לא הבין את שמחתם ברוב ימות השנה; הרי ראוי, כי יהא האדם מיצר על חורבן מקדשנו. במחשבות כבדות נסע הוא אל ה’חוזה' לובלינה. ר' יעקב יצחק הלוי היה איש עני; נקרא גם – הנביא מלובלין. הלה לימד, כי צריך האדם לעולם תיקון לפני הגאולה השלמה עקב קטנותו, משעומד מול הבורא והבריאה. ה’חוזה' התערה בחיי הציבור היהודי והותיר אחריו חיבורים רבים – דרושים לספרי המקרא ודברי מוסר. ר' משה התרשם עמוקות מאישיותו ונעשה חסידו. הם נפגשו שלוש פעמים. לאחר לובלין נסע עוד אל ה’מגיד' בקוזניץ ואל האדמו“ר ברימנוב, אבל מבין כל חסידי הדור העריץ את ה’חוזה' ולא אבה להקרא אדמו”ר, כל עוד היה ריי“ה בחיים. חזר ואמר, כי אילו חי ריי”ה בא"י, היה עולה למדרגתו של ישעיהו הנביא. אולם בניגוד למקובל, גם לאחר שנעשה חסיד, הוסיף ר' משה לדקדק בכל דין ומנהג, לא איחר בתפילה כמנהגי החסידים והיו לו חילוקי דעות עם חתנו, בעל ‘אריה דבי עילאי’. הוא לא שינה ממנהגיו ולמעשה נשאר איש ה’שולחן ערוך' עד קץ ימיו.

ר' משה ייחס חשיבות רבה לחלומותיו וראה בהם השראה מגבוה. חקר אותם, כי ביקש למצוא תשובה לספקותיו בעניני מוסר, התנהגות אנוש ואף פתרונות לבעיות תורה והלכה. חלומו היפה ביותר היה בעל משמעות סמלית ועם זאת אמת אנושית; ושמא לא היה זה חלום בכלל, אלא מסגרת להסברה בלבד. ובכן, הוליכו אותו בחלומו להראות לו את גן העדן, שבו יושבים התנאים. הביאוהו לבית גדול ונאה ובתוך הבית שטענדער (עמוד) ועל ידו לומד זקן אחד. אמר לו המוליך אותו: הזקן הזה הוא אחד התנאים מבעלי המשנה. התפלא מאד ר' משה ושאל – כזה הוא גן העדן של התנאים? הלא כזה ישנו גם בעולם התחתון. השיב לו המלאך שליווהו: וכי תדמה בנפשך, כי התנא הזה הוא בגן העדן? גן העדן מצוי בתוכו ובלבבו של התנא. אין דוגמא יפה יותר, כיצד המיסטיקה של הצדיק עצמו נחשבה אמצעי נעלה להעברת רעיון אנושי מופשט.

בתקס“ח (1808) עבר ר' משה לאוהעל. בשבת ‘נחמו’ דרש את דרשת הדוגמה שלו ונתקבל לכהונת רבה של הקהילה. הקים בה ישיבה ואף חסידים החלו מתקבצים אליו בבקשת עצה וישועה. בתחילה נמנע הרב לשמש כ’איש מופת' ונהג לשלוח את הפונים אליו אל צדיקים אחרים, ובעיקר ללובלין ולרימנוב; אולם, למן פטירתם של שני האדמו”רים בשנת תקע“ה, לא יכול עוד להשיב את פני הבאים אליו ריקם. החל נותן גם קמיעות, תחילה מתוך היסוס, עד אשר השתכנע על דרכו הנכונה. עם זאת, ראה לנכון להדגיש בעת מתן הקמיע, כי נותנו רק לכבוד ה' וכי הוא בלבד יושיע; הוסיף והדגיש, שהקמיע לא יועיל, אלא אם יאמין מקבלו שייוושע. חלוקת הקמיעות היתה לשנינה בעיני רבים. גם שלטונות העיר אוהעל לא שבעו נחת ממנו, מכיוון שחילק קמיעות לחיילים יהודיים וגם לאלה שרצו להשתמט מהשרות, עד אשר הקהילה עצמה דרשה ממנו לחדול ולא לנהוג עוד כרבי. למרות תקלות מעין אלו, הוסיפו היהודים לבוא אליו.118 גם ה’חת”ם סופר' ביקש את הרב משה להתפלל למען הבראת בנו החולה. אגדה נפוצה בקרב יהודים וגויים באוהעל, שקושוט לאיוש (Kossuth Lajos), המנהיג הדגול של מלחמת חרות הונגריה ב־1848, נרפא מחוליו הודות לרב משה. בהיות קושוט כבן תשע חלה במחלה קשה ורופאיו לא ידעו עוד להועיל לו. על אף התנגדות בעלה, פנתה האם ברוב יאושה אל הצדיק באוהעל, הרי גם משפחת קושוט בני זאמפלאן היו. בבואם אליו, שאל הצדיק על שמו של הילד ומששמע את השם קושוט, בירכו בפסוק – “נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה” (תהי' ס' ו') לאמור, ייחס את הפסוק, שהוא תחינה לעזרה בצרה ומצוקה, לבן החולה: היו ימים, שנתת (ה') את דגל הנצחון להרימו לכל יראיך למען האמת, אשר עליה נלחמו. הנער נרפא מחוליו והרים את נס המרד למען חרות הונגריה נגד השעבוד האוסטרי. המדינאי המפורסם, לימים העוצר של הונגריה, לא שכח את החסד שהאציל עליו הצדיק מאוהעל וביחסו ליהודים מילא בוודאי תפקיד נכבד זכרון הילדות והמחזה המרטיט של מתן הברכה בידי הרבי על ראשו של הילד הרך.

על אף היותו חסיד, נמשך הקשר ההדוק של ר' משה עם ה’חת“ם סופר‘. כל פניה אליו נענתה והיה לו שותף נאמן במאבק נגד ראשית הליברליזציה ביהדות. בבואו לכהן ברבנות של אוהעל, פרסם את תקנות הקהילה החותרות לאטום כל פירצה בחומת ההלכה, ובעיקר בנוגע לחילול שבת, דיני כשרות ונגד החופשיות, שהחלה כבר פושה בקרב צעירים. התקנות הללו נועדו להעמיד את הקהילה על יסודות איתנים של המסורת, כפי שקיבלו היהודים בירושה מאבותיהם ולסכור את השטפון, שאיים כבר בתחילת המאה ה־19 על החומות הבצורות של היהדות המסורתית. בשנה העשירית לכהונתו באוהעל היה כבר קהל חסידים מגובש בעיר, שנמשך לתורתו של ה’חוזה’ מלובלין. על כן הגיע הנה תלמיד אחר של ר' יעקב יצחק הלוי, הלא הוא ר' אלכסנדר סנדר מקומארנא, אשר ביקר תכופות אצל חסידיו בהונגריה וגם באוהעל. בביקורו האחרון, בתקע”ח, נפטר הרבי באורח פתאומי והרב משה הספידו. כך מצא ר' אלכסנדר את מקום מנוחתו בבית העלמין של העיר ובבוא שעת פטירתו של הרב מאוהעל, כשהוא נתבקש לישיבה של מעלה, נקבר בסמוך לקברו של ר' אלכסנדר סנדר; אם כך, מצויים היום שלושה קברים באוהל המפורסם של בית־העולם הישן בעיר: הרב משה ורעיתו – חיה שרה ור' אלכסנדר סנדר מקומארנא.

הרב משה היה דרשן נפלא והירבה לדרוש בפני צאן מרעיתו כל ימי כהונתו. הוא התכונן בשקידה לכל דרשה, אשר נמשכה לפעמים שעות ארוכות ומאזיניו לא נלאו משמוע אותו. בדבריו הזכיר מיד את חורבן מקדשנו ובעקבותיו – את עמנו המפוזר בין הגויים. הוא חש בכל ישותו את גודל האסון, עיניו זלגו דמעות והקהל בכה עימו. הסביר והוכיח גדולתו בהבהרת סמלים והלקח שמשתמע מהם. והנה לדוגמא – לדעתו, משלושה טעמים לובשים קיטל ביום כיפור: הרי הוא כנגד בגדי הלובן של הכהן הגדול, שכיפר ביום זה בקרבנות על כל ישראל ומאחר שאין לנו עוד מקדש, חייב כל אחד לטהר את מקדשו בתוך־תוכו, כשהוא הכהן הגדול לעצמו; הטעם השני – זה לבוש המתים המעורר לתשובה; והטעם השלישי – בטלית ובקיטל עתיד כל יהודי לעמוד בפני בית דין של מעלה, ברם אז כבר לא יהיה כל מקום לתשובה, בעוד כאן ועכשיו, היא מועילה והוידוי יביא איתו סליחה ומחילה. ר' משה הירבה במשלים כדרך ושיטה להקניית מוסר, כשהלקח לצידם.

הכבוד שרחשו לו גם מחוץ לאוהעל היתה נחלת הארץ כולה, בקרב ה’מתנגדים' ואף בין יהודים שנטו כבר אותה עת לליברליזציה ולרפורמה.

ר' משה לא הוכיח את עמו. לבד מדרישות חמורות מעצמו, היה הוא סניגור נלהב של ישראל. בתעוזתו כי רבה, מוכן היה הרב להדיין עם הקב“ה, כשבליל הושענה־רבה דרש והבהיר: יחיד ורבים, ההלכה כרבים; הוסיף אפוא: הקב”ה אינו יחיד ואנו רבים. לפיכך ההלכה כדברינו ואנו גוזרים כל טוב על עם ישראל. אין נעלה ונשגב, כשמעורב פלפול ועממיות חסידית.

חברו בו יחדיו הרגשנות של החסיד עם הלמדנות של גאון התורה, ומכאן – הובילה פרשנותו לעממיות ולגילוי צפונות ליבו היהודי החם ולחידושי הלכה. הדרשן העממי מתגלה בו בהבהירו בין היתר את הפסוק “ותחזק מצרים על העם” (שמות י“ב, ל”ג) ואת הכתוב לאחר מכן “ובני ישראל עשו כדבר משה” (שם, ל"ה). שתי כיתות היו בישראל – פירש ר' משה – העם, הפחותים שבהם שלא רצו לצאת עפ"י דבר משה, עד שבאו המצרים ודחפו וגירשו אותם לצאת ועליהם נאמר “ותחזק מצרים על העם”. אולם הטובים שבהם, “בני ישראל”, עשו כדבר משה ונזדרזו לצאת ממצרים. כלום אין זה מתאים להשמיע לכל קהל שהוא כדי לעורר אמונה מסורה ללא סייג?

נפשו של החסיד ניעורה בו, כשפסק הלכה עפ"י הפסוק – “על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו” (תהי' ל"ב, ו'). ר' משה למד מכאן הלכה על המציאות הממשית: החסיד מתפלל וזוכה “משטף מים רבים” כלומר, המציל מנהר “אליו לא יגיעו”. החסיד לא ייהנה, על אף שבדין מגיע לו, אולם מפני שהינו חסיד, מחויב להחזיר. רמה מוסרית מעין זו נדרשת מחסיד המדקדק בקפדנות יתרה ביחס שבין אדם לחברו.

את ההסתפקות במועט העלה ר' משה למדרגה גבוהה. את הפסוק – “ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה” (דבר‘, ח’, ט') באר בזה הלשון: לא תחסר דבר בארץ ישראל ואעפ"כ תסתפק במועט, בלחם בלבד; אולם לא מתוך מסכנות, אלא מרצונך ואז מוסיף הוא את הפסוק הבא ככתוב – “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך”. הנה רמז לדורנו ממרחק של כ־160 שנה, תמרור דרך לישראל שבימינו.

ר' משה היה איש קפדן המארגן את חייו עפ“י סדר קבוע. למרות – או אולי עקב – הסתפקותו במועט נעשה אדם בריא עד קץ ימיו ועיתותיו היו סדורות ללימוד, להוראה ולעניני בני קהילתו או יהודי אחר שהתדפק בדלתו בשעת מצוקתו. הירבה להתבודד בחדרו המרוהט בפשטות ומלא ספרים. סדר יומו החל עם עלות השחר ונסתיים בחצות הליל, כשהוא פעיל בכל השעות המרובות הללו. זמן ממושך בילה בתפילות שחרית ומעריב. כל כולו התגלמות הדבקות, שהפך ערך מרכזי בחייו כדרך של התקרבות האדם אל בוראו. בשעת התפילה מתעלה החסיד מדרגה אחר מדרגה והחלק העל־אנושי שבאדם, הנשמה, מגיע לכלל מגע עם ה'. עפ”י תפיסה חסידית, כוללות בתוכן האותיות של התורה והתפילה את ההווי האלוקי. הדבקות נחשבה כעין פתיחת שערים ומגע עם תוכן זה שבתפילה. לפיכך, היה צורך בהכנה ארוכה לתפילה כפי ששנינו – “אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים; אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסוק” (ברכות, ל', ע"ב). ר' משה העיר על סופה של המשנה – והלא תמוה, כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. ועוד, הלא בשבת התירו צידת נחש משום פיקוח נפשות. ואלמלא דברי הגמרא (שם, ל“ג, ע”א): “אבל עקרב – פוסק” (לאמור, אם עקרב בא לקראתו, פוסק) – היה נראה לי לפרש את המשנה כנזכר לעיל “חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום כל כך, עד שאפילו המלך שואל בשלומם ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מפני שאינו יודע ואינו מרגיש מאומה מכוח ההתפשטות (הסרת) הגשמיות (יין רקח). נקבעו, אפוא, כללים בחסידות על אופן ההתנהגות. דבקות זו – כמובן – לא נעלמה גם בתום התפילה והיא הטביעה את חותמה על מכלול אורח חייו של החסיד ונעשה ממאפייניו הקבועים. אין האדם מסוגל להגיע ולהתמיד בדרגה כזאת, אלא בזכות מעשיו הטובים כדברי חז”ל – “בא ליטהר, מסייעין אותו” (שבת, ק“ד, ע”א).

אם כן, עד תפילת שחרית למד ר' משה (תורה, תלמוד והלכה) ולאחר מכן בנסתר (קבלה). בתום לימודיו עטה טלית, הניח תפילין ונשאר שקוע בתפילתו עד אחר חצות היום. עפ“י תפיסת האר”י (ר' יצחק לוריא), ‘כוונת’ המתפלל היא כהמשכת האור האלקי, כעין השתקפות ה' במילים ובאותיות והיא הופכת את תפילת הציבור, עיקר התפילה לפי מסורת ישראל, לתפילה של היחיד מבלי לפרוץ את גדרה המקורית. הלכך, נהג ר' משה להתפלל בחדר כשהמנין מקובץ בחדר הסמוך לו. רק בימי שבת ומועד היה מקצר את תפילתו, שאורחיו לסעודה לא ייאלצו להשתהות. פעם התרעמו פרנסי הקהילה על מנהגו זה של תפילה ביחידות, כשהוא עונה – אמן ומאזין לקריאת התורה בחדר אחר, השיב להם באמרו, כי הוא קבע לעצמו ד' אמות (חדר נפרד) של הלכה, אשר היא בבחינת ארץ ישראל שלו. וכלום מבקשים לגרשו מא"י לעת זקנה? הפרנסים הרפו ממנו. מכל מקום, אין תגובתו של הצדיק, אלא הבהרה בלשון המובנת לכול של התפיסה הלוריאנית המבקש את המיזוג של תפילת יחיד ותפילת ציבור מבלי לפגוע בשיתופו של היחיד בכלל ישראל ותפילתו. אחר תפילת שחרית טעם פת ביין, עסק בצרכי ציבור, התפלל מנחה וחזר לשיעוריו. לעת ערב שקע בתפילת מעריב עד חצות ורק אז סעד את עיקר סעודתו.

בדרך כלל נמנע ר' משה ממנהגים חסידיים רבים שנהוגים היו בקרב האדמו"רים. לעומת זאת, החמיר מאד בכל המצוות, חמורות וקלות כאחת. דקדק בייחוד בימי פסח; מצות טעם בשני לילות הסדר בלבד ובהכנתן הקפיד ביותר.כל חומרה דחומרה הקיימת בפסיקה כלשהי ראה חובה לקיימה. היה קפדן בסידור כתביו במגרות שולחן עבודתו, מסודר ומהודר בלבושו ובכלל הופעתו.

בני דורו אמרו עליו, שיש לו נשמה של ירמיהו הנביא, כי התאבל כל ימי חייו על חורבן ירושלים, ובייחוד בימים שבין המצרים (לפני ט' באב). האמין בביאת המשיח עוד בימיו, על כן סירב לעקור מדירתו הרעועה ואף הביא לראיה את דברי חז“ל: “אם יאמר לך אדם, קח לך שדה שווה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח” (ע"ז, ט') ועפ”י רש"י (שם) – שהוא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש ולנחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר? עם עלותו על משכבו הניח תמיד את בגדי החג ומקלו ליד מיטתו, פן יאחר לקבל את פני משיח צדקנו.

בניגוד לנוהג, שרווח בקרב חסידים רבים מאז ימי הבעש“ט, לא עישן ר' משה מקטר בכלל ולא הריח טבק מקופסה בשבתות ולעולם לא שתה יי”ש, כמקובל בין ה’מתנגדים'. אשתו מתה עליו בשנת ת“ר וכעבור שנה, לאחר שנסע לברית של בן נכדתו, חלה ובכ”ח תמוז תר"א (1841) הוציא א נשמתו בטהרה.

ההתעלות הרגשית והדבקות של החסידות לא עמעמו אצלו את היחס להלכה. בתחילת החסידות נוצרה התנגדות לפלפול ההלכי, כשלימוד דברי מוסר ושולחן ערוך בלבד נתקבלו בחזקת החובה ואילו על לימוד התלמוד, על אף שמעלה יתרה היא, טענו, כי עלול להביא את החסיד לידי גאווה. עוד בימי מורו של ר' משה, ה’חוזה' מלובלין, ניטשה פלוגתא מרה מעוררת ניגודים על דבר הלימוד העיוני, אולם הרב מאוהעל היה שילוב מושלם של האינטלקטואליות המסורתית והלמדנית עם ההתפעלות הרגשית החסידית, ואת נטיתו זאת הוכיח בספר השאלות ותשובות שלו – השיב משה.

את השו“ת שלו פרסם נכדו, ר' יקותיאל יהודה, בעל ‘ייטב לב’, בשנת תרכ”ו, 25 שנה אחר פטירת סבו. מגיל נעוריו החל משה להשיב לפונים אליו ואפילו מווארשא שאלו אותו היושב בעיירה קטנה ונידחת, בשינאווא (או"ח, א'). בן 17 ניהל ישיבה, כשהוא סמוך לשולחן חותנו וסיפרו עליו, שידע ע“פ 800 דפים מהש”ס. היה נעים הליכות עם תלמידיו ולעולם לא התנשא. על העורק הפיוטי שזרם בו העיד באחת התשובות, שתחילתה בשירה ובחרוזים – "אני קטן ודל, עד כי לספור חדל. / רך אנכי בשנים, ואיך אפצה פה מול נבונים. / לא הגעתי לימי הבינה, לכן לא אוכל לעמוד על שורש הכוונה. / אף כי אקום לראש אשמורת התיכונה, ואיך יעצור כוח מי שלא הגיע עדיין אף לשלושים לכוח. / חכמה אין כאן, ניעור וריק הקנקן. / זקנה אין כאן, ולא עב דקן (זקן). / צעיר אני לימים, ואיך אטייל בגנזי מרומים. / וראוי להיות נחבא אל הכלים, ולא להשיב כאחד מן הגדולים. / עד יערה עליו רוחו משמים, כי אני שלושים חסר שתים. /… אשאג כעופר מי יתן לי כיונה אבר, לתור לי מקום מנוחה, ללמוד לשמה מתוך הרווחה, לשתות בצמא ממי בריכה העליונה… אבל עתה נסתם החזון, כי במשמניו שולח רזון. / לעם ה' אין לחם ומזון, כל שומעיו ירגזון. / על כן לבי בל עמי, כי איך אוכל לראות ברע אשר מצא את עמי. /… (השיב משה, אה“ע, ס”). על איזו צרה ומצוקה התכוון כאן הרב הצעיר בשינאווא, אין לדעת עוד. מכל מקום לא חסרו בעיות בפולין בעשרות השנים האחרונות במאה ה־18.

בספר שו“ת שלו ניתן למצוא דברים שנכתבו באוהעל. השאלה, שהופנתה אליו ממאַד, דנה בנושא אקטואלי ביותר של אזור ‘מרגלות ההר’: “… אדוני ה”ה (החכם הגדול) הרב הגאון הגדול ומעוז ומגדול החריף ובקי, משנתו זך ונקי, המפורסם בדורו בתורה וביראה, מופת הדור נ”י (נר ישראל)… מוהר“ר משה טייטלבוים נ”י ויופיע האב“ד (האב־בית־דין) ור”מ (וראש מתיבתא – ישיבה) דד“ק (של הקהילה הקדושה) אוהעלי והגליל יצ”ו (ישמרהו צורו וגואלו).

הנה באתי לרמוס בחצרות קודשו, לשאול את פי אדוני הגאון נ“י על האי עובדא (מעשה זה) דאתי (שבא) לידי להאיר עיני הנבוכים ולהודיעני על אמת של דברי תורתנו הקדושה ולדעת את דבר המשפט בדין, שיש לי בו קצת ספק. היות שבא לפני שני בעלי דינים לדון, ראובן ושמעון והמעשה שהיה, כך היה. ראובן דר בכפר מעבר לטייז (Tisza), רחוק מק”ק טערצאל (Tarcal) לערך פרסה. היו לו שבעים חביות יין משנת 1813 (כך) למספרם (למנינם) עומדים בק“ק הנ”ל. ושם היה איש ממונה על היין הנ“ל להשגיח עליהם ולמכור אותם. בא שמעון הנ”ל אל הממונה הנ“ל לקנות היין הנ”ל ובא עימו לעמק השווה וקנה היין הנ“ל אצלו. אח”כ הלכו לכפר לראובן הנ“ל לגמור עמו המקח וליתן לו דמי היין. וכאשר באו לשם והגידו לו ממכירת יינו וסכום המיקח, לא רצה ראובן להסכים על הפרייז (מחיר), דמי המקח שנתרצה הממונה הנ”ל. אח“כ נתרצה ראובן, בעל היין הנ”ל, שיוסיף לו שמעון הקונה הנ“ל מאה זהו' שיין (שטרי־מדינה, ראה לעיל בפרק – הווי החיים בתחילת המאה ה־19) יותר על דמי המקח הראשון וימכור אותם. לבסוף נתרצה שמעון ג”כ וכן עשה והוסיף לו מאה זהו' שיין. אח“ז חזרו כולם לטערצאל ונתן שם שמעון לראובן סך שלושת אלפים שיין וחתם את כל היין הנ”ל בחותם שלו כנהוג בין הסוחרים. וראובן המוכר הנ“ל נתן לשמעון הלוקח הנ”ל כתב, איך שמכר לו השבעים חביות יין הנ“ל וקיבל ממנו סך הנ”ל על המקח הנ“ל. והמותר (יתרה) מגיע לו לתשלום דמי היין, מחויב הלוקח לשלם לו לא יאוחר משתי שבועות מיום המכירה. ואם לא ישלם לו בזמן הנ”ל המותר, אזי המקח בטל והמעות שכבר קיבל ממנו, נחלטין (תפוסים) בידו ולא יצטרך להחזירם וראובן הנ“ל בא בעצמו על החתום ושני עדים קיימו חתימתן. ואחר איזה ימים בא ראובן הנ”ל לחזור מן המקח הנ“ל וטוען, שנתאנה (רימו אותו), שהיין המה שווים הרבה יותר. ושמעון הלוקח טוען, שבזמן שקנה היין, דהיינו יום ד' י”ב מרחשוון העבר, לא היו שווים יותר. רק מחמת שהגפן לא נתן פריו, נשתנה שער היין להיות ביוקר. כידוע לכל, שמאז זמן המכירה הנ“ל, ממש בכל רגע ורגע נשתנה השער של היין. זהו תורף (חלקי השטר או הכתב, אשר משתנים בו לפי הצורך נתונים שונים, כגון שמות, סכום כס, תאריך וכו') טענתם וכעת אני מסתפק ושואל מכבוד אדוני הגאון נ”י, אם יש דין אונאה כלל במו“מ של יין, כי כן דרך סוחרים ביין במדינה זו, זה קונה ביוקר וזה קונה דוגמתן באותו הפעם בזול, הכל לפי הקונה והמוכר ולפי השעה וזמן ומעולם לא נשמע במדינתנו לטעון טענת אונאה ביין… ומצפה לתשובתו הרמתה להשתעשע באור תורתו. הק' (הקצין – הנגיד) ישראל עוזר וואלף,119 חונה בק”ק מאדי (Mád) והגליל יצ“ו.” (השיב משה, חוה“מ, ק”ב).

לזכותו של הרב בקהילת מאַד ייאמר, שסגנונו העברי יכול היה להיות מתאים אף לדיון משפטי של ימינו עקב בהירות הלשון ודיוק ההבעה. שפתו העברית יפה ומובנת לאין ערוך יותר מאשר לשון המסמכים למיניהם הכתובים בהונגרית של תחילת המאה הקודמת. ר' משה התכונן היטב למתן תשובה ארוכה ומנומקת הנסמכת על מובאות מהתלמוד ומספרות של שו"ת. לתשובתו לשאלה, שהועלתה בפניו, יש ערך הלכי ולא היסטורי, לבד מאותו קטע, שבו ציין לאמור “מעת בואי לכאן (אוהעל) היו כמה משפטים לפני, שטענו אונאה ביין ולא שמעתי שום (איזה שהוא) רוצה לומר, שאין אונאה ביין.”

אל ר' משה טייטלבוים פנה ‘חת"ם סופר’ בשנת תקע“ח בפניה בזה הלשון – “צדיק כתמר (Teitelbaum – Dattelbaum) יפרח… מו”ה משה תמר נ”י אב“ד ור”מ (מתיבתא – ישיבה) דק“ק אוהעלעך יעקב ומשכנותיך ישראל…”.

הכתובת הוכנה עפ“י ספר שמות, פרק ל”ג, פסוקים ז‘-ח’. האותיות המסומנות בנקודות מציינות בגימטריא – תר"א = 601, שנת מותו.

רבה הגדול של אוהעל הותיר לדורות הבאים אחריו י“ג חיבורים, מהם ארוכים ובעלי היקף ניכר ומהם – קצרים; א) ישמח משה – על התורה, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, תרי עשר ומשלי; ב) תפילה למשה – על תהילים; ג) ישיר משה – על שיר השירים; ד) כליל תפארת – על רות; ה) אבל משה – על איכה; ו) מור ולבונה – על קהלת; ז) עסיס רימוני – על אסתר; ח) השיב משה – שו”ת; ט) הגהות על שולחן ערוך – יורה דעה; י) יין הרקח – על אגדות חז“ל ופלפולים; י”א) שיח ספונים – על תפילות, פיוטים וזמירות לשבת; י“ב) תוכחת חיים – אמירה נעימה, דרושים לחודש אלול וימי רצון; י”ג) אבקת רוכל – לקוטים, רמזים וטעמים.

הספר ‘ישמח משה’ כולל בתוכו הרבה מדרשותיו היפות ואילו ‘השיב משה’ – הן התשובות בעניני הלכה. הספר מחולק עפ“י הטורים של שו”ע; והנה אחדות מן השאלות שהופנו אליו: בטור אורח חיים – מי שניעור כל הלילה, אם יברך בבוקר ברכת התורה; אם מותר לטעום קודם תפילת שחרית עפ“י טעימא בעלמא; באם לא נראית הלבנה עד ליל שֵיסתֵר (16), האם מותר לקדש אז; אם מותר לשתות, קודם שיטול האתרוג וגו'. בסה”כ – כ“א שאלות ותשובות. בטור יורה דעה – בעיות שחיטה וכשרות, טהרת חיי המשפחה וגו' בסה”כ – ל“ח שאלות ותשובות. בטור אבן העזר – גירושין, קידושין, דיוק בכתיבת גט וגו' בסה”כ כ' שאלות ותשובות. בטור חושן משפט – מקח וממכר ודיני נכסים וגו' בסה“כ ל' שאלות ותשובות. בספר כולו ק”ט שאלות ותשובות.

אחד מעקרונותיו – לא ניתנה התורה למלאכי שרת אלא לבני אדם חיים. זהו יסוד מוסד בהוראותיו.

“ומשה בן שמונים ושתיים שנים היה, כשעלה השמימה, לא כהתה עינו ולא נס ליחו; זכרו לברכה עדי עד, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.”120

יירשם כאן בקיצור עיקרו של הדרוש החסידי הנאה, שאמר וכתב בסוף פרשת ‘וזאת הברכה’ בספר ‘ישמח משה’. סוף התורה מקושר להתחלה – “לעיני כל ישראל” ל“בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”. בראשית ברא אלקים, שיראו כל ישראל, איך תיכף בראש התורה נאמר – ברא אלקים את השמים ולא רקיע, כי שם זה מורה על פירוד ומחלוקות (ככתוב – “ויעש אלקים את הרקיע ויבדל…”), שהוא כעין מסך המבדיל ואילו השם – שמים, מורה על שלום, כי נוצרו מאש וממים ונעשה שלום ביניהם. כן כל ישראל יקושרו אגודה אחת ויהא שלום ביניהם. לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים, שיראו כל ישראל איך תיכף בראש התורה נאמר – ברא אלקים את השמים ולא רקיע, כדי שידעו גודל מעלת השלום וה' יברך את עמו בשלום.

כאמור לעיל, נבנה אוהל מעל קברותיהם של השלושה, הוא ואשתו ור' אלכסנדר מקומארנא, המונחים בבית העלמין הישן בעיר. מעל פתח הכניסה נרשם –

וֹמשה

יקח את האהל ונטה

לו החוץ למחנה

וֹהיֹ(ה) כֹל מֹבֹקֹשֹ יֹ"יֹ

בֹאֹ יֹבֹואֹ הֹאֹהֹלֹהֹ

פ"נ

האי סבא קדישא

איש שיבה בן פ"א שנים נתבקש בישי(בה של מעלה)

כבוד אדומו"ר גאון ישראל וקדושו

רכבו ופרשו חריף ובקי סיני ועוקר ה(רים)

בוצינא (מאור) קדיש(א) חו"פ (חסידא ופרישא) צדיק יסוד עולם

מופת הדור שומר הבית והחסד

המאיר לארץ ולדרים רשבה"ג (ראש בית הדין הגאון) רבינ(ו)

משה איש האלהי זצלה“ה (זכר צדיק לחיי העולם הבא) אב”ד פה"ק (אב בית דין פה קהילתנו)

בן הרבני היו“ש (הירא ושלם) מו”ה צבי זצ“ל זה ל”ג

שנה ביום השביעי נתעלה ויהי

בעלות המנחה ומשה עלה יום

כ“ח תמוז שנת תר”א לפ"ק

תנצב"ה121

יום מותו, כ“ח תמוז תע”א (16 ביולי 1841) היתה שבת קודש. בהלוויתו השתתפו אלפים. שלושה שבועות אחר הסתלקותו, בי“ח מנחם אב, החליטה החברא קדישא להעמיד אוהל ועל הביצוע הופקדו הגבאים, יעקב צינר (?) ומארקוס שוויגר. עם עבור כשנה נקבעו הסידורים לשמירת המפתחות ודמי הכניסה למקום – 18 קרויצר. אם כן, ליום השנה (יארצייט) הראשון עמד האוהל על תילו. עפ”י עדות משנת 1859,122 באו להשתטח על קבר 660–700 יהודים, אפילו מגאליציה ורוסיה. לאחר שתפס את הרבנות מו"ה ר' ירמיה לו’ב (Löw), פחת מספר המבקרים. הרב התחנך במערב הונגריה ולא השלים עם המחשבה, שקברו של אדם ישמש מקום לעליה לרגל ופעם אף התכוון בסיוע המשטרה לחסום את הדרך המובילה לבית העלמין. אולם מספר הנמשכים אל קבר הצדיק הלך ורב. מאז סוף המאה הקודמת התרגלה אוהעל למחזה של יום ה’יארצייט'. פני העיר נשתנו ביום זה, המונים נשפכו מהרכבות ובשנות ה־20 של מאתנו נפתח אף הגבול הצ’כי בפאתי העיר במזרח והיהודים יכלו לבוא ולעבור את הגבול ללא תעודות מעבר (עפ"י זכרוני האישי). בית הקברות נפתח השכם בבוקר. ברחוב הצר המוביל למקום נערך יריד ספרי קודש ולוחות שנה. בפתח הכניסה נגבו דמי הכניסה והכרטיס נמסר לשומרים בפתח האוהל. ליד הפתח הוצב שולחן ולידו ישב רושם הבקשות למי שלא יודע לכתוב בשפת הקודש. היה מי שהביא עימו את הבקשה מוכנה משלו ומשל אחרים. אחדים – רשמו את הבקשה על הקיר והיא נשארה שם, עד אשר דהה הכתב עם השנים.123

ולקמן נוסח התפילה אשר אומרים הבאים מקרוב ומרחוק להשתטח על קברו ביום ה’יארצייט' (כ"ח תמוז) וגם אלה שבאו בכל ימות השנה בעת צרתם. התפילה נרשמה על שלושה לוחות באותיות גדולות ומאירות עיניים.

“שלום עליך על משכבותיך אדונינו מורינו ורבינו משה בן מוהר”ר צבי. תהא נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך תחת כסא כבודו. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אשריך שזכרת ללכת אחר יוצרך בלבב שלם והצדקת את הרבים והורית לישראל חוק ומשפט. על כן גדול שכרך וישבת במעלה עם המלאכים הקדושים אשר שם אצל בני עליון. הרחמן הוא יחיש תחית אדונינו מו"ר משה בן צבי וימהר עמידתך ויזכנו לראות פניך המזהירים. כזוהר הרקיע יעמוד לנו זכותך וצדקות תורתך ותומתך. תורתך תעמוד לנו. זכותך יגן בעדנו.

בבקשה ממך יוצרנו. יוצר בראשית. שתפתח לבנו בתורתך ולאהבת חסד והצנע לכת והצילנו בכל דרכינו ואל ישלטו בנו אויבינו ואל תתן למוט רגלינו. תענה אותנו ברחמים בזכות הצדיק הזה ואל תענישנו באוולתנו ואל תגמול לנו כפעולותינו ואל תשלם לנו כמעשינו הרעים ותכפר לנו על כל עוונותינו ותסלח לכל חטאתינו ותמחול לנו לכל פשעינו. כדי שנהיה במחיצת הצדיקים נוחלי שני עולמים. ברוך משיב נפשות לגופות הצדיקים ומקיצן ומכניסן לגן עדן ומזכן לחיי עולם הבא. ואתה יצרת את הצדיקים לשמך וקדשת אותם לשמך וטהרת אותם לשמך ונתת בלבם לעסוק בתורתך וליראה את שמך ולעשות רצונך בלבב שלם. וכשם שזכינו ובאנו וראינו ציון של זה הצדיק משה בין צבי. כן יהי רצון מלפני בוראנו. שנזכה ונראה אותו בחיים ונשמח בו והוא ישמח בנו. ברוך המקיים דברו ונאמן בבריתו.

אשריכם הצדיקים. אשריכם החסידים הישרים והתמימים. אשריכם עמלי התורה גבורי כוח. אשריכם מוסדי ארץ. מה טמון לכם. מה צפון לכם כדכתיב. מה רב טובך. אשר צפנת ליריאך. דבר אשר לא היה יכול ביד הנביאים לעמוד עליו שנאמר. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. תפילתכם תגן בעדנו בעת צרותינו ובזכותם נינצל מחמס המלכויות ומשיבושי הגיסות ובזכותם נזכה לראות פני משיחנו ונהיה בחיים ונשמח בהם ותשמחו בנו בעגלא (במהרה) ובזמן קרוב עם כל ישראל חברים ונאמר אמן.

זכר צדיק לברכה. זכר חסידים לברכה. זכר שפלי רוח לברכה. זכר מרביצי תורה לברכה. זכר אדונינו מורינו ורבינו משה בן מהור“ר צבי לברכה ולתחיה אמן.”

מתחת לנוסח התפילה נכתב – יתן הפדיון על קברו ומבקש בקשתו כפי רצונו ומברך ברכת המתים ואם יש עשרה, יאמר קדיש.124

לצערנו, אין יודעים, מי חיבר את נוסח התפילה החסידית המלאה יופי פיוטי ואשר דבריה נוגעים ללב. אם היה הוא איש אוהעל, יכלה קהילתו להיות גאה בו, כי החסידות – בדרך כלל – לא יצרה יצירות חדשות בתפילה, למעט ‘תפילה קודם תפילה’ של ר' אלימלך מליז’נסק והתפילות של ר' נחמן מברצלב.

* * *

שתי דמויות המהוות ניגוד מוחלט לר' משה טייטלבוים חיו ופעלו בזאמפלאן בימיו: האחד הוא אליעזר זאב ליברמן, רב בהומונא, שנעשה בר פלוגתא ל’חת"ם סופר'; והשני – הרב דוד מאיר הכהן פריזנהויזן, דיין באוהעל, איש אשכולות, אדם יוצא דופן בתקופתו, שלא הצליח להגיע לידי הכרה ופרסום בהתאם לכישוריו ועבודתו המדעית.

הרב אליעזר ליברמן התערב בפולמוס חריף בדבר השכלה והתחדשות, שפרצו באותם הימים בהונגריה ואשר בלטו בהן הרב אהרון חורין באראד (Arad) והרב משה קוניץ בבודא. היה הרב אליעזר איש רפורמה. בחיבורו, ‘אור נוגה’, דרש שינויים במראה החיצוני של עבודת הקודש בבית הכנסת. לדעתו, הנוער היהודי אינו מבין עוד את תוכן התפילות והדרשות של הרבנים. במקום הפלפול ההלכי, מוטב היה לרבנים להרביץ אמונה, מוסר, אהבת המולדת ונאמנות לשלטון. את המתרחקים מן היהדות יש להחזירם בדרכי נועם, בשינויים עפ“י רוח התקופה ולא בחרמות ונידויים. אין עוד להסתפק בידיעת התורה ומסורת והיהודים צריכים לרכוש גם השכלה כללית. הוא העמיד בפניהם לדוגמא את הצורה החיצונית של הפולחן הנוצרי בכנסיה ואין הדבר פוגם – לדעתו – בעיקרון של “ובחוקותיהם אל תלכו”. ה’חת”ם סופר' התייצב באגרותיו נגד כל השינויים שהציע ליברמן, על אף שהלה השתית את מירב הצעות השינויים להתחדשות על יסודות מסורתיים עם הסימוכין המתאימים מספרות חז"ל. הרב מהומונא עזב את הונגריה, עקר לברלין ולווינא ושם רצה להקים בית כנסת רפורמי ואת הרב אהרון חורון ביקש להציב בו כמטיף.125

בין הסוללים את נתיבי ההתחדשות היה גם הרב דוד פריזהויזן. נולד בבאוואריה (1750?). עד גיל 30 למד תלמוד ופוסקים, ראשונים ואחרונים. סגנונו העברי מהוקצע וקריא; שלח ידו גם בשירה ובקיאותו היתה לשם דבר. לאחר עשרות שנים של לימודי קודש החליט ר' דוד לתור לחכמה חיצונית ועשר שנים שקע בתורת המתמטיקה, המכניקה והאופטיקה. את תוצאות שקידתו פרסם בשני חיבורים: ‘כליל החשבון’ ו’מוסדות תבל‘. הראשון הופיע בברלין ב־1796 עם הסכמת (המלצת) רבה של הקהילה ובית־הדין שלה. הספר נועד לבני התורה של דורו, כדי שבעזרתו יוכלו להבין מאמרי חז“ל, סוגיות בתלמוד ופסיקות הלכה הקשורים בחשבון והנדסה. המחבר מעיד על עצמו, כי מיעוט ידיעותיהם של בני תורה בחכמות חיצוניות נגע אל ליבו ובהסתמך על פסיקתו של הרמ”א החל מקדיש מזמנו לעיסוק ב“חכמות הלימודיות” (מדע). הוא הגיע לרמה, שאפשרה לו להסביר את כל הסוגיות התלמודיות הכרוכות בחישובים וכן פסקי ההלכה של הרמב"ם ואחרים. ר’ דוד באר בספרו 21 סוגיות על סמך חוקי המתימטיקה. הוא הדגיש, שאין בכוונתו להקיף בספרו את כל המתימטיקה של תקופתו, אלא אך ורק את אותם הנושאים, אשר בלעדיהם איש לא יתמצא בסוגיות הללו. הספר כולל שבעה פרקים ובהם: ארבע פעולות החשבון, משוואות מהמעלה הראשונה, שברים פשוטים ועשרוניים, משוואות מהמעלה השניה, מושגי יסוד בהנדסה, השימוש באלגברה לפתרון בעיות הנדסיות, סדרות חשבוניות והנדסיות, לוגריתמים, שורש מעוקב ומשוואות מהמעלה השלישית. הספר מכיל שאלות פתורות רבות ובעזרתן הדגים המחבר את העקרונות המתמטיים השונים וכן את הסוגיות התלמודיות שבחר להציגן.

ולהלן דוגמא מאלפת לסוגיה כזאת (כליל החשבון פ“ד ע”א). במסכת בבא מציעא כ“ח ע”א מדובר בטלית שנמצאה. באו שני בני־אדם: אחד אומר מידת אורכה – כך ומידת רוחבה – כך לסימן, שהטלית שלו ואילו השני אומר לסימן שהטלית שלו, את מידת גמיו (סכום האורך והרוחב), אבל אינו יודע לפרט. הגמרא פוסקת, כי הטלית תינתן למי שאמר את מידת אורכה ומדת רוחבה (בתנאי, שהמידות נכונות). מוסיף ר' דוד: “ויש מקום לשאול – אחד אומר מידת אורכה, מידת רוחבה ומידת שטחה והשני אומר מידת גמיו ומידת שטחה, למי ינתן? הנה בהשקפה ראשונה נראה ליתן למאן דאמר מידת אורכה ורוחבה עדיף טפי (יותר) מידת גמיו. ואין להפוך הסברא ולומר ליתן למאן דאמר מידת גמיו מפני שהוא דקדק טפי במידת שטחה (שכן) סבורים בדרך כלל, כי לא ניתן לחשב את השטח מתוך ידיעת סכום האורך ורוחב, אבל האומר מידת אורכה ורוחבה נקל לידע את שטחה ע”פ כפילת האורך עם הרוחב, שאם לא כן כל היודע אורך ורוחב יערים (יחכם) לומר גם מידת גמיו." לכן המסקנה היא, שיש להתייחס למידע שניתן כאל סימנים מול סימנים ולא להתייחס לאלו חישובים אפשר לעשות בעזרת האינפורמציה. מכיוון שאולי גם האומר את אורכה ורוחבה לא יָדַע למעשה אלא את מידת גמיו ושטחו בלבד, ועפ"י החשבון הכתוב בספר (התרת מערכת שתי משוואות ממעלה ראשונה) היה מסוגל “לכוון (לחשב) את אורכה ורוחבה”.

הסברא שידיעת גמיו ושטח עדיפה על ידיעת אורך ורוחב ושטח התבססה רק על זה, שמתוך ידיעת האורך והרוחב ניתן לחשב גם את השטח ואילו מידיעת גמיו לא ניתן לחשב את השטח. אולם סברא זו נדחתה, שכיוון מעצם היכולת לחשב אינה קובעת ועל כן יש להתייחס למה שאמר כל אחד כסימנים מול סימנים ומאחר שצד אחד מסר שלושה סימנים, אורך-רוחב-שטח, והשני מסר שני סימנים, גמיו-שטח, הטלית תינתן למי שמסר שלושה סימנים.126

“מוסדות תבל” פורסם כעבור שנים אחדות, ב־1820, בווינא ודן על בנין עולם עפ“י קופרניקוס והוכחת האכסיומה האחת־עשרה של אוקלידס, ולאחרונה – צוואתו, מציאות ה‘, הנבואה ואי־תמותת הנפש; הוא העלה על נס את חינוך הילדים והדגיש את לימוד העברית והדקדוק לבנים ולבנות, כדי שאלה יבינו את התפילות והבהיר את הצורך ללמד את השפות האירופיות – גרמנית, אנגלית וצרפתית. עיקר השינויים המוצעים על ידיו נוגעים להכשרת רבנים. לשם הגשמת רעיונו מסר הרב מיזכר לממלא־מקום־המלך (nádor) הכולל פירוט על תוכנית הלימודים, סידורי מגורים בפנימיה וכדו’. לבד מלימודי קודש, אמורים היו התלמידים ללמוד בבתי המדרש לרבנים גרמנית, לטינית, את שפת הארץ (ארצות האימפריה ההאבסבורגית היו רבות), הנדסה, אסטרונומיה, פיסיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, תורת הנאום ופילוסופיה. הלימודים צריכים היו להמשך עד גיל 18 ויותר, אלא אם נישא הצעיר בגיל זה. דיון על המיזכר נמשך שנים על גבי שנים, עד אשר הוחלט ב־1813 לדחותו מחוסר אפשרות להוציא לפועל את התכנית המוצעת. נציגי השלטון טענו, כי עקב המיסים הכלליים ומס הסובלנות בייחוד, אין היהודים מסוגלים עוד לשאת מעמסה נוספת. אי־ההצלחה מיררה את חיי ר' דוד וגם בעיות פרנסת משפחתו העיקו עליו. רבנים מספר הציקו לו מחמת מחשבותיו החורגות מן המקובל ובנסיבות אלה הגיע לאוהעל עוד בטרם פרסום ספרו “מוסדות תבל” וכאן פעל כדיין בבית הדין של ר' משה טייטלבוים ועסק עוד בעסקי יין שנים אחדות. נדמה, שאת חיבור ספרו השני סיים באוהעל. משהשלים את החיבור ביקש וקיבל הסכמת כמה רבנים לספרו כמו, חת”ם סופר, הרב קריסהאבער מפאקש (Paks) וגם ר' משה, שרשם בהסכמתו בין היתר “… חרוץ ובקי בחדרי תורה, איש חי רב פעלים אשר רוח ה' בו להנהיג בדרך האמת והצדק… כי לו עשר ידות (ידים – יכולת, כוח) בחכמות רבות ועל כן קצר המצע, אמרנו די…”. ארבע שנים טרח להדפיס את ספרו בווינה. כס הרבנות לא הצליח להשיג לעצמו ומת ב־Gyulafehérvár ב־1826 ושם הובא למנוחת עולמים. מענין לציין, שהדיין מאוהעל ראה לנכון לגנות בכתביו את החסידות ומתן הקמיעות.127 כלום לא ראה קטע זה ר' משה? והאם ‘חת"ם סופר’ ויתר הרבנים נותני ההסכמות היו בדעה אחת עימו בקשר לתכנית להכשרת רבנים לימוד חכמה חיצונית?

חיבוריו של ר' דוד בן מאיר הכהן, הדיין באוהעל, ראויים להדפסה חוזרת ובייחוד “כליל חשבון” היכול למצוא חן בעיני נוער ומשכילים גם יחד משום לשונו היפה, שיטתו הדידקטית המענינת והתרגילים הקשורים בחלקם בהלכה ובמסורת.

VII: גפן ויין

תפקיד לא מבוטל מילאו היהודים בגידול גפן ובייצור יין בהיותם בעלי כרמים, מתווכים וסוחרים. כזכור, תקנות יוסף ה־2 פתחו בפניהם את חופש הבחירה של מקום המגורים, לבד מערי המכרות, את מירב תחומי הכלכלה והעניקו זכות ללמוד בבתי הספר. זה היה המצב גם במחוז זאמפלאן. אולם, שרר אי־וודאות לאחר מות השליט ולא פחות מאשר שש עשרה תקנות, עתים מנוגדות אחת לשניה, הסדירו את היחס של היהודים לכרמים ולייצור היין בפרק הזמן שבין 1791–1819. הנחות ניכרות הבטיח רק החוק של 1840, אם כי היה שיוויון הזכויות מהם והלאה. יהדות דרום־זאמפלאן, אזור הגפן והיין, לא היוותה חברה אחידה ומגובשת. על אף שהחזיקה היא בידיה את סחר היין במידה גדלה והולכת, היו עוד בתוכה רוכלים וסוחרים זעירים, בעלי מלאכה, שלא נתקבלו לצכים (איגודים של בעלי מלאכה) ופונדקאים. הפונדקאות משתלבת – כמובן – בסחר היין. סוחרי היין, המתווכים, החוכרים ובעלי הכרמים היו בעלי ההון, שעשו עסקאות בהיקף ניכר, חלקם יוצאי צ’כיה וסיליזיה ואילו העניים, יוצאי פולין וגאליציה, עסקו ביתר התחומים המנויים לעיל. אלה האחרונים השונים בלבושם ובאורח חייהם נרדפו לא רק בידי אנשי השררה, אלא אף אחיהם בני הברית ביקשו למנוע את האחזותם במחוז. דוגמא לכך נרשמה ב־1770 לאמור “היהודי אברמוביץ, שבא מפולין, אין לו ולא כלום, הינו נווד; על כן גורש ממאַד, לאחר שרכש לעצמו עוינים רבים בקרב היהודים עקב מעלליו”.

מלכתחילה התכוון המחוז עוד ב־1737 לא להתיר את סחר היין ליוונים, לארמנים וליהודים – למעט בעלי הדרכון הפולני, שבאו הנה למען יין כשר. תקנה זאת נעשתה מפורסמת מאד והירבו להזכירה עד 1840. בתחילה, הוזכרו – אפוא, היהודים יחד עם בני עמים אחרים, אבל במרוצת הזמן נדחקו אלה בתחרות הקשה ופחתה חשיבותם בסחר היין. בימי יוסף ה־2 נחקקו חוקים המקדמים את הסחר החופשי וההיסטוריון, המומחה גם לגידול גפן, איש זאמפלאן, אנטאל סירמאי העיר, כי בימי המלך, כשהותר הסחר בענבי אסו ללא אבחנה, לא הביא הדבר כל נזק לאוכלוסיה, אלא להיפך; היה זה לתועלתה. סירמאי היטיב להכיר ולדעת את כל תחומי גידול הגפן וייצור היין ואת בקיאותו הוכיח בפרסומיו הרבים. מאחר והחוק הסדיר כבר ב־1791 את חופש המגורים, דאג המחוז להתקין תקנות בקשר ליין לאחר מות המלך וחידש את אלה שהיו נהוגות בימי המלכה מאריה תרזה, אימו של יוסף ה־2. אם כן, נאסר סחר היין ליהודים ב’מרגלות־ההר' והוצע להרחיק אותם משם כדי 6 מילין בטענה של מעשי המרמה שלהם, על מנת ששמם ופרסומם של היינות לא יינזקו. נצטוו אנשי הרשות להשגיח גם על היבול של כרמי היהודים, לרשמו ולהודיע עליו לממונים שלהם. בייחוד נאסר כל מגע ליהודים עם ייצור יינות האסו, גם הכשר, והותרה הכנת יין רגיל בלבד. תקנות אלה לא בוצעו הלכה למעשה עקב התערבות מועצת הנציבות, לרבות הרחקת היהודים מ’מרגלות־ההר' והכול נשאר בגדר תכנית ושאיפה.

מסוף המאה ה־18 התמיד המאבק בין המחוז בשליטת האצילים לבין היהודים בדבר סחר היין, כי האצילים חששו מפני פגיעה בזכויותיהם הקנויות זה דורי דורות. אמצעי בדוק במאבק מעין זה היתה ההאשמה, כי היהודים מזייפים־משחיתים את יינות ‘מרגלות־ההר’ ומזיקים לשמם הטוב. ב־1798 הצליח המחוז להטיל הגבלות ניכרות ולמעשה, הצטמצם עיסוק היהודים ביין לכדי סחר קמעונאי בפונדקים לבד. נאסרו קניית ענבי האסו, הורדת התמצית המדללת אותו וכו'. ענבי האסו היוו זה זמן רב שאלה מרכזית, כי מהם לא שולם מעשר (dézsma) והאצילים רצו להבטיח לעצמם זכות־קדימה בקניה. זוהי הסיבה העיקרית לשאיפתם להצר את צעדי היהודים המוכנים לשלם מחיר גבוה יותר לאיכרים והאצילים מעונינים היו למנוע זאת. אבל, אם נאסר ליהודים לקנות, לבל יקדימו את האצילים, נאלצו הם לשלוח במקומם אצילים פולנים, אשר נגדם לא היה כל תוקף לתקנות.

מכל מקום, בתחילת המאה ה־19 היו ליהודים כרמים, אשר עיבדום הם בעצמם או באמצעות שכירים ובמרתפיהם הם אחסנו יין רגיל, אסו ותמציתו. סוחרי היין היו בחלקם מקומיים וחלקם באו מפולין. היהודים המקומיים היו בעיקר מתווכים (faktor) וסוחרים (kupec) – בחלקם יהודים פולניים. עיסוק נוסף בקרבם היה הפונדקאות; בעלי הפונדקים גם סחרו ואף עיבדו כרמים משלהם. התקנות שאצילי המחוז התקינו להגנת אינטרסיהם לא יכלו לעצור את המגמה של הסחר החופשי ההולך ומתפרץ וב־1800 הותר כבר ליהודים לאסוף את ענבי האסו לצרכים ביתיים. הארעיות שבתקנות המחוז מוכחת בכך, כי אלו חודשו חדשים לבקרים ומ־1801 אין עוד כל מכשול חוקי להכנת אסו לצרכי הבית. מעניין לציין, כי היו כרמים ליהודים למרות האיסור, אולם נאמר, שאותם הכרמים אשר נרכשו אחר השנה 1800, יוחרמו והשלטונות ימכרום במכירה פומבית, אלא אם כן מכרו הבעלים היהודיים קודם לכן. החזקת כרם ב’מרגלות־ההר' נאסרה גם בחכירה וזאת הותרה להם רק באזורים הצפוניים של המחוז, שיינותיהם אינם כה משובחים. תקנה רודפת תקנה ואיסור על איסור פורסם והודגשה החובה של מכירת הכרמים, שנרכשו אחר התאריך הקובע. כך הוא המצב אפילו ב־1808. ובאשר לסחר החופשי; בשנה ההיא ביקשה העיר מאַד, כי יותר סחר היין וייצורו לכול למען השגת מחיר גבוה יותר. הנה ראיה, שהסחר החופשי משרת לא רק את אינטרסי היהודים, אלא את אינטרסי הכלל, לבד מבעלי האחוזות. אולם מאחר שסחר חופשי של האסו פגע בזכויות העודף של הפאודלים, הושבה הבקשה ריקם. התוצאה היתה, כי הסחר נפגע, סוחרים פולנים לא באו לקנות כאן יין, לא רגיל ולא אסו והמחוז נאלץ לבטל את התקנות האוסרות את סחר היהודים במוצר עיקרי זה של האזור, היינו היין ואספת המחוז אף הודתה, עפ“י הרשום בפרוטוקול, ש”ההיתר הניתן ליהודי המחוז נראה אמצעי מועיל". על אף מציאות זו, נשאר המחוז באופן רשמי דבק בהחלטה, כי על כרמי היהודים להמכר ואפילו נקבע תאריך חדש – שנת 1811; אבל ההחלטה לא מומשה במועד זה עקב התערבות מועצת הנציבות ומונתה וועדה לבדיקה ולביצוע, שבראשה – אנטאל סירמאי. יושב הראש התפטר מתפקידו עוד באותה שנה וכנראה, לא היה מוכן לגונן על זכויות היתר של האצולה בהיותו חסיד הסחר החופשי ומתנגד לדחיקת רגלי היהודים. הפרשה הוסיפה להסחב: ב־1817 הותר ליהודים לקנות יין אך נאסר על בעלי הכרמים שבתוכם לייצרו; הקלו בחובת המכירה של הכרם, אלא אם הוכח, שבעליו זייף את היין או עבר עברה אחרת כלשהי בייצורו וביטלו את זכות הראשונים של בעלי האחוזה בקנייה. כעבור שנתיים כבר דרשו יישובי ‘מרגלות־ההר’ מהמחוז, שזה יאפשר את התחרות החפשית של הלקוחות ודרישה זו נענתה. לא עברה שנה והגלגל התהפך: התירו ליהודים לסחור ביינות רגילים בלבד וכדי שהאיכרים לא ייזוקו, החליט המחוז, שאם כבר נמכר הייין, אין בעלי האחוזת יוכלו עוד לממש את זכויותיהם בקנייה.

הוחזרו, איפוא, שוב האיסור בסחר האסו והכנת התמצית. עם זאת ראוי לציין, כי הפעם לא נגעו עוד התקנות בבעלי הכרמים ובחוכרים היהודים ומן הסתם, ירד נושא זה מעל הפרק באותם ימים. ב־1821 נמלכו בדעתם אדוני המחוז פעם נוספת: הותר הסחר ביין אסו, אבל נאסר ייצורם של יינות מסוגים שונים. מסמכים שונים מימים אלה מדגישים את הבדלותם של היהודים ואת לשונם הזרה; הרישומים מודעים בעובדת הרדיפה, אבל מזכירים הם למען האמת, שרק מיעוטם של היהודים הם בעלי אמצעים ורובם עניים מרודים. זו ואף זו, רישומי המחוז קשרו יחד את המצב הירוד בגידולי הגפן ובייצור היין בעזיבה ההמונית של היהודים את המחוז ואעפ"כ הוסיפו האצילים לדבוק בזכויותיהם לולא התערבות מועצת הנציבות המייצגת את חצר הקיסר ולא אינטרסים שונים. גם בנסיבות אלה הצליח המחוז לעכב את הסחר החופשי ביינות אסו לפרק זמן של שנתיים נוספות.

גורמים שונים ורבים היו מעורבים בסחר היין ובקביעת מעמדם של היהודים בו, ולא המחוז ומועצת הנציבות בלבד. מעשה שקרה בטאייא (Tállya) כך היה: ב־1825 הגישו אצילי הכפר עצומה המאשימה סוחרים, בעלי כרמים, מתווכים ופונדקאים יהודים. נכתב עליהם, כי מוכרים יינות פחותי ערך, כל עוד באותו המחיר יכלו הם לשווק את היינות המשובחים של טאייא. עפ“י העצומה, אוחסנו יינות אלה במרתפי תושבים אחדים, שתמורת שוחד הפיצו שמועה, כי יינותיהם הינם מתוצרת “מרגלות ההר” המשובחת וכתוצאה מכאן, אין המגדלים יכולים למכור את יינותיהם הטובים באמת והמתווכים דורשים תשלום גבוה יותר מכרגיל. אצילי טאייא הוסיפו גם נתונים סטטיסטיים כדי להשעין את טענותיהם על בסיס איתן. הם הזכירו, כי ב־1824 נמצאו במרתפי היהודים ב”מרגלות ההר" קרוב לאלף חביות יין אסו ותמצית, המחוז התכוון להחרימם והיהודים אך בקושי יכלו למנוע את רוע הגזרה בפניה בהולה אל שלטונות רמי דרג מהמחוז.

האצילים לא אמרו נואש. נציגיהם, שיצאו ב־1825 לאספה־הכלל־ארצית, קיבלו מנדט לדרוש את גירוש היהודים מ“מרגלות ההר”, לדוגמת ערי מכרות, אשר בהן נאסרה התיישבות היהודים גם לאחר התקנות של יוסף ה־2. לצערם של הנציגים, הנושא לא עלה כלל לדיון וכל אשר נותר בידי המחוז לעשות היה פיקוח יתר וקפדני על מעשי היהודים במסחר כדי למצוא עילה להצר את צעדיהם. הוקמה, איפוא, ב־1826 וועדה מיוחדת לבחון את “מעשי המרמה של היהודים”. רישומי הוועדה נתמלאו תלונות וטענות, אשר לא נבדקו לעולם והכוונה הרעה בהן גלויה לעין, אם כי היו בוודאי גם מעשי אמת.

אחת ההאשמות החוזרות ונשנות, שהיהודים מביאים יין מאזורים אחרים ומוכרים אותם כתוצרת “מרגלות ההר”. והנה אחדים מן המקרים האלה: יעקב קליין ושמואל פולצ’ק הואשמו, שבסאראנץ' הכינו הם יינות מעורבים באסו, הביאום לטאייא ומכרום כיין מקומי. כמוהם עשה טוביה לפקוביץ בלינסקא. מכיוון שנאסר על היהודים לקנות ענבי אסו, כרוכות מירב ההאשמות בכך. דברים מעין אלה העלילו על יהודים בטולוצ’ווא ובשארוש־פאטאק וטענו, שהיהודים אוספים מעניים את ענבי האסו, “מורידים” מהם את התמצית, ומערבבים את המשקע (törköly) ביין128 ומוכרים בעודו תירוש (must) בטרם תסיסה. מעשים מעין אלה פגעו כמובן בזכות הקנייה הראשונית של בעלי האחוזה. על אברהם דוד, איש טאייא, ועל אחרים בכפר טענו, כי הם מבשלים את התירוש כדי להעניק לו טעם מתוק כשל האסו ואילו על המתווכים – הם לוקחים דמי תיווך מהמוכר וגם מהלקוח. ועוד איש טאייא הוזכר, לודוויג צימרמן, אשר לקח 70 פֿורינט בעד מאה חביות יין. בליסקא תבע שמואל פרוס שני פֿורינט בעד תיווך כל חבית. מחלוקות רבות פרצו סביב בעית החזרת דמי־הקדימה וגובה הריבית. כדי לעודד את דעת הקהל נגד היהודים, הופצה שמועה, כי מחירי הייין והיי“ש נקבעים בבית הכנסת לאחר התפילה ושמואל לוי מטאייא סיפר, שיהודי מאַד החליטו על מחיר היי”ש בבית הכנסת וקבעו, כי לכפריים ימכרו בשני גרושים זול יותר משלעירונים. ברם, אחד מהם, שלמה שוורץ, לא מילא אחר ההחלטה ובתגובה נידו אותו בני הקהילה, לא הרשו לו ולבניו להכנס לבית הכנסת ולא מכרו לו בשר כשר. רישומי המחוז מזכירים נוהג זה של קביעת מחירי היין בבית הכנסת גם בטולצ’ווא ובשארוש־פאטאק. יהודי פאטאק אף הבהירו נוהג זה, כי לולא כן, לא יכלו לעולם להתפרנס מחכירה.

מכיוון שהיו ענבי האסו יקרים תמיד מהצימוקים, נהגו הכורמים להכין גם מהם יין אסו. על סמך נוהג זה מצאו מקום להאשים את יהודי בודרוג־קאראסטור לאמור, שהם קנו את היין מהאיכרים רק אם מכרו להם גם את הצימוקים והדבר הסב לאיכרים נזק. ועוד תואנה: רבים ריננו אחרי בני טולצ’ווא היהודים, כי הם נושאים ונותנים עם הסוחרים וקונים את היין מבעלי הכרמים ובדרך זו מתעשרים והולכים. האם כן הדבר? פשיטות הרגל המרובות הרשומות בארכיון המחוז לא באו לחזק סברה זו. מהתלונות התואנות הרבות מסתבר, אפוא, שסחר היין של “מרגלות ההר” היה בחלקו בידי יהודים; ראשי העיר של שארוש־פאטאק אף נתנו ביטוי לכך באמרם, כי באפשרותם היה להעלות טענות למכביר נגד היהודים, אבל אינם מעזים לעשות כן, שמא לא יוכלו עוד למכור בני העיירה את יינותיהם. אלה הם, אפוא, סיכומי הטענות: היהודים מביאים יין וענבי אסו מאזורים שמחוץ ל“מרגלות ההר”, מזייפים את היין בשיטות שונות, קונים ענבי אסו ומכינים מהם יין ואינם נוהגים בהגינות במעשי התיווך. מענין, כי סוחרים לא־יהודיים ומייצרי יין אחרים לא הואשמו, כאילו היו הם כליל השלמות.

מעמדו של המתווך היה מסובך למדי. עוד ב־1791 נקבע, שיהודי לא יהיה מתווך, ואעפ"כ פעלו מתווכים יהודיים ולכן התקינו תקנות לפעילותם. ב־1835 החליט המחוז, כי תקום בכל עיר וועדה לבחירת מתווכים והנה, בין תשעת חבריה באוהעל היו גם שני יהודים. עוד מקודם, ב־1826 חזר המחוז לסורו וביקש לחדש את הצעתו לסילוק היהודים מעסקי היין, ולהשאיר להם את תחום הפונדקאות בלבד. אסיפת המחוז ניסחה מחדש את החלטותיה וכינסה בתוכן את כל התקנות, אשר עברו מן העולם זה מזמן וכאילו החל הכול מחדש. היהודים פנו אף הפעם לסמכויות שמעל המחוז וההוראה המנוגדת להחלטות לא איחרה לבוא. המחוז ערער והסחבת נמשכה. הועלו הצעות מהצעות שונות וביניהן גם איסור הפעילות של המתווכים היהודיים. אם כן, ב־1830 נתעורר כבר הצורך לשרטט את קווי הטיוטה של חוק כללי להסדרת מכלול הבעיות של גידול גפן, ייצור יין ושיווקו. טיוטה זו התירה ליהודים את ייצור היין ושיווקו וההגבלות נגעו לבעלות על הכרמים. המחוז השתדל בעיקרון לשלול את אפשרויות הפרנסה הכרוכות ביין, ככל שניתן, בעוד מועצת הנציבות עמדה בפרץ ולא הניחה להגביל אותם הגבלות חמורות יתר על המידה. אי־לכך, ניסו בעלי הכרמים להקים ב־1834 את “חברת סחר היין של ‘מרגלות ההר’” ולהחזיר לידיהם את הכוונת הסחר. וודאי, שהחברה לא התכוונה לקבל לשורותיה יהודים. הנסיון הזה נשאר בגדר תכנית עד 1859.

למרות הכול, אין לעכב את רוח התקופה. דבר המתווכים – כאמור לעיל – הגיע לפתרונו והחלטה חדשה התירה כבר את הסחר באסו לכל אדם ועל בעלי כרמים יהודיים אין עוד דין ודברים. חלפו חמש שנים נוספות והוסר כל מכשול בפני הפעילות הכלכלית של היהודים. המחוז הצליח להשהות את הפעלת החוק זמן־מה וב־1841 נסתיים המאבק, שנמשך כ־50 שנה בין המחוז לבין היהודים שבו.

יהודי זאמפלאן השתלבו בסחר הפרימיטיבי עוד בסוף המאה ה־18 ותוך כדי פעילותם הכלכלית הם פגעו באינטרסים פאודליים, לרבות זכויות העודף של האצילים בסחר היין. על כן גוננו שלטונות המחוז מפני התחרות של סוחרים פולניים, יוונים, ארמנים, סרבים והיהודים, בשם העם המעלה את המיסים כביכול. ככל שגבר משקלם של היהודים במסחר, כן התייחסו החוקים והתקנות המפלים לרעה אליהם, בעוד הסוחרים בני עמים אחרים הושוו במהרה לאלה משל ההונגרים. מאחר שהמלך יוסף ה־2 העניק זכויות ליהודים, ועל אף שאלה קוצצו עם מותו, הוסיפה האצולה הפרובינציונאלית לשנוא אותו גם בזכרונו; היא ראתה ביהודים יסודות זרים, שהמלך הזר המתנכר לאצולה כפה עליה. זהו ההסבר לסחבת ולחוסר ההענות להוראות של מועצת הנציבות המייצגת את השלטון ההאבסבורגי בהונגריה. יחד עם זאת, נאלצו האצילים להכיר בעובדה, ויותר מפעם אחת, כי בעיתות משבר בסחר, רק היהודים היו מסוגלים לסייע וכי אז הקל המחוז על מצבם בלית ברירה. בדרך כלל נאסרה קניית ענבי האסו בידי היהודים, כי זאת היתה זכות עודף לאצילים, אבל לאיכרים השתלם למכור את ענבי האסו לכל המרבה במחירם מאשר לעבד ולמכור כעבור שנתיים־שלוש. בעלי האחוזות השתדלו להוריד את המחיר ואילו היהודים הבטיחו תמיד מחיר גבוה יותר. זוהי הסיבה האמיתית להתקנת התקנות למיניהן וחידושן מפעם לפעם. מכאן יוצא, שהעדיף המחוז להתיר את הסחר ביין, אך אסר את קניית הענבים ואף את איסופם בכרמיהם ולכל היותר אפשרו הכנת אסו לצרכי הבית. עד סוף המאה ה־18 לא היו כמעט הגבלות בקניית הכרמים ומכירתם ויהודים רכשו להם כרמים, אולם מאז מפנה המאה ניסה המחוז להחרים, לעקל או לכפות על היהודים את מכירתם. נסיונות אלה עלו בתוהו, אם כן בעלי הכרמים הכינו יינות אסו למרות האיסורים החוזרים ונשנים. ככל שנתערערו הזכויות הפאודליות של בעלי האחוזות, נעשה הרעיון של הסחר החופשי מקובל בהונגריה ולקראת אמצע המאה הקודמת נפלו המחיצות. מספר היהודים גדל; באוהעל היו 1125 נפש, היישוב היהודי השני בגודלו במצוי במאַד – 800 נפש ואחריה טולצ’ווא – 602 נפש ושארוש־פאטאק – 405 נפש. כלל האוכלוסיה היהודית מנתה בזאמפלאן כ־15,000 נפש.129

מפקח בית הספר לשעבר, פרנץ קאזינצי, בנו המהולל של המחוז, עמד בקשר הדוק עם סוחרי יין יהודים את אזור אחוזתו ב־Széphalom פקדו אלה תכופות למען הכרמים היפים שליד הכפר. קאזינצי ציין באחד ממכתביו, כי קשיים רבים נגרמו לו, כאשר הממשל בגאליציה לא נתן דרכון ליהודים ולא אפשר להם לבקר בהונגריה והם לא יכלו, אפוא, להשאיר כאן את כספיהם. לדעתו, היהודים מומחים מנוסים בעניני יין וציין: “איני רוצה להתרברב, אבל יהודי אחד אמר לי, שהשנה לא טעם יין בעל טעם טוב וארומטי מזה”. ואילו בהזדמנות אחרת מצא הוא עילה להתפרץ ולטעון, שהעסקה לא הצליח לפי כוונתו והאינטרס שלו; ברם, דבר מעין יכול לקרות בתחומי המקח והממכר.130

VIII: בדרך להתערות ולפילוג

בפאלאייטא (Pelejte), במחוז זאמפלאן, חי לו רפאל (מארטון) קאסטנבאום, איש בעל רוחב לב, אחת הדמויות המענינות ביותר הידועה מעבר לתקופה ולתחום הצר של אוהעל. תחילה עבד כמשרת, עד אשר נעשה חוכר, ביסס את מעמדו והתעשר. נישא פעמיים, אבל נשאר חשוך ילדים ודבר זה הכאיב לו במאד. באוהעל היו לו בית־מזיגה ולמרות עושרו, חי האיש בצנעה בבית פשוט. ביתו שבת מכל מלאכה בימי שבת ומועד, דקדק בקיום המצוות, אך חסיד הוא לא היה. ידיעותיו לא חרגו מעבר להתמצאות בסידור ולכתוב – כנראה – לא ידע. התחבב על הבריות ועמד בקשרים טובים עם שועי המחוז, אולם עם חסידי ר' משה טייטלבוים הוא לא נמנה. אדם חרוץ וחסכן, קפדן במעשיו ועל כן דאג להכין את צוואתו שנים קודם מותו והפקידה בארכיון המחוז.131 אולם משהרגיש כי קיצו קרב, נתן לעורך הדין שלו (אינו יהודי) ייפוי כוח, שזה יציג את צוואתו לשלטונות המחוז וב־1829 נפטר. וכפי שהוא חי בצנעה, כך הובא גם למנוחות. לא ליווהו רב או ראשי הקהילה; רק קרוביו המשחרים ליהנות מעזבונו ומעושרו נכחו. בדרך פשוטה וללא קהל רב נקבר “העשיר־העני” ואף על מקום קבורתו אין וודאות ומצויות שתי גרסאות: האחת, שנטמן קאסטנבאום באחוזתו בפאלייטא132 והשניה – באוהעל בשדה לצידי הדרך המובילה ל־Csörgő.133 כמסופר, הוקמה המצבה על קברו רק ב־1856, כאשר נחנך אף אותו לוח על בית הספר מיסודו של הנדבן, שכל יוצא אוהעל מיטיב להכיר ואשר התנוסס שם עד סופה המר של הקהילה.

מעטים מאד העריכו והבינו מיד את מלוא משמעות הצוואה, אלא רק משעיין בה תת־הנציב והיא הוקראה בפני האספה של המחוז. לקראת ההקראה הרשמית, שלושה ימים אחרי מותו, הוכן ממנה העתק מאושר בידי המזכיר.

בצוואה הקדמה ועשרה סעיפים. המצווה את רכושו העיד תחילה על שפיות דעתו באמרו, כי האדם בן תמותה, על כן החליט להוריש את הונו. לדעתו, הוא חייב תודה למחוז, שחי בו ארבעים שנה ומכיוון שמשוכנע, כי בורא העולם אינו מבחין בין הדתות השונות, על כן מבקש הוא לתת ביטוי לאמונתו זו. לכל הממונים על עזבונו (שלא היו מבני ברית) הותיר 30,000 פֿורינט להוצאות בלתי חוזרות, לבתי חולים במחוז 20,000 פֿורינט, לייסוד בית ספר יהודי 100,000 פֿורינט ולעזרת קרוביו 100,000 פֿורינט. סכומים אלה אמורים היו להוות קרן, אשר הריבית שלה בלבד ניתנה לניצול. כמו־כן, דאג הוא גם לקבצנים ולעוד מוסדות מספר וסכומים אלה נצטוו על ידיו להשתלם מיד אחר מותו. בצוואה ביקש קאסטנבאום לבטא לא רק את תודתו, אלא “להיות ראוי לזכרון כשותף לקידום הטוב ולהושיט יד ללא כל אבחנה בהשתייכות הדתית”. הסעיף ה־6 דן בייסוד בית הספר. במסכת נימוקיו ציין המוריש, ש“ריבוי הגנבים ובני בליעל אחרים המפרים את שלום הציבור היא תוצאה של חוסר חינוך ולימוד, ובראותו כי רב הוא החסר במחוז אצל האומה היהודית, החליט לתקן שגיאה זו ועל ידי כך לעשותם לאנשים מועילים לחברה…”. הוא סבור היה, שאת בנין בית הספר צריך להקים בחצר בית הכנסת או בחצר אחרת כלשהי. הממונה על העזבון בשיתוף עם הרב ועם עוד “שני יהודים הגונים מטעמו” חייבים לכלכל כך את מעשיהם, שהיתומים מבני משפחתו יחונכו וילמדו חינם אין כסף. לפיקוח בית הספר יעמוד הרב מאוהעל, אולם הרישום והחשבון ייעשו תמיד בשיתוף עם הממונה. המפקח, אם זה אינו הרב, יוכל להיות רק יהודי ויקבל שכר קבוע. הממונה והמפקח ירכיבו את חבר המורים ויקבעו את שכרם. תוסב דאגה למזון, ללבוש ולמגורי היתומים ואם אין די יתומים מבני משפחתו, רשאים הממונים לסעוד גם יתומים זרים בדרך זו. בסיכומו של דבר, הותיר קאסטנבאום את רכושו לפיקוח רשויות המחוז כגורם מכריע באותם המקרים, שהממונים יתחלפו. מסתבר, אפוא, כי מעצם כוונתו סמך המוריש על הרשויות מלכתחילה ונדמה, שהדבר מיוחד במינו המעורר תמיהה, כי הצעד הזה תואם את רצון ההשתלבות בימי חוסר הזכויות.

הודות לעזבון נוסד בית הספר היהודי הידוע באוהעל, שחינך דורות משך 106 שנים.

עצם הקמת בית הספר נתקלה בקשיים ובמכשולים מרובים. הרעיון התקשה לקרום עור וגידים. חוגים הדבקים באורח החיים ובמסורת של האבות רצו לנצל את פירות העיזבון בדרך שונה, כפי שמעיד פרוטוקול אספת המחוז לאמור, “כמעט רק תלמוד מבקשים שם להרצות, להורות וליצור מהתלמידים מורים יהודיים ואפילו רבנים ולעשות מבית הספר מעין אקדמיה ז.א. מקום של לומדי תלמוד ברמה גבוהה במקום להקים בית ספר עממי.”134 הפולמוס החריף נמשך כעשר שנים בין שני המחנות שבקהילה, אשר הדיו לא עומעמו אף בכתובים. המענין, כי כל זאת התרחש בשנות כהונתו האחרונות של ר' משה טייטלבוים. בראש הדורשים את ניצול פירות העיזבון להקמת בית ספר עממי עמד ראש הקהילה משה שו’ן, המפקח העתידי לפי סעיף 6 של הצוואה. משה שו’ן תכנן לימודי קודש וחול במידה שווה והבטיח את תמיכת הקהילה, על מנת שהמוסד החדש “יוכל להתחרות עם בתי הספר הריאליים (!) של ערים גדולות.” רב הקהילה נסוג, את הפיקוח העביר מידיו לאיש, שמונה ע"י הקהילה. ראוי לציין, שלחילוקי דעות אלה אין הדים בכתבי “ישמח משה”.

פניתו של שו’ן לשלטונות המחוז למלא אחר הצוואה היתה נמרצת מאד. הוא הציע מגרש בקרבת בית הכנסת, שם עמד כבר בנין, שנועד עוד מקודם למטרה זהה. אצה לו הדרך לראש הקהילה עד כדי כך, שטרם החליט המחוז ברוח הצוואה, הוא כבר נתן הוראות לשיפוץ המבנה. העבודה התנהלה בקצב מזורז וב־16 באוקטובר 1838 נפתח בית הספר במעמד נשואי הפנים של המחוז והקהילה. מאחר שהתאורים אינם מזכירים את נוכחות הרב, סביר ביותר להניח שהוא הפגין בהעדרו, הרי וויתר הרב משה על משרת המפקח. את הנאום המרכזי נשא Matolay Gábor, הממונה הראשי מטעם המחוז על בית הספר.

פתיחת בית הספר הביאה עימה סוג אנשים חדש לאוהעל. שלושת המורים היו אנשי “השכלה”. מוריץ ריינר, שלימד את המקצועות ההונגריים, הצטיין גם כצייר קלסתר־פנים; הירש שו’נמן הגיע לעיר מגרמניה, הוא לימד גרמנית ועברית, שימש ברבנות בארץ מוצאו ופרסם מאמרים בבטאונים יהודיים בגרמניה ובהונגריה. איש אמונה של הקהילה בבית הספר היה מוריץ תומאן המפקח, עסקן ציבורי, בקי במסורת ומשכיל. עד גיל שיבה טובה מילא תפקידו באמונה.

הרוח החדשה הביאה שינוי גם בצורת התפילה של התלמידים. ביוזמתו של שו’נמן, התפללו החזן והקהל ביחד, בכעין מקהלה. הורים רבים הסתייגו מהמנהג וראו בו “חידוש המשחית דת ישראל”. קרה זה ב־1840, בשנתו האחרונה של ר' משה טייטלבוים וייתכן, כי עקב זקנתו המופלגת לא עמד לו הכוח להתייצב בפרץ. בשנים הראשונות התקיימו בו שלוש כיתות ומספר התלמידים 40–60 (בנים בלבד). עיקר חומר הלימודים – כתיבה, קריאה וחשבון. את לימודי הקודש הורו יודעי תורה מובהקים, כמו משה קנופפלר. תגובת הציבור היתה קרירה למדי בשנים הראשונות וסימן לכך, שמתוך כ־300 ילדים בגילאים המתאימים רק כשישית מהם למדו בו והיתר הוסיפו לבקר ב’חדרים' כמנהג זה דורי־דורות.

ביצוע התקנות של לימוד חובה נעשה במחוז אקטואלי מתחילת שנות ה־40. נתעוררה, אפוא, השאלה, כלום יוקם בית ספר נפרד על ידי הקהילה או יורחב הקיים. שאלה זו נשארה על סדר היום למעלה מעשר שנים. אל נא לשכוח, כי לימודי החובה נגעו לבנות גם כן. בתחילה נתקלו ראשי הקהילה בסירוב יהודי שתי נפות, ‘קרב־בודרוג’ וגאל־סאץ', לשאת בנטל זה, אמנם בניהם היו אמורים ללמוד בבית ספר זה. נעשו נסיונות להרחיב את הבסיס הכלכלי לפתרון בעיית לימוד החובה, כגון ניצול כספי מס הסובלנות, שהוחזרו ליהודי זאמפלאן, אולם הנסיבות מנעו את השלמת התכנית.

לאחר פטירת ר' משה טייטלבוים ב־1841 עמדה על הפרק שאלת הירושה של כס הצדיק הגדול. בנו, ר' אליעזר ניסן, ישב אז בראש קהילת סיגאט, לכן נפלה הבחירה על נכדו של ‘ישמח משה’ והוא ר' יהודה יקותיאל, שכיהן ברבנות בפולין. אולם, למראה כתב הרבנות, שהונפק ביום א' של פרשת ראה תר“א (1841), כחודש אחר מות “סבא קדישא”, נדמה כאילו פגה פתאום הילת הקדושה. המתנגדים – כנראה, רובה של הקהילה – ביקשו להגביל את חרות הרב ולמנוע את נפילתו ברשת החסידות; מכיוון שבא ר' יקותיאל יהודה לאוהעל בעצת אביו, ר' אליעזר ניסן, כתבו לו ראשי העדה “דברי ברית”. התנאים, שהועמד בפניהם הרב החדש, נראים כעין מחאה חריפה נגד כלל תקופת ‘ישמח משה’ והנהגים שהוא הנהיג. ר' יקותיאל יהודה נדרש, בין היתר, להתפלל יחד עם הציבור בימי שבת ומועד ו”סדר בלתי־אשכנזי לא יתפלל“. אותם הכספים, שאמורים היו להיות השלמה למשכורת הרב מקרן קאסטנבאום בהתאם לצוואתו יועברו לקופת הקהל והוא לא ייהנה מהם; תוקף החוזה לשש שנים בלבד. לחוזה נוספו אי־אלו שורות המהוות מעין איום לאמור, “אחד מהם (הסעיפים) לא ייעדר, כי בעברו על אחת מהן, קץ למשרתו וחדלה משכורתו”. מילים כדורבנות! ולא זו אף זו, נרשמו עוד ארבעה סעיפים משפילים הכתובים באידית (ושמא להבנת יתר לכלל הציבור ולמניעת אי־הבנה בפרשנות התנאים): אל לרב להתפלל תפילת מוסף לפני העמוד (כמנהג החסידים), בשום תירוץ לא יתן קמיע – בין בחינם ובין תמורת כסף, מאיש לא יקבל “קוויטלך” (מכתבי בקשה), לא יקלל ולא יבזה איש בדרשותיו ולעולם לא ידרוש למעלה משעה ומחצה (זכר לדרשותיו הארוכות של סבו). כמו־כן, נקבעו בכתב הרבנות גובה שכרו ותנאי התשלום. מסתבר אם כן, כי על אף שישב ר' משה טייטלבוים בכס הרבנות של אוהעלל שלושים שנה ויותר והיה נערץ על הכל וגאוות בני הקהילה עליו, שיטתו לא השתרשה בציבור והחסידות לא היכתה בעיר שורשים כה עמוקים. היו מי שאמרו כבר באותם הימים, שאין הונגריה המקום לחסידות. המרכזים הגדולים של תנועה זו התפתחו מזרחה לאוהעל בסיגאט ובמונקאץ'.135 מו”ה ר' יקותיאל יהודה לא השתדל במיוחד לקיים את תנאי משרתו. הוא לא השתתף בתפילות בבית הכנסת, אלא התפלל בביתו במנין ספרדי־חסידי נפרד, על כן נפגם המנין העיקרי של הקהילה. הנהגת הקהילה לא צידדה ברבה ובתום שש השנים הוא התפטר מהרבנות והותיר אחריו קהילה מפולגת. הרב יקותיאל יהודה היה פורה מאד בעבודתו ההלכית והספרותית. לא זו בלבד, כי ההדיר והוציא לאור את כתבי סבו, אלא הינו בעל “טוב לב” ו“רב טוב”, שהם דברי פרשנות למקרא, “אבני צדק” – שו"ת, ועוד ספר דרשות.

מכיוון שהרב חוטר מגזע ‘ישמח משה’ לא יכול היה להיות בין תומכי החינוך הכללי, פעלה הקהילה בנפרד. חודשים ספורים בלבד אחר הסתלקותו מן העיר, פנתה הקהילה אל הרב ליאופולד לו’ב, מי שכיהן אז בפאפא (Pápa) והיה ראשון הרבנים המשכילים, לימים עורך ומו"ל של כתב העת Ben Chananja בשפה הגרמנית בסאגאד וביקשה ממנו להמליץ על מורה ראשי מתאים לבית הספר באוהעל. עצם הפנייה מטיבה להראות את נטיית ההנהגה בקהילה, אשר ראשה, ישראל ברמן, פעל ללא ליאות להגשמת המטרה. תוך כדי חיפוש אחר מקורות מימון נוספים לצרכי חינוך חובה כללי הגיעה שנת 1848. במצב הפוליטי דאז לא יכול עוד המחוז לעמוד בתוקף בדרישה לפתור את בעית החינוך של העדה היהודית בימי משבר אלה, עבר על הנושא לסדר היום ויהדות המחוז נסחבה למאורעות מלחמת החרות של הונגריה.136

מאז ימי יוסף ה־2 שקדה יהדות הונגריה לשפר ולקדם את מעמדה המשפטי ובעיקר – להשתחרר מעול המיסים הכבד ביותר הוא מס הסובלנות. לאחר דין ודברים, ביטל המלך פֿרדינאנד ה־5 מס זה תמורת כופר של 1,200,000 פֿורינט. נבחרה וועדה ציבורית יהודית, אשר קבעה חלקה של כל קהילה בתשלום. על יהודי מחוז זאמפלאן הוטל לשלם סכום של 41,072 פֿורינט, שהוא מבין ההיטלים הגבוהים בהשוואה למחוזות אחרים. וועדה זו נשארה על עמדה, כל עוד לא סיימו יהודי המחוזות והערים לשלם את הכופר. לימים, אחר מפלת הונגריה במלחמת החרות (1849) הוטל קנס כבד על יהדות הונגריה עקב השתתפותה במרד, וועדה זו קבעה אף אז את חלוקת הנטל עפ“י כללי תשלום הכופר של מס הסובלנות.137 האספה הכלל־ארצית של 1847–8 היתה בדרך כלל עוינת לענין היהודים. היא ביטלה את הפאודליזם ואת כל זכויות היתר של האצולה, אבל נהגה בהסתייגות ביחסה ליהודים. תחילה נדונה זכות ההתיישבות, כי התנגדו הנציגים, בדרך כלל, להעניק שיוויון זכויות. לאיוש קושוט, בן המחוז, ניסה להעלות לדיון אמנציפציה חלקית לפחות לאמור, מועצת כל עיר ועיר תקבע, מי מבין תושביה היהודיים יוכל ליהנות מזכות בחירה. נציגי מחוזות רבים, ובתוכם גם משל זאמפלאן, דחו את הצעתו. במצב מעין זה של חוסר שיוויון בא היום המפורסם של הארץ – 15 במרץ 1848. מאורעות יום זה בפאשט היו לכאורה נצחון החרות ועקרונות הליברליזם ללא שפיכות דמים. עקרונות החרות סוכמו ב”שתים עשרה הנקודות", אשר הרביעית בהן טענה “שיוויון בפני כס המשפט ללא אבחנה מעמדית ודתית.” בעיני יהודים רבים נדמה היה, שאין עוד כל מכשול בפני הגשמת האידיאלים הנשגבים הללו ועל כן הגיבו תגובה נלהבת מאד. ברם, לאכזבתם הרבה, נתפזרה האספה הכלל ארצית ללא הכרעה לכאן או לכאן. בוודאי, כי בעקבות חוסר החלטיות, פרצו פרעות נגד היהודים, שפגעו בגוף וברכוש בפרשבורג, בפאשט ובמקומות אחרים.

האיבה ליהודים מצאה ביטוי מיוחד בדחיית היהודים משורות המשמר הלאומי, אשר תפקידו הראשון היה בטחון הפנים ורק עם פרוץ פעולות האיבה ובטרם הקמת צבא ההגנה (honvédség) הסדיר התערב בפעילות קרבית. משהחמיר המצב, לא נרתעו עוד הרשויות ההונגריות מלגייס יהודים והיו אף מקומות שלא בושו האזרחים להעלות הצעה לשלוח את היהודים בלבד להלחם. וכאילו ארועים אלה לא פגעו כלל בשעור ההתלהבות הפטריוטית של היהודים. באוהעל התגייסו 100 יהודים למשמר הלאומי ויצאו לפעולה לאיזור קאשא ובתוכם ר' יוסף פרנקל ור' אברהם פרידליבר. זה האחרון, שאת חגיגת בר־המצווה שלו כיבד ר' משה טייטלבויים בנוכחותו, למד בישיבות וזכה ב“התר הוראה” מהרב של סאנטו. הוא לא שימש לעולם ברבנות, אבל פסק הלכה לכל הפונים אליו. נטייתו לחידושים “נועזים” היתה ידועה ועל אף כל זאת עבר תכופות לפני התבה, דרש והיה סופר ומשורר לעת מצוא. הוא חיבר גם שירים בשפה ההונגרית ובשעת יציאת אנשי המשמר הלאומי צעדו המגויסים למנגינתם בעזבם את העיר לעבר קאשא. לא ידוע, אם ארעו ארועים כלשהם באוהעל ובמחוז שפגעו ביהודים או מנעו את השתתפותם במאבק הלאומי.138 לשמע פלישת הקרואטים (horvát) עמוק לפנים הארץ בספטמבר 1848, גברו ההכנות בארץ, הוקמו גדודים חדשים ובאוהעל העמידה הקהילה על חשבונה 18 מגוייסים עם ציוד מלא והמון רב ליווה אותם תוך שירת שירי מלחמה למחנה בשארוש־פאטאק. חלק משירים אלה היו פרי עטם של משוררים יהודיים מקומיים.139 משהוקם צבא ההגנה ההונגרי, התגייסו היהודים ללא כל עיכוב עוד. באוהעל התגייס צעיר יהודי בן 14, Tiszti Lajos, אשר, לימים, נעשה עורך עיתון, נלחם כתותחן לאורך כל המלחמה.140 הגיבור הצעיר לא נשאר נאמן לעמו ובהתבגרו השתמד.

באותם הימים הגורליים לא נערכו רישומים מדוייקים. בני הדור הניחו, שכ־20,000 חיילים יהודיים נלחמו בקרב צבא ההגנה ההונגרי. אומדן כלל מספר חיילי הצבא הוא כדי 180,000 איש מתוך כ־10 מיליון תושבים. אם היהודים היו כמאתיים־שלוש מאות אלף נפש לאמור, חלקי שלושים לערך של האוכלוסיה, הרי היוו הם כתשיעית של הצבא הלוחם. גם קושוט נתן ביטוי לחיזוק אומדן זה בטענו – “עשרים אלף (יהודים) נלחמים בגבורה בצבאנו”.141 יוצא, אפוא, כי יהדות הונגריה שלחה מבניה יחסית עשרת מונים יותר חיילים, מאשר כל אוכלוסיה אחרת בארץ זו. ההתלהבות הפטריוטית להטה בקרב ציבור זה תוך מצב של העדר זכויות אזרח ובאותה שעה כל המיעוטים האחרים, לאחר שקיבלו כבר את מלוא הזכויות, התקוממו ויצאו למלחמה נגד העם ההונגרי בשרות אוסטריה ובית האבסבורג.

מטבע הדברים, בקצונה הבכירה לא יכלו להיות יהודים. חסרו לכך כל התנאים הקודמים, אולם לדרגת מפקדים זוטרים הגיעו רבים. הרישום, אשר נעשה כ־40 שנה אחר המלחמה, על החיילים שעודם בחיים, אומר דרשני. שני סגנים חיו אז באוהעל – מוריץ פרידליבר ושמואל יונג; אדולף לדרמן – רב־טוראי (tizedes) ושלושה טוראים – יעקב גולדברגר, לורנץ פרידמן ויעקב אנגל, ועל עיסוקו של זה האחרון נרשם – קבצן.142 ווילמוש שוורץ, יליד אוהעל, השתייך לאנשי שלומו של קושוט. במלחמת החרות נלחם בדרגת סרן (fűhadnagy) השתתף בקרבות רבים. שמו התפרסם כעתונאי ובזכות פעילותו בעניני העיר נבחר אזרח כבוד של אוהעל.143

לא את דמם בלבד שפכו היהודים למען חרות הונגריה. הם גם תרמו בעין יפה ועפ"י הרישומים, הרימו את תרומותיהם קהילות ויחידים ב’קרב־בודרוג‘, באיזור סאראנץ’, נאג’־מיהאי, ראקוץ, טוקאי ואוהעל. בנוסף לתרומות, אף הילוו יהודי אוהעל למדינה והתרומות וההלוואות היו בסכומים ניכרים. למותר לציין, שהלוואת יהודי אוהעל לעולם לא הוחזרה. מלחמת חרות הונגריה נכשלה ולא זו אף זו, על כלל יהדות הונגריה הוטל קנס כבד על השתתפותה בהתקוממות ותמיכתה הנלהבת בה. נכונותם של יהודים להקרבה התבטאה גם באיסוף חומרים למיניהם וחפצים שונים לציוד המגוייסים בטוקאי ובנאג’־מיהאי.144

עצם פעולות האיבה נגעו אך במעט בשטחי המחוז. פעמיים בלבד עברו בו כוחות צבא גדולים, אוסטרי והונגרי, בחלקו הדרומי, בטוקאי, בחודשים הראשונים של שנת 1849.

הנאמנות של יהודי הונגריה זכתה להכרה רק במושב האחרון של האספה הלאומית, ב־24 ביולי 1849 בסאגאד, כאשר עמדה כבר המדינה על עברי פי פחת. אולם, אף במצב ענינים מעין זה לא יצאה הצעת החוק לשיוויון זכויות ידי חובת העקרונות הליברליים עקב כפיפותה לתנאים מסוימים, ובעיקר בשל התביעה לתיקונים דתיים בהתאם לדרישות התקופה. תיקונים אלה אמורים היו להעשות בידי כנסיה מורכבת מרבנים ונציגי קהילות נבחרים. כמובן, לחוק שיווי הזכויות לא היה עוד כל ערך ממשי, כי בחודש אוגוסט נפלה הונגריה לידי צבאות אוסטריה ורוסיה.

לאחר התבוסה התנקם משטר הדיכוי גם ביהודים עקב השתתפותם במלחמת השחרור. בטרם המפלה הכללית נענשו כבר קהילות באזורי הכיבוש האוסטרי. העונשים היו קנס כספי וחובת אספקה לצבא. העונשים הללו באו בנוסף לאחריות האישית של יהודים יחידים על מעשיהם בימי העצמאות קצרת הזמן של הונגריה. משהתמוטטה ההתנגדות בכל הארץ, פורסמה תקנה כללית, אשר הענישה את יהדות הונגריה בתשלום של 2,300,000 פֿורינט בטענה, ש“רוב היהודים בהונגריה ברגשותיהם ובמעשיהם הנפשעים קידמו את המהפכה שם ולולא שיתופם בה, לעולם לא היתה יכולה להתפשט עד כדי כך.” את הקנס חויבו היהודים לשלם תוך ארבע שנים, בשעורים רבע־שנתיים. הממשל הצבאי האוסטרי הבחין במהרה, כי יהדות הונגריה לא תוכל לעמוד בנטל זה והחל תהליך של הקלה הדרגתית. בספטמבר 1850 בוטל הקנס, הקיסר הפכו לקרן לקידום החינוך היהודי והקמת רשת בתי ספר, אשר יהדות הונגריה חויבה להקימה תוך ארבע שנים. סכום הקרן נקבע כמיליון פֿורינט. הוועדה, שפעלה מקודם בחלוקת הנטל של מס הסובלנות, עסקה עתה בקביעת חלקה של כל קהילה במחוזות. על זאמפלאן הוטל לשלם עבור הקרן 35,000 פֿורינט. הסכום הוא מן הגבוהים במחוזות ורק חלקם של הערים פאשט, פרשבורג והמחוזות – וואספראם, בורשוד ונ’יטרא עלה על זה של זאמפלאן. הקרן לא ניתנה לחלוקה ופירותיה אמורים היו להיות מנוצלים עפ"י החלטות הממשלה. שעור חלקו של זאמפלאן בקרן הינה עדות למשקלן של הקהילות בו, לרבות זו של אוהעל.

עפ“י הסטטיסטיקה של שנת 1857 חיו בזאמפלאן 25,529 יהודים. כאן נסתבר, כי מבין כל האוכלוסין של המחוז עפ”י חלוקה לדתות רק מספר היהודים גדל ב־1337 נפש, בעוד מספרם של יתר בני הדתות פחת משך שבע השנים מאז המפקד של שנת 1850, שנערך בתום דיכוי המרד. עם זאת נכון, שאזרחים רבים גלו מארצם מפחד נקמת המנצחים. בין הגולים היה גם ד"ר אלברט רוט, שהתיישב באלג’יר. רופא זה, איש אוהעל, זכה בתוארו על סמך עבודתו המדעית בעניני רפואה, אשר פורסמה בפאשט ב־1841.145 נדמה שאלברט רוט היה הרופא היהודי,146 בעל תואר, הראשון באוהעל. (לצערי לא הצלחתי לגלות עליו או על משפחתו דבר נוסף, כמו כן – גורלו לא נודע.)

בשנות המאבק הלאומי ולאחריו, בימי הדיכוי האוסטרי בהונגריה, עלו בתוהו הרבה יוזמות. גם דבר פיתוחו והרחבתו של בית ספר קאסטנבאום נכנס לגדר הגשמה רק ב־1852, כשנעשה הוא לתת־ריאלי (מעין חטיבת ביניים עפ"י המושג הישראלי), מאוחד לבנים ולבנות. בין מנהיגי הקהילה, אשר דחפו את רעיון החינוך הכללי, היו ד“ר ווילמוש שו’ן, אברהם פרידליבר ואחרים. לד”ר שו’ן שמו הלך לפניו גם בשקידתו לשיפור גידולי הגפן בכרם המפורסם שלו בטולצ’ווא.147 הוא התערב בפועל בעניני בית הספר שנים מרובות. לקראת חידוש העבודה החינוכית פורסמו מכרזים בעתונות בהונגריה ובגרמניה להשגת כוחות הוראה מעולים כגון, Magyar Hirlap, Augsburger Allgemeine Zeitung ועוד. תמוה הדבר, שבית ספר של עיירה קטנה נעשה בעל יומרות. עם סיום המכרז הורכב חבר המורים, שכלל דמויות ססגוניות מאד, יהודים ולא־יהודים. עמנואל גולדברגר, יליד טולצ’ווא, מורה קפדן ומסור, בקי בעברית ובתלמוד; יוסף שטרן, יליד מאַד, לימד עברית והונגרית; דניאל או’רדו’ג (Eördögh) הלא־יהודי בחבורה, לימד טבע וגיאוגרפיה, עתונאי לעת מצוא ומשורר, תלמידיו העריצו ואהבוהו מאד; יצחק רוזנמאייר, יליד גרמניה, בוגר בית מדרש למורים, הגיע לאוהעל מפֿולדה (Fulda), שם לימד בבית ספר ריאלי. הוא הצטיין בפיסיקה ובמתימטיקה, היה כתבו של כתב העת Ben Chananja וחיבר ספרי לימוד. כשהפכה השפה ההונגרית לשון ההוראה הכללית כאן, נאלץ המורה רוזנמאייר לעזוב עקב קשיי לשון. עם אלה שלא נתקבלו נמנה ד"ר א. אדלר, אשר הפנה את פנייתו מברסלאו לאוהעל וגם מורה־כומר, איש המסדר הפיאריסטי. זה האחרון אפילו נבחר, אולם רשויות המסדר לא הסכימו, שכומר ממסדר נזירים ילמד כאן. מבנה בית הספר היה כדלקמן: כיתה יסודית תחתונה מאוחדת לבנים ולבנות, כיתה יסודית עליונה – בנפרד לבנים ולבנות, כיתה ריאלית גם כן בנפרד. מכיתה יסודית תחתונה ניתן לעלות כיתה, למי שידע קרוא וכתוב – בהונגרית, גרמנית, עברי והשביע רצון בחשבון. בכיתה יסודית עליונה נמשכו הלימודים שנתיים וכן גם בכיתה הריאלית. את כיתות היסוד אפשרי היה לסיים משך שנה כל אחת, אולם בכיתה הריאלית נמשכו הלימודים שנתיים ללא יוצא מן הכלל.148

אולם, מבין הכוחות האינטלקטואליים, אשר הציפו פתאום את אוהעל והשפיעו את השפעתם על התהוות פרצופה של יהדות העיר, חרג מכולם מיכאל היילפרין. הוא נולד בפולין ב־1823. אביו הסוחר ראה בעיסוקו רק אמצעי קיום ואת חייו מילאו לימודי הספרות העברית, מקרא ותלמוד, הרמב“ם, פילוסופיה ביניימית ומודרנית. בקרב ילדיו בלט מיכאל כעילוי, אשר מעולם לא למד בבית ספר, כי אביו היה מורו ומחנכו. מיכאל הירבה ללמוד והטיב לקלוט. בעיקר למד ספרות עברית ופילוסופיה ויכולתו לקנות שפות היתה בלתי־רגילה. בשפות העברית, הפולנית, והגרמנית חיבר שירים כבר בגיל י”ב; אחר מכן למד לטינית, יוונית, צרפתית ואנגלית; קרא את המשוררים הקלסיים – הומרוס, וורגיליוס, והוראטיוס. זאת ועוד, הוסיף לידע שלו את השפות – רומנית, איטלקית, ספרדית, הונגרית, פורטוגזית, ערבית, סורית ופרסית. דרך מיוחדת פיתח ללימוד שפות; למד תחילה את ערכי המילון מתחילתם ועד סופם בע"פ ואחר כך קרא את דברי הסופרים המשובחים.

ב־1824 עקרו בני המשפחה להונגריה.קודם ישבו באפאריאש וב־1846 הגיע היילפרין למישקולץ ושם פתח חנות ספרים. ארבע שנים עברו מאז צאתו את פולין והינו בן־בית בספרות ההונגרית ובאותה שנה פרסם את שירו (Zsidó Kördal), שבו נתן הוא ביטוי למצב הפוליטי הנדכא של היהודים. חנותו נעשתה מקום מפגש ליסודות הליברליים בעיר ושיריו ההונגריים הופיעו בזה אחר זה, אחדים מהם בעילום שם. לא ערכם הספרותי הרב של שירים אלה בולט לעין, אלא המחבר, מי שהיה “יהודי־פולני” והנה כעבור ארבע שנים יכולת ההתבוללות שלו נעשתה את האיש משורר הונגרי. כנראה גורל העם ההונגרי תחת הדיכוי האוסטרי והאווירה הליברלית נגעו לליבו. ב־1847 תרגם לעברית שיר ידוע מוו’רו’שמארטי ופרסמו בווינא. אף נציגי האספה הלאומית נתוודעו לשמו, כאשר נדונה בפרלמנט ההונגרי שאלת היהודים. בעיקר הנציג ברטאלאן סאמארא (Szemere), לימים שר בממשלה, העריץ אותו והעלה כדוגמה להתבוללות המהירה ברוחו ובלשונות של העם ההונגרי. שיר פטריוטי נוסף משלו, שכתב בחודש מארץ 1848, הודפס והופץ באלפי עותקים. התגייס למשמר הלאומי ולאחר מכן נעשה המזכיר הספרותי במשרד הפנים. הוא עבר עם האספה הלאומית לסאגאד ותכופות הופיע כנואם באספות עם. לאחר המפלה ברח לפריז וחזר למישקולץ ב־1850. קושט אמר עליו: “לפי דעתי, ההונגרי הטוב ביותר מלבדי הוא היילפרין”. הוא שהה זמן קצר במישקולץ, כשנענה למכרז ונבחר לניהול בית ספר קאסטנבאום באוהעל ב־1853. היילפרין שירת בכהונה זו שנתיים. כדי שיוכל לעמוד בדרישות משרתו, למד ונבחן ורכש תעודת הוראה. גם לימודים אלה עשה בהעמקה מרבית. עיין בכתבי פדגוגים ונעשה מורה, שידע את מלאכתו נאמנה. נהג בהגינות לעמיתיו ותלמידיו העריצוהו. מדי שבוע קיים בביתו מועצה פדגוגית ובה נקבעה התכני של כל מורה בכל מקצוע לשבוע ימים עם התווית הדרך לביצוע. כמו כן, התכנסו בביתו לעונג שבת מדי שבוע המשכילים היהודים לשמיעת הרצאותיו. גם הרב ר' ירמיהו לו’ב נחשב בין מעריציו. אולם, נפל דבר בינו לבין הנהגת הקהילה. ייתכן, שהיה הוא גדול ממידותיה של קהילת עיירה קטנה וב־1856 הוא עזב את אוהעל והיגר לארה“ב. עשרים ושלוש שנות פעילותו שם נחשבו שיא הקריירה של מיכאל היילפרין. על אף שפרנסתו היתה על עבודה ספרותית ועתונאית וכתיבה ב”אנציקלופדיה האמריקאנית“, הספיק לפרסם את ספרו הקלאסי – Historical Poetry of Ancient Hebrews בשני כרכים, 1874–1880. ידוע גם ספרו על תולדות הפילוסופיה החדשה. זמנו היה פנוי גם לסיוע הומניטרי ליהודים פליטי רוסיה ולגולה ההונגרית בארה”ב. גם שני בניו, האחד יליד אוהעל, הצטיינו במישור האקדמי־מדעי והירבו לפרסם.

ראוי לציין, שגם מיכאל, כאביו, לא היה מבין ההולכים תכופות לבית הכנסת. את הרב כיבד היילפרין מדי פעם בשמיעת דרשותיו. הקפיד על קיום הלכות הכשרות ולכן בשנות גלותו בפריז נעשה צמחוני, שלא יעבור את איסור אכילת טרפה. כך התעשרה קהילת אוהעל באנשי רוח יהודיים מסוג חדש, שלא נודעו מקודם כאן.149

פתיחת בית הספר החדש ב־1852 השתלבה גם בקבלתו של הרב החדש, ר' ירמיהו לו’ב. חמש שנים לא היה רב לקהילת אוהעל. תוך כדי חיפוש אחר מנהיג רוחני, הגיעו ראשי הקהילה גם אל המלבי“ם (ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייסר), דרשן ופרשן מקרא ידוע ואהוד גם בימינו. לבד מפוריותו הספרותית, היה הוא לוחם עז נפש נגד הרפורמה היהודית ונגד החסידות. עצם הפניה אל המלבי”ם ונכונותו של זה לתפוס את כס הרבנות באוהעל מראות את הנטיה הרוחנית של הקהילה באותן השאלות, שעמדו באמצע המאה הקודמת ברומו של העולם היהודי. בסופו של דבר, המלבי“ם לא בא לאוהעל בגלל לחץ קהילתו, אבל שיגר הוא מכתב התנצלות עקב הסכמתו מקודם.150 ר' ירמיהו לו’ב, הרב בווארבו (Verbó), ידוע כבעל “דברי ירמיהו” על הרמב”ם ומוזכר תכופות בשו“ת של גדולי הדור כחת”ם סופר. הוא היה מתנגד מושבע לחסידות ותומך בדרך המתונה. והא ראיה, בקבלת הפנים לכבודו בחצר בית ספר קאסטנבאום עבר ר' ירמיהו בין שורות תלמידי בית הספר ושל תלמוד תורה, שעמדו יחדיו והריעו לו – ברוך הבא. כך עבר הרב החדש לבית הכנסת לשבת בכס הרבנות.151

כתב הרבנות, מעשה ידיו של ר' אברהם פרידליבר, היא מלאכת מחשבת לשונית; הכתב כולל התחייבות הרב והקהילה. עפ“י דברי ההקדמה, היו הציפיות גדולות: “הוא הקדוש בו בחרנו להושיבו על כסא הרבנות. היום הפקדנו בידו עדתנו, הוא ילך לפנינו בעמוד אש דת תורתנו, הוא ישריש בלבנו צדק ומשפט ומישרים – ועל ידו יציץ נטע ישראל ציץ ופרח.” תפקידיו היו לדרוש במועדים קבועים, “לישא את ראש בני ישראל לפקודיהם” (לנהל את ספר המרשם – לידות, נישואין, פטירות) ולפקח על בית ספר קאסטנבאום. נקבעו גובה התשלומים והתנאים וניתנה לו האפשרות להעזר בדיינים בשיפוט. אחד מחשובי תפקידיו: “לבחורי חמד יפיץ רבנו מעיינותיו ממעייני התלמוד”. ר' ירמיה הוזמן לעמוד בראש “עדתנו וגליל זעמפלין” – כתוב בכתב הרבנות לאמור, בלעדי הסכמתו “בגליל לא יוקבע שום מנין בימים הנוראים בלי רשות אמו”ר (אדוננו מורנו)”.

ואכן, הקים הרב ישיבה, אשר – לימים – נחשבה בדרגתה כמכינה לישיבת פרשבורג. 31 ישיבות מעין אלה, שתלמידיהן קיבלו פטור מגיוס, פעלו בהונגריה ומהן לבד מבאוהעל היו עוד שלוש נוספות במחוז זאמפלאן: בטאייא – בהנהלת ר' פ. טננבוים; בשארוש־פאטאק – בהנהלת ר' ישעיה בייערן, ובטולצ’ווא – בהנהלת ר' אברהם יצחק גליק.152 הנה כי כן, חזקה והלכה בקרב יהדות זאמפלאן הגישה הרבנית המנוגדת לחסידות ולידה התפשטה השכלה ומודרניזציה מתונה, כשזו מושרשת עמוק במסורת האבות. ר' ירמיה נטל חלק גם בפיקוח על בית ספר קאסטנבאום כדבר הצוואה וכרצון הקהילה. אולם, למרות מגמה זו התלבט בית הספר בבעיה, כיצד להרבות את מספר תלמידיו, כי הורים רבים טרם שלחו את בניהם אליו והם העדיפו את החינוך המסורתי ב“חדר”. בבית הספר החלו נוהגים גם כמנהגי המדינה; ב־1854 ערכו המורים ותלמידים חג חודש מאי (majális) בחיק הטבע והיה זה חידוש בקהילה (בנוסף לל"ג בעומר או זה היינו הך?). חידוש מהפכני אחר חודש בכיתה השלישית הריאלית של בית הספר קאסטנבאום, משהוכנסה הוראת הלשון הלטינית, אשר לימד המנהל מיכאל היילפרין. ועוד דבר העשוי לרמוז על ערבוב גישות ודעות ועם זאת גם על רוח של סובלנות די מיוחדת במינה. המורה לטבע, דניאל או’רדו’ג, עזב את משרתו ובמקומו מונה בנימין דול (Dul), שהיה קתולי בדתו; הוא עבד, אפוא, בקרב מורים יהודיים, כשהמפקח עליו הוא רבה של הקהילה. הוועד הממונה של בית הספר שמר בקנאות על עצמאות המוסד מפני לחץ השלטונות, לא וויתר על הוראת ההיסטוריה ההונגרית בשפה ההונגרית, כביטוי אנטי־האבסבורגי ועם זאת – שמא מתוך סולידריות מסוימת – לא עשה כל צעד נגד בתי הספר הבלתי־חוקיים, ה“חדרים” (zugiskola).153 המורים שהגיעו לאוהעל בחילופי המשמרות, היו רובם אנשי עט, כמו אברהם שרייאר, מי שפרסם שירים עבריים בכתבי עת, אדולף פייזנר, אשר האיורים שלו קישטו עתונים יהודיים, כשהנושאים לקוחים מחיי הפולקלור היהודי. לאחר מכן עבר פייזנר לבית ספר יהודי אחר במחוז לגאל־סאץ' (Gálszécs), שם נפתח בית הספר ב־1856.154 בתחילת העשור השביעי רפה האבסולוטיזם האוסטרי. ב־1861 כונסה האספה הכלל־ארצית וציפיית היהודים לשיווי זכויות גברה וחזקה. חיי המחוז והעיר אוהעל התעוררו. בבחירות השתתפו כבר גם היהודים בזכויות אקטיביות ופאסיביות; נבחרו למועצת העיריה, לוועדות השונות מינה המחוז ששה עשר נציגים יהודיים וכל זאת – זכר לאמנציפציה של 1849, שלא נתגשמה.155 רופאים יהודיים מונו לתפקידים שונים: ד“ר שו’ן, ד”ר שוורץ, ד“ר אונגר וד”ר תומאן ומכאן ואיך לא פסקה ההילה מרופאי המחוז היהודיים, שפרסומם יצא למרחקים. נדמה, שהאווירה הליברלית חגגה בראש חוצות ואין דבר מאפיין יותר מאשר המעשה הבא. עוד באותה שנה (1861) נערכו באוהעל בחירות לפקידות הגבוהה של המחוז. הועלה פתאום שמו של מועמד בעל צליל יהודי והאיש זכה מיד לאהדתה הכול. אולם, משביקש הוא לערוך הצבעה ונערכה דרישה וחקירה, נחל אכזבה מרה; נתברר, שהוא אינו יהודי ועל כן מועמדותו נפלה.156 חבל מאד, שהכתב האוהעלי של כתב־העת, “בן־חנניה”, לא הזכיר את שמו של קרבן הפֿילושמיות הזאמפלאנית. מן הסתם, היה האדם ממוצא גרמני ומכאן נבעה טעותם של הבוחרים למשמע השם.

כאמור לעיל, הוקמה קרן של מיליון פֿורינט לקידום החינוך היהודי ולהקמת רשת בתי ספר. עברו שש שנים, עד אשר נקבעו היעדים במדויק: בית מדרש לרבנים, ארבעה סמינרים למורים עם בתי ספר עממיים לדוגמה לידם ויתרת הכנסות הקרן יועדה לסעד ילדים עניים, עיוורים וחרשים־אילמים. הצעד הראשון לקראת הגשמת המטרה המקומית נעשה בעת ביקור הזוג המלכותי במחוז זאמפלאן. הם באו מאיטליה וכל דרום־המחוז התכונן בקדחתנות לקבלת הפנים. רושמי העיתים מציינים במיוחד את “שער הנצחון”, שיהודי ‘מרגלות־ההר’ הקימו; זה בלט ונראה מרחוק, מקושט בסגנון מזרחי מפואר. לכשהגיעה החבורה המלכותית לגבול זאמפלאן (29 במאי) בטארצאל, הגיש יוליוס ויינברגר בקשה, שהוא ערכה וכתבה בגרמנית ובה מסכת נימוקים למען ייסוד בית ספר לדוגמה באוהעל. כתב הבקשה טוען: אוהעל היא העיר הקרובה ביותר למחוזות הצפון־מזרחיים, שבהם האוכלוסיה היהודית צפופה ועם זאת יהדות זאמפלאן עצמה 25,000, שהוא שליש מכלל יהודי האזור המינהלי של קאשא. באוהעל קיים כבר בית ספר יהודי מאז 1838 וקיומו הכלכלי מובטח לעולם ועד. יהדות עיר זו ידועה ומוכרת כדתית ושומרת מסורת והיא בעלת מוניטין בכל הארץ. תלמידי הסמינר למורים יוכלו למצוא מגורים ומזון אצל יהודי העיר; ולאחרונה – עיירה זו תיטיב להבטיח אווירה מתאימה לנוער מתבגר ותגונן עליו מפני קלקול מידות יותר מאשר עיר גדולה. הבקשה שהוגשה חתומה בידי פרנסי קהילת אוהעל לא הסתפקה בדבר הקמת בית ספר לדוגמה, אלא הרחיקה לכת כדי בעיות כלליות של יהדות הונגריה בכלל ומשל זאמפלאן בפרט. הכתוב העלה, כי יהודי המחוז קשורים בחקלאות ובגידול גפן – החל מעיבוד אדמות וכרמים וכלה בתעשיה ובסחר הכרוכים בהם; ובאותה שעה – להרבה מתוכם אין עוד זכות ישיבת קבע במקומות מגוריהם. בסיכומו של ענין, מסתיימת הפניה בתביעה כללית – שיוויון לכל האזרחים בפני החוק!

הבקשה שהופנתה לקיסר על בית ספר לדוגמה, הניבה פירות. כעבור שנתיים הגיעה תקנת מועצת־מילוי־המקום הקיסרית־מלכותית המודיעה על הקמת מוסד זה בתוך קהילת אוהעל, ואילו על סמינר למורים לא דובר עוד.157

אל בית הספר לדוגמה הגיע המורה ישראל זינגר, אשר מכאן ואילך נשאר באוהעל והיה פעיל בעיר משך 50 שנה. השכלתו רב־גונית מאד, בוגר אוניברסיטת ברין (מוראביה), שם למד בין היתר גם פדגוגיה. לבד מעבודת ההוראה, הוא פרסם 20 ספרים פדגוגיים ומאמרים הרבה.158 בית הספר לדוגמה נאבק קשות עם חלק מההורים, שהוסיפו להעדיף את ה“חדר”ים על מוסד חינוכי מאורגן ומסודר. פרנסי הקהילה הירבו להדיין בנושא. הרחיבו את השעורים בלימודי קודש ואף חשבו להתאים את מועדי החופשות עפ“י המקובל בחינוך המסורתי לאמור, בחודשים תשרי וניסן. עם זאת, פעל בית הספר לשביעות רצונו של הפיקוח הרשמי. לרוע המזל, פרצה שרפה בבנין ב־1868 והיה רובו למאכולת אש. על מנת להתגבר על ניכור חלק מן הציבור, עלה הרעיון, ששעורי דת לא יהיו בחזקת חובה. בדרך זו רצו לקרב את ילדי ההורים, שהוסיפו לשלוח את בניהם לבתי הספר הבלתי־חוקיים. משנפתח בית הספר לאחר הבינוי, באה ההחלטה לפרקו והמוסד הוחזר ליעודו המקורי עפ”י צוואת קאסטנבאום לאמור, בית ספר עממי של הקהילה.159

בתי ספר עממיים נוסדו גם ביישובים אחרים ברחבי זאמפלאן, כמו בצפון בהומונא – מנהלו ד"ר שמואל אונגר, שהיה בקי בלימודי קודש והתמחה גם בפדגוגיה; בטוקאי – בניהולו של ווילהלם וויס. שני המוסדות פתחו את שעריהם ב־1856.160 למרות התפשטות הרוח הליברלית ונסיון היהודים להתערות בחייה ובתרבותה של הארץ המארחת – ושמא דווקא משום כך – פרצה עלילת דם בהומונא ב־1859 ולולא ההתערבות הנמרצת של שלטונות המחוז מי יידע, לא היו מתפתחים הדברים.161

שנות ה־ 60–70 היא תקופת התעוררות מחודשת לחסידות לאחר הנסיגה עם הסתלקותו של “ישמח משה”. התעוררות זו כרוכה היתה במידה מסוימת בפעילותו של מו“ה צבי הירש פרידמן, אב”ד בקהילת ליסקא. ר' צבי הירש הוא הצדיק הזאמפלאני השרשי הראשון. נולד באוהעל בתקנ“ח; כבן ח' התייתם מאביו, ר' אהרון. הוא למד מרבו “ישמח משה” ולאחר מכן נדד אל חצרות צדיקים ורבנים בפולין ובהונגריה להתבשם מתורתם. מיד לאחר קבלת הסמיכה כבר פנו אליו חסידים הרבה מכל פינות המדינה. היה מליץ טוב על ישראל, עבד את הקב”ה במסירות נפש, דן כל אדם לכף הזכות ולחם את מלחמתה של תורה ביראה. ר' צבי הירש פרסם שני חיבורים: אך פרי תבואה, שהם דברי פרשנות; הישר והטוב – דרשות והספדים. שמו נזכר תכופות בשו“ת של רבני הדור. השתדל לנהוג בסובלנות, באורך רוח ובהבנה כמסופר לקמן בדרוש עממי יפה: ר' צבי הירש מליסקא שהה בכפר אחד בשבת קודש והיה באכסניה אצל נגיד ולא הרגיש שום עוולה, לא בבית הנגיד ולא בבית הכנסת. אח”כ הגיע לשם לשבות בשבת קודש גם ר' הלל, הצדיק מקולומאה ודר גם כן אצל הנגיד הנ"ל. הלה הרגיש שם בדברים לא כשרים בבית הנגיד והתרעם גם על ענין שבבית הכנסת היו עושים כמתחדשים (תפילה במקהלה?), על כן הוכיח ר' הלל את הקהל ואת הנגיד כדרכו בקודש ושאל את הצדיק: ר' צבי מליסקא, מדוע אינו מוכיח אף הוא את הנגיד ואת הקהל. השיב הגאון הצדיק בחכמה ובטעם – שתי המיילדות (שפרה ופועה) סרבו להשמע למצוות פרעה להמית כל בן עברי (שמות, א', ט“ו-כ”א). הם חכמי הדור שמסייעים ליילד מידות טובות ומנהגים ישרים לעם הקדוש. שם צדיק אחד שפרה ושם השני פועה. הצדיק הראשון שהוא בבחינת שפרה, דרכו היא לשפר את עם ישראל ולהדריכו בנחת בדרכים מקובלות על הלב ולהמליץ המלצה טובה בעדם (הרי הוא ר' צבי הירש); ואילו הצדיק השני, הוא בבחינת פועה – המוכיח את ישראל בצעקה, בגערה ובדברים קשים. אני – טען ר' צבי הירש – נבראתי להיות מנהיג ישראל כדרך הראשונה ולכן מראים לי מן השמים גם כן זאת למצוא, אשר אני חפץ בו. כאשר הייתי שם (בכפר), לא ראיתי עוול בבית הנגיד והתחדשות בבית הכנסת.

קהל חסידיו השווהו לשמואל הנביא ולאהרון הכהן. כשדיבר והתפלל הצדיק מליסקא אמר – שמע קול תפילת ישראל! הוא היה מליץ יושר בעדו ומשפר את מעשיו. הצדיק נאסף אל עמיו לחיי עולם בשנת תרל"ד.162

דמותו של ר' צבי הירש היתה שנויה במחלוקת. ה“מתחדשים” (פרוגרסיבים), אשר נמנע הוא מלגנותם, ראו בו “עושה נפלאות” ומאחז עינים המטעה את היהודים הפשוטים. למנהיגות הקהילה באוהעל לא נחה דעתם ממנו ומה גם, כשבראשה עמד ר' ירמיה לו’ב הידוע כמתנגד מושבע. רוח התקופה החדשה טרם שיווי הזכויות פילגה ופיצלה את השורות, כשכל מחנה מסתגר בתוכו ומתבצר וכלפי חוץ מפגין איבה, לעיתים גלויה ביותר. בהתנצחויות הפנימיות מצויים היו תמיד ובכל מחנה נותני הטון של הוויכוחים לאין־קץ וכאלה מקרב החסידים כונו בדברי הכתב של “בן חנניה” – אנשי הדווקא. לדעתו, הם מעוררים משטמה ושנאת חינם ובייחוד בעניני בית הספר. לדוגמא ייכתב כאן מעשה שהיה: איש בית המדרש (יהודי שהתפלל בבית המדרש, היינו – הוא איננו חסיד) שלח את בנו מתלמוד תורה לשעתיים מדי יום לבית הספר ללמוד גרמנית בשל חוק חינוך חובה. באחד מימי ראשית ניסן נטל האב לידו את ההגדה ושאל את הבן אי־אלו שאלות. הצעיר אמר לאביו מן ההגדה כמה משפטים של טעם בתרגום גרמני בלשון הנכונה. התכעס האב ואמר ברוגזה: “דאס קינד פערדירבט זיך דאס לושן” (הילד משחית לשונו). כה גדולה היתה אי־ההבנה בדבר נחיצותה של ההשכלה אף המזערית, כגון ידיעת הלשון, ואפילו שלא בקרב החסידים.163

עם גידול מספר היהודים בזאמפלאן התחזקה גם החסידות במחוז. ב־1860 חיו באוהעל 40 משפחות של חסידים מתוך כלל 4955 יהודים; בטוקאי מנתה הקהילה 4008 נפש ורובם חסידים, לכן התפללו שם בבית הכנסת המרכזי עפ"י נוסח ספרד. כמו כן, היוו החסידים רוב בליסקא, מקום מושבו של ר' צבי הירש. אולם לא כן היה המצב בקהילות הצפונית של המחוז כמו בהומונא, שבה ישבו 2505 יהודים ובנאג’־מיהאי – 2718. מספר של יהודי המחוז ב־1860 היה 25,538 נפש.

כאמור, הקהילה בטוקאי רובה חסידית; לאווירה במקום מאפיינת הפרשה הבאה: היה שם איש חסיד, בקי בתורה ובתלמוד והנה הוא גילה בהזדמנות, כי כפתורי המשי של הקפוטה הינם שעטנז. בהלה גדולה קמה בעדה ונעשו מיד ההכנות להקמת בית חרושת לייצור כפתורי עצם, מאחר שלא יכלו לספק את כל הדרישות עם גבור התצרוכת הפתאומית. ומן הצד השני – משלחת קהילת אוהעל ערכה ביקור רשמי בבית הספר הגבוה בשארוש־פאטאק ליובלו ה־300. ביקור הגומלין של הנהלת הקולגיום לא בושש לבוא לבית הספר ע"ש קאסטנבאום, אשר אף הוא היה כבר באותה עת בעל וותק של שני עשרות שנים ויותר.164

הקהילה של אוהעל הראתה כבר בבירור סימני פילוג פנימי. מצד אחד עמדו האורתודוכסים, שחששו מפני פרישת היסודות הפרוגרסיבים. אלה האחרונים רצו בבית הכנסת דרשה בשפה ההונגרית ומקהלה. היה גם וויכוח בדבר שיטת תשלומי המיסים לקהילה, אם ישולמו הם במישרין או בעקיפין לאמור, בתשלום שנתי קבוע או באמצעות היטלים (gabella-krupka), שיוטלו על חברי הקהילה עם מתן השרותים למיניהם, כגון עריכת קידושין, קבורה, שחיטה וכדו'. בעלי העמדה האורתודוכסית צידדו משום־מה בתשלום המיסים הקבועים, שהם בלתי־תלויים בשרותים, בשעה שהפרוגרסיבים היו דבקים בשיטת הקרופקה. (לפי מיטב זכרוני, כינוי זה לא היה כבר מקובל בימינו.) דבר חילוקי הדעות הגיע לדיון אף לאחת הוועדות המחוזיות ושם טען בין היתר רופא, נציג הפרוגרסיבים, שהקרופקה הינה בלתי־נפרדת מחוקי משה. יהודי, שייצג את ההשקפה האורתודוכסית אמר לעומתו בלא מעט רוגזה – “מה מעלה הדוקטור הקרופקאי דבר זה, הרי מעולם לא היה בביתו כדי ליטרא (pound) בשר, ששולמה עבורו קרופקה”.165

מכיוון שהיה זה קשה להבין מי מבין אנשי הקהילה שייך למחנה הפרוגרסיבים ומי לאורתודוכסים, נדמה שגם כב' הרב נראה בעיני אלה ואחרים חשוד בכשרים. נטשטשו התחומים לפעמים גם בין אורתודוכסים לחסידים. אחד מראשי הקהילה, שמו צוקר, מי שעסק בעניני הכספים של הקהילה, השתדל לפרק – פשוטו כמשמעו – את בית ספר קאסטנבאום. האיש מוזכר כ“האלב חסיד” (חסיד למחצה). הוא שילם משכורות המורים, ולכן ביכולתו היה להזיק ולהפריע לא מעט. את המצב הצילו ידידי בית הספר בפאשט; הם חשו מיד לעזרה מורלית וחומרית.166 במהלך הסכסוכים נעשה מעמדו של הרב בלתי־נוח. יחסו החיובי לבית הספר מצא ביטוי, כשקיבל על עצמו להורות בו את המקצועות העבריים בחמישה שעורים שבועיים. וודאי, שצעד זה זימן כר נרחב למתקפות נגדו מקרב החסידים. מטבע הדברים, שתלמידי בית הספר לא יכלו לתחרות עם הלומדים ב“חדר”ים, כשמספר השעורים השבועיים בלימודי הקודש הוא אין־ספור. ההוראה נמשכה שם כל ימות השבוע, מהשכם עד הערב ובנושאים אלה בלבד.167 מכאן ואילך היה לר' ירמיה קשה מאד למצוא את מקומו בין שלושת המחנות העיקריים. ולא זו בלבד; מעבר לריב ולמדון המקומיים עלתה ב־1864 גם בעיה יהודית כלל־ארצית, אשר דרשה מר' ירמיה הבהרת עמדה ברורה, שהוא רצה – כנראה – להמנע ממנה עקב נטיתו המתונה. מועצת מילוי־המקום־הקיסרית־מלכותית החישה את הצעדים לקראת כינון בית מדרש (סמינר) לרבנים. המוסד אמור היה להווסד מכספי הקנס, שהוטל על יהדות הונגריה עקב השתתפותה הנמרצת במלחמת השחרור 1848–9 ואשר הוחזרו לאחר מכן עפ"י החלטת הקיסר למטרה זו. תגובת האורתודוכסיה החלה בכינוס חשאי באוהעל ב-4 במרץ 1864. חמישה רבנים התכנסו – מחוסט, סט. פטר, סו’לו’ש וסיקסו והמארח היה ר' ירמיה. הרב מסיקסו, ר' הלל ליכטנשטיין, היה המתנגד החריף ביותר של רעיון הקמת הסמינר ודוברו העיקרי של כנס זה. לילות ארוכים דנו ביניהם הרבנים, כשנושאי דיוניהם הקיפו עניני חינוך בכלל והסמינר בפרט. אין ספק, שכנס אוהעל היווה את התחלת המאבק של האורתודוכסיה נגד זרם ההתחדשות. בהשפעתו של ר' הלל נסעו לווינה שישה רבנים. הם נפגשו בתחנת הרכבת בטוקאי. ר' ירמיה השתתף במשלחת, על אף שליבו לא נטה לקיצוניות, כעמיתו, הרב מסיקסו. הקיסר הואיל לקבל את פני המשלחת ברוב חסדו וחלק לה כבוד בהתירו לרבנים לחבוש כיפה בשעת הראיון.168

מאחר שבעיקר שאלת החינוך עמדה ברומו של העולם היהודי, הירבו הפרוגרסיבים להשתאות אל הישגי האורתודוכסים ועל כוח המשיכה של שיטתם. הכתב האוהעלי של “בן חנניה” יצא ממש מכליו כשהעיר, כי ה“מלמד” יוצר ב“חדר” תוהו ובוהו; הוא “חסיד משוגע” הטובל במי המקווה חמש פעמים לפני תפילת מוסף בראש השנה. הכאיב ביותר ליהודי המודרני, שהמלמד מחזיק בידו מקל, אמצעי חינוך פסול מעיקרו, ועל אף הכול – מלאים ה“חדר”ים ילדים השוקדים על תורה ורש“י. מה לעשות? והחסידים למחצה לא רצו ללמוד מתימטיקה.169 מן הסתם, השכיח הכתב המכובד מליבו את הגרסא דינקותא, שעל פיה למד אף הוא ורכש את בקיאותו בתורת ישראל ומסורתו, אבל לא ב”חמישה שעורים שבועיים!".

מאורע מיוחד במינו של השנה היה מכתבו של משה מונטפיורה ששוגר אל קהילת אוהעל. איגרת התשובה נכתבה בעברית ובאנגלית.170

ביקורו השני של הרב מסיקסו, ר' הלל, באוהעל נערך ביום הזכרון של “ישמח משה” ב־1865. בעליה לרגל ההמונית הזאת, למגינת ליבו של הרב המקומי, נעשה ר' הלל הדמות המרכזית והדרשן הראשי. התלהבות הקהל הגיעה לשיאה בג' סעודה של שבת, כאשר הובטח לכל לוקחי השיירים כפרת עוונותיהם. אחד החסידים המקומיים, שהצטיין בפעילות נגד ה“אשכנזים” (אורתודוכסים) זכה לציון מיוחד והוא מונה לשמשו הביתי של הרבי.171 ר' הלל נחשב, אפוא, הלוחם העז ביותר בהתחדשות.

התהליך שהחל באוהעל במרץ 1864, הלך והתעצם. כעבור עשרה ימים התכנסו כבר מאה רבנים בני’ראג’האזא, חתמו על בקשה מיוחדת המופנית אל הקיסר, שזה ימנע את ייסודו של בית המדרש לרבנים. עיקריה של האורתודוכסיה ההונגרית בתקופת השינויים הליברליים נקבעו בכנסית הרבנים בנאג’־מיהאי שבצפון זאמפלאן, בחודש נובמבר 1865. על אף שהיתה זאת אספת האורתודוכסיה של הונגריה העילית, היא חרגה מתחומה הצר עקב החלטותיה החד־משמעיות, אשר נוסחו כפסק בית דין. הפסיקה עיצבה, כמובן, את דמותה של האורתודוכסיה הזאמפלאנית בעיקר ולרבות זו של אוהעל. מאפייניה הראשיים: השימוש הבלעדי של הלשון האידית בדרשות; הבימה (לקריאת התורה) חייבת לעמוד באמצע, ולא – אסור להתפלל במקום; אסור לבנות מגדל בראש בית הכנסת; לא ילבשו כלי קודש (רב וחזן) בגדי שרד (ornátus); עזרת הנשים חייבת להיות מסורגת; אין מאזינים לתפילת מקהלה ואין אומרים אחריה אמן ואפילו לא נכנסים לבית כנסת שבו נוהגים לפי מנהגים אלה; ולבסוף – אין משנים את המנהגים המקובלים. לשם מתן תוקף יתר לפסיקה, חתמו עליה שבעים ואחד רבנים, כמנין אנשי הכנסת הגדולה והיא נשלחה לכל קהילות ישראל בהונגריה. היו קהילות, שבהן לא עוררה הפסיקה שימת לב מיוחדת, אבל היא הוסיפה להרחבת הפער.172 לבד מהעקרונות הכלליים נידונו בכנסיה גם עניני דיומא, כגון הסמינר לרבנים ומעמדה של ישיבת פרשבורג.173 אם נדמה, שבמאבק נגד היהודים הפרוגרסיבים נטשטשו הניגודים בין האורתודוכסים לחסידים, הרי לא כך היו פני הדברים.

למעשה, היתה לכנסית הרבנים בנאג’־מיהאי מטרה נוספת ולא פחות נכבדה – להשהות ואולי אף למנוע את האמנציפציה הממשמשת ובאה. לפיכך, חל מפנה גם בעמדתו ההססנית של ר' ירמיה. הוא פנה במישרין ובדרישה נמרצת אל רבנים רבים להרחיק את הרב של סיקסו מכל הכנסים והאספות, אשר עוסקים בהם בנושא שיווי הזכויות של היהודים. שנות השישים היו עשור הפילוגים הפנימיים, בין במישור הארצי ובין בהיקף קהילתי־מקומי. החיכוכים הפנימיים במחנה החרדי קידמו את הפילוג בין האורתודוכסים לחסידים ואלה האחרונים כבר בחרו לעצמם חבר פרנסים, כעין צעד ראשון לקראת הקמת קהילה נפרדת.174 ר' ירמיה, שנפל בחלקו להיות הדמות הטרגית של פרשת ההסתבכות הפנימית, חשב לעזוב את כס הרבנות באוהעל לעת זקנה, ולעבור לקהילה אחרת.175 כוונת ההתפטרות היכתה בתדהמה את הציבור הלא־חסידי כולו. נערכה אספת עם רבת משתתפים ועל מנת לרצות את הרב הוחלט לבנות בית כנסת חדש במקום זה העומד על תילו זה כמאה שנים. לדעת האספה, גורמים המניינים המרובים במקומות השונים למחלוקת פנימית; החסידים מהווים כעין מדינה בתוך המדינה ולאחרונה – החסידים השתלטו כמעט על כל הקהילה וכיתותיהם המסוכסכות בינן לבין עצמן הפרו את אחדות השורה בהציפן ריב ומדון. בהחלטות אלה יקוו למנוע את עזיבתו של הרועה הנאמן של העדה.

פרנסי הקהילה היו גאים מאד על רבם המשכיל, שהוכיח לתלמידי ישיבתו בקיאות מופלגת בשני עולמות. הוא נהג להבהיר סוגיות בתלמוד גם בדרך של חקר מדעי, לרבות מדעי הטבע. (כשלימד הרב בישיבה את “שיטת הנשר”, חולין ס“א ע”א וגו', הרחיב את דבריו בהסברה מדוקדקת ומקצועית בתחום תורת הציפורים.) כמובן, נראתה דרך לימוד מאין זו בעיני אנשים לא מעטים כ“בלתי־יהודית”, שהיתה לזרא.176

הפילוג הפנימי בין חסידים לקהילה התחיל להיות עובדה קיימת. כנס של פרנסים אישר את קיומם של בתי התפילה הנפרדים (קלאוז) שלהם. לבעיותיה הפנימיות של קהילת אוהעל היתה שותפה גם קהילת הומונא, שנתנה ביטוי לרגשותיה הכנים להבנת מצבה ואימצה את ידה במאבק פנימי זה.177 הרהורי הפרישה של ר' ירמיה מזה ומאמצי הקהילה להניאו מהמעשה מזה היו לשיחת היום בעיר.

לצד החסידים המשוכנעים בלב ליבם על דרכם, תמימים וישרים, היו גם ריקים ופוחזים, שלא נלאו לשפוך שמן על המדורה גם לאחר התלקחות התבערה. אפיזודה כזאת רשם כתב ה“בן חנניה” והמעשה שקרה בין חסיד לר' ירמיה, כך היה: “שלום לרבה של אוהעל – התחיל החסיד, כשבא לביתו – שמעתי וגם יודע, שהנך רודף החסידים הקדושים… והחלטתי להתווכח איתך. אך תחילה, הבא לי חידושי תורה! אבל עליך לדעת, שהנני חסיד גמור ולמדן.” הרב הישיש ראה לנכון לדחות את החסיד המתגרה מעל פניו ואמר לו: “זה שהנך חסיד, רואה אני ברור, שכן ‘הכרת פנים עונשה בם’, ואם אתה מסוגל ללמוד או לאו, אינני יודע ואף אינני מבקש לחקור בדבר; מכל מקום, עזות פנים יש בך, עזוב את ביתי ואל תדרוך עוד על מפתנו.”178

ר' ירמיה התנה תנאים להשארותו: בנית בית כנסת תוך שלוש שנים, הקמת קהילה נפרדת לחסידים כפופה לקהילה הגדולה. הפרנסים קבלו עליהם את התנאים ומה גם, מקרן קאסטנבאום עמד לרשותם סכום מסוים לבניה.179 החסידים דחו את הצעת הכפיפות ודרשו אוטונומיה מלאה180 והסכסוכים הוסיפו למרר את חיי הקהילה. אגרות השמצה שוגרו לכל מיני מקומות מלאות האשמות הדדיות והוגשו משפטים מתוך רגשי נקם.181 בינתיים נקנה המגרש לבית הכנסת ביוני 1866, אבל החסידים תבעו, כי נוסח התפילה בו יהיה ספרדי לדוגמת בית הכנסת בטוקאי. הנוסח הספרדי שם אושר ע"י מיניסטריון החינוך והתרבות.182

יהדות הונגריה עמדה לפני קבלת החוק לשיוויון זכויות האזרח. הצעת החוק הוגשה באוקטובר 1867, זמן קצר מאד אחר הפיוס בין השליט האוסטרי להונגריה, אשר בעקבותיו הוכרה עצמאותה והוקמה המונארכיה הדואליסטית, אוסטרו־הונגריה הקיסרית־מלכותית. בקשר למעמדן של הקהילות נעשה אקטואלי כינוס קונגרס יהודי כללי של יהודי הונגריה לשם בירור נקודות המחלוקת ונסיון להקהות את חודה. השאלה העיקרית היתה, בידי איזה מחנה יופקד ניהול הקהילות. האחד, מוכן היה להביא קרבנות מסוימים למען ההשתלבות בחברה ההונגרית ואילו השני, לא ראה כל ניגוד בין הדבקות הבלתי־מתפשרת בתחום מסורת ומנהגים לבין הנאמנות למדינה כאזרחיה החופשיים. ההתנגשות הגלויה החלה בדבר נסיון ההשתלטות על קרן החינוך. קדם לקונגרס כנס נאמני הקהילות, שנקרא ע"י שר החינוך והדתות, הבארון יוסף או’טבו’ש, לשם החלפת דעות על הארגון והמבנה של הקהילות כגוף אוטונומי ובתי הספר שלהן. את יהדות זאמפלאן ייצג בכנס אברהם (אלברט) פרידליבר. לכנס לא הוזמנו רבנים, כדי שעניני דת לא יעלו לדיון. אולם היו ניגודים חריפים מכדי אפשרות טשטושם, אף בהעדר הרבנים. בכנס הוחלט על תקנות הבחירות לקונגרס והקמת ארגון מרכזי ואחיד ליהדות הונגריה; נידונו עוד כללי החינוך היסודי בקהילות וייסודם של סמינר לרבנים ולמורים. האורתודוכסים התנגדו לריכוז ודרשו אוטונומיה קהילתית.

את התקנות לבחירות נציגי הקונגרס הכין עורך הדין והעתונאי מוריס מאזאי, יליד אוהעל (1835), מצאצאיו של המורה ומתרגם “פרופסור מורדכה”. בגיל צעיר עזב מאזאי את העיר ואת לימודיו התיכוניים כבר סיים בפאשט, היה מעורה בחיי הציבור היהודי ואחד מיוזמי כינוס הקונגרס היהודי. לימים, נבחר לפרלמנט ההונגרי וכיהן בו פעמיים; הצטיין גם כמשפטן בתחומי המסחר.183

הקונגרס התכנס ב-14 בדצמבר 1868 לאחר בחירות כלליות סוערות מאד. בלחץ האורתודוכסים ובניגוד לכוונה המקורית נבחרו גם רבנים. אזור אוהעל יוצג ע“י שני נציגים, הרב ירמיה לו’ב ואברהם פרידליבר. לרבה של אוהעל לא נראתה התכנית המקורית של הקונגרס, כפי שכנס הנאמנים הציע, ועל כן התבטא הוא בחריפות נגד מוריס מאזאי. זה האחרון פנה במכתב מיוחד אל אברהם פרידליבר, שכן על מילות הנזיפה מעיר המולדת לא היה לו קל לעבור בשיוויון נפש. בישיבות הפומביות לא השמיע הרב את קולו, אולם היה מי שראה ב”שתיקה הרועמת" פגם וקרא לו תיגר בעיתונות היומית. אברהם פרידליבר לא עבר לסדר היום על כוונות הזדון וכיאה למשורר עברי, השיב למתגרה ברבו האהוב בפיוט פורימי –

"זכור, איש תמים נטע כרם עשות יין,

ברכת שתוליו הצליחו עשות פרי יין;

גם יקב חצב בתוכו בכלי זיין,

דרך וישת וישכר מן היין

בעבורו אל תמנע יין."

(אם תקרא, קורא יקר, את תחילת השורה השלישית בהברה אשכנזית, ייצא דבר הלעג על קורא התיגר בר' ירמיה – ייקב חוצף, כלומר – יעקב החצוף.184

הקונגרס לא היה מסוגל לגבור על הניגודים הפנימיים. מדיון הצעת ארגון הקהילות יצאו הנציגים האורתודוכסים שהיוו מיעוט, על כן היא נידונה ונתקבלה תוך העדרם. סלע המחלוקת היה הדרישה האורתודוכסית לאוטונומיה מוחלטת של הקהילות. בשעה שהרוב אישר וקיבל את ההחלטות, לא ראו האורתודוכסים כמחייבות אותם. כעבור זמן מועט אילצו הם את הממשלה להתקין תקנה מיוחדת (1871), אשר בקוויה הכלליים דומה להחלטות הקונגרס. עיקר התוספת בה היא הקביעה, שקהילות הארגון האורתודוכסי עומדות על יסודות השולחן ערוך והוא לבד קנה־המידה, ולכן אין הכללים יכולים להיות בניגוד לו; עם זאת, הקהילות הללו אינן נחשבות כעדה דתית נפרדת. נתפרדה החבילה. אלה נקראו קהילות קונגרסאיות (בלשון מוטעית – נאולוג) ואלה – אורתודוכסיות. קהילות זאמפלאן הצטרפו ברובן לארגון האורתודוכסי.

בשנים בוערות אלה היו קהילות אחדות, שלא הצטרפו לא אל הארגון הקונגרסאי ולא אל האורתודוכסי, אלא נשארו במצב משפטי (status), אשר לפיו נהגו קהילות ישראל בהונגריה לפני הקונגרס. מכיוון שהן נשארו במצב המשפטי הקודם, זכו להקרא בשם המוזר – קהילות status quo, של המצב מקודם. הקהילות העומדות על יסוד עיקרון זה נבדלו מהאחרות בכך, שכללי הארגון הקונגרסאי והאורתודוכסי לא חייבו אותן, כשהן בעצמן חסרו ארגון מרכזי יציג, עד 1927.

הוגה הרעיון ויוצר זרם ה-status quro הוא מו“ה ר' ירמיה לו’ב, אב”ד של קהילת אוהעל; הנציג, שהואשם בשתקנותו בדיוני הקונגרס, חולל תמורה רבה יותר, מאשר דוברים רבים אחרים. קהילות אחרות וגדולות הלכו גם הן בעקבות מתינותו של ר' ירמיה, כגון דאבראצאן, נ’יראג’האזא, אגאר, ג’ו’נג’ו’ש וכו' בכל רחבי המדינה. כנראה, משום תשישותו לא היה סיפק בידו לדאוג להקמת ארגון הסטאטוס־קוו. בתרל“ד 01874) שבק ר' ירמיה חיים לכל חי. יצירתו הספרותית – דברי ירמיהו, שהם חידושים על רמב”ם. עשרים שנה הנהיג את צאן מרעיתו בתקופת השינויים המכריעים ביותר בחיי הקהילה היהודית.

לאחר פטירת ר' ירמיה נבחר בנו, ר' אלעזר – בעל “פקודת אלעזר”, כרבה של אוהעל. בראשית כהונתו נשאר הוא דבק במורשת אביו הדגול ולא נגע בהסדר הסטאטוס־קוו, אבל הלחץ הצפוי הופעל עליו במהרה. יסודות שמרניים בקהילה נעזרו בגדולי הדור ובתוכם הרב משה שיק (המר"ם שיק) רבה של חוסט (Huszt), “המתנגד” הידוע בימה של החסידות במחוז מארמורוש. דמותו של ר' אלעזר שנויה – כמובן – במחלוקת במקורות הכתובים. מצד אחד, שיבח אותו המקדים את ספרו בכתבו: “נהרו אליו… תלמידים לרוב מכל צד ולימדם בהתמדה רבה וגם הנהיג הרבנות בנשיאות ביד רמה… האיר ברוחב בינתו ובעומק חריצותו לכאשר בא תחת דגלו… י”ב וחצי שנה היה אב“ד באוהעל בכל הקהילה; אחר קמו בעלי זרוע פושעים, אנשי רשע, אשר ביקשו לשלח יד בפקודי ה' להשחית נחלת ה'… ושמענו, כי נפרדה הקהילה… ויסד קהילת יראים בזו השעה, אשר ב”ה עד היום עומד לכם ולתפארה… אחר כך נשאר עוד באוהעל חצי שנה והלך לאוגוואר."185

זוהי דעה אחת. מצד שני – ציין בנו של אברהם פרידליבר בזכרונותיו על אביו, שהוא בעיקר השפיע על ר' ירמיה לא לנטוש את קהילת הסטאטוס־קוו ולדעתו, לא היה זה כלל מתחת לכבודו של אף רב לעמוד בראש קהילה מעין זו. לדוגמה מזכיר המחבר את הרב מאיר פרלס, רבה של קראלי (Nagykároly), בקיא וחריף, ששמו הוזכר תכופות בספרות שו"ת ואישיותו נתנה מעין גושפנקא לזרם החדש. הרב פרלס הוזמן להורות תלמוד בבית המדרש לרבנים, אך הוא דחה את ההצעה. הרב אלעזר אסר לכמה שוחטים לשחוט והסתבך בפרשת עגלת מתים, שהזמינה החברא קדישא. זו היתה אף ההזדמנות לפילוג. הדבר הגיע לידי הצבעה ושני שלישים מחברי הקהילה בעלי זכות בחירה אמרו לאו. המיעוט פילג את הקהילה עם ר' אלעזר בראשו וקמו שתי קהילות (1886), אבל בפועל – שלוש וכאמור, כמחצית השנה לאחר מעשהו עזב הרב את אוהעל.186

לבד מהקלאוז, נבנו, אפוא, שני בתי כנסת גדולים: האורתודוכסי ב-1887 ובית המדרש שלידו שמונה שנים מאוחר יותר; ב-1888 נחנך בית הכנסת הגדול של קהילת הסטאטוס־קוו. בית המדרש שלידו נבנה קודם לכן, בימי מו"ה משה טייטלבוים.

IX: משיוויון לשואה

שנת הפיוס בין אוסטריה להונגריה (1867) היתה גם שנת מתן שיוויון זכויות אזרח ליהודים. בעשרות השנים שלאחר מכן שררה בקהילות ישראל אנדרלמוסיה מוחלטת בהעדר כל הסדר במעמדן המשפטי. קרה הדבר, ופעמים הרבה, שבעיר אחת קמו פתאום שתיים ואף שלוש קהילות. כל יהודי היה חופשי לבחור לעצמו קהילה ומכל קהילה יכול היה אפילו חלק מזערי של הציבור לפרוש ולהקים קהילה נפרדת. פיצול פנימי זה נתן את אותותיו בירידת מספר משלמי המיסים ונגרמו קשיים עצומים בקיום מוסדות הקהילה. הממשלה נאלצה, אפוא, להתקין תקנה המחייבת כל יהודי הפורש מקהילתו להוסיף ולשלם את המיסים משך שלוש שנים ממועד פרישתו. (לימים, הוארך פרק זמן זה לחמש שנים.) הפילוג, שחל בין הקונגרסאים (ניאולוג) לאורתודוכסים, נעשה במהרה תופעת קבע, והוא נתקבל על הדעת בקרב הציבור היהודי כפועל יוצא של התפתחות תרבותית־חברתית שאין מנוס ממנו. אולם פירוד בין פלגי האורתודוכסים עד כדי ייסוד קהילה נפרדת בתוך עיר אחת, נחשב בהחלט יוצא דופן. למראה מצב זה, פרסם שר הדתות והתרבות תקנה ב-1888 המגבילה את הזכות לייסוד קהילה, אלא אם מסוגל הגוף החדש לקיים מוסדות ציבור, אשר הכרחיים למתן שרותי דת. החסידים התנגדו – כמובן – לתקנה, אבל לא היה בכוחם לעשות דבר כנגד.

עדת החסידים באוהעל התארגנה והקימה קהילה אורתודוכסית אוטונומית (ספרדית) נפרדת עוד בטרם פרסום התקנה דלעיל. ב-1 באוגוסט תרנ"א (1891), ביום שבת קודש, היא חנכה ברוב עם את הקלאוז, שנבנה מחדש. בפני קהל של כאלף איש דרש הרב מסיגאט בנוכחות כמה רבנים וחברים של הקהילה האורתודוכסית והסטאטוס־קוו.187

‘קלאוז’ היא מלה לטינית ימי־ביניימית ומשמעה – חלל סגור; הכוונה לבית מדרש, שהוקף והוחזק מכספי קרנות. ללומדים בו – תלמודם הוא פרנסתם. בית מדרש מעין זה שימש גם מקום תפילה. מן המאה ה־16 ואילך קמו קלאוז-ים בפראג, בווינה, באלטונה, בפראנקפורט וכו‘. מכיוון שליושבי הקלאוז במקורו לא היה כל עיסוק מפורש אחר זולת הלימוד, נקראו הם בד"כ לאמירת תהילים אל מיטת חולה וללימוד משניות ולתפילה לבית אבלים וכדו’. ברוסיה ובפולין היה קלאוז בכל קהילה כמעט. החסידים ביכרו לכנות את בית הכנסת שלהם בשם זה כדי לתת ביטוי, שהוא משמש גם בית מדרש ללימודים.188

בשנת תרנ“א (1891) הזמינו החסידים רב לעצמם, את ר' משה יוסף טייטלבוים, בנו של הרב יקותיאל יהודה, חוטר מגזע “ישמח משה”. ר' משה יוסף כיהן מקודם ברבנות זברוב וסטרופקוב. כתב הרבנות שמח לבשר על “שבט התמרי” השב לעירו ואשר לו “שלשלת יוחסים, בנם של קדושים, אילים ותרשישים וגו'… משה ינחינו ויוסף ישית ידו עלינו, וכי יהיה הדבר בינינו, עד כסאו יבוא דברינו… יואיל לשבת אתנו, להיות שר ושופט יושב על כסא ההוראה… וינחילנו לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו.” משכורתו של הרב 15 זהובים מדי שבוע “מלבד כל מנחה ואשכר איש איש בנדבת ליבו אשר יוביל לאדוננו.” כשמונים חברי קהילה חתומים על כתב הרבנות והראשון בהם ראש הקהילה, אלחנן חיים פרייס. אולם לר' משה יוסף לא ארכו ימיו באוהעל וכשהיה בדרך לבאקאש־צ’אבא, נפטר בשנת תרנ”ז (1887).189

אחריו עבר כתר הרבנות לבנו, ר' ברכיה טייטלבוים. ברם היה רב זה צעיר למדי ולכן ביקש הוא זמן, שיוכל לשבת כמה שנים בבית חותנו וללמוד. הקהילה הסכימה ומה גם, שכר ר' ברכיה למורה דרך במקומו את ר' אליעזר שוורץ, שילם לו מכיסו, בעוד את הקצבה לקחה לה האלמנה. לשם קיום הקשר בין הרב לקהילתו, בא ר' ברכיה מדי שנה בזמנים קבועים, נהג ברבנות, תיקן אשר היה טעון תיקון, כראוי לאב בית דין.

לר' משה יוסף היתה בת, רוזה בלומה, שנישאה לר' דוד מייזליש, שהצטיין כבר בנערותו כידען מופלג ובעל ייחוס נאה. יצא, אפוא, כי זה ישב בבית חותנו וזה בבית חמותו. כתוצאה ממצב משונה זה, פרץ לימים ריב פנימי חריף ביותר בקרב עדת החסידים. ר' דוד נתמנה בתרנ"ח (1898) לכהן כדיין, ייסד גם ישיבה, ומספר תלמידיו הלך ורב. באו אליו ללמוד צעירים מגאליציה ומפוליין, כי חינך אותם ר' דוד בבית מדרשו לתורה ולחסידות גם יחד.

שאלת כתר הרבנות הוסיפה להכות גלים עשור שנים ויותר תוך התערבות השלטונות. המחנה של ר' ברכיה טען, כי רבם ריחם – למעשה – על גיסו, שבא אליו וביקשו להשאר אצל חותנו, כי אין לו לאן ללכת. ר' ברכיה נהנה מתמיכת הרב של סיגאט, יום טוב ליפא טייטלבוים, בעוד נאמניו של ר' דוד פעלו בהשראת הרב ממונקאץ‘. ר’ יום טוב ליפא פסק, שר' ברכיה הוא רבה של הקהילה ור' דוד יעסוק בהוראה ואין לו לר' ברכיה לקחת מורה אחר תחתיו. גם האלמנה לא טמנה ידה בצלחת ונתערער שלום הבית. לבסוף הוסכם, טען מחנה ר' ברכיה, כי הגיס יהיה מחויב לעקור מאוהעל, משיזדמן לו מקום פרנסה אחר ואז יבוא רבם תוך שלושה חודשים לקחת לו את משרת הרבנות, ולא – תאבד חזקתו.

לרוע המזל, חלה ר' ברכיה ונותח פעמים מספר. לאחר הניתוחים חלה שוב ולהסכם לא היה עוד כל טעם וערך נוכח מציאות חדשה זו. התעמולה של חסידי מונקאץ' חזקה וגברה ולשווא עמלו לטובת ר' ברכיה הרב ממאַד וכל הרבנים מבית טייטלבוים. נערכו בחירות ור' דוד הושב על כס הרבנות של הקהילה הספרדית בתרע"ג (1913) ובמשרה זו החזיק עד סוף ימיו.190 מן הסתם, נשאר זכר המחלוקת הפנימית הזאת בתודעת חסידי אוהעל בקיום שני מחנות – המונקאצ’י והסיגאטי, אשר הוסיפו להתפלל בנפרד, האחד בקלאוז והשני בבית המדרש.

בקהילת סטאטוס־קוו תפס את כס הרבנות בתקמ“ז (1887) הרב ברמן (שמו העברי לא ידוע לי) לזמן קצר מאד. הוא נפטר אחר מחלה בסן־רימו בתר”נ (1890)191 ולאחריו נבחר מו“ה קלונימוס ווייס, בעל “פי שניים”. משך עשרים שנה עמד בראש הקהילה. ר' קלונימוס התפרסם כבר בגיל צעיר כתלמיד חכם. הוא הירבה לפרסם מאמרים בכתבי עת יהודיים וספרו הכולל דרושים וחידושים יצא לאור בתרמ”א (1881). היה הרב דרשן ונואם בחסד עליון וסגנון כתיבתו העברית יפה להפליא.

בימיו הוזמן לכהן כרב בקהילה גם מו“ה ד”ר ישראל גולדברגר. ר' ישראל מילא תפקידים רבים: ניהל את בית ספר קאסטנבאום, היה מורה דת ודרשן. את תורתו קנה בבית המדרש לרבנים בבודאפשט. מבין רבני אוהעל היה ר' ישראל ללא ספק הפורה ביותר. מספר פרסומיו – 194. הוא פרסם בכל העתונים וכתבי העת היהודיים בהונגריה ובכתבי העת של המחוז; כתב ערכים רבים באנציקלופדיה העברית הידועה – אוצר ישראל (ניו־יורק) ובכתבי העת – ‘הצופה’ (בודאפשט) ו’האשכול' (קראקו); חקר לראשונה את תולדות יהודי אוהעל והוציא לאור מסמכים לא־מעטים מאוסף הארכיון של המחוז. תשע שנים פעל באוהעל, עד 1912, כאשר עבר לקהילת טאטא. את ימי כהונתו באוהעל לא שכח ונקשר אליה בכל נימי נפשו. וכך כתב ב־1925, עשור שנים ויותר אחר עזבו את ה עיר: “בימי כהונתי באוהעל היה בדעתי לכתוב את תולדות יהודי מחוז זאמפלאן. החילותי באיסוף הנתונים וכמה מפרסומי הוקדשו לנושא זה. בינתיים עברתי לכהן במקום אחר, אך לא וויתרתי על תכניתי. אולם, מלחמת העולם (הראשונה) והמשברים למיניהם שמו לאל להגשים את רעיוני. לעת עתה אין באוהעל איש, בעל רצון ותחושה, שיוכל לעזור לי בענין… אני סבור, כי אהיה לעזר להיסטוריוגרפיה היהודית בהונגריה ואקל על עבודתו של האיש, אשר יבוא בעקבותי.”192

משבר הרבנות בקהילה האורתודוכסית מצא את פתרונו בדרך שונה במקצת. כזכור, נתקבל הרב ר' אלעזר לו’ב בקהילת אונגוואר (תרמ"ח – 1888), אבל הוא לא וויתר רשמית על הרבנות באוהעל. רגיל היה הרב אלעזר לומר, ספק בהלצה וספק ברצינות, שהוא דומה לפראנץ יוזף, שהוא קיסר אוסטריה ומלך הונגריה וכך גם הוא – רב באוהעל ובאונגוואר. מאחר ובילה את רוב ימיו באונגוואר, שהיתה קהילה גדולה, הושיב הוא באוהעל את אחד מתלמידיו, ר' צבי הירש הכהן דיק כדיין ומורה צדק. ר' אלעזר מיעט לבקר ולדרוש באוהעל, אלא פעמיים מדי שנה לכל היותר.193 “מעז יצא מתוק” ואוהעל זכתה בר' צבי הירש דיק, אשר בעשרות שנות שרותו נעשה אחד עם צאן מרעיתו, כעין סמל של כלל יהודי העיר.

לאחר הפיוס בין אוסטריה להונגריה ב-1867 התחוללו בארץ שינויים מרחיקי לכת. החל בה תהליך תיעוש והתגבר המשק הקפיטליסטי, אבל בזאמפלאן היו השינויים מזעריים. נסללו אי־אלו כבישים, הונחו מסילות ברזל בין קאשא־אוהעל־סאראנץ' ולאחר מכן – אוהעל־צ’אפ. התוצאה המידית היתה, שהעיר נקשרה לסחר שבין הונגריה לרוסיה. אוהעל נעשתה צומת מסילות ברזל ועל כן נוסד כאן בית מלאכה גדול לתיקון קרונות וקטרים, שהעסיק מאות עובדים. המפעל השני, שנבנה בתחילת שנות ה-90, הוא בית חרושת לעיבוד מוצרי טבק. עבדו בו למעלה מאלף עובדים, נשים בעיקר, אולם כעבור זמן לא רב פחת מספרם בשיעור ניכר. תעשיה גדולה בעיר ובמחוז לא התפתחה. אספקה סדירה של חשמל ומים החלה גם כן רק בסוף המאה הקודמת ובתחילתה של הנוכחית. רוצפו רחובות העיר ונבנו מדרכות. מכיוון שהתעשיה נשארה ברמת בתי מלאכה קטנים, הוסיפו גידול הענבים וייצור היין לעמוד גם להבא במרכזה של הפעילות הכלכלית.

הליברליזם במונארכיה היה נטע זר, שהכניסו להונגריה האצולה המהפכנית והמשכילים של 1848; הוא אומץ יותר כקישוט חיצוני וכסיסמה לחיקוי מודלים מערביים, אך לעולם לא חדר לתוך החברה ההונגרית. ניתנה חוקה, נדחקה קמעא הכנסיה, אבל הליברליזם לא נעשה אינטרס של שכבות חברה נרחבות, לא האיכרים חסרי האדמה ולא הפרולטריאט התעשיתי התלהבו ממנו. המעמדות הפאודליים לשעבר תיעבו את המסחר והתעשיה והניחו אותם לידיים יהודיות; יהודים באו, אפוא, למלא את מקום מעמד הביניים החסר בהונגריה.194

יהודי זאמפלאן השיגו את שיא התפתחותם בפרק הזמן שבין שנות ה-80 למלחמת העולם הראשונה. הגלים העכורים של עלילת טיסא־אסלאר לא הגיעו אל המחוז על אף הקירבה הגיאוגרפית של הזירה. מהומות אנטישמיות לא פרצו כאן, בניגוד לאזורים אחרים של הונגריה. כדוגמה לרוח הליברלית, ששררה באוהעל, אפשר להעלות את תרומתה של הרוזנת אילונא וואליש, שבחסותה היתה הכנסיה הקתולית באוהעל. כביטוי לרוח הליברלית, היא ראתה לנכון להשתתף בהוצאות הבניה של בית הכנסת הגדול לקהילת הסטאטוס־קוו בתרומה של 200 פֿורינט.195 ואעפ"כ, לא היו יהודי זאמפלאן מיוצגים כפי שעורם בחיי החברה ובמינהל, אשר נשארו סגורים בפניהם, לבד ממקרים יוצאי דופן.

יחידי סגולה מעין אלה היו הרופאים היהודיים. לכשבא הפיוס עם בית האבסבורג והונגריה זכתה בעצמאות, מונה ד“ר וילהלם שו’ן למשרת ניהול בית החולים המחוזי. עם כניסתו לתפקיד, חיבר ד”ר שו’ן תזכיר מפורט על עברו רב־התהפוכות של בית החולים ועודד את הציבור להרים תרומתו לאישפוזם של חולים עניים. המחוז הדפיס את התזכיר והפיצו ברבים.196 ד“ר שו’ן היה הראשון בלבד מבין הרופאים, שקיבל מינוי לשרות ציבורי. בשורה של נפות כיהנו יהודים במשרה של רופא־נפה: ד”ר אדולף פרידמן בטוקאי, ד“ר מאכסימיליאן רוזנפלד בהומונא, ד”ר הוגו שו’ן באוהעל, ד"ר מארק ווידר בנאג’־מיהאי ועוד.197

מדור המשכילים הראשון והשני באוהעל ובמחוז התפרסמו בהיקף ארצי: מוריס מאזאי (1835–1925), עורך דין ועיתונאי. עוד בימי הדיכוי האוסטרי הועמד הוא בפני בית דין צבאי בגלל פעילותו הלאומית. לאחר האמנציפציה נעשה לאחד המנהיגים של הזרם הקונגרסאי (ניאולוג). ארנסט מאזאי (1851–1932), יליד אוהעל גם כן, זכה להבחר לפרלמנט עם מצא אנטי־האבסבורגי; היה משפטן, עתונאי וסופר. אימם של שני האישים האלה היתה מבית פרידליבר, אחת המשפחות המיוחסות בעיר.198 פרופ. פרדריק קוראנ’י (קורנפלד) נולד בטולצ’ווא. למד רפואה, הגיע לפרופסורה והצטיין בפעילותו בריפוי מחלות הראות. זכה בתואר אצולה של בארון.199

בית ספר קאסטנבאום, על אף היותו בית ספר עממי, מצאו בו משכן הרבה מורים, שמשכו בעט הסופרים – תופעה די נדירה. לבד מישראל זינגר, שהוזכר בפרק הקודם, לימד שם גם איגנאץ פו’ראדי. הא פרסם 30 ספרים, חלקם ספרי לימוד. תרגם מצרפתית את “אמיל” של רוסו ואת ה“מחזור” מעברית; ערך מילון הונגרי־עברי וכו'.200

תערובת מענינת: מפגש של תרבות ישראל, הונגריה והמערב באישיות אחת. אלכסנדר קנופפלר, יליד אוהעל, לימד עשרות שנים בבית ספר קאסטנבאום. הוא הירבה לפרסם מאמרים בעיתונות היהודית ובכתבי עת פדגוגיים ומאז שנות ה-70 נעשה כתבו של עתון המחוז – זאמפלאן. קנופפלר לא השלים עם פרישת האורתודוכסים מהקהילה־האם, התנגד נמרצות ל“חדרים” ולדעתו זו נתן פרסום בפומבי. חיבר ספרי לימוד ובין היתר גם על הגאוגרפיה של המחוז ועוד.201

החוק לשיווי זכויות האזרח ליהודים בשנת 1867 העניק זכויות ליהודי כפרט, אבל לא לעדה הדתית היהודית, שהיתה מוכרת בלבד ולא מקובלת. יהודי הונגריה המשכילים לא ראו באמנציפציה חוק העונה לכלל הדרישות, כל עוד לא נתקבלה דתם כיתר הדתות. הדתות המקובלות נהנו מאוטונומיה, מסיוע ממשלתי ומיוצגות היו בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי. המאבק למען ההכרה בדת היהודית כמקובלת (receptio) החל למעשה עוד בקונגרס היהודי ב-1869, על דעת אישי ציבור מעטים עדיין ובתוכם מוריס מאזאי. באותה עת לא יכלו לקוות להישגים רבים, הרי גם הדתות הפרוטסטנטיות לא היו מקובלות. אולם בשנות ה-90 תבע כבר כלל הציבור היהודי המשכיל את ההכרה ובראש המאבק הפובליציסטי עמד אחיו של מוריס, ארנסט מאזאי. שני המשפטנים חרגו מתחומה הצר של העיר ופעילותם התנהלה בבירה.202 חוק ה-receptio נתקבל ב-1895.

פרק הזמן מסוף המאה הקודמת על מלחמת העולם הראשונה כונה, לימים, בפי הורינו – “ימי השלום” בניגוד משווע לימי הפורענות, שבאו עליהם עוד בטרם נסתיימה המלחמה. ברם, למרות “ימי השלום” והממשל הליברלי היגרו מהונגריה במהלך השנים 1870–1910 כמאה אלף יהודים, כשיעד רובם – ארה“ב.203 גם זאמפלאן לא היה יוצא דופן. לא מעטים עלו לגדולה מבין המהגרים, אולם איש מהם לא הגיע לדרגת פרסומו של אדולף צוקור. הוא נולד בריצ’א (Ricse) ב-1873, בכפר הקטן ב’קרב־בודרוג' כבנו של חנווני זעיר. את החנות ניהלה האם, כדי שבעלה יוכל לעבד את חלקת השדה, שיבולה היווה חלק נכבד מהכנסת המשפחה. האב הלך לעולמו, כשאדולף עוד היה ילד קטן. האם נישאה שנית, אבל נפטרה אף היא כעבור זמן לא רב. כך הגיעו אדולף ואחיו ארתור אל בית אחי אימם. אדולף נתקבל לעבודה כשוליה בחנות ובמהרה עלה לדרגת עוזר. בהשפעת מכתבים מאמריקה וספרים שקרא, החליט הוא להגר. משרד האפוטרופסות של היתומים העביר את הירושה לארתור, הבכור, שהיה אז סטודנט בברלין ואילו את חלקו 40 דולר, תפר אדולף באפודתו וכך הגיע לאמריקה.204 ארתור נעשה רב בברלין ואדולף זכה בקריירה שונה לגמרי. הוא נאבק קשות בעולם החדש; עבד בבית חרושת לייצור מי־סודה, היה פרוון, אבל מ־1904 התמסר לראי־נוע וכעבור 6 שנים כבר ייצר סרטים. צוקור טען בספרו, שלא הוא ייסד את The Paramount Pictures Corporation, אבל היתה לו יד בפיתוחה של החברה.205 איש הפילם המפורסם לא שכח את כור מחצבתו. מדי פעם ביקר בריצ’א, שמח לראות את בית הוריו ואת החנות משוחזרים, סייע לכפר בתיקון מבנים ציבוריים ולא קימץ בהוצאות. הוא ציין, ש”אחדים העריכו יתר על המידה את עושרם של האמריקאים". פעם ביקר בבית העלמין ליד קברות הוריו והנה נאסף שם המון כה רב של אבלים, שמימיו לא ראה כמוהו. מקרוב ומרחוק באו האנשים כדי לאמצו כקרוב משפחה.

כאמור, פרשו האורתודוכסים מהקהילה־האם ב-1886 וכעבור שנה פתחו הם את בית הספר היסודי שלהם בבנין דוד וויינברגר בפינת הרחובות קארויי ומולנאר. הבנין לא התאים כלל ליעודו, החדרים היו צרים ונמוכי תקרה והחצר קטנה. ראש הקהל הראשון, איגנאץ שווייגר, הגה את הרעיון של הקמת בית ספר נפרד וגם הגשים רעיון זה. ארבע כיתות החלו לומדות עם שני מורים. בשנה השניה לקיומו של המוסד, ב-1888, בא המורה מוריס גארדוש והתקשר אליו לעשרות שנים; פעמים מספר מילא הוא את תפקיד הניהול, עד אשר פרש ב-1921 אחרי 31 שנות עבודה מבורכת. ב-1907 קנתה הקהילה מגרש ושם נבנה הבית החדש. כעשר שנים אחר ייסודו הוסיפו שתי כיתות, ה‘-ו’, כדי שיוכל לשמש בית ספר יסודי שלם. הסדר הזה נתבטל ב-1906 כדי שיוסיפו התלמידים לחוק לימודיהם ארבע כיתות בבית ספר אזרחי פרטי והוא פעל עד 1920 בעידודה ובתמיכתה של הקהילה האורתודוכסית ואז חזרה היא ופתחה מחדש את כיתות ה‘-ו’.206 הנה כי כן, בא הקץ לרתיעה מהקנית השכלה כללית גם בקרב האורתודוכסים והם ראו לנכון אף להרחיבה כדי חינוך תיכון חלקי.

הקמת בית הספר של הקהילה האורתודוכסית לא פגעה במיוחד במספר הנרשמים לבית ספר קאסטנבאום והסיבות לכך מענינות ביותר. ראשית, בבית הספר ההוא היה החינוך חד־מיני, עד 1930 למדו בו בנים בלבד. באותה שנה החליט הוועד של בית הספר (iskolaszék) לקבל גם בנות. מכאן יוצא, שכל הבנות של המשפחות האורתודוכסיות למדו עד אותה שנה בבית ספר קאסטנבאום;207 ושנית – כל הורה מהקהילה הספרדית העדיף לשלוח את בני ביתו לבית ספר זה, על מנת שאלה לא ילמדו בבית ספר אורתודוכסי אשר מקהילתו הם פרשו.208

בניגוד למצופה, נשארה קהילת הסטטוס־קוו שמרנית בגישתה. מספר חבריה מחללי שבת בפרהסיה היו מועטים ביותר, היא נהגה במתן שרותיה עפ“י ה”שולחן ערוך" ובקפדנות יתרה. הבימה לקריאת התורה הוצבה במרכז בית הכנסת, התפילות נערכו ללא ליווי מקהלה ובהתאם לסידור ומחזור השלמים של כלל ישראל ללא שינוי או קיצור; נשים לא ישבו למטה כלל, אלא בעזרה בלבד, כשזאת מוסתרת מאחורי רשת כנהוג. והיה ב-1911, כשהמורה פאולה בטלהיים סרה מדרך המקובלת ונישאה נישואי תערובת, מיהר הוועד הציבורי של בית הספר להעמידה לדין משמעתי ופיטר אותה מיד ממשרתה.209

זו ואף זו; רק בקהילת סטטוס־קוו של אוהעל יכלה להיות תופעה מעין זו, כשהדיין שלה, ר' צבי הירש טובס מגליציה, שכונה ר' הירש הגאון, חבש שטריימל (כובע חסידי טיפוסי) בימי שבת ומועד, והשוחט ר' פישל פלדברנדט היו יהודים חרדים, שדאגו כי הכל יתנהל כשורה, כדת וכדין. הדיין ישב קבע והתפלל בבית המדרש הישן של “ישמח משה”.

אוהעל הליברלית היתה סובלנית ובתחילת המאה היא בחרה בעו“ד ד”ר סלמון רייכרד לראשות העיר. ד"ר רייכרד לא נותק מעולם מחיי הציבור היהודי, למרות מעמדו הרם, ועמד שנים רבות בראש הוועד הציבורי של בית ספר קאסטנבאום. במלאת לו 70 שנה (1927) חגגו את יום הולדתו חבר עורכי הדין וכלל יהודי העיר. השקפת עולמו היהודית היתה מודרנית ועל מנת להוכיח את עיוות הגישה האורתודוכסית־חסידית לדעתו, שאל פעם לעת זיקנה בחור ישיבה: על שום מה צמים היהודים בט' באב? הצעיר לא ידע להשיב לו וטען, כי הוא נוהג כך, כי גם אביו צם ביום זה. על חורבן הבית היו ידיעותיו קלושות למדי.210

מינויו של דוד קלנר כמפקד משטרה ב-1910 משמש הוכחה נוספת להתערות היהודים, שהיוו כבר חלק בלתי־נפרד מחיי העיר, ערב מלחמת העולם ה-1.211

מאחר ותעשיה ראויה לשם לא התפתחה בזאמפלאן ובאוהעל, היו כאן לאין ערוך יותר בעלי כרמים יהודיים מאשר בעלי מפעלים. אוהעל שוכנת באזור הררי, על כן נוסדו בתי חרושת לייצור רהיטים בידי גאזא בלום ושמעון דויטש; התפרסם עוד בית חרושת לכלי קרמיקה מייסודו של הרוזן קארויי, אשר מכר אותו לימים לצמד שותפים, ברגר וליפשיץ. בית היוצר עצמו היה ב-Hollógáza, אבל האחסון והשיווק התנהלו במרכז באוהעל. עיקר עיסוק היהודים בזאמפלאן היה במסחר זעיר ומלאכה, כשלידם שכבת משכילים, יחסית ניכרת מאד, של רופאים ועורכי דין.

בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. הנתונים הסטטיסטיים המצויים בידי מעידים, שמתוך כ-2000 נפשות, בני קהילת הסטאטוס־קוו, התגייסו 250 ומהם נפלו בשדות הקרב 36. שני הנתונים האחרונים מוכיחים בעליל את שעור נאמנותם של יהודי אוהעל ומידת הקרבתם כאות תודה על השנים הספורות של “ימי השלום”, שנהנו מהן. שני בתי חולים ארעיים הוקמו בעיר לנפגעי המלחמה, שהובאו הנה מהחזית בפולין: האחד בבית החרושת למוצרי טבק והשני בסמוך ל“תחנת הרכבת הקטנה” במזרחה של העיר, שאוחסן בצריפים. יהודים הרבה התנדבו לעבוד שם ולסעוד את הפצועים.

ב-1918 חל מפנה במהלך המלחמה. בקרב מעצמות המרכז ניכרו כבר סימני ליאות והתפוררות פנימית. נחלש הממשל הריכוזי, שכה איפיין את השלטון בהונגריה, והליברליזם נתגלה ככלי ריק מכל תוכן ממשי. ככל שנערמו וגברו הבעיות הפנימיות בארץ, כן התחילה הסתה אנטישמית שלוחת רסן, לרבות בעתונות היומית, מבלי שהשלטונות עשו דבר נגד תופעה זו.

ראשון הרים את קולו והשתדל לעמוד בפרץ ד“ר אלברט סאקאי, איש אוהעל. ב-6.7.1918 פרסם ד”ר סאקאי קול קורא בעתון Egyenlöség. לדבריו, אין כל עיסוק אחר לעתונות ההונגרית, אלא למנות – אלו משרות ממלאים יהודים תחת נוצרים; הז’אנדארמריה אינה משגיחה על אשר גונבים מבית החרושת למוצרי טבק, אלא מעמידה יהודים למשפט בהאשמות כזב. וכל זאת בשנה החמישית למלחמה, כאשר יהדות הונגריה הקריבה דם כה רב על מזבח המולדת ואלפי משפחות יושבות שבעה ומבכות את בניהן ואבותיהן ונושאות בעול מלוות המלחמה של מיליוני פֿורינטים.

הוסיף וכתב: “עלינו להקים ליגה להגנה עצמית כדי לגונן על כבוד היהודי באמצעים חוקיים, להעמיד לדין את העתונים ולהגיש תלונה נגד המסיתים… נראה, מה תהא עמדת התביעה הכללית וכס המשפט… זוהי השעה האחרונה להגנה עצמית. יתיצב כל הונגרי אמיתי, כל יהודי אמיתי להגנת היהודים!” על הכרוז חתם ד"ר אלברט סאקאי, שאטור־אליא־אויהאי.212

ובו בחודש פרסם ד“ר סאקאי מאמר נוסף וכותרתו – “מה ארע באוהעל?” ואשר הופיע תשעה ימים אחר המעשה. בטענה של חיפוש אחר מפקיעי מחירים חדרו אנשי ז’אנדרמריה לבית הכנסת, אילצו את המתפללים באכזרית ברוטלית להפסיק תפילתם והובילום דרך מרכז העיר אל בית הקפה המרכזי בכיכר העיר ומשם למפקדת המשטרה, תוך לעג וקלס של ההמונים המצטופפים ברחובות. הוסיף וכתב ד”ר סאקאי – בני המקום ניסו להסות לאמור: לא פגעו בקהילת סטאטוס־קוו, רק “בלובשי קפוטה ובמגדלי פאות בלבד”. וכאן התרתח דמו של המחבר והסולידריות היהודית פרצה בכוחות איתנים. “יושב מאחורי סורג ובריח היהודי איש בליעל, אף אם חזותו אלגנטית ואצילית, אבל אם מעיזים לתקוף בחוצפה חסרת בושה יהודי הגון מגדל פאות בבית תפילתו – בין זה בית כנסת אורתודוכסי או ספרדי – הוא יהיה אז גם בית הכנסת שלי ואף אני איחשב מגדל פאות ולובש קפוטה ואהלום בפרצופו של התוקף. כל יהודי אמיתי והגון הוא אחי ואעדיף להשליך את תוארי כתובע כללי ואחזיר את כל המדליות שלי, אבל לעולם לא אהיה יהודי בוגד”. מפקדת הז’אנדארמריה באוהעל הגישה נגדו תלונה.213

מה ארע באוהעל? ב-16.7.18 פרצו ז’אנדארים לבית הכנסת הספרדי, המכונה קלאוז, כאשר עמדו היהודים שם באמצע תפילת “שמונה עשרה”. דחפו את החזן, הסירו מעליהם בכוח טלית ותפילין וצעקו – “לכו להזדהות!”. מי מהם בגיל יוצא צבא הציג את תעודותיו, ואילו המבוגרים שבהם היו ממילא מעבר לגיל המחייב שירות. זה שניסה למחות, היכוהו. לשאלת ליאופולד טייטלבואום, “וכי מה זה?”, קרא ז’אנדאר לחברו – “הלום בראשו!”. הפסיקו את התפילה; את כל הקהל, גם בני 60–70, הובילו הז’אנדרארים אל הכיכר הראשית ליד בית הקפה המרכזי להזדהות, ובינתיים צעק אחד המלווים – “גורלם יהיה כגורל אברהם הוס”.214 הז’אנדארים צדו יהודים ברחובות, פרצו לחצרות ולבתים. בבתים של נוצרים, די היה לומר – איננו יהודים, והירפו מהם. הסריקה לא העלתה אף לא עריק אחד לפליטה. זו היתה ה-oblava 215 הראשונה באוהעל.

ב-6.8.18 ביקרה משלחת אצל רה“מ ושר הפנים, אלכסנדר וואקרלא. רה”מ מכריז בפני המשלחת: “מעשה חזירות! בושתי ונכלמתי, שדווקא בעת כהונתי כשר היו צריכים הללו להתרחש!”.

ב-30.7.18 התרגשה שוב oblava באוהעל, שנמשכה חמישה ימים ולילות. בלשים מבודאפשט, שוטרי משמר הגבול וז’אנדארים פשטו על העיר; צדו את היהודים, עצרו בתחנות הרכבת כל נוסע מגודל זקן, בין שהוא יצא, הגיע או אף ביקש להחליף רכבת וז’אנדארים מצויידים ברובים מכודנים ליוו את היהודים דרך העיר ולקחו מרובם את כסספיהם בטענה של הטלת מיסים. “זוהי הטלת מיסים ברובים מכודנים, בבעיטות וסטירות לחי ותת־הנציב מחייך. רוח פוגרום נושבת ברחובות אוהעל,משלחות מתרוצצות אל הבירה, אבל באוהעל הוסיפו לאלץ את היהודים להזדהות ללא כל תוצאות” – כתב העתון.

והרי דברי כמה עדים על שתי הסריקות –

ליאופולד טייטלבאום: על אף היותו איש בא בימים, לא הניחו לו להסיר מעליו את התפילין והטלית, לא סיים את תפילתו ובצעדים מזורזים הובילוהו עם יתר היהודים. גם למיכאל שו’נפלד לא הניחו להסיר את התפילין והטלית ונהגו בו, כאילו היה הוא גנב או פורץ. היינריך קליין מכר בשוק כובעי קש, אולץ לנטוש את מרכולתו וללכת עם הז’אנדארים, אשר דחפוהו והיכוהו בצלעותיו. שמואל ליאופולד סיפר: הסריקה החלה בצהרי יום ה-30 לחודש. כל יהודי, אף אם תעודותיו היו כשורה, הובא למשטרה. היהודים הורדו מהרכבות קבוצות־קבוצות והעמידו אותם בפני וועדה. עוברים ושבים לעגו להם ברחוב. כאלף יהודים עצרו השוטרים הצבאיים, בדקו את מיטלטליהם וסכומים גדולים יותר הוחרמו. קצין ז’אנדארמריה בעט בהם, השוטרים הצבאיים בעטו ודחפו אותם. משך עשרים שעות לא נתנו להם לשתות ולאכול ואף לשרותים לא הניחו לצאת, היכו־בעטו־דחפו.

ב-3.8.18 ביקרה משלחת של נכבדי העיר, יהודים ולא־יהודים, אצל הנציב, הרוזן גיאורג סאצ’אנ’י. הנימוק העיקרי בפיהם היה: המאורעות יהרסו את הסחר ואת ייצור היין! סוחרים מבחוץ לא יבואו עוד לארץ ולעיר ויוציאו את כספיהם מהבנקים המקומיים. השיחה עם הנציב הפכה לשערוריה והוחלט, כי המשלחת תיסע אל רה"מ.

בימים 28–31.7.18 נערכה oblava בסאראנץ' בשיתוף שוטרים צבאיים ושמונה בלשים מבודאשפשט. הם עצרו את כל היהודים המגיעים ברכבת, בבתים החרימו קמח, סוכר וקפה, ערכו ביקורת ספרי חשבונות, הטילו־כפו על היהודים מיסים והחרימו מזומנים.

מעשה שהיה בתחנת הרכבת בסאראנץ': נעצר שם יהודי, פונדקאי כבן 60; הוא הגיע מקאשא. “באיזה ענין?” – נשאל האיש, “בעניני צבא, בגלל בני” – ענה הוא. “הוי, יהודי, את בנך רצית לשחרר!” – אמר הז’אנדאר. הקשיש פרץ בבכי, שלף מכיסו את מכתב קצין העיר המבשר לו, שבנו נפל שבועיים קודם לכן ליד הנהר פיאווא (איטליה) ואת עזבון הבן נסע לקבל בקאשא במשרד. הפונדקאי הקשיש השליך בפני החוקרים שלוש מדליות של בנו ההרוג.

בתוך שלושת ימי הסריקות הכריזו אנשי הז’אנדארמריה: “סריקה זו עדיין לא כלום; כאשר ירביצו ליהודים, זה כבר יהיה משהו”.

סריקות דומות נערכו בכמה ערים נוספות בצפון מזרחה של הונגריה.216

כיסוד לסריקות המשטרתיות שימשה תקנת ממשלה; הוקמה וועדת מיסים מיוחדת, שעברה את ערי הונגריה העילית והזדמנות זו נוצלה ל-oblava. הרשויות טענו, שהסריקות כוונו נגד פליטי גאליציה, אשר מהם נתפסו כ-300 ואלה גורשו אל מעבר לגבול. לעומת זאת, לא ניתן כל הסבר, על שום־מה עונו יהודים והוחרם כספם.217

המאורעות עוררו הד ניכר בארצות חוץ. ב-28.9.18 תיאר ה-Times של לונדון בהרחבה ובנאמנות רבה את כל מעשי הזוועה באוהעל ובמארמארוש־סיגאט. עתונאים אנגליים ואמריקאיים הציעו לווילסון, נשיא ארה"ב, שבל ישכח את יהודי הונגריה. העתונות של מעצמות ההסכמה (entente) בכלל חזרה וכתבה על ההכרח של פתרון בעית יהודי הונגריה; עם זאת, היא ציינה, שקיבוץ יהודי זה דחה את הרעיון להיהפך למיעוט לאומי וליהנות מזכויות של מיעוט. הנציגות הרשמית של יהדות הונגריה נתנה ביטוי פומבי לכך, שהיא אינה מבקשת להיבנות מאסונה של המולדת, שפקד אותה בתום המלחמה והיהודים יוסיפו להוות חלק בלתי־נפרד של העם ההונגרי.

ובעצם הימים הללו, שהז’אנדרים ההונגריים פרעו ביהודי אוהעל, נערך טכס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. תאורי שני המאורעות הופיעו יחד, בעת ובעונה אחת, בעתונות המערבית, אשר דרשה הקמתה מחדש של מדינת היהודים.218

קרבנות נוספים של גל האנטישמיות בימי תום המלחמה: בכפר ראקאמאז (Rakamaz) שדדו את משפחת רוזנבאום; אבי המשפחה, מאנ’הארט, שירת בחזית שנתיים ואילו בגאלאסאץ' (Gálszécs) שדדו 43 סוחרים יהודים.219

סיום המלחמה שם קץ גם לליברליזם ההונגרי, אשר הציג את עצמו ככלי ריק, שלא נקלט כלל בחברה ההונגרית. המאורעות של סוף 1918 בהונגריה בכלל ובזאמפלאן בפרט בישרו מראש את העתיד להתרחש מכאן ואילך, בימים הקרובים וכעבור 20–26 שנים מאוחר יותר.

באוקטובר 1918 התמוטט המשטר הישן בהונגריה וקמה בה רפובליקה דמוקרטית; זו החזיקה מעד כחמישה חודשים בלבד.

נסיבות מיוחדות נוצרו באותם הימים. המיעוטים המרובים בהונגריה ביקשו את זכותם להגדרה עצמית. מעצמות ההסכמה נהגו באיבה גלויה כלפי הונגריה ונתנו את מלוא תמיכתן למיעוטים. במחוז זאמפלאן ישבו מתמיד מיעוטים סלאווים רבים. במרץ 1919 נפלה הממשלה והשלטון עבר לידי הקומוניסטים. כפי שבהונגריה בדרך כלל, כן גם באוהעל נמצאו יהודים בעלי תפיסה סוציאליסטית והידוע בתוכם ארנו' בטלהיים, מי שהיה מבין מקימי המפלגה הקומוניסטית בעיר עוד בימי הרפובליקה הדמוקרטית. בטלהיים, ממקורבי באלא קון, הוזמן להיות חבר בוועד המרכזי של המפלגה.220 יתר המנהיגים הקומוניסטיים המקומיים, שנעשו חברים במועצת העיר, היתה הזדהותם עם הרעיון גדולה יותר מכל סולידריות וזיקה כלפי עמם ועדתם. בימי השלטון הקומוניסטי המעטים (133 יום) חל גם פסח ומכיוון שהממשלה הטילה איסור על שיווק משקאות כהליים, נתעוררה בעיה, כיצד יערכו היהודים את ליל הסדר? ובכלל – במה יקדשו את השבת? יהודים לא מעטים נעצרו בעוון עריכת סדר פסח, נלקחו מתוכם בני ערובה כמו מקרב בני שכבות הבורגנות בכל הארץ, אולם רק מעטים מאד לא שבו לביתם לאחר מעצרם.221

בחודש מרץ 1919 הלאימה הממשלה את כל בתי הספר במדינה, פוזרו הוועדים הציבוריים של שני מוסדות ההוראה היהודיים בעיר. מצב זה נמשך זמן קצר ביותר, עד אמצע חודש מאי,222 אעפ"י שהמינהל בעיר נשאר בידי הקומוניסטים בהסתמכם על המשמר האדום, עד סוף יולי אותה שנה.223 התערבות זרה, צ’כית ורומנית לאחר מכן, שמה קץ לשלטון הקומוניסטי באוהעל ובדרום־זאמפלאן. הצ’כים כבשו את המחוז עד שארוש־פאטאק בדרום, נשארו בעיר כחצי שנה ונסוגו, אבל הוסיפו להחזיק בידיהם את “התחנה הקטנה” של הרכבת במזרח העיר, אשר נעשתה – לימים – נקודת מעבר בגבול בין הונגריה לצ’כוסלובקיה בשטחה של המדינה החדשה. רק מתי מעט משפחות יהודיות גרו ברובע קיצוני זה של העיר. הכיבוש הצ’כי זכור בדרך כלל לטוב הצבא הכובש דאג לאספקת מזון סדירה לתושבים,224 אבל הממונה האזרחי הצ’כי סגר בין היתר גם את שני בתי הספר היהודיים כבר בסוף חודש מאי והכריז על סיום שנת הלימודים.225 לעומת זאת, השאיר הכיבוש הרומני קצר הימים משקע מר בזכרונות התושבים.226

באוגוסט התפטרה הממשלה הקומוניסטית ומסע הנקם המכוון נגד היהודים בעיקר התחיל במהרה. “הטרור הלבן”, האנטי־קומוניסטי כביכול, השתולל במערבה של הונגריה בעיקר. מאות יהודים נרצחו באכזריות, רבים נשדדו ונפגעו בגופם. אוהעל עצמה הפכה עיירת גבול בתום המלחמה. כל יהודי שהיתה לו יד ורגל בשלטון הקומוניסטי נרדף על ידי המשטרה, אבל לידי מסע של טרור ופגיעות לא בא הדבר. מצבם הכלכלי של התושבים התדרדר וליהודים הירבו להציק בדרך מינהלית: פקידים ועובדים אחרים למיניהם פוטרו ממשרותיהם, לא הכירו בזכאותם של רבים מהיהודים לאזרחות הונגרית ולכן גירשום אל מעבר לגבול.

ברית שלום טריאנון (1920), שביתרה את המדינה וקיצצה את גבולותיה, יצרה מצב חדש גם בקרב היהודים. מהמחצית השניה של המאה הקודמת ואילך נעשה מחוז זאמפלאן בעל האוכלוסיה היהודית הגדולה בהונגריה. ב-1880 ישבו בו 31,622 יהודים, שהיוו 11.43% מכלל התושבים. במספרם האבסולוטי היו לאחר מכן עליות וירידות. בעקבות ביתורה של הונגריה כמחצית האוכלוסיה היהודית באה תחת שלטון צ’כוסלובקי, ובזאמפלאן ההונגרי נותרו 14,855 יהודים, 10.09% מכלל האוכלוסיה.

כעבור 10 שנים ירד גם מספרם האבסולוטי ל-12.542 נפש, 8.5% מכלל התושבים. אולם, אף במצב זה הוסיף מחוז זאמפלאן להיות יחסית בעל האוכלוסיה הגדולה ביותר, למעט את הערים הגדולות. רק במחוז סאבולץ' היתה אוכלוסיה יהודית גדולה משבזאמפלאן, אבל במספר הנפשות בלבד ולא יחסית לכלל התושבים של המחוז המבוטא באחוזים.

הנתונים הסטטיסטיים של המפקד בזאמפלאן ב-1920 מראים, כי רבים מיהודי המחוז עסקו בחקלאות, ז.א. גידול ענבים, תעשיה זעירה, מסחר ואשראי. פקידים ו“עובדי צווארון לבן” לסוגיהם היו מעטים. לעומת אלה, רב היה מספרם של רופאים ועורכי דין, בהשוואה למחוזות אחרים: 30 רופאים ו-46 עורכי דין.227 שכבת משכילים זו הטביעה את חותמה על כלל האוכלוסיה היהודית של ה מחוז והיתה אף המנהגת אותה.

ימים קשים באו. האנטישמיות גברה והלכה ורגשות השנאה החבויים פרצו אל פני השטח. חוק ההגבלה הראשון, שפגע ביהודים נחקק ב-1920 וידוע בשם – נומרוס קלאוזוס (numerus clausus). חוק זה פירושו, שיתקבלו לאוניברסיטאות תלמידים עפ"י השתייכות לאומית וגזעית; מאחר וחלקם של היהודים בכלל האוכלוסיה 6%, זוהי אף תקרת המכסה לגביהם. בא, אפוא, הקץ להמשך הצמיחה של שכבת המשכילים בוגרי אוניברסיטה באוהעל ובזאמפלאן. לא עוד רופאים ועורכי דין צעירים. מצב זה לא שתנה עד קיצו המר של קיבוץ יהודי זה, לבד ממתי מעט, שיצאו לאוניברסיטאות בארצות השכנות להשלמת השכלתם. אפשרות אחרונה זו לא עמדה עוד לבני הנוער בשנות השלושים. קומץ צעירים מאוהעל, שארוש־פאטאק, טאייא ולהם רקע אורתודוכסי לרוב, מצאו את דרכם אל ביתה מדרש לרבנים בבודאפשט ובלא המכסה המגבילה יכלו להתקבל לאוניברסיטה ולהשיג תואר אקדמי.

בעת המצוקה, בעשור השלישי והרביעי הפעיל קיבוץ יהודי זה שורה ארוכה של ארגונים כגון, אגודות נשים בשארוש־פאטאק ובאוהעל. זו האחרונה קיימה בית זקנים. היו עוד אגודת נערות, ביקור חולים, אגודת תמחוי, “מלביש ערומים” נפרדת ואגודת סנדקות לטיפול בנשים יולדות. בני הנוער האורתודוכסי התארגנו ב“תפארת בחורים”. הרעיון הלאומי המודרני היה די רחוק מעולמם של יהודי העיירה. נציגי התנועות החלוציות הופיעו לראשונה כאן בתחילת שנות השלושים ועשו נפשות בין תלמידי הגימנסיה היהודיים המעטים. ככל שנתמעטה שכבת התלמידים, כן פחת המחנה הקטן בלאו הכי של אותם בני נוער הנכונים לקלוט רעיונות מהפכניים. האורתודוכסיה הסתגרה בד' אמותיה כדי לשמור בדרך זו על גחלת המסורת.

שני אישים בתוך הקהילה האורתודוכסית היו קשורים לא“י. ראש הקהל ווילהלם אלכסנדר, שביקר בארץ עוד לפני המלחמה, פרסם ספר על מסעו ולאחר מכן עלה והתיישב בירושלים. ליובלו של בית הספר האורתודוכסי (1937) שלח מכתב מעיר הקודש: המכתב פורסם בספר, שיצא לאור לרגל המאורע;228 והשני – ר' ישראל וולף לו’בל, שמוצאו מא”י. הוא בא וחזר פעמיים, עד אשר התיישב באוהעל ונעשה העוזר לר' צבי הירש הכהן דיק בדיינות ובהוראה בישיבה. הציבור היהודי כינה אותו – “ארץ ישראל ייד”.

בית ספר קאסטנבאום, שהוסיף להיות בעיני הקהילה מוסד הפאר שלה, בחר מתמיד בקפידה רבה את מוריו. ב-1917 בא אליו שמואל פודור, איש בן תורה. כעבור שלוש שנים נתמנה למנהל בית הספר ובמשך מחצית היובל, עד הקץ, עמד בראשו. הוא חיבר את הקונטרס על 100 שנות היסטוריה של בית הספר, שיצא לאור ב-1938 לרגל החגיגות. שני מורים, משה פלדמר ומאלווינה גאנצפריד, שפעלו שני עשרות שנים, חינכו דורות ושמם התחבר ונעשה אחד עם בית ספר קאסטנבאום. השניים הצטיינו בהפעלת בני הנוער מחוץ למסגרת ההוראה הפורמלית.

את בית הספר האורתודוכסי ייחדו המורים איגגנאץ אופמן מ-1916 ומוריס גונדוש (1923–1930). שניהם מילאו גם תפקידי ניהול בו והיו דמויות בולטות בחיי הקהילה. בית הספר חגג את יובלו ב-1937. את ספר ההיסטוריה של המוסד חיבר מנהלו האחרון, לאסלו בודאי, שהחל את שרותו ב-1929.

שנים רבות לא היה רב בקהילת סטאטוס־קוו. היא פירסמה מכרז בתרפ“א (1921). רבנים מספר הציגו מועמדותם ומתוכם נבחר פה אחד מו”ה שמואל רוט, מקודם רב בפומאז. בתוקף מעמדו ותפקידו הוא עמד בראש הוועד הציבורי של בית הספר יחד עם אישיות חילונית. הרב שמואל הקים את החוג להשתלמות צעירים על שם ישראל זינגר, אשר במסגרתו התפתחה פעילות תרבותית יהודית ענפה ביותר. החוג פעל משנות ה-20 ואילך ובא לחזק את תודעת ההשתייכות בקרב הנוער המשכיל בעיתות המשבר. בתחום אחריותו היה הפיקוח ואף ההוראה של שיעורי הדת; כל כולו מסור לבני הנוער והקשר במישרין עימו בשיעורי הדת היה חוויה לצעירים ועיקר התפקיד בעיני הרב.229

משך שנים לא היה רב גם לקהילה האורתודוכסית באוהעל. בתרפ“ב (1922) התקבל למשרה זו מו”ה יואל פלנר, מקודם הרב של קהילת באלאד. ר' צבי הכהן דיק מסר לידיו את ניהול הישיבה והוא הסתפק ללמד את השעור הפשוט בה, בעוד הרב יואל הורה את שיעור העיון, את הסוגיא. ר' יואל נפטר באורח פתאומי אחר שלוש שנות כהונה באוהעל והנהלת הישבה חזרה שוב לידיו של ר' צבי. מוצאו של ר' צבי מטולצ’ווא, למד בישיבת פרעשבורג ואצל ר' אלעזר באוהעל. הוא סירב לקבל עליו את הרבנות, אם כי ניהל למעשה את כל עניני הקהילה, אליו פנו בעניני איסור והיתר ובדין תורה.230 בשנת 1934, כשנבחר מו"ה דוד קליין לכס הרבנות של הקהילה האורתודוכסית, העביר לידיו ר' צבי את הוראת שעור העיון. ר' דוד כיהן בראש הקהילה 10 שנים והובל לגיא ההריגה עם צאן מרעיתו.

רק במיעוטם היו האישים הרבניים ממוצא של המחוז. אולם מו“ה ר' קלונימוס לבנקופף, יליד ריצ’א, הכפר הקטן ב’קרב־בודרוג‘, היה יוצא דופן. על אף היותו בוגר ישיבות, הוא התערס עם הספרות היהודית־הונגרית. ר’ קלונימוס עזב את ריצ’א עוד בצעירותו, אבל ישותו וחוויותיו נשארו בתוך הכפר הקטן. 17 שנים (1928–1945) ישב בראש קהילת אורשובא (טראנסילוואניה); לפני רבנותו ואחריה היה מורה. הוא פתח את בית הספר העברי הראשון בסאטמאר ומאז “לאפסק פומיה מגירסא” של לשוננו המתחדשת, בגולה ובמדינת ישראל. את כתיבתו הפובליציסטית בשפה ההונגרית החל ב-1911; קובץ סיפורים קצרים על נוף כפר מולדתו ראה אור ב-1918 בשם בדוי.231 בביטאון הציוני של טראנסילוואניה ולימים היומון בשפה ההונגרית בישראל, Uj Kelet, כתב מאז היווסדו ועד ימיו האחרונים. תרגם להונגרית מסיפורי שלום אש ואת ספרו של אביגדור המאירי – השגעון הגדול. בערוב יומו זכה בפרס נורדוי כאות הוקרה והכרה לפעילותו הספרותית עשרות בשנים. נדמה, שהיה ר' קלונימוס אחרון הסופרים היהודים בשפה ההונגרית; דמויותיו, ובייחוד היהודי הכפרי בהונגריה, אינן עוד. לשונו העממית מלאת הטעם והחן היתה מתמיד אהובה על קהל קוראיו הנרחב. בהגיעו ארצה בשלהי מלחמת השחרור מצא הוא אף כאן את הדמות היהודית העממית בין בקרב תלמידיו יוצאי תימן ובין בתוך מגוון שבטי ישראל בשיכון של עכו. ר'' קלונימוס הסתלק בשיבה טובה בתשמ”ב, בגיל 92, בקיבוץ בית אורן.232

שנות העשרים, ימי ראשית הממשלה של באתלאן, הביאו מעט יציבות ורגיעה אחר תהפוכות המלחמה וההפיכות הפוליטיות הפנימיות. המצוקה הכלכלית של המדינה הורגשה באוהעל, עיירת הגבול הקטנה, באופן מיוחד. היא אינה צומת דרכים ומסילות ברזל סואן עוד, אלא תחנה סופית שקטה ושכוחת אל, אשר משם ואילך אין המשך. כוח החיות הבלתי־נלאה יצר אף בתנאים כאלה משהו חדש ובלעדי: היתה זאת בורסת היין, שפעלה בשנים 1921–1924 בבית הקפה המרכזי ומורכבת על טהרת סוחרים יהודים.233 התנועה במעבר הגבול היתה בדרך כלל דלה ולא העשירה את האוכלוסיה. הבעיות הכלכליות והתסכול הכללי לאחר המלחמה הנוראה הוסיפו וחיזקו את האנטישמיות ששררה בדעת הקהל ובמיוחד בקרב פקידי המינהל במחוז ובעיר. קרן אור כלשהי היווה החוק שנתקבל ב-1926 והוא בא להשלים הלכה למעשה את ה-reception מ-1896, שהעלה את דת ישראל לדרגת דת מקובלת. העדה היהודית זכתה, אפוא, לייצוג בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי לדוגמת הדתות הנוצריות. שלוש שנים מאוחר יותר הוענקה הזכות לעדה היהודית להיות מיוצגת גם ברשויות העירוניות והמחוזיות. את יהדות זאמפלאן ייצג בהן הרב שמואל רוט, רבה הראשי של קהילת סטאטוס־קוו באוהעל, כשהוא השיג בהופעותיו כבוד לאישיותו ולעניין שהוא ייצג.

גאוותם של יהודי אוהעל היתה בית החולים של חברא קדישא. עד 1922 עמד מוסד זה בקשר חוזי עם בית החולים המחוזי, לאמור, כל הטיפול הרפואי, תרופות וכדו' ניתנו על ידי בית החולים המחוזי ורק אספקת המזון נעשתה באורח עצמאי, וודאי משום הכשרות. בינואר 1922 ביטל המחוז את הקשר החוזי, על כן החליטו פרנסי חברא קדישא להפעיל את בית החולים באורח עצמאי. כמנהל בית החולים מונה ד“ר אלכסנדר צינר, רופא פנימי מקומי ידוע, וכרופא ראש למחלקות הכירורגיה, יולדות ונשים ד”ר לאסלו סאקאי. המחוז לא היה מעונין בפתיחת בית חולים יהודי. הוא רצה להפקיע את הבנין לשיכונם של מפונים למיניהם, על כן נעשתה פתיחת בית החולים דחופה לא שהיות.

הבנין עצמו, שהוקם מכספי נדבנים וקרנות שונות, היה אחר המלחמה מוזנח וריהוטו הפנימי הרוס לגמרי; נתהווה, אפוא, צורך להתחיל הכל מבראשית ולרכוש את הציוד הרפואי שחסר בו ממילא. לאחר שיפוצים והתאמה נפתח בית החולים בחופזה. כעבור שנתיים התקשר המוסד החדש עם קופות חולים שונות, אשר מוכנות היו לשלם בעד אשפוז חבריהן ובתוכן אף עם קופת חולים צ’כוסלובקית מאזור זאמפלאן שמעבר לגבול. לא חלף זמן מרובה והניהול נמסר לידי ד“ר סאקאי. בית חולים קטן זה טיפל עד 1937 בכ-11,000 חולים ובכ-2000 במרפאתו. החולים באו אליו לריפוי מזאמפאלן ומהמחוזות הסמוכים לו וגם מארצות חוץ כגון, מארה”ב 35 חולים ומא"י 4. בפרק הזמן האמור עבדו בו כ-20 רופאים יהודים ולא יהודים, כפי שהרבה חולים לא יהודים גם כן ביקשו את ריפויים בבית חולים זה ושמו את מבטחם ברופאים יהודיים.234

מ-1931 ואילך גברו והלכו הבעיות הכלכליות; השתררה מצוקת אשראי ומזומנים, שהורגשו בייחוד בקרב העצמאיים ובשכבת הסוחרים הזעירים. פחתו אפשרויות הפרנסה ודלות שררה בכל. את שנות ה-30 איפיינו חילופי השלטים מעל פתחי החנויות. חנוונים פושטי רגל הסבו את שם הבעלות ונרשמו בעיקר שמות רעיותיהם המציינים – מבחינה חוקית על כל פנים – בעלות חדשה, שאינה אחראית על פשיטת הרגל כביכול. לצים ובדחנים לא חסרו מעודם והנה – שינו אלה את שם עירם ל“גברת־אוהעל”.

בדברי כל מעשה קונדס יש משום אמת יסודית. החנויות היו סימן היכר לכלל העיר, לרבות לרחובות הראשיים, ואלה היו סגורות בימי שבת ומועד לבד ממעטות יוצאות דופן. בשנות ה-20 עוד מותר היה לחנוונים שומרי שבת לפתוח ביום א' לפנה"צ, אולם הסדר זה בטל במרוצת הזמן. שבת ומועד ניכרו בפרצופה של העיירה, החנויות נסגרו ויהודים מטיילים ונחפזים אל בתי הכנסת מילאו את רחובותיה וביניהם לבושי קפוטה וחובשי כובע חסידי; הרי כרבע מהאוכלוסיה היו מבני ברית.

הדבקות במסורת היתה באוהעל מתמיד נחלת האבות ולהעברת המורשת פעלה רשת ענפה של מוסדות תורה ודעת. בבית הספר קאסטנבאום, שמרב תלמידיו לא למדו תורה מעבר לכתלי מוסדם, הרחיבו ב-1924 את שעורי הדת לכדי 6 שעות שבועיות לבנים ולשלוש – לבנות, ואילו למתקדמים נערכו שעורי תלמוד נוספים בשעות אחה“צ.235 בבית הספר האורתודוכסי לבד משעורי הדת הרשמיים, שהיו בגדר חובה מטעם משרד החינוך והדתות, התקיימו לימודי קודש במסגרת תלמוד תורה.236 מוסד זה הוקם עוד בימי “ישמח משה” ומ-1887 ואילך המשיך את פעילותו בקשר הדוק עם בית הספר האורתודוכסי. שיטת ההוראה בו לא נהגה עפ”י גילאים וכיתות כמקובל בבתי הספר, אלא שובץ כל תלמיד בקבוצת לימודים בהתאם להתקדמותו. בקבוצות אלה למדו החל מקריאה עברית עד גמרא, תוספות ופוסקים. התלמידים נבחנו תכופות על ידי הרב ואנשי אגודת תלמוד תורה.237 לבד ממוסד רשמי זה היו עוד באוהעל 8–10 “חדר”ים פרטיים בלתי רשמיים. ייחד את העיר ה“חדר” לבנות של הדודה הרץ בשנות ה-20.238 ואם מוסיפים את שתי הישיבות הגדולות, שהוזכרו לעיל, מתעצבת תמונה יוצאת דופן של קהילה יהודית המונה פחות מחמשת אלפים נפש ומקיימת רשת כה ענפה של מוסדות תורה לדאוג לעתיד בניה, המוכיחה דבקות ללא לאות גם בעיתות משבר וצוקה. בשלהי שנות ה-30 הגיעו שני בתי הספר העממיים לציון דרך. ב-1937 זכה בית הספר האורתודוכסי לחגוג את שנת היובל שלו. לרגל המאורע פירסם המנהל חוברת חגיגית, שכלולים בה תאור היסטורי ומאמריהם של פרנסי הקהילה. עפ"י הנתונים הסטטיסטיים, למדו בבית הספר בשנים 1912–1937 4614 תלמידים.239 כעבור שנה חגג בית ספר קאסטנבאום את שנת שני היובלות (100 שנה) לקיומו. במהלך שנת הלימודים 1937–1938 נערכו עצרות, סימפוזיונים, הרצאות והצגות בשיתוף פרנסי הקהילה, תלמידים ובוגרים. הטכס החגיגי המרכזי נערך ב-11.9.1938 בחצר בית הספר בנוכחות נציגי הרשויות, ברוב עם ופאר.

מאז מינויו של ג’ולא גו’מבו’ש לראשות ממשלת הונגריה (1932) היה ענין יהודי הונגריה שאלה פוליטית מרכזית. בימי כהונתו נעשו הצעדים הראשונים להגבלת חלקם של היהודים בחיי הכלכלה של המדינה והונגריה התקרבה אל גרמניה הנאצית. אחר גו’מבו’ש נתמנה קאלמאן דאראנ’י כראש ממשלה והוא אשר הביא לפרלמנט את ההצעה לחוקק את “החוק היהודי” (מאי 1938), שכונה לאחר מכן – הראשון. עם קבלתו צומצם שעור היהודים בקרב בעלי המקצועות החופשיים ופקידים בתעשיה ובמסחר ל-20%. היה זה כעין המשך טבעי לאותה מדיניות, שננקטה עוד בשנות ה-20.

בתמורה לנטיה הפרו־נאצית של הונגריה, היא זכתה בנתח נכבד משטחי צ’כוסלובקיה בהתאם להחלטת וינה (2.11.38). מכוח החלטה זו גדל גם שטחו של המחוז ואוהעל פסקה להיות עיירת גבול. שלמי התודה ניתנו להיטלר בחקיקת “החוק היהודי” השני (3.5.39), אשר הפחית את חלקם של היהודים בחיי הכלכלה לכדי 6%. הסיפוח של חלק מצפון־זאמפלאן הוסיף 1037 נפש לאוכלוסיה היהודית של המחוז ומספרם עלה, אפוא, ל-13,500 לערך.240

ב-1.9.39 פרצה מלחמת העולם השניה. כעבור זמן קצר מאד הפיצו את אוהעל ודרום־זאמפלאן שרידי צבאה של פולין המובסת הנסים על נפשם מפני הגרמנים. בתחילה, הסתננו להונגריה בין הפליטים הפולניים גם יהודים, אולם ב-1940 כבר הכבידה הממשלה ההונגרית את ידה עליהם. בזאמפלאן הוקמו שני מחנות מעבר לפליטים,אחד בצ’ו’רגו' והשני בגאראן'. זה האחרון התפרסם במהרה כמחנה למעצר מינהלי ליהודים.

בשנה ההיא הוחל בהקמת “פלוגות עבודה” הראשונות, אשר הפכו שנה לאחר מכן חלק של כלל “שרותי העזר”, שהיהודים היו חייבים לשרת בהם במקום גיוסם לצבא. ב-27.6.41 הצטרפה הונגריה למלחמה נגד בריה“מ וכעבור חודש ימים חוקק הפרלמנט את “החוק היהודי” השלישי. זה היה דומה ל”חוקי נירנברג"; היהודים נדחקו כליל מחיי הכלכלה, החברה והרוח של הונגריה. מכאן ואילך, נהגו השלטונות ללא כל מעצור. כ-20,000 יהודים, שהיו חסרי נתינות – כביכול – גורשו לאוקראינה הכבושה בידי הגרמנים ובתוכם 90 מאוהעל. רק מיעוטם ניצל ממרחץ הדמים של קאמאנאץ־פודולסק והצליח לחזור לעיר. היה זה אות אזהרה ראשון.241

בני הנוער גויסו, אפוא, לשרותי העזר; האוניברסיטאות היו סגורות בפני כולם. מי שטרם הגיעו לגיל הגיוס (21), הלך ללמוד מקצוע ואין עוד המשך לשכבת המשכילים היהודיים. בעיר ובכפר נשארו נשים, זקנים וטף ובני נוער בגילאים צעירים בלבד. מפעלים ועסקים של יהודים נמסרו לניהול לידי גויים ובקרב אנשי “הצווארון הלבן” ומקצועות חופשיים שררה אבטלה מכוח החוק היהודי השלישי.

באביב 1942, עם תחילת הגירוש ההמוני של יהודי סלובאקיה למחנות ריכוז והשמדה, הגיעו להונגריה פליטים לאלפיהם וגם לאוהעל. הרשויות הבחינו בהם תיכף ומיד ואסרו על היהודים לאכסן אותם באיומי מעצר מינהלי.242 בימים אלה מונה מיקלוש קאלאי לראשות הממשלה (10.3.42), אשר למרות “מדיניות הנדנדה” שלו שנטתה כבר לעבר בעלות הברית, הוסיף הוא לדחוק את היהודים משארית מעמדם בחיי הכלכלה. במסגרת החרמת הקרקעות מבעלות יהודים, נלקחו מהם כרמי הגפן, יהודי לא הורשה עוד לקנות לו בית ועוד. בעקבות האבידות המרובות בחזית הסובייטית, גויסו גם בני גילאים מבוגרים יותר לשרותי העזר עבור הצבא ההונגרי המובס. אוהעל והכפרים, כיתר יישובי הונגריה, התרוקנו מגברים יהודיים ורובם נפלו קרבן לסאדיזם החייתי של צוותי הפיקוד ההונגריים ולתלאות החזית.

מדיניות ראש הממשלה, קאלאי, התקרבות החזית אל הארץ, המצב באיטליה ואי־פתרון שאלת היהודים הובילו את הגרמנים לכיבושה של הונגריה ב-19.3.44, ובכך הושלמה הטרגדיה של קיבוץ יהודי זה.

הכוחות הגרמניים הגיעו לאוהעל ביומו השלישי של הכיבוש. על היהודים נאסר תיכף ומיד לצאת את בתיהם בין השעות 1700–0800 למחרת היום, הגבילו את שעות השהייה שלהם בשווקים כדי להקשות עליהם ברכישת מזן והוטל עליהם תשלום מיידי של סכום גדול. הורכבה מועצת יהודים. הגבלות וצווים ניתכו על נשים, זקנים וטף בתדירות הולכת וגוברת וכל אלה – בנוסף לתקנות הארציות – כגון נשיאת הטלאי (כוכב) הצהוב וכדו‘. למען אבטחת גביית התשלום שהוטל על היהודים, עצרו הגרמנים כבני ערובה כמה ממנהיגי הקהילות, את ד“ר צינר,ד”ר שוויגר וד"ר ספיר ונאמר, שלאחר תשלום 100,000 פאנגו’ הם ישוחררו. הסכום האמור נאסף, אבל בני הערובה לא שוחררו.

ביום האחרון של פסח נערכה סריקה משטרתית וההישג – נתגלו עשרה יהודים שלא נשאו את הטלאי הצהוב. אלה הועברו מיד למעצר מינהלי. כונסה מועצת היהודים ובנוכחות ראש העיר, ד"ר אינדאר ווארו ומפקד המשטרה, הודיעו על הקמת גטו באוהעל. הם נימקו את הצעד בהתקרבות הצבא הסובייטי אל גבולות הונגריה ועל כן אין היהודים יכולים לחיות באורח חופשי. כן נאמר עוד, כי יעבירו לגטו גם את יהודי הכפרים. על ההחלטה נמסרה הודעה טלפונית בו בלילה לשם ביצוע מיידי.

בכפר באראצקי (Berecki) סמוך לאוהעל, חיו שני יהודים, שידועים היו על כוחם הגופני הרב. את שניהם עצרו הז’אנדארים בטרם נערכה ההעברה של היהודים לעיר, כדי שאלה לא יוכלו להתנגד בפועל. ב-15 באפריל החלו מגיעים יהודי הכפרים לאוהעל; רבים בכו ברוב ייאושם ומחוסר אונים. הם סברו, שמובלים להרג מיידי. להקמת הגטו נקבע האזור הגרוע ביותר של העיר, אשר הוקף בכלונסאות וגדרות. בשער עמדו זאנדארים ומבפנים אנשי המשטרה היהודית. לאחר העברת יהודי הסביבה, נסגר הגטו ב-25.4.44. הצפיפות היתה רבה; חוסר המזון גרם לרעב, כי השלטונות לא אבו לאפשר עריכת קניות בחוץ. למען אספקת מזון פעל רבות בעל המאפיה ישעיה כ"ץ, אשר מפעלו נותר במקרה בין גדרות הגטו. שרותי דואר הותרו רק אחר בדיקת צנזורה. חבילות מזון נשלחו מבודאפשט, כי שם היהודים לא נסגרו עוד בגטו, אלא בבתים מסומנים ונפרדים הפזורים ברחבי העיר כולה. לאחר מכן נצטוו תושבי הגטו למסור את כל חפצי הערך שלהם, ולאחרונה, הגיעה וועדה צבאית וגייסה את כל הגברים, בני 20–40 הנותרים ללא בדיקה מיוחדת, אם הם מתאימים לעבודה אם־לאו. הגברים המגוייסים לא ידעו מה לעשות, אם להענות לצו הגיוס או להשתמט.

ב-16.5.44, בשעה 0500 בבוקר התנפלו ז’אנדארמים על קטע של הגטו באזור הרחובות קארויי וארפאד וגרשו את האנשים מחדריהם. האמהות יצאו כשבזרועותיהן ילדיהן הרדומים ולאחר שאספו את כולם ברחוב קארויי, העבירום לבית הכנסת של קהילת סטאטוס־קוו ברחוב מולנאר – 3500 איש, אשה וילד. ביניהם היו שלושים וחמישה בני הערובה, שנותרו במעצר מאז הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. כל חפציהם, אשר החזיקו בידיהם, ניטלו מהם. אחה"צ הובלו כולם לתחנת הרכבת. הרחובות היו ריקים, החלונות מוגפים; תושבי העיר התעלמו מהמחזה הנורא. בתחנת הרכבת הוטענו היהודים – רובם נשים, ילדים וזקנים – לקרונות משא, 60–70 איש בכל אחד וכעבור שעה קלה זזה הרכבת עם מטענה צפונה.

ולגבי הנותרים, החיים בגטו נמשכו. הוקם בית חולים ומושב זקנים, אשר בו אוכסנו כל רבני העיר.

ב-22.5.44 לפנות ערב אספו השוטרים היהודיים עפ"י הוראה 3500 יהודים בטענה של העברתם לעבודה בבית חרושת. קודם הובלו הם לאותו בית כנסת ומשם לקרונות המשא. גם רכבת זו יצאה לכיוון צפון.

מתחילה היו בתי הכנסת, בתי המדרש והמקוואות בינות גדרות הגטו. ככל שהוצאו המשלוחים, בשעור דומה הקטינו־הצרו את היקפו. היהודים נאלצו לכנס מנינים בבתים פרטיים, לאחר שבתי התפילה והמדרש כבר עמדו מעבר לגדר. את הנפטרים הרשו השלטונות להעביר לבית הקברות בליווי חמישה אנשים בלבד.

ב-25.5.44 הובאו לבית הכנסת כל העצורים במחנות המעצר המינהלי; הם ואלה שלא עבדו, כ-4000 איש, הועלו לקרונות המשא עם מעט מזון שהותר להם לקחת עימם. מגורשי משלוח זה הגיעו לאושביץ ערב שבועות תש"ד.

ב-1.6.44 לפנות ערב, היה זה יום ה‘, פורסמה הוראה, שכל היהודים בגטו יבואו בשבת בשעה 0800 למקום מסוים ברחוב ארפאד ומשם יישלחו הם למחנה עבודה. ביום ו’ נשלחה קבוצת אנשים בליווי ז’אנדארים לאסוף את כל ספרי התורה מבתי הכנסת ובתי המדרש ולהעבירם לביתו של אמסל סאמט ברחוב קארויי. נפוצה שמועה, כי הספרים יועברו לשוויץ.

ב-3.6.44, בשבת קודש השכם בבוקר, מהומה רבה קמה בגטו. ז’אנדארים פרצו וגירשו את האנשים מחדריהם. בביתו של יוסף המרמן ארעה תקרית; ז’אנדאר דחף בקת הרובה את אבי המשפחה. אחד הבנים התנפל על איש הבטחון, סטר על לחיו ובעקבותיו כל בני הבית. לבסוף הוצאו כולם בכוח ולאורך כל הדרך עד מקום האיסוף התעללו בבני המשפחה. הפעם נערכו חיפושים מדוקדקים אצל הנשים. מכיוון שהן טענו, כי כבר לקחו מהן הכול, הפליאו בהן החוקרים את מכותיהן במוטות גומי. אחרי נחקרו גם הגברים תוך מכות בכל חלקי גופם ובכפות הרגליים בעיקר. מוכים ומושפלים הובלו האנשים אל הרכבת תוך שמירה קפדנית של שוטרים העומדים ומשגיחים לאורך הרחובות. 70–80 איש הועלו לכל קרון. הרכבת נשארה על עמדה עד צהרי יום א‘. אז פתחו את הדלתות והוציאו מהקרונות 15 איש בריאים. אלה נשלחו בחזרה גטו להביא את הזקנים והחולים. השמועה היתה, שבקאשא ימסרו אותם לידי הגרמנים. ואכן כך הדבר קרה. משלוח זה, האחרון מאוהעל, הגיע לאושביץ ביום ב’, ב-5.6.44 בלילה.243

מסע לילי

אוֹתָן רַכָּבוֹת

מְהַדְהֲדוֹת עֲדַיִן

בְּלֵילוֹתַי הַתְמוּהִים.

בְּאוֹתָם קְרוֹנוֹת

אֲנִי דוֹהֵר

לַיְלָה לַיְלָה

עַל פְּנֵי אוֹתוֹ

כַּדּוּר זְרוּי עֲצָמוֹת

שֶׁכָּל מְסִלּוֹתָיו בַּרְזֶל.

וּמִבֵּין סִדְקֵי קָרוֹן

אֲנִי בּוֹחֵן

פְּנִי אֱלֹהִים

שֶׁמָּא עוֹד יִתְגַלוּ

כִּפְנֵי סָבִי מִמַּחֲבוֹאֵי טַלִּית

בְּהִשָׁמַע תְּקִיעָה גְּדוֹלָה.

שְׁעַת נְעִילָה

שֶׁל קְרוֹנוֹת וּתְפִלָּה,

וְרַק הָאֶתֶר

עֲדַיִן מְפַעְפֵעַ,

בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת

שֶׁל מַדְרִיגַל גּוֹוֵעַ

עַל עוּגַב־כְּנֵסִיָּה

וָהַס.

כְּאִלוּ כָּלְתָה רֶגֶל אָדָם

וְרַק הַקְרוֹנוֹת עֲמוּסִים

צְלָלִים בְּכָּתְנוֹת פַּסִּים.

לֵיל חֶנֶק לֹא קוֹל לֹא בַּת־קוֹל

רַק חִבּוּט גַּלְגַּלִים מוֹנוֹטוֹנִי

נוֹקֵשׁ בְּמִקְצַב טֶאוּטוֹנִי.

דְּמָמָה גְּבִישִׁית

מַקְפִּיאָה אֲנָחוֹת.


יעקב גת244


אושביץ היתה התחנה האחרונה לרובה המכריע של קהילת יהודי אוהעל ומחוז זאמפלאן. מתי מעט, אוד מוצל מאש, שרדו מהם, כמה מאות בלבד. הם הובלו לגיא ההריגה תוך אדישות ולא איכפתיות עוינת של רוב תושבי העיר. כשלוש מאות שנים של קיום יחד בא אל קיצו הטרגי ושארית הפליטה, אותן מאות ספורות נפוצו לכל עבר.

אולי נותרו עוד בודדים מגלות הגר על אדמת זאמפלאן, אבל את זכרן של הקהילות לא בתי הכנסת ולא בתי המדרש שומרים עוד, אלא כמה בתי עלמין, שבהם לא יכל להקבר דור שנות ה-40. קברים לא נכרו להם שם, כי אפרם פוזר בשדות אושביץ. רק לוח זכרון מנציח את זכר הנרצחים בבתי העלמין של אוהעל, מאַד ובודרוג־קאראסטור. בתי העלמין – כולל הישן שבאוהעל, מקום קבורתו של “ישמח משה” – הוכרו כ“גני זכרון לשואה”. מלאכת השיפוץ נעשתה הודות למסירותם של הבנים החיים היום מחוץ לגבולות הונגריה. המדינה ההונגרית לא היתה שותפה למימון עבודת חסד זו,245 שיכלה אולי להיות כפרה כלשהי על המעשה חסר התדקדים בהיסטוריה האנושית.

X: עובדות ונתונים לתולדות הגטו באוהעל246

כתב אלק קארשאי

XI: קהילות ישראל בזאמפלאן

בדיון הכללי על תולדות יהודי מחוז זאמפלאן אי־אפשר היה לתאר במקביל את קורות עשרות הקהילות הכפריות והפזורות הקטנות יותר במחוז, ומכאן יצא ההכרח להציב להן גל־עד נפרד בפרק זה.

נהוג מאז שנות ה-50, ששארית הפליטה של זאמפלאן בישראל מתכנסת לאזכרה אחת לשנה בחודש אייר. לאחר שמבכים ומספידים את קדושינו, משמיע חזן תפילת אשכבה ומקריא רשימה של הקהילות האבודות. רשימה זו הורכבה על פי הודעות השרידים – שארית הפליטה – אלא שאין לדעת עוד היום, אם רשימה זו אכן מלאה. מכל מקום, מציינת היא שמות של כפרים, אשר על תושביהם היהודים אין בידי מידע, ועם זאת מזכיר “פנקס הקהילות – הונגריה” סניפי קהילות, ששארית הפליטה מהם לא הודיעו משום־מה על קיום יהודים ביישובים אלה.

בכוונתנו לצאת ידי החובה של העלאת זכרם של כל אחינו בני ישראל בזאמפלאן ועל כן נזכיר שמות כפרים משני המקורות הללו. הואיל ועיקרו של החיבור דן ביהודי בירת המחוז, אוהעל, אשר בה היתה הקהילה הגדולה ביותר, יושמט בסיכום זה כל דבר נוסף אודותיה.

בכפרים קטנים רבים התגוררו יהודים ספורים בלבד וחיי קהילה לא התפתחו בהם; אולם שם הם בילו את ימיהם, הרוויחו את לחמם בזיעת אפם ומשם הובלו לאבדון. זכרם לטובה, אף אם דרך של רישום שמות הכפרים בלבד, בהם חיו כמה דורות. הרשימה כוללת גם אי־אלו כפרים, שצורפו להונגריה בעקבות הסכם ווינה ותושביהם היהודים רוכזו בגטו אוהעל. הואיל וקורות הקהילות והפזורות המעטות הללו חורגות מנושאו העיקרי של חיבור זה, המסכם את קורות מחוז זאמפלאן ה“טריאנוני”, נסתפק לדידם בציון שמות היישובים בהתאם לרשימה דלעיל.

היתה משום אחדות רבה בקורותיהם ובגורלם של יהודי הכפרים. המומנטים המשותפים כמעט לכולם הם אלה: ראשית התיישבותם במקום במאה ה-18, אליו באו היהודים לרגל עסקי גפן ויין; רבים נעשו עובדי אדמה וכרמים, אחרים שלחו ידם בעיסוקים נפוצים כמסחר, רוכלות ומלאכה. בעת פילוג הקהילות הגדירו אלה את עצמן – ללא יוצא מן הכלל – אורתודוכסיות. מכל האמור לעיל יוצא, שביישוב הקטן ביותר היו מקווה, “חדר”, בית עלמין, שוחט ומלמד. בשנים 1941–1942 גויסו כל גילאי יוצאי הצבא לפלוגות העבודה. חלק ניכר מהם נפלו חלל או נרצחו בידי אנשי סגל הפיקוד ההונגרי ובכפרים נותרו בני נוער, נשים, ילדים וזקנים.

אחר הכיבוש הגרמני גורל זהה פקד אותם: הם כונסו בבתי הכנסת והועברו לגטו אוהעל.


* Bekecs – כפר בנפת סאראנץ‘. מאז המאה ה-18 חיו כאן יהודים ומסוף המאה הקודמת ואילך היה מספרם כמאה נפש. קהילה קטנה זאת בנתה בית כנסת, קיימה חברא קדישא ו“חדר”, והיתה סניף לקהילת סאראנץ’. אחר הכיבוש הגרמני הועברו התושבים היהודים לגטו אוהעל. ממחנות הריכוז ומפלוגות העבודה שבו כעשרה.

* Bodrogkeresztur – כפר בנפת טוקאי. ראשוני היהודים התיישבו בו במאה ה-18; עיקר עיסוקם היה תיווך מוצרי חקלאות, לרבות יין. הכפר התפרסם על הירידים שנערכו בו, אליהם הגיעו סוחרים ובעלי מלאכה מהארצות הסובבות. בימי הרבי המפורסם מו"ה ישעיה שטיינר, הרוויחו יהודים רבים את לחמם כבעלי עגלות, הם הסיעו את האורחים שבאו לבקר ואף פתחו מסעדות לשרותם של אלה ואחרים. בימי מלחמת העולם הראשונה באו למקום פליטים מגאליציה, והדבר היה לצנינים בעיני בני הכפר. ההסתה האנטישמית גברה ובימי “הטרור הלבן” רצח חייל משוחרר משפחה יהודית שלמה.

הקהילה נוסדה, כאמור, עוד במאה ה-18, החברא קדישא ב-1767 ובאותם ימים הוקם גם בית העלמין. פעלו עוד חברה לגמילות חסד, חברת ש"ס והנוער התאגד במסגרת “תפארת בחורים”. שני סניפים היו לקהילה: Szögi ו- Bodrogkisfalud. בית הכנסת הראשון נבנה ב-1767, ולאחר שעלה באש ונשרף הוקם ב-1906 בית הכנסת החדש. לחסידים היה בית תפילה נפרד.

רבנים ידועי שם שרתו את הקהילה: מו“ה אליעזר לונדון ומו”ה ישראל ווארמן, שניהם פעלו בסוף המאה ה-18. מו“ה אברהם (אביש) טננבאום נאלץ לעזוב את הכפר, כי בא מגאליציה, ועם צאתו ב-1815 הלכו עימו רבים מחסידיו. מו”ה משה גינז שלזינגר פרסם ספר בשם – “חוט המשולש” על פרקי אבות, אשר הוציאו לאור בנו, מו“ה חיים אלטר שניספה בשואה. בסוף המאה הקודמת הגיע מליסקא מו”ה ישעיה שטיינר, תלמידו של הרב צבי הירש פרידמן, שנאמניו באו אליו – כאמור – גם ממרחקים. הרבי אירגן את העזרה לפליטי גאליציה בימי מלחמת העולם הראשונה. חסידיו ייחסו לו כוח על־טבעי, ביקשו את עצתו ובייחוד נשים. בבית העלמין מצוי קבר בן למעלה מ-200 שנה ויש האומרים, כי הבעל שם טוב מונח שם.

זמן קצר אחר כניסת הגרמנים ריכזו את כל היהודים בבית הכנסת ומשם הועברו לגטו של אוהעל. חפצי הערך שלהם הוחרמו ואת נכסיהם חילקו מיד בין תושבי הכפר, בעוד הם נשאו עימם חבילה קטנה בלבד. כ-700 נפש היה מנינם ומהם פחות ממאה נותרו בחיים.

* Cigánd – כפר ב“קרב־בודרוג”. היהודים התיישבו בו בתחילת המאה הקודמת. פרנסתם היתה כרוכה בתיווך מוצרי חקלאות. בדרך כלל שררו יחסי שלום עם תושבי הכפר. לפני מלחמת העולם הראשונה היתה הקהילה סניף של קיראי־האלמאץ. את בית הכנסת בנו ב-1920. פעלו שם גם חברא קדישא, תלמוד תורה, “חדר” ובית ספר. אחר הכיבוש הגרמני העבירו את היהודים בעגלות לגטו אוהעל עם רבם, מו"ה דוד נוימן. כ-200 נפש היו ולאחר עבודת הכפיה, הגירוש והרציחות שבו כ-30 בלבד.

* Erdöbénye – כפר בנפת טוקאי. יהודים התיישבו כאן במאה ה-18. הם עסקו בגידול גפן ובייצור יין, במלאכה ובמסחר. קהילתם היתה סניף של אולאס־ליסקא. הם קיימו חברא קדישא, גמילות חסד, בית ספר ו“חדר”, בעוד הנוער התאגד ב“תפארת בחורים”. בימי “הטרור הלבן”, אחר מלחמת העולם הראשונה, נשדדו חנויות והציקו לתושבים היהודים. אחר הכיבוש הגרמני העבירו אותם קודם לטוקאי ומשם לגטו אוהעל. כ-150 יהודים חיו בכפר, מהם כ-10 נותרו בחיים. את חמישה־עשר ספרי התורה, שהיו בבית הכנסת, הציל והסתיר תושב הכפר עד יעבור זעם.

* Gesztely – כפר בנפת סאראנץ‘. ראשוני היהודים באו לכפר עוד במאה ה-18. בני הקהילה, שהיתה מסונפת לסאראנץ’, היו סוחרים ובעלי מלאכה. נבנו כאן בית כנסת, מקווה וגם “חדר”. לימים, הקימו כאן יהודים בית חרושת למלט וטחנה. כאחרים אף הם סבלו מיחסה של אוכלוסית הכפר בימי “הטרור הלבן”. יהודי הכפר Ujcsanálos קיבלו מכאן את שרותי הדת ועל השחיטה הכשרה דאג השוחט של קהילה זו. עם הכיבוש הגרמני הועברו יהודי הכפר לגטו של אוהעל. כ-70 נפש היו וכ-15 ניצלו.

* Hernádnémeti – מאז המאה ה-18 חיו ביישוב זה יהודים. עיסוקם היה במלאכה זעירה, אבל הם עבדו גם בשדות או היו לממונים באחוזות גדולות. ברשות אחד מיהודי המקום עמדה טחנת קמח. למרות מיעוט מספרם, נבנה בית כנסת והוחזק בית עלמין. בימי “הטרור הלבן” ארעו מספר מקרי שוד ונתערערו יחסי השלום. מ-1938 נדחקו יהודי הכפר מפרנסותיהם; נלקחו משקיהם והופקעו הפונדקאות שבידיהם. משפחה אחת גורשה מהכפר ב-1940. עם בוא הכיבוש הגרמני הועברו תושבי המקום לגטו אוהעל. מ-11 נפשות ארבע ניצלו.

* Láca – כפר בנפת “קרב־בודרוג”. בסוף המאה הקודמת התיישבו בו יהודים, אשר מנו ערב השואה כ-60 נפש. גורלם נחתם במחנות העבודה ובגטו אוהעל. אין ידיעות על מספר הניצולים.

* Legyesbénye – הקהילה היתה מסונפת לסאראנץ' והיא קיימה בית כנסת, מקווה ובית עלמין. מאז המאה ה-18 גרו בכפר יהודים, שעסקו במסחר, במלאכה ובעבודת אדמה. כ-60 נפש היו. הם הובלו לגטו אוהעל. ממחנות עבודת הכפיה והגרוש שב קומץ אנשים בלבד.

* Mád – הקהילה נוסדה עוד במאה ה-18. מו“ה משה וולף ליטמן היה רבה הראשון. בית הכנסת נבנה ב-1798. עיסוקם העיקרי של יהודי מאַד היה קשור בייצור יין ושיווקו. מתחילת קיומה של הקהילה הורגשה בה נטיה לחסידות. מו”ה עמרם רוזנבאום עלה ארצה בשנות ה-20 במאה הקודמת. הקהילה נאבקה מראשיתה נגד כל השפעה והתבוללות. רבניה המפורסמים היו מו“ה אברהם יהודה שוורץ, מו”ה עמרם בלום, ומו"ה נפתלי שוורץ. אל הישיבה שבכפר זרמו צעירים מכל רחבי הונגריה. סימן מובהק לחיים היהודים הערים, שבמשך שלוש מאות שנה פירסמו רבני קהילת מאַד ודייניה 25 ספרים עבריים.

במלחמת העולם הראשונה נפלו בשדות הקרב 12 חיילים מבני הקהילה. ב-1940 גורשו שלוש משפחות לקמנץ־פודולסק ושם נרצחו. אחר הכיבוש הגרמני רוכזו היהודים בבית הכנסת וממנו הועברו ברכבת לגטו אוהעל. מבין 450 יהודי הכפר ניצלו כ-90.

את קורות יהודי המקום העלה על הכתב אריה לוי בשם – ספר זכרון ליהודי מאַד, ירושלים, תשל"ד.

* Megyaszó – כפר בנפת סאראנץ‘. היהודים התיישבו בו במאה ה-18. הם היו בעלי כרמים ומשקים חקלאיים. הקהילה עמדה כבר ב-1812 וקיימה בית כנסת, מקווה, בית עלמין ו“חדר”. גם במסונפת לסאראנץ’ נתנה היא שרותים ליהודי הכפרים Baksa ו-Alsódobsza. אחרי הכיבוש הגרמני כינסו אותם בבית הכנסת ומשם הועברו לגטו אוהעל. בקהילה היו כ-100 נפש וכעשירים מהן ניצלה.

* Monok – כפר בנפת סאראנץ'. התיישבות יהודית בכפר החלה מאמצע המאה הקודמת, אולם יהודים אחדים חיו בו גם מקודם. הם היו סוחרי תבואה, בעלי משקים ובעלי מלאכה. מונוק הוא כפר הולדתו של לאיוש קושוט והיהודים נטלו חלק מתמיד בחגיגות לזכרו של גדול האומה ההונגרית. הקהילה קיימה חברא קדישא, גמילות חסד, מקווה, תלמוד תורה, “חדר” ובית ספר. כוח החיות של הקהילה הקטנה התבטא בתחומים רבים כגון, בסעודה השלישית של ימי שבת השתתפו דרך קבע תלמידי בית הספר עם תכנית אמנותית.

ב-1941 העבירו את כל יהודי הכפר לטאייא לבדיקת תעודותיהם ורק כעבור יומיים הניחו לנפשם. אחר הכיבוש הגרמני העבירו את בני הקהילה, כ- 70–60 איש ואישה, לגטו אוהעל. מבין המגורשים שבו שתי נשים בלבד. את בית הכנסת מצאו חרב וספרי התורה התגוללו באשפתות.

* Olaszliszka – כפר בנפת טוקאי. ההתיישבות היהודית החלה עוד במאה ה-18. גידול גפן, ייצור יין והסחר בהם הניעו את היהודים לשבת כאן. הקהילה הוקמה ב-1810 ובית הכנסת באמצע המאה הקודמת. שני כפרים – Sára ו- Vámosújfalu היו מסונפים לה. בית הספר נפתח ב-1872 ועליו נוספו עוד תלמוד תורה וישיבה. בקהילה פעלה אגודת נשים והופעל בית מחסה לעניים. יחידה במינה היתה החברה לקנין ספרים, שקידמה את הישיבה.

ב-1940 בא לליסקא תלמידו הנאמן של ישמח משה, מו"ה צבי הירש פרידמן. הוא הביא עימו את אורח חייו של רבו המפורסם ובנה בכפר מרכז חסידי. ר' צבי הירש היה איש מצניע לכת, מתנזר, חכם ובעל לב חם – ממשיך דרכו האמיתי של ר' משה טייטלבאום. ליסקא נעשה מקום לעליה לרגל. הרבי לא אבה לקבל שכר אלא פֿורינט אחד בלבד לשבוע. את הכסף שקיבל ממבקריו מסר לקהילה וחילק בין העניים. מתוך יוזמתו בנתה הקהילה בית כנסת גדול בעל 500 מקומות; אולם הטיפחה – אבן קורת התיקרה – לא הושמה במקומה כדי לסמל את אי־השלמות – זכר לחורבן הבית. כמו כן הורה הרבי לבנות את ביתו ללא יסודות, סמל למגורי ארעי בגולה.

ר' צבי הירש היה גם סופר פורה. “אך פרי התבואה” יצא בשתי מהדורות וזה כולל דרושים ופירושים לתורה. דרשותיו והספדיו שנשא כלולים ב“הישר והטוב”; סיפורי מעשיות ומקצת דברי ימים כינס בספר “דרכי הישר והטוב”. הוא הלך לעולמו בי“ד באב תרל”ד (1874). ל“יאהרצייט” שלו באו מתמיד יהודים באלפיהם.

לאחר מות הרב הגדול החלה הקהילה לרדת מגדולתה ורק בקושי היתה מסוגלת להוסיף ולקיים את מוסדותיה, וביניהם הישיבה שנשאה אופי חסידי. את כס הצדיק ירש חתנו, מו“ה חיים פרידלנדר, אשר אף הוא משך בעט הסופרים. הוא פירסם את “טל חיים” – דרושים על התורה והמועדים ואת “טל חיים וברכה” – הכולל חידושים על סוגיות הש”ס. אחריו נתמנה לרב בנו, מו"ה צבי הירש פרידלנדר.

על אף שמקהילה קטנה זו גויסו במלחמת העולם הראשונה 36 איש ועשרה מהם נפלו חלל בחזיתות, לא עברו עליה השנים שלאחר המלחמה בשקט ובשלווה. ב-1925 הואשם הרב פרידלנדר בזיוף כספים, ואף כי בית המשפט זיכה אותו מכל אשמה – היתה זו הזדמנות טובה לליבוי היצרים. מאז 1941 ואילך הורע מצב היהודים בכפר ובכלל הארץ. הגברים גויסו לפלוגות העבודה ולאחר הכיבוש הגרמני הועברו כל בני הקהילה לגטו אוהעל. כ-200 יהודים חיו בליסקא ומהם שבו 15 לאחר עברם את השאול עלי אדמות.

* Ricse – כפר בנפת "קרב־בודרוג. מאז תחילת המאה הקודמת חיו כאן יהודים. הם היו סוחרים, בעלי מלאכה, עובדי אדמה ובעלי טחנת קמח ומנסרה. מאז מלחמת העולם הראשונה נעשתה הקהילה עצמאית והמקום הפך מרכז ליהודי כפרים אחרים באזור: Bodrogsemjén, Dámóc, Zemplénagárd, Cseke, Karos, Karcsa, Nagyrozvágy, Kis ו- Révleányvár. בית הכנסת נבנה בסוף המאה הקודמת והקהילה קיימה מקווה, תלמוד תורה, “חדר”, ישיבה ובית ספר. הנוער חי חיים פעלתנים מאד והיה בעל נטיה ציונית.

ב-1919 עברו דרך הכפר יחידות מחבלים בלתי־סדירות, שנשלחו על ידי הממשלה ההונגרית לזרוע בהלה בצ’כוסלובקיה טרם חלוקתה, ואלה שדדו והציקו הרבה ליהודי הכפר.

מבין רבניה פירסם מו“ה נתן ליברמן את “אמרי דעת” על המשניות וכתב הגהות על קטע בספר “השיב משה” של משה טייטלבאום. רבה האחרון של הקהילה היה מו”ה שמשון סגל ביליצר, שמילא גם את תפקיד השוחט. מלכתחילה נטו בקהילה זו לחסידות. כ-170 יהודים היו בכפר ואחר הכיבוש הגרמני הועברו לגטו אוהעל. ממחנות הריכוז ועבודות הכפיה שבו 45 איש ואישה.

* Sárospatak – אחד היישובים העתיקים במחוז. יהודים התיישבו בו במאה ה-18; את תקנות החברא קדישא קבעו בסוף אותה מאה והמצבה הראשונה בבית העלמין אף היא מעת זו. רבה הראשון היה מו“ר צבי הירש הכהן, ששירת את עדתו בעשור השלישי במאה הקודמת. אחריו בא מו”ה שמעון הכהן שאטין, אשר טרם בואו לפאטאק היה במאַד ובטוקאי. את פסיקותיו בהלכה של מו“ה ישעיה כץ ביירון הזכירו רבים והוא הביא כבוד ויקר לקהילתו. מו”ה ישעיה ארנפלד פירסם דרושים על התורה, בעוד רבה האחרון של הקהילה, מו"ה אפרים פישל פישר, הלך כבר בדרכים חדשות. הוא נעשה תועמלן נלהב של שמשון רפאל הירש, תירגם מכתביו לשפה ההונגרית וצידד בדרך האורתודוכסיה הנאורה.

את בית הספר פתחה הקהילה ב-1886 מכספי קרן גולדבלט. החסידים לא פרשו, אבל הקימו לעצמם בית מדרש נפרד על שפת הנהר בודרוג.

יחסי שכנות תקינים שררו בדרך כלל עם אוכלוסית הכפר. על פי המסורת הצילו זקני העדה את היישוב מחורבן בשנת 1848. כאשר עבר בפאטאק הצבא הרוסי, יידו תלמידי הקולגיום אבנים בחיילים. הרוסים התכוונו להפגיז בתותחים את הכפר כתגובה, אולם משלחת יהודית מכובדת הצליחה לשכנע את הקצינים לחזור בהם ומנעה את רוע הגזרה.

בכפר פעלו תלמוד תורה וישיבה, אשר ראשה האחרון היה מו"ה אליעזר שוורץ. אגודת הנשים בקהילה נוסדה עוד בסוף המאה הקודמת. בשנים 1935–1936 בנו ליד בית הכנסת הגדול בית תפילה חורפי.

מ-1939 סבלו בני הקהילה הטרדות שונות. מספר משפחות שגורשו מן המקום ונרצחו מעבר לגבול בידי אוקראינים היו הקורבנות הראשונים במסכת ארוכה של נגישות. ההגבלות הכלכליות פגעו קשות באוכלוסיה היהודית, הרי חלק ניכר בה היו סוחרים ובעלי מלאכה.

מתחילת שנות ה-40 נעשה פאטאק מרכז לפלוגות העבודה, אשר אנשיהן הועסקו במקום בבניית שדה תעופה ומכאן נשלחו לחזית באוקראינה. אחר כניסת הגרמנים אספו את יהודי הכפר בבית הכנסת. רבים עונו כדי לאלצם להודות, היכן הסתירו את דבר הערך שלהם. לאחר מכן הועברו הם לגטו אוהעל ברכבת ושם נחתם גורלם. כ-1100 נפש היו בני הקהילה ומהם ניצלו כ-150. מנהל הפקולטה התאולוגית של הקולגיום הסתיר והציל 16 ספרי תורה.

* Szegilong – כפר בנפת טוקאי. התושבים היהודים התפרנסו מעבודת אדמה בשדות ובכרמים, ממסחר ומכירת יין בפונדקאות. הקהילה היתה מסונפת לבודרוג־קאראסטור ומשם קיבלה את השרותים הדתיים. בכפר עמד בית תפילה קטן ושוחט דאג לשחיטה כשרה, ואשר היה גם מקרי דרדקי. כ-70 יהודים חיו כאן. אחר הכיבוש הגרמני הועברו לגטו אוהעל. עם עבור הזעם שבו שנים־עשר; הם מצאו את בית התפילה חרב. שארית הפליטה הקימה גל־עד לזכר קדושי הקהילה.

* Szerencs – הקהילה הוקמה בסוף המאה ה-18. לבנית בית הכנסת החלו עורכים היהודים מגבית ב-1809 וכעבור שנים מספר ניסחו את תקנות היסוד של הקהילה. החברא קדישא נוסדה עוד שנה קודם לכן בעת ובעונה אחת עם הישיבה. רבניה הידועים היו מו“ה עמרם ביליציר ובנו מו”ה פנחס סג“ל. שניהם מוזכרים תכופות בספרות שו”ת. מו"ה מנחם הלוי פולק פרסם ספר ידוע בשם “חלק לוי”.

קהילת סאראנץ' היתה מרכז לסניפים רבים ובהם: Legyesbénye, Bekecs, Ujcsanálos, Taktaszada, Megyaszó, Hernádnémeti, Tiszaluc, Taktharkány, Zombor, Girincs, Gesztely, Ond, Beczék, Sajóköröm, Sajóhidvég, Sóstófalva, Hernádkak, Sajókesznyéten.

בקהילה פעלו חברה לגמילות חסד, חברת סנדקאות וקרן להכנסת כלה.

אחר כניסת הגרמנים, בשמיני של פסח, כינסו את היהודים בבית הכנסת ומשם הועברו לגטו מישקולץ. העיר שוכנת 25 ק"מ מסאראנץ', קרובה אליה מאוהעל – בירת המחוז. כאלף יהודים חיו בה לפני השואה, כ-140 ניצלו.

* Taktaharkány – כפר בנפת סאראנץ'. מתחילת המאה הקודמת חיו כאן יהודים. פרנסתם היתה על מסחר, מלאכה ועבודת אדמה. הקהילה קיימה בית כנסת, מקווה ובית עלמין והעסיקה שוחט, שהיה גם מקרי דרדקי ב“חדר”. מאז 1938 הכבידו השלטונות את ידם על הסוחרים והם נושלו מפרנסתם. אחר הכיבוש הגרמני הועברו יהודי הכפר לגטו אוהעל. מאוכלוסיה של כ-70 נפש נותרו בחיים 5 נשים.

* Tálya – כפר בנפת סאראנץ'. בתחילת המאה התיישבו יהודים במקום בתמיכת בעלי האחוזות. האוכלוסיה המקומית נהגה באיבה גלויה כלפיהם, כי ראו בהם מתחרים בלתי רצויים. היהודים חכרו כרמים, סחרו בענבים וביין ועסקו במלאכה. ב-1867 פרשו החסידים מן הקהילה, אבל חזרו בהם כעבור זמן לא רב. Rátka, Golop ו-Monok היו סניפים לקהילת טאיא. היא ייסדה חברא קדישא, קיימה מקווה ו“חדר” ובמסגרתה פעלו חברת ש“ס ו”תפארת בחורים" לבני הנוער. בכפר נבנו שלושה בתי כנסת. בנית החדש שבהם נסתיימה ב-1890. ייחד את בית התפילה ארון הקודש, שהתנשא לגובה של 9 מטרים ומכוסה היה פרוכת יקרה, מתנת הרוזן אנדראשי בן המקום.

רבני הקהילה היו ידועי שם: מו“ר דוד יהודה רוטנברג, שפרסם דרושים על התורה בשם “תהילה לדוד”; מו”ה משה אהרן פרידמן כתב את “ספר האמרות”. רב גדול וצדיק היה מו“ה חיים גרשון כ”ץ גוטדינר. מו“ה גרשון ליטש הלוי רוזנבאום כתב את “משיב דברים” על או”ח ויו“ד מה”שולחן ערוך" ועוד נשארו לו בכתובים דרושים והספדים, שטרם ראו אור. בנו, מו“ה אריה ליב ליטש רוזנבאום נתמנה למלא את מקום אביו בתרס”א (1901). הלה היה נציג באספת הנבחרים של המחוז. רבה האחרון של הקהילה היה מו“ה מרדכי סג”ל ליטש רוזנבאום, שנספה באושוויץ.

בימי חוסר הבטחון שלאחר מלחמת העולם הראשונה התכוננה האוכלוסיה המקומית לפרוע ביהודים. יחידת הגנה יהודית, המורכבת ממתנדבים, הגיעה מהבירה ומנעה את הפרעות. יחידה זו פעלה בחודשים נובמבר 1918 – מרץ 1919 בהרשאה של הממשלה הדמוקרטית.

מ-1938 ואילך הפקיעו השלטונות את כרמי היהודים ונאסרה עליהם מכירת היין. עם בוא הכיבוש הגרמני התנהגו אנשי הרשות ההונגריים באכזריות ובגסות, הם שדדו ועינו כל מי ששמו את ידם עליהם. מכלל 170 בני הקהילה שבו כ-20 אנשי פלוגות העבודה לשעבר וכמה נשים. הקהילה הובלה לאבדון מגטו אוהעל ובראשה מו“ה מרדכי סג”ל ליטש רוזנבאום. ב-1947 הקימו יד לזכרון הנספים בשואה.

* Tarcal – כפר בנפת טוקאי. אף שהיהודים חיו בטארצאל כבר במאה ה-18, הרי נוסדה הקהילה רק בתחילת המאה שעברה. בית כנסת הוקם כעבור כמה עשרות שנים, באמצע המאה הקודמת. התושבים היהודים היו בעלי כרמים, סוחרים ובעלי מלאכה. בתחילה היתה הקהילה סניף של בודרוג־קאראסטור ולאחר מכן נעשתה עצמאית. היא קיימה חברא קדישא, מושב זקנים, חברת ש“ס ו”חדר".

בתחילת המאה ה-19 שירת כאן מו“ה יחזקאל פאנט, אשר לימים היה לרבה הראשי של טראנסילוואניה. הרב יחזקאל היה המייסד של משפחה ידועה זו; הוא נולד בסיליזיה והושפע מהחסידות. חיבר את הספר – “מראה יחזקאל”, שאלות ותשובות הלכה למעשה. בסוף המאה הקודמת כיהן ברבנות מו”ה יעקב שפירא ואחריו חתנו, מו“ה יהושע העשל סג”ל רוזנר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה סבלו לא מעט יהודי טארצאל מפגיעות התושבים. ערב מלחמת העולם השניה הכבידו עליהם החוקים היהודיים וקיפחו את פרנסתם. אחר הכיבוש הגרמני הוטל עליהם עוצר, לאחר מכן כונסו בבית הכנסת ומשם הועברו לגטו אוהעל. כ-30 ניצולים שבו מכלל 300 הנפשות לערך שחיו במקום. מתי המעט, שנותרו בכפר, נטשו אותו, לאחר שב-1956 העלו באש את בית הכנסת.

* Tiszaluc – כפר בנפת סאראנץ‘. ראשית התיישבות היהודיטם בכפר במאה ה-18 ותחילת פרנסתם היתה ממכירת עצים, שהושטו במורד הנהר טיסא מאזוריה ההרריים של צפון־מזרח הונגריה. לאחר מכן חכרו אדמות או עבדו כמשגיחים ופקידים בשרות בעלי אחוזות, וכן עסקו עוד במסחר ובמלאכה. בית הכנסת הוקם בסוף המאה הקודמת. מקודם היתה הקהילה מסונפת למאַד ואחר מכן לסאראנץ’. הקהילה קיימה חברא קדישא ומקווה. מאז חוקק הפרלמנט את החוקים היהודיים, נפגעה פרנסתם וכל אלו שהועסקו באחוזות סולקו ממשרותיהם.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה גירשו כמה יהודים והם נרצחו בקאמנץ־פודולסק. אחר הכיבוש הגרמני אספו בני הקהילה בחצר בית הכנסת ומשם הובלו לגטו אוהעל. מ-170 יהודים לערך ניצלו כ-20. השבים לכפר אחר המלחמה מצאו את בית הכנסת מחולל, לאחר שבני הכפר הפכוהו לדיר חזירים.

* Tokaj – כפר במקום בו נשפך הנהר בודרוג לטיסא. יהודים חיו כאן כבר במאה ה-17, אך נטשוהו עקב תלאות המלחמות הרבות ושבו אליו רק במאה ה-18. פרנסתם היתה קשורה בגפן וביין. לפני כמאה שנה הקים יזם יהודי בית חרושת לגפרורים במקום. היו עוד בקרב היהודים סוחרים, בעלי מלאכה, פקידים, רופאים ועורכי דין. הקהילה קיימה חברא קדישא, חברת סנדקאות, בני הנוער התארגנו ב“תפארת בחורים” והיתה עוד אגודה לסוחרים יהודיים. בית הספר נוסד ב-1856 ומאז 1888 לימדו בו המורים בשפה ההונגרית. את בית הכנסת בנו ב-1889. מבין רבני הקהילה נודעו ברבים מו“ה גבריאל יעקב סאנדיץ ומו”ה דוד שיק, אשר פרסם חידושים על מסכת חולין בשם “אמרי דוד”. אחרון הרבים היה מו"ה משה נתן הלוי יונגרייז, שנספה בשואה. טוקאי היה אחד המקומות המעטים, בו הצליח הרעיון הלאומי היהודי להכות שורשים, ולמרות הרוח האורתודוכסית נוסדה שם תנועת נוער ציונית ב-1931.

בתחילת שנות ה-40 נעשה טוקאי מרכז לפלוגות עבודה ומכאן נשלחו עובדי כפייה יוצאי צבא לאוקראינה. אחר הכיבוש הגרמני חנתה בטוקאי יחידת אס.אס, אש עזרה לשלטונות המקומיים בביצוע הפעולות נגד היהודים. בטרם נעשו הצעדים הראשונים לחיסול הקהילה, נעצרו היהודים העשירים ונשלחו למעצר מינהלי בקיש־טארצ’א. בחודש אפריל 1944 רוכזו כל יהודי הכפר בבית הכנסת ושם הוחזקו משך שבועיים בתנאי צפיפות נוראים. לימים הוקם שם מעין גטו זעיר, שכלל את בית המדרש ובנינים אחדים של הקהילה. השלטונות התירו לאוכלוסיה המקומית לסייע ליהודים הסגורים על ידי מתן חבילות מזון. בחודש מאי העלו את כולם על עגלות והעבירום לבודרוג־קאראסטור ומשם לגטו אוהעל. מתי מעט הצליחו להימלט וברחו לעיר הבירה. הקהילה מנתה כאלף איש ורק כעשירית ניצלה.

* Tolcsva – כפר בנפת טוקאי. התיישבות יהודים בכפר החלה במאה ה-18. המתיישבים היו חוכרי כרמים, מייצרי יין, סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי עגלות. בית הכנסת הראשון נבנה ב-1860. הקהילה קיימה “חדר”, ישיבה וגמילות חסד.

רבים מרבניה משכו בעט הסופרים. מו“ה משה דוד אשכנזי, שכיהן במשרתו בראשית המאה הקודמת, פרסם את דרושיו על התורה ומועדים בשם – “באר שבע”, ואת תשובותיו בעניני עגונה בספר – “תולדות אדם”. הוא עלה לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם נפטר בתרט”ז (1856). מו“ה אהרון גרינברג, שהיה תלמידו של חת”ם סופר, כתב את “דעת סופר” – חידושים על כתובות וגיטין. מו“ה אברהם יצחק גליק פרסם את “יד יצחק”, שהם שו”ת ופלפולים בסוגיות שונות בש“ס; ספרו השני – “באר יצחק” – כולל חידושים על מסכת חולין וגיטין. לאחרונה כיהנו בקהילה מו”ה שמואל גוטליב ומו"ה עקיבא פנחס קורניצר.

לקהילת טולצ’ווא היו מסונפות קהילות קטנות ואלו הן: Komlóskak, Bodrogolaszi, Zsadány, Felsó-, Közép-, ו-Alsóhuta. בקהילה פעלה חברא קדישא ואגודת נשים. חיי התרבות היו ערים מאד ועל אף היותה קהילה אורתודוכסית התנהלה בה פעילות ציונית. החוקים היהודיים דחקו את יהודי הכפר מפרנסותיהם, כרמים ואחוזות הופקעו. ב-1941 גורשו כמה משפחות לקאמאנץ־פודולסק ושם נרצחו.

אחר הכיבוש הגרמני הועברו יהודי טולצ’ווא לגטו אוהעל. בכפר חיו לפנים כ-360 יהודים ו-40 לערך היו האוד מוצל מאש.

* Vajdácska – כפר בנפת שארוש־פאטאק. בתחילת המאה הקודמת באו ראשוני היהודים לכפר. עיסוקם היה מסחר, מלאכה ועבודת אדמה. מקודם מסונפת היתה הקהילה לשארוש־פאטאק, אבל נעשתה עצמאית לאחר מכן. ומה גם, קהילות קטנות של כפרים אחרים נעשו מסונפות לקהילת וואידאצ’אקא והן: Pácin, Berecki, Láca, Bodroghalom, Karcsa, Karos, Rozvány. בקהילות קטנות אלה היו שרותים חלקיים בלבד – פה שוחט, שם בית כנסת וגו'. מכל מקום, בימי חג ומועד נהוג היה לבוא לוואידאצ’אקא להתפלל יחד. כאן היה בית כנסת, בית עלמין, חברא קדישא, “חדר”, ישיבה, מקווה ובית ספר. במהלך תולדותיה של הקהילה שירת בה רב אחד, מו"ה אפרים פישל רוט, שהתפרסם בספרו – “אוהל אברהם”.

ב-1930 הקימו בכפר צרכניה והיא הזיקה מאד לבעלי המכולת והסוחרים היהודיים האחרים. נאסר עליהם למכור משקאות כהליים ועם חקיקת החוקים היהודיים הופקעו אדמותיהם. אחר הכיבוש הגרמני כונסו כולם לחצר בית הספר ומשם הועברו,עם הרב בראשם, לגטו אוהעל. כ- 60–70 יהודים חיו בכפר וכ-10 שבו מגיהינום עלי אדמות.

* Zemplénagárd – כפר בנפת קיראי־האלמאץ. היהודים התיישבו בכפר בראשית המאה הקודמת. עיקר עיסוקם היה במסחר ובמלאכה. הקהילה היתה מסונפת קודם לריצ’א ולאחר מכן לציגאנד. היא קיימה בית כנסת, מקווה ובית עלמין. גם קהילות כפרים סמוכים – Révleányvár ו-Dámóc – היו קשורות לפנים לריצ’א, נהנו מהשרותים.

לאחר הכיבוש הגרמני רוכזו היהודים בבית הספר ומשם הועברו לגטו אוהעל. כ-130 היו ונותרו בחיים פחות מעשרה.

רשימת הקהילות והפזורות הקטנות הנזכרת לעיל כוללת עוד את שמות הכפרים הבאים:

Szomotor, Bodrogszentes, Bodrogszerdahely, Bodzásújilak, Boly, Golop, Káso, Magyarsas, Mikóháza, Nagy-, Kiskovesd, Széphalom, Semjén, Tiszakarád.

מקורות

רשימת קהילות מחוז זאמפלאן (כתב־יד).

פנקס הקהילות – הונגריה, יד ושם, ירושלים, תשל"ו.

Magyar Zsidó Lexikon. Szerkesztette Ujvári Péter. Budapest. 1929.

Borovszky Samu. Magyarország vármegyéi és városai – Zemplénvármegye. Budapest.

רשימת קיצורים

פה: פנקס הקהילות – הונגריה, יד ושם, ירושלים, תשל"ו.

שה: פ.ז. הכהן שווארטץ, ספר שם הגדולים מארץ הגר. ברוקלין, נ.י., תשי"ט

Adkk.: Adalékok Zemplénvármegye Történetéhez. Sátoraljaújhely. Folyóirat.

B Ch: Ben Chananja. Szeged, 1858–1867. Zeitschift.

IMIT: Izraelita Magyar Irodalmi Társulat. Èvköyv. Budapest. 1895–1948.

MHJ: (Moonumenta Hungariae Judaica) – Magyar Zsidó Oklevéltár. I-XVIII. Budapest. 1903–1980.

MZsL: Magyar Zsidó Lexikon. Szerkesztette Ujvári Péter. Budapest. 1929.

MZsSz: Magyar Zsidó Szemple. Budapest. 1884–1948. Folyóirat.

MZsT: Venetiáner Lajos, A magyar zsidósag története. Budapest. 1922.

ZSz: Csikvári Antal, Zemplénvármegye-szociográfiák. Budapest. 1940.

ZV: Borovszky Samu, Magyarország vármegyéi és városai – Zemplén-vármegye. Budapest. 1900.


  1. הספר הוא תלת־לשוני, עברי–אנגלי–הונגרי. פרסום החלק העברי של החיבור בפרוייקט בן יהודה התאפשר הודות להסכמתה האדיבה של גב' גילה שָׂשׂ, בתו של ד“ר מאיר שָׂשׂ ז”ל.  ↩

  2. Fischer Ármin, Jechiél Sraga a zsidó orvos. Adkk. 8 (1902. febr.) pp. 58–63; Józsa András, Mégegyszer: “Jechiél Sraga ben Menachim Gerson”. Adkk. 8 (1902. ápr.) pp. 125–6; Fischer Ármin, Mégegyszer “Jechiél Sraga” Adkk. 8 (1902 máj.) pp. 157–9. Scheiber Sándor, Magyarországi zsidó feliratok a III. századtól 1686–ig. Budapest.  ↩

    1. pp. 321–3. (Rakamazi pecsétnyomó. XVII. század.)
  3. Révai Nagy Lexikona. Budapest. 1926. Zemplén.  ↩

  4. ZV p. 338; G. Radan, Comments on the History of Jews in Pannonia. Acta Archeologica Academiae Scientiarum Hungaricae. 25 (1973). Budapest. pp. 265–78;

    נ‘ קצבורג, תולדות יהודי הונגריה. פ ה עמ’ 1.  ↩

  5. MZsT p.35.  ↩

  6. Kohn Sámuel, A zsidók története Magyarországon. 1884. p. 405.  ↩

  7. יוסף כהן, ספריהם של חכמי הונגריה הראשונים. המעין, ח. תשכ"ח. תמוז.  ↩

  8. MHJ v. 73.  ↩

  9. MHJ I. 170, 171, 184, 187, 192, 210, 233.; Grünwald Fülöp, Sárospatak. Evkönyv. Magyar Izraeliták Országos Képviselete. 1971–2. pp. 130–4.; Kohn Sámuel, ibid. pp. 216–8.  ↩

  10. MHJ II. 104.  ↩

  11. MHJ VIII. 322b.  ↩

  12. ראה שמות כב כח.  ↩

  13. ZV p. 192.  ↩

  14. MHJ VIII. 292.  ↩

  15. MHJ V. 553.  ↩

  16. MHJ V. 566.  ↩

  17. נ. קצבורג, לתולדות היהודים בהונגריה בתקופת השלטון התורכי. סיני, ל“א. תשי”ב.  ↩

  18. Wellesz Gyula, Rákóczi borai és a lengyel zsidók. MZsSz 15 (1898) pp. 71–2.; יואל בן שמואל סירקיש, בית חדש, שלה כ“ט. ירושלים. תשי”ט.  ↩

  19. MHJ V. 601.  ↩

  20. MHJ II. 114.  ↩

  21. MHJ V. 1.705.  ↩

  22. MHJ V. 1.707.  ↩

  23. MHJ V. 1.673.  ↩

  24. MHJ V. 1.696.  ↩

  25. MHJ XIII.46; Goldberger Izidor, Rákóczi Ferencz darabontja és cinkos társai kifosztanak két zsidót 1699. ben. MZsSz 30 (1913) pp. 35–43.  ↩

  26. MHJ V.1.748.  ↩

  27. MHJ V. 1.760–772.  ↩

  28. MHJ V. 1.707. 712.  ↩

  29. NHJ VIII. 376.  ↩

  30. MHJ VIII. 385.  ↩

  31. Goldberger Izidor, Zemplénvármegyei Zsidó családfök az 1811–12. évben. Adkk. 16. évf. (1910) pp. 275–6.  ↩

  32. MHJ VIII. 384.  ↩

  33. MHJ II. 57.  ↩

  34. MHJ II. 184.  ↩

  35. MHJ II. 275.  ↩

  36. MHJ II. 274.  ↩

  37. ZV p. 332.  ↩

  38. ZV pp. 66–93.  ↩

  39. MHJ V. 2.954, 989.  ↩

  40. MHJ V. 2.894; II. 283, 284.  ↩

  41. MHJ V. 1.705.  ↩

  42. ZSz pp. 101–2; Grünwald Fülöp, Scheiber Sándor, a magyar zsidósag település töténetéhez a XIII. század elsö felében. MHJ VII. 19–23.  ↩

  43. ZV pp.516–44.  ↩

  44. MH III 196, 226.  ↩

  45. Goldberger Izidor, Történelmi adatok Zemplénvármegye levéltárából. MZsSz 42 (1925). p. 114.  ↩

  46. MHJ V. 911; VIII. 455, 499, 502.  ↩

  47. Acsády Ignácz, A magyar zsidók 1735–38. –ban. IMIT 1897. pp. 173–88.  ↩

  48. MHJ III. p. 907.  ↩

  49. MHJ XII. 239.  ↩

  50. MHJ VII. p. 646.  ↩

  51. Grünwald Fülöp, Scheiber Sándor, o.c.; MHJ VII. pp. 634–68, 291.  ↩

  52. ibid.  ↩

  53. MHJ VII. pp. 836–42.  ↩

  54. MHJ XVII. pp. 300–2.  ↩

  55. Bernstein Béla, Türelmi adó Vasmegyében. IMIT (1902). pp. 184–207; MHJ XIII. 119.  ↩

  56. MHJ XIII. 260, 261, 262.  ↩

  57. MHJ XV. 152.  ↩

  58. MHJ XV. 217, 251, 327, etc.  ↩

  59. ZV. 82.  ↩

  60. MHJ XVI. Az 1767–8 évi országos zsidó összeirás.  ↩

  61. MHJ XVI. 42.  ↩

  62. MHJ XVI. 165.  ↩

  63. MHJ XVI. 109.  ↩

  64. Mandl Bernát, Magyarországi zsidók földmüvelési törekvései a XVIII. században. IMIT (1907) p. 284.  ↩

  65. Goldberger Izidor, Hegyaljai zsidók szövetkezése 1764. –ben. Adkk. 20 (1914). pp. 249–51.  ↩

  66. Goldberger Izidor, Zemplénvármegyei zsidó családfök az 1811–12. évben. Adkk 16–17. évf. (1910–11). Különlenyomat. pp. 5–6.  ↩

  67. ibid.  ↩

  68. Adkk. 15 évf. (1909). p. 340.  ↩

  69. ZV pp. 332–3.  ↩

  70. אריה לוי, הקהילה היהודית של מאַד. ירושלים, תשל"ד. עמ' 42–30. פנקס החברה נמצא ב־ New–York, Jewish Theological Seminary.  ↩

  71. נופת = דברים נעימים  ↩

  72. ישראל גולדבערגער, התיסדות החברא קדישא באוהעל ותקנותיה הראשונות. הצופה מארץ הגר. שנה א‘. חוברת ד’. ה‘ תרע"ב (1912). בודאפעשט. עמ’ 123–135; Székely Albert, Az izraelita hitközségek. ZV pp. 332–2; 135–123.  ↩

  73. o.c. p. 333.  ↩

  74. Vályi András, Magyarorzság leirása, Buda. 1799. II p. 58, 349; III. p. 156.  ↩

  75. מ.א. גונדה, מדיניות הסובלנות הדתית של יוסף השני בהונגריה. 1976. עמ' 117.  ↩

  76. שם. 11–130.  ↩

  77. ש ה אות ש'. נ"ח.  ↩

  78. Richtmann Mózes, Landau Ezékiiel és a magyar zsidóság. MZsSz 22 (1905). p. 317.  ↩

  79. Mandl Bernát, A magyarhoni zsidók tanügye II. Jósef alatt. IMIT (1901). pp. 166–220.  ↩

  80. Büchler Sándor, A magyar zsidók viseléteröl. IMIT (1898). pp. 117–24.  ↩

  81. zsinat.  ↩

  82. ZV p. 413.  ↩

  83. ZSz p.103.  ↩

  84. Adkk. 25 évf. (1927) p. 34.  ↩

  85. פ ה עמ' 20.  ↩

  86. MZsT pp. 83–94; מ.א. גונדה, שם. עמ' 184.  ↩

  87. Adkk. évf. (1904). p. 350.  ↩

  88. יקותיאל יהודה גרינוואלד, ויזנט יאר אידיש לעבן אין אונגארן. ברוקלין. נ.י. תשל"ז. עמ' 174–178.  ↩

  89. Goldberger Izidor, Zsidók kiutasitása az ujhelyi járásból 1807 –ben. Adkk. 18 évf. (1912). pp. 115–9.  ↩

  90. Goldberger Izidor, A homonnai kerület zsidósaga 1808–ban. Adkk. 19 évf. (1913) pp. 174–8; 230–3.  ↩

  91. Goldberger Izidor, A zempléni zsidósag türelmi adó hátraáléka 1808–ban. Adkk. 19 évf. (1913). pp. 322–5.  ↩

  92. Goldberger Izidor, Zemplénvármegyei zsidó családfök az 1811–12 években. Szereplésük a Napoleon elleni felkelésben. Adkk. 17 évf. (1912) pp. 348–53.  ↩

  93. Friedlieber Ignác, A zsidók útadója Zemplénvármegyében 1811–ben. Adkk. 9 évf. (1903). pp. 156–7; MZsSz 18 (1901). pp. 392–3; Hóman Bálint, Szekfü Gyula, Magyar Történet, V pp. 188–9.  ↩

  94. Friedlieber Ignác, Zemplénvármegye levéltárának indexeiböll. Adkk. 10 évf. (1904) pp. 280–1; MZsSz 22 (1905). pp. 106–10.  ↩

  95. יקותיאל יודה גרינוואלד, שם. עמ' 175. Goldberger Izidor, Lores Pinkász MZsSz 28 (1911). pp. 97–121.  ↩

  96. Goldberger Izidor, ibid.  ↩

  97. Friedlieber Ignác, o.c. MZsSz 22 (1905). p. 108.  ↩

  98. Adkk. 19 évf. (1913). p. 95.  ↩

  99. Kassay József, Szerencs város leirása. Adkk. 14 évf. (1905). pp. 109–10.  ↩

  100. Adkk. 15 évf. (1909). p. 154.  ↩

  101. ZV pp. 442–4.  ↩

  102. Friedlieber Ignác, o.c.; ZV pp. 452–3, 455.  ↩

  103. Friedlieber Ignác, o.c. p. 109.  ↩

  104. ZV pp. 462–8.  ↩

  105. Friedlieber Ignác, o.c. p. 109.  ↩

  106. יקותיאל יהודה גרינוואלד, הצופה מארץ הגר, שנה ה‘, תרפ"א. עמ’ 269.  ↩

  107. דב הערמן, דברים ערבים. חלק א', דף כג, ע"ב.  ↩

  108. שלמה סופר, חוט משולש. ירושלים, תשכ“ג. עמ' קט”ז; שמואל שווארץ, תולדות גאוני הגר. מהדורא. תניינא. או“ח ס' י. ע”א.  ↩

  109. שם, ב‘, עמ’ מ'.  ↩

  110. ש.ה. עמ' 214.  ↩

  111. חיים יוסף גוטליב, טיב גיטין וקידושין. ברוקלין, תשכ“ג. עמ' י”ח.  ↩

  112. א.ל. שווארץ, שו“ת קול אריה. ברוקלין, תשכ”ז. בסוף.  ↩

  113. א. שטרן, מליצי אש. חלק א‘, ט’. אייר. עמ' קי"ז.  ↩

  114. שם, ב‘, כ’. אב.  ↩

  115. שם, ב‘. עמ’ 121.  ↩

  116. צבי מושקוביץ, אוצר הסיפורים. חלק א‘, עמ’ כ"ב.  ↩

  117. יוסף כהן, דרכי החדירה של החסידות להונגריה. יהודי הונגריה, מחקרים היסטוריים. המערכת – א. גונדה, י.י. כהן, י. מרטון. 1980. עמ' 57–97; אנציקלופדיה עברית. ירושלים. ערך “חסידות”.  ↩

  118. Richtmann Mózes, Régi Magyaroszág zsidósága. MZsSz 29 (1912).  ↩

  119. כנראה טעות דפוס וצ"ל וואהל. ראה, מערכת גדולים, אות מ‘ רפח’.  ↩

  120. א.י. ברומר, מגדולי החסידות. ר' משה טייטלבוים מאוהעל. ירושלים, תשמ"ב.  ↩

  121. Goldberger Izidor, Teitelbaum Mózes mauzoleumának és sirköveinek feliratai. MZsSz 23 (1906) pp. 360–1.  ↩

  122. BCh 2 (1859), p. 292.  ↩

  123. Goldberger Izidor, Zsidó búcsu Ujhelyen. IMIT (1908). pp. 251–6.  ↩

  124. ישראל גולדבערגער, נוסח התפילה על קבר ר‘ משה טייטלבוים ז"ל. הצופה מארץ הגר, שנה א’, חוברת ג‘. בודאפשט, ה’ תרע"א. עמ' 102–103.  ↩

  125. משה סמט, מאבקו של חת"ם סופר בחדשנים. יהודי הונגריה – מחקרים היסטוריים. שם, עמ' 92–103.  ↩

  126. אני מודה למר אברהם שטיסל על הבהרת סוגיה זו.  ↩

  127. יקותיאל יהודה גרינוואלד, היהודים באונגריא. ספר א‘. תרע"ג. עמ’ 57–59; Büchler Sándoe, o.c..  ↩

  128. השווה משנה ב“מ, פרק ד', י”א.  ↩

  129. Balassa Iván, Adatok a zsidók szerepéhez Tokaj–Hegyalja vidékének szölö müvelésében ésborkereskedéseben (1791–1841 Èvkönyv. Magyar Izraeliták Országos Képviselete. Szerkeszti Scheiber Sándor. 1981–2. pp. 5–46.  ↩

  130. Zsoldos Jenö, Kazinczy Ferenc és a zsidóság. MZsSz 50 (1933) pp. 51–2.  ↩

  131. J.J. Rosenmayer, Rafael, Kästenbaum und seine stiftungen. B Ch 3 (1860) pp. 380–5.  ↩

  132. Fodor Sámuel, Sátoralijaújhelyi Statusquo Izraelita Anyahitkőzség “Kaesztenbaum” elemi fiu es leányiskolájának 100 éves története 1838–1938–ig. Sátoraljaujhely. 1938. p. 13.  ↩

  133. J.J. Rosenmayer, o.c.  ↩

  134. Fodor Sámuel,, o.c. p.14.  ↩

  135. ישראל גולדבערגער, שני כתבי רבנות. הצופה מארץ הגר. שנה ב‘. חוברת ג’. בודאפשט. ה‘ תרע"ב. עמ’ 132–138.  ↩

  136. Fodor Sámuel, o.c. pp. 9–20.  ↩

  137. Bernstein Béla, Az 1848–49–iki magyar szabadságharc és a zsidók. Budapest. 1898. pp. 27–8.  ↩

  138. o.c. pp. 116–7; Friedlieber Ignác, Friedlieber Albert 1818–1905. MZsSz 22 (1905). pp. 290–7.  ↩

  139. Bernstein Béla, o.c. p. 142.  ↩

  140. ibid. p. 163.  ↩

  141. ibid. pp. 168–9.  ↩

  142. ibid. pp. 182–3.  ↩

  143. MZsL p. 778.  ↩

  144. ibid. pp. 194–7.  ↩

  145. MZsT p. 184.  ↩

  146. ZV p. 490.  ↩

  147. ibid. p.190.  ↩

  148. Fodor Sámuel, o.c. pp. 20–31.  ↩

  149. אוצר הספרות. קראקא. תמ"ט–נ‘. שנה ג’. עמ' 12–16. Hochmuth Ábrahám, Helprin Mihály. MZsSz 5 (1888). pp. 560–9; Turoczi–zsoldos, Száz év elött, az alsö magyar–zsidó irónemzedek. Budapest. 1940. pp. 22–3, 61–8; G. Pollak, Michael Heilprin and His Sons. N.Y. 1912.  ↩

  150. יקותיאל יהודה גרינוולד, טויזנט יאר אידיש לעבן אין אונגארן. ברוקלין, נ.י. תשל"ז. עמ' 177.  ↩

  151. Fodor Sámuel, o.c. p. 27.  ↩

  152. ש‘ הכהן וינגרטן, הישיבות בהונגריה. ירושלים. 1976. עמ’ 12–13.  ↩

  153. Fodor Sámuel, o.c. pp. 29–31.  ↩

  154. ibid. pp. 32–5.  ↩

  155. Száraz György, Egy elöitélet nyomában. Budapest. 1976. pp. 155–6.  ↩

  156. BCh 1861. p.13.  ↩

  157. Knöpfler Sándor, Èrdekes folyamodvá a sátoraljaújhelyi minta föiskola ügyében. MZsSz 27 (1919). pp. 360–7.  ↩

  158. Kemplelen Béla, Magyarországi zsidó és zsidó eredetü családok. Budapest. III. p. 55–7.  ↩

  159. Fodor Sámuel, o.c. 40–50.  ↩

  160. BCh 1859. pp. 25–6.  ↩

  161. ibid. pp.189–90.  ↩

  162. אברהם שטרן, מליצי אש. חלק ב‘. עמ’ לב–לג.  ↩

  163. BCh 1859. pp. 90–91.  ↩

  164. BCh 1860. pp. 432, 560, 566.  ↩

  165. BCh 1861. p. 357.  ↩

  166. ibid. p. 92.  ↩

  167. BCh 1862. p. 330.  ↩

  168. BCh 1864. pp. 237, 394.  ↩

  169. ibid. pp. 997, 1036.  ↩

  170. ibid.  ↩

  171. BCh 1861. p. 565.  ↩

  172. MZsL pp. 633–4.  ↩

  173. BCh 1865. p. 881.  ↩

  174. BCh 1866. p. 45.  ↩

  175. ibid p. 145.  ↩

  176. ibid. pp. 153–5.  ↩

  177. ibid. p. 177.  ↩

  178. ibid. p. 189.  ↩

  179. ibid. pp. 177, 189.  ↩

  180. ibid. p. 340.  ↩

  181. ibid. p. 473.  ↩

  182. ibid. p. 637.  ↩

  183. MZsL p. 592.  ↩

  184. Friedlieber Ignác, Friedlieber Albert. MZsSz 22 (1905). pp. 293–4.  ↩

  185. א. פוקס, ישיבות הונגריה. ירושלים, תשל"ט. עמ' 193–194.  ↩

  186. Friedlieber Ignác. o.c. pp. 294–5.  ↩

  187. Zsidó Hiradó.Orthodox felekezeti és társadalmi hetilap. 1891. VIII. 6.21. szám.  ↩

  188. Jüdisches Lexicon – Klaus.  ↩

  189. ח.י. עהרענרייך, לקורות היהודים באוהעל. אוצר החיים. מאסף לתורת ישראל ולדברי ימי חייו. ספר ז‘. תרצ"א. עמ’ 46–49.  ↩

  190. קונטרס חסידי ר‘ ברכיה טייטלבוים; נמצא בבית הספרים הלאומי בירושלים. מס’ קטלוג: R4°81A524. שער החוברת אינו קיים עוד.  ↩

  191. Fodor Sámuel, o.c. p. 50.  ↩

  192. Goldberger Izidor, Történelmi adatok zemplén – vármegye levéltárából. MZsSz 42 (1925) pp. 106–107.  ↩

  193. פינחס מיל, עולמו של אבא. עמ' קנ"א.  ↩

  194. Oscar Jászi, The Dissolution of the Habsburg Monarchy. Chicago,  ↩

    1. pp. 171–173.
  195. ZV p. 312.  ↩

  196. ZV p. 505.  ↩

  197. ZV p. 515.  ↩

  198. ZV p. 284, 305; Kempelen Béla, o.c. I, pp. 31–33.  ↩

  199. ibid. I, pp. 123–124.  ↩

  200. ZV p. 284.  ↩

  201. Zichy H. gr. – Derestye Gy. M., Magyar zsidók a milléneumon. Budapest, 1896.  ↩

  202. MZsL pp. 591–592.  ↩

  203. ibid. p. 555.  ↩

  204. The Public is never Wrong. The Autobiography of Adolf Zukor, with Dale Kramer. G.P. Putnam's Sons, N.Y., 1953. pp. 29–32.  ↩

  205. ibid. p. 124.  ↩

  206. Budai Lázló, A sátoraljaújhelyi orth, izr. elemi iskola 50 éves jubileumi értesitöje. Sátoraljaújhely, 1937. pp. 4–13.  ↩

  207. ibid. p. 15.  ↩

  208. Fodor Sámuel, o.c. p. 50.  ↩

  209. ibid. p. 63.  ↩

  210. עדותו של ד"ר מרדכי רבס – Fodor Sámuel, o.c. pp. 65, 70; told by Dr. M. Révész  ↩

  211. עדותו של אביגדור קלנר ­– told by A. Kellner.  ↩

  212. Egyenlöség. A magyar zsidósag politikai hetilapja, 1886–1938.  ↩

    1. VII. 6. p. 13.
  213. ibid. 1918, VII. 27.  ↩

  214. אברהם הוס היה היהודי היחיד בהונגריה, שהורשע על רצח עוד לפני מלחמת העולם ה–1 והוצא להורג.  ↩

  215. בשם זה ציינו ברוסיה את הסריקות המשטרתיות (razzia) שנועדו להציק ליהודים.  ↩

  216. ibid. 1918. VIII. 10.  ↩

  217. ibid. 1918. VIII. 18.  ↩

  218. ibid. 1918. X. 19.  ↩

  219. ibid. 1918. XI. 18; 1918. XII. 14.  ↩

  220. Fülöp László, Sátoraljaujhely, 700 éve város. Sátoraljaujhely,  ↩

    1. p. 26.
  221. עדותו של אביגדור קלנר – told by A. Kellner  ↩

  222. Budai László, o.c. p. 12.  ↩

  223. Fülöp László, o.c. p. 29  ↩

  224. עדותו של אביגדור קלנר – told by A. Kellner  ↩

  225. Budai László, o.c. p. 12.  ↩

  226. עדותו של אביגדור קלנר – told by A. Kellner  ↩

  227. MzsL pp. 558–561.  ↩

  228. Budai László, o.c. pp.33–34; Wilhelm Alexander, Die gesellschaftreise nach Palästina im Jahre 5670–1910. Alexander Varlag, Sátoraljaújehly, 1910.  ↩

  229. Fodor Sámuel, o.c. p. 67.  ↩

  230. אברהם פוקס, ישיבות הונגריה. ירושלים, תשל"ט. 195–199.  ↩

  231. Zemplénricsei L. Kálmán, Bodrogközi lápvirágok. 1918.  ↩

  232. ניבים. בית אורן, 1982. 24.2.  ↩

  233. עדותו של אביגדור קלנר – told by A. Kellner  ↩

  234. Dr. Székely László. A sátoraljaújhelyi szent–egyleti kórház sebészeti és nögyógyászati osztályának betegforgalmi és mütéti staisztikája, 1922–1936. Sátoraljaujhely, 1937. pp. 7–21.  ↩

  235. Fodor Sámuel, o.c. p. 69.  ↩

  236. Budai László, o.c. p. 15.  ↩

  237. Oppmann Ignác, Talmud–tora iskola in Budai László, o.c. pp. 46–48.  ↩

  238. עדותו של אביגדור קלנר – told by A. Kellner  ↩

  239. Budai László, o.c. p. 49.  ↩

  240. ZSz pp.105–106.  ↩

  241. ארכיון יד ושם, 1622/1503.  ↩

  242. שם.  ↩

  243. שם; פה עמ' 515.  ↩

  244. משה כרמלי–וינברגר, ילקוט המשוררים העבריים מהונגריה. ת“א, תשל”ז. עמ' 182. המחבר, יעקב גת (Grün László) יליד שארוש־פאטאק במחוז זאמפלאן, חי ויוצר בישראל.  ↩

  245. Ui Kelet, Független napilap. Tel–Aviv, 1985. IV. 19. p. 16.  ↩

  246. (חלק זה של החיבור לא נכתב ע“י מאיר שָׂשׂ והושמט מטעמי זכויות יוצרים – הערת פב”י.)  ↩

מאיר שָׂשׂ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

[זבארה עוזב את מולדתו בחברת עינן הנטש]

מאת יוסף אבן זבארה (שירה)

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ בַּרְצְלוֹנָה יוֹסֵף בֶּן-זַבַּארָה שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ

הַהוּא שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו, / שַׁאֲנַן מִנְּעוּרָיו / עִם דּוֹדָיו וַחֲבֵרָיו. /

יוֹדְעָיו יְקָרְבוּהוּ / וּמְיֻדָּעָיו יֶאֱהָבוּהוּ, / וְהָיָה בְּתוֹכָם נָשִׂיא וְנִכְבָּד /

וְכָל אִישׁ לְאַהֲבָתוֹ נֶעֱבַד./ וְגַם הוּא הָיָה מְכַבְּדָם וּמְנַשְּׂאָם / עוֹבְדָם

וּמְרַפְּאָם, / לְכָל חוֹלֶה מֵהֶם מֵכִין רְפוּאוֹת תְּעָלָתוֹ / בְּעֵזֶר יוֹצְרוֹ כְּפִי

מְלַאכְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ / וּמִתְעַסֵּק בְּמַחֲלָתוֹ / לְעָבְדוֹ וּלְשָׁרְתוֹ / בְּאַהֲבָתוֹ

וּבְחֶמְלָתוֹ, / הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ / וְהַצָּעִיר כִּצְעִירָתוֹ./ וּלְכָל אִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ

יוֹסֵף / וּלְחֶבְרָתוֹ כּוֹסֵף – / לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.


וַיְהִי הַלַּיְלָה וַאֲנִי יוֹסֵף יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִי / כִּי הִיא לְבַד

חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי, / כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם עֲמַל הַנֶּפֶשׁ וּמְנוּחַת הַגּוּף –

וַאֲחֵרִים אֲשֶׁר הֵם עֲמַל הַגּוּף וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ, וְהַשֵּׁנָה מְנוּחַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

יַחַד / וְהַדָּבָר הַזֶּה מִכָּל אִישׁ לֹא נִכְחַד./ וְשָׁאֲלוּ לְאַבּוּקְרָט הֶחָסִיד "מַה

הִיא הַשֵּׁנָה?" אָמַר: "עֹמֶק הַכֹּחוֹת אֶל עֹמֶק הַנֶּפֶשׁ / לְהַמְצִיא הַגּוּף מַרְגוֹעַ

וָנֹפֶשׁ" / וְאָמַר אֲרִיסְטוֹ “הַשֵּׁנָה הַטִּבְעִית רְפוּאַת כָּל חֹלִי” וְאָמַר גַּאלֵינוּס

“הַשֵּׁנָה הַטִּבְעִית מְאַמֶּצֶת הַכֹּחוֹת וּמַחְלֶשֶׁת הַלֵּחוֹת”, וְאָמַר הֶחָכָם יוֹחָנַי

" הַשֵּׁנָה בְעִתָּהּ מְבִיאָה אֶת הַגּוּף לִידֵי בְרִיאוּת".


וַיְהִי בְעֵת נוּמִי / וָאֵרֶא בַחֲלוֹמִי / וְהִנֵּה לְפָנַי קוֹמָה גְבֹהָה כְּמַרְאֵה אָדָם

תְּמוּנָתוֹ / וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. / וַיֹּאמֶר אֵלַי "בֶּן אָדָם, קוּם,

מַה לְּךָ נִרְדָּם? / הִתְעוֹרֵר וּרְאֵה יַיִן כִּי יִתְאַדָּם./ קוּם נָא, שְׁבָה וְאָכְלָה

מִצֵּידִי / אֲשֶׁר הֵבֵאתִי לְךָ מֵאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדִי."


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.