לוגו
תאונה בברנינה־פאס
מיקום ביצירה:
0%
שולמית הראבן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

בקאמפוקולוניו היה ז’נדראם גבוה מאוד מגיח מן הערפל ומודיע לפונים לעבר הגבול השווייצרי שלא ידוע עדיין אם יהיה מעבר בֶּרְנינה פתוח לתנועה או לאו. רובם היו יוצאים מן המכוניות, מתגודדים, מתווכחים, כדרך אנשים שתכניותיהם נשתבשו. גיורא כרך את האזהרה בדרכון שהוחזר לו מן הבדיקה, ונתן את השנים, כביכול, בכיסו. ליזה ליכסנה מבט ספקני לעבר כתפו. יותר מן הכתף לא נתן לה אותו רגע.

“אולי לא נסע?”

“את רוצה להגיע הלילה לדאבוס או לא?”

איטליה נשארה מאחור, ובקו־הגבול ממש נעלמה, כאלו נמחתה, שמחת הדקל והאַזַליאַה, המשפחתיות שבחצרות האבן. העולם נתכהה, נתחרד, נצטנן. עליה תלולה וברוטאלית שלפה את עוברי־האורח בבת אחת מאמבט האור הרחב, הזהוב־הלבן, אורם של קיסרים ופסלים, אור־הקיסוס; החושים גורשו מן האפרסק המצולהב, מעיירות הטרה־קוטה. עתה נתקרחו בוהקי פלדה בין יערות; האשוחים הזקינו והצרו שבילים, אשוחים רבים אין־קץ, ששחורם גדול מירקם. אשוח יחיד מי ראה? עולם חתוך לאלכסוניו במדרוני הרי אשוחים, נפתח ונפתח ואיננו נסגר, מרחקים עומדים וצינה מנכרת. ליזה הצטנפה, וגיורא שלח ידו מטה ופתח אוטומאטית את החימום. המכונית נתמלאה ריח אבק.

“לגויים יש הרבה עצים”, הפליט. לא השיבה.

“ישנת הלילה?”

“לא.”

“תשני עכשיו.”

“אולי בדאבוס”

“הגידי את האמת, היה לך יום אחד של הנאה בטיול הזה?”

“במנטואה”, אמרה בשפה רפה.

“במנטואה. יום אחד מתוך טיול של שבועיים.”

מן ההר שלפניהם ירד ג’יפ ואורותיו אותתו להם לעצור. שוטר־דרכים קרב אל גיורא והצדיע.

“מסייה מתכוון להגיע לברנינה?”

“כן.”

“מעל לאלפים מטר הערפל גדול מאוד, אדוני. לא תוכל לעלות הערב. אנחנו מציעים לך לנטות ללון בקירבת מקום. שלושה קילומטר מכאן יש עיירה ובה כמה בתי־מלון, גם חדרים להשכרה. נקי מאוד.”

“המעבר פתוח או סגור?” הקפיד עמו גיורא.

“אין הוא סגור,” אמר השוטר באי רצון, “אבל יפה הזהירות.”

“אני מודה לך.”

התניע את המכונית הקטנה והחל מפזם אחד משירי־ההתגרות שלו, קו מלודי בלתי קצוב, זאבי ומתמשך. ברור היה לליזה שהוא מתכוון לנצח, כביכול, את ברנינה ואת השוטרים יחד. אולי גם משהו שבה.

“גיורא, למה אתה כזה?”

“כאיזה?”

“שמעת. נמצא פונדק ונישן.”

הלם בה מלוא נוכחותו:

“תשמעי, מיום שדרכת על יבשת אירופה את כל הזמן אומרת לא, לא להתקדם, לא לראות, לישון, לא לצאת, לא לזוז. בקושי הוצאתי אותך מהמלון במילאנו. כבר שבועיים את פוחדת. סגורה ופוחדת, לא רצית לנסוע לשווייץ. בבּרֶאשיה דרשת ממני הבטחה שלא אסע יותר משמונים לשעה – באוטוסטראדה! לו ידעתי שיהיה ככה, לא הייתי לוקח אותך. וכל כך הרבה תכננו את הטיול הזה! את כבר לא ילדה קטנה, והזמנים נשתנו. את רואה בעצמך זו לא אותה אירופה. קר לך, נגביר את החימום. רוצה לישון, הטי את המושב אחורה ותשני. לא צריך אותך כשאני נוהג. קחי שמיכה ואני מעיר אותך בדאבוס.”

רעדה כולה תחת כעסו, אך לא אמרה דבר. לבסוף הפליטה:

“אני אשתדל.”

גיורא אמר, וקולו שקט קצת יותר:

“נדמה לי שאם עברנו חמשת אלפים קילומטר… כאילו התרחקת ממני חמשת אלפים קילומטר. יש לך כבר בית וילדים. אל תברחי כל הזמן.”

“אמרתי לך שאשתדל.”

עברו ביעף על פני הכפר, בו נטו ללון אחרוני עוברי האורח. ליזה בקשה בכל מאודה להיות בין מותחי־הזרועות, המפהקים, אלה הפטורים מהמשך הדרך, העוברים בקורת־רוח מן הסואן לאטי, הסרים לפתחו של אותו בית שקולות צחוק מתון וארוחת־ערב בקעו מתוכו. אבל דרישתו של גיורא חזקה עליה. בכל שנותיהם יחדיו חוזר היה ושוגה אותו משגה עצמו: דורש ממנה היעתרות לשלו, ואחר־כך בתום־לב גמור, מופתע שמהותה שלה מיטשטשת.

מעתה לא היו עוד כפרים ולא עיירות, אלא ראשיתה של העליה הפתלתלה, שתחילתה סבך אפל של אשוחים ופסגתה קרחת של כפור. תחילה הועם זוהרו של יום, ניטל זיוו כבעת ליקוי־חמה. אחר־כך כיסה ערפל חלבי סמיך את הפסגות, את האוכפים, את הדרך שלפניהם; פיסה אחר פיסה, סמרטוט־עשן לבן, מהוּה, רדוף רוח־ערב; אחר־כך רבדים־רבדים צפופים פולשים לשדה הראיה, מלחלחים אשנב, מלטפים את המביט נכחו לטף רך בוגדני, מפייס להרע. שקעו בערפל. אפילו משוכת־העץ שבשולי השביל נעלמה כמעט מעין, וכשבצבצה לרגעים, דומה היה שהיא צפה ציפת־חלום באוויר הלבן, ומסעד אין לה, גדר הזויה, סוריאלית, מרחפת ואינה גודרת דבר.

גיורא הניח ימינו על כפה של ליזה, אלא שלא היה לו נוח לנהוג כך ברכב, והחזיר את היד. עורה של ליזה נצטמרר, רעב למגע החם, אך היא לא זעה. גיורא הדליק את החזקים־שבפנסים, ומשתכפו העיקולים, תכפו גם צפירותיו הקצרות, הנבחניות, והעמיק דכדוכה של ליזה. הוא היה כמתעופף ביוהרתו; היא התקשתה אפילו ולהרים ידה הכבדה. המכונית הקטנה טיפסה ועלתה באומץ כלבי רועש, במין חוצפה של יצורים קטנים, עולה ומנבחת ואינה מרפה.

בסרפנטינה שמעליהם נצנץ לפתע פנס, וצופר ממושך השיב לצפירתו הקצרה של גיורא. משקרבו, נראתה לפניהם מכונית שמנועה פתוח. לידה גבר כבן ששים, ופנס־כיס בידו. בערפל זה של ספק־ערב נראה לבקני.

“גוטן טאג”, אמר הגבר, “אנטשולדיגן זי, שפרכן זי דויטש?”

“לא מבין”, אמר גיורא צרפתית, מתון מתון, זאבי, וכבר ביקש להסתלק, אלא שליזה נתעוררה:

“הם לא, גיורא, הם שווייצרים, יש סימון של לוצרן על המכונית.” גיורא הניד ראשו, ומשך את מעצור היד, והגבר הזר עבר לצרפתית.

“מסייה, המכונית שלי התקלקלה. אשתי בפנים, היא אשה חולה, אסתמה. אולי אתה יכול…” סתם ולא פירש.

גיורא טרק דלתו וקרב אל הזרים. בפנים ישבה אשה דהויה ומהוהה, עבה ורכה ובלונדית, באפודה ורודה של צמר־תינוקות. פניה היו רטובות מדמע, והיא מקנחתן בממחטה שריח בושם של זקנים, חריף ושתני, נדף ממנה. נראתה כעיסה על סף גלישה.

“אני לא בסדר, אני לא בסדר,” אמרה בהשתפכות, “פשוט עבר כל כך הרבה זמן ואיש לא עבר. כל כך הרבה זמן. ועכשיו כבר לילה.”

גיורא קרב אל מנוע המכונית האחרת, ובדק תכנו מבלי לשים לב לבעל המכונית המצטנע בסמוך, נכלם ואינו מעז לעוץ עצה, כאילו עצם כשלונו הפקיע בעלותו עליה ועשאה הפקר לטוב ממנו.

“ליזה, הביאי לי פנס.”

ליזה הידקה שרוכי מגפיה, רכסה את מעיל העור, ויצאה אל הקור האלפי. עמדו בודדים לגמרי במרומי סרפנטינת ברנינה, קרוב לשלושת אלפים מטר מעל פני הים. לא נשמע קול, זולת ערבולם הבלתי־פוסק של מפלי מים אדירים. ממרחק רב, רב מאוד, נשמע כאלו קול פעמון של פרה, אך גם זה נמוג. הערפל הכבד הבליע אפילו את פסיעותיה בכביש, משל ניטל ממנה משקלה האנושי. עתה, משנגע הקור הגס בפניה, חשה בבטחון גמור את הסיבוב הבא שיוחטא, ודאי יוחטא, את הדרדור מטה, מטה, את חבטות הסלע ושבטי העצים, את הריסוק והכאב האדום, צליפת שוט קרחוני בעורקים, והסוף, סוף כל הקולות, סוף תסיסת המים במנוע שהושתק, ורק קורת־משוכה שנקרעה חורקת ומיבבת ברוח הרחק למעלה. עצמה עיניה ואיבדה את תחושת הזמן.

גיורא חזר, נטל סמרטוט וניגב ידיו. פניו היו זועפים.

“גמר אותנו העיכוב הזה. עכשיו כבר באמת מאוחר לנסוע.”

“מה יהיה עכשיו?”

“למכונית שלנו לא יכנסו, זה ברור,” אמר, רומז בסנטרו לזווד ולציוד שמאחור. “תני לחשוב.”

“מסייה־דאַם”, אמר פתאום הגבר הזר, “נדמה לי שקילומטר או שניים מכאן, יותר למעלה, יש צריף, ברחבת הפאס ממש, צריף של עובדי הכביש. אולי נוכל לישון שם, ובבוקר לצאת.”

“אתה בטוח שיש צריף?”

“אַבר יא, אולי פחות משני קילומטר.”

זמן קצר אחר־כך היו ארבעתם נעים בשורה עורפית, נרשמים ונעלמים חליפות על רקע קרחון ברנינה הגדול, מפלסים נתיב כבתוך פרווה אטומה ולחה של שביבי קרח, עמוסים תיקים ושמיכות. ליזה הלכה בעיניים עצומות, נחבטת בענפי אשוח נמוכים, מועדת בקניבה, נתקלת בתלוליות ובגבשושיות הכפור. חשבה שתגיע חנוטה וסגורה בצנצנת של זכוכית לבנה. שלוליות זערוריות של לחות חדרו תחת בגדיה, בלא מתום. הערפל והלילה עטפו את עולמה המצומצם, ולא נותר לא רצון ולא מגמה, אלא מעין ריחוף של ארעי באותו הלב לילי כפורי, תוגה אין־קץ. גם גיורא הנע ראשון ונעלם לרגעים, נעשה רחוק וקר כמכוכב אחר; ואלו הבלונדית השמנה, הצועדת־מועדת אחריה בנעלי עקב גרוטסקיות, לא היתה קיימת כלל.

“רבותי, המלון פתוח”, נשמע קולו של גיורא מלפניהם.


*


ערכו לילם בין כלי־עבודה נטושים, גליונות משרד סדורים, ותרמוס של קפה שהיה עם ליזה בתרמיל מאז מילאתו אספרסו ריחני בטרנטו; כביכול – לשמור לזמן־מה את טעמה של איטליה. הבלונדית שלפה, בתרועה של נצחון, כיכר לחם ומחציתו של נקניק גריזוני, מלבני ויבש.

ליזה הביטה עתה בפני השווייצרי. היה בפניו משהו שקסם לה. זקנתו נראתה לה שרופה ולאו דווקא כמושה. היתה בו עייפות גדולה מן הבלאי הרגיל, עייפות אפרית שאחרי שריפה גדולה. דומה – תיגע, ואין במה לגעת; הפנים יתפזרו; ידך תמוש עצם או אבן קרירה. משהו רוחני ובלתי־מסודר היה בקלסתרו, כביכול – תכננוהו ונטשוהו. סברה שלפניה איש המועד לטעויות גדולות. לאט־לאט החלו מחיכים זה אל זו, ידידות פרימיטיבית לשעה. ליזה הראתה את תצלומי ילדיה. הזקן שלף את קלסתר בנו הסטודנט, זה הצעיר שבכולם. הבלונדית, משכלתה את בדל־הנקניק, חזרה ופרכסה את פיה באדום־כהה, והחלה משמיעה אופרטות וינאיות, מנפנפת מטפחתה אנה־ואנה. מנוי וגמור היה עמה לבלות ערב חברתי. גיורא גמע מכוס־התרמוס וגחן על מפות־דרכים מבלי לדבר הרבה. לא הודה לליזה שעה שהעמידה לפניו כריך, כאילו לא חש בקירבה. הזקן, לעומת זאת, נשק ידה. לאט־לאט החל המורך הקשה שבה מתפוגג והולך מתחת זרועותיה ונתקפה פיהוקים הרבה.

משנתארגנו לשנתם, השאירו את האור דולק, וליזה החליפה חיוכים עם אותו זקן טרם נרדמה, בחיבה החדשה, הבישנית, שרחשה עתה לחספוס השמיכה, לנורת החשמל הכעורה, לצריף המחניק והטוב. דרך כלשהי נמצאה לה להשלים עם השינה, לראשונה מאז שובה לאירופה. פניה נרגעו. גיורא הביט בה בשנתה, והבעתו המרוכזת נתרככה. אחר כך התפרקד לצדה, ועבר מן העירות הגמורה אל השינה, בן־רגע, כדרכו.

עם שחר נתברר שהערפל לא פג כליל, אך כמה פיסות שמש חדרו דרכו ועשאוהו כאריג שקוף שדהה ונתברד טלאים־טלאים. הקרחון הבהיק כגוש סוכר מצוחצח, ולא נראה עוד כצופן סכנות, אלא כמין שעשוע מקריח. גיורא והשווייצרי יצאו וירדו אל המכוניות שניטשו בלילה הקודם. גיורא צעד מהר, מאושש לגמרי, שואף את ריח העץ הלח וריח השלג הקרוב.

“עליית הגג של אירופה”, אמר הזקן, “אבל זה לא מקום לצעירים. צעירים צריכים לחיות בחברה, להיות אידיאליסטים. אדוני אידיאליסט?”

הסתיר גיורא חיוך ואמר:

“אינני יודע.”

“מאיזו ארץ אדוני? לא מצרפת?”

“ישראלי”, אמר גיורא בקצרה, ופתח את מכסה מכוניתו של הזקן. עתה, לאור־יום נתגלתה לו התקלה בן־רגע, ומין אשם אחז בו על שלא גילה אותה בליל אמש, על שוויתר. ליזה השפיעה עלי למרות הכל, – הודה בלבו; אך באמצע כעסו גיחך. גם הוא לא נצטער, בעצם, על אותה לינה בלתי צפויה.

נטל את כליו והחל מתקן. בין כה וכה דיבר אליו הזקן:

“אדוני ישראלי? זה טוב, זה יפה מאוד. אבל מאדאם מאירופה. את זה רואים תיכף ומיד.”

“מאדאם היתה בת תשע כשברחה מאירופה”, הטעים גיורא, ראשו בתוך המנוע. “מסיבות ברורות.”

“יאַ, זה היה זמן קשה. קשה לילדים וקשה להורים. להורים תמיד קשה. היום קשה להיות אבא באירופה. שואלים הרבה שאלות. לא מבינים שום דבר.”

“יש לך בן אחד?”

“היו לי שניים. הבכור נהרג במלחמה.”

“שווייצרי? נהרג במלחמה?”

“שווייצרי? לא, מסייה, אני גר בלוצרן, אבל אני גרמני, מפרייבורג.”

גיורא שלף ממחטה מכיסו וניגב ידיו לאט לאט.

“אתמול לא אמרת שאתה גרמני.”

הזקן הניע ראשו אנה ואנה, בפקחות זקנה.

“נא, נא”, אמר, לא כולם אוהבים אותנו באירופה. אני יודע. לו ידעת שאני גרמני, שאֶר מסייה, אולי גם אתה לא היית עוצר. לפניך עברו צרפתים ולא רצו לעצור. אני הייתי קצין, אידיאליסט, פטריוט; היה לי אימון, היתה אידיאה, הייתי במפלגה, ותיק. אני הייתי במלחמה וראיתי איך הצרפתים נכנעו, כמו עכברים, כמו שפנים, כמו… בלי כבוד, בלי שום כבוד, אבל היום צרפתי קורא לי סאל בוש. יא. אין אידיאלים, הכל מסחר. הכל תוּריזם. במקום היסטוריה יש סנאֶק־באר."

הרגיש גיורא שגולגלתו מצטמררת מעורף עד מצח. הסתובב על עקביו והחל פוסע בכיוון רכבו בצעדים שכפאם להיות מדודים, לפי שתגובתו הראשונה היתה להסתלק מהר ככל האפשר ממקום־מרמה זה, ממחיצת הכזב והעיוות שלא היה מסוגל עדיין לתפסם ולהקיפם בדרך ההגיון.

הזקן עמד ליד המכונית וצווח אחריו, מחוה תנועות בידו כציפור משוגעת, במין להיטות קשה של זקנים:

“אתה לא מבין שום דבר, מסייה! אתה לא מאירופה; אתה לא מבין מה קרה פה! איהנה פראו, היא מבינה!”

גיורא מדד צעדיו, כל מדרך כף־רגל איתן ושקוע, והקול הזקן, הקנתרני, רדף אחריו:

“אשתך ואני, מסייה – אנחנו קריגס־קמראדן! קררריגס־קמררראדן!”


*


דלת הצריף היתה פתוחה. הבלונדית שהתה בחוץ, עוסקת בצרכי צנעה, ומזמרת את “האלמנה העליזה” כדי שידעו לא לקרב אליה. ליזה עמדה בצריף, גחונה על גבי צרור, ושערה מכסה מחצית פניה.

“בואי”, אמר גיורא, “נתקפה מכאן.”

“סגור את התרמוס,” אמרה מן האפלולית. הידק את המכסה, חגר ופרף רצועות צרורה, והאיץ בה, דחפה ממש לצאת מן הצריף, ולא נרגע מקוצר רוחו עד שהיו שניהם ישובים במכונית הקטנה, וידיו שוב על ההגה, ושניהם שוב בגפם ובמקום פרטיותם. החלו יורדים לאט בסרפנטינה החלקה, על כביש בוהק שבין לבן ואפור, וכבר ירדה מכונית ראשונה דרך המעבר, “מרצדס” – ספורט של צעירים וצעירות מבני עשירים החוזרים מבילוי־לילה בסנט־מוריץ.

“את יודעת שהם גרמנים?” שאל את ליזה.

“כן,” אמרה וקולה אפור. "היא דיברה ודיברה כל הבוקר – על הימים הטובים בברלין, על האנגלים שהפציצו אותם סתם־ככה… גיורא, אני משקרת, האמת היא שידעתי כבר אתמול, לפי המבטא שלהם, אבל דיחקתי את זה איך־שהוא, רימיתי את עצמי כל הזמן. אל תשאל אותי למה. לא היה לי כבר כוח. ואני עוד הראיתי להם את תמונות הילדים! נתתי להם ליד. ליד!

“ליזה,” אמר, חש אלימות המחאה הגואה בה בשבתה לצדו, “אל תקחי ללב. זה היה בשגגה.”

“מה בשגגה?” נזדעקה לפתע, וגיורא נלפת, לפי שלא שמעה מימיו צועקת. “מה בשגגה? שמע מה שהיה. בבוקר, תוך כדי הסיפורים האלה, היא נתקעה במחוך שלה, כמעט נחנקה, וקראה לי שאפתה את הרוכסן; פשוט לא יכלה לזוז, נעשתה אדומה, עם כל האסתמה שלה – אז מה יכולתי להגיד לה, גיורא? מה? אתם הרגתם שישה מיליון איש אז אני לא אפתח את הרוכסן? זה… זה… חלס, גיורא, נגמר. נגמר.”

הסמיכה מצחה לחלון, הוויתה מושפלת עדי־כלות.


*


לאט־לאט החל אוויר הפסגות מטהר את חלל המכונית. האשה ליד גיורא ישבה עצומת־עיניים, כמי שנטלו ממנו את נקיונו. גיורא כיסה כתפיה באפודה שנשמטה, נתן ידו בידה ולא שלפה עוד גם אחרי שעבר את סנט־מוריץ ואת יוליאר־פאס; ולא נועץ בה אפילו שעה שפסח על צומת דאבוס, ועלה במהירות מערבה על דרך אינטרלאקן, לפי שהחליט לעבור עוד בו־בלילה את גבול צרפת, ומשם הביתה, לבקש אם לא ארוכה, הרי לפחות שכחה צלולה ומודעת.