רקע
שולמית הראבן
ים עם דולפינים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דגה; 1966

בשבע בבוקר, עם צלצול השעון המעורר, נתברר שהים אינו ים, אלא משבי־רוח זלעפות מעבר לחלון. ידו יצאה תחילה למעשי־היום, ואחרי היד המושטת התרומם כולו ויצא מן המפהק והאטי.

כיון שהיא לא סבלה לראותו מתעמל בבוקר, נהג להסתגר בחדר האמבטיה הקטן, אף כי ראשו היה נחבט לפעמים בתחתית הכיור בקומו מן הכריעות. היא עצמה עיניה והשתדלה לא לשמוע את הקולות הקצובים, העמומים, שלפיהם יכלה לנחש את מראהו; חזה ערום ולבן, בשר שלא ראה שמש, ושיער שחור צפוף מכסה את זרועותיו, כאילו קשקש עליהן מישהו בעפרון־פחם. חת־שתים, הרם ידים.

הבוקר החורפי היה חשוך. במכולת ממול דלקו אורות פלואורסצנט, כבחצות. ריח טחוב של שלג עמד באויר, אך השלג לא בא. כיסתה ראשה בשמיכה.

“להביא לך קפה למיטה?”

“אפשר”.

הוא הופיע כעבור רגע, גלוח, מחייך, בשום, הקפה בידו.

“למה אתה לובש רשת על הראש?”

“כי זה טוב לשיער. את לא אוהבת את הרשת, אבל בזכותה אין לי קרחת. כל כך הרבה אנשים בגילי מקריחים”.

ישבה עתה במיטה, פניה קמוטים כאילו נתונים בעטיפת נילון, ולקחה את כוס הקפה. הוא ישב לידה, מחייך.

“היום באמת הרגשתי התקדמות של ממש. שלושים כריעות בזו אחר זו, והנשימה כמעט נורמלית. אחרי שעוברים נקודה מסויימת, זה הולך. רק צריך להתמיד ולא להתיאש.”

שתתה בשתיקה.

“ישנת הלילה?” – הקשה.

“פחות או יותר”.

“לקחת משהו?”

משכה בכתפיה.

“כדור אחד”.

“למה את לא הולכת לרופא? אני בטוח שרופא יעזור לך. למה לך להתרגל לכל הסמים האלה?”

“לא לוקחת אותם כל ערב”.

“וכשאת לא לוקחת, יש לך לילה נורא. מתי זה היה פעם אחרונה? אתמול? התהפכת שעות על גבי שעות, ואחר כך הלכת להסתובב בבית, מה עשית בכלל?”

“שתיתי מים, ישבתי לקרוא קצת.”

עירומו של מטבח בלילה. האריחים מבריקים מעצמם, בלי שיפול עליהם אור, כשיניים של חיות־לילה. צחנה עולה מפינות. אדם מעלה אור, ומקק צופה בו מתוך הלחם; והאדם מרגיש כאילו פלש לתחומו של החרק, כאלו הפר את ההסכם הקיים ביניהם שזה לא יפריע לזה ביום, וזה לא יפריע לזה בלילה. כל החי במטבח במשך הלילה, נעצר ומביט באדם הנכנס, בסבלנות, בניע משוש, עד שהוא גומר את שלו, מכבה את האור, נמלט בבושה, משאיר את המקום לבעליו החוקיים האחרים שבלחם ובכיור ובפינת האיצטבה.

“בן אדם צריך לישון בלילה”.

“יש לך עוד חדשות?”

“אל תתנפלי עלי. אני רוצה בטובתך”.

החזירה לו את הספל ושכבה שוב.

“יש לך הרבה עבודה היום?” – הוסיף להקשות בקולו הרך.

“לגמור להעתיק במכונה את הישיבה של ועדת הבריאות. בצהרים יבוא השליח לקחת אותה”.

“הרבה?”

“לא”.

“מה תעשי אחר כך?”

“לא יודעת. אלך לקנות, אולי”.

“אני רוצה שתישני במשך היום”.

“עזוב אותי”.

קם והתלבש. ענוב עניבתו ועטוף מעיל כבד, חזר אליה.

“אני אבוא בחמש.”

“בסדר”, אחר הוסיפה, במאמץ של פכחון: “צעיף לקחת?”

“אם תפתחי את העינים לרגע ותזכי אותי במבט, תראי בעצמך”.

ישבה והביטה בו מלוא עינים אפילות. הוא ניסה לשמוט את השמיכה מעל כתפה, בתנועה מפוחדת שהביסה את עצמה מראש. דברה ישר אליו הפעם, ולא אל הכר, לא מפני שרצתה בכך, אלא מפני שהיה לנגד עיניה.

“אתה לא תיגע בי”.

“את לא נותנת לי אפילו לנסות”.

“אתה לא תעשה יותר נסיונות, אף לא נסיון אחד”.

“למה את לא מסכימה ללכת אתי לרופא שיתן לנו איזה זריקות? שמעתי שיש זריקות שעוזרות.”

“אתה לא תעשה יותר נסיונות. לא עם זריקה ולא בלי זריקה”.

“אני בטוח שזה זמני, שזה יעבור, אילו רק היתה לך סבלנות. אשה אחרת במקומך היתה מגלה יותר סבלנות”.

“היתה לי. אין לי יותר.”

“לא היה לך די.”

“אין יותר אף טיפה. ריק”.

“תגידי סוף סוף את האמת, יש לך מישהו אחר?”

שתקה רגע, אחר־כך אמרה:

“אתה באמת לא תופס שמכל הנסיונות המהוללים האלה אני כבר לא מסוגלת לשום מגע של גוף – לא איש, לא אשה, לא חתול? שאני נסלדת כאשר מישהו רק שם עלי יד? שאני שונאת שנושמים עלי?”

ישב תחתיו והיה עצוב. המעיל הגדול החשיך את החדר.

“אני עדיין חושב שהפתרון זה רופא”.

“בבקשה. אבל גם אחרי הרופא אתה לא תיגע בי”.

“אולי זה עניין של תזונה אולי אני צריך תזונה מיוחדת. משהו שהייתי אוכל לפני חמש, עשר שנים, ועכשיו לא.”

עצמה עיניה שוב.

“הביטי” – אמר מתחיל לרעוד – “אני לא בעל רע. נכון שאני לא בעל רע?”

“נכון”.

“את רוצה לנסוע קצת לחופש?”

“לא”.

“אנחנו יכולים לאסוף את הכסף, זה לא נורא. את יכולה לנסוע אפילו לשבוע, להחליף אויר, או, אם את רוצה, לכי היום ותקני לך משהו. שמלה, נניח. רצית שמלה לפני כמה ימים”.

“לא”.

“למה לא? למה לא?” – קולו עלה – “למה את כזאת? את רוצה להציג אותי באור גרוע, זה מה שאת רוצה. את רוצה לחשוב שאני בעצם רע בשבילך. את רוצה לרחם על עצמך שאין לך כלום, אפילו שמלה אין לך. לכי וקני שמלה. אני עומד על זה שתקני היום שמלה, את שומעת? אחרת אני אעשה משהו. אני לא אחזור הביתה. את לא תעשי לי את זה, את שומעת?”

נעתקה הרחק ממנו במיטה, כאילו עצם הרעד נוגע בה ומאוס עליה.

“היום לא אספיק ממילא, צריך לגמור את העבודה בשביל ועדת הבריאות”.

“אמרת קודם שזה לא הרבה”.

“זה כן הרבה”.

המתין עד שנרגע.

“אז תלכי מחר. תלכי לבחור בד, לפחות. תקני ירוק, זה מתאים לך”.

“בסדר”.

העביר ידו על מצחו.

“שוב אנחנו רבים. קלקלת לי את כל הבוקר. והייתי כל כך שמח שעשיתי שלושים כריעות בלי… בלי… אה, מה יש לדבר”.

“קציצות לארוחת ערב זה יהיה בסדר?”

“אל תרבי לך עבודה. תישני עד הערב. אני יכול להביא משהו מהעיר. אולי אכנס לסופרמרקט בערב, זה לא רחוק מהמשרד. תשני לך.”

“הקציצות כבר מוכנות”.

יצא, ומשב־אויר לח וקר חדר לחדר עם פתיחת הדלת.

היא קמה לאט, הציתה סיגריה וישבה לעבוד בחלוק. שערה, שלא טופל זמן רב, נשר על גליונות הקצרנות כאקליפטוס יבש. אצבעותיה נתארכו ונתקצרו חליפות על מנענעי המכונה, אבל היא עצמה לא שמעה את הנקישות. סביבה עמד נהמו של ים, נתז מלח, שוא־גלים באור החזק, ואלכסון גופה הנטוי עולה וצונח כמחט נחושת מבהיקה, עולה וצונח, טובל בנקיון החריף ונוסק, מהיר כשחף, פולח כסנפיר, במקום שאין בו אדם, והדולפינים הקטנים שטים אחריה בשתי שורות ארוכות, מלווים אותה בשיירה הדורה, עולה וצונחת, עד לא גוף, עד לא יום, עד לא זמן.

המלצות קוראים
תגיות