מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

רעב גדול בשומרון

מאת: שולמית הראבן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דגה; 1966

סוגה:

שפת מקור: עברית

האשה צעקה על הרופא מלוא פיה הסגלגל. היה משהו מרתק במראה הפה הנמתח מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, כמשחק של גומיות בו משחקים ילדים, פוערים וסוגרים. יכולתי לאטום את אוזני ולא להאזין, אלא להסתכל בלבד, כאילו נסגר פס־הקול בקולנוע שתמונותיו נעות; תמהה הייתי עד היכן מסוגל פה זה להרחיק ולהגיע תוך תיבת עצמות־הפנים.

הרופא היה צעיר ונבוך כלשהו. צווארון חולצתו שתחת החלוק היה פרום ולא נקי ביותר. הוא היה מאותם צעירים שמעולם אין להם אף שנה אחת, אף חודש אחד של יופי בחייהם: פנים כנייר־סופג, משופים, שיער נטול־צבע, משקפיים שמסגרתם פלאסטיק צהבהב. אבל ידיו היו גדולות מכפי מידתו, מסייעות לזולת היטב, בפשטות.

היפה שבכולם היה התינוק. כבן שמונה או תשעה חודשים, שמנמן, בעטן וחייכן, שזוף כרהיט מהגוני מצוחצח, וריסיו מצילים על עיניו כצל צפצפות על אמת־מים. אגרופיו חפנו את מלוא תאוותו בידו. בלע את העולם, והעולם ערב לחיכו.

נתברר להלן ובפרוטרוט לכל המסובים בערפל הסטרילי, שהרופא הצעיר איחר במשהו, לא קיים משהו. האם צעקה. עיניו הצהבהבות של הרופא אמרו כי אל־נכון טרוד היה אותה שעה בארבע־אמות־של־עצבות ליד מיטתו של ילד אחר, אולי יפה פחות, אולי אגרופיו פתוחים ברפיון ואין בהם כוח לחפון את העולם. אבל האם סירבה לשמוע; התייצבה מולו ומולנו כקטיגורית, דורשת לעצמה את כל מלוא הזכויות המגיעות לבריאות שכזאת, ליופי שבזה. מתת־אלים בידה, וכולנו, לרבות הרופא, חייבים לעבדה במור, יונים ולבונה.

הצדק, משום־מה, עמד מאחורי כתפה של האם דווקא. כל חולי הגרון, כל גורפי החוטם, כל הנאנקים כולם בממאיר ובחולף, מוני הקמטים בבוקר ומגרדי כף־הרגל בערב – כולם סגדו לו ליצור המבהיק, המתכתי, סגידה שיש בה גם שמץ תשוקה קנאית. מוכנים היו למשמשו, לדגדגו, לנגוס חלקים ממנו סגולה לבריאות, ליופי, לעושר, – אלא שלא העזו, כי האם שמרה עליו ככוהנת ראשית ויחידה.

לבסוף אספה כמנצחת את כלי בנה, – שהטיבה להלבישו כחול־כהה, ובכך הפכה את פניו השחומים לשמש עזה ודרומית, – שמה אותו עצמו במרכבת הכבוד, ויצאה המסדרונה.

הזמן שנעצר קודם־לכן לעת הוויכוח, נאנח עתה והמשיך ללכת, מפכה לאיטו מבעד לקירות הלבנים, מזכיר קיומו הנוגה בחשרת הענן שבחוץ, הדומה למצבור של אנחות. רצינו להסב גבנו לעולם ולישון. ישבנו בכסאות הלבנים שצבעם מתקלף, וחלמנו על מתק הכר ועל דבשו המשתפך של הסדין החלק והחם.

אחר־כך כבר היינו בחוץ, בכניסתו הרחבה של הבניין הציבורי, ועל הספסל ישבה האם עם תינוקה. לבושה היתה קרעים; שערה לא ידע טעם מספרה. האכילה אותו מעדן כלשהו, – וגם אנו היינו רעבים. נורת החשמל החשופה שבכניסה לבניין הטיל את צל האם על בנה, כמין צל־הר על מעיין. דמתה לעורב טרוט ומרוט שגנב תכשיט. התינוק אכל וצחק, מורח לחיו בכף מלאה פירורים, וכמה מהם דבקו כנטיפות של זהב בשערו הגזוז היטב. מכנסיו היו רטובים.

"אכול, אכול, עודדה האם, “אתה צריך להיות גיבור, אתה צריך להיות גיבור”.

אחר־כך שרה לו בקול צורם ודק; שיר שתרגומו בערך כך:


"תהיה גיבור העם,

תצא למלחמה,

תהיה גיבור העם

ואמך תהיה גאה".


הרופא הצעיר יצא מן הבניין במעיל ישן־נושן. בלא שלבש את חלוקו הלבן, כבר לא הכירה אותו האם. הלכתי כברת־דרך עם הרופא, והוא פקד עלי לעטוף צווארי היטב בצעיף. המכוניות התחילו מדליקות פנסיהן.

“יום אחד”, אמרתי לרופא, “התינוק הזה יתחתן, יעבוד, יעזוב אותה”.

“היא לא תתן לו להגיע לכך”, האמר הרופא בעיניים עצומות־למחצה. “יבוא מצור, והיא תלביש אותו בגדי פאר, ותבשל אותו בקדירה גדולה־גדולה, ותגיש אותו על המגש היפה ביותר שבבית לזקני העם. והם ינאמו. וכולנו נאכל”.

"…תהיה גבור העם,

ואמך תהיה גאה".

שולמית הראבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שולמית הראבן
יצירה בהפתעה
רקע

בימי ירושלים

מאת ברל כצנלסון (מאמרים ומסות)

הרוּגי-מַלכוּת

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.