מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מלצרים גבוהים

מאת: שולמית הראבן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דגה; 1966

סוגה:

שפת מקור: עברית

התינוק היה גדול כגודלו של בן ארבעים. פניו היו חלקים ושזופים, מידתם כפני אבטיח קטן. עירום היה, מחוץ לתחתוני הפלאסטיק בצבע תכלת, שעליהם תחרה שובבנית. ישוב היה ליד שולחן מבהיק, שעליו טלפון, מכונת הקלטה, וכמה כלי משרד. כפו השמנמנה, שצמידי־בשר עבים גולשים על ארכובתה, החזיקה בתיק משרדי. בעצם הוא היה גדול יותר משאר הגברים שבחדר, שלושה לבושי־חליפות מיוגעים, שראשם המקריח הגיע לסנטרו. התינוק היה גאון.

הגבוה שבכולם, שנכנס אך לפני שעה קלה, שאל:

“נו? יש משהו?”

הגבר שראשו שיבה אמר:

“בינתיים, שום דבר. התעורר בשלוש, אבל הוא שותק. אתה יודע, השעה הטובה היא זו שלפני השינה”.

התינוק לא אמר כלום, אלא דפק בשתי כפות ידיו הפתוחות בניירות שלפניו, דפיקות קצובות של הנאה. דומה היה כסופג את המיקצב הפרימיטיבי, עושה ושובר, מאזין למה שנגנז בו.

“אני רוצה להשיא את בתי”, אמר הגבר העצבני. “צריך לעשות זאת מוקדם, לפני שהיא בורחת למקום אחר, אני יודע לאן? צריך לקנות לה שמלה, לשכור אולם, להכין עופות. הכול פי כבוד המשפחה. שלוש קומות של אורחים, שלוש קומות של עופות. אולי כדאי להזמין מישהו שיפתח את כל חזית הבית, כדי שייראו לעין כל שלוש הקומות, ובכל אחת מהן אנשים מכרסמים כרעיים. אני לא מהרובצים על דינרים. אצלי הכול בפרהסיה.”

“הכלכלה משתפרת”, אמר איש השיבה הטובה. “חשוב נא באיזה תנאים התחתנו אנחנו. היה קשה, קשה מאוד. גרנו באוהל, ולא התלוננו”.

“אני לא יכול יותר”, אמר הגבוה לתוך הכוסית. “אני לא שייך לכאן בכלל. מה אני עושה פה? אני כנר”.

התינוק נטל צבע תכלת מן השולחן וכיסה בו כמה עמודים. הצבא ניקד את השולחן, וקישט בעקוד את זרועו השזופה. איש השיבה קם וקרב אל התינוק.

“ראה איזה צבע תכלת נפלא”, אמר במתק שפתיים. “אולי תגיד לסבא משהו על התכלת? יופי של תכלת!”

התינוק פתח פיו ואמר מייד, ברהיטות:

“קנה לך מלט בצבע תכלת, וליתר תועלת צבע את הדלת”.

“זה עוד לא רציני”, לחש איש־השיבה; אך בינתיים התחיל הטלפון מצלצל, מכונת ההקלטה רושמת, מיתקן השיכפול פולט את הפזמון על ניירות ששליח מעבירם לידי טייסי ההליקופטרים שהמתינו בתורם במסדרון כדי להפיץ את הפזמון בכל המחוזות.

“חבל”, אמר העצבני, “רק אתמול נסתיימה הצביעה בביתי. צבענו לבן וירוק. חבל”.

“אין צבע יפה מן התכלת”, אמר איש השיבה הטובה. “בארצנו היפה, בה זורחת השמש רוב ימות השנה, מהווה התכלת ניגוד יפה לצהוב־החולות וללובן האבן־המסותתת. גם הבלתי־מסותתת, בעצם”. נטל עפרון והתחיל מחשב. “לא יכניס יותר משמונה־מאות. זה כל מה שיש בינתיים”.

“אל תתעצבן”, אמר העצבני, “יש עוד שעה וחצי עד שמשכיבים אותו לישון”.

“תכלת”, אמר הזקן בקול חלום, “תכלת”.

בדממה שנשתררה נשמע שוב קולו של הגבוה:

“אני לא אוהב את אשתי. בחיי. אתם יודעים מה זה להתעורר יום־יום, בוקר־בוקר, ולראות על הכר, קרוב־קרוב אליך, ראש שאתה לא אוהב? מילא, יד או רגל, את זה עוד אפשר לסבול; אבל ראש! שערות! גולגולת! עיניים פעם ימינה, פעם שמאלה, אינן נחות אף רגע. זזות. ראש! בן־אדם יכול לקבל מזה אַקנה וולגאריס. אני הייתי צריך להיות כנר. הבטחתי לאמי על ערש־דווי שאהיה כנר, איזה מין בן אני? יש לי רגשי אשמה. אני זוכר שהייתי בא הביתה ואומר לה, אמא, שוב קיבלתי בלתי־מספיק במאתימטיקה, – והיא היתה אומרת בקול חזק כזה, תקיף, מלא כוח, ‘ימח שמך, תכשיט, בושה משפחתית, הלוואי שתמות, בעד זה לא תצא החוצה כל השבוע ותנגן אטיודים עד שתתפוצץ’. ככה היתה אומרת. כמה אהבתי אותה אז! היא דמתה לכוח־איתנים. אפשר היה לסמוך עליה. לא כמו האמהות האלה שאצלן הכל פוצי־מוצי. והכול למעני, הכול לטובתי. ומה אני עושה? מה אני עושה, אני שואל אתכם? בוגד בה ובי. היה לי ייעוד. היה לי ייעוד”.


שתה את הכוסית בגמיעה אחת ונעשה דרמאטי. אצבעו דקרה את האוויר.

“אתם יודעים מי אני? אני אדיפוס שלא התעוור. אני רואה את הכול. ימח שמי, איך שאני רואה את הכול! ברו־ור. בר־ו־ור”.

שתה שוב והוסיף: “עפר אני לרגליך – יאשה חפץ!”

התינוק המשיך להתיז כתמי צבע על הניירות שלפניו, אבל בלי חשק. רגליו הענקיות טפחו בחן על כרעי הכסא הגבוה. הוא לקק נייר אחד, ומרח את כל מצחו בצבע. כל יושבי החדר, וגם התינוק, היו חסרי־מנוחה.

“למה אתם לא שותים?” שאל הגבוה.

“לא שותה”, אמר העצבני. “חבל על הכסף. צריך לאסוף בשביל הבת. בעצם, למה שלוש קומות? ארבע קומות. חמש קומות. שש קומות כרעי עוף”.

התחיל להתלהב: “עשרים וחמש קומות כרעי עוף! מבול!”

“אל תגזים”, אמר איש השיבה, “זה מעיד על… אתה יודע, טעם רע. שלוש קומות יספיקו, אבל בתנאי שהמשקאות יהיו טובים”.

“אני אכין מכל טוב”, אמר העצבני. “זו בתי היחידה. אפילו שאמפאן צרפתי. וו־קליקו שנתון 56‘, או דום פריניון 60’. נראה. רק שלושה בקבוקים”.

בשמפן השנתון לא חשוב", אמר הזקן, ואחר־כך פיקפק: “לשלוש קומות אורחים?”

“יהיו לי מלצרים גבוהים”, אמר העצבני. “הם ישאו את המגש גבוה. אנשים לא יוכלו להגיע וישתו פחות. אולי חברנו הגבוה יסכים לשמש מלצר”.

“גם אני?” שאל הזקן בסקרנות.

“אתה נמוך”, אמר העצבני.

“אני מוכן להתקין קביים, להזדמנות כזאת”.

“נראה”, אמר העצבני. “לא סומך עליך עם כל־כך הרבה שאמפאן”.

“פרחח!” נעלב הזקן. אני כבר סללתי כביש, ואתה מה עשית בחיים? בוסר סנוביסטי ואפס מנופח. זה שאני עובד אצל התינוק, זה רק מפני שאני כבר בסוף חיי, ומותר לי, אבל אתה מימיך לא עשית דברים אחרים. בוש! בוש והיכלם! דור בלי בושת פנים! שבאב!"

התינוק התחיל מנפנף פתאום בידיו כציפור משוגעת, וצועק צעקות קצרות. הזקן רץ אליו ונתן מוצץ בפיו. עברו כמה שניות מלאות־מתח עד שהתינוק הסכים לסגור את פיו הפעור ולמצוץ את הפטמה. הזקן חזר, מוחה זיעה ממצחו.

“שכחנו את עצמנו”, אמר, “אני אשם בדיוק כמוך. כמעט שעשינו לו נברוזה. אסור לצעוק על־ידו, ואני תמיד שוכח”.

העצבני שתק וכרסם בכעס את פילטר הסיגריה. כולם חשו שסכנה גדולה חלפה. רק התינוק, שהמוצץ הטבול בדבש מצא חן בעיניו, מצב רוחו נשתפר עד לבלי הכר. הוא היה מוכן להמשיך. עיניו נצצו מחדוות חיים ויצירה.

“האוטו שלנו יפה ונחמד”, אמר התינוק, "באוטו שלנו מושב מרופד, ואם תשאלו מי עשה את הבד – "

“שד”, חרז לו הגבוה, כדי להרגיז. התינוק התרגז.

“אההה! שלא ידבר!”

“ששש, שש, הוא לא ידבר”, אמר הזקן. “שתוק, אל תדבר, דוד רע. לך, לך, תזמין עופות, תשיא את בתך, לך”.

“אין לי בת”, אמר הגבוה. “היא חיללה את כבוד המשפחה. בעצם אין לי בת בכלל. היא מגרדת את הראש שלה, ואני מגרד את הראש שלי, אז מי משנינו צודק?”

“הוא קילקל את השיר” צרח התינוק.

“אין דבר, אין דבר, חביבי, יהיה לך שיר אחר. הנה, קח את המלה תקליט. מלה יפה, נכון? תקליט. תקליט. תקליט.”

“תמליט”, אמר התינוק. “מודעה לחנות חזיות. קודם תבליטי, אחר כך תמליטי. אני ילד רע”.

“אתה ילד מצויין. קח סוכריה ותמשיך. אתה ילד נפלא”.

“אני ילד רע”, המשיך התינוק, שמח. “תקליטים לפליטים. לכל פליט נקנה תקליט. מבאקאליט. כמו טלית, מכירה כללית”.

הזקן לחש: “לפני שעה חמש הוא לא משמיע בדרך כלל דברים שימושיים. זה כמו כיוון כלי התזמורת לפני קונצרט. זה עוד לא זה”.

“למה אתה חוזר על זה יום־יום, יום־יום?”

התעצבן העצבני.

הגבוה התפכח לרגע.

“נו? יש כבר משהו?”

“עוד לא”, אמר העצבני. “היו הפרעות”.

הגבוה חזר ומילא את כוסו:

“לחיים, פרוקופייב”.

מזג־האוויר בחוץ היה יפה, היה קריר, היה טרי, ההליקופּטרים גמרו לסובב את העיר. בעוד התינוק שותק, אפשר היה בעצם לערוך טיול לאורך שדרת השיטה הפורחת. אבל איש לא טייל בשעה זו.

“בירה מאלט”, אמר התינוק, שתי גומות חן בלחייו. “חייל עומד בשער ועוצר את הנכנס. האלט! מאלט”.

“נפלא!” התמוגג איש השיבה. הקצרנית בחדר הסמוך פרצה בבכי של אושר. מכונת השיכפול גיהקה: האלט־מאלט, האלט־מאלט, האלט־מאלט. הכל נכנסו לטראנס המצופה.

“מסתיק פלסטיק”, אמר התינוק. “פויה של חרוז. השמעת? לא שמעתי. התנור האוטומאטי! לטייל את הולכת, במטבח את מולכת. דגון, הסרדין העדין. יום הדין. מחוך עם שורה נוספת, שתוכלי לאכול קצפת. לרוקדים לֶחי אל לֶחי, בושם בשביל בית השחי”.

אנשים נכנסו לחדר ויצאו בריצה, נוטלים עמהם סרטי הקלטה, ניירות, טיוטות.

הכול זרחו מאושר. התינוק דיבר, העולם נושע. היתה פעילות בהירה ומאושרת. התינוק המשיך:

“מי זה אומר שאתה חסר־ישע? בוא וגלה עולמו של הפשע. תרצח האחד ותרצח גם יותר, ותמיד בסכין מתוצרת ‘אסתר’.”

“בשינויים קלים, קרוב לאלף חמש־מאות”, חישב הזקן בלחש.

למשמע הסכום התפכח הגבוה כליל.

“תינוק יקר”, אמר, מתרומם בכסאו למחצה, “חיתוליך טעונים החלפה, אך יש בכך איזו פשטות נפלאה. ומה זה ראש, בסופו של דבר? קצת גולגולת, קצת עיניים, ימינה שמאלה, אז מה יש? מי שאמר שעיניים צריכות לעמוד במקום אחר דווקא? מי שאמר דבר כזה, רוצה לכבול את חופש הפרט, את חופש תנועת העיניים, חופש הביטוי העצמי הספונטני ביותר, חברים. לחיים, תינוק”.

התינוק המשיך מתוך הטראנס, חסר נשימה:

"עכשיו בשביל דקוראטור. זה פשוט, זה פשוט, רבינוביץ' לקישוט, הוא יוסיף לך יוקרה מרצפה ועד תקרה. הלאה. גנבים להשכרה, יפרצו לכל דירה; המומחים במלאכה ערובה להצלחה. ניסיתי מכל פסיך, והחלטתי: תסביך. לאנין הטעם, לאיש אשכולות, אנו מציעים בנות חמש בתולות. השרברב המהיר ללקוח הזהיר, אם היתה סתימה בברז, הוא עכשיו חזק כארז. תרופת־פלא משלשלת ומחבלת בנזלת. רוץ מהר אותה לקחת בפינה בבית מרקחת. היתה לי כנרת, מיתרים אלפיים, אבל ‘המתקין’ התקין לי דוד־מים, אני מתרחץ פעמיים־שלוש, ומייד הבנות עולות לי על הראש. השאמפו המצודד, כל גבר מעודד, הוא ישכח על הסרט ויחשוב על הגברת. שלום רב שובך צפורה נחמדת במחלקה ראשונה חזרה למולדת. בקשי במכולת רק את ‘לב הסולת’. פסולת, תרנגולת. מלא כוסך קרח ושתה־נא בנחת – נחת – פחד – אמתחת – יחד – צלחת – פחד – צלחת – פחד – צלחת – פחד – נחת – צלחת – פחד – צלחת – פחד. – "

בועות עלו בזוית פיו הוורוד. הוא התחיל מבעבע רוק. היום נגמר.

“אלף ומאתיים שלושים וחמש לירות לאיש”, סיכם הזקן. “אנחנו שרים לך, מולדת ואמא.”

“מלצרים גבוהים. כן, זה הפתרון היחיד”, אמר העצבני. “מלצרים גבוהים”.

התינוק נרדם, תשוש ושמח, עד שבאו שתי מטפלות שריריות לקחתו לאכול.

שולמית הראבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שולמית הראבן
יצירה בהפתעה
רקע

הכלונס

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (פרוזה)

דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.

הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…

מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.

לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.

קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.

עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…

— “גוֹספּוֹדִינִ”י" 1— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות… …


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.