מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חורף של מלך הקלפים

מאת: שולמית הראבן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דגה; 1966

סוגה:

שפת מקור: עברית

בלילות נעשה לה הכר טרשי יותר ויותר. רואה היתה את נחמן מגבו, גוהר כהה ומסתיר את המנורה, ואז היתה חוזרת ומציירת לעצמה את פניו, שהם כפני עצמות־מידבר: תמיד צמאי־רוחות. כל העובר בתוכו, מייד נסתמן בפניו, כמין רעדה שרוסנה מהר וחרגה רק לרגע ללשון שרירים. היתה לו נוכחוּת שאינה מוטלת בספק, היה בן עשרים־ושתיים. ושמא עד כה מוקפת היתה פנים שאינם פנים, עיגולי עיסה משומרת שצימוקי־עיניים תקועים בה; רחובות שלמים, בתים שלמים של פני־עיסה.

כיבה את האור והתפרקד לצידה. מייד נצטיירו שתים ממנורות העיר במעלה־תיקרה; הרהיטים נפערו ופלטו ריח־שימושם גלים־גלים. משהו ניסר במגירה, משהו כירסם בארון החוּם־כהה, ציר חרק בלי שנגעו בו. לילה חם של רהיטים, כלילם הגונח של זקנים מופלגים. עלה בדעתה שתמסור את הסדינים שלו למכבסה בלי לשאול את פיו. יכעס? יעבור לסדר־היום? מזה זמן־מה שכבר לא יכלה לנחש. בכל מעשיה היתה כמגששת, ונתעייפה מן הגישוש.

“את לא ידידותית היום, ישה חפץ. מה קרה?”

“שום דבר”.

“ביברמן, את מדברת אתי. מה קרה?”

“לא מבינה מה שאתה עושה”.

“גם את? בחיי, נו. הגידי שאני עוסק בביקורת ההגיון הצרוף, זה יותר טוב? חוץ מזה אני לא צריך שתביני, רק שתבואי לבית־המשפט להעיד עלי עדות אופי. שמעי: לא נקח עורך־דין. נעשה רושם בתום־ליבנו. יתומים ומאוהבים. איך זה נראה לך? אני אביים אותך: את תלבשי שמלה שחורה פשוטה, עם צווארון לבן קטן. מחר נלך ונקנה לך צוארון לבן קטן. אני אדבר בשקט עצוב אך בבטחון, והגזבר השקרן יקבל את עונשם של שקרנים וייזרק לפח בהבעה של תיעוב על־ידי שמש בית־המשפט. שׂמת־לב שבזמן האחרון הוא נראה יותר ויותר כמו צפרדע? והמשטרה תהיה אופטימית כרגיל. נכון שמשטרה זה דבר נורא אופטימי? תופסת רשעים ומגינה על החברה, אם לא איכפת לך, אופטימיים. אולי בחודש הבא יעלו להם את המשכורת. בתור עונש. זה עונשם של אופטימיסטים, שהכול מתקיים להם בדיוק”.

“הגזבר באמת שקרן?” עצרה את שטף דיבורו בזהירות.

“אוי, אפרת, מה את מתיילדת לי פה? ודאי שהוא שקרן, ודאי שכל זה אינטריגה מסריחה של מישהו במשרד, אני בטוח שזה אריק, את באמת חושבת שהייתי מזייף צ’ק של מאה לירות? מאה לירות, זה בקנה־המידה שלי? הגידי בעצמך, אל תתחמקי: זה דומה לי?”

“לא”, הודתה בשפה רפה.

“אז תתקרבי, אל תהיי לי פרוטסטאנטית מרחוק.”

קירבה גופה מעט, וידו החלה חולפת על עורה בחיכוך קל־שבקלים של אריג ברוח. יותר משהיה מן התביעה במגע זה, הצונן כלשהו, היה בו כדי להרעיב. עורו של נחמן תמיד קריר היה, נטול־שמש, גמיש ונחשי. תוך כדי כך דיבר, באותה תשוקת־ביטוי שהיתה אוחזת בו לעתים ומעלימה מעיניו כל נוכח:

“הצרה אתך, אפרת, שאת בכל זאת עוד ילדה קטנה, עדיין נדמה לך שהרע הוא האויב, כי ככה לימדו אותך בבית־הספר התיכון שלך לנערות מחונכות. הרע בכלל איננו האויב. עץ־הדעת, בתי הקטנה, הוא עץ דעת הטוב והרע, יחד. כמו מלך הקלפים: פנים לכאן ולכאן. האויב איננו הרע, האויב הוא העומס. הרהיטים. החפצים. המשכורת. הקניות. כל הערפל, הדייסה, כל העומס הזה המסתיר והמבלבל. במקום שיש רהיטים – רהיטים שמישהו יצא לחנות לבחור, תארי לך, למשש, להחליט, עם פוליטורה, בלי פוליטורה – צלם־אלוהים בוחר לו מזנון עם ראי – חשכו עמקי הבאר, אדמו עיני הבעיר, כי דם היה בעיר, ולא חרדה העיר. 1בכלל, בכלל לא חרדה העיר. עכשיו להרגיע את רוחך בענין הצ’ק הנוראי. אני נשבע לך בכל מה שתרצי: לך הרי אינני יכול לשקר. בחייך, בשלומך, בבריאותך, שלא זייפתי את הצ’ק הזה ולא שום צ’ק אחר”.

כנראה שנותר עוד ספק בעיניה, לפי שאמר:

“גברת קוּגל! להאמין!”

צחקה מעט ונפנתה אליו.

“את גונחת כמו נר”, אמר לתוכה.


*


בהתחלה היה כך:

לשניהם לא היו אימהות מימי ינקוּתם, ועובדה זו נתגלתה להם בשיחה ראשונה ומקרית, שנתפצחה בבת אחת, והיא שיצרה ביניהם ברית של בדיחות־דעת, כביכול, אקלים דק כמו פרח על תהום, והיא שנעשתה אותם מועדון סגור בשניים, שלשום אדם אחר אין דריסת־רגל בתוכו.

“ויש עוד נחמנים ונחמניות?”

“נחמנית אחת באמריקה. יש עוד אפרתים ואפרתיות בבית?”

“אין”.

“המצב הזה מחייב שאקנה לך ברווז”.

חלפו אותה שעה על פני חנות־צעצועים. נכנס במין חשיבות שמחה, בעצמו ברווזי כלשהו, מתערסל על כדורי עקביו, וקנה לה עוף של פלאסטיק כחול על גלגלים אדומים, עוף שבע ומחייך. הגישו לה בהידור, בנשיקת־יד. ופחות מחצי שעה אחרי שנפגשו, כבר היו חבוקים כל כך עד שהלכו בעקלתונים על המידרכה, נתקלים בעוברים ושבים, ובא הקץ על כל תנומותיה כולן. אותו יום היה ספק־של־יורה, טיפות גדולות של לחוּת כמסמרים נמסים, שאינך יודע אם דינן גשם של ממש, או טל־ערפל עבה של ימי ראש־השנה. בשערו של נחמן עמדו נגוהות של מים ושקיעה. לבוש היה מעיל־גשם גדול ממידותיו, חאקי בהיר שנקנה כנראה מעודפיו של איזה חייל אמריקני שכוח; אגרופיו נעוצים בכיסים, לפני שנפתחו כפותיו אליה, ושלשלאות של טיפות מים ירדו על לחייו, מקצה־חוטמו, לתוך צווארונו. גם לחייה שלה נתכסו לחוּת. האהבה שבאה לה בחיפזון כזה, שלא היתה לה שהות אף לרגע אחד של היסוס. לא הספיקה ללמוד אותה.

אף מלה לא נאמרה ביניהם שעה שהחזירה הביתה מחדרו, והיא לופתת את הברווז הכחול; מעדה בפתח, והוא אף לא החזיק בה, אלא עמד והביט, נהנה מעצם החבטה.

“שוברת לב, בשׂיער הישר הזה שלך. שיער של תינוק. למה יש לך שיער ישר כזה? לא מאפשרת לי להתגונן אפילו. גזעית אחת.”

“נתראה, נחמן?” שאלה בהיסוס גדול.

“ומה חשבת?”


*


נחמן: פקעת של שיער על גוף־כלונס, כפוף, גב של סימן־שאלה, ידים גדולות; לבושו מלוקט באקראי, והוא קצר־רוח, ואפשר שלא היה יפה כלל, אבל פיו הארוך יתר על המידה היה בו כדי להטריף את הדעת. היתה מביטה בו שעות ארוכות בלי הרף, בפנים אלה שנולדו לתוך חייה פתאום, לראות איך הוא חושב, איך מגיב, איך כל החי והאצור שבו מבהיק עיניים וממתח שפתיים בחצי חיוך שאינו סימטרי, איך היד הארוכה, הצנומה, האדמדמת, ידו של מתבגר, עור ועצמות, משתלחת מתוך חפת פרום ומתארת משהו באוויר, ומייד אותו משהו חי וקיים לפניה. עיניה ליליות: עיני זית מפולח, שבתוכו להבה רכה כנר. פעמים מתחצפות: הנר מרקד, וכל העולם צוחק עמו. והפה הזה: פה פתוח קימעה, בעל פגם כלשהו בשפה התחתונה, פה פחמי, בקוע־שפה, נשוך. שיניים כגוּרים: בורקות. שׂיער כהה שרוח בו, שיער שאינו מאזין, שיער ממהר כשל ילד. סיפרוהו קצר, אבל עודנו ממהר. וכל־כולו כנתון תמיד בין שתי מערכות־זמן, דרוך, סייחי, מבקש את רגע הזינוק כדי לדהור באחת מהן דהרת־גורים פתאומית, מלוכסנת, – אבל מתרסן, העיניים מבקשות מחילה, והיד הגדולה נפתחת כולה, נחה על ראשה או על עורפה, מחפה וסולידארית. דומה – מלתו הראשונה בכל שיח שבו הוא והיא מול עולם – “היא צודקת”. עוד לא ביררה לעצמה מה היה בדעתה לומר, וכבר הוא מסנגר. נקודה של מנוח, מאור־פנים תמידי, אתנח גדול בשניים.

איש עילג־תנועה. לא חי בשלום עם סביבתו. תמיד מפיל משהו בדרכו, תמיד שובר לא־בכוונה, ולמרבית הצער. אפילו כוס קפה לא ידע להחזיק בידיו כדבעי, דומה הכוס מתנכלת לו והוא חושד בה. דברים רבים לא יכול היה לשאת: מיספרות, רהיטים, מלצרים.

“אני מבקש ספל קפה בכוס”, היה מקפיד עמם צלולות בכ"ף רפוייה.

“מצטער אדוני אין לנו קפה כזה יש נס קפה או עלית”.

“את רואה?” היה מנופף ידיו בצורה דרמאטית, את רו־אה? רובוטים!"

היה זה יצחק אודם שהביאה למערכת העיתון, מפני שהיה מכר של אביה, ומפני שהיא קפצה כיתות וגמרה את התיכון בת שש־עשרה בקושי, כך שנותרה לה שנה תמימה עד לגיוס. תריחי קצת עיתונאות, אמרו לה, – אחרי הצבא תראי הלאה. ועוד הוסיפו: הלוואי שתזכי לעבוד במחיצתו של נחמן. משכמו, אמרו. כלומר, ומעלה.

למחרת פגישתם ישבה במסדרון המערכת, ונחמן יצא מחדרו של העורך, כולו תעלול שהצליח:

“בואי”.

“לא יכולה”.

“בואי, אני אומר לך.”

“לא יכולה, צריכה לחכות ליצחק”.

“רבינוביץ', כשאני אומר לך שאת באה אתי, אז את באה”.

נתברר באמצע הדרך שנוסעים לירושלים. נהג בלתי זהיר היה, אינו שם לב לימינו ולשמאלו.

“לכמה זמן?”

“עוד לא יודע. תקני לך שם מברשת שיניים, אם את כזו היגיאנית.”

נחמן מילא באותם ימים את תפקידו של הכתב הפארלמנטארי שחלה, ואיך־שהוא שיכנע את המערכת שיתנוה לו, כמי שמרוויח כפר של צמיתים במשחק קלפים.

“ויצחק?” פיקפקה בדרך.

“בבניין הארץ ינוחם”.

עוד בדרך אמר לה:

“עכשיו נעביר אותך קורס קצר של מה שאני לא אוהב. לא אוהב נשים בחליפות. לא אוהב נשים שלא יודעות לבשל. לא אוהב נשים שלובשות מחוכים ואופנה. לא אוהב סיכות ראש וציפורניים אדומות. ועוד: עגילים. הבוקר באת למערכת בעגילים.”

“רציתי להיראות יותר מבוגרת”, התגוננה.

“ונראית כמו מנהלת בית־בושת. עוד מעט תתחילי לאסוף מכתבים בקופסה ומזכרות ליד הראי, ותושיבי בובה סרוגה על המיטה, ותהיה לך מאפרה בצורת יד מחרסינה ורודה, ופרחים מפלאסטיק. איפה העגילים האלה?”

במקרה נותרו בארנקה. לא חזרה לעונדם, מפני שכאבו בתנוכיה שאינם מורגלים. פתחה את חלון המכונית והשליכה אותם החוצה.

לקח ידה ונשקה.

“מרגישה יותר טוב?”

“כן”.

“זהו. הקרבן נרצה.”

נכנסו למבואות העיר באצבעות משולבות בחזקה.

למחרת בבוקר, עוד לא היה סיפק בידה להתאושש מכל התהפוכה העוברת עליה:

“פינקלשטיין, מספיק להתבטל. היום את יושבת על ידי וכותבת לי את הכתבה על מושב הכנסת”.

“אבל נחמן, איך”…

“טראוּטכן אדלווייס! להתאמץ!!”

נתערבבו לה דמעות בחיוך; וכיוון שבמחיצתו היתה נתונה תמיד בהיענות גמורה, אפילו כתיבתה נענתה לו.

“לא רע. תהיי בן־אדם. עכשיו הקשיבי, אפרת: לעולם, לעולם אל תכתבי טיוטות ואל תעשי מעשים של טיוטות. חשבי בראש, ומהר. מהר וחד. העולם נורא רועש, נורא עסוק, תמיד משהו מתבשל על האש ועוד מעט יגלוש. הדרך היחידה להשתלט על המעט שלך היא להיות יותר מהירה. יותר מכולם. תוכלי?”

“אשתדל”.

“אז עכשיו שאת כבר מתחילה להיות קצת פחות שפן מבוהל וקצת יותר בן־אדם, אז אנחנו לא נסבול את זה עוד שאת בת שש־עשרה. אונמאֶגליך. תעשי משהו לפרצוף הגימנאזיסטי שלך, שלא יהיו לי בוּשות”.

אספה שערה כלפי מעלה. לבשה כהים, ישרים, הדורים. בת־מחזור שלה, שנזדמנה לה ברחוב, חיילת שזופה, פרחונית, אפרסקית ומסוגלת מן הדרום, הרחיבה עיניה: ואחר־כך עוד תלך זו לקלט?… פעמים היתה מביטה בראי בחטף, ואין בה עוד כל מריבה עם מראה פניה. כל אותו עיסוק שעסקה בו עם חברותיה, שעות על גבי שעות של אחר־צהריים, בימי בית־הספר (והם נראו לה רחוקים ותמוהים כימי חמלניצקי, לפחות) – כל אותה חקירה שהיו חוקרות את פניהן במראות, מסלסלות שערן מימין לפסוקת ומשמאל לפסוקת – כל זה תם, כאילו לא היה אלא סרט שראתה פעם. דומה היה לה שכבר הוּתר לה לחיות, לגור בתוך פניה, בתוך כל גופה, בשלמותו. שכנה כבר בחדריה כולם, בבטחון, מעלה אורות ומכבה אורות לרצונה. היו ימים בהם חשה שבאותה שליטה שלה, באותה בעלוּת קניינית שרכשה לה על עצמה, בעוצמה כזאת, שהילכה ברחובות כמעופפת, מידרך כף־רגלה קפיצי, כאלו יותר משהיא דורכת על הריצוף, היא דורכת על האוויר הדחוס שבין נעלה לבין האבן. והעיר האבנית נפתחת לפניה ונסגרת אחריה בלי קושי.

ימים שהיתה בטוחה שעשתה עבודה טובה, ונחמן, קר, סרקאסטי, קורע את הנייר לגזרים ומשליכו לפח.

“אבל היו שם כמה משפטים טובים”.

“יש לך קשר נפשי לכמה משפטים טובים? בתוך ים של חארא? באמת טעם משונה”.

“אתה מוכרח לזרוק לפח?”

“כן”.

ברגעים כאלה, אין יאושה עושה עליו כל רושם שבעולם. פותח את הרדיו, או שורק, ידיים בכיסים.

לילות מאוחרים, ולילות שלא שכבו לישון כלל, כגון אחרי שערך נחמן שורה של ראיונות עם עובדי־הלילה, ואז, שיכורי־לובן, מסוהרים, נדדו לגן־השושנים הנעול של טלביה, טיפסו על גדרו ורבצו בו על הדשא עד שהוורידו אבנים בדמויות צחות רבות, ונשמעו נקישות חלבן. כבדי בוקר, כהים, לחים מטל, עפר בקמטי הפנים, סיימו לילם בארוחת בוקר בבית קפה קטן שזה־עתה נפתח, וקלסתרם נתחדש.

לראשונה בחייה ראתה עצמים בתוך נוף. אם בימי ילדות נתפרד לה העולם לפרוּדות, בהתאם לרגע, – כגון רחוב, שתיל, אוטו, פיג’אמה, צלחת – הרי עתה מצאה עצמה פתאום סופגת תמונות שלמות. חבוקה בזרועו הארוכה של נחמן, היה לה פתאום קצה־סמיטה עולה ברחוב ששמו המלכה מליסנדה, ברוש יחיד וכוכב; הרדוף על שחם של באר; הרגע המתכתי, בו משיקה שמש אחרונה על כנסיית הדורמיציון ונעלמת, ואינך תופס כלל כיצד לא נקלט הרגע באוזניך בצליל, שהרי שמעת אותו בבירור. היתה הרוח ההולכת כנחל רחב בריחות האבן; אפלולית וכריכת ספר ישן־נושן; מיגדל לבן טהור מתרומם באלכסון פתאומי מעל שדרה קדוּרה משתופפת, כהיוולדו של עידן חדש מתוך הרוחש והרקבובי; קמרונים וקלסתרים – באלה שלמה אהבתה. לא ידעה היכן היא מסתיימת ונחמן מתחיל, היכן נחמן מסתיים והעיר מתחילה. במעלה הקאסטל, בשובה מן השפלה, תמיד היתה משמרת לראות את רגע העיר הנגלית לפתע, לא גדולה כלל, פשוטה על גבעותיה. זאת עירה וזאת אהבתה.

בכל מעשה ובכל מחדל היתה נוכחותן המתמדת של אבנים. מעבר לכל, תמיד היתה האבן. דמתה לעצמה לרגעים שהיא איזוב על אחד הקירות הללו, אולי תלויה באויר, ודאי מועדת לקמילה, ארעית ולא חזקה כלל – אבל קשורה ואחוזה היטב במשהו גדול וחזק שימיו כימי עולם, משהו שלא יכזיב. מלקטת היתה ואוצרת בזכרון את כל שעות האור על האבן: אור בקרי אדום־בהיר, עז כבשר־אדם חדש, לחלוחית של צמיחה עליו; אור צהריים צנוע יותר מלבן, כמעט־לבן, אינו מחציף, ענייני מאוד, אור שאפשר לעבוד בו היטב, בלי בלאי; אור הערב שכולו פתוח, כאיש שכטוב לבו עליו מספר לך בחיוך סיפורי תשוקה ואגדה. מעל לכל, אור הלילה, כאשר הפרעות והזיזים והבליטות נעלמים, ונשארת רק נוכחות האבן האפלה, עמוקה כים, נושמת. לא־פעם היתה מעבירה ידה על כותל ירושלמי כלשהו, או מרימה אבן מתגלגלת ושוקלת אותה בידה, משקל נאמן ואיך־שהוא מדוייק, הולם בדיוק נמרץ את צורת ידה ואת ניחושה ואת רצונה.

“אתה יודע שלאבנים יש ריח?”

“ודאי. תל־אביבית שעלתה מן הפרובינציה. מה עוד גילית?”

אפרת אינה משיבה, שואפת לתוכה מלוא־ריאות את חופת השמים, את הרוח והריח, את עצמה־ובשרה בחלל זה שהוא כבר שלה.

“מה־את־עושה־שם”. קולו של נחמן שנעשה נמוך מהיר, בלי צבע, בלי סימן שאלה, סימן שהוא נאבק בפה יבש באחד הרגעים הללו שבהם הוא רוצה לחבקה ולטורפה באמצע הרחוב, לעיני השמש הזאת.

“מסתכלת עליך”.

סוגר אצבעותיה כבצבת, עד כאב חזק, שגם הוא דומה לברכה.

שאבה חיותה מן העיר במישרין ובלא סייג, ופעמים תוהה היתה אם אין נחמן והיא מצרפים הילה משלהם למצבור הילות העיר, באותו מגע־ומשא־והיענות שהיו בכול, עד עירבוב תחומים גמור. סחופת ירושלים, מאוהבת, חיתה בוודאי הגמור, ולבלאי לא היתה דריסת־רגל בתחומה: רק אור־וחי.

לרגעים דומה היה שהיא מצוייה לבדה בתוך השמחה, ואלו נחמן חומק מאקלימה ואינו משתתף, ככפוי להשקיף.

“אַת. אַת. שתי אותיות. מי שאינו יודע עברית, את חושבת שירגיש בכל האנרגיה האצורה במלה כזאת? אולי ימשש ביד, כמו בראיל. את. מרגישה איזו מלה חזקה? אֶל. לקראת. כמו חץ. הגידי, את מבינה אותיות?”

“לא תמיד. כותבת לפעמים מלה יומיומית, ידועה, והיא נראית לי זרה לגמרי, ציור מקוּוקו, כמה סימנים מורכבים יחד, ושכחתי מה זה”.

“זה מה שקורה לי תמיד במכתבים. לא מבין את המילים. ביזבזתי את כל המלים בעיתון, עכשיו אין לי קאפיטאל. אין יותר מילים”.

“ואפרת אתה מבין?”

“ננסה. אפ־רת. אה, אסוציאציה נעימה בהחלט: זו הקוּפאית החדשה במדור שׂכר סופרים. אני טועה?”

הלמה באגרופיה בחזהו, והוא לכד ידיה וצחק.

“הגידי נחמן”.

“נחמן”.

“יותר נחמן. עוד יותר נחמן. אני עוד לא מרגיש את הנחמן”.

“לא יכולה יותר”.

“הבנת?”

“לא תמיד”.

“את מוכרחה, את מוכרחה”.

“כשאני חושבת עליך – וזה כל היום בערך – אין בעיות, אבל כשאתה בא ומתנפל עלי פתאום שאגיד נחמן יותר נחמן – זה נעשה זר”.

“טוב”, הקשיח קולו, “די באכספרימנטים ליום אחד”.

חבקה אותו בכוח.

“נחמן, די, די, די, יש גבול אפילו לנו”.

“בשביל גבול אני לא צריך אותך, עם גבול יש לי גם גריטה גארבו. נו, מה את כבר שוב צוֹחה ובוכקת?”

“בוכה וצוחקת, חמור”.

“צוחה ובוכקת. את לא מבינה מלים. בחיי, נו. הדמעות לא משפיעות עלי, אמרתי לך כבר. שיטות נלוזות. שהבעל חי יפסיק! שהבעל חי יעזוב את הממחטה שלוי! בעל חי! שקט!”

פניה של אפרת לבשו את הסבר הדונגי של חוקר עולמות אחרים. דומה שמלילה ללילה העמיקה באמת לחקור איזה עולם שמעבר־לקיר, קרוב ונעלם, המימד המלווה צעדיו של אדם ופוסע עמו במהופך, תחת סוליותיו, כמלך הקלפים.

“שלא תעזבי אותי. אף פעם. אפילו אם נדמה לך שאני בורח.”

אבי וסתיו יש שהם דומים זה לזה עד אין להכיר. כגון אותו בוקר שנחמן חפף ראשו בכיור, והביט בראי כששׂערו מלא קצף לבן: כך ייראה לעת זיקנה. הביט ונתבעת.

“מה את יודעת עלי בכלל. מה את יודעת, כמה אני שונא את הזיקנה. שנאה רצחנית. זוועה. הרי הכול מתפורר, כולכם מסתכלים ואינכם רואים את ההתפוררות. הביטי כאן, מה את רואה?”

“חולצה”.

“חולצה, חולצה, זה כל מה שאת מסוגלת לראות. דבר סטאטי. ואני אומר לך שאני רואה תהליך. הכל בלאי, הבלאי המוכרח. אני רואה את הסיבים המתבקעים, את האבק, אני רואה את הכל פרום. את רואה חולצה? אני מסתכל עליך ורואה שלד. שלד מניע־ראש בחכמה ישנה, ולא חכמת חיים בכלל. המוות איננו בכלל קץ החיים, אלא המשך, כל מה שחי מתחיל ברגע מסויים את המשך קיומו כמת, וכזה יישאר מאות בשנים, שלדי, מניע ראש. הקיר הזה יתפורר. אני רואה אותו כבר מתפורר. הכיור מתמוטט ונשבר לשני חצאים, בדיוק. התיקרה נופלת. אַת מתה”.

“נחמן!”

“לכי ממני, את שלד. שלד רוצה לחבק שלד. זה מזוהם”.

עדיין לא היתה בה חרדה חשופה, עד לשעה בה ישבה מכווצת כולה בקצה כורסה בביתו של העורך, והוא מוזג לה קפה במו ידיו. לא אבתה למנות את קורות השבועות האחרונים. והרי רבים היו: אותו טלפון פתאומי ומוזר שלו לניו־יורק, שסירב לשלם בעדו במערכת; אותן היעדרויות שלו מן העבודה, שאפילו לא טרח למצוא להן תירוץ סביר; אותה תיגרה ברחוב עם מישהו אלים וצעקני, שטען כי נחמן חייב לו כספים; פרשת המכונית שיום אחד לא היתה עוד. עתה, בשבתה בבית העורך, עמד בה לפתע אורה המבעית של הכרה: מזה שבועות שהיא כותבת את מרבית כתבותיו של נחמן. גולת־הכותרת היתה פרשת אותה כתבה שחייב היה לעשותה בחיפה, על הפגנה שהודיעו עליה; בא והביא חומר ותיאר את ההפגנה לפרטי פרטיה, ולמחרת, אחרי הפירסום, נתברר שביטלוה ברגע האחרון, ונחמן לא היה כלל בחיפה.זכרה איך טרק את דלתו של העורך והתפרץ החוצה מבלי להביט לעברה. לא ביקשה הסבר. לא סברה שיש כאן דבר הטעון תיקון. נחמן נוהג כך – משמע יש כאן איזה הגיון שעדיין לא עמדה על טיבו; וכל הקשור בנחמן הגיוני הוא ומובן יותר מכל מעשיהם של אחרים. אין נחמן חייב דין־וחשבון אלא לשווים לו, ומי במערכת שווה לנחמן? או בעולם כולו?

ישובה היתה בקצה כורסת העור, בין הספרים הכבדים לבין פסלים ורישומים, ולא היתה בטוחה שהיא מוצאת את עצמה בחלל הזה. היא היתה מפורזת.

“הזמנתי אותך”, אמר האיש הקשיש, “מפני שיש לך השפעה על נחמן, ולאף אחד מידידיו כבר אין”.

ישבה דרוכה, מלים בודדות צפו והובנו לה מכל דבריו.

“… שלנחמן היו תמיד יותר מעריצים מאשר ידידים… תמיד יחסים תקינים… מתנכר… לעבוד במחיצתו. עיתון אינו בנוי על גאונים בודדים, שום מוסד… המרירות שמעורר נחמן, מנתק כל מגע אנושי מראש… מפסיק. מתעלם. מידרדר. מידרדר”.

לא היה בליבה על העורך; ודאי צדק. אלא שביקשה לצאת כבר משם ולרוץ אל נחמן, מתנכר, מתגרה, משקר לכל העולם – לא חשוב. קשה היה לה להקשיב.

“…אוהב את נחמן כשם שמימי לא אהבתי איש בעבודה… עמוד־התווך שלנו… עיתונאות ברמה בינלאומית… העיתון כמעט – ואני אומר כמעט – שאינו יכול להרשות לעצמו לאבד אותו. ולא יכול להרשות לעצמו להחזיק בו במחיר הזה”.

סירוב בהיר ועיקש עמד באוויר בין שניהם, חלקלקה בוצית, שאין אחיזה לעלות בה.

“…לא יהיה מנוס מלפטרו… גבול הסלחנות… כיון שאת ידידתו… להזהיר”.

"אם כוונתך לעניין הצ’ק – ".

העורך חיווה תנועה של ביטול בידו.

“אולי זה בלתי־חינוכי מצידי לומר לך, אבל לא חשוב לי כלל עניין הצ’ק. אינני נכנס לענייני העובדים ככל שאני יכול, בתנאי שעבודתם נעשית בנאמנות”.

“בכל זאת אל תחשוד בו בעניין הזה”, הסמיקה כולה. “הוא נשבע לי – בחיי – שלא זייף אותו”.

העורך חייך.

“אני מאמין לך. ייתכן שאפילו לא נמסור את העניין לטיפול המשטרה, אף על פי שאריק עושה מהומות. נחמן ואריק ימצאו להם בורר ויגמרו ביניהם מה שיגמרו, או יתרמו לקופת־צדקה, ונגמר. סוף־כל־סוף לא מדובר בסכומים גלובאליים, ואני יודע היטב שאריק לוטש עיניו כבר מזמן לתפקידים של נחמן. יודע. אבל אני מתייחס לעבודה, גברת אפרת, לעבודה עצמה ותו לא. הביטי”.

קרב לשולחן־הכתיבה, נטל משם הגהה של עמוד חיצוני והגיש לה.

“זאת העבודה של נחמן מהלילה שעבר”.

אפרת קראה בזווית־העין, באי־רצון. לא היה ספק: העמוד לא נערך כלל.

“וכשזה מגיע למצב שפועלי הדפוס אומרים לי שיש בעיה, אז אני יודע שיש בעיה. קראי, קראי, אל תתחמקי”.

אפרת הניחה את העמוד מידה.

“אין לי מה לומר”, אמרה ואטמה מבטה.

“סלחי לאיש זקן על התערבותו”, אמר ולא נתכוון לבקש סליחה כלל, אלא ליטול זכות – “אולי קרה משהו ביניכם שהשפיע עליו?”

“לא קרה שום דבר”.

“אתם מתכוונים להתחתן? סליחה, גברתי, באמת אינני צריך לשאול. אבל אל לך להיבהל כל כך, ממש קפצת מן הכיסא; השאלה הזאת עוד תצוף, עוד ישאלו אותך לא פעם ולא פעמיים. ובכן, אמרי לי: מה את מציעה לי לעשות בנחמן?”

“עשה כשיקול־דעתך”, אמרה חרש.

“ואת תהיי תמיד לצידו, לא חשוב מה, אה?” חייך. “יפה. ואל תחשבי שזה מעשה רגיל. או קל. אפילו לא רצית למד עליו סניגוריה בפני, זאת מין גאווה שאין לנשים רבות”. חתך קצהו של סיגאר וזקף גבו. “טוב, נשאיר את נחמן במקומו עוד זמן־מה, אולי יותר בזכותך מאשר בזכותו”.

הרימה גבות בסקפטיות מפורשת, והוא תיקן עצמו:

“אולי גם בזכות עברו המפואר אצלנו – מכל מקום, אני סומך עליך שהדברים ישופרו. הלוואי שלא נצטרך עוד לשוחח על כך, ונשתה קפה בנסיבות אחרות, נערה נחמדה כמוך עוד לא אמרה לי בעצם אף מלה – מסכימה אתי?”

משליווה אותה לדלת־העץ של ביתו העמוּס, אמר:

“את בטוחה שנחמן אינו לוקח סמים?”

“בטוחה לגמרי”.

“נו, טוב. ובעצם, גברת אפרת – הרי כל ילדיי מבוגרים ממך, ואני רואה עצמי זכאי לומר לך – את אשה צעירה כל כך, האם לא חבל עליך בשביל בחור נברוטי?”


“מי שמגדיר אותי, שונא אותי; מי שמצטט לי את דברי שלי כדי לנגח אותי שאינני עקבי, הוא אויבי הגדול ביותר; אינני מוכן להיות ראי, בבואה, אינני רוצה עימותים ברוחב דבר מול דבר מול דבר – הכול צריך להיות מכוּון קדימה, תנועה אחת שכולה קדימה, צריך לרוץ ולעשות, דברים אסור להם שיהיו מהודקים כמו בדבק גועלי לקיים כאן ועכשיו אצלי ואצל אנשים אחרים. כל מה שכבר קיים, כבר לא חשוב – את מבינה? כל מה שכבר קיים, שייך לבלאי. רק מה שעוד איננו, מה שהולכים לקראתו. קדימה. אני נברוטי. אני צוללת. אני מוישה־יענקל. מה זה חשוב?”

אריק הזמינה לסעודה מפוארת באחד מבתי־המלון שבעיר. הלכה מטעמי סקרנות, משום שמעולם לא עברה את מיפתנו של מקום זה, ומיד היה מתועב עליה. ישבה מסוגרת ושמעה את אריק אומר, בידידות־כביכול, מעבר למפה הצחה ולכוסות הנוצצות מעושר מדומה:

“אפרת, את עושה עוול לעצמך ועוול לנחמן. הוא בחור חולה וטעון טיפול. בתור חבר של שניכם, אני רואה חובה לעצמי להגיד לך. אל תדאגי, כבר יש לך מעמד, לא תלכי לאיבוד בלעדיו במערכת.”

עזבה את הארוחה. אדומת־פנים, לוהבת, מסוחררת, הלכה לבית אביה, ושם נתברר למרביתה של איזו בדיחה בלתי ברורה שהיא חולה בחצבת.

“הדבר היחיד שלא הספקתי בגיל צעיר”, התנצלה טלפונית בפני נחמן, בבושת פנים.

מעתה היה הטלפון אשנב כל קשרה למערכת.

“אפרת, את יודעת, אתמול השתולל נחמן בקאנטינה למטה, ואדון פרייטאג ביקש עזרה מהמחלקים שיזרקו אותו החוצה”.

“ומה היה?”

“לא יודעים. עיקמו לו את הזרוע, והלך”.

“אפרת, את יודעת איזה חוב הוא צבר בקפה ממול? מאות לירות. היהודי מאיים במשפט”.

“נחמן, איך הגעת לחוב כזה בקיוסק העלוב ההוא?”

“אני יודע? דונאם פה, דונאם שם… מה הוא דואג? תמיד עשיתי חובות ותמיד שילמתי, והוא יודע את זה היטב. מה זה חשוב, מוטב שתספרי על מה את חושבת בימים אלה, ילדה, ולמה הקול שלך מקומט. בחיי שהוא מקומט”.

“אפרת, אם הוא ימשיך ככה, לא יישארו לו ידידים”.

“אף פעם לא היו לי ידידים, אל תשלי את עצמך, וירג’יניה ווּלף שלי, היו רק אנשים שעזרתי להם”.

מקהלה של קולות נגד נחמן בוקעת מכל חדרי המערכת. השנאה עוברת אליה בקו הטלפון, והיא, חולה, מטושטשת, שומעת ושומעת. שונאים אותו שינאה קולנית, עצבנית, צודקת. כולם צודקים. אומרים: מידרדר.

“נו, באמת, כל כך הרבה אנשים מידרדרים במאוזן, – אני לפחות עושה את זה בצורה הקלאסית, במאונך”.

ואחר־כך, יומיים או שלושה, אי אפשר למצוא את נחמן בטלפון. איננו.


*


בית אשת אביה של אפרת, אותו בית בו היא כמעט־בת, בת־תותבת יותר מאשר בת־חורגת. עקרת־הבית – בלונדית מהוהה וגדולת־מידות. במיטות סדינים ורודים. במשכורתה הראשונה יצאה אפרת וקנתה לעצמה זוג סדינים לבנים רגילים, והתפרקדה עליהם באנחת רווחה. לא שיערה בעצמה עד כמה רצתה כבר מזמן לצאת מבית זה, שכורסותיו מכוסות פלאסטיק על מנת שלא יזדהמו המראשות, ועל הפלאסטיק מפיות סרוגות כדי שלא ירוא את הפלאסטיק. מעשה וקנתה אפרת מנורת ברזל־חרשים לחדר; לא עברו שעות מרובות והבלונדית כיסתה אותה במפית ורודה סרוגה. הארונות סדורים יפה: סרטי קטיפה ועניבות קטיפה על האצטבאות. כובס־כיבוסים. חתול של זכוכית על הכוננית. בסיר שבמיטבח – עוף סטרילי מאוד, והבלונדית שׂמה אותו יום־יום במים בהבעה של חשד עמוק, סופקת כף אל כף ומקווה שייצא מזה משהו. חייה – עציץ של תקווה סתמית, אופטימית, חסרת ביסוס, שהיא מזינה ומשקה ומטפחת יום־יום בעקשנות של בעלי עציצים, – ואותו עציץ תלוי על בלימה של תחושת קטאסטרופה מתמדת ובטוחה. בית זה, שכל העת נאנחו בו שיהיה טוב, ידעו בעצם כל הזמן שיהיה רע. הכל היה בו בבחינת שואה, הכל עילה לסיפוק־כפים דומה: הפיצוצים הגרעיניים, העוף שהקשיח עורפו בסיר, בת הירקן החולה, העיתון, החול שאפרת הכניסה בלי־משׂים בסוליותיה הביתה, נזלת וסרטן, סין, עתיד האנושות, הסוודר שנפרם. הכול שואה והכול ברמה שווה: תהום שאין ממנה מוצא אלא בחיוך בלונדי עיקש, כמין עווית של שריר, יהיה טוב, העיקר שיש כוונה טובה, העיקר הרגש, יש ויש, זה לא לפי הזמנה. משהיתה אפרת מתלוננת בילדותה על כאב כלשהו, מייד היתה זו מנחמתה ניחום של רחמים ביולוגיים: לא נורא, לא נורא. לא פעם התפרצה כנגדה על שום ביטוי זה, (איך היא יודעת אם נורא או לא?) ואז היתה הבלונדית בוכה בחדר־השינה שלה הדומה לאניית מיפרשים ורודים מנופחים: – שוב לא הצליחה עם אפרת.

“אפרת, אומרים עלייך שאת מסתובבת עם בחור בוהימי”.

“בוהימה דקה או בוהימה גסה?”

“אל תהיי צינית, הלא רוצים בטובתך”.

ואלו אביה של אפרת פשוט לא היה קיים. יהודי בטל בששים, אוהב לבן ואבטיח בעונתו, מפזם “כרמן” ו“ריגולטו” מתוך אותה זיקה יהודית לאופרה, שמעולם לא השלים עם גזירת אשתו שלא להסב לשולחן בגופיה. היתה בו איזו חריפות נשכחת, היתה לו מורשת תלמוד־תורה, ומדי פעם בפעם שש להתפלפל עם בתו, או להראותה דברים של חכמה נסתרת שבספר שריחו נודף, ריח זקנים. אבל היו אלה שעות־חסד מועטות. מזה שנים חש באי הנוחיות שבידיעה שבתו דילגה ועברה אותו מזמן, ושוב אין הוא יודע שמץ דבר על קורותיה ועל דרך מחשבתה.

“לא היית צריכה לקפוץ כתות”, היה אומר במרירות, וכוונתו: לולא אותם דילוגים תמוהים שהיתה מדלגת, אפשר שלא היה הקשר בינו לבינה נמוג באותו ערפל צהוב ומר שעמד ביניהם מזה שנים.

אפרת לא אהבה את בני ביתה, ולא שנאה אותם; היתה ביניהם מין עקרות חסרת־ישע, שאפסה כל תקוה למלאה תכנים. הסיטה עצמה הצידה וחמקה בלי רוגז, בלי מריבות כמעט, מותירה תוהו־ובוהו רך כעיסה, אמורפי. כבר התרגלה לראות את עצמה כגידול־פרא, כעפץ, – עד שנחמן ולא אחר הקנה לה את ההרגשה הברורה שהיא העץ, עץ עז ונכון, וכל סביבתה – עפצים טרחניים בשרשיה.

שכבה בוורוד־בוורוד הזה, הלומת חצבת קשה, ולרגעים, שעה שהרימה לפיה כף מרק עוף חם ותפל, שיא רצונה הטוב של אותה אשה (העיקר הרגש), מסיטה הצידה על פני הכסת ספר־ילדות שקראה אותו רגע, סברה אפרת בכלימה כלשהי, שבדיחה בריאותית זו שאירעה לה יש בה איזו הפוגה מודעת, מנוחה קצרה בצפייה, שביתת־נשק במאבק שטרם הוגדר אפילו. חששה מפני הטלפון – אבל זה לא צילצל עוד.


בסופו של דבר היה זה יוד’לה שנעשה לה איש־בשורה. יוד’לה זה, שינן ומרבה קריצות ומכות־מרתק, איש נשוי היה, וראה עצמו בעל־ברית שלה, לפי שנואף היה ככל שאזר כוח, וראה בה זרזיר ממין עורבוּתו. אפרת נהגה בו צינה, אך מעולם לא יכלה למנעו מלהישען על שולחנה במערכת ולספר בדיחות.

אותו יום שחזרה לעבודה, שעונה היתה על כרטסת בארכיון, מחפשת חומר, שעה שנכנס ואמר:

“הי, חובבת, איפה הזכר שלך?”

“לא יודעת”.

“יש לי פגישה אתו באחת־עשרה, ואם לא יבוא תוך רבע שעה, אני מסרס אותו”.

הסתובב פה ושם, מגדף, יצא לקומת המערכת, וחזר במרוצה, פניו שונים.

“אפרת, בואי אתי”.

“מה קרה?”

“נחמן בחדר מיון. ניסה להתאבד. בואי, אקח אותך לשם”.


*


הפרגודים שהועמדו סביב מיטתו של נחמן והבדילו בינו לבין יתר המכונסים באולם הרחב להתאשפז בו, הבדילו סופית, כביכול, בין עולמו לבין העולם היומיומי. אפשר שיממה זו שבילתה אפרת בתחומי הפרגוד הביאה אותה ואת נחמן עד־תמצית. שכב בלי הכרה, קו דק של קצף מכסה את הפה הפהמי הגדול, שאפילו עתה לא היה רופס, והגוף הארוך, הרזה עד־רחם, התערסל לאט לאט בנשימות. זולת הנשימות לא היה דבר. טיפין טיפין של מזון־חיים נמדדו ונטפו מן הצנצנת המורמת על כן לתוך מחט שבזרועו. מדד־חיים ומדד־זמן לבשו מימד אחד, חדגוני, סבלני, קליני, מדוייק וחילוני. אפרת הרכינה ראשה בפני טיפות־שעון אלה: כביכול אינן אלא לב חיצוני, לב שמחוץ לגוף, שבפעימותיו הסדורות תלוי הכל.

אחיות נכנסו. רופאים נכנסו. היה יום ואחר־כך לילה. בלילה לא היה זה רופא ממש, אלא פרח־רפואה, בחור צהבהב בעל משקפי זכוכית בלא מסגרת, מגושם כלשהו, בעל ידיים גדולות וקול סחוסי, יבש שביבשים. בלי אומר נתן בידה ספל קפה ופרוסת לחם מן המטבח. הקפה גלש על גדות הספל, והכתים בחוּם־בהיר את הפרוסה. אפרת שתתה בשתיקה. הבחור בדק את אישוניו של נחמן ואת דופקו.

“את יכולה לבוא אתנו לארוחת־לילה”, אמר.

“הוא עשוי להתעורר”.

“אינני חושב”, אמר, אבל לא עמד על דעתו. הביט בפניו של נחמן. “סימפאטי. את אשתו?”

“לא”.

“נפנה אותו אחר־כך לטיפול פסיכיאטרי. הוא כבר היה בטיפול?”

"לא ".

“זה לא נורא, טיפול פסיכיאטרי. עוד עף אחד של הרפואה.”

"אמור לי, דוקטור – "

“מה?”

“שום דבר. הפסיכיאטריה בעצם לא יכולה להסביר שום דבר על מהות הרע, נכון?”

“לא חייבת”, אמר, מביט בעינים חדשות. “חייבת רק לרפא אספקט אחד של הרע. כמו תורות חברתיות, את סטודנטית? מה את לומדת?”

“לא סטודנטית, לא לומדת כלל”. הרכינה את ראשה. הרופא חייך אליה כדי לעודד:

“נו, עכשיו הוא ישן יפה. לכולנו מתחשק לפעמים להיעלם מן העולם לזמן־מה, אבל לא מצליחים. אולי הרפואה צריכה להמציא משהו כזה, בלתי מסוכן, שיאפשר לכל אדם להגיד לפרק־זמן קצוב מראש – פוס, לא משחק. אז היינו רואים הרבה פחות דברים כאלה” – רמז בראשו לעבר נחמן הנושם, הכבד, העירום. “הוא ודאי אדם הגון, לא?”

“מה לעשות בו?” שאלה בקול נמוך.

“לכסות אותו. ולאהוב אותו”.

נעלם מאחורי הפרגוד כלעומת שבא, צהוב, גמלוני, כעוּר, לא ראתה אותו עוד אחר־כך אפילו פעם אחת.

מסתבר שכבר היה ער שעה ארוכה, אלא שהשהה את הרגע עד שנצטלל כליל. שכב שעה ארוכה והביט בה דרך סדק שבעפעפיו, והיא נימנמה על כיסאה. עיניו הביטו בה בנימנום, שני נרות מוסתרים בתוך שני זיתים שחורים, רוך של פנים־בית שלא ידע חשמל, הנקודה הפגיעה ביותר שבכולו.

“הי, ישה חפץ. ג’ינג’ית.”

הקול הנמוך מאוד, השבור כלשהו, הקפיצה מן התנומה החטופה.

“מה שלומך, ילד?”

“טוב. הראש כואב נורא. מי מצא אותי?”

“החלבן”.

“היית כבר בדירה?”

“לא”.

“כבר אין חצבת?”

“אין”.

“כשתהיי בדירה – השארתי שם איזה מכתב. השמידי אותו”.

“מה כתבת, נחמן?”

“כבר לא אקטואלי. בגלל החלבן”.

נטלה את ידו הכבדה ולחצה אל לחיה. אצבעותיו לא נסגרו על כפה, ונשארו תלויות באוויר, רפויות.

“ותהיה אתי?”

“אהיה אתך”.

“עכשיו כבר לא יתנו לנו להיות בשקט”.

“אני יודע. איזה כאב־ראש. אולי זה מה שאני באמת – כאב ראש לך ולאחרים”.

שתקה ונשקה ידו.

“את כועסת?”

“לא. אבל יכולת להגיד לי שאתה הולך”.

ניסה לשנות תנוחתו, ולא הצליח בשל המחט בזרוע.

“אפרת, תשמעי, אם זה חשוב לך, אז אני אלך לטיפול. אשכב על הספה שלו ואלשין על עצמי. בחיי. מבטיח”.

“אל תבטיח”.

“ברצינות, להקיא כמו קודם – תודה, לא”.

“אתה זוכר שהקאת?”

“כן”.

פיה חלף על אצבעותיו, על כף־היד הארוכה, הכחושה מאוד, על כל מהות ורבב שביד זו, המוּכרת לה יותר ממנה־עצמה, וּודאי אהובה יותר. אבל הוא לא רצה שתנהג חיבה בידו. הניח את הכף על ראשה, כמנהגו, כמוכרח לתקן: עדיין הוא הסוכך עליה.

לפי שהימים היו ימי משבר ממשלתי, לא בא איש מן המערכת לפוקדו. בא רק החלבן שמצאוֹ: בא בערב, חיישן, לבוש חליפה, ושניהם לא הכירוהו תחילה, אבל משביקשו לפתוח בשיחה עמו – וכי מתי משיח אדם עם החלבן שלו? – בא בחיפזון הפסיכאטר, והוציא את כל הבריאים אל מחוץ לפרגוד.

כשיצאה אפרת בפעם הראשונה מבית החולים בדרך הביתה, כבר היה גשם של ממש ושוּנה הרחוב.


*


החורף בא בסחיפה. גשם נראה כעולה מן האדמה מכוח חבטתו; העצים לבשו צורה צבית כהה. העולם נראה כולו קשור, כל עצמיו מחוברים זה לזה, שמיים נוגעים בגג, גג קשור בחוטים בהולכים תחת הבית, שיחה קולנית משקשקת בעלים, בכביש, עיסוק בלתי־פוסק בחוּצות. היתה בחוץ הידברות סואנת סגרירית. בעולם חורפי בלול זה היה בה צמא שלא נשבר לקירבתו של זה שכמעט אבד לה; חבלי הגמילה הפיזית היו כאש בעורה. הולכת היתה ברחוב ובוכה מגעגועים של לחי אל צמר־אפודה על חזה, געגועים של עיניים, געגועים אל ריח חריף זה, המיוחד אך לו, הדומה במקצת לריחו של תפוח, געגועי יד ורגל. ואלו נחמן, משיצא מבית החולים, סגור היה במוסד לחולי־רוח.

מכתביו תמיד עילגים היו, אך זה האחרון נראה עילג מכולם. כתב־ידו שוּנה, והיה מאומץ, איטי, עקלתוני, נטול פיסוק או רציפות, כחריש בקרקע יבש מאוד.

“אפרת היקרה. כאן לוקחים את העניבות מכולם ומשאירים מעט מאוד בכיסים. את תיק הכסף. ראיתי שהדלת משונה וראיתי שאין לה ידיות. כאן לוקחים את החגורות. נותנים נעליים רכות לא נעים. מפני ש – כשהבגדים תלויים עלי. בחוץ יש סנאי על עץ. גם חתולים של בית הבראה. את יכולה לבוא לבקר אותי אם יש לך זמן אפרת היקרה שי אורחים גם כאן. גם אנשים באים. רק ילדים לא אבל אין לך ילדים מפני שגם לי אין. אני לא זוכר אף פעם איך קוראים לרופא שלי. שלום אפרת היקרה נחמן.”

קראה את המכתב, אינה מאמינה למראה עיניה. מאוחר בערב הלכה לביתו של הפסיכיאטר, וקולה רם יותר מכפי יכולתה לשלוט בו.

“הסתכל. זה מה שעשיתם מנחמן”.

“היי סבלנית, אפרת, למען השם. זה הסיכוי היחיד שיש לנחמן להיות ככל האדם”.

“נחמן איננו ככל האדם!”

“כן, ילדתי, הוא ככל האדם, כולנו ככל האדם, אבל יש דברים שמפריעים לו. המכתב הזה רק מעיד עד כמה היו בו דברים שהפריעו לו”.

"שום דבר שלו אינו מפריע לי, למשל!

“שום דבר? את בטוחה?”

אפרת ניסתה למשול בעצמה. החלה מעשנת באותם הימים, אבל לסיגריות לא היתה השפעה מרגיעה עליה. ידיה רעדו עם ההצתה, ואת העשן פלטה בבת אחת, כסולדת.

“אתה בטוח שאתם פועלים לטובתו? לי נדמה שבטיפול הזה נחמן נעשה בינתיים ילד מפגר?”

“זה שלב, שלב של דכאון, שאינני מזלזל בו, חלילה, אבל הוא הכרחי, הוא יעבור. אל תשכחי שהמכתב כתוב בהשפעת לא מעט סמי הרגעה”.

“והוא יחזור להיות כפי שהיה?”

“אינני יכול להבטיח. קורה לפעמים שקצת מן הברק מועם. אבל הוא יחזור אדם הרבה יותר שקט, הרבה יותר מוכן לחיים. יש בנחמן שלנו כל כך הרבה, שגם אם יוקהה מעט העוקץ, לא נורא”.

(שלנו!)

“ומי התיר לכם?”

שאלתה הביכה אותו מעט.

“מי מתיר לרופאים לקטוע איברים, אפרת? אבל זה לא יגיע עד כדי כך, את דואגת יותר מדי”. כיון ששתקה והשפילה ראשה, המשיך:

“גם אנחנו איננו גאונים, אנחנו עושים מה שידוע לנו, לפי מיטב יכולתנו. מה את רוצה עוד?”

“שום דבר”.

ובליבה: אני רק בת שש־עשרה, רבונו של עולם, אולי באמת אינני יודע שום דבר.

במשרד פירקו את המגשים על שולחנו של נחמן, ואת השולחן החרים לעצמו אריק. כוננית ספריו שעמדה אצל מאן־דהוא, מן הימים בהם גר עם אותו מאן־דהוא, נמכרה על מאות ספריה. נתברר שנחמן חייב לאותו מאן־דהוא כמה אלפי לירות. אריק בא אליה, מחייך, ודרש שנחמן יחזיר לו חליפה ששאל ממנו באחת ההזדמנויות. לא ידעה היכן החליפה, לא ראתה אותה מעולם. אולי נמכרה. חשה שרוצים למנותה בעל־כורכה על חיסול־נחמן. פעם בפעם היה מתגלגל במערכת אחד הניירות הישנים, אחד התזכירים הללו שהוא היה מחברם, או בדל־הערת־שולים, או פרק של התכתבות. במערכת היו קוראים הד זה של נחמן בתחושת אשמה כלשהי. עדיין היה בכוחו לעורר ולהביך, מעבר לנוכחותו. להחזיר את רגע־העבודה לאקלים של שיא. “אבל ככה אי אפשר להיות”.

טלפון.

“הבארונית רוטשילד? מדבר מזכירו האישי של רוטנברג. החשמל שלך נוזל, בבקשה לסגור אותו תיכף ומייד. כן?”

קול נחמן במלוא חיותו.

“מאין אתה מדבר?”

“מן הבלימה. זאת שהכול תלוי עליה. כמה מן התלויים אפילו מתנדנדים על ידי ברוח. הי, תלוי! זוז, הגיע הזמן שתהיה בלתי־תלוי, וחוץ מזה אני מדבר עם אהובתי.”

“אתה בבית־החולים?”

“מה פתאום? אני בבית קפה תל־אביבי על שפת הים האחרון. בואי ואשקה אותך קפה”.

“מה הכתובת?”

“אפרת, אני אוהב אותך, לא שואלת שום שאלות, רק מה הכתובת. אני בטיילת. זאנזיבאר. איך זה מצלצל? בא זאנזי. שלום גברת זאנזי, מדבר אדון זאנזי מן הבאר, הילדים בסדר? לא מזנזנים אותך? אפרת, קחי טכסי ובואי. ילדה, אני מוכרח לשתות אותך. צמא כמו משוגע”.

הים, צהוב־עכור, שטוח, כמזוגג, באותה שעה־של־שפל חורפית שלפני שקיעה, אור חיוור, צפוני, עד שבלי משים מחפשת העין באופק את הקרחונים שאינם. ים ריק, מרוקן, באוש כלשהו, גלוי ערוות הפליטה והפסולת הרירית. בריכה יותר מאשר ים, כרס שאחרי לידה. נחמן, כהה, מצולהב, פרוע, שתוי קמעה, ונחשק.

“פראו זאנזי. את נראית נפלא. אני אקח אותך בשבי”.

“קודם כל קפה”.

“משוגעת אחת. אני אוהב אותך. מלצר! גברת זאנזי רוצה קפה. נו באמת, אינך יכול למהר יותר? אתה יודע בכלל מי זו גברת זאנזי? גברת זאנזי, נו, לא שמעת? עסקנית מויצ”ו הצעירה. קיבלה מענק פורד את גוגנהיים לעסוק בעסקנות ציבורית. נו, איפה כבר הקפה הזה של גברת זאנזי?"

“עדיין אתה אוהב נורא מלצרים”.

“עדיין”.

אפרת לא הסירה עיניה מעליו. הליקוי הזמני שהיה במרכז קיומה מזה שבועות, נסתיים. גוש ראשו החם עמד בינה לבין אורו העני, החי־למחצה, של הים.

“היה כל כך נורא?”

“כמעט שאמרתי לך ששיחררו אותי משם, אבל לך הרי אני לא יכול לשקר. ברחתי. היתה להם כוונה שלא מצאה חן בעיני, לתת לי הלם חשמלי.ואני ראיתי במקרה איך עושים הלם חשמלי, לפני שלוש שנים, כשכתבתי כתבה על בית־החולים הזה. אסור היה להם בעצם להראות לי, אבל איך־שהוא נכנסתי. אפרת, הרי אי־אפשר לתאר את זה בכלל. אדם שוכב, נקשר תחתיו שלא ישבור לעצמו משהו בשעת העווית, ואיננו יודע בכלל אם בכלל יקום, ואיך יקום, ואם יישאר הוא עצמו אחרי שיקום, או יחליף את מה שיש בתוכו לחלוטין, זיכרון, כשרונות, רוח, כל מה שיש שם בפנים. כמו מי שאיבד את כל פניו בכווייה והרכיבו לו מין פנים בניתוחים פלאסטיים, כמעט־פנים, כמעט־נכון, כמעט־הוא. אבל לא פנים ולא נכון ולא הוא. ראיתי אז את האיש מסתכל באסיסטנט שהיה צריך לחבר את התקע – אני אומר לך, אפרת. מימי לא ראיתי פחד פרימיטיבי כזה בעיני אדם. עד שהגעתי אליו בעצמי. האמיני לי, לא פוחד למות, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי. פאניקה מוחלטת. איך אני יודע שלא הייתי מאבד את זהותי לחלוטין? איך אני יודע? אולי אפילו לא הייתי מכיר אותך. תארי לך מין פיצוץ גדול בראש – ואחר כך להתחיל לחפש מה שייך למה – עיר אחרת. לא רוצה להרוג בתוכי שום דבר. זה אני.”

היתה שתיקה ארוכה.

“לא יכולתי, נו”, אמר נחמן, “לא יכולתי”.

“איך ברחת?” (ומניין הבגדים הרגילים, וחולצה זו שכנראה אינה שלו, ומניין הכסף?)

נופף בידו בביטול.

“לא חכמה גדולה. את מוכרחה את הקפה שלך?”

“לא”.

“אז בואי, נלך הביתה. ומהר”.

לפנות בוקר הציתה סיגריה. ראשו העצל התרומם מעל שרעפתה.

“מעשנת? בגלי שש־עשרה וחצי? פוי”.

“נחמן, בוא נתחתן”.

“אני שבר כלי”.

“מה ההבדל עכשיו?”

“אל תגידי. יש הבדל”.

גאווה כלשהי עצרה בה מהמשך הוויכוח, אבל הוא עצמו המשיך:

“את זוכרת מה אמרת לי בפעם הראשונה? כששכבת לי בידיים כמו שפן מבוהל והתנצלת שאת עוד לא רגילה? התלבשת והסתכלת בראי והתפלאת שהיו לך אותן הפנים, שלא צמחו לך קרניים. אם תהיי אשתי החוקית, יצמחו לך קרניים, ועוד איזה. לא תכירי את עצמך. קרניים וזקן ושפם וחטוטרת, והסוף יהיה קירקס”.

“טוב”, אמרה, מגייסת את הקלות – ובאותה רוויית־אושר שהיתה נתונה בה, אף לא התקשתה בכך, – “אתחתן עם מישהו אחר. אולי עם אריק”.

“פראו זאנזי, את נואלת. אני אשים לך צפרדעים במיטה”.

החדר, שסוייד צהוב, דמה לפנים אל אשכולית גדולה בשלה, סגורה כולה, ושניהם בתוכה, מוגנים, בלא חלון או דלת, וכל מה שבחוץ – ביעות של סכנות־פתע, אזעקות ואלימות.

הפסיכיאטר המתין לה כבר, ישוב בנחת ליד וילונו הסגור של בית־הקפה. וילון מפוספס היה, כבד, ורווי עשן הרבה.

“ראי איך את נכנסת לחדר. כמו אשה בשלה. בלי פחד. והסתכלי איך הוא נכנס. מכונס. הכתפיים מאומצות. כולו מכווץ. ודאי, הוא אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה. אבל האמיני לי, זה לא מספיק כדי לחיות בעולם. אני מאוכזב ממנו מאוד, כי הוא מרמה אותנו. הוא כל כך אינטליגנטי, משחק כל כך טוב, שהוא מרמה את האנאליסט שלו. בכל”.

“סימן שהאנאליסט איננו די אינטליגנטי”.

“נכון. ומקרים כשל נחמן אינם מרובים אצלנו. לרוב האינטליגנציה שלנו מספקת, והאמיני לי, טיפשים אין בסגל שלנו. אם אני רשאי להתנבא, לאור הנסיון שלנו, לאור מה שאני רואה כאן, הרי רוב חייו הוא יהיה בטיפול, ייכנס וייצא ולא יגמור לעולם, אלא אם כן יהיה לו מניע חזק להתחיל ולגמור. אני יודע שהקשר ביניכם חזק מאוד. ואני מתרשם שאת מתנגדת לטיפול. את לא תעזרי לו, אפרת”.

“זה לא מדוייק. אינני מתנגדת. פשוט לא יודעת. כל מה שנעשה עד כה, נראה לי רע. אבל אינני אומרת לו מה לעשות. כנראה שהשפעתו עלי גדולה בהרבה מהשפעתי עליו”.

“האמיני לי שאני כועס עליו. וזה לי לא קרה עדיין עם חולה”.

“זה… רפואי?”

“זה אנושי. הוא לא נהג בנו ביושר”.

“לוא נהג ביושר, לא היה מגיע לטיפולכם”.

“תתפלאי. גם בין החולים יש ישרים יותר וישרים פחות”.

“בסדר, אז אחד מסימני מחלתו של נחמן הוא שאיננו ישר כלפי האנאליסט שלו”.

“אני מסכים. יש לזה אפילו שם בספרות הרפואית. אבל אל תחשבי שכלפייך הוא ישר”.

חייכה בשמץ עליונות:

“לחלוטין”.

“הלוואי שלא תתבדי. ועל ילדים חשבת? איזה מין אב לילדים הוא יהיה? וכמה זמן, לדעתך, תוכלי לרמות את הגוף? כן, אנחנו יודעים, אחת הנקודות שהוא מתייסר בהן היא אי־יכולתו לקיים אתך יחסים נורמליים. את רואה, אין סודות, הוא סיפר לנו”.

אפרת נאלצה להשתעל כדי להסוות את הצחוק שהתפרץ לתוך קולה.

“הוא שיקר”, אמרה.

הפסיכיאטר, שנצטמצם קימעה בכיסאו, היה רגוז.

“טוב”, אמר, "לא זאת הבעיה. הבעיה תהיה מה תעשי אם התנהגותו תיהפך לבלתי־שפויה לחלוטין. וזו אפשרות סבירה, כל עוד איננו בטיפול כראוי. מה תעשי אז?

“אלווה אותו”, אמרה.

“זה אמיץ מאוד, ילדתי, אבל לא תוכלי. לא תצליחי. אדם בריא ביסודו אינו יכול ללוות אדם חולה עד הסוף. כאן הגבול. זה ההבדל בין בריא לחולה.”

“נחמן איננו חולה יותר ממך וממני. לא הכל אתם יודעים”.

“לא, לא הכל, אני מודה. בנושאים שלנו אך שוטה מתיימר לדעת את הכל. אבל נראה לי שבכל זאת אנחנו יודעים יותר ממך, אפרת. עד כה נשאת בעול כמו אדם מבוגר. הלוואי וכל נשי החולים שלנו היו לויאליות באותה מידה. אבל בנקודה זו את נוהגת – בעצם, את נוהגת בהתאם לגילך האמיתי”.

"דוקטור, האם הנך חושב שהתנהגות מהסוג של נחמן היא בעצם דבר די ישר?

“אינני מבין”.

“יש כאן איזה יושר. אחר היה אולי ממרר את החיים לסביבתו. נחמן מכוון הכל נגד עצמו”.

“אבל אי־אפשר לחיות כך, כפי שאת מתארת. העולם אינו יכול להתקיים כך, זה חורבן. אדם מוכרח במידה מסויימת להתאים את עצמו לחברה”.

“אתה רופא שלו או של החברה?”

“את רואה סתירה?”

“כן”.

הפסיכיאטר נשתתק.

“למה רציתם לעשות הלם חשמלי לנחמן? באמת היה בזה הכרח?”

הפסיכיאטר הופתע.

“אינני יודע מניין נודע לנחמן שהיתה מחשבה כזאת. אסור היה שייוודע לו, ואני חייב לבדוק מי הדליף. אבל אני רוצה לומר לך, שהעניין לא יצא מעולם מגדר מחשבה. דיברנו על האפשרות, בפורום סגור, ולא היתה מעולם החלטה סופית בענין. אני רוצה שתאמיני לי. ויחד עם זאת – אני מספר לך בסוד – אני אישית מתנגד למתן הלם לנחמן. אבל הוא מוכרח לשתף פעולה עם המטפל שלו. וייתכן שדווקא את צריכה להסביר לו זאת. אני יודע שנדרש ממך מעשה קשה מאוד, מבוגר מאוד.”

הוסר ישע גמור תקפה. ידעה בבירור שלא תוכל להימנות עם מתנגדיו של נחמן, עם העומדים מחוצה־לו, מנגד, ויודעים מה טוב ומה רע בשבילו.

“אני מאחל לך”, אמר הפסיכיאטר חלקות, “שתאהבי בקרוב איש בריא – כמוך. ומכל מקום, אם תצטרכי עזרה, בואי אלינו. יש בסגל שלנו חילוקי־דיעות לפעמים, אבל אין חילוקי־דיעות ביחס לרצון הטוב שקיים כלפייך”.

לא נתנה לו שלום. יצאה משם ונסעה לבית־החולים שבו שכב נחמן תחילה. ביקשה להיוועץ באותו פרח־רפואה ששהה רגע מאחורי הפרגוד בלילה הראשון. לא ידעה את שמו, והחיפוש היה קשה. לבסוף נודע לה שכבר איננו בארץ: חניך שוויצריה היה, וחזר לשם להגיש בחינותיו לתואר.

“איפה היית, אפרת?”

“בשיחת־גרעין”.


נחמן לא היה יוצא עוד לעבודה. כמעט שלא יצא לרחוב. ישב בכורסה. משקפי־שמש לעיניו בתוך הבית, עטוף צעיף, בולע סמי הרגעה, וקרא. לא ידעה מה הוא עושה באותן שעות מועטות שבהן התלבש ויצא.

אט־אט נעשתה לה העיר מרתפית. גג סגר עליה, וכולה מצמיחה שורשים נכים, פתלתול, מום, גמד, גבנון, חשד של רקב; רוחשת חיי חיפושיות מבהיקות, עשירות ומתועבות כולן, מהות שנולדה מלמטה, בערמה, בדמים, ובידענות מומחית־להרע; ועיקוליה הברזליים של העיר חורטים ושורטים את האוויר מול שמיים, ואינם מגיעים. הרחובות היו שקטים אותו חורף, שקט־פילים, מלט־פילים אפור; חדקים נעים לאט בתוך עצה סבוכה, עין יחידה מפלבלת בתוך קמטים הרבה, טיפה בוגדנית נושרת לתוך הצוארון. בכל פינה היתה עוד פינה ועוד פינה ובה עוד פינה, לחלוחית לוחשת נושנה, לכלוכו המומחה, הסאוב, של סוד. נעורים עלו בריצה לעליית הגג, ושם נשרו שיניהם וסילסלו לעצמם פיאה נכרית כדי שיוכלו לצאת כדת לרחוב החנוט. וחפצים, חפצים, חפצים, בית־עבוט של חפצים שגדל פרע, טירוף תפזורת חפצים שכל אחד מהם זר לריעהו, עומדים ועוברים מיד ליד חושקת, ומוטלים זמן־מה ושוב נעים ושוב מתבלים בלאי־כעור, ושוב עוברים מיד ליד. החפצים היו בעליה האמתיים של העיר בעיני אפרת באותם הימים, בעלי המרתף: פורמאיקות ושולחנות־גינה נרקבים בחוץ, ומזרנים2 ואגרטלים ובדי־ריפוד ושיירי מאיונית באשפתות ועוף מכורסם עד עצם ואלבומים. קלפה פעם ירקות לארוחתם, וראתה שנפח הקליפות גדול פי שלושה מן המעט שבצלחת. המוות היה שייך לכאן: הוא נעשה במין להיטות הדורה, מורגלת. רק שעת־החיים היתה עתה מוזרה וארעית, היסוס־אביב קיקיוני שתעה בדרך.

באחד הימים המעורפלים הללו הוזעקה שוב לבית־החולים. נחמן הלום סמים וקוניאק שאינו מורגל בו, שפך על עצמו קומקום של מים רותחים. הביאה אותו במונית לחדר, ועמה צרור תרופות והוראות כיצד לטפל בכוויותיו. יום שלום עבר עליהם בשתיקה גמורה; נחמן משים עצמו ישן, ואפרת מבשלת על הכירה החשמלית ועיניה יבשות.

שעה של יגיעה:

“נחמן, מה כל זה שווה לך? שאלת אותי על אהבה, והיתה לי, תמיד היתה לי. וזה לא עזר לך כמלוא הנימה כשלקחת את כדורי־השינה”.

“אני מבקש אותך, אני מתחנן, אפרת, האריכי את רוחך. לא חשבתי עליך ברגע ההוא, אני מודה; בכל אופן לא כפי שאני חושב עכשיו. אבל את דיברת בזמן עבר, אמרת שהיתה לך אהבה. זו תהיה בדיחה שבדיוק כשאני לומד לאהוב אותך ממש, אַת תקומי ותברחי לי. הלא אַת האדם היחיד שמבין אותי בכלל”.

“לא אברח. לא ברחתי ולא אברח”.

“אבל לא תרצי עכשיו להתחתן אתי”.

“המתנו כל כך הרבה” –

“נמתין עוד קצת”, סיים תחתיה, סרקאסטי. “את רואה? את כבר אפילו מדברת לי בפתגמים. איפה את, ילדה? איפה אפרת האמיצה? – מייד – תיכף ומייד – היום – את מוכנה?”

היום. אתה עוד מלא כוויות".

“אפרת!! למען השם”.

“ואתה מוכן? מייד? היום?”

“אני?”

“אתה”.

היסב ראשו הצידה.

“כבר קילקלת את הכל. אני לא יכול לדבר תחת לחץ.”

הניחה את הצלחת שבידה לאט לאט.

“לא נחמן. זה לא יהיה ככה. יש לך משהו להגיד לי, אמור ישר, ואם לא, שתוק”.

“שבי כאן”.

ישבה דרוכה למרגלותיו, והוא ליטף ראשה, מגע זה שהיה תמיד מפוגג את כעסיה.

“יענקל, אין כמוך, בחיי. תראי שעוד נהיה שמחים. עוד נהיה כפי שלא היינו אף פעם בעיר המחורבנת הזאת. זוכרת שבירושלים היה הכל אחרת? ניסע, אני אקח אותך לכל הערים שתרצי לראות. סיפרו לך ודאי סיפורי נפלאות על פאריס – אני אראה לך משהו הרבה יותר יפה: את לונדון באביב. יש לך מושג מה זה לונדון? מלאה ורכה. שמחה קלה. הכל כאלו נכון. בלי שמץ מכל תוגת־הגסות האירופית. ואירופה היא יבשת גסה. תלכי אתי ברחובות ותרגישי כאלו את הולכת בתוך כריזאנטימה חוּמה. מלא, מקורזל וריחני. תשתכרי רק מן ההליכה. שלא לדבר על תיאטרון. עד שלא היית אתי שם, לא ראית תיאטרון מימיך. נו, מה הלב אומר לך?”

כירסמה אצבעו בתוגה ולא השיבה.

“מוכן להוריד יד ולתת לך”, לחש. “בחיי. את כל כך אוהבת לשחק ביד שלי, ומה אני כבר יודע לעשות בה? אפילו לא להחזיק עט. לו יכולתי לעשות משהו בידיים האלה – לכתוב תווים, למרוח בד – אבל הסתכלי, הסתכלי עליהן, שלד מת, הרי אינן יודעות לעשות שום דבר. אז מה האנאליסט יעזור לי? יגיד שאין לי אמא? תודה רבה. זה יעשה אותי למוכשר?”

אפרת היתה עסוקה במחשבה משלה.

“נחמן, הגד, האם לא התלבשתי עליך בצורה בלתי הולמת?”

“השתגעת על כל הראש?”

“מנצלת את חולשתך הזמנית וכולי? תפסתי אותך בשעת חולשה חיוורת?”

העיניים הליליות נזדככו בצחוק.

“את חופשית לתופסה ולנצל כל עוד אני חי. בואי הנה, סמל היושר, בואי, מרתין לותר, חתיכת אתיקה, האשה הכי מוסרית במזרח־התיכון”.

כבשה פניה בחיקו. פניו שלא גולחו מזה כמה ימים שרטו שריטה של ממש בלחייה. אבל אותו יום שאינו טוב נפגם משהו בתשוקתה – כאילו חייבת היא את הרגע לנחמן, מעשה אנושי, ידידותי, אולי, אבל כבר לא לגמרי רגע של אהבה. וגם נחמן דעתו היתה מוסחת, כנראה, כי אמר:

“הזכירי לי לטלפן לארכיון ולשאול מה שם האשה שוואן־גוך שלח לה את האוזן. לא מפני שזה איכפת לי, אלא כדי שהמזכירה הזאת תשתגע. היא כבר צריכה להיות בת שלושים כמעט, לא? מה שמה בכלל?”

“דליה”.

“שם של משכית. מתאים לה, בחורה משכיתית בעלת ענקים אמנותיים ואצעדות מעניינות על כתונת פסים, מלרע: דל־יה. איך היא יכולה לעבוד בארכיון הזה? איך את בכלל מסוגלת ללכת למאורת הנחשים הזאת? נעשה לי רע רק מלחשוב על העיתון הזה. מערת עדולם.”

“העיתון באמת חסר קיום עצמי”.

“אז למה את עוד הולכת לשם?”

“כי בניגוד לך, אני צריכה לאכול לפעמים”, הקשיחה את קולה. נחמן תפס ראשו.

“שמעת את עצמך עכשיו? שמעת איך דיברת? ילדה, ילדה, מה קרה לך?”

“כנראה שהכל”.

יום שאינו טוב, יום של לבדים ופרידות, המתפוגג אחר כך בדמעות של רצון איום להגיע.

לאט־לאט החלו שואלים מה שלומו של נחמן. כבר הסתגלו למחשבה ש“עמוד התווך” התפורר ואיננו; כבר אמרו, בשמץ העזה אשמה במקצת – שאין בעולם אדם שאי־אפשר בלעדיו. אפרת סבורה היתה דווקא שאין בעולם אדם שאפשר בלעדיו, אבל למדה להחריש. אריק היה לכתב הבכיר, האיש מספר־שניים בעיתון; לבוש חולצת־ספורט הפגנתית, ענוב עניבת־עור, מקטר מקטרת, רץ מלא חשיבות ממקום למקום וכותב את כתיבתו הכבדה, מסיח עם פני־הארץ ומקבל כל מה שאמרו לו כדברי אלוהים חיים, ושומר את כל כתבותיו בארכיון פרטי, עם העתק אצל אימו. פעם בפעם היה מנמיך קולו, ושואל את אפרת כממתיק סוד:

“מה שלום נחמן שלנו?”

שלנו.

יוד’לה נתגלה כמסייע פה ושם. השיג לה מקדמות. העביר לה עבודות תרגום אקראיות, בשכר ובסוד. נבוך בפני מה שאינו מבין כלל, היה מתפרץ לרגעים ושואל:

“איך הזכר שלך, עוד פעיל?”

העורך יצא לחוץ־לארץ. נראה שהמערכת השתחררה סופית מנחמן, מהילתו וצלו כאחד, כאילו סופה עברה עליה ונעלמה. באחד הימים הלכה אפרת, לפי עצתו של יוד’לה, למערכת שבועון אחד, שנחמן השתתף בו לפעמים בדברי פולמוס מדיני, ותבעה מן העורך להזמין עבודה אצל נחמן. הלה נעתר, ואפרת רצה לחדר בשמחה, אבל נחמן סירב לכתוב את העבודה.

“שיילך לעזאזל. שונא אותו. עכשיו, כשהוא יודע שאני לא בעיתון, ירצה לשלם לי לפי שכר הסופרים הקבוע שלו, שזה פחות מאפס, ולא לפי התעריף האישי שלי”.

אפרת לא ידעה כלל שהיה לו תעריף אישי משלו קודם־לכן. לא אמרה דבר.

עוד יום שחלף בשתיקה, ועוד יום, נחמן, עטוף־צעיפו, כסוי משקפי־שמש, יושב בכורסה בפינה אפלה ולוגם מכוס בעקשנות עקמומית, קשוחה, גבו כפוף כאלו שבור, עד שאמר לפתע בקול מסומם במקצת, איטי, הדומה ללחש:

“את יכולה להציל אותי. אבל תצחקי אם אגיד לך”.

“לא אצחק”.

“את מכירה את דליה? המזכירה בארכיון?”

“מכירה”.

"את לא חושבת שהיא בלתי רגילה? יש בה מין תום צברי, תל־אביבי, בלתי מצוי. ישרה לגמרי. שקופה כזכוכית. לא מסתירה כלום. ופיקחית.

“נפגשת אתה?”

“פעמיים, שלוש. טוב, נו, כמה וכמה פעמים. לך הרי אינני יכול לשקר. שתיתי אתה קפה בשבוע שעבר. אני לא אומר שאני מאוהב בה, עדין לא, אבל זה יכול לקרות. שמעי, אני צריך אותה. ואת יכולה לעזור לי. אם אני אבקש אותה לבוא, היא לא תבוא. אני יודע שכבר דרשתי ממך הרבה. עשי זאת למעני, הרי את האדם היחיד שמבין אותי. לכי, השביעי אותה שתבוא אלי”.

מימיה לא היתה עייפה כל כך. עייפות מחוצה ומוחצת כזו שאינה מאפשרת להרים יד, כזו הדורשת מאמץ כדי להציב רגל לפני רגל, להעביר את משקל הגוף ולפסוע.

“אבל אין לי אליו מה שהוא חושב שיש לי”, אמרה דליה, מבוהלת ונרעשת ואינה נוגעת בקפה שלה. “הוא בחור מעניין נורא, אבל לא מושך אותי בכלל כגבר. תראי, זו גם אחריות איומה”.

“נכון”.

“ואני יודעת שאת נושאת בזה כבר מזמן, ואני חושבת שזה גועל־נפש מצידו, מה את חייבת לו?”

גם שריר־החיוך לא נעתר לה מפאת העייפות.

“לא כדאי לדבר על זה. השאלה אם את מוכנה ללכת אליו או לא. איש לא יאשים אותך אם תגידי לא”.

דליה היססה.

“בגללך אני מוכנה ללכת אם את מעריכה שזה חשוב… ההערכה שלך ודאי נכונה. אבל מה פתאום יש לי ערך בחייו בכלל?”

“ככה. פתאום. בלי הסבר וזה חשוב. יש לו חומרי רעל בארון, מכמה וכמה מינים”.

“ולא לקחת את זה משם?”

“לא”.

“למה?”

“מה ההבדל? אמצא אחד, הוא יסתיר אחר. תמיד אפשר להסתיר. תתפלאי כמה מקומות מחבוא יש בבית”.

היתה שתיקה, ואפרת הוסיפה, מתקשה בניסוח:

“וחוץ מזה… אני לא טובה בשביל לשמור על איש שלא יתאבד. אף פעם לא בטוחה שהוא באמת טועה ושכל העולם צודק. את ודאי תהיי יותר בטוחה ממני”.

“מה זאת אומרת? את רוצה להגיד לי שצריך לתת לאנשים להתאבד? מה זה, הפקרות?”

“לא הפקרות. את צודקת”.

“מאין הוא משיג את כל הרעלים האלה?”

“יש לו כל מיני קשרים. מניין לי לדעת?”

“חשבתי שאת יודעת הכל”.

“לא הכל. לא ידעתי שהוא נפגש אתך”.

“אתי?… אף פעם”.

“לא שתיתם קפה יחד בשבוע שעבר?”

“לא, מה פתאום? מה הכניס לך רעיון משונה כזה לראש? לא ראיתי אותו כבר יותר מחודש, חודשיים אפילו. אבל תגידי, אפרת, את הרי מכירה את נחמן היטב, – מה לדעתך עשה אותו משונה כזה?”

“אין לי מושג”, אמרה. “בעיני הוא לא משונה עד היום. אולי הבדידות המוכרחת של כל מי שעולה על הממוצע – ואולי לחיות בלי שום אֵם, זה כנראה לא עוזר לאף אחד”.

“נו באמת, אם נחמן חי בלי אימו, זו אשמתו האישית”.

“מה זאת אומרת?”

“מכירה את אמא שלו היטב. אמא שלי עזרה לה הרבה. מה, את לא יודעת את הסיפור? היא באמת אשה מיסכנה. בעלה ברח ממנה כבר לפני שנים, נשארה עגונה, בלי גט, בלי כסף, עם שני ילדים. בהתחלה נכנסה בשותפות עם נגר אחד, שבנה לה קיוסק, לא רחוק מכאן, אחר כך הוא רימה אותה, הפקיעו את הקיוסק ושוב נשארה בלי פרוטה, בחובות. אמא שלי עזרה לה המון בעירייה. סידרו לה דוכן ורישיון בשוק־הכרמל, וכבר שנים שהיא מוכרת שם. נחמן תמיד היה ילד קשה נורא, אמא שלי מספרת. לא יכלו להחזיק אותו בשום מוסד. אני מוכרחה לציין לשבחו שכנראה למד בעצמו המון. אף אחד לא יודע איך. כבר מגיל צעיר מאוד הוא לא בבית, לא מכיר באמא שלו, מתבייש בה, כנראה. הבן השני טיפוס אחר לגמרי. פתח לו חנות בגדי־ילדים לא רחוק מהשוק. אמא שלי קונה אצלו לעתים קרובות, בהנחה. אבל נחמן מתנכר למשפחה, לא רוצה לשמוע עליהם. אף אחד לא יודע בעצם למה, מה הוא עשה כל השנים, איך גדל. היה נשוי פעם לתימניה אחת, אחרי כמה חודשים היא ברחה לארצות־הברית. אמא שלו בעצמה אומרת שיש לה רק בן אחד. היא לא רוצה להציק לנחמן, הלך – הלך. שיהיה מאושר כפי שהוא רוצה, היא אומרת. באמת אשה טובה”.

אפרת שתקה שעה ארוכה, לבסוף אמרה, וקולה זקן: “תלכי לשם, דליה? עכשיו?”

“אלך, אמרתי לך כבר שאלך”.

ומשהחליטה, שלפה בלא־היסוס את הראי הקטן מתיקה, הסתרקה בחן, התאפרה מחדש, ונתנה בושם בתנוכי אוזניה.

“זה מרגיז אותך?” שאלה פתאום את אפרת, נכלמת במקצת.

“לא”.

אפרת הוסיפה לשבת שם עוד שעה ארוכה, בשמלתה החומה, המהוהה כלשהו, ותמהה על שאינה מסוגלת לחוש דבר.


נשאר עוד דבר אחד לעשותו.

הגזבר היה איש סחוסי יבש, צרוד, מן המתרחצים בים בכל עונות השנה, ועורו הכהה דומה לקליפת אגוז קוקוס. שעה שכתב לה את צ’ק המשכורת, היה מעיר הערות של גנאי על נחמן.

“הבט”, אמרה לו, “הכל אני מוכנה להבין, מחוץ לדבר אחד: למה כולכם מתנפלים עליו במין שמחה כזאת? מה כל הנקמנות? עד כמה שידוע לי, הוא תמיד עזר לכל אדם, חינך את כל הכתבים. אף אחד במערכת לא נהג כאן כבן־אדם”.

“מה נקרא אצלך לנהוג כבן־אדם? לזייף צ’קים?”

“הוא לא זייף את הצ’ק של אריק. ולוא היה מזייף אז לפחות בסכום גדול, ולא במאה לירות עלובות. אף אחד מכם אינו מכיר אותו, אבל כולכם מוכנים לשפוט. נכון, עכשיו הוא חולה. ולוא שבר את הרגל, היה מישהו מכם מעלה בדעתו להתייחס אליו באיבה כזאת? במה שונה המחלה שלו משבירת רגל? מה כל צרות־המוחין הזאת, מה כל השמחה, הבהלה המאושרת הזאת של ילדים רעים ומטומטמים שמצאו אפשרות להרוס? עוד חסר שתעמדו ותשירו במקהלה, ואנדאלים, כנופייה. ועוד מעלילים שהוא זייף צ’ק של מאה לירות. הוא. הוא לא היה מעלה בדעתו אפילו רעיון כזה – רעיון של גנב קטן – רעיון של פקיד”.

המלים נגזרו מחיכה היבש כאלו חטבה עצים, נידרדרו ממנה כבדות, שלא מרצון. נפנתה ללכת, אבל הגזבר חסם דרכה בכוח הזרוע.

“חכי”.

ביד רועדת מכעס פתח את הכספת ושלף מתוכה צ’ק. הגישו לה, מקרב יתר על המידה אל מול עיניה, כדוחק בה.

“כתב היד שלו או לא? את צריכה להכיר את כתב־היד הזה, גברתי הידועה בציבור מגיל צעיר. מכירה או לא? הביטי, אפילו לא התאמץ להסוות. למטה מכבודו. אבל הוא הרי גאון, הוא לא פקיד”.

הרצפה עלתה והתקרבה אליה, זורמת, מלוכסנת, ואפרת הופתעה לחוש עד כמה כמהה היא באותו שבר שנייה לחבטה הקרובה, עד כמה ששה להיפגש סוף־סוף עם אלימות גופנית.


*


על אדן החלום עמדה זיקית ופילבלה לכאן ולכאן. אפרת לא העיזה לשאת עיניה גבוה יותר מאדן החלון. רבצה כשחיין שנפלט מן הים, פשוט־איברים, חסרת חלום ופשר. בחוץ עמדה שמש רחוצה, שמש צחצחות של חודש שבט, צהובה מאוד על רקע ענני היקרות שבשוליים. מערות־עננים־ואור נראו דרך החלון. תמצית האביב הלח הדיפה ריחה מן העלים. אפרת חשה שכל אלה דברים חזקים בהרבה מכפי שיש בכוחה לשאת. צפה על פני הזמן העובר, שוקעת בו ורק בו. החדר היה בהיר, נקי; זגוגית־החלון שקופה אותה שקיפות של אביב, שהיא דקה יותר מכל שקיפות אחרת. אפרת רבצה בפישוט־איברים גמור, כאילו סלד גופה ממגע־עצמו, כאילו אין רגל ימין מחבבת רגל שמאל, כל איבר וכל חלק בה מתרחק, נפרד, ואיננו נצמד. שכבה במיעוט של נוע, במיעוט של משקל, זהרוריות־שבט חולפות כמתעתעות על גופה, והמתינה לצו הגיוס העתיד לבוא אולי מחר, אולי בסוף החודש.

החורף, מכל־מקום, תם בוודאות.


  1. מתוך “מכות מצרים” של נתן אלתרמן.  ↩

  2. “ומזורנים” במקור המודפס, צ“ל ”ומזרנים“ – הערת פב”י.  ↩

שולמית הראבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שולמית הראבן
יצירה בהפתעה
רקע

שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים

מאת יהודה ליב גורדון (פרוזה)

כליתי מלאכתי בווילנא ואשׂים פני לשוב לביתי. ואף כי לא עסק קבּלנות קבּלתי, ולא בצרכי צבור עסקתי, ולא עבודת מוכסי היין עבדתי שם, אשר אז הייתי יושב ספוּן בבית מרזח היותר נכבּד בעיר, אוכל בכל יום פטוּמות ושותה יין ושכר האנגלי ונוסע הלוך ושוב בכרכרות ובצבים, על הוצאות רבים, כי אם הלכתי שמה לעשׂות דבר אשר לא ישוה פרי לבעליו בישׂראל, דבר אשר כמעט אֵבוֹש להודות קבל עם, כי ידעתי רבים אשר ימלאו פיהם שחוק עלי בשמעם תודתי: הלכתי – להדפיס ספר! כי מחבּר אנכי, ומי לא ישׂחק וילעג בשמעו זאת? כי מה המחבר ומה חייו בישׂראל? המדפיס ומשרתיו עושׂי רצונו, יפשיטו עורו יקחו צרור כספו והונו, ותקוה אין לאחריתו למלאות חסרונו; יראי חטא ידמו כי כל מחבר משׂכיל הוא וישׂנאוהו, וכי כל ספר נדפס על השמינית מלא דברי מינוּת וימשכו ידם ממנו; ועשירי עם ידעו כי כל מחבר עני הוא ויבזוהו ובהגישו ספרו להם יראו פניו כפני עני המחזיר על הפתחים, ימלאו פניו קלון וישלחוהו ריקם ­– ואני הלכתי להדפיס ספר? בכל זאת גמרתי בלבי לספות עוד שקלים אחדים החיים על המתים ולנסוע לביתי בעגלת הרכש כי נהיתי אחרי בני ביתי אשר לא ראיתים כירח ימים ונפשי ערגה אל המנוחה ואל המרגוע אשר נמצא בביתנו חנם, תחת המרורים והנדודים אשר יתנו לנו בעלי המלונות במחיר מיטב כספנו, וכבר נסיתי בחכמה וראיתי מה רע ומר גורל המוכר עצמו לצמיתות בידי אחד מבעלי העגלות, כי גם עצמיו יפרק גם שאֵרוֹ יאכל בדרך גם עתּו יבלה בעוצר רעה ויגון. ויהי מה! – אמרתי בלבי – אספה עוד שקלים אחדים על האובדים ההמה ואסע לביתי בדרך המלך הלוך ורצוא כמראה הבזק.

ואולם אנכי טרם ידעתי כי גם בדרך המלך נמצאו חתחתּים ומכשולים לאיש אשר כמוני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.