לוגו
"הציונות הגדולה" נוסח אמריקה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מתוך “דבר” – 5 בינואר 1959)

בזה הכינוי הכתיר פרופסור מרדכי מ. קפלן, הוגה-הדעות היהודי האמריקני הנודע, את השיטה שהעלה בועידה האחרונה של ציוני אמריקה, ואשר לא מעטים בעיתונות ובציבוריות היהודית דשים בה. ואחד מחסידיה, עורכו של “טאָג” דר' ש. מרגושס, סבור, שאם אמנם תיקלט ותאושר שיטה זו, סופה לשנות את אופייה וחוג פעולתה של הציונות העולמית. וזו מטרתה.

טוען פרופסור קפלן כי – א) “הציונות הגדולה” גורסת שאין הציונות עניין שברגש ארעי, אהבה, מעשה פילנתרופיה, אלא תפיסת עולם יהודית יציבה המחייבת שולחן ערוך של הליכות-חיים “באהלך ובצאתך” – והיא זהה עם היהדות בדורנו. ב) היא מקיפה את התפוצות ומדינת ישראל, והתפתחותן וביצוּרן – יעוּדה. דו-קיום של תלות הדדית בין שני חלקי אומה – ולא מרכז ופריפריה, כיום ולעתיד לבוא. תפוצה יוצרת עשויה לקלוט השפעתה של מדינת ישראל, ולהיפך, והיא הערוּבה הבטוחה ביותר לקיומו של העם היהודי, עם העולם, ולהתפתחותו. ג) היא מחייבת הגדרה עצמית וצורות ארגון חדשות לאחדות-אומה על-מדינית, אתנית-דתית, דבר שהוא חיוני ביותר, לדעתו, לאחר תקומת המדינה דוקא. יש לקבוע, לא רק מיהו יהודי, אלא גם מַהו קיבוץ יהודי, מהו העם היהודי בדורנו.

“משולים אנו כיום לחלקים של צבא שנתפרק מזמן. אין אנו הולמים שום הגדרה מקובלת של אומה, כת דתית, קבוצה תרבותית, שתשווה לנו צביון מיוחד ביחס לשאר לאומים וקיבוצי-אדם, למען נוכל להמשיך ולהתקיים ולהתפתח בייחודנו, בתוך הסביבה בה אנו חיים”.

תפיסתו הדו-קיומית של “אחד העם” האמריקני ברורה. אין היא מניחה מקום לפרימאַט הלאומי של מדינת ישראל. היא משלימה (וזו נקודת מוצאה) לא רק עם הפיזור, אלא גם מחייבת את הקיום הכפול של התפוצות בשני מעגלי-ציביליזציה. היא מבקשת להעניק לקונספציה של “הציונות הגדולה” את המשקל והיעוד שנועד במשך דורות לדת ישראל, בלא יסודותיה האיראציונליים. היא שוללת בתכלית את שלילת הגלות, הן מטעמים עקרוניים, הן מטעמים מעשיים, ורואה בה תנאי ועידוד למגמות החיסול הלאומי בתפוצות (גם עם רוממות המליצה הציונית), להתבוללות וטמיעה בלב ומצפון שקט (ו“אין קסטלר יחידי, שדחק את היהדות לגבולותיה הטריטוריאליים המוגבלים של המדינה וגזר התבוללות על רוב העם”).

לא כאן המקום להרחיב הדיבור והניתוח על הקונספציה של “הציונות הגדולה”, שודאי אינה צרור נוסחאות מופשטות, אלא ביטוי עמוק לציונות נטולת-הגשמה; וההגשמה – לצוּרותיה ולגילוייה השונים – היא, לדעתנו, הכרח חיים לקיום היהודי גם בתפוצות, לחינוך היהודי, ליצירה היהודית. ייחודהּ של דת ישראל, שפרופסור קפלן וחסידיו מבקשים ליצור לה תחליפים מודרניים, התבטא דוקא ביסודות הארציים, ההיסטוריים, הלאומיים שלה, עליה נשען תוכנה האוניברסאלי-המוסרי, ובכיסופיה להגשמה, לאור מציון, לגאולה בציון. “ציונות גדולה”, המתעלמת מן העיקר של התביעה האישית והלאומית – האין סופה ניוון וצביעות?

ואולם, עצם החיפושים והמאמצים הרוחניים מעידים על חרדה פנימה כנה לעתידותיה של היהדות, שקיומה נצח, אך תמיד נאבקה בנבוכים ועומדי על פרשות דרכים…

מה יהא על עתיד “היהודים האינדיאנים”?    🔗

“היהודים האינדיאנים” במכסיקו – מה דמותם וטיבם היהודי? – שאלה זו מעסיקה חוקרים ועיתונאים, ולא רק מן הבחינה המופשטת-העיונית בלבד. שכן, לפנינו בעיה של ציבור המבקש להצטרף לעם ולארץ, והדרך עדיין לא נמצאה…

מספר סופרו של “טאָג” הניו-יורקי, כי בביקורו האחרון בכפרי היהודים האינדיאנים במכסיקו, הפצירו בו ילדים ונערים שיסייע בידם לעלות לישראל. צמאונם של היהודים האלה ליהדות, שמניינם כעשרת אלפים נפש, גבר ביחוד לאחר תקומת מדינת ישראל. מקיימים חלק ממנהגי ישראל, לשונם ספרדית, ואך קצת תפילות שגורות בפיהם בעברית. ואולם, עיקר תפילותיהם – זמירות קדומות בספרדית, וזמר אחד עניינו בשמו: “ויאנה אל מסיאס” – המשיח בא. הם מתדפקים גם על דלתות הנציגות הישראלית והקהילה במכסיקו ומבקשים הדרכה יהודית. שאל אחד הנערים, ישראל פרץ, את העיתונאי: - “מדוע לא תשלח לנו הקהילה במכסיקו לפחות מורה, שילמדנו קריאה ודיבור בעברית”?

בקשות דומות שמע העיתונאי גם מפי חשובי היהודים האינדיאנים, ובכלל זה מנהיגם הרוחני היראַן (לפי עדותו של החוקר ד“ר רפאל פטאי ב”מנורה" – מוצאו ממשפחת אנוסים מובהקת, וראשה נרצח באכזריות במחצית המאה ה-19, לאחר שנתגלה, שהוא מקיים יהדותו בסתר). ואין כמעט יהודי אינדיאני במכסיקו בלא מסורת אבות של אנוּסות וקידוש השם.

ואף על פי כן, אין קהילת מכסיקו רוצה לאמצם ולקרבם. לדברי עסקניה, שקיימו דיונים מיוחדים בשאלה זו, ספק אם הללו יהודים. ועל כן החליטו, שכל אחד, כפרט, רשאי לסייע בידם. יש סבורים, שאינם אלא חברי כת בשם “אִיגלסיָה דה דיוֹס” (כנסיית האל), הנפוצה גם באמריקה, ומצויים בין חסידיה שומרי שבת, הדבקים בתנ"ך וטוענים שהם משרידי צאצאי עשרת השבטים. עם זאת יש לציין, שכת זו חדרה למכסיקו בתחילת המאה, ואילו מוצאם של היהודים האינדיאנים קדום הרבה יותר. מכאן, הסברה, שהאנוסים התערבו (בחלקם) בכת הנוצרית הזאת שיש לה סימני-היכר יהודיים – ובניהם רואים עצמם כיהודים לכל דבר.

בסוף דבריו מציין העיתונאי, שראש הממשלה דוד בן-גוריון, מחייב את עלייתם של היהודים האינדיאנים לישראל, אולם בינתיים אין טורח בחינוכם ובהדרכתם…

ילדי מכסיקו – וישראל    🔗

תלמידים של בית ספר לא-יהודי במכסיקו ערכו זה מקרוב תערוכת ציורים שנושאה: מדינת ישראל. אלפים של ילדים ונוער נהרו לבקר בה. המדובר בביה“ס הממשלתי ע”ש איינשטיין – מתנת הקיבוץ היהודי למכסיקו.

בתערוכה שותפו כל תלמידי בית-הספר, ונבחרו 60 ציורים, מהם דיוקנותיהם של משה רבנו, הרצל, נופי ארץ ישראל, מוטיבים מן התנ"ך ועוד. ודאי, אין חסרים קוריוזים (ילד אחד צייר מגן דוד בצורת כוכב בעל חמישה(!) קצוות… ובכל אחד מהם דיוקן - של מארכס, איינשטיין, פרויד, אנגלס, לנין…); אולם התערוכה כולה היא ביטוי לרגש העמוק של אהדה וחיבה שרוחשים ילדים במכסיקו למדינת ישראל.

דמותה המיוחדת של ניו-יורק היהודית    🔗

פרטים מאלפים על דמותה המיוחדת, החברתית כלכלית, של יהדות ניו-יורק, מפרסם יעקב לשצ’ינסקי בביטאון הקונגרס היהודי העולמי “פאָלק און וועלט”. ומתברר שקיבוץ זה הוא לאומי ופעלתני ופרולטארי יותר משאר קהילות (אולי מחוץ לעיר החרושת דאטרויט).

אין מספרים מדויקים על מניינה של יהדות ניו-יורק, אולם משערים שהוא עולה למעלה משניים ורבע מיליון נפש, (שהם כ-27% מכלל תושבי העיר – (43% מכלל יהודי ארה"ב).

מחקרים שונים גילו, כי 75% מכל ההורים היהודים הם ילידי אמריקה, ואילו בניו-יורק – 50%. לפיכך עזה כאן יותר תקפה של המסורת ורב יותר מספר היהודים העובדים בחרושת, במלאכה וכו' – כרבע המיליון, 28% מכלל המפרנסים הפעילים. ולשצ’ינסקי ממשיך ומפרט, שמחציתם של עובדים אלה הם עובדי חרושת ממש, שריד מעמד הפועלים היהודי הגדול המצטמק והולך, והבנים ודאי שאינם ממשיכים במשלוחי-היד של ההורים.

“מסקנה אחת: מצוי בניו-יורק המון-עם יהודי פרוליטארי, שאין דומה לו בשום עיר אחרת בתפוצות. ודאי שאין למצוא עוד עיר כזאת בגן-העדן הסובייטי”.

להלן קובע המחבר, שאל העובדים עבודה פיסית-יצרנית יש לצרף את עובדי השירותים, שכירים (זבנים וכיו"ב), שהם כ-31% מכלל המפרנסים, וכמובן את האחוז הניכר (העולה בערים שונות באמריקה לכדי 20%) של בעלי מקצועות חופשיים. 63% מכלל היהודים בעלי המקצועות החופשיים בניו-יורק עובדים בתנאי שכירות בשירות הממשלה, או במפעלי מסחר ותעשייה. עם זאת, גדולה יותר בניו-יורק נהירתם של יהודים לפרברים, ולפיכך גבוה בהם יותא אחוז הקשישים.

“ואין אני להוט להסיק את המסקנה, שקוראיהם של העיתונים היהודים, עתים אף של ספר יהודי, נמנים עם הזקנים האלה, שמניינם בניו-יורק גדול יותר מאשר בערי-השדה”.

ומכאן, עוד מסקנה רבת חשיבות: אחוז המשפחות בעלות 5 ילדים ויותר אצל הלא-יהודים (לבני-עור) הוא – 19, ואילו אצל היהודים – 10. אחוז המפרנסים היהודים בעלי השכלה בדרגת קולג' הוא 16, ואילו בקרב הלא-יהודים – 4. “וחזיון זה – מסכם לשצ’ינסקי - אפייני לחלוטין לכל הערים הגדולות וערי-השדה של אמריקה”.