רקע
אליעזר יפה
לחוקת התור להתישבות

לא היה ביכלתי להשתתף בעיבוד החוקה, ואפשר שלו היתה כבר חוקה זו הלכה למעשה, מאושרת על־ידי הועידה החקלאית, וכבר היו נבחרים מתישבים לפיה, אז לא היה מן הראוי לערער את הנעשה לפיה לשעבר, אך מכיון שלפנינו רק הצעה לחוקה, אינני רואה את עצמי, כחבר למרכז החקלאי, פטור מלהביע את דעתי בכל סעיפי ההצעה הנ"ל.

בסעיף 1) הנני מציע תיקונים אלה: “זכותו של העובד להתישבות מותנית: א) מהימצאו 7 שנים בארץ בטרם יישבוהו; ב) מהימצאו בעבודה חקלאית בארץ 5 שנים”. מלבד זה מציע אני למחוק מסעיף זה את כל החלק המקנה זכויות להתישבות על־ידי הכשרה חקלאית בחוץ־לארץ.

בסעיף 3 הנני מציע, כי “ממשפחה מתישבת נדרש ותק של 7 שנות עבודה חקלאית בארץ, ואולם אחד ממנה יימצא בעבודה חקלאית בארץ לפחות חמש שנים בטרם שיישבום על הקרקע”. “לקבוצה הזכות להתישבות, אם לפחות 50% מחבריה עבדו בחקלאות בארץ כל אחד חמש שנים, ואם הסיכום הכללי של שנות עבודתם בארץ, בהיחלקו על מספר כל חברי הקבוצה, ישאיר 1/2 3 שנות עבודה לכל אחד מחבריה”.

בסעיף 4 הנני מציע, כי “כל גוף חברתי (אירגון, קבוצה, קיבוץ) יכול לתבוע את זכותו להתישבות, אם הוא מאורגן וקיים למטרת התישבות שלוש שנים” (במקום שנתים).

בהערות לחוקה סימן 3) הנני מציע למחוק את כל הסעיף המדבר על מקרה, בלתי מציאותי בהחלט, “שאין יותר מגוף חברתי אחד מועמד להתישבות”.

ואני מציע להוסיף בהערות: סימן 4 ככה: “כל מי שיישבוהו פעם על קרקע לאומי באמצעים לאומיים, ניצל בזה את זכויותיו להתישבות לאומית, ואם הנו עוזב את מקום התישבותו, מאיזו סיבה שהיא, הוא נחשב מאז כעולה חדש בארץ, ועליו להתחיל לרכוש מחדש את זכויותיו להתישבות בהתאם לסעיפים 1) ו-3) מחוקת התור להתישבות”.

כן הנני מציע להוסיף סעיף, שיקבע את הזכות להתישבות חדשה על קרקע לאומי, לגבר מגיל שלושים שנה ומעלה ולאשה מגיל עשרים וחמש ולמעלה. בזוג נשוא צריך למצער אחד מהם להיות בגיל המתאים לו, בזמן עלותם על הקרקע. נימוקי בכל הנ"ל הם אלה: איש ואשה מסוגלים לקשור עצם לאדמה קשר של קיימה אשר לא יינתק, רק בהגיעם לגיל בגרות מסוימת. ומתוך הסתכלותי בעובדות כאן ובארצות אחרות אשר גרתי בהן, ומתוך הסתכלותי בתוך נפשי אני, מוצא אני כי גבר בטרם הגיע לגיל שלושים מוכן לפרוש כנפיו ולטוס באויר עם כל מקרה וזעזוע המזדמנים לידו. וכן אשה בטרם הגיעה לגיל עשרים וחמש (על יוצאים מן הכלל אין הכלל נבנה). ואנו, עם תלוש מן הקרקע במשך עשרות דורות, עלינו לבחור שתילי־אדם אשר יאחזו בקרקע בכל עצמותם. נשואי־בוסר בין איש ואשה עוון הם, ונשואי־בוסר בין האדם והדמה הנם פשע כבד עוד יותר, יען כי איש ואשה שניהם בני בחירה ונושאי אחריות המה, תחת אשר בקשר בין האדם והאדמה המצב שונה לגמרי: כל האחריות מוטלת על האדם בלבד ודרוש “כוח” לשׁאתה. מובן מאליו, כי בבנים ובנות אשר גדלו על הקרקע במשקי הוריהם, והנם יורשים את המשק אחרי מות הוריהם, אין להשגיח בגילם, באשר אלה הריהם לא כשתילים שהובאו מן החוץ, אשר כמה תקלות במהלך קליטתם, אלא כחוטרים שיצאו מגזע מושרש, אשר גם אם קצצוהו בידים ישוב וינוב בקרקעו – וגם כאן נחוצה לפעמים אפוטרופסות על יורשים מגיל צעיר ביותר.

ואשר לזמן הישיבה בארץ ושנות העבודה בחקלאות בארץ, הרי נעיין קודם־כל בעובדות. והעובדות מראות, כי למראשית פעולתה של ההסתדרות הציונית בהתישבותנו הצעירה ועד עתה, לא היה אף מקרה אחד בארץ שיחסרו מועמדים להתישבות, אשר טרם עברו עליהם 10 שנות ישיבה בארץ וחמש שנות עבודה חקלאית בה. ומצב אחר גם לא יהיה בארץ. ואף אין מצב כזה רצוי כלל וכלל. כי תנועת תחיתנו תהיה רעננה וחיה רק כל זמן שמבני עמנו יימצאו כאן אלפים ורבבות המצפים שנים על שנים ליום היאחזם בקרקע הלאום. וביום אשר קרקע הלאום ישתרע כאן מאין דורש, עד שיהיה צורך לתפוס עולים “ירוקים” ולהושיבם עליה, לאחר שהותם בארץ רק 3 שנים ורק שנתים בעבודה חקלאית, באותו היום אי־אפשר יהיה למצוא כל רוח חיים בתנועת תחיתנו. ובכלל ישנה אפשרות למציאות מצב כנ"ל, באותה המידה שישנה אפשרות למציאות משאת־נפש מסוימת בלי מציאותן של נפשות הנושאות אותה…

ואם תאמר, אף על פי כן מה איכפת שנקבע זכויות לנמצאים בארץ רק שלוש שנים ובחקלאות רק שנתיים? הרי יש להשיב: א) כל חוק הנקבע לא בהתאם לעובדות־החיים, הריהו מתנקש בעובדות־החיים, שולל זכויות ומעניק זכויות בניגוד לכוונות מחוקק כן, ומרעיל את חיי החברה. ב) מכיון שלמעשה טרם הגיעו עד היום, ולא יגיעו אף פעם, להתישבות אלה בני השלוש והשתים, יוצא שעל־ידי מתן זכות להם בחוקת ההתישבות, נגרמת רעה רבה להם ורעה רבה לישובנו כאן. רעה להם על־ידי השלית נפשם בתקוות כוזבות, שמתוך כך כלות עיניהם יום־יום בציפּיית־שוא להתישבות, והם נמנעים מהיות צופים על הליכות חייהם ועבודתם בארץ במשך שנים רבות. הסתכלו באירגונים ובקיבוצים המצפים זה שנים להתישבות, ותמצאו אותם חיים חיי תלושים מאוכזבים כל ימיהם…

ורעה רבה לישובנו כאן בזה, שאנו מחנכים את עולינו הצעירים לקוצר־רוח ולעבודות עראי, ואנו מונעים מהם את השקט הנפשי הנחוץ להתמחות בעבודה חקלאית. מי מעובדינו במושבות שם לב כי גם יתמחה בעבודתו ויעשנה בנפש חפצה?! ובזה שאנו מתכוונים לישב את ארצנו במתישבי בוסר, אנו מכניסים את הצעירים האלה, בעודם רכים ובלתי מחוסנים ברוחם, לתוך מעגלי התחרויות־שוא על השגת התישבות והתגוששות על זכויות בחדרי המוסדות, עד כדי למנוע מהם את הזדככות נפשם הצעירה בתוך פינות־עבודה חבויות בשדה. אני גם בטוח, שאחד הגורמים להוצאת עולינו מן הכפר, וביחוד מן הכפר בגליל, ולעברם לעיר, ואף להגלות מן הארץ, נמצא בהשליה הנגרמת להם על־ידי חוקת־התור להתישבות־שוא (כי אף על פי שהחוקה רק מוצעת עכשיו, הרי נוהגים על פיה מזמן רב ואף לפנים משורת דיניה). כאן גם אחת הסיבות הנפשיות ליחס הקל לעבודה בכללה, המתגלה אצלנו בשנים האחרונות.

ההכשרה בחוץ־לארץ ברובא דרובא איננה הכשרה חקלאית, אלא הכשרה גופנית למעבר מן הגולה ואוירה אל הארץ וקרקעה, אך אין לה (בתשעים ותשעה למאה) כל ערך כהכשרה להתישבות חקלאית בארצנו. ומבשרי אחזה: אף אחרי עברי בית־הספר חקלאי באמריקה ועבדי אחרי זה בחקלאות שם במשך שנים אחדות, מצאתי את עצמי תלמיד “ירוק” בארץ־ישראל (ואיני יכול להניח כי נופל אני מן העולה הבינוני).

הדרישה לותק ממשפחה, נובעת מן הדרישה לותק מן הבודדים.

על דבר השואת הזכויות בין החברים לאירגון והחברים לקבוצה, כתבתי ב“הפועל־הצעיר” לפני שלוש שנים, ואיני מוצא לנחוץ לחזור כאן על הכל, ורק להזכיר את העודה, כי קשרי החבירוּת בהסתדרותנו הנם אישיים ולא קיבוציים, ואין כל אפשרות לקבוע זכויות לאישים אשר בקיבוץ אחד (קבוצה) שונות מן הזכויות לאישים אשר בקיבוץ אחר (אירגון). ואף גם זאת: שלקיוּם הקבוצה והצלחתה ישנו צורך, שגם בה יהיו כל חבריה למוּדי־חקלאוּת, ולא קיבוץ פועלים פשוטים, אשר שנים מומחים או שלושה מנהלים אותם בעבודה.

בנוגע לזמן קיומו של האירגון בטרם ישיג זכות להתישבות, אין צורך להוסיף דברים אחרי דברי על זמן עבודתו של חבר האירגון בחקלאות בארץ.

את הצעתי בנוגע לאלה שכבר יישבו אותם פעם באמצעים לאומיים על קרקע לאומי ועזבו את מקום התישבותם, הצעתי לפני שנים אחדות בישיבה של המרכז החקלאי, והישיבה ההיא עברה על הצעתי זו לסדר־היום. הנימוקים לכך נראים לי ברורים כל כך, שאיני מוצא לנחוץ לעמוד עליהם כרגע. ואשוב אל זה אך אם יצאו מתנגדים להצעה זו.

תרצ"א (1930)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!