הנסיכה טורנדוט

מאת קרלו גוצי

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַנְסִיכָה טוּרַנְדּוֹט1

הצגת־הבכורה בתיאטרון הקאמרי: 19 ביוני 1967.

בימוי – שמאול בונים;

תפאורה – אריה נבון;

מוסיקה – אלכסנדר ארגוב;

כוריאוגרופיה – שמעון בראון.


הַנְּפָשׁוֹת

טוּרַנְדּוֹט – נְסִיכָה בְּמַמְלֶכֶת סִין

אַלְטוֹם – קֵיסָר שֶׁל סִין

אֲדֶלְמָה – נְסִיכָה טַטָּרִית, שִׁפְחָתָהּ הָאֲהוּבָה שֶׁל טוּרַנְדּוֹט

סֶלִימָה – שִׁפְחָה שֶׁל טוּרַנְדּוֹט

סְקִירִינָה – אֵם סֶלִימָה, אֵשֶׁת בָּרָק

בָּרָק – הַמְכֻנֶּה חַסַּן, מִי שֶׁהָיָה מוֹרֵהוּ שֶׁל כָּלָף

כָּלָף – נְסִיךְ הַטַַטָּרִים שֶׁל אַסְטְרָחָן, בֶּן טִימוּר

טִימוּר – מֶלֶךְ אַסְטְרָחָן

יִשְׁמָעֵאל – פַּדְגּוֹג שֶׁל נְסִיךְ סַמַּרְקַנְד

פַּנְטַלּוֹנֶה – מַזְכִּירוֹ שֶׁל אַלְטוֹם

טָרַטַּלְיָה – שַׂר הַשָׂרִים

בְּרִיגֶלָה – קְצִין נַעֲרֵי הֶחָצֵר

טְרוּפַלְדִּינוֹ – שַׂר הַסָּרִיסִים בְּהֵיכַל טוּרַנְדּוֹט


תַּלְיָן, שְׁמוֹנַת חַכְמֵי הַדִּיוָאן שֶׁל סִין, הַרְבֵּה שְׁפָחוֹת, וְסָרִיסִים לָרֹב, אַנְשֵׁי מִלְחָמָה.

מְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה בְּפֶּקִין וּסְבִיבוֹתֶיהָ. כָּל הַמִּשְׁתַּתְּפִים לוֹבְשִׁים סִינִית, פְּרָט לַאֲדֶלְמָה, כָּלָף וְטִימוּר, שֶׁלְבוּשָׁם טַטַָרִי.


פתיחה


הַלַּהֲקָה מִתְיַצֶּגֶת

לְהַתְחִיל, רַבּוֹתַי, לְהַתְחִיל!

הַקִּרְקָס, הוּא מוּכָן שָׁם בָּרֶקַע.

אַךְ בִּמְקוֹם לְקַרְקֵס כָּרָגִיל,

אֶת מִשְׂחַק טוּרַנְדּוֹט נְשַׂחֵקָה.


לץ א': הַמַּחֲזֶה “טוּרַנְדּוֹט” הוּא…

לץ ב': סְלִיחָה, הַנְּסִיכָה טוּרַנְדּוֹט!

לץ ג': לֹא חָשׁוּב! זֶה יָדוּעַ שֶׁהִיא נְסִיכָה…

לץ ב': וּבְכֵן, יֵשׁ בַּמַּחֲזֶה מִכָּל טוּב:

לץ א': יֵשׁ בּוֹ מְלָכִים וּמְלָכוֹת וּנְסִיכִים וּנְסִיכוֹת וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְשֵׁדִים וְרוּחוֹת…

לץ ב': מָה אֵין?

לץ ג': אֵין הַזְמָנוֹת וַהֲנָחוֹת.

לץ א': יֵשׁ, אֲבָל פָּחוֹת.

הכל: שֶׁקֶט! שֶׁקֶט! הַלַּהֲקָה מִתְיַצֶּגֶת!

אלטום: אָנֹכִי מְנַהֵל הַקִּרְקָס

הַמְשַׂחֵק אֶת אַלְטוֹם מֶלֶךְ־חִינָא.

כלף: וַאֲנִי הוּא כָּלָף הַנָּסִיךְ,

הַנָּכְרִי שֶׁהִגִּיעַ פֶּקִינָה.

ברק: וַאֲנִי הוּא מוֹרֵהוּ בָּרָק

עִם סְקִירִינָה אִשְׁתִּי.

סקירינה: אִם נָחוּץ

אֲנִי אֵשֶׁת בָּרָק. אֲבָל רַק

הָעֶרֶב, תְּהִלָּה לְקוֹנְפוּץ…

לץ א': וְחוּץ מִזֶּה יֵשׁ מְלָכִים וּמְלָכוֹת וּנְסִיכִים וּנְסִיכוֹת,

מֵהֶן יָפוֹת יוֹתֵר וּמֵהֶן יָפוֹת פָּחוֹת…

לץ ב': בְּלִי הַעֲרָכוֹת…

הכל: שֶׁקֶט, שֶׁקֶט! הַלַּהֲקָה מַמְשִׁיכָה וּמִתְיַצֶּגֶת!

אדלמה: שְׁמִי אֲדֶלְמָה. אֲנִי הַנְּסִיכָה

הַטַּטָּרִית אֲשֶׁר בַּנֵּכָר הִיא.

אֶת גְּבִרְתִּי טוּרַנְדּוֹט אֲתַעֵב

וְאֶשְׂנָא כְּמוֹ אֶלֶף טַטָּרִים.

סלימה: שְׁמִי סֶלִימָה. לְלֵב טוּרַנְדּוֹט

מְבִינָה רַק אֲנִי לְבַדִּי…

אלטום: וַאֲנִי הוּא אַלְטוֹם…

הכל: דַּי! שָׁמְעוּ…

אלטום: אוּלַי עוֹד פַּעַם…

הכל: לֹא! כְּבָר יוֹדְעִים!

לץ א': וְחוּץ מִזֶּה יֵשׁ מְלָכִים וּמְלָכוֹת וּנְסִיכִים וּנְסִיכוֹת…

לץ ב': וְחַכְמֵי דִיוָאן, כְּלוֹמַר צֶוֶת־הַמֹּחוֹת…

לץ ג': וְהֵם חֲכָמִים פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר…

לץ א': יוֹתֵר פָּחוֹת…

לץ ב': בְּלִי הַעֲרָכוֹת!

הכל: שֶׁקֶט, שֶׁקֶט! הַלַּהֲקָה מַמְשִׁיכָה וּמִתְיַצֶּגֶת!

פנטלונה: אָנֹכִי…

טרטליה: הֵא, לֹא! קֹדֶם אֲנִי!

בריגלה: אֲנִי קֹדֶם!

טרופלדינו: הַצִּדָּה! לַכֶּלֶא!

אָנֹכִי…

פנטלונה: פַּנְטַלּוֹנֶה!

טרופלדינו: טְרוּ…

טרטליה: טַר…

טרופלדינו: טְרוּפַלְדִּינוֹ!

טרטליה: טָרַטַּלְיָה!

בריגלה: בְּרִיגֶלָה!

אלטום: וַאֲנִי הוּא אַלְטוֹם…

הכל: כְּבָר שָׁמְעוּ!

אלטום: אוּלַי עוֹד פַּעַם…

הכל: הָלְאָה! לֹא עוֹד!

הִתְיַצְּגִי טוּרַנְדּוֹט! לֹא עוֹנָה!

לֹא נָאֶה לָהּ! גֵּאָה, טוּרַנְדּוֹט!

גֵּאָה! יְהִירָה! מִסְתַּיֶּגֶת!

אֵינָהּ מִתְיַצֶּגֶת! דַּבֵּר אֶל הַקִּיר!

שֶׁקֶט! שֶׁקֶט! לֹא, אָז לֹא!

אִישׁ לִמְקוֹמוֹ! הִנֵּה שַׁעֲרֵי הָעִיר!


מערכה ראשונה

אחד משעריה של פקין. על השער – שורת כידוני־ברזל, חוּדיהם למעלה, ועליהם מוקעים פה ושם ראשי אדם מגולחים, עם ציציות־שֵׂער כמנהג התורכים.


תמונה ראשונה

כלף, בא מבין הקלעים, אחר־כך ברק.

כלף: וּבְכֵן, הִנֵּה אֲפִלּוּ בְּפֶּקִּין מָצָאתִי אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי־נֶפֶשׁ.


ברק: (בא מן השער) מִי זֶה?

לֹא יִתָּכֵן!

אֶת מִי עֵינַי רוֹאוֹת! זֶה הַנָּסִיךְ!

כֵּן, הַנָּסִיךְ כָּלָף! הוּא חַי!


כלף: (בתמהון) בָּרָק!


ברק: הָהּ, אֲדוֹנִי…


כלף: אַתָּה? כָּאן בְּפֶּקִּין?!


ברק: אַתָּה הוּא? פֹּה אַתָּה? וְאַתָּה חַי?


כלף: הַס! אַף לֹא הֶגֶה!

זֶה סוֹד! אַל תַּסְגִּירֵנִי! קֹדֶם־כֹּל,

אֱמֹר – כֵּיצַד הִגַּעְתָּ הֵנָּה?


ברק: לְאַחַר

תְּבוּסַת חֵילְךָ בַּקְּרָב עַל אַסְטְרָחָן,

כְּשֶׁרָאִיתִי אֵיךְ נָפוֹצוּ הַטַּטָּרִים

הַנִּגָּפִים, וּמַלְכוּתְךָ נוֹפֶלֶת,

וְהַשֻׂלְטָן הַפֶּרֶא שֶׁל חוֹרֶזְמָה,

אֲשֶׁר גָּזַל מַמְלַכְתְּךָ וְכִתְרְךָ,

עוֹרֵךְ מַסַּע חֻרְבָּן וְנִצָּחוֹן,

פָּנִיתִי לְדַרְכִּי, וְכָךְ, פָּצוּעַ

וַחֲפוּי־רֹאשׁ, לְאַסְטְרָחָן הִגַּעְתִּי.

שָׁם נֶאֱמַר לִי כִּי טִימוּר הַמֶּלֶךְ,

אָבִיךָ, אֲדוֹנִי, וְגַם אַתָּה

נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה. לָכֵן, בְּעוֹד

עֵינַי דּוֹמְעוֹת, נֶחְפַּזְתִּי לָאַרְמוֹן

לְעֶזְרָתָהּ שֶׁל הוֹרָתְךָ אַלְמַזָה,

אֲבָל לַשָּׁוְא! אוֹתוֹ שֻׂלְטַן־דָּמִים,

שֶׁאֵין מֵשִׁיב לוֹ קְרָב, נִכְנַס בֵּינְתַיִם

עִם צִבְאוֹתָיו לְאַסְטְרָחָן. בְּאֵין

בְּרֵרָה, נִמְלַטְתִּי מִן הָעִיר, וְכָךְ

בְּדֶרֶךְ נְדוּדִים רַבָּה וּבְתַחְפֹּשֶׂת,

כִּבְיָכוֹל פַּרְסִי אֲנִי, וּשְׁמִי

חַסַּן, הִגַּעְתִּי עַד פֶּקִּין. מָצָאתִי

כָּאן אַלְמָנָה אַחַת, שֶׁגּוֹרָלָהּ הֵמַר לָהּ,

וּלְעֵזֶר לָהּ הָיִיתִי בְּעֵצָה

וְגַם בְּכֶסֶף. הַיַּהֲלוֹמִים

אֲשֶׁר אִתִּי מָכַרְתִּי וְגָמַלְתִּי

לָהּ גְּמִילוּת־חֶסֶד. הִיא – קְצָת נִרְאֲתָה לִי…

וַאֲנִי נִרְאֵיתִי לָהּ… וְהִתְחַתַּנּוּ.

אֲבָל אֲפִלּוּ לָהּ, שֶׁזּוּגָתִי הִיא,

לֹא אֶת סוֹדִי גִלִּיתִי. בִּשְׁבִילָהּ

פַּרְסִי אֲנִי וּשְׁמִי חַסַּן. אֶת שֵׁם בָּרָק

הַס מִלְּהַזְכִּיר. אֶצְלָהּ מָצָאתִי בַּיִת

וְחַי אֲנִי בְּדֹחַק, אַךְ כָּעֵת

מִי עוֹד עָשִׁיר וּמְאֻשָּׁר כָּמוֹנִי,

שֶׁכֵּן אֶת הַנָּסִיךְ כָּלָף, אֲשֶׁר אוֹתוֹ

כְּבֵן יַקִּיר טִפַּחְתִּי וְגִדַּלְתִּי,

וְשֶׁסָּפַדְתִּי לוֹ כְּמוֹ לְמֵת,

הִנֵּה הוֹפִיעַ לְנֶגְדִּי – חַי, חַי!

אֲבָל כֵּיצַד? אֵיךְ לְפֶּקִּין הִגַּעְתָּ?

בָּרָק, חָלִילָה, אַל תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי.

כָּלָף אֵינוֹ קַיָּם. בְּאוֹתוֹ יוֹם

שֶׁל פֻּרְעָנוּת חָזַרְתִּי עִם אָבִי

לְאַסְטְרָחָן. שָׁם בָּאַרְמוֹן לָקַחְנוּ

קְצָת אֲבָנִים־טוֹבוֹת לַדֶּרֶךְ, וּבִלְבוּשׁ

כַּפְרִי שֶׁל אִכָּרִים נִמְלַטְנוּ יַחַד,

אָבִי טִימוּר, אִמִּי אַלְמַזָה וַאֲנִי.

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת וּבֶהָרִים נָדַדְנוּ,

לְבַל יִרְאֵנוּ אִישׁ. אֲבוֹי, בָּרָק,

מָה רַב הָיָה סִבְלֵנוּ! בְּקַוְקָז,

בִּידֵי לִסְטִים נָפַלְנוּ. רַק נַפְשֵׁנוּ

הִשְׁאִירוּ לָנוּ אֵלֶּה. הָרָעָב,

הַצִּמָּאוֹן וְהַפֻּרְעָנֻיּוֹת

הָיוּ רֵעֵינוּ לַנְּדוּדִים. לֹא פַּעַם

עַל גַּב עָמַסְתִּי אֶת אָבִי הַשָּׂב

אוֹ אֶת אִמִּי הָאֻמְלָלָה, וְכָךְ

הוֹסַפְנוּ לֶכֶת. פְּעָמִים רַבּוֹת

מַמָּשׁ בִּזְרוֹעַ אֶת אָבִי מָנַעְתִּי –

לְבַל יִטְרֹף נַפְשׁוֹ, אוֹ בְּיָדַי

עָמַלְתִּי לְהַחֲיוֹת אֶת הוֹרָתִי

בְּהִתְעַלְּפָהּ מֵרֹב חֻלְשָׁה וָסֵבֶל.

כָּךְ עַד בּוֹאֵנוּ אֶל יָאִיק הָעִיר,

וְשָׁם, בְּשַׁעֲרֵי הַמִּסְגָּדִים,

כָּבַשְׁתִּי כְּלִמָּתִי וְלִנְדָבוֹת

פָּשַׁטְתִּי יָד. פְּרוּטוֹת וּשְׁיָרֵי־לֶחֶם

קִבַּצְתִּי בַּסִּמְטוֹת וּבַשְּׁוָקִים

וּבְנַפְשִׁי הֵבֵאתִי לֶחֶם צַר

לְאֵם וָאָב. וּפֶתַע – שׁוּב צָרָה:

אוֹתוֹ לִסְטִים אַכְזָר, שֻׂלְטָן חוֹרֶזְמָה,

שֶׁלֹּא הֶאֱמִין כִּי בַּמֵּתִים אֲנַחְנוּ,

שֶׁכֵּן לֹא נִמְצְאוּ לוֹ גְוִיּוֹתֵינוּ,

קָבַע שָׂכָר, פְּרָסֵי זָהָב וָכֶסֶף,

בְּעַד רָאשֵׁינוּ. אִגְּרוֹת שָׁלַח

אֶל מַלְכֵי אֶרֶץ וּמוֹשְׁלִים עַל־מְנָת

שֶׁיְּחַפְּשׂוּ אַחֲרֵינוּ, וְהוֹסִיף

גַּם סִימָנֵי־הֶכֵּר מְדֻיָּקִים.

אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה רַב הַפַּחַד

שֶׁהוּא מַפִּיל עַל סְבִיבוֹתָיו. יָדַעְתָּ

כִּי מֶלֶךְ שֶׁנִּגַּף וַיְהִי לְעֶבֶד,

הוּא לִצְנִינִים וְחַשְׁדוֹת־תָּמִיד

לְעֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ, וְכִי הַכֹּל

מֻתָּר לְשֵׁם טוֹבַת הַמַּמְלָכָה.

לְמַזָּלִי, בְּעוֹד מוֹעֵד נוֹדַע לִי

כִּי בִּמְדִינַת יָאִיק נָתַן הַמֶּלֶךְ

פְּקֻדָּה לָתוּר אַחֲרֵינוּ וּלְחַפְּשֵׂנוּ

בְּכָל הָעִיר. מִהַרְתִּי אֶל הוֹרַי,

הִפְצַרְתִּי, הִתְחַנַּנְתִּי כִּי יָחוּשׁוּ

וְיִמְצְאוּ מַחֲבוֹא. אָבִי בָּכָה,

בָּכְתָה אִמִּי, הֵם שָׁאֲלוּ נַפְשָׁם

לָמוּת. הָהּ, יְדִידִי, לֹא קַל

לִהְיוֹת מַטִּיף מוּסָר לְלֵב נִשְׁבָּר

וּלְשַׁנֵּן מִצְווֹת לְמָרֵי־נֶפֶשׁ.

וּבְכָל־זֹאת עוֹרַרְתִּים לְהִמָּלֵט –

וְכָךְ יָצָאנוּ שׁוּב, וּלְפָנֵינוּ

פֻּרְעָנֻיּוֹת וּמְרוֹרִים וּנְדוּדִים

שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ…


ברק: הָהּ, אֲדוֹנִי, דַּיֵּינוּ!

לֹא, לֹא! כָּל זֶה לְמַעְלָה מִכֹּחִי!

מַלְכִּי טִימוּר וְהַמַּלְכָּה וּבְנָם

חַסְרֵי־מַחְסֶה וְנִרְדָּפִים! בֵּית הַמַּלְכוּת,

מִשְׂגַּב בִּינָה וְאֹמֶץ וּנְדִיבוּת,

מוּטָל בָּאַשְׁפַּתּוֹת! אֲבָל אֱמֹר –

הַמֶּלֶךְ וְרַעְיָתוֹ, הַעוֹד חַיִּים הֵם?


כלף: כֵּן, בָּרָק,

שְׁנֵיהֶם חַיִּים. לִכְשֶׁתֵּדַע הַכֹּל

תָּבִין אֵיךְ הַמַּזָּל, הַמְשַׂחֵק

לִגְדוֹלֵי אֶרֶץ, נֶהְפָּךְ לְפֶתַע

קוֹדֵר וָמָר. הָרוּחַ הָאֵיתָן

חַיָּב לָשֵׂאת הַכֹּל. עָלָיו לִזְכֹּר

כִּי הַמְּלָכִים הֵם קַשׁ וּגְבָב בִּידֵי

כֹּחוֹת עֶלְיוֹן, וְרַק מוֹרָא שָׁמַיִם

וְכֹחַ־סֵבֶל – זֶה כָּל הָאָדָם.

וּבְכֵן, לְחוֹרָסָן הִגַּעְנוּ, הִיא

בִּירַת הַמֶּלֶךְ הַיְקוֹבַּד. אֶצְלוֹ

מִחְיָה מָצָאתִי. כִּשְׂכִיר־יוֹם עָמַלְתִּי

בְּאַרְמוֹנוֹ וְאֶת הוֹרַי פִּרְנַסְתִּי.

אֲדֶלְמָה, בַּת־הַמֶּלֶךְ, רִחֲמָה

אוֹתִי בְּסִבְלוֹתַי, וְיִתָּכֵן

כִּי לֹא הָיוּ אֵלֶּה רַחֲמִים בִּלְבַד.

כְּאִלּוּ נִחֲשָׁה מִבַּעַד לִבְלוֹאַי

אֶת הַמַּלְכוּת. אַךְ יוֹם אֶחָד אָבִיהָ,

אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ נִפְגַּע מִידֵי פֶּקִּין,

יָצָא לְהִלָּחֵם בְּבּוֹגְדִיחָן.

בָּעָם רָוְחוּ הַרְבֵּה שְׁמוּעוֹת שֶׁל הֶבֶל

בִּדְבַר סִבַּת הַמִּלְחָמָה. אֲבָל

אֲנִי אַחַת יָדַעְתִּי: הַיְקוֹבַּד

נִגַּף, הֻדְבַּר, הוּא וְזַרְעוֹ הֻכּוּ

בַּחֶרֶב וַאֲדֶלְמָה, בַּת־הַמֶּלֶךְ,

הוּטְלָה אֶל הַנָּהָר, כָּךְ הַשְּׁמוּעוֹת

אוֹמְרוֹת. אֲזַי גַּם אָנוּ נֶאֱלַצְנוּ

לָנוּס מֵחוֹרָסָן וּבְעִקְּבוֹתֵינוּ

אֵימוֹת הַמִּלְחָמָה. בְּרֹב עָמָל

אֶל עִיר בֶּרְלָס הִגַּעְנוּ, בְּעֵירֹם וּבְחֹסֶר־כֹּל.

מָה עוֹד אוֹסִיף עַל כָּךְ?

אַרְבַּע שָׁנִים עָמַלְתִּי לְקַיֵּם אֶת נֶפֶשׁ

אָבִי וְהוֹרָתִי בְּלֶחֶם צַר,

שֶׁבִּשְׁבִילוֹ סַבָּל בַּשּׁוּק נִהְיֵיתִי

וּלְכָל מַשָּׂא כָּבֵד נָטִיתִי שֶׁכֶם.


ברק: לֹא, לֹא, נָסִיךְ! מַסְפִּיק! מַסְפִּיק! אֲנִי

רוֹאֶה כִּי מַחֲלָצוֹת אַתָּה לָבוּשׁ.

נָנִיחַ רֶגַע לַפְּגָעִים. אֱמֹר לִי,

אֵיךְ מַזָּלְךָ שִׂחֵק לְךָ פִּתְאֹם.


כלף: שִׂחֵק לִי? רֶגַע, רֶגַע. יוֹם אֶחָד,

בְּעוֹד אֲנַחְנוּ בְּבֶּרְלָס, נֶעְלַם

תַּחְמָס, הַצַּיִד שֶׁל הַמֶּלֶךְ אַלִּינְגְוֶר,

וְאָנֹכִי תְּפַסְתִּיו גַּם הֲבֵאתִיהוּ

אֶל בְּעָלָיו. אֲזַי בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ

לָדַעַת מִי אֲנִי. אַךְ אֶת סוֹדִי שָׁמַרְתִּי.

אָדָם אֶבְיוֹן אֲנִי, אָמַרְתִּי, וּמְקַיֵּם

הוֹרִים זְקֵנִים בִּמְלֶאכֶת סַבָּלוּת,

שֶׁבָּהּ אֲנִי עָמֵל בַּשּׁוּק. אֶת זֹאת שָׁמַע

הַמֶּלֶךְ וְצִוָּה כִּי לְהוֹרַי יֻתַּן

מָקוֹם בְּבֵית מַחְסֶה לַעֲנִיִּים

וּכְסוּת וְאֹכֶל־נֶפֶשׁ לְהַמְצִיא לָהֶם

בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הֶקְדֵּשׁ, מִקְלַט חוֹלִים

וּפוֹשְׁטֵי־יָד. (בוכה) כֵּן, כֵּן, בָּרָק, זֶה מִשְּׁכֵנָם2

שֶׁל מַלְכְּךָ וּמַלְכָּתְךָ… שְׁנֵיהֶם

חַיִּים בְּפַחַד שֶׁמָּא יִתְגַּלֶּה

סוֹדָם וְאָז – אַחַת דָּתָם לָמוּת.


ברק: (בוכה) אֵלִי, הֲיִתָּכֵן!


כלף: הַמֶּלֶךְ אַלִּינְגְוֶר

נָתַן לִי צְרוֹר הַכֶּסֶף, הִנֵּה זֶהוּ.

צִוָּה לָתֵת לִי סוּס וּלְהַלְבִּישֵׁנִי

בִּגְדֵי־פְּאֵר. אָז בִּדְמָעוֹת

נִפְרַדְתִּי מֵהוֹרַי. "אֵצֵא, אָמַרְתִּי,

לַדֶּרֶךְ, לְבַקֵּשׁ אֶת מַזָּלִי.

כִּי הַבְּרֵרָה אַחַת: אוֹ בְּדַרְכִּי

אֶפֹּל, וְקֵץ לִימֵי חֶרְפָּה וָעֹנִי,

אוֹ לִגְדוֹלוֹת אַגִּיעַ. אֵין בִּי כֹּחַ

לִרְאוֹת בְּסִבְלְכֶם. הֱיוּ שָׁלוֹם".

שְׁנֵיהֶם הִפְצִירוּ בִּי לְבַל אֵלֵךְ, בִּקְשׁוּ

לָלֶכֶת עִמָּדִי, אֲבָל שָׁמַיִם

מָנְעוּ בְּעַד שִׁפְעַת אַהֲבָתָם

מִלְּמָשְׁכָם בַּעֲבוֹתוֹת אַחֲרַי.

אֲנִי הָלַכְתִּי, וּבְעוֹדִי נִזְהָר

מִנְּפֹל בִּידֵי שְׁלוּחָיו שֶׁל הַשֻׂלְטָן,

הִגַּעְתִּי הֵנָּה, אֶל פֶּקִּין, עַל־מְנָת

לְהֵחָלֵץ, בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶל צְבָא

הַבּוֹגְדִיחָן. וְאִם תִּצְלַח דַּרְכִּי,

וְאִם יָאִיר פָּנִים לִי הַגּוֹרָל,

נָקוֹם אֶנְקֹם, בָּרָק. אֲנִי רוֹאֶה

כִּי חַג הַיּוֹם בָּעִיר הַזֹּאת, כֻּלָּהּ

מְלֵאָה אוֹרְחִים. וְלֹא מָצָאתִי לִי

מָקוֹם לָלוּן. אַךְ שָׁם, בָּאַכְסַנְיָה,

עֲקֶרֶת־בַּיִת טוֹבַת־לֵב הִסְכִּימָה

לָתֵת מָקוֹם לִי…


ברק: שָׁם? זוֹ אִשְׁתִּי!


כלף: הִיא – אִשְׁתְּךָ? שְׁמַע – יֵשׁ לְךָ מַזָּל!

זוֹ מְצִיאָה! פְּלוֹנִית נָאָה כָּל־כָּךְ!

(פונה ללכת)

עוֹד נִפָּגֵשׁ. אֲנִי קְצָת אֲשׁוֹטֵט

בְּחוּצוֹתֶיהָ שֶׁל פֶּקִּין, אֶרְאֶה

בַּחֲגִיגוֹת אֲשֶׁר מָשְׁכוּ אוֹרְחִים רַבִּים כֹּה,

וְאַחַר־כָּךְ אָבוֹא לִפְנֵי אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ

וַאֲבַקְשֶׁנּוּ כִּי יַרְשֶׁה לִי

לְהִלָּחֵם בַּעֲדוֹ.

(פונה אל שערי העיר)

ברק: כָּלָף, עֲמֹד!

אַל תִּתְפַּתֶּה לְסַקְרָנוּת, הָנַח

לָרַאֲוָה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת.

אַתָּה נִקְלַעְתָּ אֶל זִירָה שֶׁאֵין

פִּרְאִית וְאַכְזָרִית מִמֶּנָּה.


כלף: מַה פֵּרוּשׁ?


ברק: עוֹד לֹא שָׁמַעְתָּ מַהִי טוּרַנְדּוֹט,

בִּתּוֹ יְחִידָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ סִין אַלְטוֹם,

זוֹ הַיָּפָה קְשׁוּחַת־הַלֵּב, שֶׁבִּגְלָלָהּ

מָלְאָה הָאָרֶץ סֵבֶל וּדְמָעוֹת

וּמַעֲשֵׂי־דָמִים…


כלף: כֵּן, כֵּן. אָמְנָם בְּחוֹרָסָן שָׁמַעְתִּי

שְׁטֻיּוֹת וְסִפּוּרֵי־בַּדִּים. סֻפַּר לִי

כִּי בְּנוֹ שֶׁל הַיְקוֹבַּד כְּאִלּוּ מֵת

מִיתָה קְצָת מְשֻׁנָּה… וּבְשֶׁל כָּךְ –

אוֹמְרִים – יוֹצֵא הָאָב לְמִלְחָמָה

עַל מֶלֶךְ סִין. כֵּן, כֵּן, בָּרָק,

הָאֲסַפְסוּף הוֹזֶה וּמַרְבֶּה לַהַג

וּפִטְפּוּטוֹ נִרְאֶה לוֹ כְּתַמְצִית

סוֹדוֹת הַמַּמְלָכָה, וְאִלּוּ הֶחָכָם

שׁוֹמֵעַ וְצוֹחֵק. אֲבָל הַמְשֵׁךְ נָא,

הַמְשֵׁךְ, אֲנִי שׁוֹמֵעַ.


ברק: בַּת אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ,

הִיא טוּרַנְדּוֹט הַנְּסִיכָה, אֲשֶׁר

לֹא הַמִּכְחוֹל יַבִּיעַ אֶת יָפְיָהּ,

שֶׁחָכְמָתָהּ רַבָּה, וְהֶגְיוֹנָהּ

חַד וְחוֹדֵר – וְזִיו־פָּנֶיהָ

נִשְׁקָף מִתּוֹךְ תְּמוּנוֹת בְּכָל בִּירָה –

לִבָּהּ אַכְזָר וְשִׂנְאָתָהּ אֶת הַגְּבָרִים

קָשָׁה כִּשְׁאוֹל. מְלָכִים וְרוֹזְנֵי־אֶרֶץ

לַשָּׁוְא בִּקְשׁוּ יָדָהּ.


כלף: הַלָּלוּ מַעֲשִׂיּוֹת,

שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי גַם צָחַקְתִּי. אַךְ הַמְשֵׁךְ נָא,

הַמְשֵׁךְ, בָּרָק.


ברק: הָהּ, לֹא מַעֲשִׂיּוֹת הֵן.

אָבִיהָ לֹא חָדַל מִלְּבַקֵּשׁ חָתָן לָהּ –

כִּי טוּרַנְדּוֹט הִיא הַיּוֹרֶשֶׁת אֶת הַכֶּתֶר –

נִסָּה לִמְצֹא לָהּ אִישׁ מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה,

אַךְ הִיא, זוֹ הַיְהִירָה, אֵינָהּ נִכְנַעַת,

וְאִלּוּ הוּא, שֶׁיֶּאֱהָבֶנָּה כְּנַפְשׁוֹ,

נִמְנָע מִלְּהַשִּׂיאָהּ בְּעַל־כָּרְחָהּ.

לֹא מִלְחָמָה אַחַת עָרַךְ הוּא בִּגְלָלָהּ,

וְאַף כִּי רַב כֹּחוֹ וּבְכָל מַעַרְכוֹתָיו

הִכָּה אוֹיֵב, הֲרֵי שֶׁכְּבָר זָקֵן הוּא

וְאַחֲרֵי רֹב מַחֲשָׁבוֹת גָּמַר הוּא

אֹמֶר יוֹם אֶחָד וְכָךְ הִגִּיד לָהּ:

"אוֹ הִנָּשְׂאִי לְאִישׁ אוֹ תְּנִי עֵצָה לִי

כֵּיצַד לִשְׁמֹר עַל זוֹ הַמַּמְלָכָה

מִמִּלְחֲמוֹת אֵין קֵץ. הִנֵּה זָקַנְתִּי

וְרֹב מְלָכִים הָפַכְתִּי לְאוֹיְבִים לִי

כִּי אֵין הֵם מוֹחֲלִים לִי עַל כְּבוֹדָם

בְּשֶׁל הַשִּׁדּוּכִים אֲשֶׁר הִבְטַחְתִּי

וְלֹא קִיַּמְתִּי, כִּי מָאַסְתְּ בָּהֶם.

אוֹהֵב אֲנִי אוֹתָךְ, מְאֹד יָקַרְתְּ לִי,

לָכֵן רַק זֶה מְבֻקָּשִׁי: מִצְאִי לָךְ

אִישׁ כִּלְבָבֵךְ וְהִנָּשְׂאִי, וָלֹא –

לַמְּדִינִי אֵיךְ לִמְנֹעַ מִלְחָמָה,

רַק זֹאת עֲשִׂי, וְלֹא אָצִיק לָךְ עוֹד

עַד סוֹף יָמַי". כָּזֹאת אָמַר לָהּ

וְהִיא, בְּגֹבַהּ־אַף שֶׁלָּהּ, בְּמַרְדּוּתָהּ

הַמִּתְנַשֵׂאת, סֵרְבָה, קָצְפָה, הִתְקוֹמְמָה, נִסְּתָה

אֲפִלּוּ תַּחֲנוּנֶיהָ, אַךְ הַפַּעַם

לְלֹא הוֹעִיל. מֵרֹב חֵמָה חָלְתָה הִיא,

הַמְכַשֵּׁפָה, כִּמְעַט שָׁבְקָה חַיִּים,

וְאָז, בְּעוֹד אָבִיהָ מָלֵא צַעַר

אַךְ עוֹד עוֹמֵד עַל דַּעְתּוֹ, אָמְרָה הִיא…

כֵּן, שְׁמַע הֵיטֵב מַה הִיא בִּקְשָׁה מִמֶּנּוּ,

אוֹתָהּ לִילִית שֶׁל תֹּפֶת.


כלף: שׁוּב אוֹתוֹ סִפּוּר.

חַיַּי, זֶה מְגֻחָךְ. מִי זֶה מַמְצִיא

שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלּוּ? כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ,

שָׁמַעְתִּי כְּבָר. הַנְּסִיכָה בִּקְשָׁה

כִּי יִנָּתֵן הַצַּו בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

שֶׁמֵּעַתָּה רַשַּׁאי כָּל בֶּן־מְלָכִים

לְהִשְׁתַּדֵּךְ אֵלֶיהָ, אַךְ בִּתְנַאי אֶחָד:

כָּל הַמְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת לָהּ לְחָתָן

יִשְׁמַע מִפִּיהָ בַּעֲצֶרֶת חֲגִיגִית

שֶׁל יוֹעֲצֵי הַמַּמְלָכָה וַחֲכָמֶיהָ,

שָׁלשׁ חִידוֹת. בְּאִם יִפְתֹּר אוֹתָן –

הוּא בַּעְלָהּ וְהוּא יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר.

אַךְ אִם הוּא לֹא יִמְצָא אֶת פִּתְרוֹנָן,

חַיָּב יִהְיֶה הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן,

בְּתֹקֶף הַשְּׁבוּעָה שֶׁיִּשָּׁבַע,

לִכְרֹת אֶת רֹאשׁ הָעֶלֶם, עַל אֲשֶׁר

נִסָּה – הַמְטֹרָף! – לִפְתֹּר אֶת חִידוֹתֶיהָ

שֶׁל הַנְּסִיכָה. וּבְכֵן, אֲנִי יוֹדֵעַ

אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה? לֹא כָּךְ?

הַשְּׁאָר אֵינוֹ חָשׁוּב. סַפֵּר אַתָּה.

נִמְאַס.


ברק: כֵּן, כֵּן,

וּלְוַאי הָיְתָה זוֹ מַעֲשִׂיָּה בִּלְבַד.

הַחַאן נִדְהַַם, קָצַף, אַךְ טוּרַנְדּוֹט

חַיַּת־הַטֶּרֶף, בִּלְטִיפוֹת־חִבָּה,

בְּדִבּוּרִים גֵּאִים, בַּאֲנָחוֹת

שֶׁל מַחֲלָה, כִּבְיָכוֹל, הִכְנִיעָה

לִבּוֹ שֶׁל אָב אוֹהֵב, וְסָחֲטָה מִמֶּנּוּ

אֶת הַפְּקֻדָּה אֲשֶׁר בִּקְשָׁה. וְכָךְ

אָמְרָה הִיא בְּנַפְשָׁהּ: "אִישׁ לֹא יָעֵז

לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, וּמֵעַכְשָׁו

רוּחִי שְׁקֵטָה. וּמִי שֶׁיִּתְאַזֵּר

חֻצְפָּה וָעֹז לְהִתְמוֹדֵד עִמִּי –

הֲלֹא הַכֹּל יֹאמְרוּ: צַדִּיק הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ דִין כִּשְׁבוּעָתוֹ".

הַחַאן פִּרְסֵם הַצַּו, נָדַר הַנֵּדֶר,

וְשָׂשׂ הָיִיתִי אִלּו בְּיָדִי

לוֹמַר שֶׁכִּדְבָרֶיךָ רַק מַעֲשִׂיָּה הִיא

וְשֶׁתּוֹצְאוֹת הַצַּו הָאַכְזָר

אֵינָן אֶלָּא חֲלוֹם.


כלף: אֲנִי נָכוֹן

לְהַאֲמִין שֶׁהַגְּזֵרָה אֱמֶת הִיא

אֲבָל בְּטוּחַנִי: בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֵין מְטֹרָף שֶׁקָּם לְהֵעָנוֹת

לַצַּו הַזֶּה.


ברק: וּבְכֵן, הַבֵּט וּרְאֵה.

(מראה על חומת העיר הנטועה ראשים מוקעים)

הַלָּלוּ גֻלְגָּלוֹת שֶׁל בְּנִי מְלָכִים

אֲשֶׁר נִסּוּ לִפְתֹּר אֶת חִידוֹתֶיהָ

שֶׁל הַנְּסִיכָה הָאַכְזָרִית. הִנֵּה

זֶה פִּתְרוֹנָם.


כלף: (נפעם ומשתומם) חֶזְיוֹן־אֵימִים!

אֲבָל הֲיִתָּכֵן שֶׁיְּהֵא אָדָם

חֲסַר בִּינָה עַד כְּדֵי כָּךְ, אֱוִיל כָּזֶה,

כְּדֵי לָתֵת רֹאשׁוֹ לַחֶרֶב – בְּעַד מָה? –

בְּעַד סִכּוּי לָשֵׂאת לוֹ לְאִשָּׁה

לִילִית כָּזֹאת, שֵׁדָה מִשַּׁחַת…


ברק: לֹא, כָּלָף.

זוֹ הַלִּילִית – כָּל הָרוֹאֶה פָּנֶיהָ

לִבּוֹ נִמְלָא כֹּחוֹת אֵין קֵץ, אֵלֶיהָ

וּלְמַעֲנָהּ הוּא יְחָרֵף נַפְשׁוֹ, וּמָוֶת

יִשְׁאַל וְלֹא יִירָא.


כלף: כֵּן, יֵשׁ מְטֹרָפִים!


ברק: לֹא, גַּם צְלוּלֵי־הַדַּעַת! וְהַיּוֹם נוֹהֵר

הֲמוֹן הָעָם לַחֲזוֹת בְּהִכָּרֵת

רֹאשׁ הַנָּסִיךְ מִסַּמַּרְקַנְד. זֶה עֶלֶם־חֶמֶד.

פֶּקִּין לֹא רָאֲתָה יָפֶה מִמֶּנּוּ,

אַמִּיץ וַחֲכַם־לֵב. אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ

לִבּוֹ דוֹאֵב עַל שְׁבוּעָתוֹ, וְאִלּוּ הִיא,

הַמְכַשֵּׁפָה, חוֹגֶגֶת וְגֵאָה.

(מטה אוזן. נשמע קולו המקוטע של תוף)

אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

הִנֵּה, הִנֵּה! זֶה אוֹת לִתְחִלָּתוֹ

שֶׁל עֹנֶשׁ הַדָּמִים! פָּרַשְׁתִּי הֵנָּה

עַל־מְנָת שֶׁלֹּא אֶרְאֶה זֹאת.


כלף: סִפּוּרְךָ, בָּרָק,

אֵין דֻּגְמָתוֹ. לֹא יֵאָמֵן! כֵּיצַד

יָצַר הַטֶּבַע מִתּוֹכוֹ אִשָּׁה

כָּזֹאת, אִשָּׁה כְּטוּרַנְדּוֹט, שֶׁלֹא תֵּדַע

לֹא אַהֲבָה, לֹא רַחֲמִים?


ברק: כָּלָף,

אִשְׁתִּי אֲשֶׁר נָשָׂאתִי יֵשׁ לָהּ בַּת,

וְהִיא שִׁפְחָה לְטוּרַנְדּוֹט. וּפְעָמִים

הִיא מְסַפֶּרֶת לְאִמָּהּ דְּבָרִים אֲשֶׁר מַמָּשׁ

אָזְנַיִם תִּצַּלְנָה! טוּרַנְדּוֹט

הִיא חַיַּת־טֶרֶף, וְהָרַע שֶׁבִּיצָרֶיהָ –

הוּא יֵצֶר הַגַּאֲוָה.


כלף: כֵּן, מִפְלָצוֹת כָּאֵלּוּ

יֵשׁ אוּלַי בַּתֹּפֶת. אַךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת…

אִלּוּ אֲנִי בִּמְקוֹם אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ,

הָיִיתִי דָן אוֹתָהּ בָּאֵשׁ.


ברק: (מביט לצד העיר)

אֲנִי רוֹאֶה אֶת יְדִידִי, אֶת יִשְׁמָעֵאל, הוֹי, הָאֻמְלָל,

זֶהוּ מוֹרֵהוּ וּמְחַנְּכוֹ שֶׁל בֶּן־הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר הוּמַת!


צו טורנדוט: אחד הלצים מופיע בּירכּתי הבּמה ואומר:


אוֹיָה, לֹא מַעֲשִׂיּוֹת הֵן

לֹא גֻזְמוֹת וַהֲלָצוֹת.

כִּי עֻבְדּוֹת מַמָּשִׁיּוֹת הֵן,

עַל אָפְיָהּ שֶׁל טוּרַנְדּוֹט הֵן

מְעִידוֹת בְּרֹאשׁ חוּצוֹת.


אֵין עָלֶיהָ דִין וָעֹנֶשׁ,

אֵין נָגִיד לָהּ וְאָדוֹן.

כְּמוֹ לַהַב אֶת הַדּוֹנַג

הִיא שׂוֹנֵאת, חֵי פַּנְטַלּוֹנֶה,

כָּל יְצוּר בַּפַּנְטַלּוֹן.


לֹא בְּדָיָה הִיא, לֹא וָלֹא!

לֹא בְּדִיחָה הִיא, לֹא וָלֹא.

פַּרְצוּף גֶּבֶר

אִם רוֹאָה הִיא

מִזְדַּעֲזַעַת מִסְּלִידָה הִיא.


בְּגָאוֹן הִיא אַף הִגְבִּיהָה,

הֶעֱלִיבָה בְּנֵי מְלָכִים

וְהֵבִיאָה עַל אָבִיהָ

סִכְסוּכֵי דִיפְּלוֹמַטְיָה,

מַצָּבִים דֵּי מְתוּחִים.


עַד אֲשֶׁר נָטַל הוּא רֶסֶן

וְאָמַר: אֲנִי מַרְגִּישׁ

שֶׁסּוֹף־סוֹף כָּךְ נֶהֱרַסְתְּ!

אוֹ שֶׁתִּתְחַתְּנִי, פְּרִינְצֶסֶה,

אוֹ שֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאִישׁ!


לֹא בְּדָיָה הִיא, לֹא וָלֹא!

לֹא בְּדִיחָה הִיא, לֹא וָלֹא!

מַמָּשׁ כָּכָה

לֹא בְּנַחַת

הוּא אָמַר לָהּ לַסַּפַּחַת.


נֹכַח זֶה הָאוּלְטִימַטּוֹם

שֶׁל אָבִיהָ, שֶׁל אַלְטוֹם,

הִיא חָלְתָה מַחֲלַת חֲמָתוֹם,

שֶׁצֶף־קְצָפִים גַּאֲוָתוֹם

עִם דַּלֶּקֶת וְעִם חֹם.


אָז בִּקְשָׁה: לְכָל בֶּן מֶלֶךְ

הִיא תָּחוּד חִידוֹת שָׁלשׁ.

אִם יִפְתֹּר – הָיֹה תִּהְיֶה לוֹ

לְאִשָּׁה, וָלֹא – יַעֲלֶה לוֹ

כִּשְׁלוֹנוֹ בִּכְרִיתַת רֹאשׁ.


לֹא בְּדָיָה הִיא, לֹא וָלֹא.

לֹא בְּדִיחָה הִיא, לֹא וָלֹא.

לֹא בְּדִיחָה הִיא,

לֹא בְּדָיָה הִיא,

כָּךְ הִצִּיעָה וְדָרְשָׁה הִיא.


אָז נִדְהַם הַחַאן אָבִיהָ

אֲבָל הִיא, לְפִי הַקַּו,

בִּלְטִיפוֹת עָלָיו הִשְׁפִּיעָה,

בִּנְשִׁיקוֹת אוֹתוֹ הִכְנִיעָה

לְפַרְסֵם אֶת זֶה הַצַּו.


וּמֵאָז זוֹ הַקַּנַּלְיָה

אֶת הַצַּו הָפְכָה לְדִין.

זֶה דְבָרֵנוּ, הַפַּמַּלְיָה –

פַּנְטַלּוֹנֶה וְטָרַטַּלְיָה

וּבְּרִיגֶל וּטְרוּפַלְדִּין.


לֹא בְּדָיָה הִיא, לֹא וָלֹא.

לֹא בְּדִיחָה הִיא, לֹא וָלֹא.

לֹא בְּדָיָה הִיא,

לֹא בְּדִיחָה הִיא,

טוּרַנְדּוֹט חַיָּה רָעָה הִיא.

תמונה שניה

הנ"ל, ישמעאל


ישמעאל (בא מן העיר, כשהוא בוכה)

הָהּ, יְדִידִי הַטּוֹב! מֵת בֶּן־הַמֶּלֶךְ! הָהּ, קַרְדֹּם־דָּמִים,

לוּ אֶת רֹאשִׁי עָרַפְתָּ! (מתיפח)


ברק לָמָּה לֹא מָנַעְתָּ

בַּעֲדוֹ מִלַּעֲמֹד לַתַּחֲרוּת הַזֹּאת?


ישמעאל אָחִי,

אַל־נָא תּוֹסִיף דִּבְרֵי אַשְׁמָה עַל צַעֲרִי.

אֲנִי מִלֵּאתִי חוֹבָתִי. וְלוּ יֵשׁ פְּנַאי,

כִּי אָז הוֹדַעְתִּי גַם לַמֶּלֶךְ, לְאָבִיהוּ.

אֲבָל הַזְמַן דָּחַק וְכָל הַנִּמּוּקִים

הָיוּ חַסְרֵי־אוֹנִים. וְחוּץ מִזֶּה –

אֵינֶנִי אֲדוֹנָיו שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי רַק מוֹרֵהוּ וְעַבְדּוֹ הַנֶּאֱמָן. (בוכה)

ברק: דֹּם. הֵרָגַע.

וְהִתְגַּבֵּר כְּפִילוֹסוֹף.


ישמעאל לְהֵרָגַע!

הוּא לֹא נִפְרַד מִמֶּנִּי עַד הַסּוֹף, שֶׁכֵּן

אָהַב אוֹתִי. דְּבָרָיו בִּי הֶעְמִיקוּ

עַד נֶפֶשׁ וְלָעַד הֵם יְנַקְּרוּ בִּי

כְּמַחַט בְּבָשָׂר הַחַי, "אַל נָא תִּבְכֶּה –

דִּבֵּר הוּא – טוֹב לִי טוֹב הַמָּוֶת,

אִם לֹא נִגְזַר שֶׁטּוּרַנְדּוֹט הָאַכְזָרִית

תִּהְיֶה לִי לְאִשָּׁה. דַּבֵּר עַם אַבָּא,

בַּקְשֵֶׁנּוּ כִּי יִסְלַח לִי עַל אֲשֶׁר

נָסַעְתִּי בְּלִי רְשׁוּת. פָּרַקְתִּי עֹל

מִפַּחַד פֶּן יִמְנַע בַּעֲדִי מִלֶּכֶת.

ּ בְדַבֶּרְךָ אִתּוֹ הַרְאֵה לוֹ גַם

תְּמוּנַת פָּנֶיהָ. (מוציא את תמונתה מחיקו)

בִּרְאוֹתוֹ מָה רַב

יָפְיָהּ שֶׁל הַגֵּאָה קְשׁוּחַת־הַלֵּב

(משליך את התמונה, רומס אותה ברגליו)

הָהּ, צֶלֶם מְקֻלָּל,

הָהּ, אֲרוּרָה, הִתְגּוֹלְלִי בָּרֶפֶשׁ,

מִרְמָס לַכֹּל! הָהּ, אִלוּ רַק יָכֹלְתִּי

לִרְמס גַם אֶת קְלַסְתֵּר־פָּנַיִךְ, טוּרְנְדוֹט!

לָתֵת אֶת הַתְּמוּנָה לַמֶּלֶךְ! לֹא!

לֹא עוֹד יִרְאוּנִי שְׁעָרַיִךְ, סַמַּרְקַנְד! בְּדִמְעוֹתַי הָלוֹךְ אֲלֵךְ וּבַמִּדְבָּר יִכְלוּ חַיַּי. (יוצא בחֲמה)


תמונה שלישית

ברק. כלף.


ברק שָׁמַעְתָּ, הַנָּסִיךְ?

כלף כֵּן, כֵּן, שָׁמַעְתִּי. כֵּן… עוֹדִי נִדְהָם. הֲיִתָּכֵן שֶׁבַּתְּמוּנָה הַזֹּאת

יֵשׁ כֹּחוֹת־פֶלֶא שֶׁכָּאֵלֶה.

(אומר להרים את התמונה)


ברק אֵלִים! לֹא! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, נָסִיךְ!


כלף (בחיוך) אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה. אָרִים אוֹתָהּ

וְאֶסְתַּכֵּל נָא בְּקִסְמֵי הַיֹּפִי הַנּוֹרָא

כָּל כָּךְ. (גוחן אל התמונה)


ברק (עוצר בעדו בכוח) לֹא, לֹא, נָסִיךְ! הֲלֹא מוּטָב

כִּי תִּסְתַּכֵּל בְּזַעֲוַת פָּנֶיהָ שֶׁל מֶדוּזָה!

אַךְ רַק לֹא זֹאת! אֵינִי מַרְשָׁה.


כלף הַנַּח לִי!

(הודף אותו מעליו. מרים את התמונה)

אַתָּה – כְּאִלוּ לֹא שָׁפוּי… אֲבָל אֲנִי

דַעְתִּי צְלוּלָה. כֵּן. שׁוּם יְפֵהפִיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

עוֹד לֹא מָשְׁכוּ עֵינַי, לֹא כָּל שֶׁכֵּן

אֶת לְבָבִי. אִם אֵין הֲדַר יָפְיָהּ

הַחַי וְהַטִבְעִי שֶׁל הָאִשָּׁה מֵעִיר בִּי הֵד,

כֵּיצַד יוּכַל מִכְחוֹל־צְיָרִים הַדַּל

לִבְקֹעַ סְגוֹר לִבִּי וּלְחוֹלֵל בִּי

אֶת כָּל הַמּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר תֵּאַרְתָּ.

זֶה הֶבֶל! הֶבֶל! (נאנח)

הַגּוֹרָל קוֹרֵא לִי

אֶל נְתִיבָה אַחֶרֶת, לֹא אֶל אַהֲבָה.

(אומר להביט בתמונה)


ברק (זונק ומכסה את התמונה בכף ידו. אינו מניח לכלף להסתכל בה)

לֹא, הַנָּסִיךְ! הֲרֵינִי מִתְחַנֵּן! אַל תִּסְתַּכֵּל!


כלף הַצִּדָּה, כְּסִיל!

אַל תִּתְחַצֵּף!

(מביט בתמונה, קודם בתמהון, אחר־כך בהתפעלות גוברת והולכת)


ברק (ביאוש) אֲבוֹי! הִנֵּה הַפֻּרְעָנוּת!


כלף (נפעם) בָּרָק!

לֹא יִתָּכֵן! דְּמוּת הַפְּלָאִים הַזֹּאת! עֶדְנַת־הַחֵן

שֶׁל הַמַּבָּט, וְהֶחָזֶה וְהַגִּזְרָה,

הֲיִתָּכֵן כִּי אֵלֶּה, כֵּן כָּל אֵלֶּה,

יִהְיוּ מִשְׁכָּן לְנְפֶשׁ אַכְזָרִית.


ברק אוֹי לְאָזְנַי!

הַקְשֵׁב, נָסִיךְ! הִיא עוֹד יָפָה מִזֶּה!

אֵין בָּעוֹלָם צַיָּר אֲשֶׁר יַבִּיעַ

אֶת תִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל טוּרַנְדּוֹט. נָכוֹן.

אֶת זֹאת אֵינִי מַכְחִישׁ. אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה

לְשׁוֹן כָּל פַּיְּטָנִי עוֹלָם תִּקְצַר

מִלְהַגִּיד מַחֲצִית יְהִירוּתָהּ וְגֹדֶל

שְׁחִיתוּת אַכְזָרִיּוּתָהּ הָרַצְחָנִית

שֶׁל הַבְּרִיָּה הַזֹּאת, הָהּ, אֲדוֹנִי,

הַקְשֵׁב לְתַחֲנוּנַי, הַשְׁלֵךְ נָא מִיָּדֶיךָ

אֶת זֶה הַצֶלֶם הָאָרוּר. הִשְׁבַּעְתִּיךָ!

אַל נָא תּוֹסִיף לִגְמֹעַ בְּעֵינֶיךָ

אֶת רַעַל הֶחָלִי הַזֶּה, אֶת דֶּבֶר

כְּשֶָׁפָיו שֶׁל זֶה הַיֹּפִי הָאַכְזָר!


כלף (מוסיף להסתכל בהתפעלות בתמונה)

חֲדַל מִלְהַפִּיל עָלַי אֵימָה!

לַשָּׁוְא אַתָּה טוֹרֵחַ! הָהּ, אַתֶּן,

פָּנִים קוֹסְמוֹת, עֵינֵי עֶדְנָה,

שְׂפָתַיִם שׂוֹחֲקוֹת! אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכָּה

לוֹמַר: שֶׁלִי הֵם הַכְּשָׁפִים הָאֵלֶּה,

שֶׁלִי הֵם כִּשְׁלֵמוּת חַיָּה וּמְדַבֶּרֶת!

(שוחק, אחר־כך בהחלטיות)

בָּרָק, אַל תְּגַלֶּה מַה שְּׁמִי וּמִי אֲנִי.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה בָּהּ אֲנַסֶּה

אֶת מַזָּלִי. בְּאִם אֶפְתֹּר אֶת הַחִידוֹת

תִּהְיֶה לִי הַיָּפָה בִּנְשֵׁי עוֹלָם

וְהַגְּדוֹלָה בַּמַּמְלָכוֹת. וָלֹא –

קֵץ לַחַיִּים הָעֲלוּבִים הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר עָיַפְתִּי מִשֵׂאתָם. הַקֵּץ!

(מביט בתמונה)

הָהּ, תִּקְוָתִי הַנַּעֲלָה, אֲנִי נָכוֹן

לִהְיוֹת קָרְבָּן חָדָשׁ לְחִידוֹתַיִךְ.

הָאִירִי לִי פָּנִים! אֱמֹר, בָּרָק:

שָׁם בְּאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, עַל סַף מָוֶת,

הַאִם אֶרְאֶה אֶת הַיִּפְעָה הַזֹּאת

וְלוּ רַק פַּעַם, בִּמְצִיאוּת?


מתוך העיר נשמע קול נכאים של הלמות תוף. הקול הולך וקרב. כלף מטה אוזן. על הבמה, מצדה הפנימי, עולה תליין סיני איום למראה וזרועותיו חשופות ועקובות מדם. הוא מוקיע על אחד הכידונים את ראשו של בן המלך הסאמארקאנדי, חוזר ונעלם.


ברק רְאֵה!

קֹדֶם רְאֵה וְהִתְפַּלֵּץ! זוֹ גֻלְגָּלְתּוֹ

שֶׁל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הָאֻמְלָל! רֹאשׁוֹ

אֲשֶׁר דָּמָיו רוֹתְחִים וּמַעֲלִים קִיטוֹר!

וְזֶה אֲשֶׁר הוֹקִיעַ אֶת הָרֹאשׁ

עַל הַכִּידוֹן – זֶה תַּלְיָנְךָ! רְאֵה

אֶת זֶה, זֶה הַסּוֹף שֶׁאֵין מָנוֹס מִמֶנּוּ

וְהֵרָתַע, נָסִיךְ! נוּס, בְּרַח בְּעוֹד מוֹעֵד!

הַאֲמֵן לִי – אֵין פּוֹתֵר לְחִידוֹתֶיהָ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט. וְאֶת רֹאשְׁךָ, נָסִיךְ,

מָחָר יוֹקִיעוּ כָּאן עַל הַחוֹמָה

בְּצַד גֻלְגֹּלֶת זוֹ, לִנְסֹךְ מוֹרָא

בְּלֶב מְטׂרָפִים כָּמוֹךְ!

(בוכה)


כלף (אל הגולגולת) עֶלֶם בִּישׁ מַזָל!

אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הַכֹּחַ הַנּוֹרָא

שֶׁקָּם לִמְשֹׁךְ אוֹתִי בְּעִקְבוֹתֶיךָ.

(לברק) אוֹתִי הִסְפַּדְתָּ כְּבָר. דַי, אַל תִּבְכֶּה.

אֲנִי הוֹלֶךְ לָשֵׂאת בַּנִּסָּיוֹן. וְשׁוּב –

אַל תְּגַלֶּה אֶת שְׁמִי. אוּלַי שָׁמַיִם

שָׂבְעוּ מִן הַמְּרוֹרִים אֲשֶׁר יָדַעְתִּי

וְזֶה הַיּוֹם רוֹצִים הֵם לְזַכּוֹת

אוֹתִי בְּהַצְלָחָה, כְּדֵי לִהְיוֹת לְעֵזֶר

גַּם לְהוֹרַי. בָּרָק, בְּאִם אֶפְתֹּר

אֶת הַחִידוֹת, אֶגְמֹל לְךָ טוֹבָה

בְּעַד הַכֹּל. הֱיֶה שָׁלוֹם.

(פונה ללכת)


ברק (עוצר בעדו) עֲמֹד…

חַכֵּה… הֲרֵינִי מִתְחַנֵּן… הָהּ, בֵּן יַקִּיר לִי.

אַהָא, אֵלִים… אִשְׁתִּי… אִשָּׁה, עִזְרִי לִי!

הָאִישׁ הַזֶּה, יָדִיד צָעִיר שֶׁלִּי,

הוּא מִתְפָּרֵץ לִפְתֹּר חִידוֹתֶיהָ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט.


שיר כלף למראה תמונתה של טורנדוט

לֹא! הַאִם חֲלוֹם הוּא?

הָהּ, כְּלִילַת תִּפְאֶרֶת!

תֹּם עֵינַיִם! קֶסֶם!

שְׂחוֹק רוֹעֶד וָצַח.

הַאֶפְשָׁר כִּי צֶלֶם

שֶׁל יִפְעָה זוֹהֶרֶת

הוּא מִשְׁכָּן לְנֶפֶשׁ

אֲפֵלָה כָּל־כָּךְ?


אֵיךְ גָפְרִית וָזֶפֶת

יִשְׁכְּנוּ בִּבְדֹלַח?

אוֹ בְּיוֹנַת־אֵלֶם

פְּקַעַת צִפְעוֹנִים?

הָהּ, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר

שֶׁיִּתֵּן לִבּוֹ לָךְ

וְאֶת צִפְעוֹנַיִךְ

יַהֲפֹךְ יוֹנִים.


מֵעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ

אֶלָּא רַק אֵלַיִךְ.

גַּם אִם לֹא אַגִיעַ,

תָּמּוּ נְתִיבַי.

גַּם אִם לֹא יֻתַּן לִי

פְּתֹר אֶת חִידוֹתַיִךְ,

הֲלֹא כְּבָר פָּתַרְתִּי

אֶת חִידַת חַיַּי.

תמונה רביעית

הנ"ל, סקירינה.

סקירינה הָא, מָה אָזְנַי שׁוֹמְעוֹת?

אַתָּה ־ הַמִּתְאַכְסֵן אֶצְלִי? לֹא? אֵיזֶה שֵׁד

דּוֹחֵף אוֹתְךָ – בָּחוּר נֶחְמָד כָּמוֹךְ –

אֶל זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל מָוֶת!


כלף בִּרְשׁוּתֵךְ,

גְבִרְתִּי פֻּנְדְּקָאִית, אוֹתִי מוֹשֶׁכֶת שָׁמָּה

הַדְּמוּת הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת.

(מראה את התמונה)


סקירינה אֵיזֶה נָבָל

נָתַן לְךָ אֶת הַפּוֹרְטְרֵט הַמִּפְלַצְתִּי הַזֶה?


ברק (בבכי) מִקְרֶה, מִקְרֶה בִּלְבַד.


כלף (נחלץ מידיהם) חַסַּן!

פֻּנְדְּקָאִית נִכְבֶּדֶת! אֶת הַסּוּס

וְגַם אֶת הָאַרְנָק הַזֶּה קַבְּלוּ. לָכֶם הֵם.

(מוציא מחיקו את הארנק ונותן אותו לסקירינה)

חֲבָל שֶׁרַק בָּזֹאת יְכוֹלַנִי לְהַבִּיעַ

לָכֶם אֶת רַחֲשִׁי־לִבִּי, עוֹד זֹאת:

אִם לֹא יִכְבַּד מִכֶּם הוֹצִיאוּ נָא מְעַט

מִן הַכֶּסֶף לְמִנְחוֹת קָרְבָּן

לִכְבוֹד אֵלֵי שָׁמַיִם וּלְמַתָּנוֹת

לָאֶבְיוֹנִים. בַּקְשׁוּ אוֹתָם לְהִתְפַּלֵּל

בְּעַד צָעִיר אֶחָד אֻמְלָל. הֱיוּ שָׁלוֹם.

(פורש והולך. נכנס אל שערי העיר)


ברק הָהּ, אֲדוֹנִי!


סקירינה עֲמֹד! הָהּ, יֶלֶד שֶׁכָּמוֹךָ!

עֲמֹד! אֵין מַה לִּצְרֹחַ… לֹא יוֹעִיל.

אֱמֹר, חַסַּן, מִי הַצָּעִיר הַזֶּה

שֶׁהַחַיִּים כְּבָר נִמְאֲסוּ עָלָיו כָּל־כָּךְ?


ברק בְּלִי סַקְרָנוּת! אַל תִּשְׁאֲלִי! צָעִיר חָכָם הוּא

וְלֹא נוֹאַשְׁתִּי מִתִּקְוָה. מַהֲרִי, אִשָּׁה.

עָלֵינוּ לְחַלֵּק אֶת הַזָּהָב הַזֶּה

לַכֹּהֲנִים וּלְפוֹשְׁטֵי־יָד, כְּדֵי שֶׁהֵם

יִתְפַּלְלוּ בַּעֲדוֹ… הָהּ, לֹא, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ

שֶׁנִּצְטָרֵךְ לִסְפֹּד לוֹ וּלְקוֹנֵן לוֹ.

(נכנס הביתה במר יאושו)


סקירינה לֹא רַק אֶת הַזָּהָב הַזֶּה, הַכֹּל, כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לִי,

הָיִיתִי, בְּחַיַּי, נוֹתֶנֶת בַּעֲדוֹ. הוּא כָּל כָּךְ

יָפֶה וּבַעַל נִימוּסִים, וְנִדְמֶה,

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְשָׁמָה גְדוֹלָה. לְבַעְלִי

יָדִיד הוּא, כַּנִּרְאֶה. נַעֲשֶׂה הַכֹּל.

כֵּן, אֶפְרוֹחִים מֵאוֹת־שָׁלשׁ, וּשְׁלֹשׁ־מֵאוֹת דָּגִים

נַקְרִיב לָאֵל בֶּרְדֶזִ’יגוּנְדְזִין וְחוּץ מִזֶּה

לַגִּ’ינִים הַשֵּׁדִים נָכִין בְּשֶׁפַע אֹרֶז

וּשְׁאָר זְרָעִים וִירָקוֹת. קוֹנְפוּצִיוּס,

פְּתַח שְׁעָרֶיךָ לִתְפִלּוֹת הַבּוֹנְזִים.

מערכה שניה

הטרקלין הגדול של הדיוואן ובו שני שערים גבוהים זה מול זה. האחד, כמסתבר, מוליך אל פלטין הנסיכה טורנדוט. השני אל חדריו של אביה, הקיסר.


תמונה ראשונה

טרופלדינו, בריגלה, סריסים, כולם לבושים סינית.


טרופלדינו מְצַוֶּה על סריסיו לטאטא את הטרקלין, להביא בו סדר, מצוה עליהם להעמיד שני כסאות־מלכות, אחד מזה ואחד מזה. מְצַוֶּה להכין שמונה כורסאות בשביל שמונת חכמי הדיוואן. הוא שמח ושר.

רַבּוֹתַי, זֶה מְשַׁגֵּעַ –

אֵיזֶה צָרוֹת יֵשׁ

מִן הַנָּשִׁים.

טוֹב, לָכֶם זֶה לֹא נוֹגֵעַ,

אַךְ כֹּה אֶצְלֵנוּ,

הַשֵּׁד יוֹדֵעַ,

נְעָרֵינוּ וּזְקֵנֵינוּ

לֹא מִתְבַּיְּשִׁים,

לֹא מִתְבַּיְשִׁים.


לָמָּה אַחֲרֵיהֶן רָצִים הֵם?

מַה מְּחַפְּשִׂים הֵם?

מָה הֵם מוֹצְאִים?

וְאִם כְּבָר מוֹצְאִים הֵם,

לָמָּה שׁוּב רָצִים הֵם?

מָה רוֹצִים הֵם?

מָה הֵם רוֹצִים?


רַבּוֹתַי, זֶה מְשַׁגֵּעַ,

אֵיזֶה צָרוֹת יֵשׁ

מִן הַנָּשִׁים.

טוֹב, לָכֶם זֶה לֹא נוֹגֵעַ,

אַךְ כָּל הַיֶּתֶר

לֹא מִתְבַּיְשִׁים.


לִכְאוֹרָה, סְתָם מִתְהַלְכוֹת הֵן

הֵנָּה וָהֵנָּה,

אֵין מַה לִּכְעס.

אַךְ מַדּוּעַ מַרְקִידוֹת הֵן

רֶגֶל וּמֹתֶן

וְאֵיךְ מַרְאוֹת הֵן

דַּוְקָא מַה שֶּׁמַסְתִּירוֹת הֵן

וְכָךְ יוֹצְרוֹת הֵן

מַמָּשׁ פְּסִיכוֹז.


רַק מַרְאוֹת הֵן שׁוֹק אוֹ רֶגֶל

כְּבָר כָּל הַסֶּגֶל

חַי, הָרוּחוֹת,

מִסְתַּכֵּל בַּדֶּגֶם

כָּךְ, בְּעֵינֵי עֵגֶל…

מַה קָּרָה פֹּה?

מַה יֵּשׁ לִרְאוֹת?


רַבּוֹתַי, זֶה מְשַגֵּׁעַ

אֵיזֶה צָרוֹת יֵשׁ

מִן הַנָּשִׁים.

טוֹב, לָכֶם זֶה לֹא נוֹגֵעַ

אַךְ כָּל הַיֶּתֶר,

לֹא מִתְבַּיְּשִׁים.


עַד מָתַי פֹּה נִתְרַגֵּשׁ עוֹד

מִכָּל הַגַּיְשׁוֹת

הַיְפֵהפִיּוֹת?

מָה אֶפְשָׁר

פֹּה לְחַדֵּשׁ עוֹד?

לְהִתְלַבֵּשׁ רַק, לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד…

מָה הַסֶּנְסַצְיָה,

מָה הָרַעַשׁ?

הַכֹּל יָדוּעַ

שׁוּם חִדּוּשִׁים.


נוּ, מַה יֵשׁ בָּזֶה, הַגִּידוּ?

מַה מִּתְרַחֵשׁ פֹּה?

אֵיךְ לֹא נִמְאַס?

לִפְעָמִים יֵשׁ חֵשֶׁק

אוּף, אֶת כָּל הָעֵסֶק

לְהַפְסִיק…

שֶׁקֶט… הָס


בְּחַיַּי, זֶה מְשַׁגֵּעַ

אֵיזֶה צָרוֹת יֵשׁ

מִן הַנָּשִׁים.

טוֹב, לָכֶם זֶה לֹא נוֹגֵעַ,

אַךְ כָּל הַיֶּתֶר

לֹא מִתְבַּיְשִׁים.

בריגלה נכנס ושואל מה פשר ההכנות הללו.


טרופלדינו משיב כי מועצת חכמי הדיוואן עומדת להתכנס באורח דחוף, בנוכחותם של הקיסר ושל בתו היקרה. הענינים, תודה לאל, מתנהלים על הצד היותר טוב. זה עתה הופיע עוד נסיך אחד שעז רצונו להישאר בלי ראשו על כתפיו.


בריגלה מזכיר לו כי נסיך אחד נערף לפני שלוש שעות. הוא מוכיח את טרופלדינו על שזה שמח לשפיכת דמים פראית כזאת.


טרופלדינו מה יש? מישהו ביקש מהם מן הנסיכים האלה לתת את ראשיהם לקיצוץ! הם משוגעים מרצונם הטוב, ואל יבואו בטענות וכדומה. מוסיף ואומר כי הנסיכה הנערצת שלו, כל פעם שנסיך חדש נופל בפח בגלל החידות שלה ויורד שאולה, היא שמחה לנצחון ונותנת לו, לטרופלדינו, מתנה יפה וכדומה.


בריגלה אינו תופס כיצד יכול סיני נאמן לדבר כך והוא מביע סלידתו מדבריו, הוא מתעב את אופיה האכזרי של הנסיכה. הגיע הזמן שהיא תתחתן ותפסיק את הנבזויות האלו.


טרופלדינו היא צודקת שאיננה רוצה להתחתן. כל העסק הזה ששמו נישואים הוא עסק מפוקפק ומסובך וכל הנמנע, הרי זה משובח.


בריגלה חכמתו של טרופלדינו היא חכמת הסריס. הוא מדבר כך מפני שאינו רואה את הנולד. כל הסריסים שונאים את הנשואים מפני שאינם יודעים את הניסוי וכדומה.


טרופלדינו מתרגז. הוא דווקא רואה את הנולד מפני שהוא רואה את בריגלה לפניו. הוא שונא את הנישואים מפני שהוא חושש שהעולם יתמלא בריגֶלות.


בריגלה רוגז גם הוא. הוא מזרע אצילים ובן־טובים. טרופלדינו מדבר בלי הגיון או בהגיון של טומטום. הוא יצא לאור עולם רק מפני שאמו התחתנה.


טורפלדינו אומר שזה שקר וכזב. אמא שלו לא התחתנה מעולם והוא בכל זאת נולד כמו כלום.


בריגלה כן, הוא נולד. אבל לא לפי התקן. וזה רואים.


טרופלדינו אומר שהוא קצין־הסריסים והוא מבקש לא להפריע לו לעבוד.

בריגלה הוא קצין הפאז’ים ולכן שילך לו לכל הרוחות אל הפאז’ים שלו לפקד עליהם. ידוע איזו תעמולה נבזית הוא מנהל אצלם בנוגע לנישואים וכדומה.

בעוד שני אלה מתנצחים בדברים, סיימו הסריסים את ההכנות בטרקלין.

נשמע קול התזמורת המנגנת שיר־לכת. הקיסר אלטום יוצא אל מועצת הדיוואן, עם פמליית החצר וחכמי הממלכה. בריגלה פורש, מפני הכבוד, אילו טרופלדינו יוצא עם סריסיו להביא את הנסיכה הנערצה.

תמונה שניה

בעוד התזמורת מנגנת, מופיעים אנשי המשמר, אחריהם שמונת החכמים. אחרי אלה נכנסים פנטלונה, טרטליה. כולם לבושים סינית. אלטום הוא זקן אומר כבוד, לבוש פאר, אף הוא בנוסח סין. בבואם, הכל נופלים אפיים. אלטום נכנס ויושב על כסא־המלכות המיועד לו. פנטלונה וטרטליה עומדים מזה ומזה לכסא. החכמים יושבים איש במקומו.


אלטום הָהּ, עַד מָתַי, רֵעִים נֶאֱמָנִים,

עָלַי לָשֵׂאת בַּמּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה?

אַךְ זֶה סִיַּמְנוּ טֶקֶס־קְבוּרָתוֹ

שֶׁל בֶּן־מְלָכִים אֻמְלָל – עַל עֲפָרוֹ

יָרְדוּ דִמְעוֹת עֵינַי – וְהִנֵּה כְּבָר

קָרְבָּן חָדָשׁ עוֹמֵד בַּשַּׁעַר, וּמַכְאוֹב

חָדָשׁ נֵעוֹר בַּלֵּב. הָהּ, בַּת אַכְזֶרֶת,

אֲשֶׁר נוֹלְדָה לְהַשְׂבִּיעֵנִי צַעַר.

לַשָּׁוְא אַגִּיד אָרוּר הַיוֹם שֶׁבּוֹ

נָדַרְתִּי אֶת הַנֵּדֶר לְקוֹנְפוּצִיוּס.

אֵין לִי מִפְלָט מִן הַשְּׁבוּעָה הַזֹּאת

וְאִלוּ טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי אֵינָהּ יוֹדַעַת רַחֲמִים

וְלַכְּסִילִים הַמְאֹהָבִים אֵין קֵץ

וְאֵין יוֹעֵץ לִי וְעוֹזֵר בַּצַּר.


פנטלונה הוֹד־קֵיסָרוּתְךָ הַיָּקָר, הָיִיתִי נוֹתֵן לְךָ עֵצָה, אֲבָל אֵין לִי. בָּאָרֶץ שְׁלִי, שֶׁאֲנִי בָּא מִשָּׁם, לֹא נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת מְשָׁנוֹת כָּאֵלוּ וְלֹא מִסְתַּבְּכִים בִּגְזֵרוֹת מוּזָרוֹת מִסּוּג זֶה. אֶצְלֵנוּ אֵין נְסִיכִים שֶׁמִּתְאַהֲבִים בִּתְמוּנוֹת שֶׁל מֶדַלְיוֹנִים כְּדֵי לְאַבֵּד אֶת הָרֹאשׁ בִּגְלַל הָאוֹרִיגִינָל, וְעוֹד לֹא נוֹלְדָה אֶצְלֵנוּ בַּחוּרָה שֶׁשׂוֹנֵאת גְבָרִים, כְּמוֹ לְמָשָׁל הַבַּת שֶׁלָּךְ, הַפְּרִינְצִיפֶּסֶה טוּרַנְדּוֹט, לִשְׁנֹא בַּחוּרִים? הוֹ, הוֹ, אֶצְלֵנוּ אֲפִלוּ בַּחֲלוֹם אֵין דָּבָר כָּזֶה. כָּל זְמַן שֶׁהַצָּרוֹת שֶׁלִּי לֹא הִכְרִיחוּ אוֹתִי לַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי וְעַד שֶׁזָּכִיתִי לַכָּבוֹד הַנַּעֲלֶה לִהְיוֹת מַזְכִּיר שֶׁל הוֹד־מַלְכוּתְךָ, לֹא הָיָה לִי מֻשָׂג מַה זֶה סִין, אוֹ חִינָא, וּמָה הֵם הַסִּינִים, אוֹ הַחִינִים. יָדַעְתִּי רַק שֶׁבְּסִין יֵשׁ אֲבָקָה מְצֻיֶּנֶת נֶגֶד קַדַּחַת מְשֻׁלֶּשֶׁת, וּפַעַם קִבַּלְתִּי אֲבָקָה שֶׁכָּזֹאת וְהִתְהַלָּכְתִּי כְּמוֹ מְשֻׁגָּע, אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי מַמָּשׁ הָמוּם כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה מִנְהָגִים כָּאֵלֶּה וּשְׁבוּעוֹת כָּאֵלּוּ וּבָחוּרוֹת כָּאֵלּוּ וּבַחוּרִים כָּאֵלֶּה. לוּ סִפַּרְתִּי אֶת זֶה בְּוֶנֶצְיָה, הָיוּ אוֹמְרִים לִי “אַל תְּבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ, אָדוֹן פַּנְטֶלוֹנֶה־כָּפוּל־שְׁמוֹנָה וְאַל תְּסַפֵּר לָנוּ שְׁקָרִים שֶׁל סִין וְשֶׁל חִינָא, פּוֹרְקוֹ דֶה מַנְדָרִּינָה”. כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים לִי וְצוֹחֲקִים לִי בַּפָּנִים וּמַרְאִים לִי אֶת הַיַּשְׁבָנִים.


אלטום טָרַטַּלְיָה, הֲנִפְגַשְׁתָּ כְּבָר אִתּוֹ, עִם הַבִּישׁ־גָּדָּא הֶחָדָשׁ, עִם הַמְטׂרָף?


טרטליה כֵּן, הוֹד־מַלְכוּתְךָ, הוּא כָּאן בָּאַרְמוֹן, בָּאֲגַף הַמְיֻעַד לִנְסִיכִים מִחוּץ לָאָרֶץ. אֵיזוֹ קוֹמָה, אֵיזֶה סֵבֶר־פָּנִים, אֵיזֶה חִתּוּךְ־דִּבּוּר נָאֶה וְנֶאֱצָל. הוּא פָּשׁוּט הִקְסִים אוֹתִי, וְלִבִּי נִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא בָּא הֵנָּה מַמָּשׁ לַטֶּבַח, כְּמוֹ תַּיִשׁ טִפֵּשׁ. נָסִיךְ יָפֶה כָּל כָּךְ, טוֹב כָּל כָּךְ, צָעִיר כָּל־כָּךְ… (בוכה).


אלטום אַהָא, יָגוֹן וַאֲנָחָה! אֱמֹר,

הַאִם הֻקְרַב הַזֶּבַח לָאֵלִים

עַל־מְנָת שֶׁיַּטּוּ חֶסֶד וְיִתְּנוּ

חָכְמָה בְּלֵב אוֹתוֹ נָסִיךְ אֻמְלָל

לִמְצֹא דַרְכּוֹ בְּאֹפֶל חִידוֹתֶיהָ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט, בִּתִּי הָאַכְזָרִית?

אַךְ מָה אֶשְׁאַל? רַק תִּקְווֹת שָׁוְא הֵן.


פנטלונה תִּהְיֶה בָּטוּחַ, הוֹד־קֵיסָרוּתְךָ, הַזֶּבַח הָיָה כַּהֲלָכָה וְקָרְבָּנוֹת לֹא חָסְכוּ. הֻקְרְבוּ מֵאָה פָּרִים, בְּלִי עַיִן הָרַע, לִכְבוֹד שֵׁם שָׁמַיִם, וּמֵאָה סוּסִים, לִכְבוֹד הַשֶּׁמֶשׁ, וּמֵאָה חֲזִירִים, לִכְבוֹד הַיָּרֵחַ. (לעצמו) הַשֶּׁמֶש וְהַיָּרֵחַ זוֹלְלִים פֹּה כְּמוֹ הַשֵּׁד־יוֹדֵעַ־מָה, אֲבָל שׁוּם תּוֹעֶלֶת אֵין מִזֶּה עַד עַכְשָׁו.


טרטליה (לעצמו) לוּ הִקְרִיבוּ גַם אֶת הַחֲזִירָה הַזֹּאת, הַנְּסִיכָה, הָיָה סוֹף לַצָּרוֹת.


אלטום טוֹב. אֵין בְּרֵרָה. הָבִיאוּ לְפָנַי

אֶת הַנָּסִיךְ.

(אחד השומרים יוצא)

לוּ אֲנַסֶה לְהַרְתִּיעו

מִדָּרֶךְ אֲבַדּוֹן, וְגַם אַתֶּם,

חַכְמֵי הַקֵיסָרוּת, עִזְרוּנִי נָא

אִם אַנְחָתִי תִּמְנַע מִלִים מִפִּי.


פנטלונה אֲנַחְנוּ כְּבָר בַּעֲלֵי נִסְיוֹן בְּעִנְיָנִים אֵלֶּה, הוֹד־קֵיסָרוּתְךָ. הַסּוֹף יִהְיֶה שֶׁנִּשָׁאֵר צְרוּדִים מֵרֹב דִּבּוּר וְזֶה הַתַּרְנְגוֹל יָרוּץ לִשְׁחִיטָה.


טרטליה תִּשְׁמַע, פַּנְטָלּוֹנֶה, זֶה עוֹד לֹא כָּל כָּךְ בָּטוח. הִתְרַשַׁמְתִּי שֶׁהוּא מֻכְשָׁר מְאֹד. חָכָם וְחָרִיף. אֲנִי עוֹד מְקַוֶּה.


פנטלונה מָה? שֶׁהוּא יִפְתֹּר אֶת הַחִידוֹת שֶׁל הַכַּלְבָּה הַזאת?

אַתָּה מְשֻׁגָּע כָּמוֹהוּ.


שיר הליצנים על הדיוואן

פנטלונה מוציא מכיסו חוטם ליצנים חדש ומתקשט בו. הליצנים פותחים ושרים.


הליצנים הִנֵּה חַכְמֵי הַמַּמְלָכָה,

הִנֵּה אַרְזֵי דִיפְּלוֹמַטְיָה,

הַמּוֹעָצָה הַמֻּסְמָכָה

אֲשֶׁר דִּלְמַעְלָה וְדִלְמַטָּה.

מְדִינִיּוּת – זֶהוּ סִיּוּט,

זֶה סְבַךְ נוֹרָא עַד פִּיק־בִּרְכַּיִם.

וְרַק מֻמְחֵינוּ, כַּיָּאוּת,

יוֹדְעִים…


פנטלונה אַ־אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת…


פנטלונה יוֹדְעִים, אָמַרְתִּי, כַּיָּאוּת,

עוֹד לְסַבֵּךְ אֶת זֶה כִּפְלַיִם.


רפרין כָּכָה לְסַבֵּךְ סְבָכִים

לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

וְנָחוּץ דִיוָאן גָּדוֹל!

גָּדוֹל גָּדוֹל וּמְאֻמָּן

וּמְלֻמָּד וּמְכֻוָּן,

אוּף, אֵיזֶה דִיוָאן!


הליצנים (לפנטלונה) כְּשֶׁאַתָּה שָׁר, כְּדַאי שֶׁלֹא תִּתְעַטֵּשׁ.


פנטלונה לָבַשְׁתִּי לִכְבוֹד הַחֲכָמִים חֹטֶם־לֵיצָנִים חָדָשׁ, וּמִתְבָּרֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַזֶּלֶת. אַךְ אֶשְׁתַּדֵּל.


הליצנים אִם תְּקַבֵּל מֵהֶם עֵצָה

תִּהְיֶה בָּטוּחַ, כָּךְ אוֹ כָּכָה,

שֶׁזֶּהוּ אֹפֶן מְקֻצָּר

וּמְזֹרָז – לָרֶדֶת שַׁחַת.

כִּי אִם חוֹזִים הֵם בִּבְקִיאוּת

אֶת הֶעָתִיד וּמְגַלִים־טֶפַח,

זֶה מִתְקַיֵּם בַּמְּצִיאוּת

מַמָּשׁ…


פנטלונה אַ־אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת…


הליצנים מַמָּשׁ…


פנטלונה אַ־אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת…


פנטלונה זֶה מִתְקַיֵּם בַּמְּצִיאוּת

מַמָּשׁ וּבְדִיּוּק לְהֵפֶךְ.


רפרין כָּךְ לַחֲזוֹת אֶת הֶעָתִיד

לא כָּל אֶחָד יָכוֹל…

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

וְנָחוּץ דִּיוָאן גָּדוֹל.

גָּדוֹל גָּדוֹל וּמְאֻמָּן

וּמְלֻמָּד וּמְכֻוָּן.

אוּף, אֵיזֶה דִיוָאן!


הליצנים חָכְמָה וָדַעַת – זֶה טִיבָן:

גַּם הָאַרְמוֹנָה נִכְנָסוֹת הֵן

אַךְ בְּרְאוֹתָן אֶת הַדִּיוָאן

מִיָּד שׁוֹכְבוֹת וְנִרְדָּמוֹת הֵן.

וּכְשֶׁצְּרִיכִים חֲכָמִי־מַלְכוּת

אֶת דַּעְתָּם לוֹמַר בְּלִי פַּחַד,

אוֹמְרִים הֵם בַּחֲגִיגִיוּת

אֲנַחְנוּ…


פנטלונה אַ… (אינו מתעטש)


החכמים לִבְרִיאוּת…


הליצנים קוֹבְעִים שֶׁ…


פנטלונה אַ… (אינו מתעטש)


החכמים לִבְרִיאוּת…


פנטלונה קוֹבְעִים שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שַׁפַּעַת.


רפרין כָּךְ לִקְבֹעַ עֶמְדָתוֹ

לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל,

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

וְנָחוּץ דִּיוָאן גָּדוֹל!

גָּדוֹל גָּדוֹל וּמְאֻמָּן

וּמְלֻמָּד וּמְכֻוָּן,

אוּף, אֵיזֶה דִיוָאן!

תמונה שלישית

הנ"ל. כלף מובא על־ידי השומר. כלף כורע ברך, כף־ידו נוגעת במצחו.


אלטום קוּם עַל רַגְלֶיךָ, מְטֹרָף עַז־נֶפֶשׁ.

(כלף קם על רגליו. עומד עמידה נאה באמצע האולם, בין שני כסאות המלכות, פניו אל קהל הצופים. אלטום מסתכל בו בתשומת־לב. אומר לעצמו)

כַּמָּה נָאֶה הוּא לְמַרְאֶה. לִבִּי לוֹ לָאֻמְלָל.

אֱמֹר, מֵאֵיזוֹ מַמְלָכָה תָּבוֹא

וּמִי אָבִיךָ הַמּוֹלֵךְ?


כלף (לאחר רגע של מבוכה, בקידה נאצלה)

הַרְשֵׁנִי, הַקֵּיסָר,

שֶׁלֹּא אַגִּיד אֶת שְׁמִי.


אלטום אֲבָל כֵּיצַד

מֵעֵז אַתָּה לִשְׁאֹל אֶת יַד בִּתִּי,

אִם אֵין אַתָּה מַגִּיד שִׁמְךָ

וְאַרְצְךָ?


כלף (בגאון) בֶּן־מֶלֶךְ אָנֹכִי,

וְאִם גָּזְרוּ שָׁמַיִם כִּי אָמוּת,

הַגֵּד אַגִּיד בְּטֶרֶם בּוֹא הַקֵּץ,

אֶת שְׁמִי וְשֵׁם אָבִי וּמַמְלַכְתִּי,

לְמַעַן יִוָּדַע כִּי לֹא מִשְּׁרִירוּת־לֵב

שָׁאַפְתִּי לַשִּׁדּוּךְ הָרָם הַזֶּה

וּדְמֵי מְלָכִים זוֹרְמִים בְּתוֹךְ עוֹרְקַי.

(מחווה קידה)

בֵּינְתַיִם לוּ הַרְשֵׁנִי נָא וְלֹא

אַגִּיד אֶת שְׁמִי.


אלטום (לעצמו) אֵיזוֹ לָשׁוֹן רָמָה וְנֶאֱצֶלֶת.

מַה נִּכְמָרִים רַחֲמַי עָלָיו. (בקול) אַךְ אִם

תִּפְתֹּר אֶת הַחִידוֹת וּלְסוֹף־דָּבָר

אֵינְךָ מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, כֵּיצַד

יוּכַל הַחֹק…


כלף (מפסיקו באומץ) הַחֹק הַזֶּה קַיָּם

(משתחווה) לוּ הַרְשֵׁנִי נָא

שֶׁלֹּא אֶקְרָא בִּשְׁמִי. הֲרֵינִי מְבַקֵּשׁ

רַק חֶסֶד זֶה.


אלטום מְבֻקָּשְׁךָ נָתַתִּי.

לִבִּי לֹא יִמְלָאֵנִי לְסָרֵב

לְנֹעַם דִּבּוּרְךָ, לִיפִי מַרְאֶךָ.

אַךְ גַּם אַתָּה, רְאֵה, עֲשֵׂה נָא חֶסֶד,

עִמִּי, עִם הַקֵּיסָר. מִמְּרוֹם הַכֵּס

בַּקָּשָׁתִי אֲנִי שׁוֹטֵחַ לְפָנֶיךָ.

חֲזֹר בְּךָ, אֲבוֹי, חֲזֹר, אַל נָא תִּדְרשׁ

לְהִתְנַסּוֹת בַּנִּסָּיוֹן הַזֶּה. לִבִּי

דוֹרֵשׁ רַק טוֹבָתְךָ, הוֹגֶה לְךָ

רֵעוּת וְרֹב חִבָּה, עַד כִּי נָכוֹן

אֲנִי לַחֲלֹק אִתְּךָ אֶת הַשִּׁלְטוֹן. הֱיֵה

לִי רֵעַ־וְעָמִית לְכֶתֶר וּבְבוֹא

יוֹמִי וְאֶעֱצֹם עֵינַיִם תְּקַבֵּל

אֶת כָּל שֶׁיֵּשׁ לְאֵל נְדִיבוּתִי

לָתֵת לְךָ. אַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי פֶּשַׁע

וְאַל תִּכְפֶּה עָלַי רִשְׁעוּת בְּעַל־כָּרְחִי.

קַלּוּת־דַּעְתִּי גָרְמָה שֶׁנֶּהֱפַכְתִּי

חֶרְפָּה לִבְנֵי עַמִּי. הָהּ, עֶלֶם אַמִּיץ־לֵב,

עֲשֵׂה לְמַעְנִי אִם לֹא לְמַעַנְךָ,

אַל תְּאַלֵּץ אוֹתִי לִסְפֹּד עַל גּוּפָתְךָ,

אַל תְּעוֹרֵר וְאַל תַּגְבִּיר אֶת הַשִּׂנְאָה

אֲשֶׁר עַמִּי שׂוֹנֵא אֶת טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי,

אֶת שִׂנְאָתוֹ אוֹתִי אֲשֶׁר הוֹלַדְתִּי

בַּת יְהִירָה, סוֹרֶרֶת, אַכְזָרִית

וְעַקְשָׁנִית, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ יִסּוּרַי

וְהִיא שֶׁתּוֹרִידֵנִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה. (בוכה)


כלף לוּ הֵרָגַע, הוֹד־מַלְכוּתְךָ. עֵדִים שָׁמַיִם,

צַר לִי עָלֶיךָ. לֹא מֵאָב כָּמוֹךָ

לָמְדָה בִּתְּךָ דַרְכֵי רִשְׁעוּת, וּמִי

יִמְצָא בְּךָ אָשָׁם. בְּאִם חָטָאתָ —

הֲלֹא זֶה רַק חֵטְא אַהֲבָה־אֵין־קֵץ,

אֲשֶׁר תֶּאֱהַב אֶת טוּרַנְדּוֹט יְחִידָתְךָ,

וְאַשְׁמָתְךָ רַק זוֹהִי — שֶׁנָּתַתָּ לָעוֹלָם

אֶת הַיִּפְעָה הַמַּלְכוּתִית הַזֹּאת

שֶׁמִּכֹּחָהּ אֲנַחְנוּ מְאַבְּדִים

אֶת הַשְּׁלִיטָה עַל בִּינָתֵנוּ. הוֹד־מַלְכוּת,

אֲנִי מוֹדֶה לְךָ עַל חַסְדְּךָ, אַךְ אֵין

אֲנִי רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ לְרֵעַ

בַּמַּמְלָכָה. אִם יֵשׁ בִּרְצוֹן שָׁמַיִם

לָתֵת לִי אשֶׁר — מַזָּלִי יָאִיר

וְטוּרַנְדּוֹט הָאֲהוּבָה תִּהְיֶה אִשָּׁה לִי.

וְאִם גָּזְרוּ הֵם כִּי יוּשַׂם הַקֵּץ

לִנְתִיב חַיַּי רַב הַתְּלָאוֹת, יְהִי

נָא כִּרְצוֹנָם, כִּי אֵין חַיִּים לִי בִּלְעָדֶיהָ.

רָצוֹן אֶחָד לִי: טוּרַנְדּוֹט אוֹ מָוֶת.


פנטלונה תִּשְׁמַע נָא רֶגַע, אֲדוֹנִי יַקִּירִי, עַזִּיז עֵינִי וְתַכְשִׁיטִי

וְסַפִּירִי, נִדְמֶה לִי שֶׁרָאִיתָ אֶת כָּל רָאשֵׁי־הַפְּגָרִים

הָאֵלֶּה מוּקָעִים עַל חוֹמוֹת הָעִיר. וּבְכֵן, מָה? זֶה לֹא

מַסְפִּיק לְךָ: אֵינֶנִּי תּוֹפֵס, בְּחַיַּי, אֶת הַתַּעֲנוּג הַזֶּה

לְהִתְעַקֵּשׁ וּלְהִדָּחֵק בְּכָל הַכֹּחַ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אוֹתְךָ

פֹּה כְּמוֹ תַּיִשׁ וּכְדֵי שֶׁהָעִיר כֻּלָּהּ תְּיַלֵּל אַחַר־כָּךְ.

אֲנִי אוֹמֵר לְךָ שֶׁהַפַּרְצִיפֶּסָה הַזֹּאת תָּכִין לְךָ דַיְסָה

שֶׁל שָׁלשׁ חִידוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָאַסְטרֹולוֹג

צִ’ינְגְאַרֶלוֹ לֹא יֵדַע בַּמָּה אוֹכְלִים אֶת זֶה. אֲנִי כְּבָר

יוֹשֵׁב פֹּה שָׁנִים יַחַד עִם חַכְמֵי הַחֲכָמִים הַמְחֻכָּמִים

שֶׁל הַדִּיוָאן וְתַפְקִידֵנוּ לִהְיוֹת מִדַּיְּנִים וּמְעַיְּנִים

וּמְצַיְּנִים מִי פָּתַר נָכוֹן וּמִי לֹא פָּתַר, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם

הַחֹק, וַאֲנַחְנוּ, אַתָּה מֵבִין, בַּעֲלֵי נִסָּיוֹן שֶׁמִּתְמַצְּאִים

קְצָת בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַסִּינִים וּבְכָל־זֹאת,

שֶׁיַּכֶּה אוֹתִי הָרַעַם, עוֹד לֹא תָּפַסְתִּי אֲפִלּוּ קְצֵה־זָנָב

שֶׁל חִידָה אַחַת שֶׁל נְסִיכַת־הַטֶּרֶף הַזֹּאת. אֵין לְךָ

פֹּה עֵסֶק עִם אֵיזֶה חִידוֹת רְגִילוֹת, כְּמוֹ לְמָשָׁל

“הָרֹאשׁ אֶבֶן, וְהַמֹּחַ תֶּבֶן” אוֹ "תֹּאכַל קַשׁ אַךְ

תִּשְׁתֶּה יַ“שׁ”, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה. הָהּ, לֹא! חִידוֹת

שֶׁלָּהּ, יִמַּח זִכְרָן, זֶה לֹא פָּשׁוּט! וְכָל פַּעַם זֶה חָדָשׁ!

וְלוּ הִיא לֹא מָסְרָה אוֹתָן עִם פִּתְרוֹנוֹת וְהֶסְבֵּרִים

בְּמַעֲטָפוֹת חֲתוּמוֹת לַחֲכָמִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה, הֵם

לֹא הָיוּ מוֹצְאִים, תַּאֲמִין לִי, אֶת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם.

לָכֵן, שְׁמַע בְּקוֹלִי, יֶלֶד, וְלֵךְ מִפֹּה. לֵךְ, הִנֵּה אַתָּה

עוֹמֵד לְךָ פֹּה, מַמָּשׁ כְּמוֹ פֶּרַח. פָּשׁוּט חֲבָל עָלֶיךָ,

זֶה הַכֹּל. תַּאֲמִין לִי שֶׁזּוֹ עֵצָה טוֹבָה. לֵךְ. מִפְּנֵי

שֶׁאִם תִּתְעַקֵּשׁ וְתִשָּׁאֵר פֹּה, אֲנִי לֹא אֶתֵּן בְּעַד

הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לַיַּרְקָן הַגִּבֵּן

בְּעַד חֲצִי צְנוֹן רָקוּב.


כלף לַשָּׁוְא אַתָּה טוֹרֵחַ, סַבָא. הֵרָגַע.

רָצוֹן אֶחָד לִי: טוּרַנְדּוֹט אוֹ מָוֶת.


פנטלונה טוּרַנְדּוֹט… טוּרַנְדּוֹט…אֵיזֶה שָׂטָן שֶׁל עַקְשָׁנוּת

נִכְנַס בְּךָ, בְּנִי יַקִּירִי. שְׁמַע, תָּבִין: פֹּה לֹא

מְשַׂחֲקִים בְּחִידוֹת עַל קָפֶה וְעוּגִיָּה אוֹ עַל שׁוֹקוֹלָדָה

עִם וָנִילָה. תָּבִין פַּעַם אַחַת לְתָמִיד: זֶהוּ מִשְׂחָק,

שֶׁבּוֹ מַפְסִידִים אֶת הָרֹאשׁ. נִדְמֶה לִי, שֶׁאֵינֶנִּי צָרִיךְ

לְהָבִיא לְךָ נִמּוּקִים נוֹסָפִים. זֶה מַסְפִּיק, לֹא? אֶת

הָרֹאשׁ, אֶת הָרֹאשׁ תַּפְסִיד פֹּה! אֶת הָרֹאשׁ.

(שר) תִּשְׁמַע, חֵי רַעֲמֵי שָׁמַיִם,

אֵין אֵלֶּה דִבּוּרִים שֶׁל סְתָם.

תָּבִין: בְּלִי רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם

אַתָּה בִּכְלָל לֹא בֶּן־אָדָם.


אוּלַי אַתָּה, בְּתַפְקִידֶיךָ,

אֵינְךָ זָקוּק לָזֶה בִּכְלָל,

כְּדֵי לִהְיוֹת נְסִיךְ מַמְלֶכֶת,

אוֹ מַנְדָּרִין, וְעוֹד כַּנַּ"ל,

וּבְכָל־זֹאת, אִם רֹאשְׁךָ עָלֶיךָ,

אַל תְּוַתֵּר עָלָיו. חֲבָל.


אָמְנָם זֶה מְיֻתָּר,

אָמְנָם זֶה לֹא נָחוּץ,

וּבְכָל־זֹאת לֹא כְּדַאי

לָתֵת זֹאת לְקִצּוּץ.


אִם לֹא לְמַעַנְךָ,

שָׁמְרֵהוּ כְּלַפֵּי חוּץ,

כִּי אִם הוּא עָף וּמִתְגַּלְגֵּל

יִהְיֶה קָשֶׁה אַחֲרָיו לָרוּץ.

לָכֵן, חֵי רַעֲמֵי שָׁמַיִם,

תִּשְׁמֹר אוֹתוֹ עַל הַכְּתֵפַיִם.


אָמְנָם כַּיּוֹם קוֹבְעִים מִלְמַעְלָה

מוֹשְׁלֵי הָעָם וְשַׁלִּיטָיו

מַה טּוֹב לַגֶּבֶר וּמָה רַע לוֹ

וּמַה דִּינָיו וּמִצְווֹתָיו.


בִּשְׁבִיל לַחְשֹׁב — כַּיּוֹם יֵשׁ וַעַד,

בִּשְׁבִיל לַחֲלֹם — יֵשׁ הַצָּגוֹת,

בִּשְׁבִיל לִלְמֹד וּלְהוֹסִיף דַּעַת

יֵשׁ אִינְפוֹרְמַצְיָה… וּבְכָל־זֹאת

בִּשְׁבִיל לָשִׂים אֶת הַמִּגְבַּעַת

דָּרוּשׁ לְבֶן־אָדָם קָדְקֹד.


רפרין אָמְנָם זֶה מְיֻתָּר,

אָמְנָם זֶה לֹא נָחוּץ,

וּבְכָל־זֹאת לֹא כְּדַאי

לָתֵת זֹאת לְקִצּוּץ.

אָמְנָם קָדְקֹד כָּזֶה

הוּא אֲבִיזָר נָדוֹשׁ

וּבִלְעָדָיו לְמַעֲשֶׂה

אַתָּה פָּטוּר מִכְּאֵב־רֹאשׁ,

וּבְכָל־זֹאת, חֵי רַעֲמֵי שָׁמַיִם,

תִּשְׁמֹר אוֹתוֹ עַל הַכְּתֵפַיִם.


אֶצְלִי, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא נֶכֶס

וּכְשֶׁנִּסִּיתִי יוֹם אֶחָד

לֹא לְהַצְהִיר עָלָיו בַּמֶּכֶס

גִּלּוּ זֹאת הַנִּבְזִים מִיָּד.


אָמְרוּ לִי: מַה זֶּה עַל כְּתֵפֶיךָ?

אָמַרְתִּי: זֶה?.. זֶה סְתָם, קוּמְקוּם…

כְּלִי מְשֻׁמָּשׁ… נוּ, דּוּד מַתֶּכֶת…

הַקְשִׁיבוּ (נוקש על ראשו) בּוּם… עוֹד פַּעַם: בּוּם…

אַךְ הֵם: לֹא, לֹא… זֶה רֹאשׁ! כֵּן, אַחָא…

בַּסּוֹף שִׁלַּמְתִּי כְּמוֹ כְּלוּם.


רפרין אָמְנָם זֶה מְיֻתָּר,

אָמְנָם זֶה לֹא נָחוּץ,

וּבְכָל־זֹאת לֹא כְּדַאי

לָתֵת זֹאת לְקִצּוּץ.

אָמְנָם זֶה לִפְעָמִים

גּוֹרֵם צָרוֹת, לֹא נַחַת,

וְיִתָּכֵן שֶׁאִם אֵין רֹאשׁ

אַתָּה מֻבְטָח מִפְּנֵי קָרַחַת.

וּבְכָל־זֹאת, חֵי רַעֲמֵי שָׁמַיִם,

תִּשְׁמֹר אוֹתוֹ עַל הַכְּתֵפַיִם.


פנטלונה (ממשיך) הוֹד־קֵיסָרוּתוֹ צִוָּה לְהַקְרִיב מֵאָה סוּסִים

לַשֶּׁמֶשׁ, מֵאָה פָּרִים לַשָּׁמַיִם, מֵאָה חֲזִירִים לַיָּרֵחַ,

מֵאָה פָּרוֹת לַכּוֹכָבִים. זֶהוּ. עֲדָרִים שְׁלֵמִים וְהַכֹּל

בַּעַדְךָ, וְאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, כְּפוּי־טוֹבָה שֶׁכָּמוֹךָ וְלֹא

אִכְפַּת לְךָ, שֶׁאַתָּה גוֹרֵם לוֹ צַעַר, הָא? גַּם לוּלֵא

הָיוּ נָשִׁים אֲחֵרוֹת בָּעוֹלָם, וְרַק טוּרַנְדּוֹט לְבַדָּה,

הֲלֹא גַם אָז הָיִיתָ צָרִיךְ לִהְיוֹת מְטֻמְטָם כְּדֵי

לְהִתְעַקֵּשׁ בְּצוּרָה כָּזֹאת. סְלַח לִי, נָסִיךְ יָקָר. רַק

מֵאַהֲבָה אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּחֲרִיפוּת. הַאִם תָּבִין

סוֹף־סוֹף מַה זֶּה לְהִשָּׁאֵר בְּלִי רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם?

נִדְמֶה לִי שֶׁעוֹד אֵינְךָ תּוֹפֵס.


כלף אַתָּה מַרְבֶּה דְבָרִים. כָּל עֲמָלְךָ לַשָּׁוְא.

רָצוֹן אֶחָד לִי: טוּרַנְדּוֹט אוֹ מָוֶת.


אלטום הָהּ, אִישׁ אַכְזָר! אִם כֵּן — לִי הַמַּכְאוֹב.

וּלְךָ — אַתָּה, הִכּוֹן לִרְאוֹת פְּנֵי מָוֶת.

קִרְאוּ לְטוּרַנְדּוֹט לְהַשְׁמִיעֵנוּ

אֶת חִידוֹתֶיהָ וְלִרְווֹת מִדְּמֵי

קָרְבָּן חָדָשׁ.

(אחד הזקיפים פורש)


כלף (לנפשו בלהט)

אֵלִים נַעֲלָמִים,

תְּנוּ בִּי חָכְמָה וָכֹחַ. אַל יַכֵּנִי

יָפְיָה בַּסַּנְוֵרִים. הֲרֵינִי חָשׁ

כִּי בִּינָתִי נִבְהֶלֶת, חֲרֵדָה נַפְשִׁי

וְשִׂפְתוֹתַי קָרוֹת. (לנוכחים) מוֹעֶצֶת מֶלֶךְ,

אַרְזֵי בִּינָה, חוֹרְצֵי מִשְׁפַּט חַיַּי

לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד. לוּ סָלְחוּ לִי

עַל עַזּוּת־מֵצַח, לוּ הֵבִינוּ נָא

לְאִישׁ עִוֵּר מֵאַהֲבָה, אֲשֶׁר

אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לוֹ וְאֵיפֹה הוּא,

וְגוֹרָלוֹ נוֹשֵׂא אוֹתוֹ בְּכֹחַ־פֶּלֶא.

תמונה רביעית

נשמעים צלילי שיר־לכת ורעש טנבּורים. טרופלדינו, לכתפו חרב תורכית, ואחריו קהל הסריסים. אחריהם שפחות מכות בטנבורים. לאחר מכן — שתי שפחות שפניהן רעולות. האחת לבושה פאר, בנוסח טטרי, היא אדלמה, והשניה בגדיה צנועים יותר, נוסח סין, והיא סלימה. בידה קערה ובה גליונות חתומים. טרופלדינו והסריסים עוברים בסך לפני אלטום. משתחווים אפיים ארצה, כשמצחם נוגע ברצפה, וחוזרים ומזדקפים. השפחות קדות, בהגיע כף־ידן למצח. מופיעה טורנדוט לבושה הדר, נוסח סין. כולה גבהוּת גאה ומתנכּרת. החכמים והשרים נופלים אפיים ארצה. אלטום קם על רגליו. טורנדוט מגיעה ידה אל מצחה, מרכינה ראשה לפני אביה, עולה אל הכסא ויושבת עליו. סלימה ואדלמה קמות לידה, מזה ומזה. כלף, שכּרע על ברכיו עם בוא טורנדוט, קם ומסתכל בה כמכוּשף. הכל חוזרים איש למקומו. טרופלדינו עורך כמה צרמוניות משעשעות, על־פי דרכו, ולאחר מכן הוא נוטל מידי סלימה את קערת הגליונות החתומים ומחלק את הגליונות לחכמים. מסיים ופורש כשהוא מוסיף גינוני השתחוָיות בנוסח סין. כל זמן שנמשכת מערכת הטקסים האילמת הזאת, מוסיפה התזמורת לנגן את שיר־הלכת. טרופלדינו יוצא והנגינה פוסקת.

תמונה חמישית

אלטום, כלף, פנטלונה, טרטליה, טורנדוט, סלימה, אדלמה, החכמים, הזקיפים.


טורנדוט (בלעג וגאון) מִי זֶה נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְהִתְחַצֵּף וּלְהַאֲמִין כִּי

יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ לִפְתֹּר אֶת חִידוֹתַי הַחֲתוּמוֹת? מִי לֹא

לָקַח מוּסָר מֵאֵלֶּה שֶׁקָּדְמוּ לוֹ? מִיהוּ הַמְבַקֵּשׁ לָמוּת

מוֹת אֱוִילִים?


אלטום בִּתִּי, הִנֵּהוּ.

(מראה על כלף העומד כמוּכּה תמהון באמצע הטרקלין)

וְגַם רָאוּי הִנּוֹ כִּי תִּבְחֲרִי בּוֹ

לִהְיוֹת אִישֵׁךְ, לְבַל יַעֲמִיד עַצְמוֹ

לַנִּסָּיוֹן הַמַּר וּלְבַל תּוֹסִיפִי

יָגוֹן לְלֵב אָבִיךְ.


טורנדוט (לאחר שהסתכלה רגע בכלף, בלחש לסלימה)

סֶלִימָה,

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ, אִישׁ מִבֵּין אֵלֶּה שֶׁעָבְרוּ כָּאן,

בִּי לֹא עוֹרֵר אֲפִלּוּ צֵל שֶׁל רַעַד,

אַךְ עַל הַזֶּה — חֲבָל לִי.


סלימה שַׁאֲלִיהוּ

שָׁלשׁ חִידוֹת קַלּוֹת, וְסוֹף. מַסְפִּיק

לְהִתְאַכְזֵר.


טורנדוט מָה? אֵיךְ אַתְּ מְעִזָּה?

וְהַתְּהִלָּה? וְהַכָּבוֹד? שִׁתְקִי!


אדלמה (שלא הסירה עיניה מכלף, לעצמה)

אֵלִים! לֹא יֵאָמֵן! הַאִם

לֹא הוּא שֵׁרֵת אוֹתָנוּ בִּדְמוּת עֶבֶד

בְּחוֹרָסָן, לִפְנֵי שֶׁמֵּת אָבִי,

הַמֶּלֶךְ הַיְקוֹבַּד? וּבְכֵן, נָסִיךְ הוּא!

לִבִּי אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לְשָׁלָל,

יָדַע זֹאת!


טורנדוט בֶּן־מְלָכִים, חֲזֹר בְּךָ

מִתַּחֲרוּת־דָּמִים. עֵדִים שָׁמַיִם —

לֹא אַכְזָרוּת בִּי יֵשׁ, לֹא תְּשׁוּקַת רֶצַח.

דִּבָּה הִיא! שֶׁקֶר הוּא! אֲבָל אֲנִי סוֹלֶדֶת

מִבְּנֵי מִינְכֶם, וְהַגְּבָרִים כֻּלָּם

לְתוֹעֵבָה עָלַי וְאֵין עֵצָה לִי

כִּי אִם לְהִתְגּוֹנֵן כְּכָל אֲשֶׁר אוּכַל,

כְּדֵי לִחְיוֹת כְּבַת־חוֹרִין, בְּלִי אִישׁ

אֲשֶׁר אֶשְׂנָא וַאֲתַעֵב. מַדּוּעַ

אֵינֶנִּי רַשָּׁאִית לִנְצֹר אֶת חֵרוּתִי

כַּזְּכוּת וְכַמִּשְׁפָּט? בְּאֵיזוֹ רְשׁוּת

אַתֶּם כּוֹפִים עָלַי אַכְזְרִיּוּת וָרֶשַׁע

בְּעַל־כָּרְחִי? אִם תַּחֲנוּנִים יוֹעִילוּ,

רְאֵה: כְּבוֹדִי אַשְׁפִּיל וְאֶתְחַנֵּן אֵלֶיךָ —

רַחֵם, נָסִיךְ! וַתֵּר! אַל תְּנַסֶּה

אֶת כֹּחַ־הַפְּלָאִים שֶׁהָאֵלִים נָסְכוּ בִּי

וְשֶׁעָלָיו גַּאֲוָתִי. שָׁמַיִם

נָתְנוּ לִי בְּחַסְדָּם אֶת חֲרִיפוּת־הַמֹּחַ,

אֶת הַחָכְמָה וּבְרַק הַהַשְׁרָאָה —

וּמוֹת אָמוּת אִם בָּאַרְמוֹן הַזֶּה,

אֶנְחַל תְּבוּסָה לְעֵינֵי כֹּל! לֵךְ! לֵךְ!

וְאַל תִּכְפֶּה עָלַי שֶׁאֲַסֶּה אוֹתְךָ

בְּחִידוֹתַי! לֵךְ, בְּרַח, בְּעוֹד מוֹעֵד!


כלף (לעצמו) הָהּ, אֵיזֶה קוֹל נוֹגֵן! הָהּ, אֵיזוֹ דְמוּת־פְּלָאִים

וּמְאוֹר בִּינָה וְנֶפֶשׁ נַעֲלָה —

וְכָל הַלָּלוּ בְּתוֹךְ גּוּף אִשָּׁה אַחַת!

(בקול) הֲלֹא שִׁבְעִים וָשֶׁבַע פְּעָמִים

יִצְדַּק הַגֶּבֶר שֶׁיָּבוּז לַמָּוֶת

כְּדֵי לְהַשִּׂיגֵךְ! הָהּ, טוּרַנְדּוֹט,

אִם מִתְפָּאֶרֶת אַתְּ בְּפִקְחוּתֵךְ,

אִמְרִי, אֵיךְ לֹא תָּבִינִי זֹאת: הֲלֹא כְּכֹל

שֶׁאַתְּ יוֹתֵר נִבְצֶרֶת וְנַעֲלָה,

כֵּן אַתְּ יוֹתֵר נִכְסֶפֶת, וּכְכֹל

שֶׁבְּרִית־הַנִּשּׂוּאִים לְתוֹעֵבָה עָלַיִךְ,

כֵּן אַתְּ יוֹתֵר נֶחֱשֶׁקֶת וּמוֹשֶׁכֶת!

לוּ אֶלֶף נְשָׁמוֹת לִי, טוּרַנְדּוֹט אַכְזֶרֶת,

הֲלֹא אַשְׁרַי אִם אֶלֶף פְּעָמִים

אֶתֵּן חַיַּי בַּעֲדֵךְ עַל הַגַּרְדֹּם!


סלימה (בלחש לטורנדוט) בְּשֵׁם אֵלֵי מָרוֹם, נַסִּיהוּ

בְּחִידוֹת קַלּוֹת! מִי עוֹד כָּמוֹהוּ

רָאוּי לָךְ, טוּרַנְדּוֹט!


אדלמה (לעצמה) הָהּ, אֵיזֶה אשֶׁר! אִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי

לוֹמַר — שֶׁלִּי אַתָּה! מַדּוּעַ לֹא נוֹדַע לִי

כִּי בֶּן־מְלָכִים הוּא, בְּעוֹדִי בַּת־מֶלֶךְ

וְלֹא שִׁפְחָה מֻשְׁפֶּלֶת! שִׁבְעָתַיִם

עַזָּה וְקַנָּאִית הָאַהֲבָה שֶׁאֹהָבֶנּוּ

אַחֲרֵי שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי רוּם עֶרְכּוֹ! הָאַהֲבָה

תִּתֵּן בִּי אֹמֶץ!

(בלחש לטורנדוט) טוּרַנְדּוֹט,

כְּבוֹדֵךְ וּתְהִלָּתֵךְ הוּטְלוּ עַל כַּף!


טורנדוט (במבוכה, לעצמה)

הֲיִתָּכֵן כִּי הוּא,

רַק הוּא מִבֵּין כֻּלָּם, מֵעִיר וּמְעוֹרֵר

רַחֲמִים בַּלֵּב הַזֶּה?

(נחרצה) לֹא, לֹא,

עָלַי לִכְבּשׁ אֶת חֻלְשָׁתִי!

(לכלף, בהתפרצות)

הִכּוֹן, עַז־מֵצַח!

קוּם לַמִּבְחָן!


אלטום אַתָּה מוֹסִיף וּמִתְעַקֵשׁ, נָסִיךְ?


כלף כֵּן, אֲדוֹנִי מַלְכִּי.

רָצוֹן אֶחָד לִי: טוּרַנְדּוֹט אוֹ מָוֶת.


אלטום וּבְכֵן, הַשְׁמִיעוּ אֶת הַגְּזָר הַגּוֹרָלִי,

וְהַנָּסִיךְ יִשְׁמַע וְיֶחֱרַד!

(פנטלונה מוציא מחיקו את ספר־החוקות ונושק לספר, מאמץ אותו אל

חזהו, מוסר אותו לטרטליה, הלה נופל קודם־כל אפיים ארצה ולאחר

מכן הוא נוטל את הספר וקורא בקול רם)


טרטליה "כָּל בֶּן־מְלָכִים שֶׁבָּעוֹלָם רַשַּׁאי

לְהִשְׁתַּדֵּךְ אֶל טוּרַנְדּוֹט וּלְבַקֵּשׁ

יָדָהּ, אֲבָל תְּחִלָּה חַיָּב הוּא,

בְּמַעֲמַד חַכְמֵי הַמַּמְלָכָה, לִפְתֹּר

שָׁלשׁ חִידוֹת שֶׁהַנְּסִיכָה תָּחוּד לוֹ.

אִם יִפְתְּרֵן כַּהֲלָכָה תִּהְיֶה לוֹ

טוּרַנְדּוֹט לְאֵשֶׁת בְּרִית, וָלֹא —

אַחַת דָּתוֹ לָמוּת! וְהַתַּלְיָן

יִכְרֹת רֹאשׁוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו בַּחֶרֶב!

כָּךְ יֵעָשֶׂה כִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁל אַלְטוֹם־חַאן,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע בְּשֵׁם קוֹנְפוּצְיוּס הַנּוֹרָא

כִּי יְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַגְּזָר הַנַּ"ל!

(טרטליה נושק את הספר, מאמץ אותו אל חזהו ואל מצחו ומחזיר

אותו לפנטלונה. הלה, לאחר שהוא נופל אפיים ארצה, מקבל את

הספר ומוסר אותו לידי אלטום. הוא נושא ידו, מניח ידו על הספר)


אלטום הָהּ, חֹק אַכְזָר! הָהּ, שֹׁרֶשׁ צָרוֹתַי! בְּשֵׁם

קוֹנְפוּצְיוּס נִשְׁבַּעְתִּי לְקַיֵּם אוֹתְךָ!


(פנטלונה מחזיר את הספר אל חיקו. בדיוואן הושלך הס. טורנדוט

קמה על רגליה)


טורנדוט (בנימה אקדמית) אֱמֹר לִי מִי הוּא הַסּוֹבֵב בְּלִי־הֶרֶף

עַל פְּנֵי עָרִים וּכְפָר, וְהוּא בְּכָל מָקוֹם.

פָּנָיו בַּמִּלְחָמוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת חֶרֶב,

בַּנִּצְחוֹנוֹת וּבַתְּבוּסוֹת וּבַשָּׁלוֹם.

כָּל הַבְּרוּאִים שְׂמֵחִים בּוֹ, מִטּוּבוֹ נוֹטְלִים הֵם,

וְעַל כָּל אֵלֶּה הוּא טוּבוֹ שׁוֹפֵעַ.

וְהוּא אֵינוֹ חָסֵר. תָּמִיד שׁוֹפֵעַ.

כָּל הָאוֹמְרִים לְהִדָּמוֹת לוֹ אֱוִילִים הֵם.

הוּא כָּאן עַכְשָׁו. וּשְׁמוֹ אֵינְךָ יוֹדֵעַ.

(יושבת)


כלף (נושא עיניו שמימה, מהרהר. אחר־כך הוא קד קידה לטורנדוט, מגיע

ידו אל מצחו, ומשיב לה)

אֲנִי אֶשְׂמַח אִם יֶתֶר חִידוֹתַיִךְ

אֵינָן קָשׁוֹת מִזּוֹ. הָהּ, נְסִיכָה,

מִי לֹא יֵדַע כִּי זֶה אֲשֶׁר יִסֹּב

עַל כֹּל־וָכֹל, וְהוּא בְּכָל מָקוֹם,

אֲשֶׁר פָּנָיו הוֹלְכוֹת בַּמִּלְחָמוֹת

וּבַשָּׁלוֹם וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ בָּעוֹלָם,

וְהוּא אִתָּנוּ פֹּה עַכְשָׁו — מִי לֹא יֵדַע

סִלְחִי לִי, נְסִיכָה, כִּי זֶה — הַשֶּׁמֶשׁ.


פנטלונה (בשמחה) טָרַטַּלְיָה, הַבָּחוּר קָלַע לַמַּטָּרָה!


טרטליה לַמַּטָּרָה זֶה כְּלוּם! זֶה אֶל חוּט הַשַּׂעֲרָה!


החכמים (פותחים את הגליון החתום הראשון ואומרים כולם במקהלה)

מְצֻיָּן! מְצֻיָּן! מְצֻיָּן!

זֶה הַשֶּׁמֶשׁ! כֵּן, כֵּן זֶה הַשֶּׁמֶשׁ!


אלטום בְּנִי, יוֹסִיפוּ נָא שָׁמַיִם לְגוֹנֵן עָלֶיךָ!


סלימה (לעצמה) שִׁמְעוּ, אֵלִים, לְתַחֲנוּנַי!


אדלמה (לעצמה, בחלחלה) שָׁמַיִם, הָהּ, עִמְדוּ לוֹ לְשָׂטָן!

אַל תִּזְכֶּה בּוֹ טוּרַנְדּוֹט! אוֹ הִיא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ?

אֵלִים, אֲנִי אָמוּת!


טורנדוט (לעצמה, בחֵמה) הוּא יְנַצֵּחַ?

הוּא? הוּא יוּכַל לִי וְיֶחְכַּם מִמֶּנִּי!

לֹא! לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה!

(בקול) כְּסִיל וּמְטֹרָף, הַקְשֵׁב! פְּתֹר הַחִידָה הַזֹּאת!

(קמה על רגליה. אומרת בנימה אקדמית)

יֵשׁ עֵץ. לְכָל אָדָם

סוֹפֵן אֶת יוֹם הַקֵּץ הוּא.

קַדְמוֹן הוּא כָּעוֹלָם,

אֲבָל תָּמִיד יָנֵץ הוּא.

עָלִים לוֹ — שֶׁפַע רַב,

יָפִים הֵם וּצְחֹרִים הֵם.

אַךְ לַבְנוּתָם אַכְזָב —

כִּי מִגַּבָּם שְׁחֹרִים הֵם.

עֲנֵה בֶּן־מֶלֶךְ רָם וָעַז

מַה שֵּׁם הָעֵץ הַלָּז?


כלף (מהרהר קמעה, ולאחר מכן הוא קד, כמקודם, ואומר)

אַל נָא בְּזַעַם, נְסִיכָה גֵאָה,

אַךְ גַּם אֶת הַחִידָה הַזֹּאת פָּתוֹר אֶפְתֹּר.

אוֹתוֹ הָעֵץ אֲשֶׁר עַתִּיק־יוֹמִין הוּא

וְגַם חָדָשׁ וְרַעֲנָן, וּבוֹ סָפוּן

קִצּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, אוֹתוֹ הָעֵץ

אֲשֶׁר עָלִים צְחֹרִים לוֹ מִפָּנִים,

אַךְ מִגַּבָּם שְׁחֹרִים הֵם, אוֹתוֹ עֵץ

אֲשֶׁר נוֹפוֹ עָלִים שֶׁל יוֹם וָלַיְלָה,

זוֹ — הַשָּׁנָה, יְמֵי שָׁנָה וּתְמוּרוֹתֶיהָ.


פנטלונה (בשמחה) טָרַטַּלְיָה, הוּא קָלַע. חֵי שֵׁדֵי־שַׁחַת!


טרטליה כֵּן, יָשָׁר אֶל קוּף הַמַּחַט!


החכמים (פותחים את הגליון החתום השני, קוראים במקהלה)

נָכוֹן מְאֹד! נָכוֹן מְאֹד!

זוֹ הַשָּׁנָה! זוֹ הַשָּׁנָה! זוֹ הַשָּׁנָה!


פנטלונה (בשמחה לטרטליה)

שָׁנָה טוֹבָה!


טרטליה שָׁנָה טוֹבָה לְכֻלָּנוּ!


אלטום (בשמחה) הָהּ, יוֹם גִּילָה! אֵלִים, הוֹסִיפוּ וְעִזְרוּהוּ!


סלימה (לעצמה) וּלְוַאי הָיְתָה זוֹ הַחִידָה הָאַחֲרוֹנָה!


אדלמה (בחֵמה, לעצמה) וַי, הוּא חוֹמֵק מִבֵּין יָדַי!

(בלחש לטורנדוט) גְּבִרְתִּי, עוֹד רֶגַע וְהֵקִיץ הַקֵּץ

עַל תְּהִלָּתֵךְ. הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַיִךְ

וּמַדְבִּיר אוֹתָךְ.


טורנדוט (בחֵמה, בלחש) שִׁתְקִי, יֹאבַד עוֹלָם

וְיִמָּחֶה כָּל הָאָדָם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם,

אַךְ לֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת!

(בקול רם)

הָהּ, כְּסִיל עַז־מֵצַח!

כְּכֹל שֶׁתִּתְיַהֵר וְתִתְחַצֵּף יוֹתֵר,

כָּךְ אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ יוֹתֵר! בְּרַח! בְּרַח!

מַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ מִן הַחִידָה הָאַחֲרוֹנָה!

הִיא תַּהֲרֹג אוֹתְךָ!


כלף הָהּ, נְסִיכָה נִכְסֶפֶת, שִׂנְאָתֵךְ

רַק מְחַזֶּקֶת אֶת לִבִּי שֶׁלֹּא לִבְרֹחַ.

כִּי לָמָּה לִי חַיִּים אִם אֵין אֲנִי רָאוּי לָךְ.


אלטום בְּנִי יַקִּירִי, וַתֵּר! וַתֵּר וְלֵךְ! וְאַתְּ,

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, חִידוֹת אַל נָא תּוֹסִיפִי!

אֵין טוֹב מִמֶּנּוּ וְרָאוּי יוֹתֵר

לִהְיוֹת לָךְ בַּעַל!


טורנדוט לִהְיוֹת — מָה? בַּעַל? הוּא בַּעְלִי! שֶׁאֲוַתֵּר!

הָהּ, לֹא! כִּי יִתְקַיֵּם הַחֹק!


כלף אַל תִּתְעַצֵּב, מַלְכִּי.

רָצוֹן אֶחָד לִי: טוּרַנְדּוֹט אוֹ מָוֶת.


טורנדוט (בשצף) לֹא טוּרַנְדּוֹט, כִּי מָוֶת!

עַכְשָׁו תִּשְׁמַע וְתִוָּכַח!

(קמה, משׁמיעה דבריה בּנעימה אקדמית, כלעיל)

אֱמֹר לִי, מִי אוֹתָהּ חַיָּה נֶאְדֶּרֶת,

רַגְלַיִם לָהּ אַרְבַּע וּפְרוּשׂוֹת כְּנָפֶיהָ,

מִמַּחַץ גְּאוֹנָהּ יָנוּעוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ

וְהִיא מָגֵן לְאוֹהֲבֶיהָ וְאֵימַת אוֹיְבֶיהָ.

בְּכַפּוֹתֶיהָ־אֵיתָנוֹת הִיא יָם דּוֹרֶכֶת

וּמִכֹּחָהּ יָנוּעַ חוֹף, בְּצִפָּרְנֶיהָ

אוֹחֶזֶת מַמְלָכוֹת הִיא וּמוֹלֶכֶת

לְשֶׁפַע וּלְשָׁלוֹם עַל הַחוֹסִים בְּאוֹר פָּנֶיהָ.

(ולאחר שהיא מסיימת את מקרא החידה היא תולשת בתנועה זועפת

את צעיפה מעל פניה, כדי להרתיע את כלף)

אֶל מוּל פָּנַי הַבֵּט וְאַל תִּרְעַד! הַבֵּט!

אֱמֹר מִי הַחַיָּה הַזֹּאת. אַתָּה אוֹמֵר — אוֹ מֵת!


כלף (נפעם) הָהּ, תִּפְאֶרֶת! הָהּ, יִפְעָה חוֹגֶגֶת!

(עומד בלי ניע, מכסה עיניו בידו)


אלטום (בחלחלה) אֲבוֹי, אָבוּד הוּא!

בְּנִי, מַה לְּךָ? אַל מֹרֶךְ! הִתְאוֹשֵׁשׁ!


סלימה (לעצמה, מתנודדת) רֹאשִׁי סְחַרְחַר!


אדלמה (לעצמה) עַכְשָׁו, בֶּן־מֶלֶךְ זָר, שֶׁלִּי תִּהְיֶה!

הָאַהֲבָה שֶׁאֲהַבְתִּיךָ תְּלַמְּדֵנִי

לַחְטֹף אוֹתְךָ מִתּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת.


פנטלונה (בחלחלה) אֹמֶץ, אֹמֶץ, בַּחוּרִי! הוֹ, לוּ יָכֹלְתִּי לַעֲזֹר לְךָ

לְנַצֵּחַ אֶת הַקְּלִפָּה הַזֹּאת! בְּחַיַּי, שֶׁהָרַגְלַיִם וְהַיָּדַיִם

רוֹעֲדוֹת לִי, כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ שֶׁהוּא מִתְבַּלְבֵּל

וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד.


טרטליה לוּלֵא הַדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה שֶׁיֵּשׁ לִי, הָיִיתִי רָץ לַמִּטְבָּח

וּמֵבִיא לוֹ קְצָת חֹמֶץ.


טורנדוט אֻמְלָל, סוֹפְךָ הִגִּיעַ. בְּיָדְךָ

הִנֵּה חָתַמְתָּ גְּזַר־דִּינְךָ.


כלף (מתאושש) לֹא, טוּרַנְדּוֹט!

יָפְיֵךְ אֲשֶׁר הִבְהִיק פִּתְאֹם הוּא שֶׁהִכָּה בִּי

וְעִרְבֵּב דַּעְתִּי. אֲבָל עוֹד לֹא נֻצַּחְתִּי!

(פונה אל הקהל שבאולם)

אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הִיא הַחַיָּה

זוֹ מְרֻבַּעַת הָרַגְלַיִם, שֶׁפְּרוּשׂוֹת כְּנָפֶיהָ —

הִיא פַּחַד הָעוֹלָם וְחִיּוּתוֹ

וְשִׁלְטוֹנָהּ עַל יָם וְעַל יַבֶּשֶׁת,

אֲשֶׁר יֶחֱסוּ בְּצֵל מֻטּוֹת כְּנָפֶיהָ

וְרֹב חַסְדָּהּ עַל נְתִינֶיהָ בְּמַּמְלֶכֶת,

הָהּ, אַתְּ, חַיָּה שַׁלֶּטֶת, לְבִיאָה שֶׁל אַדְרִיָּה,

אֲרִי וֶנֶצְיָה, עוֹטֶה חֵמוֹת וָצֶדֶק!


פנטלונה (בהתפעלות) זֶהוּ! זֶהוּ בְּדִיּוּק! שֶׁכֹּה תִּחְיֶה! אֵינֶנִּי

יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק! (רץ אליו לחבקו)


טרטליה (לאלטום) אַתָּה רַשַּׁאי לִשְׂמֹחַ, הוֹד־מַלְכוּת!


החכמים (פותחים את הגליון השלישי, ואומרים במקהלה)

נָכוֹן, מְאֹד מְאֹד! מְאֹד נָכוֹן!

זוֹ לְבִיאָה שֶׁל אַדְרִיָּה! אַרְיֵה וֶנֶצְיָה!


(עולה קול המון חוגג ונגינה רמה של כלי־זמר. טורנדוט צונחת על כסא־המלכות, מעולפת. סלימה ואדלמה משיבות את רוחה)


סלימה הוּא הַמְצַנֵּחַ, נְסִיכָה. הוּא הַמְנַצֵּחַ. הֵרָגְעִי נָא.


אדלמה (לעצמה) הָהּ, נִכְזְבָה תִּקְוַת אַהֲבָתִי… לֹא, לֹא!

עוֹד אֵין זֶה סוֹף!


(אלטום יורד מעל כסאו, מלא שמחה, כשפטנלונה וטרטליה תומכים בו מזה ומזה. החכמים פורשים בסך אל ירכתי הבמה)

אלטום עַכְשָׁו לֹא עוֹד תּוֹסִיפִי, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי,

לָשִׂים אוֹתִי שַׁלִּיט אַכְזָר. בּוֹא, עֶלֶם חֶמֶד,

וַאֲחַבֵּק אוֹתְךָ.

(מחבק את כלף)


טורנדוט (בחֵמה שפוכה) עֲמֹד! הָאִישׁ הַזֶּה — הוּא לֹא יִזְכֶּה

לִהְיוֹת לִי בַּעַל! זְמַן קָצָר מִדַּי

נִתַּן לִי זֹאת הַפַּעַם לַתַּחֲרוּת. אֲנִי

לֹא הִתְכּוֹנַנְתִּי כָּרָאוּי… יֵשׁ בִּרְצוֹנִי

לָחוּד לוֹ עוֹד שָׁלשׁ חִידוֹת, מָחָר,

בַּזְּמַן הַזֶּה… שֶׁכֵּן…


אלטום (נכנס בתוך דבריה) הָהּ, אַכְזָרִית!

הָהּ, מְטֹרֶפֶת! לֹא וָלֹא! גָּמַרְנוּ! סוֹף!

הַפַּעַם לֹא תּוּכְלִי לִי עוֹד! קִיַּמְנוּ אֶת הַחֹק

וְכָל הַשְּׁאָר בִּידֵי שָׂרֵי הַמַּמְלָכָה!


פנטלונה אֶלֶף סְלִיחוֹת וּמְחִילוֹת. נִמְאַס לָנוּ לִפְתֹּר חִידוֹת

וְלִרְאוֹת רָאשִׁים שֶׁל בְּנֵי־אָדָם מִתְגַּלְגְּלִים כְּמוֹ

אֲבַטִּיחִים. הַגֶּבֶר הַצָּעִיר הַזֶּה פָּתַר אֶת הַחִידוֹת.

הַחִידוֹת פְּתוּרוֹת וַאֲנַחְנוּ פְּטוּרִים וּבָרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ.

הַחֹק הוּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְעַכְשָׁו מַגִּיעַ לְכֻלָּנוּ

מִשְׁתֶּה קָטָן שֶׁל חֲתֻנָּה אַחֲרֵי כָּל הַסַּחֶבֶת הַמְגֻנָּה.

(לטרטליה) מַה דַּעְתְּךָ, אֲדוֹנִי הַפְּרֶמְיֶר?


טרטליה הַכֹּל נַעֲשָׂה כַּחֻקָּה, לְכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקָהּ. פֵּרוּשִׁים

לְמוֹתָר וְאֵין מָקוֹם לְוִכּוּחַ. מַה דַּעַת מוֹרֵינוּ

וְרַבּוֹתֵינוּ, הַחֲכָמִים הַמְלֻמָּדִים?


החכמים תָּם, תָּם, תָּם וְנִשְׁלָם! הַחִידוֹת נִפְתְּרוּ! תָּם, תָּם, תָּם!


אלטום נֵלֵךְ אֶל הַהֵיכָל. שָׁם הַנָּסִיךְ הַזָּר

אֶת שְׁמוֹ יַגִּיד לָנוּ וְיָדַעְנוּ מִיהוּ…

וְאַחַר־כָּךְ הַכֹּהֲנִים…


טורנדוט (במר יאושה) אָבִי, רַחֵם, חַכֵּה, תֵּן לִי שָׁהוּת…


אלטום (בחֵמה) לֹא אֲחַכֶּה. חֲסַל. הַחְלָטָתִי נֶחֱרֶצֶת.


טורנדוט (נופלת על ברכיה)

אָבִי, אִם תֵּאֱהָבֵנִי, אִם חַיַּי

עוֹד יְקָרִים לְךָ, צַוֵּה לָתֵת לִי

עוֹד יוֹם אֶחָד לְתַחֲרוּת שְׁנִיָּה.

אֵין בְּכֹחִי לָשֵׂאת אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת.

טוֹב לִי הַמָּוֶת מִלְּהִכָּנַע

לַזָּר הַמִּתְחַצֵּף! לֹא! לֹא אֶהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה!

הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת בִּלְבַד — לִהְיוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ!

הַמַּחֲשָׁבָה — לִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ! דַּיָּהּ לַהֲמִיתֵנִי!

(בוכיה)


אלטום (יוצא מכליו) עִקֶּשֶׁת! קַנָּאִית! פְּרָאִית! מֻפְקֶרֶת לְהַכְעִיס!

אֵינִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ! בּוֹאוּ, הַשָׂרִים!


כלף עִמְדִי, מוֹשֶׁלֶת לְבָבִי הֶעָרִיצָה!

הָהּ, מֶלֶךְ רָם, הָשֵׁב אֶת פְּקֻדּוֹתֶיךָ.

כִּי טַעַם אשֶׁר לֹא אֵדַע, אִם הִיא

שׂוֹנֵאת אוֹתִי שִׂנְאָה גְדוֹלָה כָּל־כָּךְ.

הָאַהֲבָה אֲשֶׁר אֹהַב אוֹתָהּ

אֵינָהּ רוֹצָה לִהְיוֹת לָהּ מְקוֹר צַעַר.

מַה טַּעַם לְאַהֲבָתִי אִם אֵין הִיא

מְעוֹרֶרֶת בָּהּ כִּי אִם אֶת הַחֵמָה.

הָהּ, נְמֵרָה פְּרָאִית, אִם לְבָבֵךְ

כָּאֶבֶן וְכַכְּפוֹר, שִׂמְחִי, אַשְׁרַיִךְ!

אַתְּ לֹא תִּהְיִי לִי לְאִשָּׁה! אַךְ לוּ רָאִית

לַלֵּב הַזֶּה, הַמַּר וְהַנִּטְרָף,

אוּלַי הָיִית יוֹדַעַת רַחֲמִים.

אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת מוֹתִי, אַתְּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת

לִרְאוֹתֵנִי מֵת, נָכוֹן? מַלְכִּי, הוֹעֵד לָהּ

שָׁהוּת לְנִסָּיוֹן שֵׁנִי, נַפְשִׁי עָיְפָה. חַיַּי

הָיוּ לִי לְזָרָא.


אלטום לֹא, לֹא, חֲסַל. נֵלֵךְ אֶל הַמִּקְדָּשׁ.

שׁוּם נִסָּיוֹן שֵׁנִי… בּוֹא, נַעַר פֶּתִי…


טורנדוט יָפֶה! אֶל הַמִּקְדָּשׁ! אַךְ שָׁם, מוּל הַמִּזְבֵּחַ,

אֲנִי נִשְׁבַּעַת, שָׁם תָּמוּת בִּתְּךָ.


כלף לָמוּת?

הָהּ, אֲדוֹנִי מַלְכִּי… הָהּ, נְסִיכָה… שְׁנֵיכֶם

שִׁמְעוּ בַּקָּשָׁתִי. הַרְשׁוּנִי נָא מָחָר,

פֹּה, בְּמוֹשַׁב הַחֲכָמִים שֶׁלַּדִּיוָאן,

לָחוּד חִידָה לְזוֹ הַנֶּפֶשׁ הַגֵּאָה וְלֹא־נִכְנַעַת.

זוֹ חִידָתִי:

בֶּן מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא, מַה שְׁמוֹ

וְשֵׁם אָבִיהוּ, שֶׁל אוֹתוֹ נָסִיךְ

שֶׁנֶּאֱלַץ לִפְשֹׁט יָדוֹ לְלֶחֶם וְלָשֵׂאת

כָּל מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים עַל גַּב בַּחֲצִי־חִנָּם

כְּדֵי לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ, וּלְבַסּוֹף,

בְּהַגִּיעוֹ לִמְרוֹם אָשְׁרוֹ, הִנֵּה אֻמְלָל הוּא

יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה אֵי־פַּעַם. — כָּאן, מָחָר,

בְּמַעֲמַד הַחֲכָמִים, תַּגִּידִי, נֶפֶשׁ אַכְזָרִית,

מַה שְּׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו שֶׁל הַנָּסִיךְ. וּבְאִם

לֹא תִּפְתְּרִי אֶת הַחִידָה הַזֹּאת, הוֹשִׁיעִי

אֶת הָאֻמְלָל מִסִּבְלוֹתָיו, הָאִירִי

אֶת רֹעַ מַזָּלוֹ, אַל תִּמְנְעִי מִמֶּנּוּ

יָדֵךְ וּלְבָבֵךְ. וְאִלּוּ אִם תּוּכְלִי

וְתִפְתְּרִי אֶת חִידָתִי, מַלְּאִי תַּאֲוָתֵךְ

וְהֵרָגְעִי. הַשְׂבִּיעִי אֶת חֵמַת רוּחֵךְ

בִּדְמֵי חַיַּי הַמֻּגָּרִים.


טורנדוט בֶּן־מֶלֶךְ זָר, קִבַּלְתִּי אֶת הַתְּנַאי.


סלימה (לעצמה) שׁוּב סַכָּנָה נִשְׁקֶפֶת!


אדלמה (לעצמה) שׁוּב תִּקְוָה הֵנֵצָה!


אלטום אֵינִי מַסְכִּים. אֵינִי נוֹתֵן רְשׁוּת.

אֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְהָשִׁיב.


כלף (כורע ברך) הָהּ, אֲדוֹנִי הָרָם,

אִם טוֹב לִבְּךָ עָלַי, עֲשֵׂה רְצוֹן בִּתְּךָ

וְהוּא גַם רְצוֹנִי. אַל נָא אֶמְנַע מִמֶּנָּה

אֶת אשֶׁר נִצְחוֹנָהּ. פִּקַּחַת וּשְׁנוּנָה הִיא.

לוּ תְּנַסֶּה לִפְתֹּר אֶת חִידָתִי.


טורנדוט הָהּ, חֲמָתִי יוֹקֶדֶת! הוּא צוֹחֵק לִי!


אלטום אַתָּה יָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ? אַל תְּבַקֵּשׁ!

אֵינְךָ יוֹדֵעַ חֲרִיפוּת־מֹחָה

וְרֹב תַּחְבּוּלוֹתֶיהָ… אַךְ… יָפֶה… לוּ יְהִי כֵן…

לוּ יֵעָרֵךְ הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה. אִם הִיא תִּמְצָא

שִׁמְךָ וְשֵׁם אָבִיךָ, הִיא פְּטוּרָה

מֵהִנָּשֵׂא לְךָ. אַךְ מֵעַכְשָׁו —

לֹא שׁוּם טְרָגֶדְיוֹת. אִם פּוֹתֶרֶת הִיא

אֶת חִידָתְךָ, אַתָּה אוֹמֵר שָׁלוֹם

וּמִסְתַּלֵּק לְךָ בְּשֶׁקֶט. וְהַכֹּל

כְּשֶׁהָיָה. שׁוּם עֲרִיפוֹת רָאשִׁים.

(בלחש לכלף) בּוֹא אַחֲרַי. הָהּ, מֶה עָשִׂיתָ, גַּאַוְתָן

קַל־דַּעַת.


(שוב צלילי שיר־לכת. אלטום יוצא בהדרת כבוד, בפתח שבּוֹ נכנס, ואתו יוצאים המשמר, החכמים, פנטלונה וטרטליה. בפתח השני יוצאים — טורנדוט, אדלמה, סלימה, טרופלדינו, הסריסים והשפחות הנושאות טנבּוּרים ומצִלתים).

מערכה שלישית

חדר בארמון

תמונה ראשונה

אדלמה ושפחתה הטטרית, אשת סודה.


אדלמה מָה הַדִּבּוּרִים הָאֵלֶּה? אֵיךְ אַתְּ מְעִזָּה?

מָאַסְתִּי בָּעֵצוֹת שֶׁלָּךְ. לִבִּי

דוֹבֵר אֵלַי אַחֶרֶת. הוּא אוֹמֵר

טֵרוּף שֶׁל אַהֲבָה אֶל הַנָּסִיךְ הַזָּר, שִׂנְאָה

לַמִּתְחַצֶּפֶת הַמִּרְשַׁעַת, וּמַכְאוֹב

שֶׁל עֹל עַבְדוּת. סָבַלְתִּי רַב מִדַּי.

זֶה חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי נוֹשֵׂאת

אֶת זוֹ הַתַּרְעֵלָה בְּנִשְׁמָתִי, בְּעוֹד פָּנַי

אוֹמְרוֹת חִבָּה וְצַיְּתָנוּת לַמְכַשֵּׁפָה

הַצְּעִירָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא מְקוֹר

כָּל הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר בָּאוּנִי. דְּמֵי מְלָכִים

זוֹרְמִים בְּתוֹךְ עוֹרְקַי, וְטוּרַנְדּוֹט

אֵינָהּ נַעֲלָה וַאֲצִילָה מִמֶּנִּי

כִּמְלֹא נִימָה. אִם כֵּן, מַדּוּעַ, עַד מָתַי,

אֶשָּׂא כַּבְלֵי עַבְדוּת לִהְיוֹת לָהּ לְשִׁפְחָה

וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ. הָהּ, נַפְשִׁי חוֹלָה

מֵרֹב הַעֲמָדַת־פָּנִים, מִיּוֹם לְיוֹם

כָּלִים כֹּחוֹת גּוּפִי כַּשֶּׁלֶג בַּחַמָּה,

כְּשַׁעֲוָה בָּאֵשׁ. הַבִּיטִי בְּפָנַי.

הֲתַכִּירִינִי עוֹד? הַגִּידִי: זֹאת אֲדֶלְמָה?

לָכֵן גָּמַרְתִּי אֹמֶר לַעֲשׂוֹת הַפַּעַם

כָּל מַה שֶּׁבְּיָדִי. כֹּחָה שֶׁל אַהֲבָה

יִתְּנֵנִי אֹמֶץ לְהַבְקִיעַ לְחָפְשִׁי

מֵאֲזִקֵּי־עַבְדוּת, אוֹ מִכַּבְלֵי חַיִּים.


השפחה לֹא, לֹא, גְּבִרְתִּי, עוֹד לֹא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה.


אדלמה (בזעף) הַנִּיחִי! אַל תַּפְצִירִי בִּי לִסְבֹּל!

שִׁתְקִי! אַף לֹא דִבּוּר אֶחָד. זוֹ פְּקֻדָּתִי!

(השפחה משתחווה, מגיעה ידה למצחה, יוצאת בירְאה)

הִנֵּה שְׂנוּאַת נַפְשִׁי! הִנֵּהִי! כָּל כֻּלָּהּ

שׁוֹצֶפֶת מֵחֵמָה וּמִכְּלִמָּה וּמִטֵּרוּף.

כֵּן, בָּא הַזְּמַן! עֵת לְעֹז־רוּחַ אוֹ לַאֲבַדּוֹן!

אַקְשִׁיב לְשִׂיחָתָן.

(מסתתרת)

תמונה שניה

טורנדוט, סלימה, ואחר־כך אדלמה.


טורנדוט סֶלִימָה, הַחֶרְפָּה הַזֹּאת

הִיא לְמַעְלָה מִכֹּחִי. הָהּ, אֵיך הֻשְפַּלְתִּי!

הַמַּחֲשָׁבָה עַל כָּךְ שׂוֹרֶפֶת בִּי כָּאֵשׁ!


סלימה גְּבִרְתִּי, אֵיךְ יִתָּכֵן כִּי גֶבֶר כֹּה נָאֶה,

כֹּה נֶאֱצָל, וּבְעִקָּר – כֹּה מְאֹהָב

יָעִיר בָּךְ מַשְׂטֵמָה רַבָּה כָּל־כָּךְ

וְזַעַם וּסְלִידָה?


טורנדוט אַל תִּשְׁאֲלִי… אַל תְּעַנִּי אוֹתִי… הַקְשִיבִי…

אֲנִי מוֹדָה וּמִתְוַדָּה… בּוּשָׁה הִיא לְהַגִּיד זֹאת

אַךְ הוּא מֵעִיר בִּי רְגָשׁוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי… לַהַט…

כְּפוֹר… לֹא, לֹא! אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ…

כֵּן, שִׂנְאַת־מָוֶת! הוּא הֵמִיט עָלַי חֶרְפָּה

לְעֵינֵי כֹּל! בָּעִיר כֻּלָּהּ, בַּמַּמְלָכָה

כֻּלָּהּ מִן הַקָּצֶה עַד הַקָּצֶה,

וְאַף מִחוּצָה לָהּ, יֵדְעוּ כֵּיצַד הֻדְבַּרְתִּי

וְיִשְׂמְחוּ לָשִים אוֹתִי לִצְחוֹק, לִצְחוֹק! סֶלִימָה,

אִמְרִי מַה לַּעֲשׂוֹת? תְּנִי לִי עֵצָה! עִזְרִי לִי!

מָחָר עִם שַׁחַר, כְּמִצְוַת אָבִי,

שׁוּב יֵאָסְפוּ הַחֲכָמִים וְהַשָּׂרִים,

וְהָיָה אִם לֹא אֶפְתֹּר חִידָתוֹ

הַזְּדוֹנִית שֶׁל הַנָּסִיךְ, גְּזֵרָה הִיא לַעֲרֹךְ

מִיָּד אֶת טֶכֶס בְּרִית־הַנִּשּׂוּאִים.

"מַה שְּׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיהוּ שֶׁל אוֹתוֹ נָסִיךְ

שֶׁנֶּאֱלַץ לִפְשֹׁט יָדוֹ, לָשֵאת

כָּל מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים עַל גַּב, בַּחֲצִי־חִנָּם,

כְּדֵי לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ וּלְבַסּוֹף,

בְּהַגִּיעוֹ לִמְרוֹם־אָשְׁרוֹ, הִנֵּה אֻמְלָל הוּא

יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה אֵי־פַּעַם", אֵין סָפֵק

כִּי הַנָּסִיךְ הַנֶּעְלָם שֶׁבַּחִידָה,

הוּא בַּעַל הַחִידָה, הוּא־הוּא עַצְמוֹ.

אֲבָל כֵּיצַד אֶמְצָא אֶת שְׁמוֹ? אֵיךְ אֲנַחֵשׁ

בֶּן מִי הוּא וּמַה שֵּׁם אָבִיו?

הוּא זָר בָּעִיר הַזֹּאת, אֵינוֹ מֻכָּר לְאִישׁ,

וּשְׁמוֹ יִהְיֶה שָׁמוּר עִמּוֹ בְּסוֹד

עַד סוֹף הַתַּחֲרוּת, שֶׁכָּךְ גָּזַר אָבִי

וְכָךְ הִסְכַּמְתִּי, אַךְ כֵּיצַד, כֵּיצַד

לִמְצֹא אֶת הַפִּתְרוֹן? מַה לַּעֲשׂוֹת, סֶלִימָה?


סלימה יֵשׁ בְּפֶּקִין קוֹסְמִים וּבַעֲלֵי אוֹב,

גְּדוֹלִים בְּמַגְיָה שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה,

וּבְחָכְמַת הַקַּבָּלָה, בַּקְּשִׁי אֶת עֶזְרָתָם.


טורנדוט סֶלִימָה, אַל תְּפַטְפְּטִי.אֵינֶנִּי

טִפְּשָׁה עַד כְּדֵי כָּךְ. רַק הֶהָמוֹן הַכְּסִיל

סוֹמֵךְ עַל הַנּוֹכְלִים הָאֵלֶּה שֶׁפַּרְנָסָתָם

עַל הַבּוּרוּת וְהָאִוֶּלֶת. זוֹהִי עֲצָתֵךְ?

רַק זֶה בְּפִיךְ וְלֹא יוֹתֵר?

אֵין לָךְ טוֹבָה מִמֶּנָּה!


סלימה אֲנִי אַזְכִּיר לָךְ

אֶת דִּבּוּרוֹ, אֶת אֶנְקָתוֹ, אֶת מַר לִבּוֹ הַחַי

שֶׁל זֶה הָאִישׁ הַנַּעֲלֶה וְהָאַמִּיץ. כֵּיצַד,

בְּכָרְעוֹ בֶּרֶךְ, אֶת אָבִיךְ בִּקֵּשׁ

בְּגֹדֶל־לֵב, כִּי יַעֳשֶׂה אֶת רְצוֹנֵךְ,

וְלֹא יַקְפִּיד…


טורנדוט אַל תְּדַבְּרִי, סֶלִימָה!

דְּעִי לָךְ, כִּי הַלֵּב הַזֶּה.. לֹא, לֹא!

אֵין זוֹ אֱמֶת! אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ! כָּל הַגְּבָרִים

כֻּלָּם בּוֹגְדִים, כִּי יָשָׁר אֵין בָּם

כִּי לֶאֱהֹב אֵינָם יוֹדְעִים! אַהֲבָתָם

הַעֲמָדַת־פָּנִים הִיא, רַק עַל־מְנָת לִלְכֹּד

בָּרֶשֶׁת נְעָרוֹת פְּתַיּוֹת, וּבְהַשִׂיגָם

אֶת הַמְבֻקָּשׁ, לֹא רַק אָהוֹב לֹא יֶאֱהָבוּ

כִּי גַם יְחַלְּלוּ מִשְׁכָּב וְלֹא יֵבוֹשׁוּ

מִלְּהַחֲלִיף נָשִׁים וּמִלִּקְפֹּץ

עַל כָּל נוֹשֵׂאת שִׂמְלָה, וְקֹדֶשׁ לְבָבָם

יַשְׁלִיכוּ אֶל חֵיקָהּ שֶׁל כָּל מֻפְקֶרֶת,

לֹא יִבְחֲלוּ אַף בַּמְרֻפָּשׁוֹת שֶׁבַּשְּׁפָחוֹת,

בַּמְזֹהָמוֹת וּבַנִּקְלוֹת שֶׁבֵּין נְשֵׁי

הָרְחוֹב! לֹא, לֹא, סֶלִימָה!

אַל תַּזְכִּירִיהוּ לְפָנַי! אִם הוּא עָתִיד

לָחֹג אֶת נִצְחוֹנוֹ מָחָר, אֶשְׂנָא אוֹתוֹ

כַּתֹּפֶת! דַּיֵּנִי רַק שֶׁאֲשַׁעֵר

בְּדִמְיוֹנִי כִּי הִנְנִי אִשָּׁה נִכְנַעַת

לְאִישׁ! כִּי הִנְנִי אִשְׁתּוֹ, וְהוּא

מוֹשְׁלִי וַאֲדוֹנִי… סֶלִימָה, הַאֲמִינִי –

רַק אֶחְשֹׁב עַל כָּךְ, וְדַעְתִּי נִטְרֶפֶת

מֵרֹב חֵמָה!


סלימה אַהָא, גְּבִרְתִּי,

אַתְּ צְעִירָה עֲדַיִן, וְלָכֵן

גַּאֳוָתֵךְ רַבָּה! אַךְ בּוֹא יָבוֹאוּ

יָמִים שֶׁאֵין בָּם חֵפֶץ, שֶׁיֵּעָלְמוּ הַחֲתָנִים,

אָז תִּתְחָרְטִי, גְּבִרְתִּי, אֲבָל לַשָּׁוְא! עַכְשָׁו הַזְּמַן!

מָה הַכָּבוֹד שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ, מָה הַתְּהִלָּה

הַמְדֻמָּה שֶׁאַתְּ נִלְחֶמֶת לָהּ וִירֵאָה כָּל־כָּךְ

לְהַפְסִיד אוֹתָהּ, חָלִילָה!


אדלמה (שהקשיבה עד כה לשיחתן, קמה ומפסיקה את סלימה בזעף)

מִי שֶׁמּוֹצָאוֹ מִתּוֹךְ הָאֲסַפְסוּף

זֶה הֶגְיוֹנוֹ – כְּהֶגְיוֹנֵךְ, סֶלִימָה.

סִלְחִי, אַךְ לֹא נִתַּן לָךְ לְהָבִין

לְעֶלְבּוֹנָהּ וּכְלִימָּתָהּ שֶׁל בַּת־מְלָכִים,

אֲשֶׁר תְּהִלּוֹת הַנִּצָּחוֹן הָיוּ לָהּ לֶחֶם־חֹק

וּלְפֶתַע, נֹכַח כָּל שָׂרֵי הַמַּמְלָכָה, עָלֶיהָ

לְהִכָּנַע לְעוֹבֵר־אֹרַח עֲלוּם־שֵׁם!

אֲנִי רָאִיתִי אֶת עֲלִיצוּתָם הַמִּתְקַלֶּסֶת

שֶׁל הַגְּבָרִים, אֵיךְ הֵם שָׂמְחוּ לְאֵיד,

אֵיךְ הִתְלַחֲשׁוּ וְלִגְלְגוּ וְשָׂמוּ לִשְׁנִינָה

אֶת חִידוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּסִיכָה, כְּאִלּוּ

הֵן מֵאוֹתָן חִידוֹת מְטֻפָּשׁוֹת

שֶׁמְּהַלְּכוֹת בָּעָם. אֲנִי שָׁמַעְתִּי וְרָתַחְתִּי.

כֵּן, כִּי אֲהַבְתִּיהָ אֶת נְסִיכָתֵנוּ! הָהּ, רְאִי,

אֵיזוֹ חֲמַת־יֵאוּשׁ מְלֵאָה הִיא! עַל־כָּרְחָהּ

יִהְיֶה עָלֶיהָ לְהַכְנִיעַ אֶת גַּאֲוָתָהּ,

אֶת רְצוֹנָהּ וְאֶת יִצְרָהּ וּלְקַבֵּל

עָלֶיהָ מָרוּתוֹ שֶׁל בַּעַל וְלִהְיוֹת

לְאֵשֶׁת אִישׁ!

טורנדוט (בזעף) שִׁתְקִי, אַל תְּלַבִּי אֶת גֶּחָלַי!


סלימה לִהְיוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ… אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב

שֶׁזֶּה נוֹרָא כָּל־כָּךְ!


אדלמה לִשְׁתֹּק!

אֵין מְבַקְשִׁים מִמֵּךְ, סֶלִימָה, שֶׁתָּבִינִי

לְתוּגָתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ נֶאֱצֶלֶת!

לֹא חֲנֻפָּה בְּפִי. הֲלֹא כָּמוֹנִי אַתְּ יוֹדַעַת

שֶׁהִיא קִבְּלָה עָלֶיהָ, מֵרְצוֹנָהּ הַטּוֹב,

לִקְרֹא בִּשְׁמוֹ וּבְשֵׁם אָבִיהוּ, וּמָחָר

עָלֶיהָ לְהוֹפִיעַ בַּהֵיכָל, לְעֵינֵי כֹּל!

אַתְּ מְתָאֶרֶת לָךְ, סֶלִימָה, אֶת הַלַּעַג,

אִם הִיא תָּשִׁיב תְּשׁוּבָה שֶׁל שְׁטוּת, אוֹ אִם תּוֹדֶה

שֶׁהַחִידָה נַעֲלָה מִמֶּנָּהּ! הָהּ, אֲנִי

שׁוֹמַעַת, כְּבָר עַכְשָׁו, אֶת צְחוֹק הָאֲסַפְסוּף,

כֵּן, אֶת הַצִּחְקוּקִים וְאֶת הַהֲלָצוֹת,

כְּאִלּוּ אֵין טוּרַנְדּוֹט הַנְּסִיכָה,

כִּי אֵיזוֹ שַׂחֲקָנִית אֻמְלֶלֶת וְנִלְעֶגֶת

שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַתַּפְקִיד…


טורנדוט (בחמה) אֲדֶלְמָה –

דָּבָר אֶחָד זִכְרִי: אִם לֹא אֶמְצָא אֶת הַשֵּׁמוֹת,

הֲלֹא שָׁם בַּהֵיכָל – אַחַת הַחְלָטָתִי –

אֶתֵּן סַכִּין בְּתוֹךְ לִבִּי!


אדלמה לֹא, הַנְּסִיכָה!

אִם בְּחָכְמָה אוֹ בְּעָרְמָה – אֲבָל חוֹבָה עָלֵינוּ

לִפְתֹּר אֶת הַחִידָה!


סלימה טוֹב… אִם אֲדֶלְמָה

גַם מְסוּרָה יוֹתֵר, גַּם מְבִינָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי,

בַּקְּשִׁיהָ שֶׁתַּעֲזֹר לָךְ.


טורנדוט תְּנִי עֵצָה, אֲדֶלְמָה.

עִמְדִי לִימִינִי. הַגִּידִי אֵיךְ אֶמְצָא

מַה שְּׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו. הוּא אִישׁ נָכְרִי,

אֵינִי יוֹדַעַת מִיהוּ וּמֵאַיִן…


אדלמה הוּא אָמַר

כִּי בְּפֶּקִּין יֶשְנוֹ אָדָם אֶחָד

שֶׁמַּכִּיר אוֹתוֹ… יֵשׁ לְחַפֵּשׂ, יֵשׁ לַהֲפֹךְ

אֶת כָּל הָעִיר, רֹאשָׁהּ לְמַטָּה, לֹא לָחוּס עַל כֶּסֶף,

עַל אֲבָנִים טוֹבוֹת וְעַל זָהָב,

לַעֲשׂוֹת הַכֹּל…


טורנדוט פַּזְרִי זָהָב וָכֶסֶף

וְאַבְנֵי־חֵן בְּלִי גְבוּל. לוּ רַק

תֵּדְעִי דָבָר…


סלימה לְפַזֵּר – לְמִי?

אֶת מִי לִשְׁאֹל? עַל מִי? וְאִם נַצְלִיחַ,

כֵּיצַד תַּסְתִּירִי מִפְּנֵי כֹּל, כִּי בְּמִרְמָה –

וְלֹא בְּחָכְמָתֵךְ – פָּתַרְתְּ אֶת הַחִידָה?

הַאִם לֹא יִתָּכֵן כִּי תִּתְגַּלֶּה הַתַּחְבּוּלָה?


אדלמה וַדַּאי! וְיִתָּכֵן אֲפִלּוּ שֶׁהַמַּלְשִׁינָה

תִּהְיֶה סֶלִימָה…


סלימה (בחמה) יֵשׁ גְּבוּל לַשִּׁקּוּצִים! הַנְּסִיכָה,

אַל תְּפַזְּרִי כַּסְפֵּךְ. מְאֹד רָצִיתִי

לְהַטּוֹת לִבֵּךְ אֶל מִדַּת חֶסֶד,

לְבַל תִּדְחִי אֶת הַצָּעִיר אַמִּיץ־הָרוּחַ,

הָאוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל־כָּךְ, צַר לִי עָלָיו.

אַךְ מֵעַתָּה – הַנַּעֲלָה בְּחוֹבוֹתַי

הִיא – לְעָבְדֵךְ בֶּאֱמוּנָה! וּבְכֵן, אִמִּי סְקִירִינָה,

הָיְתָה כָּאן, בָּאָה לְבָרֵךְ אוֹתִי

לְרֶגֶל פִּתְרוֹנָן שֶׁל הַחִידוֹת. הִיא לֹא יָדְעָה

עַל הַמִּבְחָן שֶׁיֵּעָרֵךְ מָחָר, וְכָךְ גִּלְּתָה לִי

כִּי הַנָּסִיךְ הַזֶּה – הוּא מְתִאַכְסֵן

בִּמְלוֹן־אוֹרְחִים שֶׁלָּהּ, וְאָב־חוֹרֵג שֶׁלִּי, חַסַּן,

מַכִּיר אוֹתוֹ וּמִתְפַּעֵל מִמֶּנּוּ. שְׁאִלְתִּיהָ

מַה שְּׁמוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ, אַךְ הִיא נִשְׁבְּעָה

כִּי בַּעְלָהּ סֵרַב לוֹמַר לָהּ וְאֵינוֹ

קוֹרֵא בִּשְׁמוֹ. הִבְטִיחָה לִי לְהִשְׁתַּדֵּל

וּלְהִוָּדַע. לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. עַכְשָׁו

מֻתָּר לָךְ, הַנְּסִיכָה, לְהָטִיל סָפֵק

בָּאַהֲבָה אֲשֶׁר לִבִּי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

(יוצאת נעלבה)


טורנדוט לְאָן, סֶלִימָה? תְּנִי לִי לְחַבְּקֵךְ.

עִמְדִי.


אדלמה הִיא הֶעֶלְתָה אוֹתָךְ עַל שְׁבִיל

שֶׁאֵין לְהַחְמִיצוֹ, אַךְ עֲצָתָהּ

עֵצָה נִבְעֶרֶת הִיא. טִפְּשׁוּת מֵאֵין כָּמוֹהָ –

לִשְׁהוֹת וּלְחַכּוֹת עַד שֶׁאָבִיהָ הַחוֹרֵג

יָבוֹא וִיגַלֶּה לָנוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת.

צָרִיךְ לִפְעֹל, מִיָּד וּבְעָרְמָה.

הַזְּמַן קָצָר. אִם אַתְּ מַאֲמִינָה

כִּי טוֹבָתֵךְ אֲנִי דוֹרֶשֶׁת. בּוֹאִי,

וְתִשְׁמְעִי מַה שֶׁזָּמַמְתִּי.


טורנדוט יַקִירָתִי, אֲנִי אַסְכִּים לְכָל מַעֲשֶׂה

שֶׁיְּסַכֵּל אֶת נִצְחוֹנוֹ שֶׁל הַנָּכְרִי.

נֵלֵךְ.


אדלמה (לעצמה) הָאַהֲבָה וְהַקִּנְאָה, עִזְרוּ לִי!

מַלְּאוּ מִשְׁאֲלוֹתַי, כְּדֵי שֶׁאֵחָלֵץ

מֵעֹל עַבְדוּת! גַּאֲוָתָהּ שֶׁל טוּרַנְדּוֹט, שְׂנוּאַת נַפְשִׁי,

תִּהְיֶה לִי שַׁעַר לַחֵרוּת!

(יוצאת)

תמונה שלישית

טרקלין בארמון. כלף, ברק.


כלף בְּכָל פֶּקִּין כֻּלָּהּ, אַתָּה בִּלְבַד, יְדִיד־נַפְשִׁי,

יוֹדֵעַ שְׁמִי וְשֵׁם אָבִי. הָהּ, רְחוֹקָה הִיא,

אֶרֶץ־מַלְכוּתִי נֶחֶרְבָה

וּכְבָר שְׁמוֹנֶה שָׁנִים עָבְרוּ עָלַי מֵאָז

גָּלִיתִי מִתּוֹכָהּ. בַּמִּסְתָּרִים חָיִינוּ

וְהַבְּרִיּוֹת סְבוּרִים כִּי מָוֶת הִשִּׂיגָנוּ.

שְׁמוֹתֵינוּ נִשְׁכְּחוּ. זִכְרוֹן הַמְנֻצָּחִים,

הָהּ, יְדִידִי בָּרָק, אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים.


ברק סְלַח לִי, הַנָּסִיךְ, אֲבָל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ –

לֹא מֵחָכְמָה עָשִׂיתָ. אֲנָשִׁים

שֶׁהַמַּזָּל בּוֹגֵד בָּם, טוֹב כִּי יִפְחֲדוּ

אֲפִילוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּם צֵל חֲשָׁשׁ.

בְּאֵין לְאִישׁ מַזָּל, גַּם הַקִּירוֹת וְהָעֵצִים

נֶהֱפָכִים אוֹיְבִים לוֹ.

הַכֹּל רוֹדֵף אוֹתוֹ. נָסִיךְ. אֲנִי נִדְהָם,

אֵינִי תּוֹפֵס. הִנֵּה הִשְׁלַכְתָּ נַפְשְׁךָ מִנֶּגֶד,

הִשַּגְתָּ לְאִשָּׁה – מַלְכָּה יְפַת־עוֹלָם, הִשַּׂגְתָּ

מַלְכוּת גְּדוֹלָה וְנֶאְדָּרָה, וּלְפֶתַע –

וִתַּרְתָּ עַל הַכֹּל, הָהּ, אֵיזוֹ קַלּוּת־דַּעַת!


כלף אֶת הָאַהֲבָה, בָּרָק, אַתָּה מוֹדֵד

בְּמִדַּת חֶשְׁבּוֹן שֶׁל רֶוַח וְתוֹעֶלֶת!

אוֹ לֹא רָאִיתָ אֶת קִצְפָּהּ וּמְרִי־לִבָּהּ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט, מַשְׂאַת־נַפְשִׁי וְכָל חַיַּי!


ברק הָהּ, לֹא עַל מַר לִבָּהּ שֶׁל טוּרַנְדּוֹט הַמְנֻצַּחַת

חַיָּב לַחְשֹׁב הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיהוּ וְאִמּוֹ

סוֹבְלִים חֶרְפַּת גַּלוּת וָעֹנִי.


כלף הַנַּח, בָּרָק.

אַל תּוֹכִיחֵנִי. לְפַיֵּס אוֹתָהּ רָצִיתִי.

לְהַרְגִּיעָהּ וּלְפַיֵּס דַּעְתָּהּ.

אוּלַי דַּוְקָא בְּכָךְ נָגַעְתִּי בְּלִבָּהּ. אוּלַי

נֵעוֹר בָּהּ זִיק שֶׁל הַכָּרַת־טוֹבָה.


ברק בְּמִי? בְּטוּרַנְדּוֹט? כֵּיצַד אָמַרְתָּ? זִיק

שֶׁל הַכָּרַת טוֹבָה. אַתָּה צוֹחֵק!


כלף אֲנִי

קָּשׁוּר בָּהּ לְעוֹלָם, בָּרָק. אִתָּהּ אֲנִי לָעַד.

אֱמֹר, אִישׁ לֹא שָׁמַע מִפִּיךָ אַף בְּרֶמֶז

אֶת שְׁמִי וְשֵׁם אָבִי, נָכוֹן? גַּם אִשְׁתְּךָ

אֵינָה יוֹדַעַת מִי אֲנִי?


ברק כְּמִצְוָתְךָ עָשִׂיתִי.

הַסּוֹד כָּמוּס. אֲבָל נַפְשִׁי פּוֹחֶדֶת.

אֵימָה עָלַי נוֹפֶלֶת. לֹא יָדַעְתִּי מַהִי.

תמונה רביעית

הנ"ל, פנטלונה, טרטליה, בריגלה, חיילים


פנטלונה (נכנס בארשת־פנים מודאגת ומוטרדת) הָא, הָא, הִנֵּהוּ סוֹף־

סוֹף, לְכָל הַשֵּׁדִים וְהַתְּיָשִׁים!


טרטליה (לכלף) מִי הָאֵישׁ הַזֶּה, הוֹד מַעֲלָתְךָ?


פנטלונה אֵיפֹה אַתָּה מִתְרוֹצֵץ כָּל הַזְּמַן, הוֹד־מַלְכוּתְךָ? עִם

מִי אַתָּה מְבַלֶּה פֹּה אֶת הַזְּמַן?


ברק (לעצמו) צָרָה צְרוּרָה!


כלף אֵינִי יוֹדֵעַ מִיהוּ.

אֵין לִי מֻשָּׂג. פְּגַשְׁתִּיהוּ בְּמִקְרֶה.

שָׁאַלְתִּי קְצָת פְּרָטִים עַל מִנְהֲגֵי הַמַּמְלָכָה,

עַל הַסְּדָרִים, עַל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר, עִל…


טרטליה וְעַל וְעַל וְעַל… סְלַח לִי, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, קֹדֶם הָיָה

לִי רשֶׁם שֶׁיֵּשׁ לְךָ מֹחַ בְּקָדְקָדְךָ. עַל־כָּל־פָּנִים כָּךְ

נִתְרַשַּׁמְתִּי בָּאַרְמוֹן. וּבְכֵן, אֵיזֶה שֵׁד־מִשַּׁחַת דּוֹחֵף

אוֹתְךּ לַעֲשׂוֹת שְׁטֻיּוֹת?


פנטלונה זֶה לֹא שֵׁד אֶחָד, זוֹ מִשְׁלַחַת מִשַּׁחַת! אֲבָל בַּסְטָה!

מַה שֶּׁעָשׂוּי כְּבָר עָשׂוּי. תִּשְׁמַע, הוֹד־מַלְכוּת, אֲנִי

רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ מְתָאֵר לְעַצְמְךָ בְּאֵיזֶה בֹּץ עָמֹק אַתָּה

מְבַצְבֵּץ. אִם לֹא נַשְׁגִּיחַ עָלֶיךָ אַתָּה צוֹלֵל כְּמוֹ…

בְּמַיִם אַדִּירִים. (לברק) וְאַתָּה, אָדוֹן בַּר־שָׂפָם הַיָּקָר,

זֶה לֹא מָקוֹם בִּשְׁבִילְךָ. תַּהֲפֹךְ אֶת רַגְלֶיךָ לִכְנָפַיִם

וְתָעוּף מִפֹּה. (לכלף) וְאַתָּה, הוֹד־מַלְכוּת, תּוֹאִיל נָא

לָסֶגֶת נְסִיגָה מְסֻדֶּרֶת אֶל חֲדָרֶיךָ. בְּרִיגֶלָה, תֵּן

פְּקֻדָּה לְהַעֲמִיד אַלְפַּיִם חַיָּלִים בְּמַצַּב הָכֵן, וְחוּץ

מִזֶּה, אַתָּה, יַחַד עִם הַמְשָׁרְתִים שֶלְּךָ, תִּשְמְרוּ עַד

מָחָר בַּבֹּקֶר עַל חֲדַר־מִשְכָּבוֹ, כְּדֵי שֶׁנֶּפֶשׁ חַיָּה לֹא

תַּחְדֹּר לְשָׁם. קְחוּ אוֹתוֹ וְהַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ בְּמַצָּב שֶׁל

כִּתּוּר וּבִדּוּד, מַה שֶּׁקּוֹרְאִים אִיזוֹלַצְיָה. זוֹ פְּקֻדַּת

הַקֵּיסָר. מוּבָן? הוּא הִתְאַהֵב בְּךָ – מַה שֶּׁלֹּא

מַפְלִיא אוֹתִי כְּלָל – וְהוּא רוֹעֵד כָּל הַזְּמַן שֶׁלֹּא

יִגְּעוּ בְּךָ, וְשֶׁלֹּא יִקְרֶה לְךָ מַשֶּׁהוּ. מָחָר בַּבֹּקֶר, אִם

אַתָּה לֹא תִּתְמַנֶּה לִהְיוֹת חָתָן שֶׁלּוֹ, נִדְמֶה לִי

שֶׁהַזָּקֵן הַזֶּה לֹא יַחֲזִיק מַעֲמָד. תִּסְלַח לִי, אַךְ

שֶׁתֵּדַע לְךָ, שֶׁהַשְּׁטוּת שֶׁעָשִׂיתָ הַיּוֹם הִיא טִפְּשׁוּת

מִמַּדְרֵגָה אַחֲרוֹנָה. (בלחש לכלף) בְּשֵׁם אֱלֹהִים, תִּשְמֹר

עַל לְשׁוֹנְךָ. הִיא עוֹבֶדֶת יוֹתֵר מִדַּי. אַל תֹּאמַר

לְאִישׁ אֶת שִׁמְךָ הַמְעַנְיֵן. אַךְ מִצַּד שֵׁנִי – אִם

תִּלְחַשׁ אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט לַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן הוּא יְקַבֵּל אֶת זֶה

בְּהֶחְלֵט בְּסִפּוּק רַב. אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא רָאוּי

שֶׁתִּתֵּן לוֹ אֶת הַמַּתָּנָה הַפְּעוּטָה הַזֹּאת?


כלף אַתָּה מוֹעֵל בִּפְקֻדָּתוֹ שֶׁל מַלְכְּךָ.


פנטלונה בְּרָבוֹ, חַד וְחָלָק! עַכְשָׁו, תּוֹרְךָ, סִינְיוֹר בְּרִיגֶלָה.


בריגלה רַק תִּגְמֹר אֶת פִּטְפּוּטֶיךָ. אֲנִי אֶת הַמֻּטָּל עָלַי

אֲמַלֵּא.


טרטליה שֶׁתְּמַלֵּא בְּסֵדֶר, אַתָּה שׁוֹמֵעַ. פֹּה יְכוֹלִים לְהָסִיר

מִמְּךָ אֶת הָרֹאשׁ וְאַתָּה אֲפִלּוּ לֹא תַּרְגִּישׁ.


בריגלה הָרֹאשׁ שֶׁלִּי סוֹמֵךְ עָלַי, וַאֲנִי עָלָיו. אֵין צֹרֶךְ

לְהַזְכִּיר לִי.


טרטליה (לכלף) אֲנִי מִתְפַּקֵּעַ מִסַּקְרָנוּת לִשְׁמֹעַ אֶת שִׁמְךָ. הוֹ,

הוֹ, לוּ גִלִּיתָ לִי אוֹתוֹ, הָיִיתִי סוֹגֵר אוֹתוֹ עַל מַנְעוּל

וּבְרִיחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָבַיִם.


כלף לַשָּׁוְא אַתֶּם טוֹרְחִים. מָחָר תֵּדְעוּ.


טרטליה בְּרָבוֹ בְּרָבִיסִימוֹ! תְּשׁוּבָה כַּהֲלָכָה!


פנטלונה רוּם־מַעֲלָתְךָ, הֲרֵינִי עַבְדְּךָ הַנֶּאֱמָן. (לברק) וְאַתָּה

אָדוֹן סַלְתָּא־וּשְׂפַמְתָּא, כְּדַאי לְךָ, בִּמְקוֹם לְהִתְבַּטֵּל

פֹּה, לָצֵאת לַכִּכָּר הַנִּקְרֵאת פִּיאָצָה, וּלְעַשֵּׁן מִקְטֶרֶת,

כִּי נַפְשֵׁנוּ בְּךָ קָצָה. לֵךְ וְאַל תִּתְקַע פֹּה אֶת חָטְמְךָ,

פֶּן יְקֻצָּצָה. (יוצא)


טרטליה נָכוֹן מְאֹד. הַפַּרְצוּף הַמְנֻבְלָל שֶׁלְךָ לֹא כָּל־כָּךְ מוֹצֵא

חֵן בְּעֵינַי. (יוצא)


בריגלה הַרְשֵׁנִי נָא לְמַלֵּא אֶת הַפְּקֻדָּה שֶׁנִּתְּנָה לִי. בִּרְשׁוּתְךָ

אוֹלִיךְ אוֹתְךָ אֶל חֲדָרֶיךָ.


כלף נֵלֵךְ. אֲנִי מוּכָן. (לברק) לְהִתְרָאוֹת יָדִיד וָרֵעַ. לוּ

נִפָּגֵשׁ לְעֵת שְׂמָחוֹת. הֱיֵה שָׁלוֹם.


ברק עַבְדְּךָ אֲנִי.


בריגלה קָדִימָה, קָדִימָה, בְּלִי צֶרְמוֹנְיוֹת.

(מצווה על חייליו להקיף את כלף. יוצאים).

תמונה חמישית

ברק, אחר־כך טימור – זקן תשוש ורועד. לבושו מעיד עליו שהוא עני ואביון


ברק (לכלף, היוצא, כשהוא מוקף משמר)

נָסִיךְ פָּזִיז, יִהְיוּ אֵלִים שׁוֹמְרֶיךָ.

אֲנִי שְׂפָתַי חָתַמְתִּי, וְלֹא פִּי

יַסְגִּיר אֶת סוֹד שִׁמְךָ.


טימור (נרגש בראותו את בנו יוצא מוקף משמר)

הָהּ, מַה זֹּאת?

הֵם מוֹלִיכִים אֶת בְּנִי! הַחַאן הָאַכְזָרִי,

גּוֹזֵל כִּתְּרִי וּמַלְכוּתִי, הִשִּׂיג

אוֹתוֹ גַם פֹּה, בְּתוֹךְ פֶּקִּין!

אִתּוֹ אָמוּת!

(אץ אחריו)

כָּלָף, כָּלָף!


ברק (נדהם,שולף חרבו, תופס את הישיש בזרועו)

עֲמֹד, זָקֵן! וּשְׁתֹק! וָלֹא – פֹּה אַתָּה מֵת!

מִי אַתָּה? מֵאַיִן? מִי גִלָּה לְךָ

אֶת שֵׁם הָאִישׁ הַזֶּה?


טימור (מתבונן בו) אֵלִים! בָּרָק!

אַתָּה? פֹּה? בְּפֶּקִּין? אַתָּה מֵעֵז לָקוּם בַּחֶרֶב

עַל מַלְכְּךָ הַנָּע־וָנָד, וְעַל יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר?


ברק (נפעם) הָהּ, אֵיךְ? כֵּיצַד? טִימוּר הַמֶּלֶךְ?


טימור כֵּן, כֵּן, בּוֹגֵד! קוּם, הַךְ!

נַתֵּק אֶת חוּט חַיַּי! עָיַפְתִּי. תֵּן לִי מָוֶת.

אֵינִי רוֹצֶה לִרְאוֹת בְּאוֹר עוֹלָם,

שָׁעָה שֶׁהַנֶּאֱמָנִים בַּעֲבָדַי

מוֹרְדִים בִּי בְּעַד בֶּצַע כֶּסֶף,

וּבְנִי שָׁבוּי בִּידֵי אוֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ! (בוכה)


ברק אֶת מִי עֵינַי רוֹאוֹת! זֶהוּ מַלְכִּי!

כֵּן, כֵּן, אֲבוֹי! (כורע על ברכיו)

הַמֶּלֶךְ, סְלַח לִי!

מְהִיר חֵמָה הָיִיתִי,אֲבָל רַק

הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ חֲמָתִי!

בְּאִם יָקְרוּ לְךָ חַיֵּי בִּנְךָ, מַלְכִּי,

חָלִילָה לָנוּ שֶׁשְּׂפָתֶיךָ יֶהֱגוּ

אֶת שֵׁם טִימוּר וְשֵׁם כָּלָף. גַּם עַבְדְּךָ –

אֲנִי – לֹא שְׁמִי בָּרָק בָּעִיר הַזֹּאת,

כִּי אִם חַסַּן.

(קם על רגליו, מסתכל בחשש על סביבותיו)

אִישׁ לֹא שָׁמַע?

אֱמֹר הַמֶּלֶךְ, רַעְיָתְךָ אַלְמַזָה,

גַּם הִיא כָּאן, בְּפֶּקִּין?


טימור (עודו בוכה) הָהּ, אַל תִּשְׁאַל

עַל הַמַּלְכָּה, בָּרָק. בְּעִיר זָרָה,

בְּתוֹךְ הֶקְדֵּשׁ שֶׁל פּוֹשְׁטֵי־יָד, מֵרֹב תְּלָאוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ וְעוֹד לֹא תַּמּוּ, נִפְטְרָה הִיא.

נִשְׁמָתָהּ יָצְאָה בְּעוֹד שְׂפָתֶיהָ

לוֹחֲשׁוֹת אֶת שֵׁם בְּנָהּ אֲהוּבָהּ

וּבְעוֹד יָדַי הָרוֹעֲדוֹת הַלָּלוּ

תּוֹמְכוֹת רֹאשָׁהּ הַמְפֹאָר…


ברק (בדמעות) מַלְכָּה אֻמְלֶלֶת!


טימור בִּיגוֹנִי הָרַב

לִנְדֹּד הוֹסַפְתִּי, לְחַפֵּשׂ

אֶת בְּנִי מַחְמַל־נַפְשִׁי. וּבְהַגִּיעִי לְכָאן

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וְהוּא

מוּבָל שָׁבוּי.


ברק אַל פַּחַד.

כָּל רַע לֹא יְאֻנֶּה לוֹ.יִתָּכֵן

כִּי אשֶׁר רַב נָכוֹן לוֹ לְמָחָר

וְגַם לְךָ, אִם לְשׁוֹנְךָ לֹא תַּסְגִּירֵהוּ

וְאֹזֶן לֹא תִּשְׁמַע אֶת שְׁמוֹ וְאֶת שִׁמְךָ.

וְאִלּוּ שְׁמִי – שִׂים לֵב – חַסַּן וְלֹא בָּרָק.


טימור מָה הַסּוֹדוֹת הָאֵלֶּה?


ברק אֶת הַכֹּל

אַגִּיד לְךָ לוּ רַק נֵצֵא מִפֹּה.

מַהֵר, מַלְכִּי.

(מביט בחשש על סביבותיו)

הָהּ, מִי זֶה?

סְקִירִינָה! הִיא יוֹצֵאת מִן הָאַרְמוֹן!

וַי, זוֹ צָרָה. מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה?

מַה פֵּרוּשׁ?

תמונה ששית

הנ"ל, סקירינה.


סקירינה כָּל־כָּךְ שָׂמַחְתִּי

עַל נִצְחוֹנוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ הַנֶּחְמָד שֶׁלָּנוּ

עַד שֶׁהָיִיתִי מֻכְרָחָה לָרוּץ אֶל הָאַרְמוֹן

לִשְׁאֹל מָתַי נִזְכֶּה לִרְאוֹת סוֹף־סוֹף

אֶת הַנְּמֵרָה הַשַּׁחֲצָנִית הַזֹּאת

נִכְנַעַת וּמְקַבֶּלֶת עֹל וּמִתְחַתֶּנֶת.

וְכָךְ הִגַּעְתִּי הֵנָה וּפִטְפַּטְנוּ וְצָחַקְנוּ,

יַחַד עִם סֶלִימָה.


ברק (בחמה) סַפַּחַת מִתְרוֹצֶצֶת שֶׁכָּמוֹךְ!

אֵין לָךְ מֻשָׂג עַל מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ,

וּכְבָר אַתְּ מַפְעִילָה אֶת לְשׁוֹנֵךְ וְאֶת רַגְלַיִךְ

וּכְבָר אַת בָּאַרְמוֹן! הֲלֹא חִפַּשְׂתִּי

אוֹתָךּ בְּכָל הָעִיר, כְּדֵי לוֹמַר לָךְ

שֶׁלֹּא תָּבוֹאִי הֵנָּה! אֲבָל חָכְמַת מֵאָה גְבָרִים

לֹא תִּשְׁתַּוֶּה עִם טִפְּשׁוּתָהּ הֶחָרוּצָה

שֶׁל אִשָּׁה אַחַת בְּלִי מֹחַ! מַה דִּבַּרְתְּ שָׁם?

וַדַּאי קִשְׁקַשְׁתְּ בְּקוֹל: "סֶלִימָה, הַנָּסִיךְ הַזֶּה

הוּא מִתְגּוֹרֵר אֶצְלֵנוּ. בַּעְלִי

מַכִּיר אוֹתוֹ. הֵם יְדִידִים בְּנֶפֶשׁ"… מָה?

הַגִּידִי! זֹאת אָמַרְתְּ! לֹא?


סקירינה (נעלבת) וְלוּ אָמַרְתִּי כָּךְ, מַה יֵּשׁ?

אָסוּר לִפְתֹּחַ פֶּה?


ברק הַגִּידִי! כָּךְ אָמַרְתְּ? אָמַרְתְּ אוֹ לֹא?


סקירינה בְּעֵרֶךְ… כֵּן… הִיא שָׁאֲלָה מַה שְּׁמוֹ.

בִּקְשָׁה אוֹתִי שֶׁאֲבָרֵר. אֲנִי הִבְטַחְתִּי…


ברק הָהּ, מְטֹרֶפֶת! הָהּ, קְלִפָּה! אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים!

נִבְרַח מִפֹּה! נִבְרַח!


טימור מַדּוּעַ? מַה קָּרָה?


ברק (בחלחלה) לְהִמָּלֵט! מִיָּד! לָנוּס בְּזֶה הָרֶגַע

מִתּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת…

(מביט אל ירכתי הבמה)

אֲבוֹי! אֵחַרְנוּ!

הִנֵּה הַסָּרִיסִים שֶׁל טוּרַנְדּוֹט הָאֲיֻמָּה…

(לסקירינה) הָהּ, טוּמְטוּמִית! פּוֹשַׁעַת! מַהֲרִי… אֲנִי

כְּבָר לֹא אַסְפִּיק… אַתְּ הִמָּלְטִי

וּקְחִי אֶת הַזָּקֵן הַזֶּה… תְּנִי לוֹ מַחְסֶה, הַחְבִּיאִי

אוֹתוֹ הֵיטֵב…


טימור אֱמֹר לִי מָה…


ברק (לוחש אליו) לֹא לְדַבֵּר! הַס! הַס!

שִׁמְךָ אַל יַעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ…

(לסקירינה, בבהילות)

וְאַתְּ אִשְׁתִּי… כְּדֵי שֶׁעוֹד אוּכַל

לוֹמַר לָךְ דְּבַר תּוֹדָה… כְּדֵי שֶתְּתַקְּנִי,

וְלוּ בְּמַשֶּׁהוּ, אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂית,

מִצְאִי מַחֲבוֹא… אַךְ לֹא בָּאַכְסַנְיָה שֶׁלָּנוּ…

מִצְאִי מִקְלָט וְשָׁם הַחְבִּיאִי גַם

אֶת הַזָּקֵן הַזֶּה, עַד צָהֳרֵי מָחָר…

עַד יוֹם מָחָר…


סקירינה הָהּ, בַּעְלִי..


טימור נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ יַחַד…


ברק לֹא, לֹא. אַל תִּתְוַכֵּחַ…

הֵם יוֹדְעִים כְּבָר מִי אֲנִי… הֵם מְחַפְּשִׁים אַחֲרַי…

עָלַי לְהִשָּׁאֵר… מַהֲרוּ… הַזְּמַן קָצָר…

חִישׁ, הֵעָלְמוּ… בְּלִי שְׁאֵלוֹת…


טימור אֲבָל מַדּוּעַ?


ברק (מביט על סביבותיו) אֵלִי, אֵיזוֹ צָרָה!

(מביט אל ירכתי הבמה)


סקירינה אֱמֹר, בַּמֶּה שָׁגִיתִי… מֶה עָשִׂיתִי שֶׁ…


ברק וַי לִי!

(דוחף אותם שימהרו ללכת)

מַהֵר, מַהֵר! וְאֶת שִׁמְךָ אַל תְּגַלֶּה לְאִישׁ!

(מביט אל ירכתי הבמה)

אַל תִּתְעַקְּשׁוּ! אֵין פְּנַאי! זוֹ לֹא אִשָּׁה –

זֶה פֶּגַע רַע! מַהֵר, זָקֵן אֻמְלָל! טוֹב, טוֹב,

נִבְרַח כֻּלָּנוּ יַחַד!

(פונים לברוח)

מְאֻחָר!

תמונה שביעית

הנ"ל, טרופלדינו וסריסים חמושים. טרופלדינו עוצר את ברק, מכוון את נשקו אל חזהו.


טרופלדינו לַחְסֹם אֶת הַשְּׁעָרִים! אִישׁ לֹא יֵצֵא מִפֹּה!


ברק מִי נָחוּץ לָכֶם? חַסַּן? וּבְכֵן, אֲנִי הוּא.


טרופלדינו בְּסֵדֶר גָּמוּר. אַךְ, בְּבַקָּשָׁה,בְּלִי רַעַשׁ. אֲנִי בָּא

לַעֲשׂוֹת עִמְּךָ חֶסֶד. בְּבַקָּשָׂה, לֹא לִרְעשׁ.


ברק יָפֶה. הָבֵא אוֹתִי אֶל הַהֵיכָל.


טרופלדינו אֲנִי אָבִיא אוֹתְךָ אֶל הַהַרְמוֹן וְשָׁם תָּבִין אֵיזֶה מַזָּל

יֵשׁ לְךָ. שָׁם תַּרְגִּישׁ מַה זּוֹ הַכְנָסַת־אוֹרְחִים. אֲפִלּוּ

זְבוּב, כְּשֶׁהוּא נִכְנָס אֶל הַהַרְמוֹן, מִיָּד אָנוּ בּוֹדְקִים

אִם הוּא זְבוּב מִמִּין זָכָר אוֹ זְבוּבָה מִמִּין נְקֵבָה. אִם

הוּא זְבוּב זָכָר אָנוּ מוֹחִים אֶת זִכְרוֹ. אַגַּב, מִיהוּ

הַזָּקֵן הַזֶּה?


ברק כַּנִּרְאֶה, אֵיזֶה קַבְּצָן, שׁוּם חֲשִׁיבוּת. נֵלֵךְ.


טרופלדינו גַּם קַבְּצָנִים זוֹכִים אֶצְלֵנוּ לְקַבָּלַת־פָּנִים. אֲנִי רוֹצֶה

לַעֲשׂוֹת חֶסֶד גַּם עִמָּדוֹ. וּמִי הִיא, אַגַּב, הָאִשָּׁה

הַזֹּאת?


ברק הַנְּסִיכָה צִוְּתָה לֶאֱסֹר אוֹתִי. עֲשֵׂה זֹאת.

לַזָּקֵן הַנַּח. וְאִלּוּ הָאִשָּׁה –

לֹא רְאִיתִיהָ מִיָּמַי. אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִיא.


טרופלדינו אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד, אַתָּה מְשַׁקֵּר. אִשָּׁה זֹאת הִיא אִשְׁתְּךָ,

וְהִיא אִמָּהּ־הוֹרָתָהּ שֶׁל סֶלִימָה. אֲנִי רָאִיתִי אוֹתָהּ

בַּהַרְמוֹן, (פונה אל הסריסים) תַּאַסְרוּ אֶת כָּל הַשְּׁלִישִׁיָּה

וְתוֹלִיכוּ אוֹתָם, בַּחֲשַׁאי, בְּלִי פֻּמְבִּיּוּת מְיֻתֶּרֶת, אֶל

הַהַרְמוֹן. טוֹב שֶׁחשֶׁךְ בַּחוּץ.


טימור מַה יַעֲשׂוּ בִּי? מַה צָּפוּי לִי?


סקירינה מַה מִּתְרַחֵשׁ? אֵינֶנִּי מְבִינָה.


ברק מַה צָּפוּי לְךָ, זָקֵן? מַה שֶׁצָּפוּי גַּם לִי.

אֲנִי אֶסְבֹּל אֶת הַצָּפוּי. וְגַם אַתָּה –

הִכּוֹן לִסְבֹּל. רַק אַל תִּשְכַּח

מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ קֹדֶם. וְעַכְשָׁו –

אַתְּ יְכוֹלָה לִשְׂמֹחַ, הָהּ, רֹאשׁ־דְּלַעַת!


טרופלדינו הַסָּרִיסִים! הַקִּיפוּ אֶת הָאֲסִירִם! קָדִימָה!

(הכל יוצאים)

מערכה רביעית

לילה. אולם של עמודים. שולחן ועליו קערה גדולה, מלאה מטבעות זהב.


תמונה ראשונה

טורנדוט, ברק, טימור, סקירינה, סלימה, סריסים. הסריסים קושרים אל שני עמודים את ברק ואת טימור, כשהם ערובים עד לחגורה. סלימה וסקרינה בוכות מן הצד. ממול עומדת טורנדות, מלאה חֵמה.


טורנדוט עוֹד בְּיֶדְכֶם לַהִנָּצֵל. אֲנִי חוֹזֶרֶת וְקוֹרֵאת לָכֶם

לְשְׁמֹעַ בְּקוֹלִי. כָּאן עֲרְמַת זָהָב.

דַּבְּרוּ – וְזֶה שְׂכַרְכֶם. אֲבָל אִם תַּקְשׁוּ עֹרֶף וְלֹא תַּגִּידוּ

לִי אֶת שֵׁם הַזָּר וְשֵׁם אָבִיו תֻּכּוּ עַד מָוֶת. הָאַלּוֹת

הַלָּלוּ.

יָדוּשׁוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם. הָעֲבָדִים, הִכּוֹנוּ! (הסריסים משתחווים לה. נוטלים את מקלות החובלים)


ברק שִׂמְחִי, סְקִירִינָה! לְשׁוֹנְךָ

עָשְׂתָה לָנוּ כָּל אֵלֶּה. (בתקיפות) טוּרַנְדּוֹט,

טִרְפִי בָּנוּ לָשׂבַע! אֵין בִּי פַּחַד

מִפְּנֵי הָעִנּוּיִים. אֲנִי נָכוֹן לָמוּת.

הַכּוּ, הַכּוּ בִּי עֲבָדִים פְּרִיצֵּי־חַיּוֹת!

אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אָבִיו שֶׁל הַנָּסִיךְ

וְהַשֵּׁמוֹת גְּלוּיִים לִי. אַךְ מִפִּי

לֹא תִּשְׁמְעוּ זֹאת לוּ גַם תִּקְרָעוּנִי לִגְזָרִים.

גַּם מָוֶת לֹא יוּכַל לִי. הַזָּהָב הַזֶּה

הוּא עֲרֵמָה שֶׁל דֹּמֶן. לֹא אִשְׁתִּי,

לִי אַל תִּבְכִּי. אַךְ אִם בְּדִמְעוֹתַיִךְ

יֵשׁ כֹּחַ לְהַרְעִיד לֵבַב שֵׁדָה מִתֹּפֶת

שִׁפְכִי אוֹתָן לְמַעַן הַזָּקֵן הַזֶּה,

שֶׁמַּכְאוֹבָיו רָבִּים. בַּקְּשִׁי בַּעֲדוֹ. (בוכה) אֵין הוּא אָשֵׁם. הוּא יְדִידִי – זֶה כָּל חֶטְאוֹ.

סקירינה (בתחנונים) הָהּ, רַחֲמִים…

טימור מַה צֹרֶךְ בְּרַחֲמִים וּמַה יִתֵּן הַחֶסֶד

לָזֶה שֶׁלְּבָבוֹ יוֹדֵעַ כִּי רַק מָוֶת

יִגְאַל אוֹתוֹ מִיִּסּוּרָיו. אֲנִי

אָצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ, רֵעִי וּמוּת אָמוּת.

וּבָכֶן שִׁמְעִי מִרְשַׁעַת…

ברק (בחלחלה) לֹא לֹא! חָלִילָה!

אִם יִשָּׁמַע שֵׁם הַנָּסִיךְ מִפִּיךָ, הוּא אָבוּד!

טורנדוט כְּלוֹמַר, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַשֵּׁם, זָקֵן עָלוּב?

טימור אֲנִי? הוֹ! אִם אֲנִי יוֹדֵעַ? (לברק) יְדִידִי,

מַה הַסּוֹדוֹת הָאֵלֶּה? מִפְּנֵי מַה אָסוּר

לִקְרֹא בִּשְׁמוֹ?

ברק מִפְּנֵי שֶׁזֶּה יִהְיֶה

סוֹפוֹ שֶׁל הָאֻמְלָל, וְעִמָּדוּ

הַקֵּץ גַּם לָנוּ.

טורנדוט לֹא, לֹא, יָשִׁישׁ מִסְכֵּן.

אַל נָא תִּפְחַד. לְאִיּוּמָיו אֵין שַׁחַר.

הָעֲבָדִים, הַכּוּ בּוֹ, בֶּחָצוּף! (הסריסים מתכוננים להכות בברק)

סקירינה אֲבוֹי,

זֶה בַּעְלִי, זֶה בַּעְלִי אֲהוּב נַפְשִׁי.. עִמְדוּ!

טימור אֵיפֹה אֲנִי? מַה מִּתְחוֹלֵל פֹּה? נְסִיכָה,

אִם תִּשָּׁבְעִי לִי בְּרֹאשֵׁךָ כִּי זֶה הָאִישׁ

יִחְיֶה, וְכִי אוֹתוֹ נָסִיךְ נָכְרִי

גַּם הוּא יוֹסִיף לִחְיוֹת, לוּ יִשָּׁפֵךְ

עָלַי כָּל זַעַם עֲבָדַיִךְ. אֵין חַיַּי

שָׁוִים לַהִלָּחֵם לָהֶם. אֲנִי

מַבְטִיחַ לְגַלּוֹת לְךָ אֶת הַכֹּל.

טורנדוט בְּרֹאשׁ הַזֶּה נִשְׁבַּעְתִּי וּבְשֵׁם

קוֹנְפוֹצְיוּס הָרָם. אוֹתוֹ נָסִיךְ נוֹדֵד

חָיֹה יִחְיֶה וְגַם אַתָּה – חַיֶּיךָ

יִהְיוּ לְךָ שָׁלָל. (מגיעה ידה אל מצחה)

ברק (מתפרץ, מעז פנים) הָהּ, שַׁקְּרָנִית!

הָהּ, שֶׁקֶר! דֹּם, זָקֵן! דֹּם! הַשְּׁבוּעָה

הַזֹּאת הִיא פַּח יָקוּשׁ! לֹא, טוּרַנְדּוֹט! עָלַיִךְ

לְהִשָּׁבַע כִּי בְּשָׁמְעֵךְ אֶת הַשֵּׁמוֹת הַשְּׁנַיִם

תִּהְיִי לוֹ לְאִשָּׁה, לְאוֹתוֹ עֶלֶם

כַּחֹק וְכַמִּשְׁפַּט, וְלֹא יִהְיֶה עָלָיו

לָמוּת בְּצַעַר אוֹ לִטְרֹף נַפְשׁוֹ

מִפְּנֵי גַאֲוָתֵךְ. גַּם הִשָּׁבְעִי

כִּי לְאַחַר שֶׁתִּשְׁמְעִי אֶת הַשֵּׁמוֹת

לֹא רַק חַיֵּינוּ לְשָׁלָל יִהְיוּ לָנוּ, כִּי גַם

חָפְשִׁים נֵצֵא וְלֹא נֻשְׁלַךְ בּוֹר־כֶּלֶא

בִּפְקֻדָּתֵךְ, כְּדֵי שֶׁאֹפֶל יְכַסֶּה

אֶת תַחְבּוּלַת כְּזָבַיִךְ הַנֶּאֱלַחַת.

כֵּן, בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִשָּׁבְעִי, וְאָז

אֲנִי רִאשׁוֹן אַשְׁמִיעַ בְּאָזְנַיִךְ

אֶת הַשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתְּ!

טימור (תוהה) מַה פֵּשֶׁר?

הַמִּסְתּוֹרִין הָאֵלֶּה? שִׂימוּ קֵץ, אֵלִים,

לְיִסּוּרַי!

טורנדוט עָיַפְתִּי! נִמְאֲסָה

הָעַקְשָׁנוּת הַזֹּאת! הוֹ, עֲבָדִים!

הָמִיתוּ אֶת שְׁנֵיהֶם! (הסריסים מניפים מקלותיהם)

סקירינה הָה רַחֲמִים! גְבִרְתִּי!

ברק עַכְשָׁו יָשִׁישׁ אֻמְלָל, אַתָּה יוֹדֵעַ מַהִי

הַלִּילִית הַזֹּאת!

טימור בְּנִי אֶת חַיַּי אַקְרִיב

לָאַהֲבָה שֶׁאֲהַבְיתִּיךָ. הוֹרָתְךָ

שָׁבְקָהּ חַיִּים. נַפְשִׁי יוֹצֵאת

לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ. (בוכה)

טורנדוט הוּא בִּנְךָ? עִמְדוּ!

אַתָּה – הָיִיתָ מֶלֶךְ! אָב לְבֵיִת מַלְכוּת?

אַתָּה אָבִיו שֶׁל הַנָּכְרִי?

טימור כֵּן, מִרְשַׁעַת! מֶלֶךְ

הָיִיתִי, וְעוֹדֶנִּי מֶלֶךְ! וַאֲנִי

אָבִיו שֶׁל… בֵּית־מַלְכוּת חָרֵב…

סקירינה וַי, מָה אָזְנָי שׁוֹמְעוֹת! הוּא – מֶלֶךְ…

וּבְצָרָה כָּזֹאת…

טורנדוט (אחוזת התרגשות, לעצמה) הָהּ, עַד הֵיכָן הִגִּיעַ!

הוּא מֶלֶךְ! הוּא אָבִיו שֶׁל הָאוֹרֵחַ! הָהּ, אֵלִי!

הָהּ, מֶה הָיָה לִי! הוּא אָבִיו שֶׁל זֶה

שֶׁאֶת פָּנָיו לִשְׂנֹא אֲנִי רוֹצָה – וְאֵין בִּי כֹּחַ! (שולטת ברוחה)

לֹא! מָה אָמַרְתִּי! שְׁטוּת! אָבִיו שֶׁל זֶה

שֶׁהִשְׁפִּילַנִי עַד עָפָר! שֶׁהִתְקַלֵּס בִּי

וְרָמַס כְּבוֹדִי! סוֹף! אַל נִתְמַהְמֵהַּ… (בקול רם)

דַּבֵּר, זָקֵן! מִיָּד! הַזְּמַן עוֹבֵר! אֲנִי

לֹא אֲחַכֶּה עוֹד!

טימור מַה לַעֲשׂוֹת, אַחִי?

ברק לִסְבֹּל!

טוּרַנְדּוֹט הַקְשִׁיבִי: לְפָנַיִךְ מֶלֶךְ.

אַתְּ בַּת־מְלָכִים. אַל תְּבַזִּי אֶת שְׁמֵךְ

בַּמַּעֲשֶׂה מַחְפִּיר. כַּבְּדִי אֶת הַשֵּׂיבָה

הַנִּדְכָּאָה הַזֹּאת. עָלַי בִּלְבַד הַתִּיכִי

אֶת זַעֲמֵךְ הָאַכְזָרִי. אַךְ עֲמָלֵךְ יִהְיֶה

לַשָּׁוְא. אַתְּ לֹא תֵּדְעִי יוֹתֵר מִשֶּׁיָּדַעְתְּ.

טורנדוט נָכוֹן. עַל הַזָּקָן אָחוּס. כָּל חֲמָתִי

אֶשְׁפֹּךְ עָלֶיךָ. רַק אַתָּה, אַתָּה,

מָנַעְתָּ בַּעֲדוֹ מִלְּדַבֵּר. עַכְשָׁו –

קַבֵּל גְּמוּלְךָ!

(נותנת אות לסריסים הפונים אל ברק להכות בו)

סקירינה אֲבוֹי לִי, לָאֻמְלֶלֶת! הוֹי, בַּעְלִי, בַּעְלִי…

תמונה שניה

הנ"ל, אדלמה.

לֹא, לֹא! עִמְדוּ! גְּבִרְתִּי, פֹּה, מִן הַצַּד,

שָׁהִיתִי וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַכֹּל. עָלַיִךְ

לִכְלֹא מִיָּד אֶת אֵלֶּה קְשֵׁי-הָעֹרֶף

בְּסֹהַר מַרְתְּפוֹ שֶׁל הַהַרְמוֹן.

אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ – הוּא יָצָא מֵחֲדָרָיו, הִנֵּה

הוֹלֵךְ וּבָא. הַפְקִידִי בְּיָדַי

אֶת הַזָּהָב וְאֶת סְקִירִינָה. זֶה עַכְשָׁו

הִצְלַחְתִּי לְשַׁחֵד אֶת הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר הֻצַּב

עַל הַנָּסִיךְ הַזָּר. כָּעֵת אוּכַל לַחְדֹּר

אֵלָיו, לַחְטֹף אִתּוֹ שִׂיחָה… וְאִם

לֹא תִּדָּחֶה זוֹ הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַצְתִּי

יוּשְׁבוּ אָשְׁרָהּ וּתְהִלָּתָהּ וְחֵרוּתָהּ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט כְּשֶׁהָיוּ. סְקִירִינָה,

אִם חֲבַלָ לָךְ עַל בַּעֲלֵךְ, סֶלִימָה,

אִם אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת אִמֵּךְ, שִׁמְעוּ לִי –

אִם נַעֲשֶׂה וְגַם נוּכַל, כִּי אָז

גַּם הַזָּהָב גַּם הַשִּׂמְחָה, שֶׁלָּנוּ. נְמַהֵר.

חַכִּי לִי, טוּרַנְדּוֹט. וְסוֹף הַנִּצָּחוֹן לָבוֹא.

חַכִּי…

טורנדוט אֲדֶלְמָה יַקִּירָה, עָלַיִךְ

הִשְׁלַכְתִּי יְהָבִי. קְחִי הַזָּהָב. יֵלְכוּ

אִתָּךְ סְקִירִינָה וְסֶלִימָה. שְׁלָשְׁתְּכֶן

תִּקְוַת חַיַּי – אֲדֶלְמָה וּסְקִירִינָה וְסֶלִימָה.

אדלמה (לסקירינה וסלימה) בֹּאנָה עִמָּדִי.

וְהַזָּהָב יוּבָא אַחֲרֵינוּ. (לעצמה) הָהּ, אוּלַי

יָאִיר לִי הַמַּזָּל לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁמוֹת

וְהַנָּכְרִי יֻכֶּה וִינֻצַּח. הִיא תַּשְׁלִיכֶנּוּ

מֵעַל פָּנֶיהָ, וְאוּלַי סוֹפוֹ

לִהְיוֹת שֶׁלִּי. אֶפְשָׁר שֶׁהוּא יַסְכִּים

לָנוּס אִתִּי מִפֹּה, וְיַחַד נִמָּלֵט

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה. (אדלמה, סלימה, סקירינה, ואחריהם הסריס הנושא את הזהב, יוצאים)

ברק אִשְׁתִּי, בִּתִּי סֶלִימָה, אַל נָא…

אַל תַּאֲמִינוּ לַבְּרִיּוֹת הַנִּתְעָבוֹת הָאֵלּוּ.

מַלְכִּי, מַה נַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?…

טורנדוט הָעֲבָדִים! אֶת אֵלֶּה קְחוּ וְהִשְׁלִיכוּ

אֶל תַּחְתִּיּוֹת הַסֹּהַר בַּהַרְמוֹן!

טימור עֲשִׂי בִּי, טוּרַנְדּוֹט, כְּכָל אַוַּת־נַפְשֵׁךְ,

לֹא אֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ כִּי אִם עַל בְּנִי!

ברק מִמֶּנָּה?

מִמֶּנָּה תְּבַקֵּשׁ? לֹא! הִיא תִּטְמֹן לוֹ רֶשֶׁת!

וּכְדֵי לִמְחוֹת אֶת עִקְּבוֹתֶיהָ שֶׁל הַתּוֹעֵבָה

הֵם יִסְגְּרוּ עָלֵינוּ חֶשְׁכַּת־נֶצַח! הָהּ, לִילִית,

חִרְדִי מִפְּנֵי חֲמַת שָׁמַיִם! הִתְפַּלְּצִי

מִפְּנֵי נִקְמַת עֶלְיוֹן, בְּרִיָּה כְּפוּיַת־טוֹבָה!

זִכְרִי הֵיטֵב, יֵשׁ גְּמוּל, וְהוּא נָכוֹן לָךְ! (הסריסים מוליכים את טימור ואת ברק)


תמונה שלישית

טורנדוט לבדה.

טורנדוט אֲדֶלְמָה זֹאת, בְּאֵיזוֹ תַּחְבּוּלָה

הִיא מַתְכַּוֶּנֶת לֶאֱחֹז? הָהּ, אִם אַגִּיעַ

בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶל נִצָּחוֹן, מִי בָּעוֹלָם

יִשְׁוֶה לְטוּרַנְדּוֹט! אַיֵּה הַכְּסִיל

אֲשֶׁר יָעֵז עוֹד וִינַסֶּה לְהַדְבִּירָהּ?

בְּאֵיזֶה עֹנֶג בְּפָנָיו אָטִיחַ

מָחָר, לְנֹכַח כֹּל, אֶת הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ

וְאַגָרַשֶׁנּוּ בְּחֶרְפָּה! (בהיסוס) וּבְכָל זֹאת…

נִדְמֶה לִי כִּי הָעֹנֶג לֹא יִהְיֶה

שָׁלֵם כָּל־כָּךְ…אֲנִי כְּאִלּוּ

רוֹאֶה אוֹתוֹ נִגָּף, נוֹאָשׁ… וּכְאִלּוּ צַר לִי

בְּצַעֲרוֹ… הָהּ, טוּרַנְדּוֹט, בְּזוּיָה וּפַחְדָנִית!

בַּמָּה אַתְּ מְהַרְהֶרֶת! הָהּ, בּוּשָׁה! הַאִם

חָשַׁשׁ הוּא לְצַעֵר אוֹתָךְ שָׁעָה שֶׁקָּם

לִפְתֹּר אֶת חִידוֹתַיִךְ וְלָשִׁים אוֹתָךְ

לִצְחוֹק לַכֹּל? אֵלִים, עִזְרוּ נָא לַאֲדֶלְמָה!

עִזְרוּ לִי לְהַעֲטוֹת עָלָיו חֶרְפָּה, לְהַשְׁלִיכוֹ

לִמְחוֹת זִכְרוֹ וְלָשׁוּב לִחְיוֹת גֵּאָה

וְחָפְשִׁיָּה, לָבוּז לַאֲזִקֵּי כְּלִמָּה, לִצְחֹק

לַגֶּבֶר הָאוֹמֵר לְהַכְנִיעֵנִי וְלַהֲפֹךְ

אוֹתִי שִׁפְחָה מֻשְׁפֶּלֶת!

תמונה רביעית

טורנדוט, אלטום, פנטלונה, טרטליה, משמר

אלטום (לעצמו, מהורהר) וּבְכֵן, כָּךְ הַדָּבָר. אוֹתוֹ

שֻׂלְטָן־דָּמִים,

שׁוֹדֵד כְּתָרִים, הַמָּוֶת הִשִּׂיגוּ. וְאִלּוּ

כָּלָף, בְּנוֹ שֶׁל טִימוּר הַמֶּלֶךְ, הִתְגַּלְגֵּל

עַד הַגִּיעוֹ לְכָאן, מָקוֹם שֶׁבּוֹ

הָאֹשֶׁר מְחַכֶּה לוֹ! הַהּ, שָׁמַיִם שׁוֹפְטֵי־צֶדֶק!

לֵב מִי יָבוֹא עַד חֵקֶר בִּינַתְכֶם? לֵב מִי

לֹא יִתְמַלֵּא חֶרְדַּת כָּבוֹד מוּל מוֹפְתֵיכֶם

הַנִּפְלָאִים מִכֹּל?

פנטלונה (בלחש לטרטליה) הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מָה הוּא מְמַלְמֵל שָׁם

כָּל

הַזְּמַן, הַקֵּיסָר שֶׁלָּנוּ?

טרטליה (בלחש) הַיּוֹם הִגִּיעַ אֵלָיו אֵיזֶה רָץ אוֹ שָׁלִיחַ אוֹ

בַּלְדָּר. עַל־כָּל־פָּנִים אֵיזֶה שֵׁד מִסְתּוֹבֵב כָּאן

בָּאֶמְצַע.

אלטום טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, כְּבַר קָרוֹב אוֹר יוֹם,

וְאַתְּ עוֹד מְשׁוֹטֶטֶת בָּאַרְמוֹן בְּאֵין מָנוֹחַ

וּמְבַקֶּשֶׁת פִּתְרוֹן־סוֹד בַּל יִמָּצֵא, וַאֲנִי

שֶׁלֹּא יָגַעְתִּי – רְאִי, הִנֵּה מָצָאתִי אֶת אֲשֶׁר

נַפְשֵׁךְ עוֹד מְבַקֶּשֶׁת לְחִנָּם. (מוציא גליון־נייר)

הִנֵּה הַגִּלָּיוֹן

וּבוֹ שֵׁנִי הַשֵּׁמוֹת וַאֲפִילוּ סִימָנֵי

קְלַסְתֵּר־פְּנֵיהֶם וְתָאֳרָם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים

שָׁלִיחַ בָּא אֵלַי בַּסֵּתֶר מִמֶּרְחָק

וַאֲנִי דְבָרָיו שָׁמַעְתִּי וּלְאַחַר מִכֵּן

מִשְׁמָר עָלָיו הֶעֱמַדְתִּי עַד מָחָר.

אֶת הַשֵּׁמוֹת הַשְּׁנַיִם הוּא מָסַר לִי

עַל זֶה הַגִּלָּיוֹן, וְלֹא רַק זֹאת בִּלְבַד,

כִּי עִנְיָנִים שְׂמֵחִים וְנִכְבָּדִים מְּאֹד

סִפֵּר לִי. כֵּן. עוֹבֵר־הָאֹרַח הַנָּכְרִי

הוּא מֶלֶךְ בֶּן־מְלָכִים! אֶת שְׁמוֹ

וְשֵׁם אָבִיו אֵין בְּיָדֵךְ לִמְצֹא.

לֹא, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, שֵׁמוֹת זָרִים הֵם,

שֶׁנִּשְׁכְּחוּ מִכְּבָר. אַךְ – מָה אֶעֱשֶׂה?

צַר לִי. חָס אֲנִי עָלַיִךְ. וְלָכֵן

הֲרֵינִי בָּא לְכָאן. הַגִּידִי, לָמָּה

תִּהְיִי שֵׁנִית לְלַעַג, לָמָּה תִּשְׁמְעִי

אֶת יִלְלַת הַצְּחוֹק וְהַשְּׁרִיקוֹת

שֶׁל אֲסַפְסוּף צוֹהֵל מֵרֹב שִׂמְחָה־לְאֵיד

עַל תְּבוּסָתָהּ שֶׁל הַיְּהִירָה הַזֵּידוֹנִית

הַנִּתְעָבָה וְהַשְּׂנוּאָה עַל כֹּל! אֵין רֶסֶן

לְיֵצֶר הַחֵמָה שֶׁבֶּהָמוֹן

וְאֵין עָלָיו שְׁלִיטָה. (נותן אות לפנטלונה, לטרטליה ולמשמר, לצאת. הכל מזדרזים ויוצאים לאחר שהם משתחווים אפיים. אלטום ממשיך)

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט,

יֵשׁ בְּיָדִי לִגְאֹל כְּבוֹדֵךְ.

טורנדוט (נבוכה) כְּבוֹדִי? לִגְאֹל אוֹתוֹ?

מָה הַלָּשׁוֹן הַזֹּאת? מָה אַתָּה סָח? אֲנִי

מוֹדָה לְךָ, אָבִי. אַךְ אֵין לִי צֹרֶךְ

בְּמוֹשִׁיעִים וּמְגִינִּים. אֲנִי אֵדַע

לִלְחֹם אֶת מִלְחַמְתִּי בְּלִי עֵזֶר, לִפְנֵי כֹּל!

אלטום לֹא, לֹא. הַאֲמִינִי לִי. אַתְּ לֹא תּוּכְלִי

לִמְצֹא מַה שֶׁבִּקַּשְׁתְּ. עֵינַיִךְ, טוּרַנְדּוֹט,

פָּנַיִךְ הֵן עוֹנוֹת בָּךְ שֶׁנַּפְשֵׁךְ מָרָה,

שֶׁנְּבוֹכָה אַתְּ וְנוֹאֶשֶׁת. טוּרַנְדּוֹט, אֲנִי אָבִיךְ.

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ.

אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ פֹּה. אֵין אִישׁ. הַגִידִי –

מָצָאת אֶת הַשֵּׁמוֹת? הַשְּׁנַיִם? אַתְּ יוֹדַעַת

מִי שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים?

טורנדוט מָחָר בַּבֹּקֶר, בָּאַרְמוֹן,

יִוָּדַע לְךָ מָה אֲנִי יוֹדַעַת.

אלטום לֹא, טוּרַנְדּוֹט. אַתְּ לֹא תֵּדְעִי זֹאת.

אַתְּ לֹא תּוּכְלִי לְהִוָּדַע. צַר לִי עָלַיִךְ.

אִם גִּלִּית אוֹתָם, אִמְרִי לִי וְאֶשְׁמַע.

עֲשִׂי זֹאת. הָבִי לִי אֶת הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת.

אֲנִי אֹמַר לוֹ, לָאֻמְלָל הַזֶּה,

שֶׁאַתְּ גִּלִּית סוֹדוֹ וְשֶׁרַשַּׁאי הוּא

לָצֵאת כְּבֶן־חוֹרִין מֵאֶרֶץ מַלְכוּתִי.

אֲנִי אֶעֱשֶׂה כְּנָפָיִם לַשְּׁמוּעָה שֶׁאַתְּ

יָכֹלְתְּ לוֹ וְנִצַּחַתְּ אוֹתוֹ, אַךְ בְּחַסְדְּךְ

אֵיִן אַתְּ רוֹצָה לְהַכְלִימוֹ לְעֵינֵי כֹּל.

בָּזֹּאת תַּהַפְכִי אֶת לֵב הֲמוֹן הָעָם

לְהוֹקִירֵךְ, לַחְדֹּל מִשִּׂנְאָתוֹ,

וְגַם אִתִּי תַּעֲשִׂי חֶסֶד וּתְשַׂמְּחִינִי.

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, רַק זֹאת

מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ אָבִיךְ הַשָּׂב. הֲתִמְנְעִי

מִמֶּנִּי אֶת הַמְעַט הַזֶּה?

טורנדוט אֲנִי יוֹדַעַת

אֶת הַשֵּׁמוֹת… אֵינִי יוֹדַעַת… לֹא…

אַךְ הוּא, אֲשֶׁר לֹא חָס עָלַי בִּפְנֵי שָׂרִים

וַהֲמוֹן־עַם… רָאוּי לוֹ שֶׁיִּסְבֹּל

מַה שֶׁסָּבַלְתִּי. כָּךְ הַדִּין! וְאִם

אֶמְצָא אֶת הַשֵּׁמוֹת אַכְרִיז וְאוֹדִיעֵם

בְּאָזְנֵי כָּל!

אלטום (כמעט מתפרץ בקוצר־רוח, אך כובש רוחו ומדבר בנחת)

טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, הוּא הֵסֵב לָךְ צַעַר

מֵאַהֲבָה אוֹתָךְ וּמִתּוֹךְ כֹּרַח

לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. הָרֹגֶז, הַחֵמָה,

הַגַּאֲוָה וְהַיְהִירוֹת, הַהּ, טוּרַנְדּוֹט –

הָנִּיחִי לְכָל אֵלֶּה רֶגַע קָט. רְאִי,

כַּמָּה אוֹהֵב אוֹתָךְ אָבִיךָ. רֹאשִׁי אֶתֵּן

אִם הַשֵּׁמוֹת גְּלוּיִים לָךְ. לֹא. אֵינֵךְ יוֹדַעַת

אֶת הַשֵּׁמוֹת, אֲנִי הוּא הַיּוֹדֵעַ מָה הֵם.

כֵּן. הֵנָּה פֹּה כְּתוּבִים הֵם. וַאֲנִי

לָךְ אֲגַלֶּה אוֹתָם. הִנְנִי רוֹצֶה

כִּי מָחָר עִם שַׁחַר יִתְכַּנְּסוּ

שָׂרֵי הַמַּמְלָכָה, וְהַנָּסִיךְ הַזַּר

יוֹפִיעַ לִפְנֵיהֶם וּמִיָּדַיִךְ

יִנְחַל תְּבוּסָה. כֵּן! שֶׁיֵּדַע מַכְאוֹב וּבְזָיּוֹן

וְשֶׁיִּשְּׁאַל נַפְשׁוֹ לָמוּת עַל שֶׁנִּבְצַרְתְּ מִמֶּנּוּ,

אַתְּ שֶׁבִּלְעָדַיִךְ אֵין חַיָּיו חַיִּים.

מִמֵּךְ רַק זֹאת בִּלְבַד אֶדְרֹשׁ: אַחֲרֵי

שֶׁתִּצְחֲקִי לוֹ וְתִתְעַלְּלִי בּוֹ קְצָת

תִּתְּנִי לוֹ אֶת יָדֵךְ וּלְאִשָּׁה תִּהְיִי לוֹ.

הַבְטִיחִי, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, כִּי תַּעֲשִׂי זֹאת.

אֵיִן אִישׁ פֹּה מִלְּבַדֵּנוּ. הִנְנִי אוֹמֵר לָךְ

אֶת הַשֵּׁמוֹת הַמְבֻקָּשִׁים. זֶה סוֹד

שֶׁיִּשָּׁאֵר בֵּינֵינוּ. כָּךְ תַּשְׂבִּיעִי

אֶת גַּאֲוַת לִבֵּךָ וְגַם תּוֹלִיכִי שְׁבִי

אֶת לֵב הָעָם לֶאֱהֹב אוֹתָךְ. בִּבְרִית תָּבוֹאִי

עִם עֶלֶם חֶמֶד נֶאֱצָל וְאַמִּיץ־לֵב

וְאֶת שִׂיבַת אָבִיךְ, אֲשֶׁר יָדְעָה יָגוֹן,

שַׂמֵּחַ תְּשַׂמְּחִי בַּעֲרֹב יוֹם.

טורנדוט (לעצמה במבוכה) אֵיךְ אֶעֱמֹד בִּפְנֵי דִבְרֵי אָבִי,

הַמְּפַתִּים וּמוֹשְׁכִים־לֵב. מַה לַעֲשׂוֹת?

לִבְטֹחַ בָּאֲדֶלְמָה וּלְהַחֲזִיק מֵעֲמָד

בְּתִקְוָה לְנִצָּחוֹן? אוֹ לְקַבֵּל אֶת הַשֵּׁמוֹת

מִידֵי אָבִי וּלְהִשָּׁבַע לוֹ שֶׁאָבוֹא

בִּבְרִית־הַנִּשׂוּאִים הַמְּאוּסָה? הָהּ, טוּרַנְדּוֹט!

אוּלַי לְהִכָּנַע וּלְקַבֵּל עֹל? הַאִם

בּוּשָׁה הִיא לְצַיֵּת לְאָב? לֹא, לֹא. אֲדֶלְמָה

הָיְתָה בְּטוּחָה כָּל־כָּךְ… הֵן יִתָּכֵן שֶׁהַדָּבָר

יַצְלִיחַ בְּיָדָהּ… וְלָמָּה זֶה אֶתֵּן

עָלַי כַּבְלֵי שְׁבוּעָה בְּזוּיָה וּפַחְדָנִית…

אלטום אִמְרִי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ, בַּת. נַפְשֵׁךְ נִסְעֶרֶת,

נִקְלַעַת, מִתְלַבֶּטֶת, יְרֵאָה… וְעוֹד רוֹצָה אַתְּ

כִּי אַאֲמִין שֶׁבְּכֹחֵךְ לִפְתֹּר אֶת הַחִידָה?

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, עֲשִׂי אֶת רְצוֹנִי.

שִׁמְעִי בְּקוֹל אָבִיךְ.

טורנדוט לֹא, לֹא. מוּטָב

כִּי אֲחַכֶּה לָהּ, לַאֲדֶלְמָה. כַּמָּה הוּא טוֹרֵחַ

לְשַׁדֵּל אוֹתִי, אָבִי. זֶה סִימָן שֶׁהוּא

יָרֵא פֶּן אֲנַצֵּחַ. הוּא אוֹהֵב

אֶת הַנָּכְרִי. מִפִּיו נוֹדְעוּ לוֹ הַשֵּׁמוֹת.

הֵם בְּעֵצָה אַחַת וְהוּא רוֹצֶה לְפַתּוֹתֵנִי

בְּחֲלָקוֹת.

אלטום הַחְלִיטִי, בַּת. כִּבְשִׁי גַאֲוָתֵךְ.

אַל תְּעַנִּי נַפְשֵׁךְ לַשָּׁוְא.

טורנדוט (גומרת אומר) אֲנִי הֶחֱלַטְתִּי, כְּנֹס

מָחָר בַּבֹּקֶר אֶת הַחֲכָמִים

וְהַשָּׂרִים אֶל הָאַרְמוֹן.

אלטום כְּלוֹמַר, מוּטָב לָךְ

לְהִתְבַּזּוֹת, לְהִכָּנַע לַכֹּחַ, וּבִלְבָד

לֹא לַעֲשׂוֹת כְּדִין אָבִיךְ?

טורנדוט אֲנִי רוֹצָה

כִּי יֵעָרֵךְ הַקְּרָב.

אלטום טִפְּשָׁה! טִפְּשָׁה!

כְּלִילַת אִוֶּלֶת וְסִכְלוּת! הֲלֹא בָּרוּר לָךְ

כִּי לִתְבוּסָה וּלְבִזָּיוֹן תִּהְיִי, כִּי לֹא תּוּכְלִי

לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁמוֹת. וּבְכֵן, דְּעִי לָךְ –

אֲנִי אֶכְנֹס אֶת הַשָּׂרִים וְאֶת הַחֲכָמִים

אֶל הָאַרְמוֹן, וּלְאַחַר שֶׁתְּבוּסָתֵךְ

תִּהְיֶה שְׁלֵמָה, כֵּן, בּוֹ בָּרֶגַע, נַהֲפֹךְ

אֶת הָאַרְמוֹן לְבֵית־תְּפִלָּה וּמִזְבַּח־הַקֹּדֶשׁ

וּכְבָר הַכֹּהֲנִים שָׁם יַעַמְדוּ הַכֵן

וּבְלִי שְׁהִיוֹת, בּוֹ בַּמָּקוֹם, לְקוֹל

צְחוֹקוֹ וְלָעֲגוֹ שֶׁל אֲסַפְסוּף, נַעֲרֹךְ

אֶת טֶקֶס נִשּׂוּאַיִךְ. לֹא, כִּי לֹא אֶשְׁכַּח

אֵיךְ הֲשִׁיבוֹת רֵיקָם פְּנֵי אָב אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ

מִמֵּךְ קְצָת נַחַת וְשִׂמְחָה. אֲנִי הוֹלֵךְ.

זִכְרִי זֹאת. מְטֹרֶפֶת! (יוצא בחמה)

טורנדוט הָהּ, אֲדֶלְמָה,

רֵעָה נֶאֱמָנָה… אָבִי מָלֵא חֵמָה…

רַק אַתְּ כָּל תִּקְוָתִי… אֵלַיִךְ אֲיַחֵל

וְאֶל אַהֲבָתֵךְ, לִהְיוֹת לִי לְמָגֵן

וּלְעֵזֶר בַּצָּרָה. (יוצאת)


שירו של אלטום


זֶהוּ הַמַּצָּב בְּעֵרֶךְ…

לֹא כָּל־כָּךְ נָעִים.

מִתְרַגְּזִים… עוֹבְדִים בְּפֶרֶךְ…

אֵיזֶה מִין חַיִּים.


עַל הָרֹאשׁ מַמְלָכָה רוֹבֶצֶת

וְגַם מִיגְרֵנָה אוֹתִי מְפוֹצֶצֶת.

הַמַּצָּב, בִּלְשׁוֹן קִיטַאי

פוּ וַי, לֹא אַי אַי אַי.


כֵּן, הָיוּ שַׁלִּיטִים אֵי־פַּעַם,

יוּלִיּוּס קֵיסָר,

אֲלֶכְּסַנְדֶּר, חַנִּיבַּעַל –

כְּבָר כֻּלָּם עָפָר.


גַּם בָּבֶל וְיָוָן וְרוֹמָא

כֻּלָן נָמוֹגוּ, יָרְדוּ תְּהוֹמָה.

וַאֲנִי גַם כֵּן, אַחַי,

פוּ וַי, לֹא אַי אַי אַי.


יוֹעֲצַי עוֹרְכִים עֲצֶרֶת,

מְדַבְּרִים בְּלִּי סוֹף.

זֶה שֶׁאֵין לָהֶם קַצֶּרֶת

זֶה מְאֹד לֹא טוֹב.


כֵּן, לִמְלֹךְ עִנְיָן מַרְגִּיז הוּא,

אַךְ… כֵּן… מֻכְרָחִים.

מִי אֲנִי? אָנַכְרוֹנִיזִם…

אֵיפֹה יֵשׁ מְלָכִים?


וּכְשֶׁיֵּשׁ עוֹד רֶבְמַטִּיזְם

וְגַם אִישִׁיאַס וְרֶבִיזְיוֹנִיזְם –

זֶה בִּכְלָל, הוֹ, רַבּוֹתַי,

פוּ וַי, לֹא אַי אַי אַי.

תמונה חמישית

הבמה נהפכת לטרקלין מפואר. דלתות מזה ומזה. באמצע – ספה מזרחית שהוכנה בשביל כלף, לנוח עליה. לילה אפל. בריגלה, לפיד בידו.


בריגלה הוֹד־רוֹמְמוּתְךָ, הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל תֵּשַׁע. כְּבוֹדְךָ

עָבַר עַד עַכְשָׁו בְּדִיּוּק שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת־וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים

הָלוֹךְ וָשׁוּב לְאָרְכּוֹ שֶׁל הַטְּרַקְלִין הַזֶּה. חַיַּי, אֲפִילוּ

אֲנִי כְּבָר אֵין לִי כֹּחַ. אִם כְּבוֹדְךָ רוֹצֶה לָנוּחַ קְצָת,

הֲרֵי מָקוֹם זֶה מוּכָן וּמְזֻמָּן. בְּבַקָּשָׁה.

כלף (ביגיעה) כֵּן, כֵּן. אַתָּה צוֹדֵק, שׁוֹמֵר־הַסַּף.

רוּחִי רוֹגֶשֶׁת. אֵין מְנוּחָה לִי. לֵךְ.

עָזְבֵנִי לְבַדִּי.

בריגלה הוֹד־רוֹמְמוּתְךָ הַיָּקָר מִפָּז, הוֹאֵל נָא וּשְׁמַע

לְתַחֲנוּנַי.

אִם תּוֹפִיעַ פֹּה אֵיזוֹ רוּחַ־רְפָאִים, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ –

אַל תַּעֲשֶׂה שְׁטֻיּוֹת.

כלף רוּחַ־רְפָאִים? מַדּוּעַ? לָמָּה?

בריגלה אֵלִים אַדִּירִים! מַדּוּעַ וְלָמָּה, וְלָמָּה וּמַדּוּעַ…

יֵשׁ

לָנוּ פְּקֻדָּה לֹא לָתֵת לְנֶפֶשׁ חַיָּה לְהִכָּנֵס לַחֲדָרִים

הָאֵלֶּה שֶׁאַתָּה נִמְצָא בְּתוֹכָם, וָלֹא – רָאשֵׁינוּ עָפִים

מִכְּתֵפֵינוּ… אֲבָל אֲנִי – מִי אֲנַחְנוּ? רַק מְשָׁרְתִים

עֲלוּבִים. הַקֵּיסָר אָמְנָם קֵיסָר הוּא, אֲבָל הַנְּסִיכָה,

אֶפְשָׁר לוֹמַר, הִיא קֵיסָרִית וְלֹא צָרִיךְ לְסַפֵּר לְךָ

אֵיזֶה אֹפִי יֵשׁ לָהּ… אֹפִי, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדָהּ, מָאוּס

לְמַדַּי… אָנוּ, מִי אֲנַחְנוּ? רַק מְשָׁרְתִים עֲלוּבִים…

וְלֹא תָּמִיד קַל לַעֲבֹר יָבֵשׁ בֵּין הַטִּפּין… עָלֶיךָ

לְהָבִין… אֲנַחְנוּ חַיִּים בֵּין הַנְּסִיכָה וְהַיָּשִׁישׁ – כְּמוֹ

בֵּין הַסַּדָּן וְהַפַּטִּישׁ… חֲלִילָה לִי מִלִּפְצוֹת פֶּה

וּמִלִּפְגֹּעַ בִּכְבוֹד מִישֶׁהוּ אוֹ מִישֶׁהִי… אַךְ עָלֶיךָ

לְהָבִין, אָנוּ – מִי אֲנַחְנוּ… אֶבְיוֹנִים סוּג אָלֶף…

וְיֵשׁ רָצוֹן לַחֲסֹךְ אֵיזֶה פְּרוּטוֹת לִימֵי זִקְנָה, שֶׁבָּהֶם

גָּדֵל הַגֵּרָעוֹן כְּכָל שֶׁמִּתְקָרֵב הַפֵּרָעוֹן… עָלֶיךָ

לְהָבִין, לֹא קַל לָנוּ פֹּה, לַמִּסְכֵּנִים.

כלף (בתמיהה) אֱמֹר, שַׁמָּשׁ, מִתּוֹךְ דְּבָרֶיךָ מִסְתַּבֵּר

שֶׁאֵין חַיַּי בְּטוּחִים פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה?

בריגלה זֹאת לֹא אָמַרְתִּי, אֲדוֹנִי הָרָם. אֲבָל עָלַיִךְ

לְהָבִין…

יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּם סַקְרָנוּת לָדַעַת מִי אַתָּה.

שַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ, דֶרֶךְ מָשָׁל, שֶׁפִּתְאֹם יוֹפִיעַ לְךָ,

מִבַּעַד

לְחוֹר הַמַּנְעוּל, אֵיזֶה שֵׁד מַקְרִין וּמִטֻּלָּף, אוֹ, נֹאמַר,

אֵיזוֹ פֵיָה יְפֵהפִיָּה שֶׁתְּנַסֶּה… אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ…

בְּקִצּוּר, מוּטָב שֶׁתַּעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר וְתַשְׁגִּיחַ

סָבִיב… אַתָּה מֵבִין? זֶהוּ הַמַּצָּב, וְאָנוּ – מִי

אֲנַחְנוּ? מְשָׁרְתִים עֲלוּבִים, אֲנָשִׁים קְטַנֵּי־אֶרֶץ…

כלף לֵךְ. אַל תִּפְחַד. אֲנִי מֵבִין, אֲנִי אַשְׁגִּיחַ.

בריגלה זֶהוּ. מְצֻיָּן. רַק, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, שֶׁלֹּא תַּלְשִׁין

עָלַי.

אֲנִי מַפְקִיד אֶת רֹאשִׁי בְּיָדֶיךָ. זֶהוּ. אַחֵר בִּמְקוֹמִי

אוּלַי הָיָה מְסָרֵב לְקַבֵּל אַרְנָק מָלֵא דוּקָטִים. אַךְ

אֲנִי, אַתָּה מֵבִין – אֲנִי הִתְאַמַּצְתִּי בְּכָל כֹּחוֹתַי אַךְ

לֹא הִצְלַחְתִּי. זֶה כְּמוֹ הַדָּרְבָנוֹת לְמַתְנֵי הַסּוּס. עַל

סוּס אֶחַד זֶה מַשְׁפִּיעַ וְעַל הַשֵּׁנִי לֹא מַשְׁפִּיעַ. (יוצא)

כלף דְּבָרָיו מְעוֹרְרִים בִּי חֲשָׁשׁוֹת. הֲיִתָּכֵן

כִּי מִישֶׁהוּ יֹאמַר לַחְדֹּר לַכָאן? יָפֶה!

וְלוּ יַבְקִיעוּ הִנֵּה כָּל שֵׁדֵי שְׁאוֹל –

אֲנִי לֹא אֶכָּנַע! רַבָּה מִדַּי

וְנִכְאָבָה מִדַּי תְּשׁוּקַת־נַפְשִׁי

אֶל טוּרַנְדּוֹט! עַכְשָׁו – רַק עוֹד מְעַט

עָלַי לִסְבֹּל. קָרוֹב אוֹר יוֹם. הַאִם אָמְנָם

לִבָּהּ עוֹד אַכְזָרִי כְּשֶׁהָיָה? עָלַי

לָנוּחַ קְצָת. אֶשְׁכַּב. (שוכב על הספה)

מוּטָב, הוֹי, לִלְבֹּשׁ חָלוּק,

אַנְפִּילוֹת לִנְעֹל חַמּוֹת.

לַחְשֹׁב בְּהַרְבֵּה סִפּוּק

אֵיךְ בַּחוּץ רוּחוֹת הוֹמוֹת.

יוֹם יוֹם לְשַׂחֵק בְּלוֹטוֹ,

לִפְתֹּר עִם הַסִּינִים טוֹטוֹ,

בִּכְלַל לִשְׁכֹּחַ אֶת הַפוֹטוֹ,

שֶׁל מִין טוּרַנְדּוֹט כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג תָּמִיד

אָהֲבָה וְגַם כָּבוֹד,

עַל זֶה מְקַבְּלִים קְרֶדִיט

וְלֹא מְשַׁלְּמִים חוֹבוֹת.

אֲבָל מִי יֹאמַר לִי לָמָּה

דַרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לֹא תַּמָּה,

כָּל זְמַן שֶׁעוֹד הַרְחֵק אֵי־שָׁמָּה

יֶשְׁנָהּ טוּרַנְדּוֹט כָּזֹאת.


כִּי גַם אִם לִבֵּנוֹ הוּא

בּוּרְגָנִי זָעִיר מְאֹד,

רוֹבֵץ בּוֹ נָסִיךְ חָבוּי,

שֶׁעוֹדוֹ פּוֹתֵר חִידוֹת.

נָסִיךְ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ

בֶּן־מֶלֶךְ מֻכֵּה יָרֵחַ,

וְהוּא רֹאשׁוֹ לָתֵת שָׂמֵחַ

בְּעַד טוּרַנְדּוֹט כָּזֹאת.


תמונה ששית

כלף. סקירינה, בתחפושת של חייל סיני.


סקירינה בְּנִי… (מסתכלת כה וכה) אֲדוֹנִי… (מסתכלת כה וכה) הַלֵּב רוֹעֵד מִפַּחַד…


כלף מִי זֶה? מָה רְצוֹנֵךְ


סקירינה אֲנִי סְקִירִינָה.

אֵשֶׁת חַסַּן. חַסַּן – אֲבוֹי – הוּא בַּעְלִי.

חָדַרְתִּי הֵנָּה בְּתַחְפֹּשֶׂת חַיָּל פֶּקִּינִי,

מֵאֵלֶּה שֶׁשּׁוֹמְרִים עָלֶיךָ פֹּה. סוֹף־סוֹף הִגַּעְתִּי.

הַקְשֵׁב. הֵבֵאתִי חֲדָשׁוֹת. עָלַי

לְסַפֵּר לְךָ הַרְבֵּה הַרְבֵּה. אֲבָל יֵשׁ פַּחַד…

אֲנִי רוֹעֶדֶת… הַדְּמָעוֹת שׁוֹטְפוֹת…

מֵרֹב צָרוֹת אֵין כֹּחַ…


כלף מַה בְּפִיךְ? דַּבְּרִי.


סקירינה בַּעְלִי – אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ – הוּא נֶאֱלַץ

לִבְרֹחַ. הוּא בָּרַח וְהִתְחַבֵּא. לְטוּרַנְדּוֹט

סִפְּרוּ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מִי אַתָּה, וְהִיא

נָתְנָה פְּקֻדָּה לַהֲבִיאוֹ אֵלֶיהָ,

אֶל הָאַרְמוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּגַלֶּה לָהּ אֶת שִׁמְךָ.

הַקְשֵׁב. חַיָּיו כָּעֵת בְּסַכָּנָה.

אִם יִמְצְאוּ אוֹתוֹ צָפוּי לוֹ מָוֶת אַכְזָרִי,

אַךְ הוּא אָמַר כִּי גַם אִם בִּידֵיהֶם יִפֹּל,

יָמוּת וְלֹא יַסְגִּיר אוֹתְךָ.


כלף הָהּ, עֶבֶד נֶאֱמָן!

הָהּּ, טוּרַנְדּוֹט, חַיָּה רָעָה!


סקירינה הַקְשֵׁב. יֵשׁ עוֹד.

אָבִיךָ פֹּה. אֵלַי לָאַכְסַנְיָה הִגִּיעַ.

הוּא נִתְאַלְמֵן. אִמְּךָ שָׁבְקָה חַיִּים…


כלף שָׁמַיִם!

מָה אָמַרְתְּ? אֲבוֹי!


סקירינה וְחוּץ מִזֶּה –

אָבִיךָ, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעַכְשָׁו

הֵם מְחַפְּשִׂים אֶת בַּעְלִי, וְשֶׁאַתָּה

מֻקָּף שׁוֹמְרִים. אֵימָה נָפְלָה עָלָיו.

הוּא מְפַחֵד. בּוֹכֶה. רָצָה אֲפִלּוּ לְמַהֵר

אֶל הָאַרְמוֹן וּלְהַסְגִּיר עַצְמוֹ. "אֲנִי רוֹצֶה –

כָּךְ הוּא צוֹעֵק בְּקוֹל – לָמוּת עִם בְּנִי גַם יַחַד".

מַמָּשׁ כְּבָר אֵין לִי כֹּחַ לְהַחֲזִיק בּוֹ

שֶׁלֹּא יֵלֵךְ. הוּא מַאֲמִין לְכָל שְׁמוּעוֹת מְטֻפָּשׁוֹת

שֶׁמְּסַפְּרִים עָלֶיךָ. וְעַכְשָׁו הִבְטַחְתִּי

לְהָבִיא לוֹ פְּתָק בַּחֲתִימָתְךָ. כֵּן, רַק

בְּאֹפֶן זֶה הִצְלַחְתִּי לַעֲצֹר בּוֹ. שְׁמַע,

כְּתֹב, כְּתֹב לוֹ לְפָחוֹת שֶׁאַתָּה חַי, שֶׁלֹּא

יִדְאַג לְךָ. שֶׁיֵּרָגַע. אֵלִים, מַה שֶּׁעָבַר עָלַי

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי הֵנָּה! כְּתֹב לוֹ, כְּתֹב, אֲנִי

מֻכְרָחָה לְהַשְׁקִיט אֶת הַזָּקֵן הַזֶּה.

אֶת הָאֻמְלָל… כְּתֹב, כְּתֹב לוֹ…


כלף אַבָּא בְּפֶּקִּין!

אִמִּי אֵינֶנָּה. זו אֱמֶת? אוּלַי

אַתְּ מְשַׁקֶּרֶת לִי, סְקִירִינָה!


סקירינה אִם זֶה שֶׁקֶר,

שֶׁיְּקַרְצֵּף אוֹתִי הָאֵל בֶּרְגִ’יגוּנְזִין

בָּאֵשׁ וּבַגָּפְרִית!


כלף אִמִּי הָאֻמְלָלָה!

אָבִי הַדַּל וְהַנִּרְדָּף!

(בוכה)


סקירינה מַהֵר, בְּבַקָּשָׁה.

אֲנִי פּוֹחֶדֶת! מִישֶׁהוּ פִּתְאֹם יוֹפִיעַ

וְלֹא תַּסְפִּיק! מַהֵר! תִּכְתֹּב אֵיזֶה מִלִּים.

אִם אֵין לְךָ בַּמֶּה, הֵבֵאתִי פֹּה אֲפִלּוּ

דְיוֹ, עֵט, נְיָר. הֵבֵאתִי כָּל מַה שֶּׁנָּחוּץ.

(מוציאה כלי־כתיבה)

שֶׁהוּא יִשְׂמַח, אָבִיךָ הַזָּקֵן שֶׁיְקַבֵּל

שׁוּרָה אוֹ שְׁתַּיִם וְיֵדַע שֶׁבְּנוֹ

הוּא בְּמַחְסֶה בָּטוּחַ. כְּתֹב,

מַהֵר, כְּתֹב לוֹ לְאָבִיךָ. הוּא יִהְיֶה

כֹּה מְאֻשָּׁר, וָלֹא – אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת

שֶׁהוּא יָרוּץ אֶל הָאַרְמוֹן וְעוֹד יוֹסִיף

צָרוֹת עַל צָרוֹתֵינוּ.


כלף נָכוֹן. תְּנִי אֶת הַנְּיָר,

הָעֵט…

(עומד לכתוב, נרתע)

לֹא! מָה אֲנִי עוֹשֶׂה? סְקִירִינָה,

חִישׁ רוּצִי אֶל אָבִי! אִמְרִי לוֹ כִּי בִּקַּשְׁתִּי

שֶׁהוּא יָבוֹא בְּלִי פַּחַד אֶל אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ

וּבִיחִידוּת יֹאמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁבְּפִיו.

זֶה יִשָּׁמֵר בְּסוֹד. אִמְרִי לוֹ שֶׁאֲנִי מַסְכִּים.

הוּא יֵרָגַע.


סקירינה (במבוכה) מָה? לֹא? אֵינְךָ רוֹצֶה?

שׁוָּרה אַחַת…


כלף לֹא. לֹא אֶכְתֹּב. אִישׁ לֹא יֵדַע

אֶת שְׁמִי עַד בֹּקֶר. מְשֻׁנֶּה, סְקִירִינָה,

שֶׁאַתְּ, אֵשֶׁת חַסַּן, עַבְדִּי הַטּוֹב, טוֹרַחַת

לִטְמֹן לִי פַּח וּלְהַסְגִּירֵנִי.


סקירינה לְהַסְגִּיר?

אֲנִי? אוֹתְךָ? מָה אַתָּה סָח?

(לעצמה) וַי, לַשָּׁוְא

כָּל תַּחְבּוּלוֹת אַדֶלְמָה. הוּא הוֹרֵס הַכֹּל.

(בקול רם) בְּסֵדֶר… אִם אַתָּה רוֹצֶה… שֶׁדַּוְקָא

בְּעַל־פֶּה… יָפֶה, אֲנִי אֶמְסֹּר זֹאת לְאָבִיךָ…

רַק לֹא קִוִּיתִי שֶׁאַחֲרֵי כָּל הַפְּחָדִים הָאֵלֶּה

וְהַטִּרְחָה… יֹאמְרוּ לִי שֶׁאֲנִי

טוֹמֶנֶת פַּח וּמַסְגִּירָה…

(לעצמה) אֲדֶלְמָה הִיא פִּקַּחַת,

אֲבָל גַּם הַבָּחוּר הַזֶּה לֹא גֹלֶם.

(יוצאת)


כלף הַמְשָׁרֵת הַהוּא

יָדַע מַה שֶּׁהוּא סָח כְּשֶׁהִזְהִיר אוֹתִי

מִפְּנֵי רוּחוֹת וּמַזִּיקִים… מִצַּד שֵׁנִי –

סְקִירִינָה נִשְׁבְּעָה שֶׁאַבָּא בְּפֶּקִּין

וְשֶׁאִמִּי אֵינֶנָּה. יֵשׁ לְהַאֲמִין לָהּ.

כָּזֶהוּ מַזָּלִי. הָהּ, פֻּרְעָנוּת

גּוֹרֶרֶת פֻּרְעָנוּת…

(פונה לצד המבוא השני של הטרקלין)

הִנֵּה עוֹד רוּחַ־רְפָאִים.

נִרְאֶה מָה רוּחַ זוֹ רוֹצָה מִמֶּנִּי.

תמונה שביעית

כלף, סלימה


סלימה הַנָּסִיךְ,

גְּבִרְתֵּנוּ טוּרַנְדּוֹט שָׁלְחָה אוֹתִי, אֲנִי

מִן הַשְּׁפָחוֹת. בְּדַרְכֵי סֵתֶר

חָדַרְתִּי הֵנָּה וְאִתִּי בְּשׂוֹרָה טוֹבָה.


כלף הָהּ, אִלּוּ זוֹ אֱמֶת! אַךְ רָחוֹק אֲנִי

מִתִּקְווֹת־שָׁוְא, אַכְזָר לִבָּהּ שֶׁל טוּרַנְדּוֹט.


סלימה כֵּן, הַנָּסִיך. אַכְזָר לִבָּהּ. אֲבָל אַתָּה

אוּלַי עוֹרַרְתָּ בָּהּ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה

נִיצוֹץ אַחֵר. דְּבָרַי לָבֶטַח יֵרָאוּ

לְךָ כְּדִבְרֵי שֶׁקֶר. טוּרַנְדּוֹט גְּבִרְתִּי

אָמְנָם אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מִלְּשַׁנֵּן

בְּאָזְנֵי־כֹּל שֶׁהִיא שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ. וּבְכָל־זֹאת –

לְפִי דַעְתִּי, אוהֶבֶת הִיא אוֹתְךָ. שֶׁתִּבְלָעֵנִי

הָאֲדָמָה בְּרֶגַע זֶה, אִם הִיא

שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ וְלֹא אוֹהֶבֶת.


כלף כֵּן, כֵּן… בְּשׂוֹרָה יָפָה…

מָה הָלְאָה?


סלימה כָּל חֲמַת לִבָּהּ, כָּל הַיֵּאוּשׁ,

כָּל מַר נַפְשָׁהּ – כָּל זֶה מִגַּאֲוָה בִּלְבַד!

הִיא כְּבָר מוֹדָה וּמִתְוַדָּה שֶׁלּא לְפִי כֹּחָהּ

הַקְּרָב שֶׁהִיא הִבְטִיחָה לַעֲמֹד בּוֹ

מָחָר לְעֵינֵי־כֹּל, וְכִי הַכִּשָּׁלוֹן

עָשׂוּי לַעֲלות לָהּ בְּחַיֶּיהָ! לְאַחַר

כָּל נִצְחוֹנוֹת שֶׁלָּהּ – וְלוּ גַם נִצְחוֹנוֹת דָּמִים –

לֹא קַל פִּתְאֹם לִהְיוֹת לְלַעַג וּלְקֶלֶס

לַמַּמְלָכָה כֻּלָּהּ! שֶׁאֶתְגַּלְגֵּל אֶל תַּחְתִּיּוֹת־

שְׁאוֹל בְּרֶגַע זֶה אִם לֹא אֱמֶת דִּבַּרְתִּי

וְשֶׁאֵרֵד יָשָׁר אֶל תְּהוֹם וְשֶׁ…


כלף אֵין צֹרֶךְ!

אַל תִּפְתְּחִי פּיּוֹת שְׁאוֹל כָּאֵלּוּ! הִנְנִי

מַאֲמִין לָךְ בְּלִי שְׁבוּעוֹת. לְכִי מַהֵר

אֶל טוּרַנְדּוֹט גְּבִרְתֵּךְ, אִמְרִי לָהּ שֶׁאֲנִי

נָכוֹן לַחֲזֹר בִּי מִן הַתַּחֲרוּת

וְכִי גַם לָהּ מוּטָב לִשְׁמֹעַ לִלְבָבָהּ

וְלֹא לִמְרֹד בּוֹ, לְהוֹדוֹת כִּי הוּא

פָּתוּחַ לְשִׂמְחָה וָחֶסֶד, לְהַכְרִיז

כִּי נְכוֹנָה הִיא אֶת יָדָהּ הָאֲהוּבָה

וְהַיְקָרָה לָתֵת לִי, וְלִגְאֹל בְּכָךְ

אֶת מַמְלַכְתָּהּ מִפֻּרְעָנוּת, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיהָ

וְלָתֵת אֹשֶׁר לָאוֹהֵב אוֹתָהּ מִכֹּל.

זֶה הַדָּבָר שֶׁהִיא בִּקְשָׁה אוֹתָךְ

לוֹמַר לִי?


סלימה לֹא, הַנָּסִיך, כַּוָּנָתֵנוּ קְצָת אַחֶרֶת.

סְלַח לְחֻלְשַׁת אִשָּׁה. גַּם טוּרַנְדּוֹט גְּבִרְתֵּנוּ

הִיא רַק אִשָּׁה, נָסִיךְ. הִיא מְבַקֶּשֶׁת

כִּי תַּעֲזֹר לָהּ לֹא לְהִתְבַּזּוֹת, לִשְׁמֹר

עַל גַּאֲוַת כְּבוֹדָהּ. תֵּן בְּיָדֶּיהָ

אֶת הַשֵּׁמוֹת. הִיא תַּשְׁמִיעֵם בְּקוֹל,

וְאַחַר־כָּךְ, בְּהִתְפָּרְצוּת שֶׁל גֹּדֶל־לֵב,

הִיא אֶת יָדָהּ תִּתֵּן לְךָ לָנֶצַח.

שְׁמַע לִדְבָרַי. אֵין אִישׁ פֹּה מִלְּבַדֵּנוּ.

בְּדֶרֶךְ זוֹ תִּכְבּשׁ אֶת לֵב הַנְּסִיכָה

וְהִיא תִּהְיֶה לְךָ לְאֵשֶׁת־נְעוּרִים

בְּלִי בִּזָּיוֹן וּבְלִי כְּפִיָּה.


כלף (מחייך) מַה שֶּׁחָסֵר לִי

בַּנְּאוּם שֶׁלָּךְ זֶה הַסִּיּוּם.


סלימה אֵיזֶה סִיּוּם, הַנָּסִיךְ?


כלף "שֶׁאֶתְגַּלְגֵּל

אֶל תַּחְתִּיּוֹת־שְׁאוֹל וְשֶׁתִּבְלַע

אוֹתִי הָאֲדָמָה אִם לֹא אֱמֶת דִּבַּרְתִּי".


סלימה מָה? עוֹד אֵינְךָ מַאֲמִין שֶׁזּוֹ אֱמֶת?


כלף אַה… לֹא כָּל־כָּך מַאֲמִין. לְמַעֲשֶׂה:

כָּל־כָּךְ לֹא מַאֲמִין, עַד כִּי עָלַי

לִדְחוֹת הַצָּעָתֵךְ. לְכִי אֶל הַנְּסִיכָה,

אִמְרִי לָהּ כִּי אַהֲבָתָהּ יָקְרָה לִי,

אַךְ לֹא אַגִּיד לָהּ שְׁמִי וְשֵׁם אָבִי,

עַד בּוֹא הַזְּמַן. דַּוְקָא מִפְּנֵי הָאַהֲבָה

וְהַכָּבוֹד אֲשֶׁר לִבִּי הוֹגֶה לָהּ.


סלימה (באומץ) הָהּ, כְּסִיל! הָהּ, מְטֹרָף! הַאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ

בְּאֵיזֶה מְחִיר תַּעֲלֶה לְךָ הָעַקְשָׁנוּת

הָאֱוִילִית הַזֹּאת?


כלף לוּ גַם בִּמְחִיר חַיַּי!


סלימה (בתקיפות) וּבְכֵן, בִּמְחִיר חַיֶּיךָ תְּשַלֵּם!

(לעצמה) כָּל הַטִּרְחָה לַשָּׁוְא!

(יוצאת בזעף)


כלף קְצָת מְשֻׁנּוֹת… רוּחוֹת־הָרְפָאִים הַלָּלוּ!

אֲבָל דִּבְרֵי סְקִירִינָה אֶת נַפְשִׁי הִרְעִישׁוּ.

הָהּ, אֵם אֻמְלֶלֶת… הָהּ, אָבִי חֲסַר־הַיֶּשַׁע…

נַפְשִׁי, הִתְאַזְּרִי אֹמֶץ! לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן

וְאָז אֵדַע הַכֹּל וְקֵץ לַיִּסּוּרִים…

אֵשֵׁב, אָנוּחַ קְצָת… (יושב על הספה) רֹאשִׁי סוֹבֵב…

סְחַרְחַר מִמַּחֲשָׁבוֹת… כֵּן… תְּנוּמָה יוֹרֶדֶת…

הִיא נוֹשֵׂאת מַרְפֵּא…

(נרדם)

תמונה שמינית

כלף ישן, טרופלדינו.


טרופלדינו (נכנס בלאט) נִדְמֶה לִי שֶׁבַּהִזְדַּמְּנוּת הַזֹּאת אֶפְשָׁר

לְהַרְוִיחַ פֹּה שְׁנֵי שְׂקִּים שֶׁל זָהָב. צָרִיךְ רַק לְהוֹצִיא

שְׁנֵי שֵׁמוֹת מִפִּיו שֶׁל הָאוֹרֵחַ הַזֶּה. מַזָּל שֶׁהוּא

נִרְדַּם. כְּדַאי שֶׁאֲנַסֶּה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת

הַלָּלוּ, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הוֹצָאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַכְנָסָה.

לְשֵׁם כָּךְ קָנִיתִי אֵצֶל עוֹשֵׂה־נִפְלָאוֹת אֶחָד, בְּכִכַּר

הַשּׁוּק, אֶת שֹׁרֶשׁ הַמַּנְדְּרָגוֹרָה, וְזֶה צֶמַח שֶׁעוֹשֶׂה

קֶמַח. מִפְּנֵי שֶׁאִם שָׂמִים אוֹתוֹ לְאָדָם יָשֵׁן תַּחַת

הָרֹאשׁ, הוּא מַתְחִיל לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה וְאֶפְשָׁר

לִשְׁאֹל אוֹתוֹ כָּל מַה שֶּׁנָחוּץ וּלְקַבֵּל תְּשׁוּבוֹת לָעִנְיָן.

אֶתְמוֹל, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, שַׂמְתִּי אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה תַּחַת

הָרֹאשׁ וְשָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי כָּל מִינֵי שְׁאֵלוֹת

חֲשׁוּבוֹת, אַךְ לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת הַתְּשׁוּבוֹת, מִפְּנֵי

שֶׁיָּשַׁנְתִּי. חֲבָל. אֲנִי מֻכְרָח פַּעַם לְהִתְעוֹרֵר וְלִתְפֹּס

אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי

יוֹדֵעַ הַרְבֵּה דְבָרִים שֶׁאֵין לִי מֻשָּׂג עֲלֵיהֶם. טוֹב,

עַכְשָׁו נִתְחֹב לוֹ אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה וְנִשְׁמַע מַה הוּא

אוֹמֵר.

(הוא מתגנב אל כלף, מניח את השורש תחת ראשו,

חוזר ועומד מנגד, מחכה, מטה אוזן, עושה כל מיני מעשי

קונדס. כלף מטלטל כמה פעמים ידיו ורגליו מתוך שינה).

הִנֵּה. זֶהוּ. הוּא כְּבָר מֵגִיב. בֵּינְתַיִם הוּא מְדַבֵּר לֹא בַּפֶּה, אֶלָּא

בַּיָּדַיִם. כֵּן. גַּם בָּרַגְלַיִם. מִסְתַּבֵּר, שֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת

הָאֱמֶת, מִפְּנֵי שֶׁשֶּׁקֶר אֵין לוֹ רַגְלַיִם. זֶהוּ. כָּל

תְּנוּעָה הִיא אוֹת מֵאוֹתִיּוֹת הָאָלֶ“ף־בֵּי”ת. הוּא לֹא

מְדַבֵּר אֶלָּא מְאוֹתֵת. רֶגַע, רֶגַע. זֶה מִצְטָרֵף

לְמַשֶּׁהוּ. רֶגַע.

(הוא מפרש את תנועותיו של כלף לפי אותיות)

זוֹהִי טֵי“ת, עַכְשָׁו רֵי”שׁ, וָ“ו, פֵּ”א, לָמֶ“ד, דָּלֶ”ת,

יוּ"ד, בְּסֵדֶר בְּסֵדֶר, זֶה כְּבָר מִתְקָרֵב לְמַשֶּׁהוּ, עוֹד

מְעַט נִמְצָא אֶת הַשֵּׁם… הָלְאָה… יוּ“ד, נוּ”ן,

וָ"ו… מַה זֶּה? מַה יָּצָא? טְרוּפַלְדִּינוֹ! (בחֵמה)

טוּמְטוּם! לֹא שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מַה שְּׁמִי, שָׁאַלְתִּי

אוֹתְךָ מַה שִּׁמְךָ! הֵא! שִׁמְךָ! שִׁמְךָ! אֱמֹר מַהוּ

שִׁמְךָ! הוּא כְּבָר מְאוֹתֵת! (מונה את האותיות) אֶפְשָר

לְהִשְׁתַּגֵּעַ. אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: “אֱמֹר מַה שִּׁמְךָ”, אָז

הוּא אוֹמֵר: “מַה שִּׁמְךָ”. הוּא עוֹד לֹא תּוֹפֵס.

כַּנִּרְאֶה, הוּא רַק עַכְשָׁו נִרְדַּם. נְחַכֶּה קְצָת.

(יוצא על בהונות)

תמונה תשיעית

כלף ישן. נכנסת אדלמה. פניה רעולות, מנורה בידה.


אדלמה (לעצמה) הָהּ, לֹא! לֹא יִתָּכֵן כִּי לְחִנָּם

כָּל הֶעָמָל! אִם לֹא אֶמְצָא אֶת הַשֵּׁמוֹת

אוּלַי אַצְלִיחַ לְמָשְׁכוֹ אַחֲרַי

הַרְחֵק מִן הַחוֹמוֹת הָאֵלּוּ. הוּא יִהְיֶה

שֶׁלִּי! שֶׁלִּי! הָהּ, אֹשֶׁר! הָהּ, חֱלוֹם נִכְסָף!

הָהּ, אַהֲבָה, אֲשֶׁר נָתַתְּ בִּי כֹּחַ,

אֲשֶׁר נָתַתְּ בִּינָה בִּי וְעָרְמָה! אַתָּה,

גּוֹרָל, אֲשֶׁר הָיִיתָ בְּעֶזְרִי

לִפְרֹץ חוֹמוֹת וּמִכְשׁוֹלִים – אַתֶּם

הוֹסִיפוּ וְעִזְרוּ לִי לְחוֹלַת־הָאַהֲבָה,

וּתְנוּ לִי לְהַשְׁלִים אֶת הַמַּעֲשֶׂה

הָרַב וְהַנּוֹעָז אֲשֶׁר הִתְחַלְתִּי! אַהֲבָה,

עִמְדִי לִימִינִי, תְּנִי אשֶׁר לִי! גּוֹרָל,

לֵךְ לְפָנַי, נַפֵּץ חוֹמוֹת וּקְרַע כְּבָלִים!

(מאירה את כלף באור המנורה, מביטה בו)

הָהּ, אֲהוּבִי! הַס, הַס, לִבִּי, אַל תְּפַרְפֵּר.

הַס, הַס, הָהּ, עַפְעַפַּיִם אֲהוּבִים,

צַר לְהַחֲרִיד שְׁנַתְכֶם. אַךְ אֵין לִשְׁהוֹת –

יָקָר כָּל רֶגַע!

(מעמידה את המנורה, אומרת)

קוּם, הַנָּכְרִי!


כלף (מתנער, זונק בבהלה)

מִי כָּאן? הֵא? מִי אַתְּ? לָמָּה אַתְּ נִמְצֵאת פֹּה?

מָה רְצוֹנֵךְ? עוֹד רוּחַ מְשׁוֹטֶטֶת? סוֹף!

הַרְפּוּ מִמֶּנִּי! תְּנוּ לָנוּחַ…


אדלמה אַל תִּכְעַס…

לָמָּה נִבְהַלְתָּ? לְפָנֶיךָ רַק אִשָּׁה

דַלָּה וּמָרַת־נֶפֶשׁ. לֹא לַחְקֹר

אֶת הַשֵּׁמוֹת הִגַּעְתִּי הֵנָּה. רְצוֹנְךָ

לָדַעַת מִי אֲנִי? שֵׁב רֶגַע. שְׁמַע.


כלף לָמָּה חָדַרְתְּ לְכָאן? אֲנִי מַתְרֶה בָּךְ. לְחִנָּם

אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לְהַסְגִֹיר אוֹתִי.


אדלמה (בעדנה) הָהּ, כְּפוּי־טוֹבָה.

אֲנִי אַסְגִּיר אוֹתְךָ? אֲנִי? אֱמֹר, סְקִירִינָה

הָיְתָה כָּאן? הִיא בִּקְשָׁה מִמְּךָ אִגֶּרֶת?


כלף כֵּן.


אדלמה (בחפזה) וְלֹא נָתַתָּ לָהּ? נָכוֹן?


כלף לֹא, לֹא נָתַתִּי.

אֵינֶנִּי כְּסִיל עַד כְּדֵי כָּךְ.


אדלמה אַשְׁרֶיךָ!

הַשֶּׁבַח לָאֵלִים! וְהַשִּׁפְחָה הָעַרְמוּמִית

הָיְתָה כָּאן? הִשְׁתַּדְּלָה מִפִּיךָ לְהוֹצִיא

אֶת הַשֵּׁמוֹת?


כלף גַּם הִיא נִסְּתָה, אֲבָל גַּם הִיא

יָצְאָה בְּלֹא כְלוּם. וְכֵן גַּם אַתְּ

רֵיקָם תָּשׁוּבִי.


אדלמה הָהּ, לַשָּׁוְא אַתָּה חוֹשֵׁד בִּי,

אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי. שֵׁב, שֵׁב. תִּשְׁמַע לִי קדֶם,

וְאַחַר־כָּךְ רַשַּׁאי אַתָּה לִקְרֹא לִי

נוֹכֶלֶת וּבוֹגֶדֶת! (יושבת על הספה)


כלף (יושב לידה) טוֹב. אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

עַכְשָׁו אִמְרִי מָה רְצוֹנֵךְ מִמֶּנִּי.


אדלמה אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּסְתַּכֵּל בִּי קֹדֶם

וְשֶׁתֹּאמַר לִי מִי אֲנִי.


כלף (מתבונן בה) עַל פִּי

מַרְאֵה פָּנַיִךְ, קוֹמָתֵךְ וְדִבּוּרַיִךְ

נִרְאֶה לִי שֶׁהִנָּךְ מִן הַגְּבִירוֹת רָמוֹת־הַיַּחַשׂ,

אַךְ שִׂמְלוֹתַיִךְ מְעִידוֹת בָּךְ כִּי שִׁפְחָה אַתְּ.

וְאִם אֵינִי טוֹעֶה, דּוֹמֶה כִּי רְאִיתִיךְ

כְּבָר בָּאַרְמוֹן. אַתְּ רְאוּיָה לְרַחֲמִים.


אדלמה לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים אוֹתְךָ רִחַמְתִּי

כְּשֶהָיִיתָ עֶבֶד, אַךְ הַיּוֹם, שָׁעָה

שֶׁבָּאַרְמוֹן אוֹתְךָ רָאִיתִי – רִחַמְתִּיךָ שִׁבְעָתַיִם.

אֵי־פַּעַם כְּבָר לִבִּי אָמַר לִי שֶׁאַתָּה

לֹא לְעַבְדוּת נוֹצַרְתָּ. וַאֲנִי יוֹדַעַת

כִּי בַּיָּמִים הָהֵם, שָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי

חַסְרַת־אוֹנִים כְּמוֹ עַכְשָׁו, תָּמִיד שָׂמַחְתִּי

לַעֲשׂוֹת לְמַעַנְךָ כָּל מַה שֶּׁבְּכֹחִי,

וְכִי עֵינַי אָמְרוּ לְךָ כָּל מַה שֶּׁנַּעֲרָה

בַּת־מֶלֶךְ רַשָּׁאִית לוֹמַר בַּחֲשַׁאי

לַאֲהוּב־נֶפֶשׁ.

(מסירה צעירה מעל פניה)

הִסְתַּכֵּל! אֱמֹר:

אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי?


כלף (נפעם) אֵלִים! אֲדֶלְמָה!

הַנְּסִיכָה מֵחוֹרָסָן! אֲדֶלְמָה, שֶׁהַכֹּל

חָשְׁבוּ, שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה בַּחַיִּים!


אדלמה כֵּן, בְּכַבְלֵי עַבְדוּת נִצֶּבֶת לְפָנֶיךָ

בַּת מֶלֶךְ חוֹרָסָן, אֲדֶלְמָה, זוֹ אֲשֶׁר

נוֹצְרָה לִמְלֹךְ וּפֹה שִׁפְחָה בְּזוּיָה הִיא!

(בוכה)


כלף הָהּ, כְּבָר קָשְרוּ מִסְפֵּד עָלַיִךְ, וּפִתְאֹם

הִנֵּה בִּתּוֹ שֶׁל הַיְקוֹבַּד הַמֶּלֶךְ

כָּאן לְפָנַי, וְהִיא בִּלְבוּשׁ עַבְדוּת…


אדלמה כֵּן, בִּכְבָלִים! הַרְשֵׁנִי וְאַגִּיד לְךָ

אֶת סוֹד הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת. אָחִי,

כָּמוֹךָ, הִתְאַהֵב עַד טֵרוּף־דַּעַת

בְּטוּרַנְדּוֹט הַנְּסִיכָה עַזַּת־הַמֵּצַח

וּלְמַעֲנָהּ יָצָא לַתַּחֲרוּת… (בוכה)

בֵּין הָרָאשִׁים

הַמּוּקָעִים בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר יָכוֹל אַתָּה

לִרְאוֹת גַּם אֶת רֹאשׁוֹ. אֲבוֹי, אָחִי!

מַרְאֵה דָמִים! לָנֶצַח לֹא אֵחְדַּל לִבְכּוֹת.

(מתיפחת)


כלף הָאֻמְלָלָה! גַּם לְאָזְנַי הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה,

אַךְ עוֹד פִּקְפַּקְתִּי בָּהּ. עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ.


אדלמה אָבִי הַמֶּלֶךְ, הַלּוֹחֵם אַמִּיץ הַלֵּב,

נִסְעַר עַל רֶדֶת בְּנוֹ בְּדָם שְׁאוֹלָה

וְקָם לִנְקֹם דָּמוֹ. אֶת צִבְאוֹתָיו הִזְעִיק

וְעַל מַלְכוּת פֶּקִּין עָלָה בְּחַיִל רַב,

אַךְ גּוֹרָלוֹ בָּגַד בּוֹ. הוּא נִגַּף. אֶחָד

מֵחַצְרָנֵי אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ גָּמַר אֹמֶר

לֹא לְהַשְׁאִיר שָרִיד לְבֵית־מַלְכוּת שֶׁלָּנוּ,

שְׁלֹשֶת אַחַי הוּמְתוּ מוֹת נְבָלִים

וְאִלּוּ אֶת אִמִּי עִם אַחְיוֹתַי וְעִמָּדִי

הִשְׁלִיכוּ בִּמְצוּלוֹת נָהָר זוֹעֵף,

כְּדֵי לִמְחוֹת זִכְרֵנוּ. עַל הַחוֹף

עָמַד אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ רַב־הַחֶסֶד

וּבִרְאוֹתוֹ זֹאת נִתְמַלֵּא חֵמָה,

צִוָּה לְהַצִּילֵנוּ וִיהִי מָה! אִמִּי

וְאַחְיוֹתַי לִחְיוֹת לֹא שָׁבוּ וְאוֹתִי,

הָאֻמְלָלָה מֵהֶן, הֵשִׁיבוּ לְחַיִּים

וְאַחַר־כָּךְ מָסַר אוֹתִי אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ

בְּרֹב שִׂמְחָה לְטוּרַנְדּוֹט בִּתּוֹ

לִהְיוֹת לָהּ לְשִׁפְחָה. אִם יֵשׁ בְּךָ

זִיק רַחֲמִים, נָסִיךְ נָכְרִי, הֲלֹא

תִּבְכֶּה לְגוֹרָלִי, הֲלֹא תִּתֵּן לִבְּךָ

לַחְשׁב כַּמָּה הֵמַר לִי הַגּוֹרָל אֲשֶׁר

הִטִּיל עָלַי לִהְיוֹת שִׁפְחָה לְזוֹ

אֲשֶׁר הָיְתָה עִלַּת כָּל הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר בָּאוּנִי.

שִׁפְחָה לְטוּרַנְדּוֹט! (בוכה)


כלף (בסערת־נפש) כֵּן, הַנְּסִיכָה,

אֲנִי מֵבִין לְצַעֲרֵךְ, לִבִּי לִבִּי לָךְ.

אֲבָל אָחִיךְ הוּא שֶׁגָּרַם, וְאַחֲרָי

אָבִיךְ שֶׁלֹּא חִשֵּׁב דַּרְכּוֹ. אִמְרִי, בַּמֶּה

יָכוֹל אֲנִי לַעֲזֹר לָךְ? הִנְנִי

מֻשְׁפָּל וַחֲסַר־כֹּל כָּמוֹךְ. אִם עוֹד אַגִּיעַ

אֶל שִׂיא מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, כִּי אָז, דְּעִי לָךְ –

מִמֶּנִּי, הַדּוֹאֵב עַל סִבְלוֹתַיִךְ,

יָבוֹא עֶזְרֵךְ, וְלַחָפְשִׁי תֵּצְאִי!

אֲבָל בֵּינְתַיִם, בְּסִפּוּר פְּגָעַיִךְ,

הוֹסַפְתְּ רַק יָגוֹן עַל יְגוֹנִי.


אדלמה רְאֵה, כִּי הִתְוַדֵּיתִי לְפָנֶיךָ

וְאֶת פָּנַי לְךָ גִלִּיתִי, מֵעַכְשָׁו

אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי וְגַם

אֶת סִבְלוֹתַי יָדַעְתָּ. רַק אַחַת

אֶשְׁאַל מִמְּךָ, כִּי תַּאֲמִין לִי,

לְבַת־מְלָכִים אֲשֶׁר – אִם יֵשׁ לְהִמָּנַע

מִלְּדַבֵּר עַל אַהֲבָה – צַר לָהּ עָלֶיךָ.

לוּ יַעַזְרוּנִי הָאֵלִים לִנְסֹךְ אֵמוּן

בִּלְבָבְךָ, בַּלֵּב אֲשֶׁר נִלְכַּד

בְּרֶשֶׁת טוּרַנְדּוֹט וְשֶׁהֻכָּה

בַּסַּנְוֵרִים מֵאַהֲבָה אוֹתָהּ. עָלֶיךָ

לִשְׁמֹעַ דְּבַר־אֱמֶת מִפִּי, כְּדֵי לָדַעַת

מַה טּוּרַנְדּוֹט זוֹמֶמֶת.


כלף מַה בְּפִיךְ, אֲדֶלְמָה?

דַּבְּרִי, אֲנִי שׁוֹמֵעַ.


אדלמה אֲדַבֵּר, אֲבָל

אַתָּה תַּחְשֹׁד בִּי שֶׁאֲנִי כְּמוֹ הַלָּלוּ,

כְּמוֹ אוֹתָן שְׁפָחוֹת בְּזוּיוֹת, וְכָל

כַּוָּנָתִי לְהַסְגִּירְךָ.


כלף אֲדֶלְמָה, דַּי לָךְ!

סוֹף! אַל תִּתְעַלְּלִי! סַפְּרִי לִי אֶת הַכֹּל

עַל זוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי.


אדלמה (לעצמה) אֵלִים,

עָלָיו לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר שֶׁאֹמַר לוֹ!

(בתקיפות אל כלף)

וּבְכֵן, הַקְשֵׁב. הַמְכַשֵּׁפָה הָאֲרוּרָה,

חַיַּת־הַטֶּרֶף טוּרַנְדּוֹט, צִוְּתָה

לְהָרְגְךָ! עִם שַׁחַר אַתָּה מֵת.

כָּךְ זָמְמָה חֶמְדַּת־לִבְּךָ!


כלף (קם על רגליו, בחמת תמהון)

לַהֲרֹג? אוֹתִי?


אדלמה כֵּן, כֵּן! אוֹתְךָ! לַהֲרֹג!

(קמה על רגליה, בתקיפות־משנה)

מָחָר עִם שַׁחַר,

בָּרֶגַע שֶׁתַּעֲבֹר אֶת הַמִּפְתָּן הַזֶּה,

עֶשְׂרִים חֻדֵּי סַכִּין וּפִגְיוֹנוֹת

יִנָּעֲצוּ בְּךָ, וְאַתָּה נוֹפֵל וּמֵת.


כלף (פונה כה וכה)

אֲנִי אוֹדִיעַ לַמִּשְׁמָר…

(פונה לצאת)


אדלמה (עוצרת בעדו) עֲמֹד! לְאָן?

הֵם יַעַזְרוּךָ? הַשּׁוֹמְרִים הָאֵלֶּה?

לָהֶם תּוֹדִיעַ? הָהּ, אֵיזוֹ תְּמִימוּת! אָהּ, פֶּתִי!

אֵינְךָ תּוֹפֵס אֵיפֹה אַתָּה… אֵינְךָ יוֹדֵעַ

מַה כֹּחַ שִׁלְטוֹנָהּ… וְעַד הֵיכָן

הִגִּיעוּ הַבְּגִידָה, הַמְּזִמָּה, הַשֶּׁקֶר…


כלף (במר יאושו) אֲבוֹי, כָּלָף! אֲבוֹי, טִימוּר אָבִי! וּבְכֵן,

זוֹ הַיְשׁוּעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא לְךָ…

(עומד בעצבות אין־אונים, מכסה פניו בידיו)


אדלמה (בהשתוממות, לעצמה) כָּלָף, בְּנוֹ שֶׁל טִימוּר הַמֶּלֶךְ…

הָהּ, בְּרוּכָה הֲיִי לִי, הַמִּרְמָה! בְּרוּכִים הֳיוּ

דִבְרֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁאָמַרְתִּי! מעַכְשָׁו

יִהְיוּ שְׁקָרַי לְכֶפֶל עֵזֶר לָאֻמְלָל!

הָאַהֲבָה, עִזְרִינִי! קוּמִי לְקַשֵּׁט

וּלְפָאֵר דְּבָרַי בִּשְׁלַל פִּרְחֵי פִּיּוּט

וּמְלִיצָה! וְהוּא – אִם גַּם לֹא יַאֲמִין לִי –

הוּא לֹא יַשִׂיג אֶת טוּרַנְדּוֹט!


כלף (ביאוש) גּוֹרָל אָרוּר!

מָה עוֹד תַּעֲלוּלִים תַּחְמֹד וְלֹא חָמַדְתָּ

וּמָה אַבְנֵי־בָּרָד תּוֹרִיד וְלֹא הוֹרַדְתָּ

עַל קָדְקֳדוֹ שֶׁל בֶּן־מְלָכִים נִרְדָּף, אֲשֶׁר

יָדַע לְהַאֲמִין וְלֶאֱהֹב. וּבְכֵן,

הִיא מְסֶֻּגֶּלֶת גַּם לָזֹאת! לַכֹּל!

אֵיךְ יִתָּכֵן כִּי נֶפֶשׁ נִתְעָבָה כָּל־כָּךְ

תִּשְׁכֹּן בְּגוּף כֹּה מְפֹאָר!

(בחֵמה לאדלמה)

לֹא, נְסִיכָה!

לֹא, לֹא! אַתְּ מְשַׁקֶּרֶת!


אדלמה כַּעַסְךָ

אֵינוֹ פּוֹגֵעַ בִּי. אֲנִי מֵרֹאשׁ חָזִיתִי

כִּי לֹא תַּאֲמִין לִי. כִּי תַּחְשֹׁד. וּבְכֵן,

הַקְשֵׁב, נָסִיךְ: עַכְשָׁו, בַּחֲדָרֶיהָ,

הִיא מִשְׁתּוֹלֶלֶת מֵחֵמָה, הִיא כִּמְטֹרֶפֶת,

הִיא כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁנִּבְצָר מִמֶּנָּה

לִפְתֹּר אֶת חִידָתְךָ.

(בלהט גובר) בְּשִׁגְעוֹנָהּ

הִיא מְשׁוֹטֶטֶת בָּאַרְמוֹן! הִיא נְכוֹנָה

לִנְבֹּחַ וְלִנְשֹׁךְ כְּכֶלֶב! הִיא צוֹוַחַת,

גּוֹעָה, נוֹהֶמֶת, מְשַׁבֶּרֶת וּמְנַפֶּצֶת

כָּל מַה שֶּׁבָּא תַּחַת יָדָהּ! הִיא יְרֻקָּה

מֵרֹב חֵמָה, עֵינֶיהָ מְלֵאוֹת דָּם,

רֵיקוֹת וַחֲשֵׁכוֹת, פּוֹזְלוֹת בְּפַחַד,

מִתְרוֹצְצוֹת – אֵין הִיא דוֹמָה לְזוֹ

אֲשֶׁר רָאִיתָ קֹדֶם בַּהֵיכָל. עַכְשָׁו

הָיִיתָ מִתְפַּלֵּץ! אֲנִי נִסִּיתִי לְדַבֵּר

בְּךָ טוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁהִיא תִּשְׁקֹט מְעַט

מִשֶּׁצֶף חֲמָתָהּ. נִסִּיתִי לְשַׁדֵּל

אוֹתָהּ לִהְיוֹת לְךָ לְאֵשֶׁת־בְּרִית.

הַכֹּל לַשָּׁוְא. בְּזַעְמָהּ וְעָרְמָתָהּ

הִיא זָמְמָה דָבָר – אַתָּה יוֹדֵעַ מַהוּ,

וְלוּ צָלְחָה מְזִמָּתָהּ הָיוּ הַסָּרִיסִים

רוֹצְחִים אוֹתְךָ עִם שַׁחַר. פְּקֻדּוֹתֶיהָ

דַיְּקָנִיּוֹת, וּמִתְקַיְּמוֹת! בִּמְלֹא עוֹלָם

אֵין נֶפֶשׁ נֶאֱלַחַת וּמְרֻשַּׁעַת

יוֹתֵר מִזּוֹ! בִּמְחִיר אַהֲבָתְךָ

הִיא מְבַקֶּשֶׁת אֶת מוֹתְךָ! הִנֵּהוּ מָוֶת זֶה!

כְּבָר מְרַחֵף הוּא עַל רֹאשְׁךָ. אֵינְךָ מַאֲמִין לִי?

יָפֶה. אֲנִי אֶמְחַל עַל עֶלְבּוֹנִי. הַפֻּרְעָנוּת

הָעֲתִידָה, הִיא הַנּוֹסֶכֶת בִּי אֵימָה!

(בוכה)


כלף וּבְכֵן, הֻסְגַּרְתִּי לַהוֹרְגִים, פֹּה בֵּין הַחַיָּלִים

אֲשֶׁר הֻצְּבוּ לִהְיוֹת מִשְׁמָר לִי! כֵּן, צָדַק

הָעֶבֶד שֶׁאָמַר לִי כִּי הַפַּחַד וְהַבֶּצַע

עַזִים מֵרֶגֶשׁ הַחוֹבָה! חַיַּי, אַתֶּם

אֵינְכֶם דְּרוּשִׁים לִי עוֹד! מַה צֹּרֶךְ לִי בָּכֶם?

לַשָּׁוְא אָתוּר מִפְלָט מִפְּנֵי כּוֹכָב אַכְזָר!

הִנֵּהוּ הַשָּׂכָר שֶׁאַתְּ שׁוֹמֶרֶת –

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט – לָזֶה אֲשֶׁר אָהַב אוֹתָךְ

עַד שִׁגָּעוֹן, אֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲוָה אַפַּיִם

לִפְנֵי יָפְיֵךְ, אֲשֶׁר הָיָה נָכוֹן

לַכֹּל, לַכֹּל, גַּם לַנִּבְצָר מִכֹּל,

לְמַעַן תַּפְנוּקֵי שִׁגְיוֹנוֹתַיִךְ.

(בחמה) חַיַּי, אטֵינְכֶם דְּרוּשִׁים לִי עוֹד! לַשָּׁוְא

אָתוּר מִפְלָט מִפְּנֵי כּוֹכָב אַכְזָר.


אדלמה הָהּ, עוֹבֵר־אֹרַח, מִכּוֹכָב אַכְזָר

אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ אֲנִי, אֲדֶלְמָה! בַּזָּהָב

אֶת הַשּׁוֹמְרִים שִׁחַדְתִּי, וּבְיָדִי

לִגְאֹל אוֹתְךָ מִמָּוֶת וְאוֹתִי

מֵעֹל עַבְדוּת. שָׁם, בְּאַרְצוֹת־מְכוֹרָתִי

יֵשׁ לִי מַטְמוֹן חָבוּי בַּמִּסְתָּרִים.

בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל דָּם וְשֶׁל רֵעוּת

קְשׁוּרִים אֲנִי וְאַלִּינְגְוֶר הַמֶּלֶךְ.

כָּאן גְּדוּד־מִשְׁמָר נָכוֹן לְלַוּוֹתֵנוּ

וְהַסּוּסִים עוֹמְדִים הָכֵן. נִבְרַח

הַרְחֵק מִן הַחוֹמוֹת הַנִּתְעָבוֹת הַלָּלוּ.

אֲנִי אַזְעִיק אֶת צִבְאוֹתַי, וְיַחַד

עִם אַלִּינְגְוֶר, מֶלֶך בֶּרְלַס, אָשִׁיב

אֶת מַלְכוּתִי כְּקֶדֶם וּלְךָ אֶתְּנֶנָּה!

אִם לְרָצוֹן אֶהְיֶה לְךָ, תּוּכַל

לָקַחַת אֶת הַיָּד הַזֹּאת, וָלֹא,

אִם לֹא נָשָׂאתִי חֵן לִהְיוֹת לְךָ

לְאֵשֶׁת־בְּרִית, הֲלֹא תִּמְצָא בֵּין הַנְּסִיכוֹת,

בְּנוֹת הַטַּטָּרִים, נְעָרוֹת לָרֹב,

יָפוֹת מִן הַלִּילִית הַזֹּאת וּרְאוּיוֹת

לְךָ יוֹתֵר מִמֶּנָּה. וַאֲנִי אֶהְיֶה

אַחַת הַנְּתִינוֹת אֲשֶׁר בְּמַלְכוּתְךָ.

דַיֵּנִי אִם אֵדַע כִּי נַפְשְׁךָ מִלַּטְתָּ

מִמָּוֶת וְכִי עֹל־עַבְדוּת פָּרַקְתִּי!

אֲנִי אוּכַל לִכְבּשׁ בִּי אֶת הָאַהֲבָה

שֶׁאֲהַבְתִּיךָ וְאֹהַב אוֹתְךָ! לוּ רַק

תַּחְשֹׁב כֵּיצַד לְהִמָּלֵט מִכָּאן

עַל נַפְשְׁךָ! וְאִלּוּ אֶת יָדִי

יָכוֹל אַתָּה לִדְחוֹת! קָרוֹב הַשַּׁחַר…

מָרָה עָלַי נַפְשִׁי… נִבְרַח, נָסִיךְ!


כלף אֲדֶלְמָה נְדִיבָה, נִסְעַרְתִּי מִדְּבָרַיִךְ,

אַךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לָנוּס אִתָּךְ מִזֶּה,

וּמֵעַבְדוּת לִגְאֹל אוֹתָךְ. כִּי מַה יֹּאמַר

אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ לַמְּנוּסָה הַזֹּאת?

הֲלֹא כְּאִישׁ בּוֹגֵד יִרְאֵנִי – וּבְצֶדֶק –

אִם בִּגְנֵבָה אוֹצִיא אוֹתָךְ מִפֹּה וַאֲחַלֵּל

אֶת קֹדֶשׁ חֻקָּתָהּ שֶׁל הַכְנָסַת־אוֹרְחִים.


אדלמה אֶת קֹדֶשׁ חָֻּתָם שֶׁל גֵּר וְשֶׁל אוֹרֵחַ

הֵפֵרָה טוּרַנְדּוֹט.


כלף אֲפִלּוּ כָּךְ – אֵינִי יָכוֹל.

אֵין לִי שְׁלִיטָה עַל נִשְׁמָתִי, אֵינֶנִּי

אָדוֹן לִלְבָבִי. לְאֹשֶׁר יֵחָשֵׁב לִי

לָמוּת, אֲדֶלְמָה, בִּרְצוֹנָהּ שֶׁל זוֹ

שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. מַהֲרִי וְנוּסִי לְבַדֵּךְ.

אֲנִי אָמוּת בַּעֲדָהּ. אֵין לְהָשִׁיב.

כִּי לָמָּה לִי חַיִּים בְּלִי טוּרַנְדּוֹט? חַיַּי

הֵם מָוֶת בִּלְעָדֶיהָ. תְּנִינִי לְאַחֵל לָהּ

נִצָּחוֹן שָׂמֵח.


אדלמה וּבְכֵן, זוֹ הָאֱמֶת: מֵאַהֲבָה

בַּסַּנְוֵרִים הֻכֵּיתָ.


כלף אַהֲבָה וּמָוֶת.

רַק זֶה חֶלְקִי. מִחוּץ לָזֶה – לֹא כְלוּם.


אדלמה יָדַעְתִּי, הַנָּסִיךְ, שֶׁהַלִּילִית הַזֹּאת

יָפָה מִמֶּנִּי. אַךְ קִוִּיתִי שֶׁדְּבָרַי

יָעִירוּ בְּךָ הֵד, וְלוּ גַם לֹא יִהְיֶה זֶה

הֵד־אַהֲבָה. לֹא צַר לִי שֶׁאֲנִי

מֻשְׁפֶּלֶת לְפָנֶיךָ. רַק דָּבָר אֶחָד

יָקָר לִי. רַק חַיֶּיךָ. בּוֹא, נִבְרַח!

מַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ! שְׁמַע תַּחֲנוּנַי.


כלף אֲדֶלְמָה,

אֲנִי אָמוּת. אֵין לְהָשִׁיב.


אדלמה הָהּ, כְּפוּי־טוֹבָה!

יָפֶה. פֹּה אֶשָׁאֵר. אִתְּךָ וּבִגְלָלְךָ

נִשְׁאֶרֶת גַּם אֲנִי. אַךְ לֹא לְאֹרֶךְ זְמַן

אֶהְיֶה שִׁפְחָה. וְאִם שָׁמַיִם לֹא יַעַזְרוּ לִי

הֲלֹא רָאֹה תִּרְאֶה עוֹד מִי בֵּין שְׁנֵינוּ

יֵיטִיב לָבוּז לְמַנְעַמֵּי־חַיִּים

וּלְתַהְפּוּכוֹת גּוֹרָל.

(לעצמה) הַאִם אוּכַל

לִשְׁבֹּר אַהֲבָתְךָ, כָּלָף?

הַאִם יוּכַל לְךָ כֹּחִי?

(בקול) נָסִיךְ,

הֱיֵה שָׁלוֹם. (יוצאת)


כלף הָהּ, לַיְלָה. מֶה עָיְפָה לְךָ נַפְשִׁי.

זֶה רַב מִדַּי. גַּם לַעֲמֹד בְּלַהַט יְקוֹדָהּ

שֶׁל אַהֲבָה טוֹרֶפֶת. גַּם לִהְיוֹת לְבוּז

וּלְשִׂנְאָה, לִהְיוֹת מֻקָּף מֵאָה פְּגָעִים

וְאֶלֶף מְזִמּוֹת, לִשְׁמֹעַ עַל מוֹתָהּ

שֶׁל אֵם נֶאֱהָבָה וְעַל מְצוּקָתוֹ

שֶׁל אָב, עַל סַכָּנָה רַבָּה הַמְאַיֶּמֶת

עָלָיו וְעַל עַבְדִּי הַנֶּאֱמָן, וּלְבַסּוֹף –

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – לְהִוָּדַע כִּי יוֹם

אֲשֶׁר נוֹעַד לָשֵׂאת תִּקְוָה, לִהְיוֹת

יוֹם אשֶׁר וּמְחוֹז־חֵפֶץ, הוּא יוֹם

שֶׁבּוֹ אַתָּה עָתִיד לִפֹּל מוּבָס

וּמְדֻקָּר בְּמִצְוָתָהּ שֶׁל זוֹ אֲשֶׁר

לְמַעֲנָהּ בִּלְבַד רוֹצֶה אַתָּה לִחְיוֹת,

שֶׁל זוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מֵחַיִּים! הָהּ, טוּרַנְדּוֹט!

כַּמָּה אַכְזָר לִבֵּךְ! אֱמֶת, אֱמֶת,

אָמְרָה לִי הַשִּׁפְחָה הָעַרְמוּמִית

אֲשֶׁר בִּקְשָׁה אוֹתִי לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁמוֹת

וְהִתְרְתָה בִּי, כִּי בְּיֹקֶר אֲשַׁלֵּם

בְּעַד קַשְׁיוּת־עָרְפִּי… הִנֵּה הַשֶּׁמֶש…

(אור שחר עולה)

הַזְּמַן הִגִּיעַ לְהַשְׁקוֹת בְּדָם

אֶת הַחַיָּה הַתַּבְעָנִית. אַל נִתְעַצֵּב!

נִשְׂמַח!


שיר אדלמה

אִתְּךָ לָנוּס, אִתְּךָ אֲהוּב נַפְשִׁי,

אִתְּךָ לָנוּס אֶל אַהֲבָה,

אִתְּךָ גַם יַחַד לחֹפְשִׁי – אֲהוּב לִבִּי.


בְּאַהֲבָה נִפְרֹץ בְּרִיחֵי מִשְׁמָר,

אִתְּךָ אֶפְשָׁר, אִתְּךָ הַכֹּל אֶפְשָׁר,

וְגַם אִם לֹא תֶּאֱהַב, הַקְשֵׁב – אִם לֹא תֶּאֱהַב,

אֲזַי הָאַהֲבָה שֶׁלִּי

הֲלֹא תַּסְפִּיק לִשְׁנֵינוּ, אֲהוּבִי.

אֶל אַהֲבָה אִתְּךָ וּדְרוֹר –

מָה עוֹד נָחוּץ, מָה עוֹד, אֱמֹר, אֱמֹר אִישִׁי.

לוּ רַק אִתְּךָ, לוּ רַק אִתְּךָ,

אֲהוּב לִבִּי.


מִמֶּרְחַקִים קוֹרֵאת לִי הַחֵרוּת,

אַךְ מַה לִּי הִיא אִם לֹא אִתְּךָ ־ אֲהוּב לִבִּי.

לוּ רַק אִתְּךָ, לוּ רַק אִתְּךָ,

אֲהוּב לִבִּי.


תמונה עשירית

כלף, בריגלה, שומרים.

בריגלה הוֹד־מַעֲלָתְךָ, הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לַעֲמֹד בַּנִסָּיוֹן הַגָּדוֹל.


כלף (בסערה) אַתָּה הוּא זֶה? וּבְכֵן, מַלֵּא אֶת הַפְּקֻדָּה

אֲשֶׁר נִתְּנָה לְךָ! שְׁלֹף הַפִּגְיוֹן וּדְקֹר!

מַהֵר, נָבָל! שִׂים קֵץ! מָאַסְתִּי בַּחַיִּים!


בריגלה (בתמהון) אֵינֶנִּי מֵבִין חֲצִי דָבָר. מַה פִּתְאֹם? אֵיזֶה

פְּקֻדּוֹת? קִבַּלְתִּי רַק פְּקֻדָּה אַחַת – לְהָבִיא אוֹתְךָ

אֶל הָאַרְמוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ כְּבָר גָּמַר לְסָרֵק

אֶת הַזָּקָן שֶׁלּוֹ וְגַם הוּא כְּבָר בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם.


כלף (בתקיפות) יָפֶה. נֵלֵךְ אֶל הָאַרְמוֹן. אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁלֹּא אַגִּיעַ עַד לַשַּׁעַר. בּוֹא.

אַתָּה רוֹאֶה, יֵשׁ כֹּחַ בִּי לָלֶכֶת בְּלִי מוֹרָא

אֶל מָוֶת. (משליך חרבו)

גַּם לֹא אֶתְגּוֹנֵן. וְלַנְּסִיכָה

הַגִּידוּ כִּי רֵיקוֹת הָיוּ יָדַי

וּמֵרְצוֹנִי חָזֶה חָשַׁפְתִּי לַהוֹרְגִים

כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ.

(יוצא בחֵמה)


בריגלה (משתומם) הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מַה קָּפַץ עָלָיו פִּתְאֹם? הַכֹּל מִן

הַנָּשִׁים הַמְנֻוָּלוֹת הָאֵלּוּ. הֵן עִצְבְּנוּ אוֹתוֹ. זֶהוּ. לֹא

נָתְנוּ לוֹ לִישֹׁן, בִּלְבְּלוּ לוֹ אֶת הַמֹּחַ וְעַכְשָׁו אֶצְלוֹ

בָּרֹאשׁ תּהוּ וָבֹהוּ, הוֹ הוֹ: יָשָׁר עֲמֹד! קָדִימָה

צָעוֹד! אֶל הָאַרְמוֹן פְּנֵה! לְהָבִיא אוֹתוֹ בִּשְׁלֵמוּת

אֶל הַדִּיוָאן וְשֶׁיִּהְיֶה פֹּה סֵדֶר! (יוצא) [

(קולות תופים וכלי־נגינה)

מערכה חמישית

הדיוואן, כמו במערכה השניה. בירכָּתי הבמה – מזבח ועליו אליל סיני. שני כוהנים. פרגוד מבדיל ביניהם ובין השאר, אך אינו מכסה אותם כליל. אלטום המלך יושב על כסאו. החכמים איש במקומו. פנטלונה וטרטליה עומדים מזה ומזה לכסא המלכות. משמר.


תמונה ראשונה

אלטום, פנטלונה, טרטליה, החכמים, המשמר. אחר־כך כלף. הוא נסער ומסתכל כה וכה בחשדנות. בא עד אמצע הבמה. משתחווה לאלטום.


כלף (לעצמו) הֲיִתָּכֵן? הֲרֵינִי כָּאן – וְעוֹדִי חַי,

אַף כִּי עִם כָּל פְּסִיעָה עַד הֵנָּה

רָאִיתִי אֶת הַמָּוֶת לְנֶגְדִּי. אִישׁ לֹא נָגַע בִּי.

הַאִם שִׁקְרָה אֲדֶלְמָה… אוֹ אוּלַי

נוֹדָע לְטוּרַנְדּוֹט סוֹד הַשֵּׁמוֹת הַשְּׁנַיִם

וְהִיא שִׁנְּתָה הַגְּזָר. הָהּ, אִם לֹא קֵץ חַיַּי הוּא,

זֶה קֵץ לְתִקְוָתי! טוֹב, טוֹב הַמָּוֶת

מִן הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת.

(עומד, שותק)


אלטום מַה לְּךָ, בְּנִי?

קוֹדְרוֹת פָּנֶיךְ, וַאֲנִי רָצִיתִי לִרְאוֹתָן

שְׂמֵחוֹת וּמְאִירוֹת. אַל פַּחַד, הַנָּסִיךְ.

הַיּוֹם יָקִיץ הַקֵּץ עַל סִבְלוֹתֶיךָ,

שֶׁכֵּן תִּשְׁמַע מִפִּי בְּשׂוֹרַת שִׂמְחָה וָאשֶׁר.

הַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַר לְטוּרַנְדּוֹט – אִשְׁתִּי אַתְּ.

כְּבָר פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ הִיא אֶת שְׁלִיחֶיהָ

שִׁגְּרָה אֵלַי, בִּקְשָׁה כִּי לֹא אַטִיל עָלֶיהָ

אֶת הַתַּחֲרוּת הַזֹּאת וְאֶת הַנִּשׂוּאִים.

אַתָּה רוֹאֶה? הִיא מְנֻצַּחַת. רַק חַכֵּה לָהּ פֹּה –

וְהִיא שֶׁלְּךָ.


פנטלונה מַה שֶׁנָּכוֹן נָכוֹן, הוֹד־נְסִיכוּתְךָ. אֲנִי עַצְמִי, בְּאֹפֶן

אִישִׁי, כְּבָר שְׁתֵּי פְּעָמִים הֻזְעַקְתִּי וְהֻבְהַלְתִּי, וְרַצְתִּי

וְהִגַּעְתִּי אֶל שַׁעֲרֵי חַדְרֵי חֲדָרֶיהָ לְחַכּוֹת לְהוֹרָאוֹת

מִמֶּנָּה. אֲפִלוּ לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהִתְלַבֵּשׁ כַּהֹגֶן, חִכִּיתִי

וְרָעַדְתִּי מִקֹּר, מַמָּשׁ קָפָא לִי הַזָּקָן וְהוּא עוֹד לֹא

הִפְשִׁיר עַד עַכְשָׁו. וְלָמָּה חִכִּיתִי, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. שׁוּם

דָּבָר. רַק דָּבָר אֶחָד: הִיא בְּמַצַּב־רוּחַ נוֹרָא וְזֶה

סִימָן שֶׁיֵּשׁ לְךָ מַזָּל וְיִהְיֶה שָׂמֵחַ.


טרטליה הָיִיתִי שָׁם בְּשָׁעָה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה וּשְׁמוֹנִים וָשֵׁשׁ

דַּקּוֹת וְהַשֵּׁד יוֹדֵעַ כַּמָּה שְׁנִיּוֹת לִפְנוֹת־בֹּקֶר. בְּדִיּוּק.

הֶחֱזיקָה אוֹתִי חֲמֵשֶׁת־רִבְעֵי־שָׁעָה וָחֵצִי. עַל הַדָּקָה.

לא נָתְנָה לִי לָלֶכֶת. הִבִּיעָה כָּל מִינֵי מִשְׁאָלוֹת. אֲנִי

רָעַדְתִּי מִקֹּר וּבִפְנִים רָתַחְתִּי, וְכָךְ מֵרֹב קֹר וָחֹם

אָמַרְתִּי לָהּ, נִדְמֶה לִי, כָּל מִינֵי גַסֻיּוֹת. (לעצמו)

בְּתַעֲנוּג רַב הָיִיתִי נוֹתֵן לָהּ קְצָת מַלְקוֹת. לֹא

חַלָּשׁוֹת וְלֹא חֲזָקוֹת. כָּכָה, בֵּינוֹנִיּוֹת.


אלטום רְאֵה, כַּמָּה הִיא מִתְאַחֶרֶת.

שָׁלַחְתִּי רָץ וְעִמָּדוֹ פְּקֻדָּה לָבוֹא

מִיָּד לְכָאן, וָלֹא – בְּכֹחַ יְבִיאוּהָ.

הָהּ, חֲמָתִי עוֹלָה בִּי. זֶה אָפְיָהּ! תָּמִיד –

רַק לְהַכְעִיס! רַק לְהַרְגִיז! הִנֵּה הִיא!

הִיא עֲצוּבָה כָּל־כָּךְ… רְאֵה, פָּנֶיהָ

כְּמוֹ הִסְמִיקוּ מִבּוּשָׁה… כֵּן… הִיא, שֶׁלֹּא יָדְעָה בּשֶׁת־פָּנִים! נִצַּחְתָּ, בְּנִי.

רְאֵה וּשְׂמַח!


כלף מַלְכִּי, הָהּ, סְלַח וּמְחַל לִי.

אֲנִי מוֹדֶה לְךָ. אַךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל

לִשְׁמֹחַ. מַר עָלַי לִבִּי, הַמֶּלֶךְ. צַר לִי

שֶׁהִנְנִי גוֹרֵם לָהּ צַעַר וּכְלִמָּה…

מוּטָב לִי שֶׁ… הָה, לֹא! כָּזֹאת לא אֶעֱשֶׂה…

כִּי אֵין חַיִּים לִי בִּלְעָדֶיהָ. לֹא! אוּלַי

הַזְּמַן יַהֲפֹךְ לִבָּהּ… אֶפְשָׁר שֶׁבִּהְיוֹתָהּ

מֻקֶּפֶת אַהֲבָה, הִיא תִּתְרַגֵּל אֵלַי

לְאַט… עִם הַיָּמִים… אִם כָּךְ אוֹ כָּךְ, נַפְשִׁי

הִפְקַדְתִּי בְּיָדֶיהָ, רְצוֹנָהּ יִהְיֶה לִי

לְחֹק בַּל יַעֲבֹר. כָּל הַמְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי

טוֹבוֹת וַחֲסָדִים – אַל יְשַׁחֵר אֶת עֶזְרָתָם

שֶׁל חֲנָפִים וְשֶׁל נוֹכְלִים מְלִיצֵי־ישֶׁר

אוֹ שֶׁל נָשִׁים זָרוֹת. רַק הִיא בְּלְבַד,

אִשְׁתִּי, רַעְיָתִי, תִּהְיֶה לִי לְיוֹעֶצֶת

וּלְפִיהָ אֲכַוֵּן אֶת צְעָדַי.

אֲנִי אֹהַב אוֹתָהּ בְּאֹמֶן, אַהֲבָה

עַזָּה וְאֵיתָנָה, שֶׁאֵין מָקוֹם בָּהּ

לְהִרְהוּרֵי סָפֵק וַחֲשָׁדוֹת. וְכָךְ

אוּלַי לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן וְהִיא

תֶּאֱהַב אוֹתִי וְלֹא אֶהְיֶה לָהּ עוֹד

לְתוֹעֵבָה וּלְמַשְׂטְמָה.


אלטום הָעֲבָדִים,

הָכִינוּ אֶת צַלְמֵי־הַקֹּדֶשׁ, לַהֲפֹךְ

אֶת הַטְּרַקְלִין הַזֶּה לְמִקְדָּשׁ־מֶלֶךְ.

הִיא תִּוָכַח בְּפֹעַל כִּי דְבָרִי יָקוּם

וְאֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתִּי אֲקַיֵּם.

פִּתְחוּ הַשְּׁעָרִים וּתְנוּ לָעָם לָבוֹא

לַחֲזוֹת בַּטֶּקֶס. אֵין בְּרֵרָה לְטוּרַנְדּוֹט

כִּי אִם לִסְבֹּל מְעַט עַל כָּל הַמְּרוֹרִים

אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעָה אֶת אָבִיהָ. עֵת לִשְׂמֹחַ.

יָרֹנּוּ נָא הָעָם עִם טֶקֶס־הַכְּלוּלוֹת.

הָכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ!

(הפרגוד שבְּיַרכתי הבמה עולה. נגלים המזבח והכוהנים שלידו)


פנטלונה אֲדוֹנִי שָׂר הַשָּׂרִים, הִיא הוֹלֶכֶת, הִיא בָּאָה,נִדְמֶה

לִי שֶׁהִיא בּוֹכָה.


טרטליה הַפַּמַּלְיָה שֶׁלָּהּ חֲמוּצָה לְמַדַּי, מַרְאֶה עָגוּם בְּמִקְצָת.

בִּכְלָל נִדְמֶה לִי, שֶׁהַחֲתֻנָּה הַזֹּאת דּוֹמָה יוֹתֵר

לִלְוָיָה.

תמונה שניה

הנ"ל, טורנדוט, אדלמה, סלימה, טרופלדינו, הסרים השפחות. לקול מנגינה קודרת נכנסת טורנדוט, הפמליה שלה. כל הנלווים אליה נושאים סימני אבלות גינוני צרמוניה שונים, כמו במערכה השניה. טורנדוט עולה אל כסא המלכות, נפתעת בראותה את המזרח והכוהנים. הכל נערכים איש במקומו, כמו במערכה השניה. כלף עומד באמצע הבמה.


טורנדוט אֲנִי יוֹדַעַת, הַנָּסִיךְ, כָּל סִימָנֵי

הָאֲבֵלוּת הָאֵלֶּה, קַדְרוּתָם שֶׁל הַנִּלְוִים אֵלַי,

כָּל אֵלֶּה מְמַלְאִים אוֹתְךָ שִׂמְחָה. אֲנִי רוֹאָה

אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַמּוּכָן. עָצוּב לִי, הַנָּסִיךְ.

וְרַע וָמַר. עָשִׂיתִי אֶת הַכֹּל,

אִמַּצְתִּי כָּל כֹּחִי וְכָל תַּחְבּוּלוֹתַי

כְּדֵי לִנְקֹם נִקְמַת הַבִּזָּיוֹן אֲשֶׁר

הִנְחַלְתָּ לִי אֶתְמוֹל, אַךְ לְחִנָּם. עַכְשָׁו

עָלַי לְהִכָּנַע לִגְזֵרָתוֹ שֶׁל הַגּוֹרָל.


כלף הָהּ, טוּרַנְדּוֹט!

לוּ לִלְבָבִי רָאִית, אִלוּ יָדַעַתְּ

אֵיךְ תּוּגָתֵךְ וְשִׂנְאָתֵךְ הוֹפְכִים

אֶת שִׂמְחָתִי לְמְרוֹרִים! מַדּוּעַ צַר לָךְ

שֶׁאַתְּ נוֹתֶנֶת אשֶׁר לָאוֹהֵב אוֹתָךְ מִכֹּל?

מַדּוּעַ לֹא נִקְשֹׁר אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ זוֹ בָּזוֹ

לְאַהֲבָה וּלְחֶסֶד? אִם אָשַׁמְתִּי לְפָנַיִךְ

בְּכָךְ שֶׁרַק אוֹתָךְ אֹהַב לְעוֹלָמִים,

סִלְחִי לִי, טוּרַנְדּוֹט.


אלטום בְּנִי, אֵין הִיא רְאוּיָה

לְאֵלּוּ הַמִּלִּים הַנִּכְנָעוֹת. הִיא הִיא

הַצְּרִיכָה לְהִכָּנַע, לִשְׁבֹּר גַּאֲוָתָהּ

וְלָכֹף רֹאשׁ! יָרִיעוּ הַמְנַגְּנִים

תְּרוּעַת שִׂמְחָה – יוֹתֵר, יוֹתֵר שָׂמֵחַ! –

וְחִישׁ לְטֶקֶס־הַכְּלוּלוֹת!


טורנדוט לְאַט לָכֶם!

חַכּוּ! אֵין נְקָמָה יָפָה וּמְתוּקָה

יוֹתֵר מִזּוֹ: לְהַעֲמִיד פָּנִים,

לִנְסֹךְ בְּאוֹיִבְךָ שִׂמְחָה וּזְחִיחוּת־דַּעַת

וּבִטָּחוֹן…. עַל־מְנָת לְהַשְׁלִיכוֹ לְפֶתַע

מִמְּרוֹמִים אֶל תְּהוֹם! מִנִּצָּחוֹן

אֶל תַּחְתִּיּוֹת תְּבוּסָה!

(קמה על רגליה)

שִׁמְעוּ כֻּלְּכֶם:

כָּלָף בְּנוֹ שֶׁל טִימוּר – הַחוּצָה! שָׂא רַגְלֶיךָ!

הִנֵּה הֵם הַשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ! צֵא!

בַּקֵּשׁ לְךָ אִשָּׁה אַחֶרֶת! בְּרַח! וּזְכֹר:

קָטֹנְתָּ מִלִּמְשֹׁל בְּטוּרַנְדּוֹט!


כלף (בתדהמה מרה) אֲבוֹי לִי, לָאֻמְלָל!


אלטוס (נדהם) וַי, מָה אָזְנַי שׁוֹמְעוֹת!


פנטלונה אוּף, לְכָל הַתַּחְתִּיּוֹת! אֵיךְ שֶׁהִיא גִלְּחָה אוֹתוֹ: מַה

דִּעְתְּךָ, טָרַטַּלְיָה?


טרטליה חַכֵּה, דַּעְתִּי לֹא צְלוּלָה! הוֹ, בֶּרְגִ’יגונְזִין! כִּמְעַט

קִבַּלְתִּי נֶקַע בַּמֹחַ!


כלף הַכֹּל אָבוּד! עַכְשָׁו מִי יַעֲזֹר לִי?

הָהּ, אֵין עוֹזֵר! בְּמוֹ יָדִי הֻכֵּיתִי נֶפֶשׁ!

הַלֵּב אָהַב מִדַּי, וְאֶת הָאַהֲבָה

טָרְפָה הָאַהֲבָה. הָהּ, לוּלָא פָּתַרְתִּי

אֶתְמוֹל אֶת הַחִידוֹת, הָיָה הָרֹאשׁ הַזֶּה

עָרוּף כַּיּוֹם וְלֹא הָיְתָה נַפְשִׁי

יוֹדַעַת אֶת הַמַּר מִמָּוֶת. הָהּ, אַלְטוֹם הַמֶּלֶךְ,

לַשָּׁוְא בִּטַלְתָּ אֶת הַחֹק הָאַכְזָרִי

אֲשֶׁר הוֹעִיד לִי מָוֶת, אִם תּוּכַל הַנְּסִיכָה

לִמְצּא אֶת הַשֵּׁמוֹת! בְּכָךְ מוֹסִיף הָיִיתָ

שִׂמְחָה עַל שְׂמְחָתָהּ!

(בוכה)


אלטום כָּלָף, הַאֲמֵן לִי –

לְכֹבֶד צַעַרְךָ אַרְכִּין רֹאשִׁי הַשָּׂב.

מֹחִי אֵינוֹ תּוֹפֵס!


טורנדוט (בלחש לסלימה) צַר לִי עָלָיו, סֶלִימָה.

אֵין כֹּחַ בִּי לִשְׁמֹר אֶת לְבָבִי

מִלֶּכֶת שְׁבִי אַחֲרָיו.


סלימה לְכִי אַחֲרֵי לִבֵּךְ.

אַל תִּתְעַקְּשִׁי! הָעָם רוֹגֵשׁ.

אדלמה (לעצמה) הִגִּיעָה

שְׁעַת חִתּוּךְ גּוֹרָל – בֵּין מָוֶת וְחַיִּים.


כלף אוּלַי אֲנִי חוֹלֵם… אֲנִי שָׁפוּי? (בחֵמה) הַגִּידִי,

לִילִית מְפֹאָרָה, הַאִם חֲבָל לָךְ

שֶׁלֹּא רָאִית בְּהֵעָרֵף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה

אֲשֶׁר אָהַב אוֹתָךְ כָּל כָּךְ? יָפֶה! אֲנִי

מַשְׁלִיךְ לָךְ אֶת חַיַּי! בָּהֶם חָשַׁקְתְּ? הִנֵּה הֵם!

(ניגש בצעד מהיר אל כסאה של טורנדוט)

הִנֵּה הוּא לְרַגְלַיִךְ, הַנָּסִיךְ כָּלָף,

אֲשֶׁר הִכַּרְתְּ, אֲשֶׁר כְּשִׂנְאָתֵךְ אוֹתוֹ

כָּךְ הַשִּׂנְאָה שֶׁהוּא שׂוֹנֵא אֶת הַשָּׁמַיִם

וְאֶת הָאֲדָמָה וְהַגּוֹרָל, שׂוֹנֵא אוֹתָם

וּבָז לָהֶם וּבְצֵאתוֹ מִדַּעְתּוֹ,

מֵרֹב יֵאוּשׁ וָצַעַר, הוּא נוֹפֵל לָמוּת

פֹּה לְרַגְלַיִךְ!

(שולף פגיונו ואומר לדקור עצמו)

טורנדוט (עטה אליו, עוצרת בעדו. אומרת בעדנה)

לֹא, כָּלָף! הָהּ, לֹא!

אֵין צֹרֶךְ!


אלטום מַה זֹּאת? הֲיִתָּכֵן?


כלף (בתמהון) מָה אַתְּ עוֹשָׂה?

אַתְּ מְנַסָּה לִמְנֹעַ מָוֶת שֶׁבִּקַשְׁתְּ?

אַתְּ מְסֻגֶּלֶת לְדָבָר שֶׁל רַחֲמִים? לֹא, לֹא!

כַּוָּנָתֵךְ לְהַשְׁאִירֵנִי בַּחַיִּים כְּדֵי

שֶׁלְּעוֹלָם אוֹתָךְ אֹהַב וּלְעוֹלָם

אֶכְאַב אוֹתָךְ. הַרְפִּי! הַנִּיחִי! לְפָחוֹת

אֶת הָאַחֲרִית הַזֹּאת חִשְׂכִי מִמֶּנִּי.

אִם זוֹ שְׁעַת רָצוֹן לָךְ, לַעֲשׂוֹת חֶסֶד –

הַקְשִׁיבִי: אָב זָקֵן לִי בְּפֶּקִּין,

אֻמְלָל הוּא וְנִרְדָּף, כִּתְרוֹ נִגְזַל

וּמַלְכוּתוֹ שְׁדוּדָה, לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי

לִתְמֹךְ יָדוֹ. עִזְרִיהוּ נָא. וְלִי

הַנִּיחִי וְאָמוּת.

(אומר לדקור עצמו)


טורנדוט (עוצרת בעדו) הָהּ, לֹא, כָּלָף!

חָיֹה תִּחְיֶה! אַתָּה צָרִיךְ לִחְיוֹת… לְמַעֲנִי!

אֲנִי נִכְנַעַת. בֵּן. נִצַּחְתָּ. חִישׁ, סֶלִימָה,

מַהֲרִי נָא אֶל אָבִיו שֶׁל הַנָּסִיךְ בַּכֶּלֶא,

שַׁמְּחִי לֵב הַזָּקֵן, גַּם לִמְשָׁרְתוֹ עִזְרִי,

אִמֵּךְ גַּם הִיא אִתָּם, מַהֲרִי חַבְּקִיהָ…


סלימה אָרוּץ! הָהּ, מַה נִּפְלָא! (יוצאת)


אדלמה הַכֹּל יוֹרֵד שְׁאוֹלָה!

אֲנִי רוֹאָה פָּנָיו שֶׁל מָוֶת. אֵין תִּקְוָה.


טורנדוט נָסִיךְ, רַק בְּמִקְרֶה נוֹדְעוּ לִי הַשֵּׁמוֹת

שֶׁהִנְחִילוּנִי אֶת הַנִּצָּחוֹן. הַלַּיְלָה,

מִתּוֹךְ דִּמְדוּם אָפֵל וָזָר, אוֹתָם הִגַּדְתָּ

לְשִׁפְחָתִי אֲדֶלְמָה. הִיא סוֹדְךָ גִלְּתָה לִי.

לָכֵן אַכְרִיז בְּאָזְנֵי כֹּל: אֵינֶנִּי

רוֹצָה נִצְחוֹן־כָּזָב.

זֹאת וְעוֹד זֹאת, נָסִיךְ:

הָבֵן נָא, יָפְיְךָ, מַרְאֲךָ הַנֶּאֱצָל

נַפְשְׁךָ הָאַמִּיצָה הִבְקִיעוּ גַאֲוָתִי

וְאֶת לִבִּי הָפְכוּ. אַתָּה תִּחְיֶה, נָסִיךְ.

חַי, חַי תִּהְיֶה! טוּרַנְדּוֹט

הִיא אִשְׁתְּךָ.


אדלמה (לעצמה, ביאושה) הָהּ, אֵיזוֹ תֹּפֶת!


כלף שֶׁלִּי אַתְּ? אַתְּ שֶׁלִּי? אַתְּ וְחַיִּים וָאשֶׁר!


אלטום (יורד מכסאו) הָהּ, טוּרַנְדּוֹט בִּתִּי, הָהּ, יַקִּירָה. סָלַחְתִּי

כָּל מְרוֹרִים אֲשֶׁר בָּאוּנִי מִיָּדֵךְ. הַכֹּל

כִּפַרְתְּ בְּסַעַר זֶה שֶׁל נְדִיבוּת וָחֶסֶד.


פנטלונה חֲתֻנָּה, חֲתֻנָּה! הַצִּדָּה, הַצִּדָּה. חֲכָמִים וּנְבוֹנִים! אָנוּ

מִתְחַתְּנִים!


טרטליה אֲחוֹרָנִּית, אֲחוֹרָנִּית, בְּבַקָּשָׁהּ! לַעֲמֹד בַּשּׁוּלַיִם,

בָּרֶקַע הָאֲחוֹרִי.

(חכמי הממלכה מתרחקים אחורנית)


אדלמה (פורצת ויוצאת קדימה) הָהּ, כֵּן, חַי, חַי תִּהְיֶה! רְאֵה חַיִּים

עִם זוֹ אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי! שְׂמַח בָּם בְּחַיֶּיךָ,

הָהּ, אִישׁ אַכְזָר! וְאַתְּ, מִפְלֶצֶת וּנְסִיכָה,

דְּעִי: לְתוֹעֵבָה אַתְּ לִי! כָּל מַעֲשָׂי

תַּכְלִית אַחַת הָיְתָה לָהֶם: לִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ.

לִפְנֵי שָׁנִים חָמֵשׁ, בְּעוֹד אֲנִי בַּת־מֶלֶךְ,

פְּגַשְׁתִּיו וַאֲהַבְתִּיהוּ. לַיְלָה זֶה,

בְּעוֹד אַתְּ מַאֲמִינָה כִּי לָךְ אֲנִי טוֹרַחַת,

כֵּן, זֶה הַלַּיְלָה הִתְחַנַּנְתִּי לְפָנָיו

לִבְרֹחַ עִמָּדִי, גִּדַּפְתִּי שְׁמֵךְ, לִילִית,

עָמַלְתִּי לְשַׁקְּצֵךְ, לְהַשְׂנִיאֵךְ… לַשָּׁוְא…

לָכֵן, כִּכְלוֹת הַכֹּל, כְּשֶׁהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנַי

אֶת הַשֵּׁמוֹת, גִּלִּיתִי לָךְ אוֹתָם, כְּדֵי

שֶׁתִּצְחֲקִי לוֹ וּתְגָרְשִׁיהוּ מִפָּנַיִךְ

וְאָז אוּלַי אֶמְשֹׁךְ לִבּוֹ לָנוּס אִתִּי

וְהוּא יִהְיֶה שֶׁלִּי. אֲבָל יוֹתֵר מִדַּי

דָּבוּק הוּא בָּךְ. חוֹלֶה אַהֲבָתֵךְ הוּא

וְאֵין מַרְפֵּא. שֶׁלָּךְ הוּא. תִּקְווֹתַי

נָמוֹגוּ לְעוֹלָם. עַכְשָׁו אַחַת הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר נוֹתְרָה לִי. בַּת־מְלָכִים אֲנִי וְלֹא

אוֹסִיף לָשֵׂאת חֶרְפַּת עַבְדוּת. אֲנִי שׂוֹנֵאת

אוֹתָךְ. שֵׁדָה מִשְּׁאוֹל! אַף שֶׁגָּזַלְתְּ

מִמֶּנִּי אָב וָאֵם, אַתְּ שֶׁיָּדֵךְ הִכְרִיתָה

אָחִי וְאַחְיוֹתַי, אַף שֶׁעָשַׁקְתְּ

אַרְצִי וּמַלְכוּתִי וּלְבַסּוֹף חָמַסְתְּ

מִמֶּנִּי גַם אוֹתוֹ, אֶת אֲהוּבִי! הַקֵּץ!

לֹא עוֹד אוֹסִיף לִסְבֹּל! עֵת לְסַיֵּם!

לוּ תְּמֻגַּר אֲדֶלְמָה וְאִתָּהּ יָסוּף

הַנֵּצֶר הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לַמַּמְלָכָה

וְדָם יִמְחֶה עַבְדוּת וּשְׁנוֹת חֶרְפָּה.

(נוטלת פגיונו של כלף שהושלך, וממשיכה בתקיפות)

הִנֵּהוּ הַפִּגְיוֹן אֲשֶׁר הִרְחַקְתְּ

מִלֵּב בַּעֲלֵךְ כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ

בְּתוֹךְ לִבִּי. עַכְשָׁו יִרְאוּ הַכֹּל אִם יֵשׁ

עוֹד בְּכֹחִי לִקְרֹא לִי דְרוֹר!

(אומרת להמית עצמה)


כלף (מעכב בעדה) עִמְדִי, אֲדֶלְמָה!

עִמְדִי!


אדלמה הַנַּח לִי, אִישׁ אַכְזָר! הַנַּח!

(בקול בוכים) אַל תִּתְעַלֵּל בִּי, כְּפוּי־טוֹבָה! לָמוּת הַנַּח לִי!

(אומרת לדקור עצמה)


כלף (מוציא את הפגיון מידה)

לא! לֹא תָּמוּתִי! הִנְנִי יוֹדֵעַ

כִּי לָךְ אֲנִי חַיָּב אֶת הַתּוֹדָה

עַל רֹב אָשְׁרִי הַיּוֹם. מְזִמָּתֵךְ

הָיְתָה לִי לִבְרָכָה, תַּחְבּוּלָתֵךְ הֵבִיאָה

אוֹתִי עַד מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הָפַךְ לִבָּהּ

שֶׁל טוּרַנְדּוֹט וְאֶת חַיַּי הוֹצִיא מֵחֹשֶׁךְ

לְאוֹר גָּדוֹל. סִלְחִי לְאִישׁ אֲשֶׁר

הָאַהֲבָה מָשְׁלָה בּוֹ וְהוּא עֶבֶד לָהּ.

אַל תִּקְרָאִינִי כְּפוּי־טוֹבָה. חֵי מְרוֹמִים.

לוּ בֶּן־חוֹרִין אֲנִי לֶאֶהֹב אִשָּׁה אַחֶרֶת,

כִּי אָז רַק אַתְּ אִשְׁתִּי.


אדלמה (פורצת בבכי) לֹא, לֹא,

אֵינֶנִּי רְאוּיָה!


טורנדוט מַה לָּךְ, אֲדֶלְמָה?


אדלמה עַכְשָׁו כָּל יְסּוּרַי גְּלוּיִים לָךְ. אַתְּ גָזַלְתְּ

אֶת תִּקְוָתִי הָאַחֲרוֹנָה וְהָאַחַת –

אוֹתוֹ. לְמַעֲנוֹ שִׁקַּרְתִּי וְחָתַרְתִּי

וְהִתְבַּזֵּיתִי, וְעַכְשָׁו מוֹצִיא הוּא מִיָּדִי

אֲפִלּוּ כְּלִי נָקָם אַחֲרוֹן. לִבְרֹחַ תְּנִי לִי!

הָשִׁיבִי לִי אֶת חֵרוּתִי, אֲנִי

אֵצֵא לִנְדֹד הַרְחֵק מִסֹּהַר זֶה,

מֵאַרְמוֹנְךְ וּמֵעִירֵךְ. אָנָּא, חִשְׂכִי מִמֶּנִּי

אַחֲרִית־אַכְזָרִית – לִרְאוֹת אֶת אֲהוּבִי

בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ, טוֹרַנְדּוֹט. זִכְרִי הֵיטֵב –

כִּשְׁאוֹל קִנְאָה! וְלֵב אִשָּׁה בְּקִנְאָתוֹ

לֹא יֵרָתַע מִכֹּל. הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹאֶשֶׁת

אֵין סְיָג לָהּ. מִפָּנֶיהָ אֵין מַחֲבוֹא.

וּבַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצְאת אֲדֶלְמָה לֹא תֵּדְעִי

מְנוּחָה וְלֹא יִהְיֶה שָׁלוֹם לָךְ. (בוכה)


אלטום (לעצמו) צַר עָלַיִךְ,

נְסִיכָה אֻמְלֶלֶת.


כלף אַל תִּבְכִּי, אֲדֶלְמָה.

דַּי. הֵרָגְעִי. עַכְשָׁו אוּלַי אוּכַל

לִגְמֹל לָךְ חֵלֶק מֵחוֹבִי כְּלַפַּיִךְ.

מַלְכִּי, וְאַתְּ, רַעְיָתִי, רְאוּ בִּקַּשְׁתִּי:

הָשִׁיבוּ לַנְּסִיכָה אֶת חֵרוּתָהּ.


טורנדוט אָבִי,

זוֹ גַם בַּקָּשָׁתִי שֶׁלִּי. אֲנִי יוֹדַעַת

כִּי בְּעֵינֶיהָ כָּל כֻּלִּי חָמָס וָפֶשַׁע

וְהַשְּׁהִיָּה בִּמְחִצָּתִי לְתוֹעֵבָה עָלֶיהָ.

תָּמִיד אֵמוּן נָתַתִּי בָּהּ וַאֲהַבְתִּיהָ

אַךְ לְחִנָּם, כִּי שִׂנְאָתָהּ וַחֲמָתָהּ

יָקְדוּ בַּמִּסְתָּרִים. עַל אַף רֵעוּת אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ

הִיא רָאֲתָה בִּי רַק מוֹשֶׁלֶת עָרִיצָה.

תָּמִיד חָשְׁדָה, תָּמִיד עָקְבָה, חִכְּתָה.

אֱמֹר לָהּ כִּי חָפְשִׁית הִיא, וְתֵלֵךְ לָהּ.

זֹאת מְבַקְשִׁים מִמְךָ אֲנִי וּבַעֲלִי,

אַל תְּסָרֵב.


אלטום זֶה יוֹם שִׂמְחָה וְלֹא אֶמְדֹּד אֶת חַסְדִּי

בְּקַמְּצָנוּת וְצָרוּת־עַיִן. לוּ יִהְיֶה

לָהּ חֵלֶק בְּאָשְׁרֵנוּ. לֹא רַק חֲרוּתָהּ

אֶתֵּן לָהּ. גַם אֶת מַלְכוּתָהּ אָשִׁיב

וְאִם יִהְיֶה עִם לְבָבָהּ לִבְחֹר לָהּ בַּעַל –

לוּ יִמְלְכוּ שְׁנֵיהֶם בְּדַעַת וּתְבוּנָה

בְּלֹא יֻהֲרַת שְׂרָרָה מֻכָּה־בַּסַּנְוֵרִים,

בְּלִי עַזוּת־פָּנִים שֶׁאֵין לָהּ שָׁחַר.


אדלמה הָהּ, אֲדוֹנִי… רוּחִי נִפְעֶמֶת… נָבוֹכָה אֲנִי…

מָה אֲדַבֵּר? הָאַהֲבָה כְּבֵדָה מִדַּי… וְאֵיךְ

אֶשָּׂא גַם חֲסָדֶיךָ… עִם הַזְּמַן אוּלַי

יָשׁוּב אוֹר בִּינָתִי הָעֲיֵפָה… עַכְשָׁו

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה אֶלָּא לְבְכּוֹת… אֵין כֹּחַ בִּי

לִכְבֹּשׁ אֶת דִּמְעוֹתַי…


כלף אָבִי, אַיֶכָּה?

אַתָּה פֹּה? בְּפֶּקִין? אֵיפֹה אֶמְצָאֲךָ

לַחֲבֹק אוֹתְךָ, לַחֲלֹק אִתְּךָ אָשְׁרִי הָרַב?


טורנדוט אָבִיךָ כְּבָר בַּחֲדָרַי, הַכֹּל סֻפַּר לוֹ

וְהוּא מָלֵא שִׂמְחָה. הַרְשֵׁנִי רַק

לִשְׁמֹר סוֹדָן שֶׁל הַקּוֹרוֹת הָאֵלּוּ

מִפְּנֵי זָרִים. אֲנִי מְלֵאָה בּוּשָׁה. הַמְתֵּן

וְעוֹד מְעַט תֵּדַע הַכֹּל.


אלטום טִימוּר בַּחֲדָרַיִךְ? שְׂמַח, כָּלָף! אַתָּה

עוֹלֶה לִמְלֹךְ! אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי טִימוּר.

חָפְשִׁית אַרְצוֹ. אוֹתוֹ שֻׂלְטָן־דָּמִים,

הַחַאן הָאַכְזָרִי, אֲשֶׁר הִכְבִּיד עֻלּוֹ

עַל אַרְצְךָ, יַד עֲבָדָיו הָיְתָה בּוֹ.

עָרִיצוּתוֹ הָיְתָה לוֹ לְרוֹעֵץ וּבָהּ

נָפַל מוּבָס. אֶת כֶּתֶר־מַלְכוּתְךָ

וְאֶת שַׁרְבִיט־הַכֵּס אֲשֶׁר לְךָ, שָׁמַר

לְמַעַנְךָ אֶחָד מִנֶּאֱמְנֵי שָׂרֶיךָ

וְאִגְּרוֹת־סֵתֶר הוּא שָׁלַח בְּיַד רָצִים

אֶל כָּל הָמּוֹשְׁלִים מַלְכֵי אֶרֶץ, סִימָנִי־הֶכֵּר

שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אָבִיךָ מְפָרֵט הוּא, וְקוֹרֵא

אֶתְכֶם אֶל הַמְּלוּכָה, אִם עוֹד אַתֶּם חַיִּים.

הִנֵּה גְלִיוֹן הַכְּתָב. רְאֵה וְהִתְבַּשֵׂר

כִּי תַמּוּ תְּלָאוֹתֶיךָ. (נותן בידו את הגליון)


כלף (מעיין בכתב) הֲיִתָּכֵן? אֵלִים!

הָהּ, טוּרַנְדּוֹט! הָהּ, אֲדוֹנִי מַלְכִּי! אַךְ לֹא,

לֹא אֲלֵיכֶם, לֹא אֶל בָּשָׂר וָדָם רָאוּי

לָשֵׂאת תּוֹדָה, כִּי אֲלֵיכֶם, שָׁמַיִם,

אֶשָּׂא יָדַי, קוֹלִי אָרִים, וְלוּ תְּלָאוֹת

אֵין־סְפוֹר תּוֹסִיפוּ לְהוֹעִיד לי, אֶל מוּלְכֶם,

חוֹתְכֵי מַעֲשֵׂי אֱנוֹשׁ וְתַהְפּוּכוֹת גּוֹרָל

בְּנְתִיבִים שֶׁנֶּעֱלְמוּ מִבִּינָתֵנוּ,

אָקוּם בְּתִמָּהוֹן וַאֲבַקֵּשׁ כִּי תִּמְחֲלוּ לִי

עַל מַר רוּחִי וּטְרוּנְיוֹתַי. אִם רָב כֹּחָם

שֶׁל הַחַיִּים וּמְרוֹרֵיהֶם לְהַשְׁכִּיחֵנוּ

לִרְגָעִים אֶת גֹּדֶל זְרוֹעֲכֶם הָאַדִּירָה

לוּ יְכֻפַּר לִי גַם הַחֵטְא הַזֶּה.

(הכל נרעשים ובוכים)


טורנדוט עַכְשָׁו אֵין צֵל מַקְדִּיר אֶת שִׂמְחָתֵנוּ…

כָּלָף הָיָה נָכוֹן לָתֵת חַיָּיו

בְּעַד הָאַהֲבָה אֲשֶׁר אָהַב. עַבְדּוֹ,

לְמַעַן יְשׁוּעַת מַלְכּוֹ הָלַךְ לָמוּת

וְשָׂר שֶׁלּוֹ שׁוֹמֵר לוֹ כֵּס־מַלְכוּת

וְלֹא עָלָה לִמְלֹךְ תַּחְתָּיו. אָבִיהוּ

לְשֵׁם בְּנוֹ אֲהוּבוֹ רָאָה בְּלִי חַת פְּנֵי מַוֶת

וְהָאִשָּׁה אֲשֶׁר הָיְתָה לִי אֵשֶׁת־סוֹד

שִׁקְּרָה וּמָעֲלָה בַּעֲדוֹ וּבִשְׁבִילוֹ.

שָׁמַיִם, תַּחֲנוּנַי שִׁמְעוּ, סִלְחוּ לִי

עַל גַאֲוָה וְעַל שִׂנְאָה אֲשֶׁר הָיְתָה בִּי

עַל סְלִידָתִי מִפְּנֵי אוֹהֵב, וּשְׁרִירוּת־לֵב אַכְזָר.

(ניגשת אל שולי הבמה)

גְבָרִים טוֹבִים וַחֲבִיבִים, דְּעוּ נָא

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת כֻּלְּכֶם. יָפֶה תַּעֲשׂוּ

אִם תְּאַשְּׁרוּ לִי שֶׁהָרֶגֶשׁ הֲדָדִי הוּא.

שיר הסיום

זֶהוּ, זֶהוּ.

הָעִנְיָן לְמַעֲשֶׂה הוּא

מַהוּ?

זֶהוּ:

הָאִשָּׁה אֵינָהּ פְּרָטִית.

אִם תַּחֲזִיק בָּהּ

הִיא תַּחֲזִיק בְּךָ כִּפְלַיִם.

זֶהוּ זֶהוּ

הַהַחְזָקָה הִיא הֲדָדִית.


מַה שֶׁבָּרוּר,

זֹאת נְשַׁנֵּן נָא הַפַּעַם:

אִם יֵשׁ אַהֲבָה

זֶה טוֹב, זֶה תְּנַאי יְסוֹדִי.

אִם כִּי

אַף כִּי

אַהֲבָה – זֶה טוֹב כִּפְלַיִם

אִם יוֹדְעִים שֶׁ…

זֶה הֲדָדִי, זֶה הֲדָדִי.


רֶגַע, רֶגַע,

אַל תֵּלְכוּ, עִקָּר שָׁכַחְנוּ,

רֶגַע, רֶגַע,

זֹאת נוֹסִיפָה וְנַגִּיד:

רֶגַע, רֶגַע,

אִם אִתְּכֶם קְצָת־קָט שָׂמַחְנוּ,

רֶגַע, רֶגַע,

אָז הַשִּׂמְחָה הִיא הֲדָדִית.


וּמִשׁוּם כָּךְ

הָבִינוּ זֹאת וּדְעוּ נָא:

תְּשׁוּאוֹת וּתְרוּעוֹת

זוֹ שְׁטוּת, זֶה כְּלוּם, זֶה צְדָדִי.

אַף כִּי,

אִם כִּי,

לְטוֹבָה אִם תִּזְכְּרוּנוּ

זֶהוּ זֶהוּ –

זֶה הֲדָדִי, זֶה הֲדָדִי.


מָסָךְ

נספחות

מאת המבלה"ד

התקנת הספר לדפוס נעשתה על־פי שני כתבי־יד: האחד ־ תרגום המחזה השלם; האחר – טכסט מקוצר לצורך ההצגה. מובן מאליו שבספר שלפנינו ניתן התרגום במלואו, כמוֹת שיצא מתחת ידי המתרגם בקיץ 1967.

מחזהו של קרלוֹ גוֹצי הוצג על במות אירופה פעמים אין־ספור בצורות מצורות שונות, למן הצגתו המקורית, בשנת 1762, בסגנון הוונציאני של ה''קומדיה דֶל’ארטה" ועד להצגתו המהפכנית של הבמאי הנודע יבגני ואכטאנגוב, במוסקבה, בשנת 1922. כן שימש מחזהו של גוֹצי תמליל לאופירות של בּוּזוֹני, פרוקופייב ופּוּצ’יני.

שמואל בונים שיווה להצגת “הנסיכה טוּרנדוֹט” צורה של מחזמר מודרני המתרחש בקרקס; לשם כך חיבר אלתרמן פזמונים הניתנים כאן כולם – פזמון פזמון במקומו, כאשר הושר בזמנו בהצגה, על־פי מנגינותיו של אלכסנדר ארגוב.

בכתב־היד של אלתרמן נמצא נוסח שני לחידה השלישית שחדה טוּרנדוֹט לכּלף – נוסח שונה מן המקור ומן התרגום, שבהם פתרון החידה הוא “וניציאה'', ואילו בוואריאנטה הזאת, לשון החידה ופתרונה הם “הקהל”. נוסח זה מובא כאן במדור הנספחות, וכן הבאתי בו קטעים נוספים ל”שיר הליצנים על הדיוואן'', שלא נשתלבו בהצגה (מצאתים בארכיון “הקאמרי”, בתיק “טוּרנדוֹט”). ולבסוף, ראיתי טעם לחזור ולהדפיס את דבריו של הבמאי “בשולי ספר־הבימוי”, שעניינם הערות־הסבר לאופי ההצגה כמופעה קרקסית: הם באו לראשונה בתוכניית־ההצגה, וכאן נתוספה עליהם רק הסיפא על נתן אלתרמן.

מנחם דורמן

החידה השלישית


טורנדוט אֱמֹר לִי מִי אוֹתָהּ חַיָּה נוֹדַעַת

שׁוֹאֶגֶת וְאִלְמָה, עִקְבֵית וַהֲפַכְפֶּכֶת.

עַזָּה מִכֹּל הִיא, אַךְ בְּאֶפֶס יָד מֻכְנַעַת,

וְחַלָּשָׁה מִכֹּל הִיא אַךְ רוֹעֶצֶת וּמוֹלֶכֶת.

לַהּ אֶלֶף לְבָבוֹת, אַךְ לֵב לָהּ אָיִן.

רָאשִׁים לָהּ אֶלֶף, אֲבָל אֵין בָּהּ דָּעַת.

אָחוֹרָה וּלְפָנִים וּלְכָל רוּחוֹת שָׁמַיִם

פּוֹנָה הִיא כְּאֶחָד, – אַךְ מַגִּיעָה לַיַּעַד.

הִיא טֶרֶף וְטוֹרֵף, הִיא הַשּׁוֹדֵד וְהַשָּׁלָל,

הִיא הַמָּשָׁל וְהַנִּמְשָׁל, – אֱמֹר לִי מִיהִי, אִם תּוּכָל.


כלף (פונה אל הקהל) אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אוֹתָהּ חַיָּה נוֹדַעַת,

עַזָּה וַהֲפַכְפֶּכֶת וּמוֹלֶכֶת וְנִכְנַעַת.

שֶׁאֶלֶף לְבָבוֹת לָהּ וְלֵב אָיִן

וְדַעַת אֵין בָּהּ, אַךְ דַעְתָּהּ קוֹבַעַת.

וּכְאֶחָד אֶל כָּל רוּחוֹת פּוֹנָה הִיא

אַךְ רַק לִמְחוֹז חֶפְצָהּ הִיא מְכַוֶּנֶת צַעַד.

וְהִיא טוֹרֵף־וָטֶרֶף, וְשׁוֹדֵד הִיא וְשָׁלָל,

אֲנִי אוֹמֵר לָךְ מִי זוֹ הַחַיָּה: זֶה הַקָּהָל.

שיר הליצנים על הדיוואן (נוסח אחר)

רפרין כָּכָה לְסַבֵּךְ סְבָכִים

לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

שֶׁמֵּעַל לַמְמֻצָּע.

זֶה מְעֻרְפָּל, זֶה מְבֻלְבָּל,

אַךְ זֶה בִּגְלַל… שֶׁזֶּה בִּכְלָל…

כָּךְ זֶה מְקֻבָּל.


הליצנים לְרָאשֵׁיהֶם יֵשׁ מִגְבָּעוֹת

וְקָרָחוֹת שֶׁמַּבְרִיקוֹת הֵן.

גַּם אִם שָׁאַלְתָּ – מַה יֵּשׁ עוֹד?

תֵּדַע: הַגֻּלְגָּלוֹת רֵיקוֹת הֵן.


אַךְ אִם יוֹעֵץ עָשָׂה טָעוּת

אוֹ חֵטְא חָטָא, מוֹצָא לוֹ אָיִן.

כִּי אָז גּוֹזְרִים עָלָיו פָּשׁוּט

לָעוּף…


פנטלונה אַ… אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת!


הליצנים לָעוּף…


פנטלונה א… אַפְּצִ’י…


החכמים לבריאות!


הליצנים לְמַעְלָה בְּדַרְגָּה אוֹ שְׁתַּיִם.


רפרין כָּכָה לְהָעִיף חוֹטְאִים

לא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

שֶׁמֵעַל לַמְמֻצָּע.

לָכֵן הַכֹּל נִמְשָׁךְ כַּנָּ"ל

וְזֶה בִּגְלַל… שֶׁזֶּה בִּכְלָל…

כָּךְ זֶה מְקֻבָּל.


הליצנים בְּלִי־הֶרֶף הֵם פּוֹתְרִים אָמְנָם

חִידוֹת שְׁטוּרַנְדוֹט חָמְדָה.

אַךְ הֵם עַצְמָם אֵין כְּמוֹתָם

חִידָה וְרִבּוּס וְשָׁרָדָה.


וְאִם תִּשְׁאַל אֵיךְ מִדַּעְתָּם

הֵם לֹא יוֹצְאִים, יֹאמְרוּ הֵם: אָנוּ

מִדַּעְתֵּנוּ לֹא יוֹצְאִים

מִפְּנֵי שֶׁ…


פנטלונה אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת!


הליצנים מִפְּנֵי שֶׁ…


פנטלונה אַפְּצִ’י…


החכמים לִבְרִיאוּת!


הליצנים מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר מִזְמָן יָצָאנוּ.


רפרין כָּךְ לָצֵאת לֹא לָשׁוּב

לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

בִּשְׁבִיל זֶה נְחוּצָה

מוֹעָצָה חָרוּצָה

שֶׁמֵעַל לַמְמֻצָּע.

זֶה שִׁגָּעוֹן בִּלְתִּי־מֻגְבָּל

וְזֶה בִּגְלַל… שֶׁזֶּה בִּכְלָל…

כָּךְ זֶה מְקֻבָּל.

בשולי ספר־הבימוי

מדוע קרקס?

קרלוֹ גוֹצי כתב את אגדותיו הדראמאטיות בוויניציאה בין השנים 1761 ל־1765 בשביל להקתו של סאקי – להקת שחקו בסגנון ה“קומדיה דל’ארטה''. גוצי לא יצר את הדמויות המסורתיות של ה”קומדיה דל’ארטה" – בּריגלה, פנטלונה טרופלדינו, טרטליה, ארלקינוֹ ועוד; הוא לקח אותן מן המוכן. הדמויות עצמן, על שמותיהן, היו מוכּרות היטב לקהל־ הצופים בעירו, והן לא השתנו ממחזה למחזה – לא בלבוש, לא בצורה המישחק והדיבור ולא בתכונותיהן או ביחסים שביניהן. וכך בהתגלמותן המסורתית, נתגלגלו גם למחזותיו של גוצי. פנטלונה של גוצי הוא אותו פנטלונה המפורסם, חביבם של קהל הצופים, יהיו אשר יהיו התפקידים שהוטלו עליו מדי פעם. וכן שאר הדמויות של ה“קומדיה דל’ארטה”, כך שאפשר לומר, שכולן הן יצירי “סגנון המישחק” ולא דמויות דראמאטיות, פרי דמיונו של המחזאי.

קהל הצופים הוונציאני בימי קרלו גוצי לא היה שואל: “מיהו פנטלונה?” אלא “מה יקרה לפנטלונה?”, ובמקרה שלפנינו – מה יקרה לפנטלונה שעה שהוא מתגלגל לפֶּקין דווקא ונהפך כאן לשׂר־השׂרים של מלך סין? דמותו של פנטלונה, על זקנו המחודד ונוסח דיבורו הוויניציאני, ייצגה איפוא תכונות אופי־מסויימות, ובהופיעו כשׂר גדול בחצר־המלכוּת של פקין, לא היה בכך שום כפל התחפשות: פנטלונה נשאר פנטלונה בכל מקום ובכל המסיבות.

ואולם לגבי הקהל של ימינו, הדמויות של ה“קומדיה דל’ארטה”, בצורתן המקורית, שוב אינן יוצרות חוויות ואסוציאציות נתונות מראש, ועל־כן שעה שאחת מהן מופיעה כעת על הבימה, בעל כורחו ישאל הצופה – מיהו זה וכיצד הגיע לכאן? במחזה של גוצי אין מענה לשאלה זו. ואף־על־פי־כן, ה“קומדיה דל’ארטה” לא היתה צורה תיאטראלית חולפת, אשר צצה אי־פעם במקום כלשהו ובינתיים שבקה חיים לכל חי. אדרבא, היא פשטה צורה ולבשה צורה, התגלגלה בסגנונות תיאטראליים שונים וגם הקימה צאצאים לרוב. האם צ’ארלי צ’אפלין איננו נין מניני הקומדיה הזאת? כאשר הופיע על הבד, לא שאלנו את עצמנו: “מיהו?”, שהרי כולנו יודעים מיהו צ’ארלי צ’אפלין, אלא ציפינו לדעת: “מה יקרה לו הפעם?”

וכיוצא בזה ליצן הקרקס. גם ליצני הקרקס חייבים לשלוט במקצועות שונים, הם קלי־תנועה ואימפרוביזאטורים מצויינים. גם הליצנים בימינו הם דמויות קבועות, שנגזר עליהן לשחק את עצמן בסיטואציות שונות – הליצן העצוב, הליצן הלא־יוצלח, הליצן המתרברב וכו', ואין ביניהם אלא שוני תלבושתם ושוני איפורם. בראותנו את אפו האדום, הכדורי, של ליצן־הקרקס, את קרחתו המבריקה או את נעליו הארוכות ־ממידת רגליו, אין אנו שואלים: “מיהו זה שהופיע בזירה?” אנו מכירים את תכונתו ואף מיטיבים לדעת כי, לדידו, הכל אפשרי, כמו בחזיונות של ה“קומדיה דל’ארטה” וכמו באגדותיו הדראמאטיות של קרלו גוצי. לכן כסבור הייתי שאני רשאי לבחור באנשי קרקס כאנסאמבל להצגת “הנסיכה טוּרנדוֹט”, בעשותי גם הפעם יד אחת עם המתרגם ומחבר הפזמונים, שהפליא לשיר את שבחי הקרקס בחרוזי “התיבה המזמרת”.

שמואל בונים

1976־1967


  1. תוספותיו של אלתרמן – הפתיחה והפזמונים – ניתנים באות קטנה יותר מאות טקסט התרגום.  ↩

  2. “מִשְּׁכֵנָם” במקור המודפס, צ“ל: מִשְׁכָּנָם – הערת פב”י.  ↩

קרלו גוצי

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.