רקע
אלישע פורת
פריעת חוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה ביתן; תשנ"א 1991

 

א. בשק"ם של אל־עריש

בקיץ של אלף־תשע־מאות־שישים־ושמונה ירדתי עם גדודי למדבר סיני, להשתתף בתרגיל צבאי גדול. בחניית הצהריים נכנסתי לאולם השק"ם הענק שעמד כמו נווה־מדבר בצומת אל־עריש. המון חיילים מילא את האולם והמהומה היתה עצומה. השולחנות הקטנים היו גדושים באוכלים ובשיירי מאכלים, והחיילים הרעבים הסבו סביבם בצפיפות. עד שהחלטתי בדעתי אם להצטרף לתור הנדחקים הארוך או להסתפק בצידה שאישתי הכינה בתרמילי, שמעתי קולות קוראים בשמי. חיפשתי במבטי סביב לאולם הענק. ביקשתי בתוך הדוחק ותהיתי מי מבין מכרי העלומים מצא לו דווקא את המקום הזה ואת השעה הזו כדי לחדש קשרים נשכחים. ואז ראיתי פקעת של חיילים ישובה ליד אחד השולחנות, ופניהם מחייכות אלי, ויד מונפת לשלום ומזמינה אותי להצטרף. ניגשתי אליהם נזהר שלא להתקל בנושאי המגשים המתרוצצים סביב.

נו, מה שלומך? כמה שנים חלפו מאז התראינו לאחרונה? עשר שנים? ואפילו יותר? לחצתי ידיים והנדתי בראשי לברך אנשים שלא היו מוכרים לי. אבל את ישַעיהוּ בָּרָק הכרתי מיד. שַׁעיָה לא השתנה במאומה. אותה לפיתה עצבנית של הסיגריה באמצעות שמאלו. אותו השפם הכהה הגולש כלפי מטה שאף פעם אינו מקוצץ כראוי. ואותן עיניים טובות ומלאות אור.

גם אתה בין היורדים לתרגיל הגדול? תנו תודה לחיל־המילואים המפגיש בין רחוקים ומחייה את העבר.

שעיה הסיט את כסאו, נדחק לכיסא אחר ואמר שב, שב, עד שפוגשים אותך עוברות שנים. לא תתחמק ממני הפעם כל כך מהר. אחד מהחבורה קם ממקומו ואמר שעיה בשבילך אני אפילו מפנה את הכיסא. תודה רבה, השיב לו שעיה, וזה אחרי שישנת על כתפי כל הדרך המעצבנת מתל־אביב. ואני התיישבתי במקום שהתפנה וכבר השתכחה ממני המולת ההמונים באולם השק"ם הענק. כאילו אני יושב עם שעיה ברק במדבר הפתוח. מתחת לעץ האשל של המצל. וסביבנו שוררת שלווה מדברית נכונה ודוממת.

לפני עשר שנים היינו ידידים קרובים. השירות הצבאי הפגיש אותנו לגמרי במקרה. אבל ההתקרבות בינינו משהתחילה לא ניתנה לעצירה. ישעיהו ברק מצא הרבה ענין בדברים שכיסיתי ממנו ומאחרים. ואני מצאתי ענין דווקא בדברים שהוא לא טרח לכסות. ידידויות כאלה צצות ונעלמות בשנות השירות הצבאי. ואף פעם אי אפשר לנחש אם יוציאו את שנתן. אבל זו שבינינו החזיקה מעמד בתהפוכות שנות השירות, ואפילו מצאנו צורך להחליף בינינו מכתבים קצרים בחודשים הראשונים לאחר שחרורנו. באותם חודשים שכל אחד מאתנו היה עסוק בהתמצאות ראשונית בעולם האזרחי החדש. ואחר כך גבר המרחק גם עלינו. עוד החלפנו פה ושם פתקים קצרים כגון: שְׁמוֹק שכמוך, חיפשתיך היום ולא היית. מתי נתראה??? ואחר כך נגמר גם זה. והקרבה שבינינו החלה להפוך לזכרון. בבקרים הקרירים חסר לי שיעולו. התגעגעתי לרקיקות הממושכות שלו, לניקוי גרונו, לקללות הערביות שהיה פולט אותה שעה בזעם אמיתי. ואחר כך היה נכנע כניעה חרישית לעישון הסיגריה. הוא התמחה בהכנת קפה ריחני ותמיד היה מצרף אליו בצרידות הבוקר שלו סיפור מאלף מחייו שלפני הגיוס. ואחר כך חשבתי שהימים שעשינו באוהלי־הצבא היו קצובים מלכתחילה. ורק אמונת־נעורים תמימה שלקינו בה הטעתה אותנו לחשוב שכך יימשכו החיים לנצח.

נו, דחק בי שעיה, תגיד כאן את האמת, כמה ספרים כבר כתבת? שאלתו הביכה אותי מאד. מי הרשה לו לגעת בפומבי במאווה הכתיבה הכמוס שלי? ואם גם לא כתבתי עד אותו יום שורה אחת, ואם גם טרם נדפסה מילה אחת משלי, לא בעתון ולא בספר, הרי הוצאתי שעות רבות של בטלה וחלומות על כתיבת סיפורים. נבוכותי מאד ותשובתי יצאה לגמרי שלא כדרכי. כלומר לא מבודחת ולא מהותלת אלא מהוססת. ממש כאילו נתפסתי בדבר־שקר. מה, עוד לא כתבת ספר? המשיך שעיה בשלו כאילו אינו מרגיש במבוכה שאחזה בי. משונה. ואני הייתי בטוח שכתבת כבר עשרה ספרים לפחות.

הרגשתי לפתע לא נוח, התכסיתי בזיעה בלתי צפויה. ואני חושש שאפילו הסמקתי מעט. בשק"ם של אל־עריש בשעת צהריים מחנקת וחמה, בין מאות חיילים מתרוצצים. כשהגסות שולטת באויר, מתפנה פתאום ידיד ותיק ושואל אותי במישרין שאלה כאובה שאני עצמי לא העזתי לשאול. כמו אבחת סכין חלף בי כאב פתאומי והיתה לי הרגשה שהוא צודק. מכאיב אבל צודק. כי לא די שחייב הייתי בכתיבת עשרת הספרים, אלא צריך הייתי להיות סופר מוכר וגם ידוע. אם לא למאות החיילים היורדים לתרגיל הגדול שבסיני, הרי לפחות לידידי ישעיהו ברק. חבר ותיק ונושן. ככה הוא מעז להתנבא על כתיבתי? ואין הוא חש בחוצפת ההתגרות במה שיביא עתידי?

לא, אמרתי בקול חלוש. לא, עוד לא הספקתי לכתוב אפילו ספר אחד. כל־כך בושתי לפתע בתשובתי וכל־כך אשמתי בפניו עד שכמעט קמתי באחת וזינקתי אל השולחן. הנה אני והנה אשמתי כאילו קראתי אליהם. עשרת הספרים שלא כתבתי עומדים נגדי כעשרה כתבי אישום. ואין בידי להכחישם. אם אתם רוצים חייבוני בדינכם. על הכול, על עצלותי על רשלנותי, על התמכרותי לחיים. על הזנחת חובת הכתיבה. אבל למען השם, עשו זאת בשקט, בלי להקים רעש. אל תעשו מאשמתי ענין קולני. שהרי אתם רואים בעצמכם כמה קשה לי המעמד המוזר הזה.

נפרדנו באותה הפתאומיות שבה נפגשנו. חיילי הגדוד של שעיה נקראו ברמקולים אל האוטובוסים. ואני ליוויתי אותו אל רחבת החניה. המאהלים שלנו יהיו רחוקים מאד זה מזה ולא ניפגש במהלך האימון. הוא קרא אלי מבעד לחלון האוטובוס והשביע אותי שבפעם הבאה כבר יהיה ספרי הראשון כתוב ומודפס. שפמו המוזנח ירד על שפתיו והסיגריה הנצחית בערה בין אצבעותיו. הוא סילק מעל עיניו את שערו, חייך אלי והניף ידו לשלום ולא ידע כמה הסעירו דבריו את לבי. שיירת האוטובוסים יצאה לדרכה בחום הצהריים הקיצי. והמדבר בלע אותה בתוך התאבכויות האבק והאור המרטט. ואחרי כמה רגעים נח הכול ולא ניכר סימן מהשיירה.

דבריו של שעיה הכניסו מהומה כזו בתוכי עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. איך הצליח לנחש מה שהטריד אותי במסתרים ללא מנוח? הסיפורים שסיפרתי ביחידה, התאורים שתארתי במושבי־הלצים בצריף הארוך בלילות שאחרי המסעות. החיקויים שחיקיתי את דרכי דיבורם של הקצינים, ואפילו של המפקד בכבודו ובעצמו. הכול העיד כמאה עדים שנולדת לאחוז בעט של סופרים. הייתי בטוח בכך כבר אז, נשמעו דבריו של שעיה באוזני. ולכן לא פיקפקתי לרגע שכתבת כבר מזמן את עשרת הספרים.

אינני יכול להעיד בדיוק כמה שנים נשאתי בתוכי את שאלתו החדה של ישעיהו ברק. אבל אני בטוח שבשלה ובשל מידת התום והחיבה שבה שאל, הוחשו אצלי מחשבות ומעשים שהבשילו לידי כתיבה ראשונה. בטחונו המובן מאליו בכשרוני, גאוותנו על הידידות שבינינו, השתאותו הילדותית על מעשי, כל אלה עשו בתוכי מה שלא עשו אחרים. ובהם אנשים שהיו קרובים אלי הרבה יותר.

 

ב. במזנון של בית התנועה

במזנון של בית התנועה בתל־אביב ישבתי עם ישעיהו ברק אל השולחן. הוא ליסלס בשפתו את שולי שפמו. האם הסתיר השפם השמוט שלו איזה פגם מלידה? האם חיפה על שומה כעורה שמתחת לאפו? זכרתי היטב איך היה מקנח את שתייתו בליסלוס השפה התחתונה. היה טובל את שפמו בכוס כאילו בכוונה. כאילו היה הליסלוס חלק משתייתו. כמה טיפות של משקה התעגלו בשערות השפם והוא המתין דקות אחדות ואחר כך מצץ אותן אחת אחת. בקול רם ומתוך התנשפות כבדה. כאילו הוא מתענג על המציצה תענוג מיוחד. כאילו לא חלפו שנים מאז ראיתי לראשונה את נוהגו המשונה. וכאילו לא הערתי לו על המנהג הבלתי־ראוי הזה. האם כיוון עכשיו במיוחד לכבודי? האם בשבילי שיחזר את מעשהו שמלפני שנים? האם רצה להטעימני משהו מכוחו העצמאי החדש, שאמר אפילו אני עסקן בינוני בבית התנועה, הרי עדיין אני מלך על גופי ועל אברי?

נפגשנו בשדרה שליד ככר אתרים. אני הלכתי חבוק עם ניקול, המשוררת האמריקאית הצעירה שביתה בביתי קיץ אחד ומלא־הפתעות. באותו היום שוטטנו במוזיאונים עד לעייפה. ואחר־הצהריים עלינו אל חדרה השכור. אני הייתי אחוז קוצר־רוח ועשיתי מעשה בחופזה. אבל היא נהגה במתינות ומעט גם התכעסה עלי שנחפזתי כל־כך. ואחר כך קפצה למקלחת ולבשה בגד־ים וירדנו לשפת הים. ושם הניחה את ראשה על ברכי וחלמה על עתידה בקול רם. החוף היה ריק לגמרי בעונה זו של השנה. ואני עייפתי ממשובותיה והפצרתי בה לוותר על הרביצה ולחזור. באותה הדרך הנלהבת שתיארה לפני את עתידה, את לימודיה, כתיבתה, באותה הדרך יכולתי אני לתאר לפניה את עתידי שלי חומק ממני ומתרחק לכיוון לא ידוע, שובה הקרוב לארצות־הברית, הניתוק בינינו, ההזדמנות לקשר שהוחמצה. כל מה שעורר בה שמחת־הבטחה גרם לי צער של פרידה. אמרתי לה הכול בקצרה כי לא רציתי להיגרר אחר מצב־הרוח הרגשני שלה. והיא רטנה עלי ואמרה שגם אני ארוויח משהו בחיי, אם אפקיע את עצמי מן הסוגר ששמתי עלי, ואנהג בדרך יותר פתוחה ורגשנית.

קמנו ממרבצנו שבחול החמים. היא התלבשה ואני ניערתי מעורפה החמוד כמה גרגרי־חול שנאחזו בו. ואגב כך חיבקתי אותה מגבה חיבוק מאוחר. אבל היא לא נעתרה לי ונשמטה מבין ידי. כאילו מילאה אחר צַו ברור של גופה הקורא אותה להתנער מהקשר הגופני החפוז בינינו, שלא היה בו שום ממש. עלינו לאט במדרגות החוף. הלכנו לאורך הטיילת החדשה ויצאנו אל השדרה. ושם שמעתי את שעיה קורא בשמי בשמחה גלויה. הוא התעלם מניקול, מהליכתנו החבוקה ומהאד הקל של אהבים מוחמצים שעלה מאתנו. הוא אחד בי וביקש שאסור אתו לבית התנועה. יש לו שם חדרון קטן, מעין משרד, ובמזנון הסמוך הקפה תמיד חם ומוכן לשתייה. היה לי לא נוח ועשיתי הכרה ביניהם. אני הייתי נבוך מהפגישה וחשבתי ששעיה גם הוא לא חש בנוח. אבל ניקול כדרך הצעירים שמחה על שעיה ידידי. ואחרי רגע הוסרו כל המעצורים שבינינו. ליווינו אותה אל חדרה ואני אמרתי סליחה שעיה, אני רוצה להיפרד מניקול ביחידות. והוא אמר בסדר תיפרד, אני אמתין לך כאן.

עמדתי מולה בחדר־המדרגות הקריר. היא דחתה את ידי ואת שפתי ואת כל גופי שפירכס אליה. גם אני ידעתי שהכול נגמר בינינו. אבל כמו ילד קטן הלוקק מהמֶתֶק ואינו יכול לחדור, כך שקקתי אל חמדתה המתוקה ולא יכולתי לחדול. אף על פי שבתוכי ידעתי שאני צריך לחדול. ובעצם אינני נוהג עמה כשורה. עכשיו כשהיא מתחננת שאניח אותה לנפשה. ואני באמת חייב להניח לה לעלות במדרגות אל חדרה השכור שבקומה השלישית. לא יכולתי לשלוט בגופי. עוד ליטוף קצר, עוד נשיקה, עוד לקיקה לחה ואחרונה בעורה המלוח.

המלים שאמרנו חלפו מחוצה לנו. ושנינו ידענו שאין בהן שום אחיזה. לא יהיו עוד טלפונים חשאיים מתאי־טלפון חבויים. לא יהיו עוד מכתבים מקושטים, שתמיד הוסיפה להם איורים נחמדים בסופם. ולא עוד פתקים הכתובים בדיו מיוחדת, שהיתה מצמידה אל הספרים ששאלה ממני. ולא יותר טיולים באור האחרון שלפנות ערב. ולא חיבוקים נסערים ועוצרי־נשימה במחבוא שלנו, שבין קני־הסוף על הגדה ליד הגשר.

היא פנתה לעלות במדרגות ואני שמטתי את ידי לאט מגווה. שתכתבי ניקול, ביקשתי, אני תמיד אשמח למכתביך. היא הבטיחה לי שתכתוב ואפילו תשלח הקלטות משירתה. וגם שאינני מבין את כל המילים הנדירות שבשירתה, אוכל להתרשם מהניגון המיוחד שלה. ועכשיו לך כבר, שמעתי את קולה ממעלה המדרגות. החבר שלך מחכה לך בחוץ. ואני יצאתי אל ישעיהו ברק שהמתין לי ליד גדר האבנים. הוא נשען לאחוריו ועישן בדבקות ממש כפי שהיה מעשן כשהיינו נערים בצבא. העשן חילחל מבעד לשפמו, והתימרות הדקיקות הסתלסלו מפולגות עד שהתלכדו מעל לראשו לעננה אחת בהירה. בגילנו, אמר לי בכבדות, כבר לא כדאי לשקוע ביחסים כאלה. סום כאב־לב קשה.

הצעירות האמריקאיות יכולות לבלבל כל אחד השבתי לו. וחוץ מזה הכול נגמר בינינו. הלילה ניקול טסה בחזרה לארצות־הברית. אבל בלבי נצרתי את הבטחתה שאולי נתראה בקיץ הבא. היא חייבת לשוב לארץ להשלים כמה עבודות תרגום שהחלה בהן. אבל היחסים שבינינו השתנו לגמרי. ואין לי לצפות לקרבה מחודשת. רק על הידידות הטובה שבינינו נוכל לשמור. הלוואי, נאנחתי בקול, שאפתי אויר, העליתי מבע של צהלה על פני ואמרתי לשעיה, אחריך אל המזנון של בית התנועה. הלכתי אחריו ואפילו לא הסבתי ראשי לאחורי, אל חלון חדרה הפתוח של ניקול, הפונה תמיד אל הים.

אגב ראיתי את סיפורי הילדים שלך, אמרה שעיה, בעתון הילדים שקראתי לבני. אתה רואה שצדקתי. סופך שתהיה סופר. והוא הזכיר לי את פגישתנו המפתיעה בשק"ם של אל־עריש, לפני כמה שנים. למה הכחשת הכול? הרי ודאי כתבת כבר אז? ואני זכרתי את אי־הנעימות שגרמו לי שאלותיו הישירות. ואת המבט המסוקרן ששלחו לי חבריו. ואת הבושה שקפצה עלי פתאום, כמו על נער מתבגר. ואיך התפתלתי תחת מבטם ורציתי לצאת משם במהירות ולהסתלק מהמקום.

ואחרי הסיפורים בעתונים יבוא הספר. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ובסוף לא תהיה רחוק כל־כך מעשרת הספרים שעליהם דיברנו. ותוך שיחה עליזה ומלאת הבטחות הראה לי את חדרו הקטן שבבית התנועה. אני ידעתי מיד שאתה תהיה סופר. מהשיחות הראשונות שבינינו היתה לי הרגשה כזו. אתה לא הרגשת ככה? ואני אמרתי מספיק שעיה. סופר או לא, העיקר שהילדים שלך נהנו מהסיפורים. ומה שיהיה בעתיד גם אני אינני יכול לדעת.

ישבנו במזנון ושעיה הזמין קפה וכריכים. התלוצץ עם המזנונאי ובירך לשלום מכרים בקול רם. ולפתע נזכר במעשה שטות שעשינו לפני שנים. איך הערמנו על המפקד, הפרנו את פקודתו ויצאנו לחופשה גנובה. תכתוב על כך, מה? איך החלפנו בינינו חולצות ומסמכים כדי לבלבל את המשטרה הצבאית אם ניתפס. אתה זוכר? בסופו של הלילה הפרוע אמנם נלכדנו בידי שוטר צבאי מסור והוא העלה אותנו על הטנדר והסיע אותנו לבנין המשטרה הצבאית. נו, אתה נזכר? אבל בדרך האט הטנדר ואנחנו העזנו וקפצנו ממנו וחמקנו במרוצה ברחובות החשוכים. ואת שארית הדרך למחנה עשינו ברגל. שרנו וצחקנו על הדרך עד שהאיר השחר. אתה זוכר? שאל שעיה כמה מבטיחים נראו לנו אז החיים? גם על הלילה ההוא תכתוב פעם? ולא העליתי על דעתי שגם שעת פרידתי משעיה קרובה מאד. די היה לי באותו היום הפרידה מניקול, ולא נותר בי כוח לפרידות נוספות.

 

ג. בתחנת האיסוף

בתחנת האיסוף של גדוד הסיור האוגדתי פגשתי בישעיהו ברק בפעם האחרונה. הרופא הגדודי המבוהל עשה אתי הסכם חפוז: אם אביא אותו אל תחנת האיסוף בדרך מהירה ובטוחה, הוא ישחרר אותי מעבודת הפינוי. הוא כיסה את ראשו בקסדה ונדחק לימין הנהג מתחת למחסה השריון הצר. לצד הדרך היו פגזים מתפוצצים. ומדי פעם גם צללו מטוסים מהירים וניסו להפציץ את השיירה. אבל הם החטיאו ואני זקפתי ראשי מעל תא־הנהג של הזחל"ם המיושן. השקפתי סביבי וראיתי שבין הפגזים נמשכים חיי הטבע כרגיל. חוגלות ניתרו בבהלה לאורך הדרך המשובשת. חרדונים השתרעו על בטנם בסלעים החמימים. והסתווניות פרחו באורן הסגול הרך. והרחק במערב, מעבר לעשן ולשדות הבזלת החרוכים, התנצנצה הכינרת.

בהיאחזות הנטושה כבר חיכו לנו אנשי האיסוף החטיבתי. וכשהתקרבנו אליהם והרופא קם לרגע ורצה לדבר עם הרופא החטיבתי, קטעו אותו בגסות וצעקו אליו פשוט סעו אחרינו. אבל מהר ובלי עיכובים. והם פתחו בדהרה על דרך העפר. העלו אבק ומיהרו אל תחנת האיסוף. שב דוקטור, שב, אמרתי לרופא ותן לי להשלים את חלקי בהסכם. הרופא היה חיוור. הביט לעברים ושאל אותי אם אני בטוח לגמרי שאנחנו שועטים בדרך הנכונה. כל הגבעות שמסביב נראו לו דומות והוא איבד לגמרי את התמצאותו.

מקרוב הרעימו תותחי־הטנקים וחסמו מדי פעם את הדרך הצרה. אבל אני האצתי בנהג המרפאה, וזחל הפינוי שלנו דבק ברכב שלפנינו ולא שמט אותו אפילו לשנייה אחת. הנהג הפנה אלי את פניו המאובקות ובעיניו ראיתי שהוא מבין את כוונתי היטב. ליד הצומת המופגז פנינו לעבר התל ומיד הגענו לתחנת האיסוף. עבודת הפינוי התנהלה במהירות וצוותי הפינוי שמחו על התגבורת שהגיעה. הם כשלו מעייפות וקיוו שיבואו כבר להחליפם. זהו דוקטור, אמרתי לרופא הגדודי. עד כאן ההסכם שבינינו. הבאתי אותך לתחנת האיסוף. ואני ירדתי מהזחל ואפילו לא נשארתי לראות איך מתארגנים אנשי המרפאה. מתחת ליריעת אוהל שמחוברת לצלעו של טנק פגוע שכבו כמה חיילים פצועים ואני קרבתי אליהם לסייע להם במעט. ואז הזדקף שעיה ברק וקרא אלי. ואני מיהרתי אליו מופתע מהפגישה. הוא נפצע רק פצע קל ברגלו, ועל אף שביקש להמשיך עם צוותו פונה לתחנת האיסוף. הוא הרגיש בטוב ורק היה עייף נורא מלילות הקרב.

ישבתי לידו מתחת ליריעה וסיפרתי לו על ההסכם שערכתי עם הרופא הגדודי. והוא חייך אלי ואני המשכתי וסיפרתי לו על הפגזת בית־החולים שנקלעתי אליה ביום שעלינו לרמה. התחילה שם בריחה מבוהלת והאנשים היו מבולבלים ולא ידעו בכלל מה קורה. בהפגזה נפגעו פגישה ישירה כמה אוהלי־ניתוחים. רציתי לשעשע אותו וסיפרתי לו על המשאיות העמוסות בציוד רפואי שהחלו לתמרן על הכביש הצר, ותוך כך חסמו את הציר לחלוטין. ומשני הכיוונים התאספו שיירות ענקיות שמפקדיהן ירדו כדי לנסות להתיר את הסבך. ומזל שההפגזה חדלה באותה הפתאומיות שבה החלה. כי אחרת היה שם רע ומר.

ושעיה התגבר על עייפותו וסיפר לי על קרב הבלימה שניהל גדודו. ועל השריפה בשדה־הקוצים שאיימה לשרוף את שיירת התחמושת שהיה ממונה עליה. ואיך התרוצץ המפקד וביקש נהגים מתנדבים שיחלצו את המשאיות מתוך האש. אבל נהגי המשאיות נבהלו ונשכבו בתוך תעלת המים הסמוכה ולא העזו להרים את ראשם. ואז קם בחור אחד ממפקדת הגדוד שלא היית מעלה בדעתך שיש בו אומץ כזה. ובשקט הלך ממשאית למשאית התניע אותן וחילץ אותן מהשריפה. ולבסוף לא יכלו הנהגים לעמוד מולו, וכמו שהיו חיוורים ומטונפים מהבוץ שבתעלה, רצו בשפיפה אל המשאיות והרחיקו אותן מחוץ לטווח הסכנה.

ואני סיפרתי לשעיה איך הגענו על הגדרות השרופות של ההיאחזות הנטושה. ובין הגדרות נלכדו תרנגולי־ההודו שנמלטו מהלולים המופצצים. העופות ששופדו על חודי הגדר הלבינו למרחוק. ואנחנו חשבנו שהם הם דגלי־כניעה שנותרו מהקרב. ובבית־האריזה העזוב עמדו ערימות של ארגזי עגבניות שנאספו כמה שעות לפני ההפגזה. והחיילים שלנו מהמרפאה הגדודית שלא טעמו מזון טרי כמה ימים פשטו על הארזים ומילאו פיהם בעגבניות הרכות. וציפצפו על כל הוראות הבטחון. ואחר כך עמסו את הארגזים, רצו אל השיירה ורוקנו אותם לתוך כלי הרכב החולפים. ארגז אחרי ארגז, בצהלה, במין משובת־ילדים פרועה.

שעיה סיפר לי על חבריו שהמשיכו בפריצה בלעדיו. ועל הפצועים ששכבו בתחנת האיסוף שאינם בכלל מיחידתו והוא אינו מכיר אותם. כל־כך היה רוצה לסיים את הטיפול ברגלו הפצועה ולשוב אל חבריו. וכך, בעודנו משוחחים מתחת ליריעה הגיע רכב פינוי ושעיה טיפס עליו עם שאר הפצועים הקלים. רציתי לשוב אתם למפקדת הגדוד והרופא הגדודי שמח, כי צריך היה להביא מהגדודים חובשים נוספים. נסעתי עם שעיה ברק עד להאיחזות הנטושה ושם ירדתי אל החניון הגדודי. נפרדנו לשלום והוא אמר לי אל תדאג, המלחמה תיגמר. ואנחנו נתראה שוב במזנון של בית התנועה. ואל תשכח להביא אתך איזו זמרת אמריקאית צעירה. ואני חשבתי ששום דבר לא ישוב להיות כמו שהיה לפני המלחמה. אפילו לא המזנון שבבית התנועה בתל־אביב. נזכרתי בידידתי ניקול ובפרידתנו בקיץ ההוא. חוף הים שבו רבצנו היה מתוק והחול שבו שיקענו את אברינו היה כה שליו עד שכל מחשבה על מלחמה קרובה היתה לגמרי מופרכת. איפה ניקול עכשיו? בשעה זו ממש? האם היא צמודה אל הטלוויזיה כמו שאר יהודי העולם? האם ניסתה לטלפן לביתי לשאול לשלומי? האם כתבה אלי כפי שהבטיחה מכתבים משעשעים מלווים בציוריה? האם המלחמה הזכירה לה את ההקלטות משיריה שטרם שלחה אלי?

הגעתי למפקדת הגדוד ועד שהתארגן רכב הפינוי הלכתי לאוהלים לשמוע מה התחדש בחזית. ומישהו אמר שזחל הפינוי שחילץ פצועים מההיאחזות הנטושה לבית־החולים נפגע פגיעה קשה. ואני כבשתי פני בכפותי ואמרתי בקול רם שזה לא ייתכן. רק לפני שעה קצרה ליוויתי אותם אל ההיאחזות. אבל האיש מהקשר אמר שכבר ראינו הפתעות גרועות מאלה. והכול יכול לקרות במלחמה הארורה הזאת.

יצאתי מאוהל־הקֶשֶר והתהלכתי בין חפירות־המגן של מפקדת הגדוד. ופשוט בכיתי אל תוך כפות ידי. מול הרוח היבשה שנשאה ריחות של עשן ואפר. ומול שיירת החובשים המתאספת לאיטה. בכיתי בכי משונה, קצר ומשתנק. וידעתי שישעיהו ברק כבר לא ישתה אתי קפה במזנון של בית התנועה. לא נשב במשרדון הזעיר שהתגאה בו ולא נעלה עוד זכרונות ממים רחוקים. והוא לא ילסלס בשפמו רק כדי להכעיס אותי. ולא ילגלג עלי מבין תימרות עישונו: אז מה, כותבים, מה? מלכלכים ניירות, מה? ומתי תכתוב על הידיד האחרון שלך?

ובתוך הבכי אמרתי לעצמי שלא אשכח אותו. ולא אשכח לכתוב עליו. גם אם יעברו ימים רבים. גם אם אצטרך להוסיף ולכתוב ספר נוסף על עשרת הספרים שניבא לי בשחוקו המיטיב. בקיץ הרחוק ההוא, בתוך ההמולה הנוראה של אולם השק"ם הענק שבצומת אל־עריש.

המלצות קוראים
תגיות