רקע
נתן אלתרמן
משה ליפשיץ ז"ל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

1

בלא נטילת רשות, בלי שאול אם מותר לו ואם אסור, נוטל אדם לעצמו את הזכות הכבדה הזאת, לומר מלים אחרונות אחרי מיטתו של חבר. מלים אחרונות וראשונות. כי דברים הרבה אמרת לו, למשה ליפשיץ, רק תודה לא אמרת לו עוד. כי דברים הרבה ביקשת ממנו, רק סליחה לא ביקשת ממנו עוד. פניו העייפים והרחוקים אינם מחכים לזה. מעולם לא חיכו לזה. פגשנו אותו, ואחרי גווֹ כבר דרך רבה ובעירה רבה, ואלה שזכו לעמוד מקרוב לו ראו איך שב וּנתלקח כאן מחדש וכבראשית, באהבה ובצמאון. ממנו היה ללמוד איך לחיות את אלה, איך לשאת ולרווֹת את אלה, בכול, בכול, למן המעשה ועד הכתב. כחפשוֹ את עקבות השיר בחיינו, כן חיפש את עקבות חיינו בשיר. לענין זה שקוראים אמנוּת יִחד מקום בין הפשוטים והראשוניים שבין כלי היומיום, והרי אין מכובד ומפואר כמקום זה, שבו מניחים את הדברים אשר אין חיים בלעדיהם. מקום שאינו מזכה אלא מחייב. והוא, שידע זאת ואמר זאת, כה תבע והקפיד. כמו ששלל את ההבעה־לשמה, כן שלל את התוכן־לשמו ואם רגז ונתייסר לא פעם, הרי זה מפני שלא רצה לוותר, לא פה ולא שם. אך כמה רחוק היה מן הדקדקנות המלומדת והקו הנטוי מראש. כשרונו וידיעותיו וטעמו היו לבלוב ושפע שאינם נקרשים בדפוסים. נסיונו הרב לא הקהה בו אף במשהו את חיוּת התגובה וכוחה. כמוהו כפניו הטובים שחריש יסוריו לא מחה מעליהם את ארשת הילדוּת, כמוהו כשמחותיו הפשוטות והמלאות. את גופי הדברים ואת נפשם אהב אהבה אחת, אהב את חייהם ומבעם, אהבה שאינה מבחנת בין אלה לזה, כי אהבה אמיתית לעולם אינה מבחנת. הוא בא מתנופה רבה וממרחב גדול של תקופה יוצרת ומחדשת. את רוּח המרחב נשא באשר הלך ואת התנופה חידש באשר עשה ובאשר רצה ויכול לעשות גם כאן. כמה עני ובודד היית משה ליפשיץ, אך כמה עשיר ורב־פנים ורב־קולות היית בקהל השירים הגדולים והחזיונות אשר היו סביבך תמיד, אשר קמו לתחיה באשר היית בא, אשר המו ודיברו מתוכך תמיד, לא כזכרונות אלא כחיים בלתי־פוסקים, כאהבה בלתי־נכזבת. אתה, שהיית כה מטופל בדאגה ויסורים, מצאת זמן וכוח לשאתם ולטפחם ולשמוח בהם כנער, אתה היית להם שומר־חינם ואוהב־חינם. אתה היית מופת כואב ומיוסר לאמונתך שאת הנקרא מופשט ורוחני אפשר וצריך לאהוב באותו לב שאוהבים בו את הלחם והידיד. כי אין לאדם לב אחר, והאחד נשׂא ישא את הכל. כמה עצוב ובודד היית, משה ליפשיץ, אבל אני, אחד מחבריך, מן האחרונים במנין ובחשיבות, אזכור אותך כשפע ועושר שזכיתי לפגוש בדרך. באהבת־תמיד אעלה את דמותך היקרה לנגדי. אתה הומה על אוזני כרוח רחבה ודשנה, בבינתך הרבה, בצחוקך הפיקח, באנחתך שלא שמעתיה מעולם, בעצב הרב שלך, בהמיית לבן השבור. חבריך לא ישכחוך, משה ליפשיץ. שלום לעפרך.

1940


  1. “**משה ליפשיץ ז”ל**“ – ”מחברות לספרות“, שנה א‘, מחברת ב’, ניסן ת”ש (אפריל 1940). – משה ליפשיץ, משורר, מחזאי ומבקר, נולד ב־1894 בשדה־לבן שבאוקראינה. כתב אידיש ופירסם רבות החל משנת 1914. קובץ שיריו “א בער טאנצט” הופיע בריגה ב־1922. תירגם מרוסית ומעברית (מבחר סיפורי ג. שופמן). לאחר מלחמת־העולם הראשונה חי בווינה ובברלין. בשלהי שנות השלושים הגיע לארץ. פירסם ב“טורים” מאמרים על ספרות ותיאטרון. נפטר בתל־אביב ב־11 באפריל 1940.  ↩

המלצות קוראים
תגיות